פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 607)

אני יושב לי ואוכל דג מסריח

ואת הבריאות אני מזניח

אני מסיים את העוף הישן

ולא מבין למה הרופא קצת קשקשן

הוא אומר לי אתה משחית

ואני מסיים עוד צלוחית..

//פרפרים-הנה דניאל-מזל טוב!-הדרכה בגרמנית-הפרפר חזר-תודה על השוקולד...///

נראה לי שאיבדתי את זה
את היכולת להתרכז. והחלק הגרוע- קטעים ארוכים מתישים אותי. ואני.. לא קוראת *נכלמת*.

(לא לא.. ספר למשל זה מצוין. אבל קטע ארוך נשאר לבדו ואם הוא לא מצוין+, אלך )

נראה שחלף ממזמן

וריחף נטול כנפיים

ועמד והביט ושתק

אצלו בלב.

מבעבעת, מפעפעת

מתפרצת פתאום כמו בשיר

ובכתיבה ישנה חסרת שם

עמד לו מלא געגוע.

כאב.

 

 

 

 

(מוקדש לכל אחד שמוצא את עצמו מחכה לכאב הפשוט שיזרום ויתמיד ויתן את השקט לבכות)

הייתה לי מחשבה

והיא הרבה זמן גנבה

גרמה הרבה צרות

ובלי התחשבויות

הייתי צריך אז לדעת

בתור בן דעת

שלא כול מחשבה היא טובה

יש גם רעה

סוף מעשה במחשבה תחילה

רעיון זה לפעמים טוב

ולפעמים...

לא.

 

 

ב"ה

 

ילדה קטנה רצה, יחפה

 

הנוף מטושטש.

 

אני ילדה קטנה שרצה, לבדה

 

בורחת מעולם שנהרס.

 

המילים של כולם וחיוך בעיניים

 

ואולי זו אכן המציאות

 

אך הרצון לבכות בוער בי עדיין,

 

אני מסכה שצוחקת בעליזות.

 

בתוכי ילדה קטנה, שפחדה

 

מאיך האגדה תסתיים

 

היא לא, היא לא האמינה במשאלות

 

אך חיפשה חלום של כוכב נופל.

 

אני ילדה קטנה ומהוססת,

 

ילדה קטנה שרצה

 

ילדה קטנה שמחייכת,

 

ילדה קטנה שרע לה.

 

מסתכלת עליי מבחוץ

 

במבט כושל,

 

אולי העיניים לא רואות

 

אך הלב עוד שואל.

 

יודעת ממילים

 

יודעת מאהבה,

 

איך שאני ילדה קטנה 

 

עם המון דמעות

 

ילדה ששרה בקצב שלה 

 

שאלות.

השירים שפעם קלחו בלי סיבה

ועכשו נעלמו בצורה מכאיבה

הכתיבה הפשוטה, התמימה

לא היית אמורה לדחוף קדימה???

 

 

כל קשר בין המילים למציאות מקרית בהחלט

אבל זה מה יצא...

 

טוב אז ככה. לפני 8 שנים סבא שלי היקר נפטר, ואני הנכדה הגדולה, היחידה שזוכרת משהו מהתקופה שלו. הנכדים שאחריי או היו ממש קטנים או שהיו בחו"ל, והתחלתי לפחד שהזכרונות יעלמו. אז הנה הם לפניכם. אשמח לשמוע הערות והארות.. 

 

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

 

לפעמים איילת תהתה אם מה שחוותה באותם ימים קרו באמת. אושר צרוף כזה היה נדמה לה לפעמים כלא מציאותי. האוויר היה כל כך צלול,היא היתה נזכרת, שהוא היה צורב את הגרון. קריספי כזה.

היא בחרה להתעלם מהברבורים של המחנכת על גיל הנישואין המתאים,לדעתה,כמובן- ועצמה את עיניה, חוזרת לילדות ההיא.

 

ז'קט קורדרוי בצבע אדום וכף יד קטנה מוצנפת בזו של אמא. צעדים קטנים ומתאמצים על שביל הכניסה. כבר משם שומעים את צחוקן המתגלגל של האחיות שמגיע מהמטבח. הרצפה המרוצפת מחזירה את קרני השמש הישר אל הפרצוף הקטן והמסתנוור. מבט למעלה וכלוב התוכי מחכה שם רק בשבילה. ריצה מסורבלת ומתרגשת אל עבר תוכי משה המפוחד,והיא מתכבדת בכמה נדנודים אגרסיביים משהו והוא צווח. 

 

איילת,בואי,סבתא מחכה למעלה. היא מצטרפת לאמא ועולים למעלה במדרגות האדומות החלולות. מבטים בתמונות ובתצלומים הקבועים של אדמת ירושלים העירומה ומדביקים את הקצב של אמא. עם כל מדרגה קולן של האחיות מתחזק וקצב הלב עולה. היא ידעה שיחד עם האחיות מגיעה עסקת חבילה- שעות על גבי שעות של תשומת לב. נכנסים למטבח משמאל,והאור מסוונר שוב. ריח של בריסקט עם ארומה של ירושלים. חיבוקים,צחקוקים ונשיקות מסבתא.

סבא שמחה נכנס למטבח,אפוץ משינת הצהריים עם חיוך שבע. ''איילת,'' הוא לחש, במבטא הייחודי רק לו. חיבוק. היא מושבת על אדן החלון הצופה לגינה ולתוכי משה. משה! היא צועקת. הוא צווח בתשובה. תוך כמה דקות מוגשת לה פיתה קריספית מהמצנם עם אבוקדו ומלח.רעש של סירים וטעם של אהבה נספג בה.

אחרי האבוקדו קפיצה מאדן החלון וריצה קטנה אל המרפסת מהחדר של שושי.הרחוב ניבט אליה בברכת שלום של חבר שהתגעגע. האנשים עוברים ושבים והיא נטועה במקומה,מוקסמת. מימין מונחים בולי העץ שסבא הביא בשביל האח בחדר האוכל. קולה של חוה אלברשטיין קורא לה בקול פעמונים חזרה אל המטבח,אבל היא שקועה בשלוותה. וכך היו עוברים ימיה, בשיטוט תענוגות נינוח בין החדרים המקיפים את חדר האוכל הגדול.

החדר של שושי,עם קלסרי הלימודים ומחברות שירים של לאה גולדברג. מגירות עם סנדלים וחד פעמי שוכנים זה לצד זה בשלווה בארון מתחת לבגדי הצמר הירושלמים. משמאל ארונית,עליה נחה מערכת משוכללת השומרת בנאמנות על מגירות הגדושות כל טוב. מטפחות,צעיפים,גרביים ותחתונים. כלי כתיבה וחרוזים לרוב. מאחוריה שולחן כתיבה. שולחן שכל תפארתו היתה בסך הכל לוח עץ מונח על שני חמורי ברזל מחלידים. אך כמה אהבה היא את לוח העץ. מעליו היתה מונחת זכוכית קרה ובין פרוסות הסנדוויץ' נמעכו תמונות ישנות של אנשים מתהלכים ברחובות מוארים. מעל השולחן חיכו לה מדפים עמוסים לעייפה בתיקי איפור וספרוני שירים.משם נהגה לפלח ליפסטיק ישן או סומק מתפורר. במעבר בין החדר הנוכחי של שושי לחדר הסלון- חיכתה לה האטרקציה הגדולה מכל- שטיח הקיר הענק. ידעה היא שסבא וסבתא לא מרשים,כי זה מסוכן ויכול ליפול עליה. אבל הפיתוי! הוא היה מאוד מפתה. השטיח כאילו קרא לה –בואי! תתחבאי מתחתי, ביני ולבין הקיר המחוספס ונעשה כייף! והיא כמובן התפתתה.כמעט אף פעם לא נתפסה, ועד עצם היום הזה הוא עוד תלוי, ולא נפל על אף אחד.כמה חשוך ומסתורי היה מתחת לשטיח הקיר. היא היתה רצה מתחתיו, מרגישה את הגלים שהיא בוראת בו. ומשם, אל הסלון.

 

מימינה תלויה מראה גדולה, ממוסגרת בפח מעוקם, ולידו המחשב הישן של סבא. איורים ורישומים של אנשים זקנים תלויים על הקירות. ומשמאלה,שכן פלא הבריאה בכבודו ובעצמו. ארון ספרים ענק, שכיסה את הקיר כולו, חיכה רק לה שתמצא בו איזה משהו מעניין במיוחד. במדפים הנמוכים חיכו לה האנציקלופדיות הפלאיות שנידבו לי בשמחה את תמונותיהן הססגוניות. ספרים על הטבע- צמחים, בעלי חיים ואדמה. כמה תמונות! הנחשים השורצים על העץ,העיניים הזוהרות של חתול הבר בלילה. לעולם לא מאסה בהתסכלות בתצלומים האלה. מעל מדף האנציקלופדיות שכן ברוב פאר והדר הרדיו הישן עם אינספור כפתורים כסופים משלל גדלים וסוגים.מסתובבים,מתרוממים,נלחצים ונמעכים. בקצה השני של הארון, על יד הספות, היה מדף האלבומים, שלעולם לא מאסה בו. כמה הוקסמה מהתמונות הישנות האלה, עם הארומה הכתומה. מהם ניבטו אליה פרצופיהם של כל אהוביה. הנה אמא באמבטיה, ואסתר בגינה, וסבא עם שמואל ויעקב בנואייבה ומרים קופצת לגובה ונריה במוצאי שבת אחרי הסניף ונתן שמן ושושי רזה ורחל מחייכת ברחוב. וכולם קטנים, כמוה! שמנים,רזים,מחייכים, בוכים או סתם בוהים. וכולם דומים! כמה רצתה גם להיות דומה להם,לשחק איתם בגינה ובאמבטיה.(אבל תמיד אמרו לה, שהיא בכלל לא דומה להם. היא דומה לאבא.) שעות על גבי שעות דפדפה בין התמונות. תענוג נוסף אשר סיפק לה הסלון  היה אדן החלון מעל הספה הגדולה ששכנה מול דלת הכניסה. הייתה היא לוקחת כריות מהספה, מרפדת את החלון ומתיישבת. בבת אחת הרוח הקרה של ירושלים נשבה בפניה, והיא החזירה לה שלום. מתחתיה, רחוב רחל אמנו שרוע. אופיים של אנשים הרחוב היה משתנה לפי זמן ומזג אויר וסתם מצברוח. בשבתות בצהריים של האביב היו עוברים צעירים וצעירות בהליכה עולצת אל עבר סניף תנועת הנוער, משפחות עם ילדים יוצאים לטיול שבת ולגינה. שתי נשים זקנות אוחזות אחת בשניה כמו בעוגן.

בלילות קרים הרחוב היה שומם, למעט איזה חתול משועמם וזוג אחד או שניים שעוברים בשלווה. איילת הרגישה כמלכה הצופה על ממלכתה ברגעים אלו. אלה אנשיה, ואדן החלון המרופד היה כס המלכות. שיאה של החוויה היה כאשר ישבה שם בשבת בבוקר, השמש מלטפת והיא מחכה לאבא ולדודים שיגיעו מבית הכנסת. הנה הם! היא רואה אותם מסוף הרחוב והלב הקטן מפרפר מאהבה. אבא! נריה! סבא! נתן! כך היתה קוראת לכל אחד בשמו. והם מביטים למעלה אליה ומאחלים שבת שלום והיא מצחקקת. האושר שבה הולך ותופח והולך.

 

החדר הבא היה החדר של נריה, האח הצעיר. הוא עוד לא פינה לחלוטין את חדרו ועל כן חיכו לה במגירות הפתעות לרוב. משחקים,ספרי ילדים ואוסף עצום של נשיונל גיאוגרפיק באנגלית בריטית. במגירות שכנו להם מוצרי בנים למיניהם אשר הקסימו אותה. פנסי כיס ואולרים ופנקסים קטנים עם שורות צפופות. מעשה שהיה, שמצאה איזה פנס, ושמחה על המציאה כאילו חיפשה אותה כל ימיה. התרוצצה בחדר המואר, מחפשת את האלומה של הפנס שלה. והוא איננו. רצה למטבח, לשמוע את עצתה של סבתא. אך גם היא איננה כרגע. והנה, על השיש הנמוך (סבא תמיד אמר שמשטח העבודה במטבח צריך להיות בגובה המותן) שהיה בגובהה שלה,שכב דג. פעור פה, חסר חיים. הם הביטו אחת על השני מספר שניות, והנה עלה בראשה רעיון גאוני מאין כמותו. כיוונה את הפנס אל פיו הפעור של הדג, ולחצה על הכפתור. הנה האלומה האבודה! והנה, החלה בוחנת את תוכיותו של העתיד להיות ארוחת הערב. צלעות חלולות ועצמות מזעריות. עד סוף זנבו ראתה. מרוצה לא היה ממנה. תענוג נוסף הציע החדר של נריה, והוא חדר הכביסה הצמוד,שהיה מעין מרפסת. מחוצה לו נתלו שלטים לפי צו השעה. העם עם הגולן, ואח"כ העם העביר נאמנותו לגוש קטיף וצפון השומרון. לאחר מכן נתלה השלט הזועק זעקתו האילמת של המרגל האבוד,ומאז לא הוחלף. נדמה היה כאילו כמות הכביסה בחדר סטטית. לעולם היו חולצות שזקוקות לגיהוץ ובגדים שצריך להעביר אל הייבוש. אחרת יעלו עובש. לא ידעת איילת? ובחדר ההוא עמדה סבתא, צעירה ונמרצת,מתיזה עמילן ריחני על החולצה ומגהצת. ואיילת נוהגת היתה להתיישב על ערימת הכביסה (אין זה חשוב אם היא נקייה או מלוכלכת) ומלהגת ללא סוף, מאושרת שמצאה בת שיח אשר תחייך למשמע כל מוצא פיה.

 

 

 

 

אז נחה עלי הרוח ורשמתי את זה בפון:

בלילות האלה כשחשוך וקר, אחרי שכולם הלכו ואף אחד לא נשאר.
בזמן קשה שכמעט נשבר, והנה הדמעות ממלאות את הכר.


יש שם אמא שתשמע הכל, היא תעשה הכל כדי שלא תיפול. תלטף ותזכיר שיש כל יכול, רק לא לברוח לא לשכוח מהכל.


כל אדם שואל שאלה, ולעיתים מתעוררת איזו דאגה. תמיד היא שם גם כשאין תשובה, מתוך מסירות והרבה אהבה.


אז רציתי לך להודות אמא יקרה, במילותי הקטנות על כל ההקרבה. על שנים ארוכות של אושר ושמחה, על מתנה כמוך שאין כמוה שווה.

אלוקים אותך יברך, בבריאות ונחת ובלהמשיך לתת. שנזכה במקצת להכיר טובה, לך אמא יקרה ואהובה.

מה דעתכם?

לחישה קצרה

לגלוג שובב.

נשימה. נשיפה.

ליטוף רחוק וקריצת עין,

נשימה נעתקת

נשיפה משתחררת

עכשיו שתיקה.

 

 

תקראו את זה לפי הפסיקי והנקודות זה חשוב לי ! פעם ראשונה שאני כותבת קטע כזה ושמה לב לפיסוק

 

בס"ד

 

זה היה בוקר שגרתי בתא מספר 0143. החיפושית האדומה עם הרגל הצולעת התעופפה ברחבי החדר. המיטה המוצעת, כלי הרחצה הסדורים כחיילים והרצפה הממורקת, כמעט ולא הראו סימן קלוש על החיים השוקקים שהתנהלו בתא. המחשב פלט צפצופים ובליל מילים מ-20 סוגי שפות לפחות. שאף אדם לא מצליח לקלוט. מלבד ילד אחד.

 

שיר המעלות

אשא עיני אל הגבעות

בין הרים וגאיות

 

ומעומק ליבי תפילה אשא

אל אלוקי רם ונישא

שאת הכל עשה

 

אל הביטה דל כבודך

כיצד מטמאים את היכלך

ומנתצים מזבחותיך

 

ואנא ה' שוכן מרומים

הרצה לתפילת בנים אהובים

שכבר סובלים מאות שנים

 

שני בתי מקדש נשרפו

אלפים מעמך גלו

ובנהרות בבל לוויך בכו

 

אוי מה היה ציון הבוכיה

מאין עבודת כהנים נאלמנו דומיה

ועיננו אליך עודנה צופיה

 

זקנים נשים וטף נטבחו

קהילות שלמות נכחדו

וגופותיהם באש נשרפו

 

ואתה אבינו האוהב

היאך ליבך אינו דואב

לראות עד כמה לנו כואב

 

והנה אל גדול ונורא

גאולתנו כבר קרובה

ומקדש שלישי יבנה במהרה

 

ואנו בניך הקטנים

בנים לאבות גדולים

רק מחכים ומחכים.....

 

 

בין ההמונים בשוק הפשפשים רובצים המוכרים והרוכלים אל סחורתם והקונים מביטים 

 

אנשים באים ואנשים הולכים והנה היא ניצבת שם בין האחרונים

 

עומדת ביופיה שלא תשנה ומה יפה מראה זה ,שכולם הולכים היא ניצבת במבט כה עמוק אלי חודרת

 

נקסם ממנה ורוצה להתקרב...אך מונעת היא ממני במבטה החד והכוזב

 

 

שובי ילדה אל הקסם שלך למי את מחכה עומד אני מולך ומביט במראה 

 

 

 

מילים. 

מילים גבוהות נאספות.

נאספות למשפטים וחיבורים.

חיבורים שאנשים כותבים.

כותבים זורמים ומקלידים.

מקלידים ונשמעים מדהים.

מדהים ולא מובן.

מובן אך מוזר.

מוזר האוסף וטיפשי.

טיפשי ומטורף להחריד.

מחריד הקישור במילים.

 

  שוב.

לא לומדת מהעבר.

שוב נמצאת באותו מקום.

 

הציפורים מצייצות, מראות מציאות יפה ופורחת

ברגע כזה שבא לך להרוג אותם.

שוכבת סתם בלי כלום בראש

יודעת שאולי עדיף לא לקום מחר.

 

ויגידו שזה הגזמה.לא סוף העולם.

אבל מה בשביל ילדה קטנה,

שלא לומדת אף פעם...

 

במקצב מסחרר,העולם עובר,מדקה לדקה משניה לשניה,סוחף את נימי נשמתי ואת טיפות רוחי אל עבר העירה

 

ששם הנערה, שסחפה אותי עמה,יפתר תואר ומראה, בבית הגדול והיפה,שם מבין החכמים, יושבת היא שם כשושנה בין החוחים

 

עלמתי נשמתי,גלי נא לי את מהותי,האם נועדנו זה לזו משמיים, או שמא זה בת קול שכוונה אותי לעבר ההרים

 

אשר שם מצויים החיים, במלוא הדרם ויופיים,במלוא ימי שמחתם ,עד שיעצרו הימים, ויקטפו הפרחים

 

ולך אותם אשים,ממבט חד של פחד ואימה, ניגש אני אליך עלמתי היקרה,הושיטי נא את ידך לי, וגלי לי מי אני

 

עלמתי היקרה לך אני נשבע,אם נועדנו זה לזו, אוקינוסים אחצה, והכל לך אקנה, ומידי תבקש,י ואלי תשוטי בספינתי

 

 

אך אל נא תשכחי לגלות לי את מהותי.

 

נ.ב. סוף סוף פורום חדש לשירים ...פעם ראשונה שאני כותב בפורום החדש...אשמח לתגובות הערות\הארות

הן עול אנכי וצעיר לימים

ותמים, ורטוב.

כיצד אנהיג לתשועת עולמים

ואהי כמשיח?

על תהילים בעיר דוד.
משום מה בוער בי, אז שיהיה. (ויאללה בפעם אחת)

"אם תקום עלי מלחמה.."
אם וכשתקום, אשרוף את הגשר ואקח כנפיים מהמזווה.
ואקח את הבקבוק הוורוד.
ואשתה ואשתה ("עד מתי ד' תנאף..")
והרוח תעיף.
אותי ואותך.
בים ורוד של אלכוהול ירוק שאסור לגדל.
ונשתה במכונית שלך. של האבא הגדול.
והגשר מאחורינו- נשרף.
והכנפיים- עפו.
והוורוד- ירוק (כמו עיוור צבעים. כמו עיוור צבעים)
אל תירא, בעיניים סגורות הצבעים שייכים לעיוורים.
תן להם כנפיים,
הגשר נשרף (הכד נשבר)

"אם תקום עלי מלחמה. בזאת אני בוטח"
**

עוד לא הספקתי לברך ולהלל. כל הכבוד על הרעיון. תצליחו!!

הנר מוכן וגם הבושם

אבל זה לא עושה רושם

השבת הולכת

ואש בלבי בוערת

נחכה לשבוע הבא

נתכונן בהמולה רבה

שבוע טוב ומבורך

גם לך, אח

 

 

שמש נוטה אל הים
ויונים עפות מגג אל מזגן.
במגרש מתנהל משחק סוער
והפארק מלא משחקי אור וצל.
דשא ירוק ליד גג אדום,
בסמוך לבנין בעל שבע קומות.
מול החוף צפות אוניות
וענן מכסה על הבאות,
ואד מן המים יעלה
והשקה את נפש בני תבל.

על מרפסת מלבנית,
עם כסאות לבנים,
בנחת.

‏‎‎

די! נמאס! הזכרונות ממני לא מרפים, והכאב הולך ומתעצם,

אני עדיין יושב בצד, ומרגיש אשם.

אך מדוע ולמה, זאת לא אדע,

משום שזה לא שיר, לא סיפור וגם לא אגדה...

תוצאות של שעמום...

טוטאלי...

 

לברוח!!

הלב דופק. הידיים מזיעות.

הרגל נתקלת באבנים, מתעקמת. נופלת, קמה, רצה. לברוח!!

צעקות מסביב. "תעצרי!!" הן זועקות. "חכי רגע!!" מתחננות.

ואני, לא רוצה לחכות. לא רוצה לשמוע. כשרציתי, לא נתתן.

ועכשיו, לברוח. לוקחת נשימה עמוקה. מתקפלת. הלב כואב, כואב כ"כ.

והן מתקרבות. זינוק. לברוח. לברוח. אסור לי לעצור, אסור להישבר.

בסיבוב הזה, אני אנצח.

ושוב, עיקול חד. אני קורסת. שומעת את הצעדים שלהן, המאיימים,מתקרבים.

הן עוצרות, מתנשמות במהירות כמעט כמוני.

האוויר קר, קר מאוד. כל נשימה מלווה בכאב מפלח,בייסורים.

"אבל לא כמו אז!!" אני רוצה לצרוח.

כי כשהתעלמתן, זה כאב יותר.