פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 59)

כָּל הַנְּהָרוֹת הַמַּקִּיפִים,
כָּל הַחֲלוֹמוֹת בַּשְּׁחָקִים,
כָּל מִי שֶׁלַּשָּׁמַיִם שׁוֹאֲפִים,
כֻּלָּם בְּסוֹף נִשְׁחָקִים.

וַאֲנַחְנוּ כְּמוֹ אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,
מְחַפְּשִׂים לָנוּ עָמֹק בִּפְנִים,
בּוֹדְקִים מִתַּחַת לְכָל אֶבֶן וָרֶגֶב.
הַשָּׁמַיִם בְּהִירִים בְּלִי עֲנָנִים.

וַאֲנִי מְחַפֵּשׂ לִי מַקּוֹר שֶׁל מַיִם, נָהָר שֶׁל חַיִּים, מְשַׁוֵּעַ ל-

"כשהנשמה מאירה
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים"
אבל
מה קורה כשהיא לא?
מה אם
הנשמה עצמה
עוטה ערפל?
מה קורה
כשקשה לה
והיא לבד?
מה קורה כשהיא מבולבלת?
ואין אף אחד
שיעזור לה
לנקות את האבק
שהצטבר,
שמכסה אותה
מכל הכיוונים?
מה קורה אז,
כשהשמיים מאירים
אך הנשמה עוטה ערפל?
מי יחמם אותה באור הנעים?

תּוֹהוּ וְגַם בּוֹהוּ,
יְקוּם שֶׁל עֲרָפֶל,
עָמוּם.
אֶפֶס וְאֵינְסוֹף;
הִתְגַּלְּמוּת הַכֹּל וּכְלוּם.

 

גּוּף הַגְּבוּל נִבְרָא,
רוּחוֹת לָבְשׁוּ
עַצְמוּת.
דְּמָמָה שֶׁנֶּעֶלְמָה
בְּלֵידַת הַמְּצִיאוּת.

 

* אולי עדיף במשפט האחרון: "עִם לֵידַת הַמְּצִיאוּת" ?

שקרים חיים פה הלילה.

שקרים יפים,

מתוקים.

שמבטיחים הבטחות,

ומפתים.

שמראים לנו

כמה

אנחנו עירומים.
 

שקרים צוחקים פה,

הלילה.

מבודרים, משועשעים

משתעשעים בנו

כבובה על חוט.

בשנינו.

מקרבים, ומרחיקים

ריקוד נודם

של שיכורים.
 

ואת באה אלי,

יחפה.

מבט פנייך נוגה

ואת זוהרת

בריקוד של שתיקה

פותחת בפניי

צופנות חייך.
 

ואנחנו שותקים,

באהבה.

שלא יחדרו לנו

שקרים.

ואנו נושמים

בעלטה

נשימות חדשות

של אוהבים.
 

ואת פוסעת חרש,

הולכת מעדנות

אל קו הרקיע

שנפרש באופק

ואת

נודמת קלות

שכחול שמים

נמוג

בחורף.

לפעמים את אומרת, מילים כמו רוח, כמו אוויר, כמו כלום. אני יכולה להסכים איתך, גם ברוח ובאוויר יש כלום חי ובועט ומטלטל, הרוח מנכיחה אותנו, את הלב החי, הפועם, המתדפק, קומי לך, לכי לך, האוויר מכיל אותנו, אנחנו פולטים אותנו החוצה ונושמים טת זה בחזרה.
אם עושים את זה נכון אפשר ממש להרפא, להוציא מתוכנו את הרעש, לנשום את הנקיוּת.
הלב יודע לקום וליפול ולהתייאש ולאהוב וכל השערים נמצאים.
המפתחות בנשימה, בביטחון, בידיעה מוחלטת שמה שקורה הוא מה שנכון ומה שמדויק לטובתי העליונה.
המפתחות באהבה. שלי אותי, שלי אותך, שלי אותנו, שלי את השכינה.
פתחו לי שערי צדק, רק פסיעה, רק מחשבה חדשה.
הכל לטובתי העליונה
זאת יכולה להיות תפילה כזאת בוקר צהריים וערב.
פעם הלכתי לרופא וכשהוא הציע לי כדור פעמיים ביום אמרתי לו שהוא טועה, ושינסה להחליף כדור בחיבוק. פעמיים ביום, שתי דקות. למשך חודש.
זאת רפואה.
לפני שנתיים ישבתי על המיטה מבואסת ומעוכה בצום ט׳ באב, וממש הרגשתי את הכבדות הזאת, הרגילה, של החיים, שאני לא סובלת, נופלת עלי ומכבידה אותי ורציתי לצרוח. וגללתי ככה לתומי ופתאום ראיתי את רוחמה ורוחמה היתה בצום גם, וחיוורת וחלשה אבל זוהרת וחיה ומאירה את העולם. ועצרתי, והתיישבתי, ואמרתי אני רוצה גם! בקול אמרתי אץ זה. אני רוצה גם להאיר את העולם ככה דרך הפייסבוק. והיא דיברה שם על אהבה ושצריך לעורר אותה. היא אמרה ״הגיע הזמן לעורר אהבה״ ועצרתי אותה ואמרתי בקול- הגיע הזמן לעורר! הגיע הזמן לעורר אהבה! והרגשתי איך הלב שלי נפתח ופועם ורוצה לפרוח. וקמתי מיד, והכנתי אוכל לסוף הצום. ויצא הצום ורקדתי מלא מלא מלא.
הגיע הזמן לעורר אהבה הגיע הזמן לעורר אהבה הגיע הזמן לעורר לעוררר והלב שלי האמין בזה.
וככה התחלתי ללכת.
לפעמים כל מה שהלב צריך זה טיפת תקווה. מילה אחת טובה שמדליקה אותו. הלב הוא כמו נר, והוא תמיד מלא. השאלה אם הוא דולק וכמה הלהבה שלו מאירה או שורפת.
עכשיו אני אחרי שנתיים של הליכה, של קרקוע, של למידת הגוף והנפש והלב. שנתיים של חיפוש ותהייה ודרכים. המון דרכים.
עכשיו אני מלאה בתודה ואהבה גדולה ושמחת הלב.

היא מסתירה צלקות
ופחדים של סופשבוע
הילדות שלה כבר נגמרה מזמן
והלילה שוב מגיע ומכה הגעגוע
געגועים אל עצמה, געגועים לבני אדם

היו ימים, כן היא עוד זוכרת
בהם הוא ליטף ברוך את שערה
והרוח אז לחשה מיני ניגונים
על אושר ושמחה יפים כמו אגדה

שני ילדים, ארבעה זוגות עיינים
ואין מי שירפא את שריפת נשמתה
האושר כמו חומק נעלם בבין ערביים
אבודה כמו קרן שמש המכה במיטתה

עוד בוקר חיור ללא מנוח
ואין אותו ואין אותה
חיוך נבוך המנסה בכוח
להסתיר עוד דמעה של שתיקה

ולוואי יום יבוא ותדעי אהבה
ואהוב יקר את ליבך יפריח
לוואי עוד תדעי מנוחה נכונה
ובין זרועתיו תשכני לבטח

לוואי תתעוררי במיטה חרישה
תנצרי את מבטו המביט אלייך
לוואי לא תהיי לעולם בוכיה
רק תחווי שנית את חייך

פְּרִיחָה הָיְתָה בִּי וְנָבְלָה,
הַסְּתָו הִכָּה בְּלִבִּי.
עָלֶה אַחֲרוֹן נָשַׁר מִמֶּנִּי,
נִיטְלַה מִמֶּנִּי חַיוּתִי.

הַקֹּר הִכָּה בְּנִשְׁמָתִי,
הִקְפִּיא כָּל חֶלְקָה טוֹבָה.
הָרוּחַ חָזָק נָשְׁבָה,
הַדִּכָּאוֹן הִפִּילַנִי לַמִּטָּה.

וְנִצָּנִים הֵחֵלּוּ לֶהָנֵץ,
הַיָּרֹק שָׁב הוּא לִשְׁלֹט.
הַלֵּב הִתְחִיל לִפְרֹחַ,
הַנְּשָׁמָה הִתְחִילָה לִחְיוֹת.

וְעִם הַזְּמַן הַכֹּל הִצְהִיב,
עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל קָמֵל.
הַחֹם מֵאַדֶה כָּל טִפָּה טוֹבָה,
וְשׁוּב מִתְקָרֵב עֲרָפֶל.

יום יבוא וגם אני אזכה

כי לא יבזה תפילת נדכא

ואצא מגלות לאור גדול

ואצבע את כל חיי במכחול

 

זה היום חקוק בשמיים

חיבור האש עם המים

אלוקות חבוקה בתוך כלים

וכל ההסתרים מאליהם מתכלים

 

ומה שאעשה לא יזיז דבר

כמו לצעוק באמצע המדבר

הכל כבר נקבע, נחתם והוכרז

ובעבודת בוראי אהיה מרוכז

 

ואולי מחר ואולי בעוד חודש

ואולי עוד יותר אגיע לקודש

ואהיה אחוז בטוב ובשלם

ואז נדרי להשם אשלם

 

 

(חידה למתקדמים = סגנון של איזה סופר מזכיר הבית האחרון?)

כְּשֶׁלֹּא בּוֹעֵר כְּלוּם
נִיצוֹצוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁל דְּבָרִים
שֶׁיֵּשׁ לִכְמֹס, כָּבִים בָּךְ.
הַהוּמוֹר הַטְּרָגִי מְבַקֵּשׁ
לִהְיוֹת נִרְפָּה בְּתוֹכֵךְ.

יֵשׁ בָּךְ דְּרִישָׁה אִלֶּמֶת
לְנֶחָמָה שְׁקֵטָה.
בְּכָל דָּבָר טָמוּן פִּתְאוֹם הַפַּחַד
אוֹ הַפּוֹטֶנְצְיָאל לִתְקֹף.

בָּנוֹת מְשַׁחֲקוֹת קָרוֹב מִדַּי
אֶל חוֹמָה שְׂרוּגָה
הָרְגָשׁוֹת מִשְׂתָּרְגִים בָּךְ
וְאַתְּ מְפַחֶדֶת פִּתְאוֹם
לְהִשְׁתַּגֵּעַ.

כַּמָּה קָרְבָּנוֹת אֶצְטָרֵךְ לְהַעֲלוֹת עוֹד
עַל הַמִּזְבֵּחַ
הַטֵּרוּף הַזֶּה
כַּמָּה אֲשֵׁמִים אֶמְצָא עַד שֶׁאַפְסִיק לִרְעֹד
הַכֹּל צוֹרֵחַ
וְהַכֹּל הוֹזֶה

שַׁלְּחוּ בְּנֵי שִׁנְעָר לִבְנֵי אֶרֶץ זָבַת חָלָב
מִי אֲשֶׁר יוּכַל לִבְכּוֹת עַל בֵּית הַזָּהָב
לְמִי אֶת מְגִלַּת קִינוֹת נְבִיא ה' כָּתַב
מִי אֶת גָּלוּת הַשְׁכִינָה כּוֹאֵב וְיִכְאַב

 

מִי שֶׁזּוֹעֵק 'אִמָּא' וְהִיא לֹא עוֹנָה
מִי שֶׁרוֹאֶה שׁוּעָל יוֹצֵא מִבֵּית כְּהֻנָּה
שֶׁחַי בְּאֶרֶץ שֶׁאֲבָנֶיהָ זָהָב וּפְנִינָה
וּמְחַפֵּשׂ וְלֹא מוֹצֵא אֶת הַשְׁכִינָה

 

וְאִם נְטֵה אֹזֶן בְּאֶרֶץ הִלְּכוּ אָבוֹת
נִשְׁמַע קוֹל זְעָקָה בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת
'הִשְׁלִיחַנִי בַּגָּלוּת וְעָלָה לִשְׁמֵי עֲרָבוֹת
וּבָנַי וּבְנוֹתַי נִתְמַעֲטוּ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת'

 

אַךְ קוֹל בָּרַמָּה נִשְׁמָע, קוֹל תַּחֲנוּנִים
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כֻּלָּם מִתַּחְתּוֹנִים וְעַד רָמִים
מִתְגַּלִּים חֲסָדִים פְּשׁוּטִים וְרַחֲמִים
וְחוֹזֵר אֱלוֹקֵינוּ לִשְׁכּוֹן בְּבֵית עוֹלָמִים

אי שם בהרים הנמוכים חי צבי ושמו אריה כהן, אריה כהן מאוד רצה להיות צבעוני.

אממה הוא אמור להיות חום, אז הוא הלך אל חברו אמור הדג (כי אמור זה שם של דג),

הדג העיר לו שזה גזעני ומכליל לקרוא לו אמור רק כי זה "שם של דג",

אבל אריה חשב שבתור דג הוא אמור למלא את פיו מים ולא לדבר.

מכיוון שהעניין עם הדג לא הלך כמצופה, הוא הלך לחברו וופלה שדווקא כן היה מצופה.

אך בפלה היה עסוק מדי במחשבה האם ברכתו מזונות או שפטרנו מעטיפתו של זה,

נאנח לו אריה והלך אל אימו ריהאנה, והיא אמרה לו: "זה בסדר לא להיות צבעוני,

לצבעוניות יש קונוטציה פוליטית בימינו" אריה שאל: איזו קונוטציה פוליטית?"

אך אימו חשבה שהוא צעיר מדי בשביל לשמוע על הקונוטציה הפוליטית הזו

או כל קונוטציה פוליטית אחרת למען האמת, אז היא רק אמרה: "שתוק ולך לישון ילד מעצבן".

ואולי, לא היו הדברים מעולם
אולי
מעולם לא צפיתי בו,
באהוב מאדם,
משנה עצמו
ומכה
אוצרותי
אהבתי
שכל חייה סימן שאלה

ואולי
תעתוע הכול, בעיני האשם
אולי
תקוותי, כי חלמתי חלום

לשווא אקווה.

(באדיבות @רץ-הולך)

 

מכירים את זה שהתארגתם היטב, הכנתם את התיק כמו שצריך, התלבשתם והכל, יצאתם ומהבית ו - נזכרתם ששכחתם משהו? איזה דבר קטן שתמיד בורח לכם מהראש? פעם זה הכרטיס ההוא ופעם הפריט הזה, אולי אולי בכלל מדובר על ברכה אחרונה?

 

נסו לכתוב שיר על הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים, דברים שאדם "דש בעקביו" (ולפעמים הם עושים את כל ההבדל).

 

בהצלחה!

צורבת בשתיקה / אהכ"א

הי, ילדה מה מציק לך?

ולמה שוב את מסיטה מבט?

תרגעי, אני מבטיח

הכול יעבור, כלום לא מוחלט.

 

אבל בכול מקרה, ספרי לי

אולי אוכל להושיט יד או שתיים

אם זה כאב אל תרגילי-

את עצמך, להיות שקטה כמים.

 

ואם זה הלב שנשבר

אליו אין לי שום תרופה

אך אוכל להעניק לך

את תשוקתי הכנה, לאהבה.

 

כלום לא כואב, לא מרגישה,

אבל שורפת בלחישה.

אהבות שכואבות, והיא נשארת אדישה,

ליד כולם לוהטת כאפופה במחלה.

אבל רק בשבילי,

רק בשבילי היא האש הכחולה.

 

צורבת בשתיקה...

הפעם היה קל יותר להתיישב על כיסא המטופל.
עדיין היה זה כיסא שכן על כורסא לא יכלה להרגיש עצמה בנוח. כאילו כל התרווחות ושחרור שליטה נראים לעיני כולם בזווית מוגדלת.
"מה החלטת?"
היא חושבת. כבר אחזה תשובה בידיה, לאן ברחה?
"החלטתי.. אולי כדאי.. לחזור"
-"ומדוע החלטת?"
-"כי.."
אין לה מילים לתשובה. ישנם רגעים בהם אין מילה, רק מראה, והוא חזק מכל.

*****
השקיעה צובעת את העשבים הגבוהים בצבע זהוב של חסד.
היא מחכה, ויודעת שהטוב שבזהב מפתיע, או הפתיע, או יפתיע גם אותו. הרי כל כך לא מתאים לו, לזהב, לעשות חסד. ופתאום נותן לו הטבע מקום גם בליבותיהם של בני אדם.
שמא בכל יש חסד?

לא. נרתעת היא לשמע כזו מחשבה. הרי אם הכול חסד- אבדה הזכות להשמיע כל טענה.

"אף פעם לא חשבתי על השקיעות האלה" מרוב מחשבות לא שמעה את נעליו של יצחק מתקרבות, למרות שהרעיש מעט, שלא תיבהל.
הם מתיישבים.
-"איך ייתכן שלא חשבת?"
הוא מהרהר
-"הרב אביתר דיבר פעם על האינסוף. אמר לנו בשם ר' נחמן מברסלב- 'תכלית הידיעה שלא נדע'. התרגזתי ברגע הראשון, רק מפני אהבת רבי לא קמתי"

אינו שואל האם הבינה מדוע כעס. לשניהם ברור- חוסר ידיעה, חוסר שליטה- כמה רעל חשו כי מסוך בהם!
-"ומה אמר הרב?"
פניו של יצחק עוטות מבע חולמני
-"הוא אמר, שהאינסוף מעולם לא אמר לאיש להפסיק לספור רק מפני חוסר היכולת להגיע אליו. האדם מחפש ומחפש, מחפש אין-סוף, ובכל מציאה הוא מבין כמה חסר את השלימות האמיתית ומה יקרה מציאתו, ובכל רגע הוא מוצא דבר חדש. אך אין קצה לחיפוש. כל מציאה יקרה היא, כל אור גדל, אך לעולם אינו מסיים לגדול, ותמיד נשאר אין-סוף ולא פחות מכך"
הם חושבים. השמש שוקעת עוד, והעשבים משחקים בתופסת בין וורוד לזהב.
"תמיד חשבתי על השקיעות. גם כשחשבתי שאיני חושב. אך היום גיליתי בהן דבר חדש, ופתאום גדלו בעיני, והבנתי כמה מיופיין הייתי חסר"

הם שותקים.
מנהג טבעי להם בשיחתם- לאחר שאחד משמיע דבר גדול, יושבים השניים בשתיקה. נותנים לו לבוא פנימה.

פתאום איננה רוצה.

"יפות השקיעות, וודאי, האורות יפים, אך כמה בורות מלאי מכות- מוות מחכים עד האינסוף? וכי ברזל אני עשויה? וכי חיה אני לשם האינסוף? "
הוא מביט בה. תוהה לעצמו, כיצד שואלים.
-"מה לוקח אותך?"
רגע קטן בלבד נדרש לה כדי להחליט האם לספר לו.

"היודע אתה, מהיכן אני?"
-"וכי לא מאחד המוסדות הקרובים לכאן?"
-"בהחלט. הראשון מביניהם, בחמש דקות של הליכה תראה אותו. היודע אתה, מי הם הדיירים?"
-"מעט"
-"נערות, בנות, שסירבו לחיות את חייהן כפי שחיו, ולא יכלו אחרת. ברחו מבתי הספר או העבודות. חלקן רשומות כפגועות בנפשן. לשם הגעתי, מרצוני"
הוא שותק. היא ממשיכה
"הגעתי למחלקה לבעיות נפשיות, למשוגעת חשתי עצמי. לא הייתי קשה מספיק, ושלחוני לכאן"
עדיין הוא שותק. חושב. כמה היא מפחדת שיקום פתאום.

-"ומה הכאב?"

היא שותקת. בעיניה עולה זיכרון רחוק וקרוב, כמעט חי, של חברתה בריצתה אחריה, שם, במקום ההוא..
"כבר זמן מה שאומרים לי, כי אין עוד טעם שאתגורר עם שאר הבחורות. אומרים, כי התחזקתי, למדתי, כוחות רבים לי. אומרים לי כי אשוב למקום שבאתי ממנו, כי עכשיו יוטב לי בתוכו"

יצחק מביט קדימה, אל העשבים הנצבעים בוורוד כהה. כהה מדי.
"ומה מונע ממך לתת להם תשובה?"
-"כבר נתתי להם. לעצמי-לא"
אינו שואל, מה תשובה נתנה להם. בקושי מביט בה, ואינה יודעת, אם חושב הוא או בורח.
-"ומה מונע אותך מלענות?"
העשבים נעשים כהים יותר ויותר. היא נזכרת במזוודה שלקחה איתה. בקיר הסגול.
רק לא להתפרץ פתאום ברגש.

"חברה לי שם, במקום ממנו באתי הנה. אהבה אותי, ואהבתי אני אותה. מורים היו שם, ודשא, רק אני הייתי המשוגעת. ולשם מה כל זה- הרי כמוהם לא אהיה לעולם, אין-סוף בינינו, וכי לא אמרת כי אין להשיג את האין-סוף? כך למדתי- את הכאב לא ניתן לנצח לחלוטין, רק לאלחש אותו, שלא יפגע. לאחרות אני עוזרת, מוצאת עצות מכל דבר, רק את עצמי מוצאת אני משוגעת וחסרה, כאילו לא נברא העולם אלא לסכן אותי. כאילו לא נבראו בני האדם אלא להטרידני, ולשם מה אחיה עם הרגילות? כדי שחסד יעשו בי? בזה אינני רוצה"

הערב מתחיל לרדת. הם שותקים. היא מפחדת, קר.
מעולם לא פחדה מקור.

"ראי" הוא מצביע למעלה "הרואה את, כוכב זה מימין? ואת זה שלידו? ואת הסמוכים להם? קבוצת כוכבים היא זו, דודי לימדני. היודעת את, מה שמה? "קשת". יורה בקשת. חודש כסלו היום, בקרוב חנוכה"

-"כבר שכחתי שמחתם של חגים"

-"ושמחתו של החושך, גם כן שכחת?"
-"מהי?"

הוא מניע ידו סביב למעלה
"זהב השקיעה הוא חסד. מביטים אנו בצבעיה ובמראה, ונמלאים רוגע. אך החסד הזה מושך אותנו, מבטיח את הרגיעה אם רק נביט החוצה. ואז מגיע החושך. לשם מה? "
הוא מביט בה, יודע כי תשלים אותו

-"ואם אין טוב במבט פנימה?"
-"אז מביטים היטב, שוב, בתנאי אחד- הקשת, עם כל אשפת החיצים החדים, מחכה בחוץ. גם אם הרוויח העולם ביושר חץ אחד או שניים, חס האדם על ליבו, ומוותר על הכעס. הביטי- אין כאן כלום. חפשי איזה אור- בקושי רב תמצאי. אם כך היכן הוא בלילה?" הוא מצביע עליה
"פה".

הם הולכים בשקט לכיוון הישיבה. הוא- באינסוף שבו, שחלקו עדיין נסתר ממנה. והיא שם.

"גם ..בזה..בי..יש אין-סוף"?

שְׁמָמָה.
מִדְבָּר.
יֵשׁ כָּזֶה דָּבָר.

 

וְהוּא שׁוֹתֵק.
לְכָל אָרְכּוֹ.
לְכָל רָחְבּוֹ.
לְכָל עָמְקוֹ.
גַּם קוֹל צְחוֹקוֹ. הַזְּדוֹנִי.
וּלְרֶגַע אֲנִי חוֹשֵׁב;
עָדִיף יְהֵא מִישׁוֹר
מְרֻוָּח לְהָעִיק?
אוֹ יְהֵא עֲקַלְקַל,
מְפֻתָּל,
צָפוּף לְהַחְנִיק?

 

מִדְבָּר.
שְׁמָמָה.
יֵשׁ כָּזוֹ אֵימָה.

אדים חמים עולים \ בגיל וברינה

ניחוחות מהממים \ מן מאפה הפיצה

שמיים גם בוכים \ בשעת הנגיסה

סוסים הם צוהלים \ בעיכול הארוחה

 

מה נאים הם הימים \ ימי הפיצה היפים

בליבי פרפרים \ ובגרוני רק שירים

מי יתן וביום מן הימים \ אמצא לי נחמה

בשבילי השבת/ ח. ספייב
 

*

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

בָּאתֶם בְּדִיּוּק בָּעֵת

רֵיחַ הַנִּקָּיוֹן נוֹכַח

וְעִמּוֹ רֵיחַ תַּבְשִׁילֵי הַשַּׁבָּת

וְגַם רֹגַע וְנַחַת עַל מָה שֶׁיֵּשׁ

מְמַלְּאִים אוֹתִי שַׁלְוָה בְּזוּ הָעֵת

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

 

*

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

טִאֲטֵאנוּ, סִדַּרְנוּ וְכָל הַשָּׁבוּעַ יִחַלְנוּ

לְיוֹם הַמְּנוּחָה

הַדְלָקַת נֵרוֹת

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

מַבָּט שְׂמֹאלָה לַשְּׁקִיעָה

צּוֹעֶדֶת לַתְּפִלָּה

לִצְלִילֵי הָרֶכֶב שֶׁמּוֹדִיעַ עַל כְּנִיסַת שַׁבָּת

"אֲגַדֶּלְךָ אֱלֹהֵי כָּל נְשָׁמָה"

בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

 

*

בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

שְׁבוּ עִמָּנוּ

יַחַד בְּשַׁלְוָה

נִתְעַנֵּג מִזְּמִירוֹת וּמַטְעַמִּים

וְנוֹדֶה עַל שָׁבוּעַ גָּדוּשׁ בְּמַעֲשִׂים

צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

 

*

צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים בּוֹהֲקִים עַל רֶקַע שָׁמַיִם כֵּהִים

מְחַכָּה לַהַבְדָּלָה

מְבַקֶּשֶׁת עוֹד קְצָת שַׁבָּת

לְהוֹסִיף קוֹדֶשׁ

שִׂמְחוּ אִתִּי עַל מָה שֶׁיֵּשׁ

תְנוּ כֹּחַ לֹא לְהִתְיָאֵשׁ

בְּהַדְלָקַת זוּ הָאֵשׁ

וְנִיחוֹחַ הַנַּעְנַע

אָנָּא הַשֵּׁם הוֹשִׁיעָה נָא

נִמְשֹׁךְ נִיצוֹץ לַשַּׁבָּת הַבָּאָה

תּוֹדָה לָכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת