פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 59)

דיברתי,
לא עם מי שרציתי באמת
גם הפעם
שמרתי
כל מה שיש לי לתת ,
עד שנשבר
כל כך
משוב
ושוב
להתחבט.

הלב שלי דפוק
והלב שלך אטום
הלב שלי אוהב
והלב שלך סתום
הלב שלי נפצע
והלב שלך יורה לכל עבר
הלב שלי פגוע
והלב שלך כל כך בסדר.💔

מילה ועוד מילה,
הן לפעמים יותר משתיים

(מה, לגיבורים אמיתיים
ומחיאות כפיים?)

מסר שלא נאמר,
הועבר בעיניים

מבוקר עד שקיעה,
זה לא רק בין ערביים .

(כל החיים
הם רק לבינתיים)

הנסיך לסינדרלה
הגיע בכלל להתאים נעליים

מסתבר שהעיקר,
הוא בהארות השוליים. ---


@פרצוף כרית

@רחל יהודייה בדם
את חושבת שהכנסתי הרבה מידי דברים ויצא מבולגן/ קלישאתי? עדיף פחות לדעתך?

תתקרב, אל תרחם עליה
תעביר עליה עיניים עם מבט נחוש, נוקשה
הידיים שלה בצדדים, רפויות
הגוף שלה בוער, רוצה משהו חד , שיגרום לו
להרגיש חי. הוא אוהב את זה. הגוף
את הידיים שנעות לאט לאט על הגב
את המגע העדין שהופך ברגע לנוקשה ומעביר בה רטט.
כיפור. כיפור בשבילו זה הצלקת הזו בצורת לב
זה המגע הנוקשה על הגב שלה
זה כל העלים שנושרים שנחרטים לה חזק על הגב בסימן אדום. שותק.

ואם זה כיפור,אז שיהיה שופר, הסימן.

ישנו מן רעש שקט כזה כשנוסעים ברכב על כביש מהיר. הוא ליווה אותם מספר דקות, מהרגע שפנו ועלו על הנתיב. עד אז, אפילו תוך כדי שהיא הסתבכה לעלות על הרכב בגלל שמלת הכלה הלבנה, הם דיברו בלי הפסקה, נהנים מהאוויר הקר שפיזר המזגן על פניהם המיוזעות. ועכשיו שקט. שקט קצת מרעיש, אבל לא מציק, לא מפריע.

 

ידה מונחת על ידו, שאחזה ביציבות במוט ההילוכים, ומכל פנס שבכביש, בפרקי זמן קבועים, נצצה טבעת הכסף שעל אצבעהּ. הפעם היא סבבה את אצבעה באופן מושלם, לא כמו הטבעת שהוא נתן לה בחופה – היא לא ידעה איך לספר לו שנאבדה ממנה כבר בהתחלת המחולות, ומשום מקום הוא שלף לה את הזו הכסופה. "תארתי לעצמי" הוא לחש לה בחיוך, עונד לה אותה לפני שהצלם יתקרב יותר מידי לשולחן השבע ברכות.

 

עכשיו סוף סוף הם בדרך הביתה, משאירים מאחוריהם את כל הרעש ושוקעים לאט לאט בשקט של שניהם, של בינו לבינה.

 

לפתע ידה הורמה לכיוון פיו והיא חשה את שפתיו נוחתות עליה בנשיקה פרפרית. היא התעוררה מהרהוריה והוא מסתכל עליה, מחייך. "זהו, הגענו". היא אפילו לא שמה לב שירדו מהכביש המהיר.

 

הפעם היא לא הסתבכה בלצאת מהרכב. הם הלכו, אוחזים ידיים, אל עבר הדירה הקטנה, לא מצליחים להתנתק, שלא להביט אחד על השניה, קצת נבוכים.

 

רחש שקט של מפתח מסתובב במנעול, דלת נפתחת. היא לא הבינה כמה זה חסר לה עד שזה קרה, גם כששני העדים המתינו להם מחוץ לחדר יחוד, היא לא הבינה כמה הם ביחד עד ששמעה את הדלת נסגרת מאחוריהם בטריקה של נעילה.

 

 

 

ממש ממש אשמח אם תכתבו מה שהבנתם...

מהמקום בו ישבתי, ניתן היה לראות בבירור כל שינוי בהבעות פניה, אפילו שניסתה להיראות שוות נפש, מהמקום בו ישבתי, היה אפשר לגלות את התקוה הקטנה שלה שמישהו ישים ליבו לסערה המתחוללת במעמקי ליבה.
בין הצללים ישבתי, היא הייתה באור, אור חם צהוב שהדגיש את עצבונה. ראיתיה פורטת על המיתרים ושרה בלי קול את המילים מנסה להכניסם פנימה והכל חסום בה, ראיתי גם את אצבעותיה מסתבכות בין אקורד לאקורד וכל אותו זמן היא מנסה להיראות שוות נפש. מנסה למקד את עיניה, אך אישוניה המתרוצצים הסגירו את החוסר שקט שנמצא במוחה.
בין הצלילים שמעתי את נשימותיה, ובכל נשימה כמו צבא שלם שיוצא למתקפה, היא נלחמה לנשום שם! וכל אותו זמן היא מנסה להיראות שוות נפש. מהמקום בו ישבתי, היה אפשר לגלות את התקוה הקטנה שלה שמישהו ישים ליבו למלחמה שלה. אישוניה חיפשו אישונים אחרות.
בין הצללים ישבתי, וכשקמה והלכה הלאה נשארתי במקומי, משגיח מן החלונות.. מציץ מן החרכים..

ואני בן אדם יצאתי ברוח
ונחתי בתוך הבקעה.

והיא מלאה עצמות
והן יבשות, יבשות.

וקול קורא ממרחק,
ונמוג בשממה.
שואל, מבקש, מתחנן

התחיינה?

יָרְדָה שְׁמִטָּה בְּפַאֲתֵי מַעֲרָב,
מָשְׁכָה שְׂמִיכָה מֵאַדְמָתִי.
אִילָן מֵקִיץ מִתַּרְדֵּמָה,
אִתּוֹ נֵעוֹרָה תִּקְוָתִי.

 

שָׁרָשִׁים אִם הֶעֱמִיקוּ,
גֶּזַע אִם חִזֵּק עָמְדוֹ,
אֲדָמָה לוּ רַק אָסְפָה אֵלֶיהָ
מָן שָׁמַיִם, סַעֲדוֹ.

 

מִן הָאָרֶץ אוֹר עָלָה
לְהָעִיר קִמְטֵי תְּלָמִים,
לְחַדֵּשׁ עֻלָּהּ עָלֶיהָ,
אַף נִשְׁמַת שׁוֹבְתֵי יָמִים.

 

מִמִּזְרַח שָׁנָה צוֹעֶדֶת
מְפַלֶּסֶת אֶת דַּרְכִּי,
אָנָּא מִתְחַדֶּשֶׁת
מָה לִי שָׁלַח מַלְכִּי?

 

 

* לקריאה חלקה יש לקרוא את בית 2 שורה 3 כאילו כתוב 'אֲדָמָלוּ'.

כלומר ההטעמה יושבת על המ"ם הקמוצה. המשקל יזרום חלק.

קוֹלֵךְ הוֹמֶה גַּם בִּדְמָמָה

מִצְּלִילִים אֶת הַחֲדָרִים שֶׁבַּלֵּב

כְּמוֹ נְגִיעָה רָפָה, שְׂרִיטָה צוֹרֶבֶת.

 

 

אֶת אֲשֶׁר אָבַד מָצָאתָ אַתְּ

לֹא אוּכַל לְהִתְעַלֵּם

 

אַף אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי

צוּר קִיּוּמֵךְ אוֹתִי בָּדָד יַנְחֶה

סוֹדֵנוּ כָּמֻס עִמָּנוּ

חֲתֹם בִּלְבָבֵנוּ

מחשבות רצות

מילים מקפצות

והיד רק מחכה לכתוב

והלב מחכה להפסיק לכאוב

 

ולשפוך את כל הבוץ על הדף הלבן

ומכל המקומות הבוץ מקבל גוון

לא סתם שחור משעמם ומת

שחור-לבן עם זעקה של אמת

 

אבל זוהי התכלית? לזרוק מילים וללכת?

הרי הזמן ממשיך לרוץ והנשמה מתלכלכת

והמרוץ אל הקבר לא מתקצר

ואני יושב, כותב מילים ושבחים קוצר?

 

 

(אשמח שתסיימו את השיר)

מכירים את זה שאתם כותבים שיר, עובדים עליו קשה, ולאחר שהצלחתם אתם מגלים שלקחתם ביטוי מישי ריבו, רצף מילים משולי רנד או שורה מחנן בן ארי? זה מרגיש כאילו העתקנו.

עד כמה אתם מרגישים את זה ומה אתם חושבים על זה?

את רוב השירים שאפשר לכתוב כבר כתבו (האמת היא שלא אבל הבנתם למה אני מתכוון), תמיד תהיה השפעה מהסביבה, אבל עד כמה היא מפריע לך ככותב\כותבת?

כִּי הִנֵּה כָּאוֹתִיּוֹת בְּיַד הָאֻמָּן,
בִּרְצֹתוֹ מְחַבְּרָן וּבִרְצוֹתוֹ מְפָרְקָן,
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ רִאשׁוֹן וְקַדְמוֹן לַזְּמַן,
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּמִּלִּים בְּיַד הַסּוֹפֵר,
בִּרְצֹתוֹ עוֹשֶׂה פְּלָאִים וּבִרְצוֹתוֹ מְמָרֵר,
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ בּוֹרֵא-כֹּל וְאוֹמֵר,
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּשִּׁירִים בְּיַד הַמְשׁוֹרֵר,
בִּרְצֹתוֹ נוֹסֵק גְּבָהִים וּבִרְצוֹתוֹ מְקַבֵּר,
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ חַיִּים לְכָל חַי גּוֹזֵר,
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּסְּפָרִים בְּיַד הַסַּפְרָן,
בִּרְצֹתוֹ מוֹקִירָן וּבִרְצוֹתוֹ מַשְׁלִיכָן,
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ עוֹשֶׂה עוֹלָמוֹ כְּמִבְחָן,
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

טיפה ועוד טיפה, נקוות השלולית.
עיניה הרכות מתחבאות באפלולית.
הנשמה שלה צועקת בשקט,
זועקת מדם ליבה. מתמרקת.
--
אני מחכה לך לא יום או יומיים.
אני מחכה לך כבר שנים אלפיים.
עוד קצת עוד מעט יגיע זמנך,
כל דקירה כל כאב הכל למענך.

אני בטוח שתהנו...

 

אחרת - לקראת נישואין וזוגיות

על פסגת אחד ההרים
הולכים יחדיו
אב
ובנו.

הרוח פורעת שיער
דמעה על לחי ניגרת
בן יחיד, תמים.


את מי אהבת מכל?

אמר אברהם, במה אדע כי אירשנה

וכי לאחר שיגלו מעל שולחן המלך

זרעי שהבטחת שכחול הים ירבה

יצטמק בגלות ויתמעט וילך

 

זכור אזכרם ורצויים הם לפני

כשעוסקים בניחוחים ועולות

תהא קריאתם כקרבנות כהני

יקטירו לבבם, יזבחו תפילות

 

כמה קרבנות אקריב בכל יום

בכל רגע, בכל שעה, בכל שניה

אקטיר רצוני, תאוותי וליבי

ובזה הרגע נשמתי לו קנויה

 

(אם מתקשים להבין את השיר כדאי לחשוב מי ה'דובר' בכל בית)

רצוננו לראות את מלכנו

ואין דבר העומד בפני הרצון

ואם איננו רואים רצוננו

שרויים אנו בעילפון או לצון

הרצון אינו שלם ואיתו גם הכיסא

וכשהרצון יושלם, יתאמת ויתגלה

ועמלק יתמעט, ויעלם ויתכסה

נראה מלכנו ושחוק פינו יתמלא

 

נראהו עין בעין בשובו לנוה ציון

ונסמן באצבע 'הנה א'לוקנו זה

קיווינו לו ויושיענו

נגילה ונשמחה בישועתו'

עבר חודש

ועודני ישן במיטתי

עומד בפתח

לידון על נשימתי

ארוץ אליך

אחבק כל עוד נשמתי

אשוב אליך

וזו תהיה תהילתי

 

את לך

כתר בראש כל חוצות

אתקרב, אתחבר

אשבור ואנצץ מחיצות

כי אתה מלך

שליט על כל הארצות

ויורד אף עד תהום

לחיות מילותי הרצוצות

 

 

(בעז"ה אעלה בקרוב עוד שירים מהתקופה האחרונה, השיר הזה על ר"ה אבל הוא מתאים תמיד)

הן אומרות משהו שעובר מסך?

 

שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ שְׁתַּיִם

 

כְּלוֹמַר זֶה לֹא רַק כְּבִישׁ שָׁכוּחַ

וּמִי לֹא צָרִיךְ מְעַט סַעַד

אוּלַי זוֹ בִּכְלָל מֵעֵין קִדֹּמֶת 

צֵל שֶׁל גְּפָנִים מִן הַסְּתָם 

מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן שֶׁעֲדַיִן יוֹשֶׁבֶת 

נַדְנֵדָה לְפֶתַח דֶּלֶת שֶׁשָּׁכְחָה מִמְּךָ

עַכְשָׁו מְסַפְּרִים לְךָ עַל יוֹם לְשָׁבוּעַ

שִׁנּוּיִים שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל וּצְמִיחָה שֶׁכּוֹאֶבֶת

לְעִתִּים יֵשׁ לָרֶדֶת פָּשׁוּט אֶל מְקוֹר מַיִם

נַסֵּה לְקַלֵּף אֶת כָּל הַיֻּמְרוֹת וְהַמַּדְרֵגוֹת

וְתַתְחִיל מֵחָדָשׁ מַדְרֵגָה בְּכָל פַּעַם

נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה וְתוּ לֹא שֶׁמָּא לוּ

שְׁמֵּעק טָאבַּק וְהַכֹּל יָבוֹא לְשָׁלוֹם

וְעַד יוֹם כִּפּוּרִים שֶׁיָּבוֹא

לֹא אֱסָרֵי

מַפְתְּחוֹת יְקַשְׁקְשׁוּ בְּקוֹל

יוֹם אֶחָד עוֹד יִשְׁתַּלְשֵׁל לְךָ סֻלָּם יָשָׁר לַלֵּב

קָרֵב יוֹם לוֹ יוּצָרוּ דּוֹרְשִׁים לְךָ לֹא עַתָּה

הָאָמְנָם שֶׁהָיִיתָ

גַּן לָאוֹר.