פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 570)

הזמן נשרף נאבד נעלם 

הפך לאפר שחור ,

ואני כמו לא שם לב לערמות האפר שמצטברות מאחורי,

ממשיך להצית אותו בלב קר,

והתורה זועקת מתחננת על נפשה,

זרוקה היא בפינה כאבן שאין לה הופכין,

זועקת היא במר ליבה: איכה ? 

היכן אתה ? 

היכן אני? 

היכן שנינו?, 

אך לבי האטום מרעש המכשירים והזמן,

לא שומע, עיני מבקשות לדמוע,

אך לבי הקר כה מנוכר,

ואינו מרגיש

כ"כ רוצה להמחיש.... (אני גרוע בפיסוק מצטער...)

מוות זה כואב

לאבד בן אדם.

אם זה חבר

אתה מרגיש קשר דם.

אתה שואל את עצמך

למה זה לא אני?

ומנסה לנחם

זה לא באשמתי!

ולא הכל בידינו

ותמיד יש סיבה

אולי לא רואים זאת בעיניינו

ועדיין מחפשים תשובה.

כשאדם מת

הקב"ה רוצה אותו קרוב

וזאת האמת

גם אם אנחנו לא רואים את הטוב.

וברור שזה קשה

ומותר גם לבכות,

אך לא לשקוע לכאב

שגורם להשתנות.

 

 

ליד הים, מול השקיעה

מנסה אני לכתוב שיר

שיר פשוט כמו הים

שייגע בכל תושבי העיר

 

שיר רגוע, צלול ורך

כמו צבעי השקיעות

שיר שייגע לי בלב

ושימחה לי את הדמעות

 

שיר עם קצב

שיכניס קצת שמחה לחיים

ושיר בלי מנגינה

שלא יברחו לו המילים

 

שיר שמח,מרקיד וקופצני

שלא יגמר לעולם

ושיר עצוב בלי מילים

ושיכירו אותו כולם

 

אז אני יושבת על החוף

וכותבת את השיר

שיר פשוט כמו הים

ושיגע בכל תושבי העיר..

היא רוצה לפרוץ קדימה, 

להוביל , לרוץ, לדלג מעל כל מכשול,

אבל משהו חוסם אותה,

גם אותו היא צריכה לעבור,

המרחבים החופש קוראים,

לה רוצי, זעקי, הם אומרים

אך היא מסתכלת מרחוק ואל בידה לעשות,

היא כבולה,

היא מעוכבת 

כמו ציפור דרור בכלוב של זהב,

מנסה לצאת כמו מטורפת,

היא זועקת ,

אין קול ואין עונה,

"הוציאה ממסגר נפשי"

אני זועק בלי קול,

וקול עונה לי

תוציא אותה,

אני?

כן אתה !

ואני בכוחות לא לי,

רץ אני יוציא אותה ! 

אני מוציא אותה .

דם.
נהרות אדומים
יוצאים מפתח נסתר בלב.

אש.
שורפת את מה שנשאר.
לא מותירה זכר.

תימרות עשן.
רק הן נשארו.
מסמלות את כל מה שהיה.

סערה.
גוברת על תימרות האש-
ואינם

הלא ידעת,
כי כל שתאמר,
יישמע אותו דבר,
באין אוזן קשובה
לקבל תשובה?

הלא ידעת,
כי אנשים אחים אנחנו
ומצור אחד חוצבנו,
ורב הדומה בתוכנו
מההבדל בינינו?

הלא ידעת,
כי ארצנו נבוכה
מקול יגון ואנחה
של בנים לוחמים
שבעצמם נלחמים?

הלא ידעת?
אלוקי עולם ה'!
הוא מחכה שתתגשם
הנבואה על הגאולה,
כשכבר נהיה ראויים לה.



הלוואי.

מוות

 

 

דממת ערפלים של שחר
עם שתיקה אינסופית של כפור
מתובלים במבט בלי דעת
שמנסה אך מתקשה כבר לחזור

והדרך ארוכה,נעלמת,מתפתלת
והנה הסוף כבר הגיע
בשלווה,בשינה,בצעקה וזעקה
הוא עומד על פתחי ומריע

והפחד שוב דופק,מזכיר נשכחות
על בריחה ללא תכלית או מניע
אך הנני כבר שם הרחק מהאות
נעלם בנבכי הפגיע

הזכוכיות הפזורות התנוצצו לאור הירח. היה בהם משהו נוגע, מרתק, ממכר. משהו שונה. דומה כאילו לא היו אלה זכוכיות רגילות כאילו ניסו ללחוש לי סוד עתיק יומין.... מה אני יעשה? הארונות הגבוהים תמיד קשים יותר להגעה, אני בכל מקרה נמוך, והפינה הרחוקה של הארון- לא עזרה לי בכל הסיפור הזה. שלחתי את היד כמה שיותר רחוק, ניסיתי לגרוף אלי איזה כוס קריסטל  ישנה של סבא, אף אחד לא נוגע בה כבר שנים, אבל כל פסח מחדש- אנחנו נוציא אותה, ננקה אותה, ונחזיר אותה לתפוס קצת אבק לשנה הבאה. הצלחתי לגעת בה, ניסיתי לתפוס אותה, הכוס התנדנדה, ניצלתי את ההזדמנות בה הכוס נטתה לכיווני, ומשכתי את היד בחזרה במהירות, הכוס עפה החוצה, התרסקה על הרצפה, אמא תהרוג אותי.

"שוב פעם אתה אם הפשלות שלך! כולך חתיכת פאדיחה מהלכת! בכלום את לא מצליח. כולה לנקות ארון מטבח זה מה שביקשתי"

קריאותיה כבר הדהדו במוחי. מה לעשות, זו אמי. לא אני בחרתי אותה. נדמה כאילו הזמן רק מרחיק ביננו. ההערות העוקצניות. המריבות הבלתי נגמרות. והכעסים. דמעה לחה התגלגלה במורד עיני.  לו יכולתי לחזור לאותם הימים, בהם הייתי יושב על ברכיה, תחת שמש אביבית מלטפת, ואין סוף של צומת לב. היה נראה לי אז כאילו הזמן עצר מלכת ,כמו ישבנו במקום קסום חסר מגבלות. ובאוזני נשמעו מילות סיפוריה כמנגינה עריבה. 

הזכוכיות עדיין התנוצצו להם, ואני מביט בהם בשתיקה. שתיקה רועמת מדי. שנשמעה באוזני כמו מערכת תופים בהופעה רועשת. מה יהיה איתנו? הלנצח נריב? הלעולם לא נסלח זה לזו? האם זו תהיה מנת חלקנו לעד? הרהורי תשובה החלו מכים בליבי. זוכר אני את אותו יום מר ונמהר. עמדתי שם ליד מפתן הדלת, צעיר, שאפתן, חסר כל גבולות. המילים שנורו אז לחלל האויר היו קשות ופוצעות. כן. זה נכון. פגעתי בה. פגעתי בה עד עומקי נשמתה. אמא החכמה רק ניסתה להציל אותי. לפקוח את עיניי. אך אני הייתי אטום לשמוע. מילותיה החמות והדואגות לא הצליחו להמיס את שיריון לבבי. את הגאווה שבי את היהירות המתנשאת.

לאחר שנפלתי בפח שמנשה טמן לי הבנתי כמה צדקה. לאחר שנים ארוכות של ישיבה בכלא בגין שיתוף פעולה בשדידת בנק, הבנתי כמה טעיתי ביהירותי. "רק תעמוד פה כמה דקות תראה שאף אחד לא בא ואני חוזר" הוא אמר. ואני בטיפשותי נפלתי למלכודת המרה. הכסף נגנב, מנשה לא נתפס על כך עד היום. אבל אני שבעתי על הדבר זה מרורים. 

שנים רבות עברו מאז, מים רבים חלפו בירדן. אך את אותו יום לא נישכח. לא אני ובוודאי לא היא. ועכשיו הצעדים נשמעים. מתקרבים. איטיים אבל בטוחים. והיא עמדה בפתח. קצת מותשת מהיום החולף. דומה שטירדות שיגרת יומה העמוס אינם מיטיבים עימה. הביטה בי ובריצפה חליפות, כמו מנסה להבין לפשר המהומה, כמו מנסה לשאוב כוחות עלומים מקירות ליבה. ובצעדים ספורים התקרבה אליי, נשקה לי אל לחיי, ואמרה: "לא נורא דברים כאלה קורים, תשתדל להיות להבא יותר זהיר"

ועכשיו עודני מתהפך על משכבי. שעות על גבי שעות. האמנם יש תקווה? האם יש עוד סיכוי להשלמה? האם ביום הזה החלה דרך חזרה. ביום הזה נוצר המהפך? נזכרתי בזכוכיות הפזורות על הרצפה, אשר ניסו ללחוש לי דבר מה. והבנתי. מסתבר, שאין הדבר תלוי אלא בי...

השיר מוקדש לשישה שליחים ושליחות חב"ד שנפטרו בחודש האחרון. חלקם ממחלה ממושכת וחלקם בפתאומיות.
השיר נכתב ביום גשום, ביום פטירתו של הרב מוטי גל, כשהשמים תיארו בצורה הכי טובה את רגשותיי.

***
שמי מרום שוב נפתחו
קוטפים מכאן אתכם.
גשמים רבים ירדו
מבכים על פטירתכם.

שמעתי שהלכתם,
נלחמתם עד הסוף
אך שוב המוות מנצח.
מתי לזה יגיע סוף?

ואין כל נחמה
לאלפי האנשים
אשר חיזקתם ללא הרף,
להם נשאתם הקשיים.

יקירכם הנותרים כאן
בודדים בשדה הקרב.
ללא הזרוע שלכם
מה יהיה עימם עכשיו?

שמור קלי על ילדותם
שתמשיך ללא מפריע.
השאר את תמימותם
את ליבם הגן מפגע.

אחד נא נשמתנו
עם נשמות כל ההולכים.
שלח גואל עמינו,
הבא הקץ ליסורים!

יהא זכרם ברוך.

בין חולות זהובים
וצוקים אדירים
בין גבים וסלעים פראיים.
בין שמים פרושים
ומול רוח אימים
צועד לבדו אדם.

צועד לבדו
ומזמר שירי ארצו
צועד, ושמח ליבו.
תמה פתו
התרוקן בקבוקו
אך צועד הוא אל מטרתו

בכפו יצא אז
ואיתו רק הרז
ורצון ענק ונועז.
לסכנה לעז
הרי הוא בחור עז,
צועד הוא לסלע האדום.

(נכתב מזמן אך מתאר את ההרגשה עכשיו...בדיוק בשעה הזו

מודעת לזה שהוא לא הכי... אך השבר מתבטא גם בחוסר ובפגם הכי בולט במילים האלו שרצו להקרא שיר, אבל...)

 

ביכרה נהמת ליבי

התפקע

בינות אדוות חמקניות 

השתקע.

 

אך---

המיית געגועיו שגברה

וחמתו שבערה

את כנף ליבי שברה...

 

אז ביקשה נהמתי

פרוש שברי כנפיה,

רצות השתרע על פני

אדמת ביכוריה

ופנות אל מקור חייה.

 

 

ואם כבר...

שיר נוסף על כנף-

 

באותה עת

בה חישבה אדמתי

התמוטט,

 

באותו שבריר

בו פני איתן נעטו

סגריר,

 

נתמלטה מפי

זעקת

ימלא פי.

הנהנתי.
לא שהיה לי משהו אחר לעשות, לא רציתי שהוא ידע שאני מצטער, ובטח שלא לומר לו שהוא צודק, אז פשוט הנהנתי.

הוא הרים את הנייר, בוחן אותו שוב, כאילו לא מבין איך זה יכל לקרות לי.

"נכשלת בפעם השלישית, אתה יודע"

ישבתי שם, דומם.

תמיד ספרו על גופות צפות בזרם בסוף סיטואציות כאלה, אבל הבוס שלי לא היה מהסוג שיטריח את עצמו לגרור את הגופה עד לביוב הקרוב.

"מה כבר ביקשתי?" הוא אמר, מלטף את החתול שישב בחיקו.

הוא הרים את הדף שוב, כאילו מנסה לחפש משהו חדש בין האותיות הצפופות.

אחר כך הוא שיחק עם המאפרה, הוא תמיד אהב לשחק עם המאפרה. הוא אפילו לא עישן, אבל מי לא אוהב לשחק עם מאפרות, הרי הן נזר הבריאה.

"ואתה לא מפסיק, וזה לא נראה שאתה מצטער לרגע"

הוא כיווץ את עיניו כשקרא את המילים. שוב. הוא עבר שוב על הדף, מופתע ממה שהוא רואה.

הוא השתעל לתוך ידו, החתול התכווץ.

"ואיך בכלל עשית את זה? איך בכלל ידעת?"

לפעמים עדיף לשתוק, לסתום את הפה.

"הרי, בינינו, אף אחד גם ככה לא יקרא את זה- גלה לי, איך עשית את זה?"

נשברתי.

"אני לא יודע" אמרתי לו

"אני יודע שזה לא בסדר.. אני יודע שזה לא מספיק טוב.. שאין לי תירוץ.. פשוט.."

הוא נדרך, יושב זקוף מולי, מחזיק את השולחן באצבעות דקות

"פשוט לא היה לי שום קטע לכתוב, המח שלי היה ריק- אבל לא יכלתי שלא להשתתף, נכון?

אז כתבתי- וזה מה שיצא."

סיפרתי לאחי על השרשור, קרא אותו, קרא את הסיפורים שכתבתם, אהב.

חשב שמה שנפתלי כתב- כתוב טוב, אבל נקטע באמצע. אז הוא כתב המשך

 

הנהנתי.
לא שהיה לי משהו אחר לעשות, לא רציתי שהוא ידע שאני מצטער, ובטח שלא לומר לו שהוא צודק, אז פשוט הנהנתי.
הוא הרים את הנייר, בוחן אותו שוב, כאילו לא מבין איך זה יכל לקרות לי.
"נכשלת בפעם השלישית, אתה יודע"
ישבתי שם, דומם.
תמיד ספרו על גופות צפות בזרם בסוף סיטואציות כאלה, אבל הבוס שלי לא היה מהסוג שיטריח את עצמו לגרור את הגופה עד לביוב הקרוב.
"מה כבר ביקשתי?" הוא אמר, מלטף את החתול שישב בחיקו.
הוא הרים את הדף שוב, כאילו מנסה לחפש משהו חדש בין האותיות הצפופות.
אחר כך הוא שיחק עם המאפרה, הוא תמיד אהב לשחק עם המאפרה. הוא אפילו לא עישן, אבל מי לא אוהב לשחק עם מאפרות, הרי הן נזר הבריאה.
"ואתה לא מפסיק, וזה לא נראה שאתה מצטער לרגע"
הוא כיווץ את עיניו כשקרא את המילים. שוב. הוא עבר שוב על הדף, מופתע ממה שהוא רואה.
הוא השתעל לתוך ידו, החתול התכווץ.
"ואיך בכלל עשית את זה? איך בכלל ידעת?"
לפעמים עדיף לשתוק, לסתום את הפה.
"הרי, בינינו, אף אחד גם ככה לא יקרא את זה- גלה לי, איך עשית את זה?"
נשברתי.
"אני לא יודע" אמרתי לו
"אני יודע שזה לא בסדר.. אני יודע שזה לא מספיק טוב.. שאין לי תירוץ.. פשוט.." 
הוא נדרך, יושב זקוף מולי, מחזיק את השולחן באצבעות דקות   // עד כאן- הקטע של נפתלי.
נשף טבעות עשן דמיוניות לאוויר ונעץ בי מבט
" ביקשתי ממך לעשות דבר אחד פשוט , לחנוק את הבן אדם - הרי אתה יודע שזה חלק מתהליך הקבלה שלך , ואתה - כלומר, אם מה שאמרו לי נכון , וזה אתה ש..ממ תסביר לי שוב איך עשית את זה? "
להסביר לו שוב..
מההתחלה?! הרי זה ישעמם אותו.. זה הבחינה האחרונה שלי , בשביל להתקבל לגילדת הרוצחים.. והם דורשים בפירוש " לחנוק בן אדם" אני לא מבין מה מפריע להם שהבן אדם מת.. לא בדיוק בדרך שהם רצו.. 
איך אפשר להסביר לו את הרצף המשוגע הזה של האירועים??? כאילו שהוא יאמין שאני תכננתי את הכול.. 
" טוב אז ככה , עקבתי אחרי המטרה , בדיוק כמו שאימנתם אותי , והצלחתי לוודא שזה באמת הוא , (הרי טעויות במקצוע הזה הן .. טעויות של חיים ומוות... יותר בלי הקטע של החיים.)
ואז כשזינקתי על המטרה מעמוד החשמל הסמוך
הוא קרס תחתיי כשחוט החשמל יוצר קצר אדיר ושרפה קטנה לא פחות , הרכב שעבר בכביש סטה ממקומו במהירות ונכנס במטרה שלי , שלצערה לא מתה באותו הרגע ,והוא נפל על הראש אחרי שנתן משמעות חדשה לקפיצת דולפין לתוך הכביש , אחרי זה היה לי קצת קשה לשכנע אותו שאני צריך להרוג אותו בחניקה , הוא טען שזה פוגע בזכויות האדם שלו , שהוא סובל מידי , והוא לא מוכן למות בכזה מוות איטי , ודרש משהו מהיר יותר 
אז אממ סליחה בוס , אבל ריחמתי קצת עליו, ו.. מה זה משנה איך הוא מת ? הוא מת!
- "למה ? כי אצלנו אנשים מזמינים הזמנה ברורה , ואנחנו צריכים לעקוב אחרי דרישות הלקוח.
זאת היתה הפעם השלישית,  וגם האחרונה..
אני מצטער  בשבילך שנפגשנו,אבל הגילדה לא זקוקה לאנשים עם לב כמוך
תעבור דרך הבטחון , הם כבר ידאגו לך.."

 

"את תצליחי, אני מבטיחה לך" כך, בתוך היאוש, בים הכאב, להבטיח הבטחה שכזו.

עיניה נתלו בי, אבודות, מיואשות, מנסות למצוא בי את דמות המבוגר האחראי שכה חסר לה.

ואני, בסך הכל גדולה ממנה בכמה שנים בודדות, בלי הרבה כוחות מאיפה הם מגיעים אלי כשהיא צריכה אותם? לאן הם נעלמים כשאני צריכה אותם?

"אבל למה? למה אני כל כך חלשה, כל כך לא מצליחה כלום? כל כך מסובכת בחיים?" היא שואלת, אין לי תשובות, מה אומר? שהשאלות האלו יושבות אצלי חזק על עצמי? ניסיתי, היא לא הסכימה. אומר לה שהיא חזקה יותר ממה שהיא חושבת? אני יודעת כמה זה נשמע אבסורדי, כמה אמירה כזו מתסכלת, הכיצד כל העולם רואה את הכוחות שלי- וממני הם חבויים?

והיא בוכה על כתפי, מחפשת תשובה, אני רואה את האובדן אצלה, מזהה את האובדן שהיה אצלי.

אצל שתינו אבדה התמימות, כל אחת- מסיבותיה שלה. לשתינו היא לא תחזור, כנראה לעולם.

היא עוד מתאבלת על אובדן התמימות- אני מזמן השלמתי עם זה, שלא לומר אפילו אדישה לנושא. ככה זה החיים? כנראה...

עונה לה תשובה מהלב, שמתיישבת על לב שתינו, התקשורת נעזרת במילים, אבל בלי שאזכור מה נאמר. כן, ליבי איתה, ראשי- נאבד.

עברו שנים מאותם ימים. העיניים העצובות צפות ועולות מולי פעמים רבות, מראות לי את הבלבול ששוכן אצלי עמוק, את הכאב שלא מרפה, שרק מתכסה, עד שהכיסויים יורדים- והוא מתגלה בעוצמה שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש, עוצמה שגם כשאני מוקפת באנשים- אני מרגישה לבד.

ואני רוצה שוב לשבת לידך, על הדשא, לבכות ביחד, להתחזק ולחזק, ואין, הימים האלו עברו לתמיד, ונשאר רק זיכרון.

"אז את תבואי היום, נכון? "
במבט לאחור- זו הייתהשאלה רטורית.
הרי כל יום באתי. ואם הייתי מתעכבת- הוא כבר היה אצלי. אהבתי כשהוא הגיע, עם החיוך המתוק, המשקפיים והרטייה.

"יונתן, אתה יודע שאנחנו היחידים בגן שיש לנו משקפיים? "
אבל אני לא נחשבתי. כי לי לא הייתה הרטייה.

וכשהוא היה מגיע אלי- חוקי המשחק היו שלי. ואפילו הברביות לא היו מחוץ לתחום.
"יונתו, התפרקה לי הרגל של הברבי ואני לא מצליחה לחבר אותה!", התבכיינתי.
"זה כי את לא אוכלת את הקשה של הלחם", ענה לי בקול ידעני.
יונתן... הרטייה לא הפריעה לך לראות הכל. במיוחד אם זה היה משהו שנגע אליי.

יום אחד, כשכבר היית צריך לחזור הביתה, עצרתי אותך פתאום בדלת.
"יונתן", פתחתי, חוששת ומהורהרת.
"כשאנחנו נהיה גדולים לא נהיה כמו כולם, נכון? "
הוא תלה בי עין שואלת ורטייה תוהה.
"נו, כמו כולם", הסברתי. "שכשהם גדולים הבניםכבר לא חברים של הבנות. אבל אני ואתה תמיד נהיה חברים נכון? ".
זכיתי להנהון נמרץ מצידו.
"מבטיח? " ביררתי.
"מבטיח. " חתם.

ויום אחד, כשחזרנו יחדיו כהרגלנו- מקיימים את ההבטחה אחד לשני- שמענו צחקוקים מאחורינו.
"יונתו ושירה לנצח, שתי נשיקות במצח!!"
ואני רצתי ובכיתי, כשאתה בעקבותיי.
כשהגעתי הביתה התחבאתי במקלט, אבל אתה ישר ירדת בעקבותיי. כמו ספר פתוח קראת אותי. ..
"שירה", ניסית לשדל. "אל תבכי! ".
משכתי באפי, מתבוננת בעין שהכרתי כל כך טוב, ברטייה - שאת גוון העור שלה הכרתי יותר טוב מאת כף רגלי השמאלית.
הרחתי את הריח המוכר כל כך.
"שרה, מה איכפת לך מה הם חושבים? ".
והאמנתי לך.
אבל אתה לא לעצמך.
וכשהרטייה הוסרה-
החומות נוצרו.
והתרחקת
ועזבת.
ועזבתי.

וחלפה שנה. ושנתיים. ושמונה ...
ואז החיוך חזר. וגם השלום.
ואחרי שחייכתי בהססנות חזרה- רצתי מייד אל המראה, חייכתי שוב את אותו חיוך כדי לוודא שהוא היה יפה.
והחומות הוסרו. והרטייה הוסרה.
אותה רטייה שנקלחה ממך והודבקה על ליבי.
----------
מקווה שזה לא מוזר מדי...
אשמח לתגובות

נדמה היה כאילו העולם כולו עצר מלכת.

היא עמדה שם, ללא ניע, וזיק של הבנה הבליח לרגע קט על פניה, שעטו כעת זעם וחוסר אמון. פיה נותר חתום בכוח.

ואז נפרץ הסכר.

גופה כולו החל לרעוד, ועל פניה היתה הבעה מעונה של סבל בל יתואר. נשימותיה הפכו מהירות ומאומצות. היא כרעה תחת כובד יגונה.

שפתיה נעו בקושי כשביטאו מילה אחת ויחידה.

 

"ל - מ - ה?"

 

זעקתה התמשכה והדהדה עוד ועוד. זעקה חודרת ואפופת יגון, מתוך קירות הלב, זעקה בוקעת רקיעים.

ואז- כשפסק ההד- היא שבה וכפתה על פניה מסכה חלקה.

שריריה השתרגו במאמץ לעצור את הרעד. נשימותיה נעשו סדירות, איטיות ועמוקות. 

לרגע עמדה שם, זקופה ודוממת, שריריה בולטים ועל פניה זעם קר, וברגע שאחריו- שלפה את חרבה בדנדון מתכתי מתוך הנדן, והסתערה.

עברתי על הפורום בפעם השביעית היום, אין נושאים חדשים, אין תגובות מעניינות, זה אותו מיץ שהם טוחנים כבר שבועות. זה לא מנע ממני לרענן שוב את הדף, לקוות שמשהו מעניין יופיע, סוג של 'אפקט המקרר הריק', הדף התעדכן, הדר כתבה הודעה חדשה, פתחתי אותה מייד, היא צחקה מבדיחה גרועה שפצל"ש כלשהו כתב. לרגע כעסתי על עצמי שלא אני חשבתי על הבדיחה הטיפשית הזאת, אבל זה עבר לי. קיבלתי מסר אישי, לשניה קפץ לי הלב. לא, זה לא הוא, זו שירה, שולחת מסר למה אני מתעלמת מהעולם, למה אני בבועה של עצמי, שאענה לה לטלפונים, להודעות. מה אומר לה? זה באמת לא בגללה, והאמת גם לא בגללו, הכל כי אני מפחדת, מפחדת בעיקר מעצמי, והפחד הזה- משתק את כל כולי.

מקבלת הודעה בפלאפון, גוררת אט אט רגליים, זה בטוח לא הוא, כן, אמרו לי שהוא מתגעגע, שרוצה לחזור, אבל- זה בטוח לא יהיה הוא, אין לו בדרך כלל אומץ.

צדקתי, זו הייתה תזכורת שיש מחר מבחן.

ניגשתי למחשב, ממשיכה ללמוד, מורידה עוד קובץ מהאימייל, בלאות. מקבלת מייל, אפילו לא בודקת כבר מה הוא, מיואשת... מיואשת מהחיים.

אמרו לי אחרי שהקשר הסתיים- שכדאי שאחזור למסלול שאפגש, ניסיתי, באמת שניסיתי, כל הבחורים שנגשתי איתם- היו מיוחדים מאוד, הצעתי אותם לחברות שלי, וכן, הם התארסו, חלקם התחתנו, עברו בסך הכל תשעה חודשים מאז שחתכנו, תשעה חודשים, זה המון זמן.

הודעה נוספת, עוד חברה מתארסת, הפעם אמונה, שאבוא אליה מהר, כל כך כיף לשמוע את זה, כל כך כואב לדעת שאני לא שם, וכנראה גם לא אהיה שם בזמן הקרוב.

מתארגנת בזריזות ויוצאת, נזכרת בבדיחה לא מוצלחת של מוריה, שנשואה כבר, שלאירוסין של בנות היא הולכת רק אם יש סיכוי שתפגוש שם מישהו שיתאים לה, צחוק צחוק- זה עבד לה, היא פגשה באירוסין של חגית את בעלה.

מגיעה, עם חיוך, עם מתנה קטנה עטופה בתיק גב הנצחי שלי, באמת שאני שמחה בשבילה, רק כואב לי גם עלי, זה לא סותר, נכון? מרימה עיני בתהייה לשמים.

נשימה עמוקה ונכנסת, חיבוק גדול, חזק, מזל טוב יקירתי, אמונה. אמונה, אני חושבת לעצמי, האמת- מתאים לה השם, עם כל הקשיים, כל הבעיות, היא האמינה לגמרי שכשיגיע הזמן- הוא יגיע, לא נפלנה לעצבות בשום מצב, רק עודדה את כל הסביבה שבקרוב ממש- יהיו שמחות אל כולנו.

הנה, כולן מחילות להגיע, מוריה, ורננה, ושירה, ושלהבת, היינו שישיה, אני היחידה שעדיין לא מאורסת או נשואה, מנסות לקרוא לי בעיניים אם יש חדש, מגלה במבטן אכזבה כשמגלות במבטי שאין חדש.

זזה הצידה, לא להפריע להן לשמוח עם אמונה, מוציאה את הפלאפון, בלי מטרה, משחקת עד שמקבלת הודעה, מספר מוכר, מוכר וכואב. בתוכן ההודעה כתובות שתי מילים "תסתובבי אחורה".

הסתובבתי זה היה הוא, רוצה שננסה לחזור.

כן, אני נותת צ'אנס.

בעזרת ה'- יהיה בסדר...

האמת שאני ממש ניסיתי לקרוא את זה באובייקטיביות ולא הצלחתי, ככה שממש אין לי מושג אם הסיפור הזה שווה קריאה בכלל.. אז מה אכפת לי..

ניסיתי

 

שקט. היא היתה בטוחה שהיא שמעה את זה. בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת, אבל לא, זה היה אמיתי,  קול של צפרדע. איזה קול יש לצפרדע היא לא יודעת, אבל היא סגורה על זה, זאת היתה צפרדע, ירוקה.

"טוב, את באה לישון?"

"שניה, אני חייבת למצוא אותה."

"עזבי אותך, אין צפרדע, אין קרפדה, לא בצבע ירוק וגם לא בצבע שחור, נו.. אני מת לישון! תכבי את האור ותבואי."

"הגברים של היום.."

"לא, פשוט הנשים של היום.."

"טוב, די."

"שקט."

"שקט אתה."

"תירגעי."

"לא רוצה."

"אוקיי, שקט!!!!" הוא צרח.

נרדמנו, זה לא היה קל. בהתחלה על צד שמאל, לא נרדמנו, שלוש ארבע ו.. על הגב, רעיון גרוע, על הבטן? עדיף לא לדבר על זה, צד ימין. "הי, תיזהר!" "תיזהרי את" "איי, הרגל שלי" "הרגל שלך? קלטת איך בעטת בי?". "מדהים, החוצפה שלך.." "הבטן שלי כמעט התפוצצה מהבוקס שתקעת לי עכשיו". הגיע תורה להרעיד את החדר בצרחה, או אם נדייק ונאמר צווחה, "תשתוק כבר, לעזאזל!"

מדהים איך ניסים קורים, בלי שנשים לב, פתאום נרדמנו, זה היה מדהים, כמעט בלתי הגיוני.

אז הבוקר התחיל ככה:

בום.

" איפה שמ.." בום. בום. בום. "איפה שמת את ה--?!" בום.

"איפה שמתי את מה?!" בום. "ואת מוכנה בבקשה להפסיק לזרוק את כל הסירים על החלון, כבר אמרתי לך שהביטוח ביטל את הביטוח על החלונות אחרי הפעם שעברה, הם אמרו שאנחנו שוברים אותם בכוונה."

"בטח בכוונה! חבורה של מפגרים! ממתי חלונות הם לא ממוגני סירים?! תגיד איפה הכפית שלי?"

"אממ.. אנ..אני.. אהה"

"כן..?"

"הייתיחייבכפיתתאמינילי..פשוטהיהאוכלעלהשולחןוממשרציתילאכולוזאתהכפיתהיחידהשהייתהאז.."

"אתה מוכן להתחיל לדבר ברור?!"

"הייתי חייב כפית תאמיני לי.. פשוט היה אוכל על השולחן וממש רציתי לאכול וזאת הכפית היחידה שהייתה אז.."

"אתה נורמלי?!"

"אני חושב שכן.."

"אז כדאי שתפסיק לחשוב. איפה היא עכשיו?"

"אממ.. אני שמתי אותה.. אני בטוח ששמתי אותה בכיור.. זאת אומרת.. אני חושב.."

"אמרתי לך להפסיק לחשוב!" היא נחתה על הספה. "ומה אני יעשה עכשיו.. אה?!" היא התחילה לבכות, למרר, לייבב, ל.. נדמה שעדיין לא המציאו לקול של הנהימות הנוראיות שלה שם.

היא נרדמה תוך כדי בכי/מירור/ייבוב/מה שזה לא יהיה.

"רק שלא תתעורר, רק שלא תתעורר, רק שלא תתעורר", הוא נשא תפילה חרישית, כ"כ חרישית שכנראה גם אלוקים לא שמע.

"איפה אני?! מי אני?! ומה אני עושה על הספה?!"

"את בבית שלך, שאלה טובה, את אמורה לישון.."

"אוי לאאאאא, הכפית."

הוא ניסה לתפוס אותה, מאוחר מידי, היא כבר היתה על הרצפה. איך הוא אוהב את זה, כשהיא מתעלפת. הוא יכול לשפוך עליה דליי מים כרצונו. ואיך התמזל מזלו היום, שדווקא רגעים ספורים לפני כן החליטה אשתו לשטוף את הבית וממש במרחק נגיעה ממנו, עמד הדלי, מלא בשאריות המים והטינופת. "אין ברירה", הוא חייך, "הרי חייבים להעיר אותה איכשהו."

"מה לעזא--?!"

"הכל בסדר, רק התעלפת לכמה דקות."

"הכל בסדר? ראית איך אני נראית?"

"האמת שאני מעדיף לא להסתכל.."

היא קמה מהרצפה, תוך תוספת גידופים.. אבל איזה ביש מזל, רגלה נוחתת היישר על ערימת קליפות של פיסטוקים, שהשד יודע מי הביא אותם לשם, והיא מוצאת את עצמה, בתנוחה שאיש עוד לא הכיר קודם, על מרצפות ביתה. אם רק היתה תופסת את מי שעשה לה את זה--

ואז היא ראתה אותה, עומדת על השיש, כפית הכסף בפיה והיא זורקת קליפות פיסטוקים על הרצפה-

 צפרדע, ירוקה מתמיד.

פעם שלישית שהמפגר הזה כמעט הרג אותי, שלושים טון של בשר טחון זה לא צחוק, שיסביר את זה למאהבת שלו, היא חייבת להפסיק להתקשר בזמן העבודה, היום זה היה קרוב מאי פעם.
עוד שבוע והכל מאחורינו, שישלם טוב אם הוא לא רוצה שאני אזרוק אותו לשוטר ההוא מסמטת אלרגוב, לחארות כמוהו לא מגיע לחיות בחופשיות, שיגיד תודה שהוא זוכה לשמור את הכליה שלו מחוץ לקופסת קלקר.
לפעמים אני נחמד מדי לאנשים, אבל זהו, שבוע הבא אני מתפטר, וכולם ילכו יחד איתי.

אז אני מרים את הטלפון ומחייג לבחורה ההיא, השמנה עם הליפסטיק, שתשיג לי את מזרחי דחוף אבל הדפוק בירח דבש בחו"ל עם אשתו הרביעית ואני נשארתי לבד לטפל במשלוח אחרון ומאות שוטרים שמפוצצים את הכביש.

מי שאמר לכם שנתניה היא בירת הפשע של המדינה כנראה ראה הרבה טלוויזיה ומעט מציאות.

הכבישים השחורים בחצר האחורית של מדינת ישראל התחילו להתמלא סירנות וראיתי את אסף במלעיל קופץ מעל הגדר ונעלם בתחנה המרכזית הישנה.\

נושף לעצמי. פתטי, הטמבל.

שלושים טון של בשר טחון זה לא צחוק.

זה גם לא סיבה לשוטרים לעצור אותנו.

לפעמים ההסוואה עובדת טוב מדי. שוטר שמנהל מהצד עסק ניגש ומזמין ערמות של נקניקיות.

אחד רוצה קציצות בשר טחון למשפחה המורחבת.

מה יש?

על האש.

הארבע ביולי הגיע, לא ידעת?

כופר, אני אומר לכם.

אז אני מביא להם את מה שהם מבקשים ומסתלק מהר לפני שהמטען החורג יתגלה. הם צועקים עליי שהיי מה אני בורח אבל אני מחייך בהתנצלות ואומר שאני מאחר למנגל עם המשפחה.

ארבע ביולי, לא ידעתם?

והם מהנהנים ואני נעלם.

ובדיוק אז אני שומע שהכל קורס. מזרחי נתפס בקזחסטן עם חצי טונה סמים קלים למכירה.

אסף במלעיל שבר את הרגל ואיבד כליה.

דושרי והמאהבת שלו נהרגו בתאונת עבודה.

ואני נזכר שהבטחתי להם שאם אפול הם ייפלו ביחד איתי, ואני אומר לעצמי שבעצם לא הבטחתי להם שאם ייפלו אפול ביחד איתם ואני מתניע את המשאית ועולה על הכביש.

ארבע ביולי,

בארצות הברית בטח יש ביקוש לבשר.