פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 59)

אדם

מטייל

מסתכל

רואה

ציפורים

עפות

נוסעות

וחוזרות

עצים

רחוק מאנשים

בוהה

משתעמם

הולך 

חוזר

אדמה

חול

נמלים

והכול

צריך אדם לזכור בכל רגע
בכל נשימה שהוא נושם
ובכל צעד שהוא פוסע,
שהכל מאיתו יתברך

כל דבר קטן שמשמח
אם זה טעם או איזה ריח
מתנה שקיבל מהאשה
או אפילו רק שינוי גישה

אבל צריך לזכור גם כשרע
גם אם עובר הוא בשורה
אם הצמח ששתל זה אמש
נבל כולו מחום השמש

צריך אדם לזכור תמיד
כי הכל מאיתו יתברך
וגם אם כרגע זה נראה רע
תמיד הוא הופך הכל לטובה.

סערות פנימיות
נשמה בחתיכות
צעקות מחרישות
מתוך הלב שלי.
געגועים למשהו
נסיון בדבר שהוא
תקווה אל הכלשהו
זאת התפילה שלי.

הכוכבים ירדו עלינו מלמעלה,
יבשרו לי בשורות,
עם תשובות מאלוקים.
המלאכים יסבירו מה קרה לה,
לפעימה בלי הדמעות,
שהחליטה להחסיר.

דמדומי השקיעות
מבטים של שניות
רציתי לראות
טיפה של אושר.
הסינוור בעיניים
בקשה משמיים
כבר טבעתי במים
חיכיתי או ש...

הכוכבים ירדו עלינו מלמעלה,
יבשרו לי בשורות,
עם תשובות מאלוקים.
המלאכים יסבירו מה קרה לה,
לפעימה בלי הדמעות,
שהחליטה להחסיר.

אז אלוקים שלח לי אליי
תראה לי בכוכבים מעליי
זה חצי שעה יותר מידיי
וכל דקה אחת אומרת נצח!

אִם רַק אֶפְשָׁר הָיָה לִבְכּוֹת
אֶת הַסָּפֵק
הַמְּיָאֵשׁ
לְהוֹצִיא
טִפָּה טִפָּה
לַחֲלֹב, לִמְצֹץ
אֶת לְשַׁד הָעֶצֶם
הַמְּאַיֶּמֶת לְהִתְמוֹטֵט בְּכָל רֶגַע

לוּ רַק אֶפְשָׁר הָיָה לְהַתִּיר
אֶת קִשְׁרֵי הַיֵּאוּשׁ
לְרוֹפֵף
מֵעֲבוֹתוֹת הָאַיִן
הַמְּסֻבָּכִים בְּלִבִּי
לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל
הַפָּנוּי

אַךְ גַּם לְהַפְסִיק
עִם טַעֲנוֹת הַיֻּמְרָה
הַמְּלֵאוֹת, הַבְּטוּחוֹת
הָרוֹאוֹת בַּכֹּל טִמְטוּם אֶחָד גָּדוֹל

וּלְהִתְכַּנֵּס בְּעֲנָוָה פְּנִימִית
בְּיֵאוּשׁ כֵּן
וּבְאַבְּסוּרְד שָׂמֵחַ.
וּמִתּוֹךְ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה
לְהִתְיַצֵּב וְלוֹמַר:
הִנְנִי.
עוֹקְדֵנִי עַל הַמִּזְבֵּחַ הַיָּשָׁן.

"אנחנו מאבדים אותו!"
"תביא לי חוסם עורקים," דרש הפרמדיק מצד ימין, זה שנראה קצת יותר מבין עניין, "מהר!"
הפרמדיק משמאל מסר לו את מבוקשו והתעסק במזרק, נתן למחט כמה מכות קטנות באצבעו בעוד הזה שמימין מצמיד לצווארו של הנפגע את חוסם העורקים. המחט חדרה לעורו ומורפיום נהדר זרם בורידיו, גואל אותו מכאביו באופן זמני.
"איך קוראים לו?" שאל הפרמדיק מימין, עיניו הכחולות מביעות מתח וקור רוח באותו זמן.
"טימותי," נשמע קול מאחוריו.
"טימותי אתה שומע אותי?" שאל, וחרחור של גסיסה נשמע בתגובה כשדם גולש מפיו על לחיו, עוקף את אפרכסת אוזנו ומתמזג על האספלט עם שאר דמו שהספיק להשפריץ מצווארו.
"לעזאזל! אין לו סיכוי אם נשאיר אותו כאן, צריך להפנות אותו לטיפול נמרץ! ומהר!"
"אבל יש סכנה שהוא יהיה משותק לכל חייו אם נרים אותו עכשיו, הגב שלו הלך קאפוט!" טען הפראמדיק משמאל.
"למי אכפת! הוא גוסס למען השם! תביא את האלונקה!"
למה לעזאזל אמרתי את זה, הרהר לעצמו הפראמדיק משמאל, בעוד הוא קם ורץ לרכב.
טימותי היה בשוק שהוא ממש שמע אותו חושב את זה. הזיה או אמת? האם זה מה שקורה לאדם שקרוב למוות? טימותי הרגיש את זה מימלא, כאילו אט אט כוח החיים נסוג מגופו וכל מה שנשאר זה רק תודעתו שלו, שתעלם ותפוג עוד רגע. וואו.. זה מפחיד. טימותי תמיד ידע שהרגע הזה יגיע, שהוא לא יהיה עוד. אך בחיים הוא לא הצליח לדמיין את זה, שאני לא אהיה? 'אני'? אני יכול לדמיין שהטלפון הסלולרי שלי יעלם פתאום או אמא שלי או הרגל שלי, אבל אני? 'האני' שכל חיי התעקשתי להאמין שהוא בנוי כולו מאינסטינקטים ותהליכים כימיים, זה יעלם?! זה בלתי נתפס! יש אנשים אשר מתנחמים על כך שיום יבוא והכל יגמר והם יהיו לא יותר מחול חסר תודעה. אבל אני בטוח שגם הם, אותם אלה שמייחלים לכך מחמת סבלם, ברגע המוות מרגישים את אותה הרגשה כמו שלי, את הפחד מהכלום. הוא לא נודע, אני לא מכיר את הכלום, ועכשיו אני ניצב מולו, ואני מפחד..
זה מה שחשב טימותי שניות ספורות לפני שהפראמדיק משמאל קבע את מותו באחורי האמבולנס המיילל..
המעבר החד הזה בין הסיוט הזה, לרוח הקרירה שליטפה את פניו ברכות, גרם לטימותי לתהות היכן הוא נמצא. הוא פקח את עיניו, ושמיים תכולים ללא עננים קיבלו את פניו, מבעד לעלים ירוקים וענפים מסוקסים* כמו יצירת אומנות. טימותי שם לב לדשא שדיגדג את גבו, והתרומם לכדי ישיבה. הוא הביט במרחבים הירוקים, בחלקות הפרחים, הנהרות ופלגי המים הצלולים.
"איפה אני?" שאל את עצמו בקול. הוא הסתכל על גופו והוא היה כולו נקי, עם בגדים לבנים ורופפים, רכים פי 2 ממשי, ורגליו יחפות ונקיות. הוא קם על רגליו ומשש את שערו הרך והמתולתל בתמיהה, שרק לפני רגעים אחדים היה סבוך ונוקשה. הוא הסתכל על העץ והופתע לגלות שנתלים מענפיו המון סוגי פירות – אבטיחים, תפוחים, ענבים, תותים, ועוד המון..
"וואו זה כל כך מוזר.." הוא הביט סביב, "יש פה עוד מישהו?"
"כן," ענה לו קול.
"מי אתה?"
"אני זה שתקבל ממנו כל מה שתרצה."
"כל דבר? ברצינות?"
"כן, רק תבקש, ואני אמלא את בקשתך."
"אהמ.. אוקי," טימותי חשב רגע ואמר, "אפשר כיסא? אני מאוד רוצה לשבת."
"בוודאי." נענה הקול וכיסא מהודר עשוי עץ משובח, עם ריפוד בד וארגמני בעל משענות משני הצדדים הופיע מאחוריו. טימותי התיישב עליו. "וואו.. אהמ, אפשר גם משהו לאכול?"
"ברור," השיב הקול, ושולחן רחב וארוך, עם בשרים, חטיפים, עוגות, סלטים, ופיצות, וסלסלי פירות בוהקים ורטובים נגלה לנגד עיניו.
"אני לא יודע אם אוכל לאכול את כל זה…" אמר טימותי, "זה המון אוכל.."
"אל דאגה, אתה יכול לאכול כמה שאתה רוצה ולא תכאב לך הבטן. באחריות."
"אה, מצוין." התפלא טימותי, והחל להעמיס סטייקים ושאר מטעמים על צלחתו.
"האם תרצה לשתות משהו?" שאל הקול, "אתה יודע, להרטיב את הגרון טיפה."
"יין אדום יהיה מצויין." השיב, ובקבוק שחור-אדמוני התהווה מולו כדרך קסם. "באמת תודה רבה.. אשמח לשמוע מוצארט בעת שאני אוכל."
"כל שתבקש תקבל." אמר הקול בעליזות, ומוצארט בכבודו ובעצמו ניגן לידו עם פסנתר יצירות שאף פעם לא שמע. "אם תהית לגבי יצירה זו, הוגן שאומר לך שזה מה שהיית שומע אילו היה זוכה לעוד שנה."
"וואו זה פשוט מדהים." טימותי נגס בסטייק והחיך שלו חגג בתגובה, "תענוג."
טימותי ביקש עוד ועוד דברים, נשים , ידע אדיר שתמיד שאף לדעת בעולם החיים, כוח עצום, ממלכות, משרתים ומה לא?
יום אחד לאחר הרבה מאוד זמן, חמישים שנה ליתר דיוק, שאל את הקול. "תגיד, יש לך משהו להציע לי?"
"מה זאת אומרת?" תמה הקול. "כל מה שתבקש אביא לך."
"אבל.. כבר ניסיתי בערך הכל.. אין לך משהו.. אתה יודע.. יותר טוב? משהו להציע לי?"
"אתה רוצה אולי בגדים יפים?"
"לא.."
"משחקי מחשב משוכללים שיצאו רק עוד חמישים שנה מרגע פטירתך?"
"לא.."
"אישה יפה? גוף יפה? קהל של אלפי אנשים שיעריצו אותך? כנפיים?"
"לא לא לא ולא!"
"אז מה אתה רוצה?! רק תבקש ואני אתן לך!"
"ביקשתי כבר הכל.." אמר טימותי, "זה נגמר מתי שהוא? אין איזה שלב מעל זה?"
"לא.. אין."
"אז.. רגע אני אשאר ככה לנצח?" אמר באיטיות, "גם בעוד מיליון שנה?"
שקט קט. "כן.."
"עם כל מה שאני אבקש?"
"בהחלט, הבנת נכון."
"אבל.. זה ממש גהנום.."
"אז איפה חשבת שאתה נמצא?"

(עיבוד ספרותי למשל שהביא פעם הרב ראובן פיירמן, כתבתי את זה כשהייתי בערך בן 16, חייב להודות שאני מופתע מעצמי ממש)

*סִיקוּס

שֵׁם עֶצֶם - זָכָר

1. מְקוֹם יְצִיאַת הֶעָנָף בְּגֶזַע עֵץ, כְּעֵין “עַיִן” אוֹ יַבֶּלֶת.

   "תְּמָרָה זוֹ וְאֶרֶז אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים"

מְפַעְפֵּעַ בְּךָ כְּאֵב
מְבַעְבֵּעַ זַעַם
אֵין לְךָ לְאָן לִבְרֹחַ, אַתָּה יוֹדֵעַ
וַעֲדַיִן,
עוֹצֵם עֵינַיִם
בּוֹלֵעַ מַהֵר לְגִימָה
מְנוּסָה בִּמְנוּסָה
צָחַקְתָּ עָלַי
וְאַתָּה מָה?

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

מוזמנים לעמוד שלי: משורר מדורות

(הטקסט הזה תמיד מדהים אותי.)

תמשיכו תמשיכו אני
לא מפריע אני בשקט
לא חי רק מתאר
את יומכם הקודר
באותיות מהבהבות
יומנאי ממושמע
מדווח על רגש
מפענח מחשבות
כתבנו לעניני נשמה

תמשיכו תמשיכו
אני מתקתק אתכם
לפי ראשי פרקים בעיפרון
מעלה אתכם למסך
שומר אתכם עמוק
במצולות הזיכרון

בהתחלה גם אני ניסיתי
מה לא עשיתי אלא
שנוח לי יותר
לכתוב על זה

סופר סתם
סתם סופר
ימים של מישהו אחר
ראיתם פעם זיקית על
גדר אבן לא זזה
רק מביטה רק זיקית
מדי פעם שולחת לשון
תופסת זבוב
ממשיכה להביט

גם אני לפעמים טועם
רק כדי שבבוא יום
אוכל לספר מה אכלתם
ומה אהבתם לשתות
אך בעיקר אני מכרסם
חצאי עפרונות
שותה דיו
מסימני המחלה:

אצבעותי מלאות
כתמים כחולים
שם החולה:
מעבד תמלילים

אבותי העניים המטורפים
יכולים היו להשאיר לי
דירה קטנה או אמונה אבל
מה הם השאירו לי
מחברת צהובה
פנקס שבו רשמו
מילים בלי סוף
גם הם לא חיו
רק התרשמו

אני לא הראשון שכותב על זה

לנשים שאוהבות אותי
אני חורז שירי אהבה
שירי אהבה זה הכי
קרוב שאני יכול להגיע
לנשים שאוהבות אותי

לגברים היוצאים למלחמה
אני כותב המנון ניצחון
ןאם הם יפסידו מוכנה
אצלי קינה
זה הכי קרוב שאני
יכול להגיע למלחמה
עד נשמת אפכם האחרונה
אני כותב אתכם
אתם יכולים להתנהג רגיל
אל תשתדלו לי

אני מנסה לתפוס
את הניואנסים של
מהות החוויה האנושית
פה שם ועכשיו
אני שאין לי ניואנסים ולא חוויות
רק כושר מסוים להבעה בכתב
ולמות בטרם לידה
והעונש
לכתוב על זה.

(נראה מי ינחש מי כתב...)

אני כתבתי ספר ילדים וקראתי שהסיכוי שלו להתקבל מתוך קטע מסחרי זה רק בתנאי שאני סופרת או אושייה מוכרת וכל עוד אני מתחילה ואנונימית אין לי סיכוי שהוא יתקבל. חשבתי להדפיס לאייר בעצמי ולשלוח לבית דפוס ולהפיץ דרך רשתות חברתיות כמו פייס (כן יש לי פייס בקטע מסחרי) ועוד. השאלה איך אני פונה לבית דפוס שיכרוך לי את הספר בצורה מקצועית כמו בהוצאה לאור עם כריכת קרטון?

יש אנשים שמסתובבים ברחוב עם מסיכות,
לא מסוגלים לבטא את הכאב, את הדמעות.

יש אנשים עם מסכה או שתיים,
ויש אנשים שמכוסים במסיכה כבר שנים אלפיים.

שכבה ועוד שכבה הצטברו להן קליפות,
ועמוק בפנים הלב צמא, צמא לאמיתות.

בוא דודי לקראת אחותי כלה,
עורי עורי לבשי תפארתך יעלה.

יֵשׁ בִּי פַּחַד לְהַגִּיעַ לְ120
וּלְגַלּוֹת שֶׁצָּעַקְתִּי מִלִּים לֹא שֶׁלִּי,
צָעַדְתִּי בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינָהּ לִי,
עָשִׂיתִי אוֹזְנֵי חֲמוֹר לְמַחְבָּרוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּכוֹת אֵלַי,
רַק כְּלַפֵּי חוּץ הֵן הָיוּ נִרְאוֹת שַׁיָּכוֹת אֵלַי.

יֵשׁ מִי שֶׁרָץ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹלֵךְ

לֵךְ לְךָ. בַּקֶּצֶב שֶׁלְּךָ.
בְּאִטִּיּוּת שֶׁלְּךָ הַמִּתְיַסֶּרֶת
הַלֵּב שֶׁלְּךָ הֲרֵי פּוֹעֵם אַחֶרֶת מִכֻּלָּם,אַתָּה יוֹדֵעַ.
לֵךְ לְךָ, דַּקָּה אַחַר דַּקָּה. וּפְצָעֶיךָ נִשָּׂאִים מֵעָלֶיךָ
פְּעִימָה וְעוֹד פְּעִימָה

יֵשׁ מִי שֶׁרָץ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ מִי שֶׁזּוֹחֵל.
וּפְנֵיהֶם שׁוֹנוֹת.
וְכֻלָּם אֲהוּבִים וְכֻלָּם בְּרוּרִים וְכֻלָּם גִּבּוֹרִים.
וְהַפּוֹסְעִים בְּאִטִּיּוּת גְּבוּרָה מְיֻחֶדֶת יֵשׁ בָּם, שֶׁאֵינָם מִשְּׂתַּמְחִים בְּהַבִּיטָם לְאָחוֹר. וּמִתְעַצְּבִים בַּהֲבִינָם אֶת מְקוֹמָם.
וַעֲדַיִן מַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.
דַּקָּה. אַחַר. דַּקָּה

וּכְשֶׁהִבְחַנְתִּי בְּךָ צוֹעֵד לְצִדִּי בְּאִטִּיּוּת שְׁלֵוָה. שְׁלֵמָה עִם מְקוֹמְךָ.
הֵבַנְתִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כָּל מָקוֹם הוּא בְּסֵדֶר.
אִם הוּא הַמָּקוֹם שֶׁלְּךָ~

לוּ יָכֹלְתִּי
לְרַפֵּא לְבָבוֹת שְׁבוּרִים,
לָתֵת לָהֶם מָזוֹר
בִּמְקוֹמוֹת 
הַכּוֹאֲבִים...

 

לוּ יָכֹלְתִּי
לְפַזֵּר אַבְקַת קְסָמִים
הַמְּאַחָה לְאֶחָד
שְׁבָרִים 
אִלְּמִים.

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי
לִלְחֹשׁ לָהֶם מִלּוֹת נֶחָמָה,
שֶׁיָּדְעוּ שֶׁיִּהְיֶה טוֹב
וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּקְשִׁיב לָהֶם,
לַנְּשָׁמָה.

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי...
אַךְ אֲנִי כֹּה קְטַנָּה,
הַלְּוַאי וְשִׁירִי זֶה
יִתֵּן לָהֶם 
טִפַּת 
נֶחָמָה.

 

מי שמעוניין לעוד שירים כאלה [של יעל בינשטוק], מוזמן לפנות בפרטי.

מתיישב ליד האבן שאמורה להיות ״הבית״ שלך.
אמצע הלילה,
קר.
הרוח מצליפה בי,
הגשם מתערבב עם הדמעות.
ואני רוצה לשאול, אמא.
אני רוצה לשאול.
״את רואה מה עובר על הילד שלך?
את יודעת איפה הוא מסתובב?
את יודעת שכבר אין לו בית?
שהעיפו אותו מהפנימייה?
אמא תעני לי,
את רואה אותי?
את יודעת שניתקתי קשר עם העבר שלי?
את יודעת שאני מסתובב לי לבד בעולם?״
אבל אני לא שואל.
אני ממשיך להסתכל על האבן הקרה ולשתוק.
קורא שוב ושוב את החקוק בה.
מנסה להתייחד עם הדמות שמעבר למילים.
אבל הלב שבור.
השעה כבר אחת אחרי חצות.
מאוחר.
אבל מאז שהלכת,
אין מי שיגיד לי לחזור.
כי מי ידאג לי?
בודד בעולם,
מסתובב.
כואב.
שם ראש על האבן,
מנסה לדמיין שזאת את,
ושוב מתחיל עוד לילה בבית הקברות.
ומחר אני אקום,
אני יודע.
חי יחיד בין כל המתים.
ואני יסתכל שוב על האותיות החקוקות באבן.
יודע שבמותך ציווית לי את החיים

בחודש זה, בשתים עשרה-בני ציון דוֹממו.
שבו בביתכם,ולא בחגיהם- בחוקתיהם אל תלכו.
אל תחגגו ואל תעלזו-בשמחת אותו האיש.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

אותו האיש,המבאיש-הסית והדיח.
משיח שקר, מי פילל-בעצמו הוא התהלל.
ממנו יצאה הדת,המצרה לישראל.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

בגלות אדום,הפוגרום-כשגרה נעשה.
בני עמך נאנקים, ומצוותיך מקיימים.
ובאו נוכרים,רשעים-קרעו תורתך לגזרים
ואמרו לעם קדוש-התנצרו או נמיתכם.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

קדושי עליון מול בריון, בגלות המרה.
בעוז נפש סילקו רפש ואמרו בקול עליון.
לא נתנצר,ולא נתבולל,ולא נשכח אלוקינו.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו

אנא אלי,שלח גואלי-ומהר בית מקדשי.
וגלה את מלכותך, לכל יושבי עולמך.
וידע כל פעול,כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה הוא מלכו.
וכל הגויים בהמונים, בחג הסוכות יעלו.

מוסיף והולך

נר מתחדש

שמן יוצק

פתילה מקדש

 

ל"ו מאורות

וחי"ת שמשים

אורות קטנים

להאיר חלשים

 

וקודם שקיעה

ביום החותם

בלהבה אחת

יעלו כולם

 

במקשה אחת

בבעירת הלב

שבהצטרפותם

נעשה ירא ואוהב

 

לא בית שמאי

ולא בית הלל

אחדות גמורה

ליחד את הא'ל

 

ועם הלהבה

עם אש היוקדה

אראה אותך הכל

ואפצח בתודה

 

על סובב וממלא

היש ועל האין

על אהבתך אלי

ועל היותי לך בן

 

(וזאת חנוכת המזבח) [שוקל להוריד את השורה הזאת]

כְּאוֹתָהּ בּוּשָׁה שֶׁל יְהוּדָה הַמְּדַמְיֵן אֵיךְ הוּא יָבוֹא לְאָבִיו וִיסַפֵּר לוֹ שֶׁבִּנְיָמִין אֵינֶנּוּ. הָרָצוֹן לִקְבֹּר אֶת עַצְמוֹ בַּמָּקוֹם. אֶת הַבַּקָּשָׁה הֲכִי מִינִימָלִית הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְמַלֵּא.. פִסְפֵס. שֶׁתִּבְלַע אוֹתִי הָאֲדָמָה. הַהִצְטַמְּקוּת, הַקַּטְנוּת. קָשֶׁה כָּל כָּךְ לְהָכִיל אֶת הַבּוּשָׁה. כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן שֶׁלֹּא הִקְשִׁיב לְמָה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ... וְזֶה פָּשׁוּט וּבְסִיסִי כָּל כָּךְ... מָה הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ. וְהַכְּאֵב הַנּוֹרָא שֶׁל אַבָּא, וּבִגְלָלִי... וְנִשְׁמַעַת זְעָקָה: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?!..." הַכֹּל מִתְעַרְבֵּב, מָלֵא תְּחוּשׁוֹת...

 

וּכְאוֹתָהּ הַבּוּשָׁה שֶׁל יְהוּדָה, הִיא הָעֲמִידָה מוּל ה'.

 

מוּל הַגֹּדֶל הַזֶּה, הָאֵינְסוֹף, אוֹר פָּנָיו שֶׁל ה' – הִנְנוּ עוֹמְדִים, מִתְקַיְּמִים. יֵשׁ פְּעָמִים שֶׁהָעֲמִידָה הַזּוֹ מוּל ה' הִיא מְבַיֶּשֶׁת כָּל כָּךְ, חוֹשֶׂפֶת אֶת כָּל הַחֻלְשׁוֹת שֶׁלָּנוּ, הַכִּשְׁלוֹנוֹת הֲכִי צוֹרְבִים. אֵין לְאָן לִבְרֹחַ. הַקַּטְנוּת וְהַחֶסֶר שֶׁלָּנוּ מִתְבַּלְּטִים כָּל כָּךְ מוּל הָאוֹר שֶׁל ה'.

 

קָשֶׁה כָּל כָּךְ לְהָכִיל אֶת הַפַּעַר הַזֶּה. כּוֹאֵב מַמָּשׁ. לַעֲמֹד מוּל הַבּוּשָׁה, הַפִסְפוּס, הַחֵטְא. לִשְׁהוֹת בָּרֶוַח הַמַּכְאִיב שֶׁבֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי.

 

פְּעָמִים שֶׁיֶּשְׁנוֹ רָצוֹן פָּשׁוּט לִבְרֹחַ. כְּמוֹ יוֹנָה, לִבְרֹחַ מִלִּפְנֵי ה'. לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַכְּבָלִים שֶׁל הָאַחְרָיוּת הַזּוֹ. לְנַתֵּק אֶת הַיְּחָסִים. מִמֵּילָא רַק כְּאֵב הֵם מְבִיאִים.

 

וְטוֹב לוֹ לָאָדָם לָדַעַת – מִתַּחַת לְכָל הַכְּאֵב וְהַבּוּשָׁה יֶשְׁנָהּ נֶחָמָה מְתוּקָה.

 

הַבּוּשָׁה עַצְמָהּ, הַכְּאֵב עַצְמוֹ – בִּבְסִיסָם הֵם נְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת. קֶשֶׁר. יְחָסִים. יֶשְׁנָהּ תְּחוּשַׁת מֶרְחָק מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי קֶשֶׁר אֵלָיו, יַחַס, קֵרְבָה, שַׁיָּכוּת. יֶשְׁנוֹ כְּאֵב עַל פִסְפוּס שֶׁל דֶּרֶךְ הַשַּׁיֶּכֶת לִי, הַמַּתְאִימָה לַסְּגֻלּוֹת שֶׁל הָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי. וְאִם יֵשׁ לָנוּ שַׁיָּכוּת וְהַתְאָמָה לִדְבָרִים מְתוּקִים, נְקִיִּים וּטְהוֹרִים כָּל כָּךְ, אָז יֶשְׁנָהּ אֲפִלּוּ שִׂמְחָה, עֲמֻקָּה וּבְסִיסִית יוֹתֵר מִתְּחוּשַׁת הַכְּאֵב וְהַמֶּרְחָק.

 

הַשַּׁיָּכוּת שֶׁלָּנוּ לָאוֹר, לַיֹּפִי וְלַנִּשְׂגָּב הִיא הִיא הַמְּאַפְשֶׁרֶת אֶת הַמֶּרְחָק, אֶת הַכְּאֵב עַל הַפִסְפוּס.

 

וְטוֹבָה וּמְתוּקָה וְיָפָה הִיא הָעֲמִידָה מוּל הָאֱלֹקִים. עִם הַתְּחוּשׁוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁהִיא מְבִיאָה לִפְעָמִים, הִיא בְּעִקָּר מְגַלָּה לְאָדָם אֶת הַיֹּפִי, הַטֹּהַר וְהַמְּתִיקוּת שֶׁבּוֹ. אֶת הַמֶּרְחָבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁהוּא רָאוּי וְשַׁיָּךְ אֲלֵיהֶם.

 

בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא נִבְרַח מִלִּפְנֵי ה'.

 

אֶלָּא נִרְאֶה תָּמִיד אֶת דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ.

 

וְשֶׁהָעֲמִידָה מוּלוֹ תִּתֵּן לָנוּ גְּבוּרָה, יֹפִי, טָהֳרָה, עֲנָוָה וְאֵינְסוֹפִיּוּת.

 

 

 

 

הכל בסדר?
מזמן לא כתבת

אור קטן מציץ מהחלון
אור שרומז שנגמר היום
נר אחד מאיר את הרחוב
נר אחד שמצטרף להמון

ילד קטן מציץ מהחלון
ילד שמשחק בסביבון
איש אחד עובר ברחוב
איש אחד שהוא חלק מההמון

כד קטן הציץ מהחור
כד שבו ידליקו האור
נס אחד נעשה במקדש
נס קטן, אבל נס של ממש

הרבה ניסים קרו במלחמה
ניסים של טוהר, ניסים של אורה
אבל רק נס אחד, יחיד ומיוחד
זכה שיאירו בו כל שנה מחדש

נס של הידור
נס שלא נצרך
נס לעם האהוב
לעם שלא שכח

נר להדליק
נר שנוסף
נר להזכיר
כדי שלא נשכח