פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 572)

יושבת על המיטה

עוצמת עיניים

וחושבת על הימים

שהיינו שתיים

שיחקנו בחול

בנינו ארמונות

למדנו למבחנים

וצחקנו עד דמעות

והיו גם רגעים

של עצב ודכדוך

אך את היית שם

והמצב נהייה הפוך

ואמרת לי פעם

כשטיילנו בין הפרחים

שאת אותי אוהבת

ושנישאר יחד לעולמים

אך את עזבת

השארת אותי לבד

ואני מרגישה איך לאיטו

גם עלי משתלט הפחד

אבל אני זוכרת

את מה שאמרת

ואני גם זוכרת

שהבטחת..

 

אז הבנתי-

הבטחות לא תמיד מקיימים

אבל הצלקת 

תישאר לעולמים

אני מעופפת, אתם לא רואים אותי, אבל אני רואה אתכם.

כן, את כל הלבטים והסיפורים שלכם אני מכירה, צפיתי בהם. 

פעמים שניסיתי להזהיר אתכם- אך ללא הועיל, האם אינכם מבינים את שפתי?

היה זה ביום נעים אחד, בשעת צהריים, רחפתי מעל אחת הצמתים הגדולות בירושלים, נהנית לראות את עם ישראל, פעמים- עוצרים לטרמפיסט, פעמים מלווים כסף- לאדם לא מוכר, מרגישים את הקדושה.

לפתע- כמו התקדרו השמים, הרגשה רעה אחזה בי. ראיתי בחורה מנסה לתפוס טרמפים, היא עמדה שם כבר מעל לשעה, בלי שיעצרו לה, נראית מותשת, אדמה דבוקה לבגדים, אך- עם עיניים בורקות.

למה הרגשה כל כך רעה אוחזת בי? תהיתי, ניסיתי להסב את תשומת ליבה, לקרוא לה בקול, היא הרימה מבטה אל השמיים בתחינה, ראתה אותי וחייכה.

חייכה? הרי אני מנסה לאותת לה שהיא בסכנה?!

קראתי לה שוב, ושוב, היא חייכה, אולי היא לא מבינה את שפת הציפורים?

שפתותיה ממלמלות מילים חרישית, הבנתי את המילים, היא מתפללת, מתפללת לאבא בשמיים שישלח לה טרמפ, כבר אזלו לה הכוחות.

נצמדתי אליה- כמו מנסה להגן עליה מהעתיד המורגש, הכיצד אינך מרגישה בסכנה הקרבה? רציתי לשאול אותה, היא לא הקשיבה.

הגיעו עוד רכבים, נוסעים, ממהרים, עד שרכב אחד עצר לידה, רציתי לצעוק, לזעוק, אל תתקרבי, אלו הם דורשי רעתך, אך לא יצא מפי ציוץ, הנהג הוריד את החלון, וכשהיא התקרבה- קפץ מדלת אחרת ערבי וניסה להעלות אותה לרכב.

ניסיתי לקרוא בקול ליהודים האחרים שעמדו בסמוך, מחכים לאוטובוס, אך הם- עמדו וצפו במחזה, חלקם לא ראה כלל.

"את יכולה" ניסיתי לומר לה, לשלוח עידוד. עצרתי את נשימתי כל זמן המאבק, עד שלבסוף- הבחורה נצחה, הערבים עזבו אותה ונסעו במהירות.

כל כך שמחתי בשבילה, אבל, היתה לי הרגשה שהסכנה לא עברה, היא רעדה קלות, מילמלה פרק תהלים וחזרה לעמוד, לחכות לטרמפ, שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שאין עליה כסף, מה הכוונה? למה היא לא כוספת? ומה הקשר בין כיסופים לאוטובוסים? אולי שזה חרוז? אז זה אומר שהיא לא יכולה לנסוע באוטובוסים?

רכב נוסף עצר, סקרנית התקרבתי, לא מאמינה למראה עיני, כמו בשידור חוזר, ירד ערבי וניסה להעלות את הבחורה, היא נאבקת, שורטת, עד שמנצחת, והערבים ממשיכים מובסים בדרכם.

אני מנסה להסב את תשומת הלב של האנשים שזה לא מקרה הגיוני, בפער של דקות מועטות מתבצע כאן נסיון חטיפה שני, ואף אחד לא מתערב טוב, אנשים זה עם מוזר.

הבחורה חושקת שפתיים, רועדת, מתעשתת וממשיכה לחכות לטרמפ, ניסיתי לשמוח, שהנה היא ניצלה, אך, משהו בלב לא הסכים לשמוח, רציתי לצעוק לה, הסכנה לא חלפה, אך לשווא, היא לא מבינה, נראה שהיא מחפשת חום, קרבה, הבנה, ניסיתי להתקרב אליה, אך חששתי להתקרב יותר מדי. מדי פעם רעד קל עבר בה, והיא, עקשנית, המשיכה לחכות.

עכשיו כבר שפשפתי עיניים בפליאה, רכב שלישי עצר, וערבי ירד וניסה להעלות אותה לרכב, עפתי הפעם מול פניה, ראיתי את פניה מתקשחות, כמו הופכת לדמות אחרת, כל הרכות שראיתי בה בעומדה מחכה- נעלמו, עיניה נעצמו בחוזקה, היא מתכווצת, ונאבקת. דמעות ניקוו בעיניה, והיא תפסה אותן בעוצמה, כמו אומרת לעצמה- לבכות- אוכל אחר כך.

יהודים!! רציתי לצעוק, מספיק לצפות בה, תעזרו, היא כבר פעם שלישית נאבקת פה, זו לא הצגה! אבל כולם רק צפו בסקרנות במחזה.

נשמתי לרווחה, היא הצליחה, ישובה חסרת אונים על המדרכה, נושמת נשימה עמוקה, דוחסת את הדמעות, מתלבטת, תוך כדי התלבטות עצר לידה רכב עם נשים יהודיות, כולן ירדו חוץ מהנהגת, היא נגשה ובקשה לעלות, הנהגת הסכימה, והיא עלתה.

ליוויתי את הרכב במבטי, שמחתי לראותה מגיעה לשלווה.

המשכתי לעוף, שרה תפילה, שאף אדם מישראל לא יחווה יותר כזו חוויה.

 

 

הוא היה בפנים-אבל הרגיש בחוץ,הכל בגלל הדבר ההוא.

עד שהדבר ההוא נעלם.ואז הוא הסתנוור,קם וברח.
עזב את הארמון

והיא איתו

 

 

הוא רץ כמו מטורף,לא רואה בעיניים והיא איתו.

והיא צועקת אליו תעצור! תירגע!

והוא לא שומע,לא רואה,רץ קדימה.אחורה.

בורח אל הלא נודע.

והיא איתו

 

 

הם מתקרבים לביצה הגדולה,היא זועקת אליו חכה! תיזהר!

והוא לא שומע,לא רואה,רץ קדימה.אחורה.

לתוך הביצה.נכנס לבוץ.

והיא איתו 

 

 

המפתח החוצה נמצא אצלו.תוציא אותנו מפה! היא בוכה

והוא לא שומע,לא רואה,צולל פנימה החוצה.

בתוך הבוץ,טובע לגמרי.

והיא איתו.

 

 

והיא יושבת ובוכה,והדמעות שלה הופכות את הביצה הבוצית והסמיכה לאגם מימי ונוזלי.

והיא מושכת אותו משם.

הם יושבים בחוץ,מתאוששים.

 

~~~~~~~

 

הם חוזרים חזרה לארמון.

שבעים דלתות יש לארמון,כולם פתוחות לרווחה.

היא קוראת אליו,בוא! ניכנס פנימה!

אבל הוא לא יודע באיזה דלת לבחור.

נשאר בחוץ,והיא איתו.

 

והוא מסתובב סביב הארמון מתלבט דרך איזה דלת להכנס.

מה זה משנה? היא שואלת אותו.

בוא פשוט נכנס וזהו!

והוא לא שומע,לא רואה.נכנס,יוצא,כמו שיכור.מסתובב.

 

ככה עוברים להם יום,ועוד יום.

שבועות,חודשים,שנים,עוברים כלא היו.

~~~~~~~

עד שהפסיקו להסתובב וקראו לבעל הארמון

והוא יצא מכל הדלתות ביחד והכניס אותם איתו לארמון...

 

 

 

 

 

 

חידת החיים

 

נער נודד לו במבוכי החיים,

משוטט בין אנשים ומלאכים.

גופו צעיר, אך ליבו שבע ימים.

 

מתנסה בחוויות שונות ומשונות,

נאבד בין מערבולות הרגשות,

מחפש את עצמו בין נבכי המחשבות.

 

שואל את כולם מתי זה יגמר,

מתי העצב לא יחזור יותר,

ומה עושים כדי שלא נוותר.

 

האם ישנו אי שם זקן וחכם,

שלכל חידותיי ייתן פתרונם,

וייראני את דרכי בעולם? 

מה שאהבתי בשיר הזה זה שאפשר לקחת אותו למלא כיוונים וכל אחד יכול להתחבר מהמקום שלו.

על הר גבוה
יושבת אילת חן
כשמן זכות עיניה
מראה כפרי בשל

על תל פורח
מצפה בת חיל
לאופק פונים אישוניה
ידיה פרושות לשמים

על גבעה רחוקה
חולמת בת אצילים
לאהובה מצפה בעיניה
מחכה שישוב מאופקים

להביט לשם. ולא לראות כלום. שמים, עננים. חצי ירח. הייתי שם, אבא. הייתי. ועכשיו אתה.
הם אמרו שהאופק כל הזמן מתרחק, ככל שמתקרבים. ואמא אמרה לי, כששאלתי אותה איפה אתה, שאתה שם. והצביעה אל האופק.
אבל אתה אמרת שתישאר קרוב.
אני זוכרת,
הבטחת.
מבוגרים שהבטיחו את הירח בלי לגעת בכלל בקרקע.
ועיוותי מציאות.

אם קראתם את זה ולא הבנתם לא נורא. אולי תבינו ביום שבו אמצא כוח להעלות את הסיפור הקצר שלי .. :-/

בוקר
רוח אדירה
רוח של אור נושבת בי
מעיפה אותי הרחק הרחק
קדימה
אני שמחה
היא דוחפת
אני צוחקת
והיא גורמת לרוץ.
עוברים זמנים
רוחות מתחלפות
גם רוחי שלי מתחלפת
כעת נושבת בי רוח צהרים
ברורה וחדה
מביטה לצדדים
מביטה לאחור
רואה שאני בשחקים
רואה שכולם מאחור
אבל טוב לי כאן
אני לוחשת לרוח
אך היא לא מרפה
רוצה שאחזור אליהם
שאחלץ אותם מהבור
טוב להם שם!
אני זועקת
אך רוחי יודעת:
דבריי שקר
לא טוב שאני מקדימה
והם- רחוק רחוק.
ואני ספוגת דמעות
לא יודעת לאן לפנות.
ואז- מתחלפות הרוחות
רוח של ערב.
ואז רוח לילית.
שחורה, מדכאת
קרה.
מקפיאה את ידי הפועלות
מקפיאה את ראשי.
גורמת לי שוב לבכות
רק הדמעות קצת מחממות.
היא אכזרית
מטשטשת דרכים
פותחת פצעים.
ואני זועקת:
דיי! די כבר!
אך אוזניה אטומות
והיא הורסת
הופכת שמים לשחורים
מביאה עננים
וגשם.
דיי!! אני צורחת.
ואז מתוך ליבי
מדברת פתאום
רוח האור,
רוח הבוקר
ואומרת שרק אקרא לה
והיא תבוא
ותחבק, ותשמח, ותצחיק.
אך רוח הצהרים
קמה מתוכי וצועקת:
אל תלכי איתה!
היא נראת טובה
אך היא הורסת,
היא מקלקלת.
ורוח הלילה
קוראת לי גם
פתאום ברוך
פתאום בנעימות
ואומרת שאבוא אל חיקה
שאשן אצלה לעד
שאשכח מהכל
שאברח.
ואני במערבולת
מערבולת של רוחות
עומדת נבוכה
עומדת, ודמעות זולגות.
ורוח הלילה
שוב לוחשת אלי:
בואי, בואי ביתי.
ואני מבולבלת
ומפוחדת
וכועסת
ושוב דומעת.
ואז מלמעלה
אני שומעת קול אדיר,
זהו קולו של אבי.
והוא פונה אלי ברוך
ומקרב אותי אליו.
וזהו.
אני לא צריכה יותר
פתאום הכל ברור.
אני מתרחקת מרוח הלילה
וקוראת לרוח האור
ואלי גם חובקת
את רוח הצהרים.
אז רוח הבוקר קוראת לי לרוץ
ורוח הצהרים מוסיפה זהירות.
אז זהו.
אני מקדימה.
מקדימה ומשתדלת למשוך את כולם.
ורוחי שמחה
וזהירה
וצוחקת
ואוהבת
וקצת רצה.
זהו.

בית 1: השמיים מראים את האמת

עוד מעט הכל הולך לצאת

לא מאמינה איך זה קרה

שאתה בתוך תוכי נמצא

 

פזמון: רואה בעולם במשקפיים ורודות 

זה כל מה שצריך לקרות

אין שכל ואין דאגות 

מתי זה יתחיל להיות צריך לדעת שהכל זה לטובה

וגם אם משהו מחזיר אותך תחזור בלי עבר אין עתיד

 

 

 בית 2: מסתכלים למעלה במרומים 

על הכוכבים

מושיטים ידיים ומספרים געגועים

הדרך של שנינו מובילה לאותו מקום

אסור להיפרד באמצע הדרך

שלא נלך לאיבוד

שיבולים משתובבות ברוח
חיוכם ממתיק סודות
נותנות מקום לחשוב ולנוח
צובעות בליבי פינות נסתרות

בפאת השדה נח בית בודד
מזכיר רגעים פחות טובים
לוחש שלפעמים יש כאב
אך תמיד צריך להיות שמחים

מטע לימונים נראה באופק
והרוח נושאת ריחו אל אפי
מרחוק שולח תקוה מחודשת
זורע כוח להמשיך בדרכי

ושחקים פרושים מעלי
מרוחים בצבעים כהים
לוחשים ברוך אל תוך אוזני
יש אין סוף, יש אלוקים

 

רק הבהרה חשובה אחת לפני-

אני מבקש מכם באופן אישי- בבקשה, אל תחמיאו לי על הסיפור. לא על זה, 

לא על האחרים, פשוט בלי מחמאות...

אני אשמח לענות על שאלות ספציפיות, לקבל הערות והארות, אבל בלי מחמאות.

תודה.

 

השיר: תגשים את עצמך

 

 

בית 1: כמה פעמים חשבת על עצמך 

מתי ברכת ומתי התפללת בפעם האחרונה

לא חושבים מתי עשית ומתי אעשה

אתה יודע שזה יגיע שתגשים את עצמך

 

פזמון: תמיד תמיד יחכו לך מלאכים בשבילך

אף פעם לא יברחו תנסה , תנסה קצת יותר מאוחר 

כי יש עוד דבר אחד שלא ניסית לעשות הכל בשמחה.

 

בית 2: כמה ימים אני עוד אחשוב על זה

מתי אני יפעל ולא יניח שקט אתה צריך לקום ולעשות

ולא לנוח כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילך

אתה צריך להגשים את עצמך.

 

פזמון....

בית 3: תמצא כבר את החצי השני שלך

רק אתה יודע מה טוב לך

ואל תזלזל כי אולי זה יקל עליך בימים אחרים

אתה יודע שאתה צריך להגשים את משאלותיך 

כי אין מי שיעשה זאת במקומך רק אתה מגשים את עצמך.

שומרים

ערימה של שקרים מוטלים בתפזורת

פטישים ששוברים את ליבי לרסיסים

כלים לא מכילים והופכים לנשורת

אורות מסונוורים, צדיקים מעושים

 

שם עומד לו יונה עמוק בלב סערה

ושקרי אלוהיו על שפתיו הדלות

וליבו מלא כעס על העיוות הנורא

ורוחו לא נותנת לנבואה להיגלות

 

יונה שיצאה וברחה מהסער

לא מצאה אף לרגע לכף רגלה מנוח

לא נשאר עוד ענף מכל עצי היער

כולם עד תום נשרפו מחיל וכח

 

"לא זאת- ברוחי!", זועק המלאך

מנסה לאחוז בלהב מאכלת חדה

אך הרועה כבר נרמס, הצאן כבר ברח

דם העקוד כבר נשפך, דם העדה

 

וילדה קטנה בשמלה לא תשאל שאלה

כי כבר אין אני בעולמו של האל

גזירה. תרנגולת לא תטיל. גולה

רק שומר ושכר ואין כבר שואל

בס"ד

 

היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. כל מה שמפריד בינה לבין עברה זה הסורגים שעל החלון והתריס שעליו שסגור כמעט עד הסוף ומותיר רק חריצים קטנים שמחדירים מעט אור שמש אל תוך החדר האפל. שעות היא יושבת על יד התריס, מסתכלת בעדו ובוכה. כך היא עושה בכל פעם שבעלה יוצא מביתם המשותף השוכן בפאתי מחנה פליטים סמוך לירושלים. הגדר של הגינה של הבניין שלהם היא גדר ההפרדה האפורה, אבל מחלון ביתם באחת הקומות העליונות ניתן לראות בבירור בכל הנעשה בשכונה הירושלמית הקרובה שגם היא מסתיימת באותה גדר אפורה, אותה הגדר שמפרידה בין ימי הנעורים שלה לבין מצבה כיום.

 

רחל זכרה את היום הזה היטב, את אותו היום בו היא פגשה והכירה את ג'מיל בפעם הראשונה. זה היה לקראת סוף השמינית, בתקופת הבגרויות שהיו בשבילה לחוצות מאוד. לאחר שיחה סוערת עם המורה לאנגלית בנושא ציון המגן שהיא רצתה לתת לה, היא התעצבנה ויצאה בטריקת דלת מהכיתה ורצה אל מחוץ בית הספר שלה עד שהיא הגיע לגן שעשועים שנמצא במרחק כמה רחובות. בגן השעשועים התיישבה רחל על אחד הספסלים והחלה לזרוק אבני חצץ שהיו במקום בעצבנות על המגלשה הסמוכה. ראשה המושפל כלפי הקרקע גרם לכך שהיא לא שמה לב שאחת האבנים שהיא זרקה החטיאה בטעות את המגלשה ופגעה בגבר בשנות העשרים הראשונות לחייו שבדיוק נכנס גם הוא לגינה.

 

- "שימי לב לאן את זורקת" אמר הגבר וגרם לרחל להרים את ראשה בבהלה.

- "אני מצטערת" גמגמה רחל בתגובה בזמן שהוא התקרב אל המקום בו היא ישבה.

- "אני בסדר" - הוא אמר לה וחייך - "אבל את לא נראית כך".

רחל חייכה חצי חיוך. הגבר שהציג את עצמו בתור גיל שלף  בקבוק קולה קר שהיה לו בתיק והציע לה לשתות. בהתחלה היא סירבה אבל לבסוף היא לקחה. הוא חייך. היה לו חיוך מקסים והוא היה נראה נאה מאוד ולבוש בצורה קפדנית ותואמת. בהתחלה הוא היה נראה לה מעט חשוד, בעיקר המבטא, אבל מהר מאוד היא התעלמה גם מזה. פעם ראשונה שהיא הרגישה שטוב לה.

 

משם זה התגלגל בקצב מסחרר.

מהר מאוד היא גילתה שהיא מצאה אוזן קשבת ואדם דואג שיודע גם לפנק. פעם זאת ארוחה טובה, בפעם אחרת זאת שרשרת או טבעת יפה מזהב ובפעם נוספת הם סתם ישבו ביחד על גלידה במרכז העיר. ברגע שהוא גילה לה איפה הוא גר ושבכלל קוראים לו ג'מיל ולא גיל זה כבר לא היה אכפת לה. מבחינתה היא מצאה את הגבר המושלם וזה לא הפריע לה בכלל שהוא ערבי. הרגש ניצח את השכל. כל חברותיה הטובות וגם הוריה לא הצליחו לשכנע אותה לעזוב אותו, היא הייתה משוכנעת בכל ליבה שהוא ערבי טוב ושהוא לא מהאלה ששונאים יהודים ופוגעים בהם. הרי לה הוא עוזר, אותה הוא אוהב.

 

כעבור כמה חודשים ג'מיל כבר הציע לה לעבור אליו הביתה ולהינשא לו. היא לא היססה יותר מידי ומהר מאוד היא מצאה את עצמה קמה למציאות חדשה, מציאות שונה, מציאות שהיא לא הכירה ולא ציפתה לה.

 

לרחל לקח זמן להבין שחייה השתנו בהדרגה היא נהפכה מנערה חופשיה לנערה בעבדות ומיום ליום היא התגעגעה יותר ויותר לחיים שלפני. גם משפחתו של ג'מיל שבהתחלה קיבלו אותה יפה, מהר מאוד הסירו את המסכה מעל פניהם והפכו אותה לשפכה המשפחתית. כעבור שנה כבר נולד להם ילדם הראשון, רחל ביקשה לקורא לו בשם עברי אך ג'מיל קרא לו יוסוף ורחל קיבלה את זה בלי בררה, היא כבר החלה להבין מה יהיה מנת חלקה אם היא תגיד משהו נגד בעלה או נגד רצונו, ואם הוא החליט אז בזה נגמר הסיפור.

 

הכאפה הראשונה שהיא קיבלה הגיעה בהפתעה וללא התראה מוקדמת. מזה כמה זמן שהיחס של ג'מיל השתנה כלפיה, אבל לה עדיין היו ניצוצות בעיניים ממנו והיא הייתה בטוחה שזה רק משהו זמני בגלל העבודה הקשה ושזה תכף יעבור לו. כשהיא סיפרה לו שהיא בהריון היחס מעט השתפר והוא נתן לה לנוח והקל עליה יותר ורחל הייתה בטוחה שבעלה שב אליה והחיים המשותפים שלהם חוזרים למסלולם הרגיל. עד אותו הערב שהיא הרגישה רע בגלל ההיריון המתקדם. ג'מיל הגיע הביתה וגילה שארוחת הערב לא מוכנה, הוא התקרב אליה ורחל הייתה בטוחה שהוא בא לבדוק בשלומה אך הוא שלח את ידו וסתר לה בחוזקה על הלחי תוך שהוא פרץ בקללות בערבית. בלית ברירה ובעניים דומעות קמה רחל והכינה מהר ארוחת ערב לקול הקללות של ג'מיל. מאז המכות היו בשבילה דבר שבשגרה ולאט לאט בהדרגה היא התעוררה למציאות והבניה את מצב והיא החלה להתגעגע ולרצות לחזור אל עברה, לחזור אל החיים שמעבר לגדר.

 

---

אשמח להערות, הארות והצעות לשיפור ותיקונים.

יריות

 

יריות.

יריות נואשות לכל כיוון.

בריחה.

חבל הצלה שימשוך החוצה.

שתיקה.

 

דממה.

דממה שעוטפת הכל, מוחצת.

שקרים.

מילים שלא אומרות דבר.

אכזבה.

 

אהבה.

אהבה שנמצאת בכל מקום.

קנאה.

רגשות מבולבלים וחסרי מחויבות.

חובה.

כמו אושר של סוף,
כמו קצף של גלים
אני באה מרחוק
עם חלומות אחרים.

עקבות בחול בוער,
אש ששורפת עולם
משאירה רק אותנו,
עם הגיטרה והים.

חשבתי שחשוך מדי הלילה
לאורות שנוצצים במעמקים
ואם בסוף יש מטרה
אשיג אותה בכל הדרכים.

ברקע של הנוף, צבע נאבד
הלך, לשום מקום
והתמונה לא תישאר לעד
אם יחזור לא יהיה לו לאן.

המילים גדולות עליי,
אנלא מוצאת את השורות
והצלילים שוב לוקחים אותי
אל מנגינות שקטות.

הדרך היא הלאה, הלאה
עוברת בחלומות של אחרים
אינני עוד האושר בסוף היום
אולי נשאר בי קצף של גלים.

לבד, אני לבד?

אל תגידו לאף אחד!

אני מיוחד,

לא רוצה להיות לבד.

 

תתרחקו, אתם קרובים מידי

רק תלכו, אמרתי די!

רגע, תחזרו, אין לי אף אחד.

אוף, די, עכשיו אני שוב לבד.

 

מרחיק את עצמי מכולם,

למה כולם בורחים כל הזמן?

לא, הם לא מבינים רמזים,

אני רוצה שהם יישארו קרובים.

 

אל תתייחסו למה שאני אומר,

העולם הזה צריך יותר.

אני הולך. נעלם מכולם.

אל תחפשו, כי ליבי נדם.

מה דעתכם? קטע שנכתב מעצמו...

היא ישבה, לבד, על קצה הצוק.
העולם- כמו ועצר מלכת, ורק היא, ליבה המשיך לפעום, לא לנצח.
רגליה- מתנדנדות בעוצמה לתהום, כמו מנסות להתחבר, לשוב לאדמה החמה והמלטפת.
ידיה- מחפשות אחיזה, טרם יגיעו אל הלא נודע המפחיד והמתוק.
עיניה- מביטות, חצי בסקרנות, חצי באדישות על התהום הפעורה תחת רגליה.
הגוף כולו כבד, לאה, לא רוצה לעמוד בקשיים הנוספים שהזמן מעמיד בפניו.
פעימת לב מואצת, כמעט אחרונה בדרך אל הלא נודע.
ומתחילה השאיבה אל ההתנתקות מהמר.
וברגע האחרון, לפני בוא הסוף, מתגלה יצר חיים שהיה חבוי.
ובחלל העולם נשמעת צעקה, נשמעים קולות ריצה, היא שבה, חזרה. אתהלך לפני ה' בארצות החיים!

היה נחמד היה נעים, נזור בעוד כמה ימים. אולי שבועות אולי חודשים, אולי אף יספיקו לעבור כמה שנים

היה טוב וכיף. תמשיכו לכתוב. אל תוותרו, זה כלי שנתברכתם בו מאבא וזה הכישרון שלכם. אל תוותרו ,תכתבו גם כשלא יוצצא כלום. משהו ייצא.
אז...
הצלחות וזה
בינתיים עד להודעה הבאה- היו שלום!!!

יאללה לילה.




פרח שקיים ומחר כבר לא
שיח שגדל אבל נקטף מעצמו
אמרת שתמיד תחזור
שלא אהיה עוד בודדה
חיכיתי כל כך הרבה

אני עדין מחכה.

אהבת עולם אהבתיך

למענך אקריב עצמי

הכרתיך ולא הכרתיך

נפשך תקשיב שירי

 

באורך אראה אור

בשירך אכירך, אדע

בלכתך מעימי- יבוא קור

ובשובך- לא אירא רע.

 

וזה יהיה לך לאות

שאהבתיך בכל מאודי

שמך חקוק באש ואותיות

כחותם על זרועי ועל ליבי---

לעולם.

הוא הסתכל על כל הפרחים.

חיפש פרח מיוחד.

פרח נדיר.

פרח שעוד לא קטף.

 

הוא בחן אותם בדקדוק,

בודק שיהיו מושלמים,

שצמחו טוב וישר,

שלא נבלו או התקלקלו.

 

כמעט התייאש,

עד שראה אותך.

פרח עדין וזוהר.

פרח קסום ומחייך.

 

בדיוק הפרח שחיפש.

 

הוא הסתכל עלייך בחיבה,

גאה בך על צמיחתך והשפעתך על הפרחים הסובבים אותך.

ליטף אותך בעדינות

ולחש לך שתורך להיקטף הגיע.

 

נבהלת.

התעקשת.

לא רצית ללכת.

אבל ישר הבנת שזאת החלטה סופית,

והשלמת עם זה בגבורה.

 

נופפת לשלום,

והבטחת שתחזרי.

 

הוא קטף אותך בחטף.