געגוע-
נערה יושבת ומרפקה שעון על סנטרה.
חלון נפתח בחריקה קלה.
רוח מנשבת קלות ומטלטלת את ענפי הדקל
חול הים שלא ייספר מרוב והמים שלא יימנו.
ולב אחד שצריך להכיל את כל הזיכרונות.
לב שלא רוצה לשכוח,
לב שמחשב להתפקע
לב שמרגיש, שבוער, שהומה ומתפלל.
תפילה חרישית וזכה יוצאת ממעמקי הלב וחדריו:
עשה שמה שנשאר יהיה חצי הכוס המלאה
שמה שנותר יבין את המטרה.
שקפלי הזמן לא יקהו את התחושה
שהזיכרונות יהפכו למעשי-הנצחה.
שהמעשים יזכירו את העבר,
והעתיד- שיקום על בסיס איתן.
געגוע שלא מרפה, כאב שלא חודל, שיר שלא נגמר,
תפילה שלא תשוב ריקם.
אמת מארץ תצמח.
מה עושים עם הגעגוע הזה? 8 שנים ונראה שהוא רק מתגבר.
אם חשבנו שהחיים ישכיחו- הם מנציחים בכל פינה.
אם התפללנו שנתגבר בסוף- גילינו שהגבורה טמונה בזיכרון.
אם האמנו שהזיכרון הזה פשוט- נחשפנו לעומקו.
וזה הולך איתי בכל מרחבי הנפש, הגעגוע עוד פוסע עימי בכל תלם ותלם.
הוא פורש את משנתו בקפלי הזמן, מעמיק חרישתו בעמקי העשייה,
הוא נוכח, כמו שלא היה מעולם.
הוא מגיח במקומות הכי לא צפויים,
הוא לא נכנע לתכתיבי האומרים שהזמן מרפא ומשכיח.
הוא חודר, כמו קור חודר לעצמות, הוא איתנו בכל הוויות החיים ומחשכיהם, בכל פעולה.
הוא נמצא, ואני לומדת לנשום אותו, לשתות איתו נס על חלב טבול ב"פסק זמן",
אני לומדת לדבר עליו בחופשיות וגם לסגת,
להביא אותו איתי לכל מקום וגם להצניעו מהרבים.
הוא כאן מעצם היום בו נחרב הבית, אז הוא התחיל להיבנות.
משתתפים.
]