לא עם מי שרציתי באמת
גם הפעם
שמרתי
כל מה שיש לי לתת ,
עד שנשבר
כל כך
משוב
ושוב
להתחבט.
ואורות. (שעות קשות).
תתקרב, אל תרחם עליה
תעביר עליה עיניים עם מבט נחוש, נוקשה
הידיים שלה בצדדים, רפויות
הגוף שלה בוער, רוצה משהו חד , שיגרום לו
להרגיש חי. הוא אוהב את זה. הגוף
את הידיים שנעות לאט לאט על הגב
את המגע העדין שהופך ברגע לנוקשה ומעביר בה רטט.
כיפור. כיפור בשבילו זה הצלקת הזו בצורת לב
זה המגע הנוקשה על הגב שלה
זה כל העלים שנושרים שנחרטים לה חזק על הגב בסימן אדום. שותק.
ואם זה כיפור,אז שיהיה שופר, הסימן.
ישנו מן רעש שקט כזה כשנוסעים ברכב על כביש מהיר. הוא ליווה אותם מספר דקות, מהרגע שפנו ועלו על הנתיב. עד אז, אפילו תוך כדי שהיא הסתבכה לעלות על הרכב בגלל שמלת הכלה הלבנה, הם דיברו בלי הפסקה, נהנים מהאוויר הקר שפיזר המזגן על פניהם המיוזעות. ועכשיו שקט. שקט קצת מרעיש, אבל לא מציק, לא מפריע.
ידה מונחת על ידו, שאחזה ביציבות במוט ההילוכים, ומכל פנס שבכביש, בפרקי זמן קבועים, נצצה טבעת הכסף שעל אצבעהּ. הפעם היא סבבה את אצבעה באופן מושלם, לא כמו הטבעת שהוא נתן לה בחופה – היא לא ידעה איך לספר לו שנאבדה ממנה כבר בהתחלת המחולות, ומשום מקום הוא שלף לה את הזו הכסופה. "תארתי לעצמי" הוא לחש לה בחיוך, עונד לה אותה לפני שהצלם יתקרב יותר מידי לשולחן השבע ברכות.
עכשיו סוף סוף הם בדרך הביתה, משאירים מאחוריהם את כל הרעש ושוקעים לאט לאט בשקט של שניהם, של בינו לבינה.
לפתע ידה הורמה לכיוון פיו והיא חשה את שפתיו נוחתות עליה בנשיקה פרפרית. היא התעוררה מהרהוריה והוא מסתכל עליה, מחייך. "זהו, הגענו". היא אפילו לא שמה לב שירדו מהכביש המהיר.
הפעם היא לא הסתבכה בלצאת מהרכב. הם הלכו, אוחזים ידיים, אל עבר הדירה הקטנה, לא מצליחים להתנתק, שלא להביט אחד על השניה, קצת נבוכים.
רחש שקט של מפתח מסתובב במנעול, דלת נפתחת. היא לא הבינה כמה זה חסר לה עד שזה קרה, גם כששני העדים המתינו להם מחוץ לחדר יחוד, היא לא הבינה כמה הם ביחד עד ששמעה את הדלת נסגרת מאחוריהם בטריקה של נעילה.
ממש ממש אשמח אם תכתבו מה שהבנתם...
וזהו?
(ותודה רבה כמובן)
ארץ השוקולדשל היציאה מיום כיפור
אבל שתי נקודות מבט שונות. להביט מראש ההר או מתחתיתו.
ככה?
שמח לשמוע תגובה כזו!
שמח מאוד מאוד לשמוע.
אהבתי את ה"משל", את התיאורים של הפעולות ושל האזור. נוצרה לי תוך כדי קריאה סוג של אווירה אבל היא היתה חלקית, לא מספקת.
שתי הערות קצרות (מלבד הקודמת): א) כדאי לשים לב למשלב הלשון (לא יודע איך לקרוא לזה בדיוק), לא לערבב בין שפה גבוהה לשפה יותר נמוכה. ב) "אישונים אחרים".
לדעתי לא נשמע עצוב כ"כ. נשמע מעורר תקווה מצד הקורא. מאוד אהבתי את הסיום.
באופן קצת "ניתוחי" - החזרה על המילה יבשות. בפשטות היא באה להדגיש או להעצים את היובש. אני שומע בחזרה הזו קריאה צמאה, כאילו הקול הראשון לא נשמע מחמת הצרידות והיובש.
פשוט כך.
בלי פאר, בלי הדר
בלי עתיד, בלי עבר
סתם כך נשאר...
מעורער.
לא איזה שיר מדופלם
רק כמה מילים שמתנגנות על סולם
ולפעמים איזה רחש
לא מוסבר, קצת מרעיש
אגלה לך בלחש
זה הלב שמרגיש
תקוות אבודות.
נשמה
קצת שחורה,
מלוכלכת
גם אם היא קצת מסתבכת
יָרְדָה שְׁמִטָּה בְּפַאֲתֵי מַעֲרָב,
מָשְׁכָה שְׂמִיכָה מֵאַדְמָתִי.
אִילָן מֵקִיץ מִתַּרְדֵּמָה,
אִתּוֹ נֵעוֹרָה תִּקְוָתִי.
שָׁרָשִׁים אִם הֶעֱמִיקוּ,
גֶּזַע אִם חִזֵּק עָמְדוֹ,
אֲדָמָה לוּ רַק אָסְפָה אֵלֶיהָ
מָן שָׁמַיִם, סַעֲדוֹ.
מִן הָאָרֶץ אוֹר עָלָה
לְהָעִיר קִמְטֵי תְּלָמִים,
לְחַדֵּשׁ עֻלָּהּ עָלֶיהָ,
אַף נִשְׁמַת שׁוֹבְתֵי יָמִים.
מִמִּזְרַח שָׁנָה צוֹעֶדֶת
מְפַלֶּסֶת אֶת דַּרְכִּי,
אָנָּא מִתְחַדֶּשֶׁת
מָה לִי שָׁלַח מַלְכִּי?
* לקריאה חלקה יש לקרוא את בית 2 שורה 3 כאילו כתוב 'אֲדָמָלוּ'.
כלומר ההטעמה יושבת על המ"ם הקמוצה. המשקל יזרום חלק.
קוֹלֵךְ הוֹמֶה גַּם בִּדְמָמָה
מִצְּלִילִים אֶת הַחֲדָרִים שֶׁבַּלֵּב
כְּמוֹ נְגִיעָה רָפָה, שְׂרִיטָה צוֹרֶבֶת.
אֶת אֲשֶׁר אָבַד מָצָאתָ אַתְּ
לֹא אוּכַל לְהִתְעַלֵּם
אַף אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי
צוּר קִיּוּמֵךְ אוֹתִי בָּדָד יַנְחֶה
סוֹדֵנוּ כָּמֻס עִמָּנוּ
חֲתֹם בִּלְבָבֵנוּ
מחשבות רצות
מילים מקפצות
והיד רק מחכה לכתוב
והלב מחכה להפסיק לכאוב
ולשפוך את כל הבוץ על הדף הלבן
ומכל המקומות הבוץ מקבל גוון
לא סתם שחור משעמם ומת
שחור-לבן עם זעקה של אמת
אבל זוהי התכלית? לזרוק מילים וללכת?
הרי הזמן ממשיך לרוץ והנשמה מתלכלכת
והמרוץ אל הקבר לא מתקצר
ואני יושב, כותב מילים ושבחים קוצר?
(אשמח שתסיימו את השיר)
אבל אין לי מושג איך להמשיך.
מכירים את זה שאתם כותבים שיר, עובדים עליו קשה, ולאחר שהצלחתם אתם מגלים שלקחתם ביטוי מישי ריבו, רצף מילים משולי רנד או שורה מחנן בן ארי? זה מרגיש כאילו העתקנו.
עד כמה אתם מרגישים את זה ומה אתם חושבים על זה?
את רוב השירים שאפשר לכתוב כבר כתבו (האמת היא שלא אבל הבנתם למה אני מתכוון), תמיד תהיה השפעה מהסביבה, אבל עד כמה היא מפריע לך ככותב\כותבת?
אני בד"כ לא מוצא בשירים שלי מילים מאחרים. אני גם לא כזה מחפש..
יש שיר של נתן גושן שהוא אומר משהו דומה, שכבר את המנגינות היפות כבר לקחו..
אנחנו קוראים/ חושבים משהו ובאופן תת מודעי מנסים לחקות אותו.
הגיוני?

כדאי לצרף לסידור של עצמך...
זה נגע בי
יפה
שזה מדבר על הגאולה
יפיפה, רק משהו מפריע לי בקצב, כמו חסרה איזו פעימה.
{
אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ לֹא יוֹם אוֹ יוֹמַיִם.
אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ כְּבָר שָׁנִים, אַלְפַּיִם. (אני חושב שזו לא הצורה שבה התכוונת לפסק, אבל זה לדעתי נותן נופך יפה יותר)
עוֹד קְצָת עוֹד מְעַט יַגִּיעַ זְמַנֵּךְ,
כָּל דְּקִירָה, כָּל כְּאֵב - הַכֹּל לְמַעֲנֵךְ.
}
אבל גם ביחס בין שתי השורות הראשונות לשתי האחרונות בבית זה.
זה מזכיר לי שורה וחצי שכתבתי פעם:
הם התקדמו לאט
הכול היה רגוע
האב ובנו יחדיו
לעבר הלא ידוע.
דהיינו, - כל מי שפותח את התגובה הזו - נסו לכתוב שורה (או שתים) שמתארת את העקידה, מכל נקודת מבט וזמן תרצו...
עיני כל נשואות
אל אבי אמונתם
רגלי אב ובן עולות
ושלמים אין איתם
אמר אברהם, במה אדע כי אירשנה
וכי לאחר שיגלו מעל שולחן המלך
זרעי שהבטחת שכחול הים ירבה
יצטמק בגלות ויתמעט וילך
זכור אזכרם ורצויים הם לפני
כשעוסקים בניחוחים ועולות
תהא קריאתם כקרבנות כהני
יקטירו לבבם, יזבחו תפילות
כמה קרבנות אקריב בכל יום
בכל רגע, בכל שעה, בכל שניה
אקטיר רצוני, תאוותי וליבי
ובזה הרגע נשמתי לו קנויה
(אם מתקשים להבין את השיר כדאי לחשוב מי ה'דובר' בכל בית)
רצוננו לראות את מלכנו
ואין דבר העומד בפני הרצון
ואם איננו רואים רצוננו
שרויים אנו בעילפון או לצון
הרצון אינו שלם ואיתו גם הכיסא
וכשהרצון יושלם, יתאמת ויתגלה
ועמלק יתמעט, ויעלם ויתכסה
נראה מלכנו ושחוק פינו יתמלא
נראהו עין בעין בשובו לנוה ציון
ונסמן באצבע 'הנה א'לוקנו זה
קיווינו לו ויושיענו
נגילה ונשמחה בישועתו'
ושיש איזה באלגן באמצע השיר.
אבל אני אוהב אותו משום מה.
עבר חודש
ועודני ישן במיטתי
עומד בפתח
לידון על נשימתי
ארוץ אליך
אחבק כל עוד נשמתי
אשוב אליך
וזו תהיה תהילתי
את לך
כתר בראש כל חוצות
אתקרב, אתחבר
אשבור ואנצץ מחיצות
כי אתה מלך
שליט על כל הארצות
ויורד אף עד תהום
לחיות מילותי הרצוצות
(בעז"ה אעלה בקרוב עוד שירים מהתקופה האחרונה, השיר הזה על ר"ה אבל הוא מתאים תמיד)
"אשבור ואנצץ מחיצות" - זה טעות כתיב ואמור להיות "אנתץ" או שזה בכוונה?
אם אני מסכים אידאולוגית. כתוב יפה. ויש לתקן "אתן לך".
הן אומרות משהו שעובר מסך?
שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ שְׁתַּיִם
כְּלוֹמַר זֶה לֹא רַק כְּבִישׁ שָׁכוּחַ
וּמִי לֹא צָרִיךְ מְעַט סַעַד
אוּלַי זוֹ בִּכְלָל מֵעֵין קִדֹּמֶת
צֵל שֶׁל גְּפָנִים מִן הַסְּתָם
מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן שֶׁעֲדַיִן יוֹשֶׁבֶת
נַדְנֵדָה לְפֶתַח דֶּלֶת שֶׁשָּׁכְחָה מִמְּךָ
עַכְשָׁו מְסַפְּרִים לְךָ עַל יוֹם לְשָׁבוּעַ
שִׁנּוּיִים שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל וּצְמִיחָה שֶׁכּוֹאֶבֶת
לְעִתִּים יֵשׁ לָרֶדֶת פָּשׁוּט אֶל מְקוֹר מַיִם
נַסֵּה לְקַלֵּף אֶת כָּל הַיֻּמְרוֹת וְהַמַּדְרֵגוֹת
וְתַתְחִיל מֵחָדָשׁ מַדְרֵגָה בְּכָל פַּעַם
נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה וְתוּ לֹא שֶׁמָּא לוּ
שְׁמֵּעק טָאבַּק וְהַכֹּל יָבוֹא לְשָׁלוֹם
וְעַד יוֹם כִּפּוּרִים שֶׁיָּבוֹא
לֹא אֱסָרֵי
מַפְתְּחוֹת יְקַשְׁקְשׁוּ בְּקוֹל
יוֹם אֶחָד עוֹד יִשְׁתַּלְשֵׁל לְךָ סֻלָּם יָשָׁר לַלֵּב
קָרֵב יוֹם לוֹ יוּצָרוּ דּוֹרְשִׁים לְךָ לֹא עַתָּה
הָאָמְנָם שֶׁהָיִיתָ
גַּן לָאוֹר.
מיוחד? באמת מיוחד. קצת מצטלצל לי כמו משהו שנכנס בעברית לגוגל תרגם, יצא כאנגלית וחזר ונכנס כדי לחזור לעברית וזה מה שיצא. מעניין...
יעקב רובין
אף שלא לגמרי ברור לי. צריך פה איזה רש"י. (התחלתי לאבד את זה ב"מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן שֶׁעֲדַיִן יוֹשֶׁבֶת")
מה שאנשים דרומיים מספיק זיהו, זה את כביש 232 שסובב את קיבוץ סעד.
ומה שחלקם עוד נושאים את זיכרון כביש 2322 [אין מולי מפה עכשיו].
היכן שאיבדת עצמך, אתה מביט בזיכרון פרטי שעטוף בדימוי של גפנים,
הוא יותר כמו הפער בין מי שאני זוכר אז למי שכבר איני היום
[ואין טעם להסביר יותר כי מעטים האנשים פה שמכירים אותי היום או אז,
גם לא הADMIN הראשי
, אותו זכיתי להכיר כשנה וחצי אחרי כן].
עַכְשָׁו מְסַפְּרִים לְךָ עַל יוֹם לְשָׁבוּעַ
לֵךְ תֵּדַע הֵיכָן אִבַּדְתָּ יוֹם עַל יוֹם
שִׁנּוּיִים שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל וּצְמִיחָה שֶׁכּוֹאֶבֶת
את השורות האלה כבייניש אתה לא צריך הסבר ממני,
אז אתן לך טוויסט חסידי, ספור את הימים מח'י אלול
לא' תשרי. יום לחודש. זו גרסא מוקטנת של עשרת ימי תשובה,
נקה את ראש השנה וצום גדליה ועד ליו'כ יש לך יום לשבוע.
לְעִתִּים יֵשׁ לָרֶדֶת פָּשׁוּט אֶל מְקוֹר מַיִם
נַסֵּה לְקַלֵּף אֶת כָּל הַיֻּמְרוֹת שֶׁאֵינְךָ - הַמַּדְרֵגוֹת
שֶׁעוֹד לֹא בֶּאֱמֶת עָלִית מֵהֶם
וְתַתְחִיל מֵחָדָשׁ מַדְרֵגָה בְּכָל פַּעַם
נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה וְתוּ לֹא שֶׁמָּא לוּ
גם הילד האבוד הזה בתקופה אחרת שלו,
טבל פעם ופעמיים במקווה [ולא, הלשון לגוף שלישי היא לא
לשון חשיבות. רק חיפוש בזיכרונות אבודים]
אני חושב ששמתי פה די הרבה הסברים, אך מה שפתח רבי שלמה יצחקי לאורך התנ'ך הש'ס ואיפה שרק נגע בתורה שבכתב ובעל פה, יעורר בעולם הדים הרבה גלגולי חיים אחרי שורה או שתיים שלי. כיוון שכך מאוד לא נוח לי כבר די הרבה זמן להשתמש בביטוי הזה, מחל לי על הסיומת הזו.
יעקב יוסף
מבורר.