הוא היה נודניק רשע.
לא אני הקטן הגדיר אותו רשע.
המשנה מגדירה אותו רשע.
"שלי שלי שלך שלי - רשע"
מעולם לא נתן משלו ועשה טובה לאיש ותמיד קיבל מכולם.
זה היה בגיל 36.
היום כשאנחנו כבר בני 90 הוא חזר בתשובה.
והפך לצדיק "שלי שלך שלך שלך"
לעולם לא מאוחר לתקן.
בעקבות התוצאות של התחרות רק רציתי להגיד לכם שהתאכזבתי. התאכזבתי מעצמנו.
בתגובות השופטים נכתב ש"באף אחד מהסיפורים לא מצאנו צחוק מתגלגל והומור שופע" איך זה קרה?! איך זה קרה? קל להסביר. כמו שאמר פעם טוביה כ"ץ "הרוע הרבה יותר פוטגני" הרבה יותר קל לכתוב מתוך פריקה מאשר מתוך אושר. אבל עדיין, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך כל התום ילדות המוערץ, הרגעים הקטנים והמשמעותיים של האושר, איך הם לא מצאו לעצמם מקום משמעותי בסיפורים? איך קרה, שוב, שדווקא הכאב והקושי הגיעו למקומות הראשונים? נכון שהרוע הרבה יותר פוטגני, נכון שהרבה יותר קל לכתוב עם דת' מטאל באוזניים, אבל אנחנו יכולים. אנחנו כל כך יכולים. לכתוב כתיבה איכותית, דרמטית אם צריך, הרואית, על הצדדים החיובים של החיים.
היה עוד משהו שצרם לי שזה בעצם פנייה לנוער, שמשום מה לא הצליח להעפיל למקומות הראשונים, ובעצם לא היה מספיק חזק כדי להתמודד מול שאר הסיפורים. נוכל להגיד לעצמנו ש"ישנם שיקולי שופטים, ואנחנו לא יודעים למה סיפור מסוים נבחר ולא סיפור אחר" אבל! וזה אבל חשוב.
בתור נוער קיבלנו במה רחבה מאוד. במה שמצפה לתוצר שלנו, אפילו עם תוספת פרסים, וזה מה שקיבלנו?! סיפור דייטים, דתלש"ית וסיפור על קשיי החיים?
גיל ההתבגרות זה פשוט ה-זמן בשביל לכתוב, כל התרחשויות המריבות זה הזמן לכתוב. יש לכם קולות חזקים, עוצמתיים, ואני רוצה לשאול באמת, מכל הלב, מה אתכם? מה עם מה שעובר עליכם? איך יכול להיות ששוב ופעם ושוב פעם אנחנו קוראים על אותם הנושאים שמעסיקים את גיל ה20+? דייטים, דתל"שים, נפתולי המטפחת או במילים אחרות קשיי החיים, ושוב דייטים.
הקולות והעוצמות שנוצרים בגיל ההתבגרות כל כך עוצמתיים, שרק צריך שפה ויכולת מוטרית ויש לך סיפור.
כל כך חבל שהקול הזה חבוי, ולא מספיק בשל, ככל הנראה, כדי לעקוף את אותם דייטים כושלים ואהבות נכזבות.
אני קורא לעולם קטן, לערוך עוד תחרות קטנה, אולי בלי פרסים. אולי בלי שופטים עם תואר דוקטור או שם משפחה סלבי, והפעם להוסיף קרטריון קטן, אבל משמעותי וממקד. בנושא ההבטים החיובים שבחיים, זה קשה לכתוב, ועוד בלי ליפול לפטתיות, או לקיצ'יות, אבל עדיין. אנחנו יכולים.
יש לנו את היכולת הזאת. היכולת לכתיבה טובה, איכותית, חיובית,שמלווה בקריצה. ההומור היהודי לא נעלם. הוא פשוט עבר לבינארית כנראה, כי לתחרות שאמורה להיות מבחינתנו לפחות ה-תחרות, הוא לא הגיע.
חבל שהיכולת הזאת לא יצאה לפועל, ושוב, כמו בחיים, נתנה לכאב לתפוס לנו מקום גדול יותר בלב
זה ממש מוזר להגיד את זה , אבל זה נכון ואמיתי.
), אנשים מעדיפים להגיד שהיה להם רע היום כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב נוספת,(או לא בגלל זה) מאשר להגיד שהיה אחלה של יום, ושאנשים יעבירו את זה בחלק.אך רוצה להביא את הפן ההפוך:
סיפור צריך לכלול בתוכו קונפליקט. בלעדי זה לא יהיה מניע לעלילה. ומה לעשות - קונפליקט בדרך-כלל נובע מקושי כלשהו שיש בחיים, וההתלבטות בו גורמת לצער. זו הסיבה, לדעתי, שרוב הסיפורים בעולם מביאים את הפו העצוב של החיים. כי בעצם, לקרוא על חיים שמחים ופשוטים זה לא מעניין.
עכשיו: זו שאלה שאני מתלבטת בה זמן רב. איך באמת אפשר לכתוב סיפור שמח? סיפור עם הומור ועליזות?
לא כתבתי סיפור לתחרות, כי כבר עברתי את הגיל המתאים, אך באמתחתי קובץ סיפורים שהתיאור שנתנו השופטים בתחרות מתאים לו. אמנם הם תמיד מסתיימים בצורה חיובית ואפילו שמחה, אך בכל זאת ההרגשה הכללית שהם נותנים היא של חיים עצובים ומדכאים. לא הוצאתי את הקובץ לאור, כי לאחר התייעצות עם מספר אנשים החלטתי שהאווירה הכללית של הקובץ אכן לא עושה טוב ומשרדת עצב וצער יתר על המידה. אמנם כל סיפור בפני עצמו הוא טוב, כתוב טוב, עם רעיון טוב, אך כשהם ביחד - זה עושה רע.
מאז אני באמת מנסה לעבוד על כתיבת סיפורים משמחים שמשרים אווירה נעימה ומחויכת. נראה אם אצליח.
הרעיון שהצעת, לתחרות נוספת של סיפורים על ההיבטים החיוביים של החיים, הוא טוב מאוד. אולי תשתמש ב"קשריך" בעולם קטן כדי להציע אותו במערכת?
קל לכתוב כאב
אך לכתוב צחוק זה כישרון"
(הוא הוא , שם שם )
אני חושב שבגלל שהכורח הוא אבי ההמצאה ,
והעולם שלנו מטבעו פסימי .
הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב סיפורים בנימה דיכאונית תהיה גבוהה.
כמו גם השירים .
צעיף- צודקת, לא חשבתי על זה. אני חייב להתוודות שגם אני שלחתי סיפור על נפתולי המטפחת, אבל רק עכשיו בזכותץ הבנתי למה שלחתי דווקא סיפור עצוב ולא אחד מהסיפור היותר רכים ויפים לשם.
מתואמת-
אנחנו לא חייבים שהסיפור יהיה על כאב. אנחנו יכולים לכתוב סיפור שבו הכאב יהיה רקע, ורק יניע את הקונפליקט (שכמעט ומחויב להיותב סיפור קצר, כדי לתפוס את הקורא במהירות לפני שיתיאש, ויעבור לעמוד הבא) והסיפור יהיה על הדרך, על הצמיחה, או על הסוף הטוב.
זה מה שהתכוונתי. ובכל זאת, ככל שאני מנסה למצוא, רוב הסיפורים מתארים כאב כלשהו וצער, גם אם הם מתארים התמודדות ומסתיימים בטוב.
אתה צודק, גם אני התאכזבתי. הכל צפוי מדי בסיפורים האלה כמו גם בתחרויות האלה
צחוק מתגלגל פשוט נשמע מצחיק, ומגוחך. בשביל לכתוב סיפור צריך כישרון, בשביל לכתוב סיפור מצחיק, צריך עוד יותר, מה לעשות?
ככה זה, יש לנו חבורת כתיבה יוצרת, מרימים צהצגות מעללפות, אבל במערכון לפורים... הכל נתקע.
ת'כלס, אם רוצה באמת לשמוח, צריך לכתוב על אושר אמיתי, משהו שפשוט התרגשת בו בעוצמות אחרות, וזה קשה, כי זה אישי, כי אני מתרגשת לפעמים מדברים דבילים ושטותיים שעוברים מהר, אבל עצב, עצב נוגע בי, כי עצב הוא עמוק, ואתה לא חייב באמת לחשוף את כל הנשמה כשאתה מדבר על עצב, את היכול לחשוף אפילו רק טיפה, וזה יהיה ברור, וזה יפרוק. כשאתה שמח, אתה לא ממש זקוק לאוזן קשבת, כשאתה עצוב אתה כן.
בוא תלחם במציאות, תהפוך עולמות, אבל תחרות כזאת תהיה רדודה, למה? כי קשה לכתוב על שמחה אמיתית ולגרום לצחוק, ויהי מבחר מאווד קטן של סיפורים, וזה יצא בהתאם. הייתי רוצה להצליח לדבר על שמחה לפחות חצי ממה שאני מדברת על אושר, אבל זה קשה.
וחוצמזה, הסיפורים היו צריכים להיות בנושא סוגיות חברתיות וכאלה שהם בדר"כ דבר עצוב [טוב, וקצת מגוחך]
ואני כבר קראתי לפחות שני סיפורים שנשלחו והיו צריכים לקבל מקום ראשון הרבה יותר ממה שנבחר, אז אולי הבאגים לא רק אצלנו...
כתיבה שהיא איד כהגדרתך, ובין כתיבה שמתמקדת תמיד בעצב.
שתיהם סממנים של כתיבה של אדם שאין לו דעות פוליטיות, אדם שמוצא פינה בעולם, או אפילו רק מידי פעם
פינה של חוסר אונים ופריקה, לא כתיבה שנועדה לקדם משהו או להתקדם.
ואני חלק מזה כמובן
כי הם לא כתובים מי יודע מה
פה יש חבר'ה יותר ברמה
אבל הם אלו שנבחרו.
אם תהיה תחרות חיובית, זה נכון שיהיה מבחר מאוד מאוד קטן, אבל זה לא עדיף?
(למרות שלערוך תחרות לשלוש סיפורים ועוד שתיים חסרי רמה יהיה די מבאס..)
השאלה היא האם זה אפשרי בכלל לכתוב סיפור שהוא כולו חיובי. מישהו קרא משהו כזה אי פעם?
כלומר אם אנחנו מדברים על סוף תהליך או שהוא מונע מחיובי לשלילי-טרגדיה או שהוא מונע משלילי לחיובי, או שהוא חלק מתהליך ארוך מאוד לדוגמא יום מהחיים. אבל גם אז כדי לעורר עניין תצטרך משהו שיתפוס את העין.
אם מישהו מכיר סיפור חיובי, כולו חיובי, אני אשמח לקרוא אותו.
ללעעע ובקטנה-במפגש העשור של ביכורים ראובן טובל צעק עלינו (אני מעריץ אנשים שצועקים כשהם מדברים על כתיבה)
שיש לנו חובה, חובה, לא להיכנע ליצר הרע הזה שמתרץ לנו כל מיני תרוצים למה אנחנו לא צריכים להעלות ולפרסם קטעים שלנו. יש לכם קטע טוב, תעלו אותו, שעוד אחרים יקראו.
בשביל לכתוב צריך כישרון? יש לנו אותו!
זה קשה כי זה אישי? אם תתאמצי את יודעת לכמה אנשים תעשי טוב? ברור שזה יותר ממאמץ. ברור. אבל עם הכתיבה שלנו אנחנו יכולים לשנות הרגשותב עולם. אנחנו יכולים להפוך ימים של אנשים לחיוביים.
וסמילי-תודה על ההצעה הוא התפרסם בעון של שבוע שעבר
בעזהי"ת
קראתי את כל הסיפורים ומצאתי בעיקר ערימה של קלישאות.
וממש לא הרגשתי סיפוק.
נערך דיון בפורום בעקבות תחרות הסיפור היהודי
|
מנהל הפורום "L ענק" הודיע ש" התאכזבתי, התאכזבתי מעצמנו" הוא סיים בבקשה "אני מבקש מעולם קטן לערוך עוד תחרות קטנה בלי פרסים" בין התגובות שהתקבלו היו תגובות חזקות במיוחד "הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב בצורה דיכאונית תהיה גבוהה"
|
אני לא יודע מה ההגדרה שלך לחיובי , אבל אני מניח שהכוונה לנימה אופטימית .
אם כן יש מלא ספרים אופטימיים, רק מה שהחברה והספרות כיום מתייגת אותם כספרים קיצ'ים וילדותיים .
אני אישית נתקלתי בכמה וכמה ספרים אופטימים ,וכן הם נמצאים בספרות לילדים ולנוער .
מה שקורה זה שאני באמת לא יודע למה ,אבל נראה שהיום הדיכאון נפוץ ונוח כי בכל שיר ,סרט, ספר וכתבה
שמים איזה משהו דיכאוני .
נראה שאומנים היום הפכו מסחריים וגילו שדיכאון זה מה שהולך בשוק ,( ע"ע "פסטיבל שירי דיכאון " -הגששים ) או שאולי זה פשוט הרוח של המאה העשרים ואחת .
מי ייתן ונוכל לכתוב כמו שאנחנו רוצים להרגיש, ויהיה לנו שמץ של שנות השישים שבעים העליזות והצבעוניות .
התכוונתי לסיפור נטול שליליות.
אפילו אן שרלי היא יתומה.
זה לא דבר חדש בדורות האחרונים. זה כך מאז ומתמיד. שייקספיר אבי הטרגדיות.
מעשה בחמישה בלונים, אפילו התנ"ך מלא בקשיים. אני רוצה ספר נטול כאב ורוע.
וסליחה?!
שנות השישים והשבעים הצבעוניות והעליזות? אם מדברים על שמחה מזויפת אפשר לקרוא את 1984, את פחד ותיעוב בלאס ווגאס.
אם את מדברת על דברים שהלכו בארץ בשנות השישים והשבעים, הארץ לא ממש נודפה אופטימיות.
קיימים ספרים סרטים וכתבות חיוביות ואופטמיות אבל בכולם שוכן לו הרוע כמניע אם לא כקיים
בכל זאת אולי מישהו מכיר ספר כזה?
ואגב, תנסה אתה לכתוב משהו כזה.
שה"עלילה" תייהיה שמחה ואופטימית, ושום צער או כאב לא יראו שם.
(אני גם לוקחת את זה כמשימה קטנה)
אבל סיפור בלי דברים שלילים נורא קשה להעלות את העלילה, קשה ליצור ניגודים .
אני בטוח שנתקלתי בסיפור בלי דברים שלילים, אבל הוא היה מת כמו פס ישר בקוצב לב (או איך שלא קוראים לזה)
כדי ליצור תפניות בסיפור צריך להשתמש בדברים רעים.
ואני לא רואה רע בדברים שלילים במידה .
האופטימיות ,לא שוללת את הדברים הרעים היא פשוט לא מייחסת להם חשיבות.
מה שגם העולם לא נטול דברים רעים הם חלק ממנו !
אבל תפקידך הוא למצוא להם מקום בראייה שלך. כנ"ל אן שרלי, זה סדרה אופטימית לחלוטין מלאה צבע ,ורגש חיובי אבל זה לא אומר שאנשים לא מתים שם ופאדיחות לא קורות .
בשנות השישים שבעים היה בטוח יותר שמח מהיום.
זה מתבטא בעיקר במוזיקה: פופ .סמבה .ג'אז. שירי ארץ ישראל תראה איזה חיוביות! איזה אופטימיות! אני לא אומר שלא היו דברים רעים, אני אומר שיסתכלו עליהם בצורה הנכונה .
ואגב אם תיקח סופרים כמו ויליאם שייקספיר ,ויקטור הוגו , צ'רלס דיקנס ,דיומא וכו' אני לא מתפלא שתמצא שליליות ופסימיות.
הם תיארו את המציאות של ימיהם . חוץ משייקספיר שהוא סתם סדיסט (סילחו לי)מוכשר מאוד המציאות אז היתה עגומה. כך שבימנו אני לא רואה סיבה שלא נהיה אופטימים .
בס"ד
מישהו מתחיל סיפור ועוצר במתח ואז אחר ממשיך אותו איך שבא לו אבל שיהיה קשור, ועם אותן הדמויות.
הייתי מתחילה אבל אני עסוקה בלכתוב ספר ואני לא רוצה לערבב אז אולי אני אכתוב בהמשך. אז מי רוצה להתחיל?
ואל תכתבו תגובות אלא עם זה ממש חייב כי זה מפריע לרצף..... ותשתדלו שלא יהיו שגיאות כתיב.....
מי שטוב/ה בהתחלות מוזמן להתחיל: הבמה שלך!
זה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.
אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת.
הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.
אלה היו צרחות, צרחות של אישה.
התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.
כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי....
זאת הייתה מרפאת שיניים.
הצרחות היו של הילד המטופל שלא בטוח יחזור ושל האישה שהכסף שלה הלך לעולמו.
נכנסתי למרפאה, ריח טוב עלה משם.
הרופאי שניים נראו שמחים במיוחד..
והמטופלים לא במיוחד.
כואבות להם השניים וגם הכיס כואב.
אבל עדין לא הבנתי למה ההורים של משפחת פורד אמרו לי שלא הצליח לרדת.
לפתע.....
בס"ד
שמעתי רעש מאחוריי. ראיתי שמישהו עולה במדרגות. לא רציתי לראות מיזה. חששתי שזה אחד מההורים או הילדים . אם זה ההורים מי יודע מה הם יעשו לי. אם זה אחד מהילדים- הם בטח יספרו להורים, ומי יודע מה יעשו לי. מה שנותר לי לעשות זה לברוח לקצה השני של המרפאה.
אני רצה ורצה ורצה ומרגע לרגע הדרך נראית יותר ויותר ארוכה ואני כבר לא יכולה יותר לרוץ, אבל אני בכל זאת ממשיכה. ראיתי את זה פעם בסרט. שהאיש הופך להיות יותר קטן עם כל צעד והעולם הופך להיות יותר גדול. אבל זה לא מה שקרה לי. עובדה-העולם נשאר אותו גודל- והדרך באמת יותר ארוכה. בשלב מסויים אני מגיעה לאיזה חוף. ואני שומעת איזה קול מאחוריי צועק:".....
...הקול הזה צעק משהו לא ברור. אולי קרא בשמי? ניסיתי להיעצר ולהקשיב, אבל לא יכלתי. רעש הגלים (או מה שהיה נדמה לי כמו גלים) הכה באוזניי, והרוח סחפה אותי הלאה, הלאה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרוץ - - עוד רגע אחד ואצנח ארצה.
כשעלתה המחשבה הזו בראשי, משו היה לי מוזר נורא בכל העניין. מה אני עושה כאן? איך בכלל הגעתי לחוף?!
אבל המחשבה המבהילה יותר הייתה הארת הזיכרון הפתאומית: ילדי משפחת פורד. אני בתפקיד! איך נטשתי את המערכה?
ניסיתי להקשיב לקולות, להסדיר את הנשימה. להתגבר על החושים שטלטלו אותי בפתאומיות שכזו.
ואז, כמו מתוך ערפל ההולך ומיטשטש, התחדדו הקולות. ושוב לא היו אלו קולות הגלים.
רעש חזק וצפוף דפק בראשי. הקולות הגיעו מצד שמאל שלי.
הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי לרווחה.
קריאת תדהמה בלתי נשלטת פרצה מגרוני - -
מולי עמד אב משפחת פורד!!!
הוא נעצר, והביט בי בכעס ובתדהמה במבט הזה ששמור למקרים שבהם נוחת חיזר.
"מה את לכול הגשמים.. את אמורה לשמור..."
לא היה לי מילים.
גם לו בקושי היו מילים.
לא הבנתי מה הוא עושה כאן.
משהו כאן לא הריח ריחות קטורת.
הוא התקרב עלי, כול צעד קטן שלו גרם ללב שלי לדפוק במהירות 1000 פעימות לדקה.
הוא נעצר, ולאט לאט התחיל לפתוח את פיו, ולשאוג.....
עכבר הכפרולשאוג בקול גדול: "מה-את-עושה-כאן-לכל-הרוחות-והשדים?!"
בחיי שהלב שלי נעצר לרגע, ואחרי קצב של 1000 פעימות בדקה זו הייתה חוויה לא נעימה ומעדתי לאחור. הוא אחז בזרועי בחזקה וייצב אותי אל מול פניו, אף כמעט נוגע באף.
"תעני לי, לכל הרוחות והשדים! מה את עושה כאן אחרי שאמרתי לך לא לעלות ולשמור על הילדים?"
"אין שדים ורוחות בעולם," עניתי בטיפשות.
עיניו נפערו ואחיזתו בזרועי נתרופפה. ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי בריצה מבוהלת במדרגות. לא הספקתי להתרחק, וכבר שמעתי את קולו הרועם קורא: "תסגרו את כל השערים! היא גילתה, היא בורחת!"
לקח לי רגע לקלוט. שערים?... אם ככה, אני לכודה.
בס"ד
הסתובבתי לאחור והתחלתי לעלות בחזרה במדרגות. הגעתי למעלה וראיתי את השער הראשון -שהופיע פתעום באמצע שום מקום- נסגר בקול חריקה ובעקבותיו כל שאר השערים. התחלתי לרוץ לכיוונם כשקול נעליי מתחכך בכביש האספלט הוא היחיד שנשמע ברקע. לפתע נפלתי, הרגשתי משיכה חזקה ביד, וכשהצלחתי להתאזן, ראיתי מולי את האדם האחרון שציפיתי לראות.
הילדה הסתכלה עליי בעיניה הכחולות, ואני החזרתי אליה מבט מהופנט. לא הצלחתי להוציא הגה.
"מולי?!" שאלתי בפליאה כששב אליי הדיבור,"מה את עושה פה?" והילדונת שפכה את הכל. "הכל התחיל לפני כמה שבועות. התחלתי לשים לב שאבא שלי הוא לא כמו שהיה פעם. חששתי שהוא חולה או שיש בעיה בעבודה, ולכן שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ענה. רק הצביע על הדלת כאומר שעליי לצאת. הוא מעולם לא אמר לי לצאת מחדר העבודה שלו. זה היה גם החדר שבו אני מתאמנת בציור ביחד איתו. חשבתי שהוא צוחק ולכן חייכתי, לקחתי מכחול וציירתי. מה שיצא לי בציור היה בדיוק מה שחשבתי שאבא הפך להיות -
לא האמנתי שאי פעם זה יכול לקראות...
האבא הנדיב שהיה מקריא לי סיפורים ליפני השינה ונותן לי נשיקה וכל דבר שרק הייתי צריכה הוא פשוט היה רואה את זה עליי, כל דבר אפילו אני לא יכולה אפילו להסביר, פשוט האבא שכל אחד היה רוצה..
אבל איך אומרים בחיים לא הכל מושלם!
מפלצת, מפלצת, זה מה שהיה בציור אני אפילו לא כל כך ראיתי מה שציריתי רק בסוף כיון שכשאני מציירת אני אוהבת לתת למכחול לצייר ואני רק הכלי והוא מעביר דרכו את "המסר" שלו.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו.
בקיצור הבנתי שמשהו לא בסדר איתו....
לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
תשים לב למה שאני כתבתי ואז תקרא את של עטרת ואז תשנה לפי איך שזהקשור.
כולם! אם אתם ממשיכים תשימו לב! תראו גם מה כמה קודם כתבו כדי שיהיה לכם רקע למה שאתם כותבים!
א. מדובר בהתחלה במרפאה וכולם שככו את זה
ב. היא לא הספיקה להוציא הגה מהפה ולענות לילדה
בס"ד
שכתבת זה ההמשך של דבריה...
אולי תשנה קצת כדי שיהיה יותר מובן...
הילדה לא הספיק לגמור ואני..
לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
תמר אני תמרנראלי יהיה כדי לעשות את ההתחלה ככה: (מה שבסוגריים זה או ההערות שלי או מה שאני חושבת שלא צריך ומה שבאדום זה הוספה... וסליחה....)
הילדה(שממש במקרה קוראים לה מולי......!!!!!!!!) לא הספיקה לגמור,(ואני.. לא הספקתי להוציא הגה מהפה) ויד חזקה תפסה אותי.
לא לזמן לא לרקע לא לסיפור ולא לסוג הסיפור.
הם מתאימות לסיפור בידור.
צריך להוציא את הסוגריים.
הסוגרים השניות בסדר אבל לא הבנתי למה צריך אותם.
בס"ד
השני הוא כדי שלא תשכח איך קוראים לילדה...
ומה שכתוב בשלישי זה מה שאתה כתבת ואני חושבת שאפשר להוריד אותו
מדובר בהתחלה שזוג ההורים דיברו ואת כאן אומרת שהאמא נעלמה.
זה הגיוני?
להמשיך אלא אם כן היא תתקן אל תמשיך אף אחד לא ביקש טובות אם אתה יכול להמשיך מאיך שזה עכשיו תמשיך אבל אם לא אז חלאס אל תיצמד לקטנות!!!!!!!!
ואיך אמא נעלמה?
אין לכם תשובה?
אם את כזאת "חכמה" אז מה ההיגיון בזה?
ואני כן המשכתי ונצמדו לקטנות! ומה שאני מדבר עליו זה פרט חשוב ולא קטן.
הוא יכול להשתנות ב2 דרכים:
א. התחלת הסיפור תשתנה
ב. היא תשנה
ומה אם ההמשך שלי? מישהו ממשיך את זה?
אני חושב שכשאת רשמת את זה את לא קראת באמת את כול ההמשכים.
לא להאמין איך יש לך את האומץ הזה!!!!
מה אמרתי?!?!
ת'עזוב ץ'ילדה היא המשיכה את הסיפור ועכשיו האמא לא משתתפת היא עוד מעט ת'חזור..אוקיי היא בחרה להמשיך ככה אז תעזוב אותה כברררר
בהתחלה רשמת "אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, לפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת."
והיא רשמה:
"לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו."
ומי האלה שיצאו והזהירו?
אבא ואבא?
לא!
זה אבא ואמא
ככה זה בסיפור מתקנים, משפצים, שיצא אחלה!
אני אומר את זה לטובת הסיפור
ואני מבקש שתשנו או את ההתחלה ותרשמי "לפני שאבא יצא"
או שהיא תשנה תמחוק את הקטע של "שאלתי אותו איפה אמא"
חבל לריב סתם..
וה מה שאנחנו רוצים לגלות רק האבא משתתף בחלק הזה ואנחנו לא יודעים איפה האמא..
במשך הסיפור (מי שימשיך אותו) צריך לשים ♥ ולהוסיף את האמא..רוצה, אין לי בעיה להמשיך ת'סיפור ולהוסיף ת'אמא אבל אני רוצה לתת לעוד לכתוב את ההמשך...
מי בקש בהתחלה שהיא תהיה ביביסטר?
ו..
את יכולה להמשיך.
אני ימשיך את ההמשך הבא.
פשט קצת קשה לי להמשיך את הקטע האחרון.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי לבית אחד.
בית קטן, בית מוזר, בית אפור.
בית שהיה בו הרבה מן הדימיון לבית של גרגמל.
ובבית, אני מנסה לפקוח את העיניים, והן מסרבות.
הן כאילו נעצמות מאליהן, ואני מרגישה סחרחורת ורעד בכל גופי.
פתאום אני קולטת ש-- נפלתי.
נפלתי?! לא נפלתי?! נפלתי! לא?! נפלתי!
התחלתי להקיא. להקיא את הגוף, להקיא את הנשמה.
להקיא את----------
לא מגיע לי כלום
ואיני רוצה דבר
אין לי שאיפות ניצחון
כל זה שייך לעבר
או לעתיד
בתשובתי
או כעת
ביגוני?
לא מגיע לי כלום
אך אני רוצה הכול
על האמת לא אוותר
הקוראת אלי בקול
איֶכה?
לא מגיע לי כלום
ובאחת חפצה נפשי
ולוואי ואשיגה
ובכך אהיה חופשי
בפנימיות הלב.
ועדינותה של הנשמה.
אמור לי, בקשה זו
גדולה היא או קטנה?
-
זאת פעם ראשונה שאני מעלה משהו (בעצם, גם פעם ראשונה שאני מפרסם משהו שכתבתי).
משום מה, word כתב מתחת למילה 'אשיגה' שזאת שגיאה. כתבתי אותה לא נכון?
אשמח אם תגיבו.
כבר בגעת למשהו.
ובאשר לשיר עצמו- לא ברור לי מה אתה רוצה (אם בכלל) להביע. נשמע מאוד עצוב (ביגוני) אבל בכל זאת אני מאתר שאיפה לאופטימיות כאילו אתה רוצה לרצות משהו.
לדעתי מילה תקינה. אולי בגלל שהיא ספרותית וגבוהה WORD מסמן אותה כשגיאה.
שתיקה קצרה ופחד מהמילים,
יש מי ששומע.
מתקפלת לעצמי אך מביטה לצדדים,
יש מי שנוגע.
ובמחבוא עמוק גנוזים סודותיי,
יש מי שיודע.
בגופי מגינה על קולותיי,
יש מי שפוגע.
לעולם לא אחשוב כי תמו חסדיך,
אך נשאבתי למערבולת סחופה,
נבחרתי מבין כל עבדיך,
לקבל מאתך לטיפה..
צבי-ליזציה
קטע קצר ולעניין
אבל מהי הלטיפה? כפשוטו?
אהבתי את הקצב שנתת...רוש לילה.הסוף מראה את ההבנה שגם הרע הוא לטיפה בשבילי....כשחושבים על זה שהכל לטובה בסוף
שבועות הוא דופק על החלון, שרק ינסה להכנס.
סגרתי הכל,והוא דופק, לא מבין שאין לו סיכוי מול החומות שבניתי לו.
אז הוא מרעיש,
שידפוק לו.
הוא לא מתייאש, גם אני לא,
אפילו שכבר שבועות הוא משגע אותי
עם הריח הזה
והרעש הזה
והאדים על החלון.
שידפוק.
והיא משימה קשה מכול המשימות..
והיא חשובה מכול המשימות..
והיא פוטרת את הבעיות..
והיא עושה חיים הרבה יותר טובים...
אין כמעט מילים..
אבל זאת משימה קשה..
משימת השמחה!
ואל תגיד "בדיחה תשמח לבב אנוש", אתה צודק כן צריך לשמוח מבדיחות, אבל המשימה שונה.
שמחה אמיתית מהנשמה.
כמה קל לכתוב ולהגיד וקשה לקיים..
אני נכשל, לא מצליח במשימה מנסה.
משימה קשה.
נסה למצוא את הכוחות למשימה הקשה.
רבי נחמן אמר שרבים מדברים בחשיבות השמחה אך לא יודעים כי יש כאן משימה.
ועוד הוסיף רבי נחמן "אם רק תהיו בשמחה לא תראו פני גהנום" , איזה אמת! כשנשמה מאירה הכול מאיר.
כמה קל לכתוב ולדבר וקשה לקיים.
אני מאחל לכם בהצלחה במשימה.
אבל ברכוני גם אתם, ברכוני!
שהצליח במשימה הקשה.
שרוב בני אדם בה לא עומדים.
משימה קשה שבמשימות.
ברכוני גם אתם, ברכוני.
אם תשאל אדם כמה אחוז מהיום הוא שמח.
אני לא יודע מה ההגדרה לשמח, אבל בו נגדיר את זה רגע כמרגיש טוב.
אני לא מאמין שאנשים יכולים להגיד בכנות שיותר מעשר אחוז מהיום הם שמחים.
ולמה ? נראה שבדורנו להיות שמח זה להיות שוטה. אם תשמח לא יתייחסו אליך ברצינות.
כך שיוצא שרוב הזמן אנשים מרגישים לא שמחים, והחיים הם באותה המידה .
וכנראה ש"שמחה אמיתית מהנשמה" קורה רק פעם בשנה.
מה הבעיה לצחוק?
אתה מתכוון לצחוק והומור.
לא לשמחה.
לא לאדם שמסתובב עם הרגשה טובה וחיוך על הפנים.
חיוך על הפנים, חיוך אמיתי, שמחה מהנשמה שמרגישים בנשמה.
לאנשים אין בעיה.
צחוק, זה טוב מאוד.
ולצערינו אנשים לא מתייחסים לזה נכון.
הם מדברים עליו כאילו הוא "לץ"
ו"שוטה".
אנשים בדורנו לא יודעים להגדיר את המושגים "לץ" ו"שוטה" נכון.
שמע, אנשים יותר אוהבים ומכבדים אדם שנכנס עם שמחה אמיתית וחיוך על הפנים מאדם שנכנס כולו עצוב.
היה לנו ערב כשרונות צעירים בשכבה וכתבתי במיוחד בשביל זה (אממ, הקדשתי לזה איזה שתי דקות..)..
פעם ראשונה שאני מעלה לכאן דברים..
כתבתי על עצמי 
:
אני אחת שמדמיינת כל היום. אילו.
אילו הייתי קיבוצניקית מימי הביל"ו,
אילו הייתי הילדה הקטנה שקוטפת פטריות,
אילו הייתי מימי האלו שנלחמו על מנת שיוכלו פשוט להיות.
אילו הייתי ביתו של רוטשילד הברון,
ואילו הייתי חיה בתוך ארון...
והכל אשליה
זו הבעיה-
שאני חיה בתקופה שלי
ושום דבר מיוחד לא קורה לי..
מה שנותר הוא להאיר
את המשעולים המיוחדים שנמצאים גם בעיר.
מה אתם אומרים?
רוש לילה.הקטע שלך מדבר על משהו ששמעתי הרבה והעלת את זה בצורה טובה
נראלי שהוא יראה הרבה יותר טוב ככה:
אני אחת שמדמיינת כל היום אילו- בלי נקודות, הם קצת מיותרות.
אילו הייתי קיבוצניקית מימי הביל"ו
אילו הייתי הילדה הקטנה שקוטפת פטריות
אילו הייתי מימי האלו שנלחמו על מנת שיוכלו פשוט להיות.-"חייתי בימים שנלחמו" מסתדר יותר טוב
אילו הייתי ביתו של רוטשילד הברון,-מספיק רוטשילד
ואילו הייתי חיה בתוך ארון...
והכל אשליה
זו הבעיה-
שאני חיה בתקופה שלי
ושום דבר מיוחד לא קורה לי..
מה שנותר הוא להאיר
את המשעולים המיוחדים שנמצאים גם בעיר.
אנחנו תמיד שמחים לאנשים חדשים.
כלום..
חייתי בימים שנלחמו בגלל שכל הקטע עם חרוזים, ואז זה יהרוס קצת.. לא יודעת, לא הסתדר לי..
א. מאוד נהנתי מהקטע ,יפה מאוד לקטע ראשון .
ב. נראה לי שהוא התכוון שזה יראה ככה - אילו חייתי בימים שנלחמו על מנת שיוכלו פשוט להיות.
סרטוניםאהבתי את הסיום.
לא הרגשתי בנוח להעלות פשוט...
אני לא סגור על זה שהבנתי את השורה השנייה .
"יש אנשים, שעסוקים מידי בלראות את האחרים ורואים רק את העולם"
הייתי משנה או מוסיף
יש אנשים, שעסוקים מידי בלראות את האחרים ולא רואים את עצמם
שלום לך אחי אילן!
אל תכעס שבחרתי בדרך הקשה!
אתה זוכר את מנשה?
ההוא אם המשקפים..
אנחנו בחרנו באותה הדרך! הדרך הטובה!
וכשאנחנו נפגשים בדרך, מעודדים אחד את השני..
אנחנו שמחים!
לא בוכים או מתרגשים..
אלה שמחים!
דרך חדשה לנו..
קשה הדרך היא מאוד!
אז נתגבר!
סלעים ואבנים..
אז נקפוץ!
אוכל קשה..
אז נקיא!
כול אחד ודרכו שלו!
אני בחרתי בדרך השמחה!
לא להיות בדיכאון מכול חצי דבר!
אני חולה? איזה כאבים מצחיקים!
אני בוכה? איזה דמעות מלוחות, יאממ!
אני מרגיש אבוד? איזה יער יפה!
איזה קושי מצחיק!
לא, אני לא לץ.
מחכה לתשובה,
יוסף
יוסף, יוסף...
סוף אנשים כמוך לצחוק בנעילה..
החיים הם לא בדיחה!
שמח?
טוב!
ליצן?
רע!
החיים הם לא בדיחה!
דרך מצחיקה?!
לא בשבילי!
על תכעס?
אני כועס, ממש מים רותחים.
אבל מי אני שיגיד לך?
אח שלך!
אז אני יגיד לך.
אתה עובר גבולות.
כבר לגבול רוסיה הגעתה.
מזל שלא תפסו אותך האיראנים בדרך.
אם תמשיך בדרכך, סופך להגיע לקוטב הצפוני ולקפוא.
כך את המכתב שלי בתור מעיל ותחשוב שוב לפני שתלך בזה הדרך..
מחכה לתשובה,
אחיך אילן
אילן..
אני מצטער..
כמה קל לכתוב וקשה לקיים!
אבל זה דרכי!
דרך חדשה!
מחכה לתשובה?!
יוסף
לא כי אני פיל
אלא כי היא כל כך חרסינה
כל כך קרה ומדוייקת.
לוקחת את הצעד הקטן לאחור בדיוק בזמן כדי לגרום לי לאבד שיווי משקל.
אבל קל להתחמק ולהשתתק כשאת חתולה עקרה
בלי גורים שזקוקים להגנה, עצמאית, חופשית, וריקה.
את זו המדוייקת והקריסטלית?
אולי מאותה סיבה שאני נראה לך "את" בשעה שאני בכלל "אתה"?
הדמות שבחרת.
לזה התכוונתי
למרות שכשחושבים על זה, אולי ל אניתן לנתק את הדמות מהכותב..
אבל זו שאלה לדיון אחר
עוד פעם לקרוא, עוד פעם וואו.
ממש אהבתי את ההאטאה הזאת שהקטע מחייב אותך להאט.
ממש יכולתי לשמוע אותך מקריא את זה.
לא אעניק תנחומים לחתולה, היא גם ככה מלאת רגשות אשמה.
זה מסוג השירים שאחרי שאתה קורא אותם
בא לך לתפוס את הכותב ולהכניס לו אגרופים
"למה התכוונת?!" "למה התכוונת?!"
אבל דווקא פה, טבו לי לדעת.
קטע קסום ומקסים.
הפיל והחרסינה וההרגשה שאתה באמת פיל והיא באמת חרסינה ואולי לא נועדתם להיות ביחד..?
אבל אז הגיע הקטע על החתולה.
שזה פתאום קצת ניגוד..
סוג של ניגוד..
כי פיל זה משהו מגושם, וחרסינה זה משהו קר.
וחתולה היא עדינה וחיה.
אבל שלך היא בלי גורים. היא עקרה. היא מתחמקת ושותקת.
אין לה חיים לגמרי, כי היא לא מימשה את הפוטנציאל שלה- הנשיות שבה- היכולת ללדת.
אין לה ילדים, אין לה משהו להגן עליו.
קשה. יפה. עצוב משו.
אם יהיה לי כוח מחר אולי אני אצליח למצוא עוד מילים לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו..
והוא גם הרבה יותר פשוט
אז נכון שכל אחד יכול לראות משהו אחר בשיר\קטע
אבל לא עד כדי כך, זה לא קשור אלי
הכול כבר מוכן
האוכל כמעשה ידי אומן
הרצפה שטופה
המוזיקה נעימה
השולחן ערוך ומסודר
והלחם ממש נהדר
האוירה נעימה
אני כבר אמרתי שירה
שבת זה לא רק אוכל אני יודע
זה רוחניות, זה תורה אני יודע
ועכשיו כשהגוף והנשמה מוכנים
מחכים לשבת של אנשים שמחים
ברוך הבא
שבת המלכה
המתח לא היה באוויר, הוא חתך אותו בשריקה מקפיאת עצבים. לב כל גבר ימס למשמע הבשורה הנוראה שבנו מת, אך אני נותרתי קר וענייני והכנתי מספד -העיקר לא לחשוב!- בעוד המלאכים רוכנים ונאבקים מעל אשתי. אך אולי זה לא הסוף. עוד מנשימים. ועוד. ספרי חיים וספרי מתים בידרו דפיהם בסערה וקול שאון האמבולנסים עורר את האויר הכבד כאשר צליל פעמונים מרוחק בישר שהשחר הפציע ונתקבלה הכרעה. הילד יחיה.
תלתלי זהב חיוורים נדבקו על מצחו הלוהט בעת שצרח. צרחה עדינה, קרובה יותר לציוץ, אך כזו המעידה על הענקת הזכות לחיות. אות חיים. צבעו נהפך אט אט מכחול לארגמן, ומארגמן לנהוראי, וזהו. ניתק חבל הטבור.
סר מלאך המוות ופינה מקומו לתפילה מהוססת, אך המתח שישב וחיכה בסבלנות על אדן החלון עוד הוסיף להביט בו בערגה, כאילו חומד את נשמתו המפורפרת שנאחזת בתקווה שלנו. תינוק קטון בן אפס, שנידון לחיי כלא בגוף של זהב.
צינת הבוקר פיזרה ענני מחשבות ושינה ורדפה אותנו לשערי בית החולים. מחלקת פגים.
ציפצופים, צלילים. אחיות זריזות ורופאים טרוטי עיניים מהדסים במבט אטום בפני קוביות זכוכית גדולות פוקעות חוטים ומכשירים העוטפים צללי חיים מהוסים. זעירים. זרועותיהם של העוללים הרכים כאורך אצבע, משקלם משקל נוצה והם נעים באופן כמעט בלתי מורגש. את בכיים לא ניתן לשמוע, אם בוכים הם בכלל. מבעד לחלון שבדלת מנסים הורים נפוחים מדמעות לזכות לרגע יקר של תקשורת, בעודם ממלמלים פסוקי תהילים ללא פשר ושימת לב.
מידי פעם מוציאים גופה.
אחות מיוזעת קוראת לי להכנס. אני לבדי. האמא עדיין במחלקת יולדות מופרדת משאר הנשים במחיצה ובשתיקה. ואני פוסע חרש, מחוטא מבפנים ומבחוץ, לפגוש את שייחלה נפשנו כל כך. רתיעה. מי זה? אל הנער הזה התפללנו? המבט מסרב לפגוש והלב ממאן להדבק, אך עיניים קטנות, אדומות מכאב שאינן רואות מאומה, נכנסות בי ושורפות כל מה שנותר.
וכך הכל התחיל.
זו לא פרוזה ולא שירה-
זה אני.
כתבתי בדיוק ובזרימה חופשית מהמחשבות למקלדת, ללא מעצורים ולא הגהה.
רק כך הצלחתי בכלל לכתוב משהו אחרי שנתיים וחצי..
כתוב ממש מוצלח, גם שמפחיד בכלל להגיב.
הצטמררתי.
גמעתי כל מילה.
אבל למה אתה אומר לנו את זה על ההתחלה, בנו במ? תן לנו להבין את זה מאיך שהוא מתנהג בלי לכתוב שבנו מת, זה הורס הכל לטעמי. לא אהבתי את השתי מילים האלה.
אבל את שאר הירידות מהתאורים הגדולים למעשים הקטנים שרדתי כי הייתי המתח. מזל לך.
למרות שלא תכננתי ליצור מתח או הפתעה יש מאין.
אשמח לדוגמאות להערה האחרונה שלך
פשוט אל תאכיל אותנו בכפית כל כך מהר...
מכיר את זה שכותבים התחלה של סיפור נניח, וכל ההתחלה היא במטאפורות ומתראת הרגשות וכזה, ואז כשצריך לעבור ת'כלס לסיפור זה קשה? לא יודעת מה איתך אבל לי זה תמיד ככה, ההתחלה היא מרוממת, ואז יש מעבר קשה מדי לסיפור עצמו...
דוג' ? מממ
נניח זה - 1. אני לבדי. האמא עדיין במחלקת יולדות מופרדת משאר הנשים במחיצה ובשתיקה. ואני פוסע חרש,
2. סר מלאך המוות ופינה מקומו לתפילה מהוססת, אך המתח שישב וחיכה בסבלנות על אדן החלון עוד הוסיף להביט בו בערגה, כאילו חומד את נשמתו המפורפרת שנאחזת בתקווה שלנו. תינוק קטון בן אפס, שנידון לחיי כלא בגוף של זהב.
3. ציפצופים, צלילים. אחיות זריזות ורופאים טרוטי עיניים מהדסים במבט אטום בפני קוביות זכוכית גדולות פוקעות חוטים ומכשירים העוטפים צללי חיים מהוסים. זעירים. זרועותיהם של העוללים הרכים כאורך אצבע, משקלם משקל נוצה והם נעים באופן כמעט בלתי מורגש. את בכיים לא ניתן לשמוע, אם בוכים הם בכלל. מבעד לחלון שבדלת מנסים הורים נפוחים מדמעות לזכות לרגע יקר של תקשורת, בעודם ממלמלים פסוקי תהילים ללא פשר ושימת לב.
מידי פעם מוציאים גופה
העתקתי משפטים שהקטע המודגש פשוט קצת הפיל אותם בעייני.
1. "האמא" היא אשתך? היא בין חיים למוות? זה מפריע לך? זה כאילו משפט עניני מדי בין כל המהלך האיטי, כאילומישהו הכריח אותך להכניס את, אז מצאת מקום ומילת קישור, אפשר לעשות את זה יותר.. טבעי?
2. משפט מבכיא, באמת. אבל למה כלא? ולמה חידות? ולמה אתה לא שמח?
3.מידי פעם מוציאים גופה, זה גאוני, גאוני באמת, אבל? אחרי זה, תן לנו טיפה לעכל, עם חלחלה, עם המעבר הדק הזה שבין חיים למוות, עם איך שזה משפיע עליך.
מלמול של תהילים ללא פשר? תן לנו להכנס לתגובות שלהם, זיעה, רגליים מתופפות בעצבנות, הסתכלות על השעון, מה שלא יהיה, טוב?
ולא שאני טובה אז יש לי זכות לחלק הוראות, פשוט כתבתי מה שהרגשתי...
זה מאווד מאווד יפה גם כמו שהוא, ולא צריך ללכת על פי השגעונות שלי...
אשלח לך באישי.
שפה מיוחדת מאוד, כתיבה מרתקת ומושכת. מסתורין עדין. מחכה להמשך.
[התחברתי גם באופן אישי, כי גם אנחנו בילינו שבוע וחצי בפגייה].
וגם אני חושב שעדיף לא לכתוב במפורש על מות הילד...
(מה גם שלאחר מכן מתברר שהוא לא מת, אז עדיף שישאר קצת מעורפל בתחילה.
או שלהיפך? אולי אם זה יהיה מעורפל בתחילה ובסוף הוא בכלל לא ימות הקורא לא יבין?)
המתח לא היה באוויר, הוא חתך אותו בשריקה מקפיאת עצבים. לב כל גבר ימס למשמע הבשורה הנוראה, אך אני נותרתי קר וענייני והכנתי מספד -העיקר לא לחשוב!- בעוד המלאכים רוכנים ונאבקים מעל אשתי. אך אולי זה לא הסוף. עוד מנשימים. ועוד. ספרי חיים וספרי מתים בידרו דפיהם בסערה וקול שאון האמבולנסים הזיע ללא הרף את האויר הכבד כאשר צליל פעמונים מרוחק בישר שהשחר הפציע ונתקבלה הכרעה. הילד יחיה.
תליתי בו מבט שואל. תלתלי זהב חיוורים נדבקו על מצחו הלוהט בעת שצרח. צרחה עדינה, קרובה יותר לציוץ, אך כזו המעידה על קבלת הזכות לחיות. אות חיים. צבעו נהפך אט אט מכחול לארגמן, ומארגמן לנהוראי, וזהו. ניתק חבל הטבור.
סר מלאך המוות ופינה מקומו לתפילה מהוססת, אך המתח שישב וחיכה בסבלנות על אדן החלון עוד הוסיף להביט בו בערגה, כאילו חומד את נשמתו המפורפרת שנאחזת בתקווה שלנו. הוא ימשיך להביט בו ולהמר משך תקופה ארוכה מאוד, בתינוק קטון בן אפס, שנידון לחיי כלא בגוף של זהב.
צינת הבוקר פיזרה ענני מחשבות ושינה ורדפה אותנו לשערי בית החולים. מחלקת פגים.
ציפצופים, צלילים, אזעקות. אחיות זריזות ורופאים טרוטי עיניים מהדסים במבט אטום בפני קוביות זכוכית גדולות ובתוכן פקעות חוטים ומכשירים העוטפים צללי חיים מהוסים. זעירים. זרועותיהם של העוללים הרכים כאורך אצבע, משקלם משקל נוצה והם נעים באופן כמעט בלתי מורגש. את בכיים לא ניתן לשמוע, אם בוכים הם בכלל. מבעד לחלון שבדלת מנסים הורים נפוחים מדמעות לזכות לרגע יקר של תקשורת, בעודם ממלמלים פסוקי תהילים ללא קשר ושימת לב.
מידי פעם מוציאים גופה.
אחות מיוזעת קוראת לי להכנס. אני לבדי. אשתי, אמא טריה, עדיין במחלקת יולדות מנסה לעכל ומופרדת. ואני כאן לבדי. היא מופרדת משאר הנשים במחיצה ובשתיקה. ואני כאן לבדי. בשתיקה במקום המוזר והקריר והמבעיט הזה, פוסע חרש בעיניים פעורות ולב שכמעט שעוד רגע עוצר, מחוטא מבפנים ומבחוץ, לפגוש את שייחלה נפשנו כל כך. רתיעה. מי זה? אל הנער הזה התפללנו? המבט מסרב לפגוש והלב ממאן להדבק, אך עיניים קטנות, אדומות מכאב ואינן רואות מאומה, נכנסות בי ושורפות כל מה שנותר.
וכך הכל התחיל.
זה קשה לבקש את המ שאני מבקש אבל- אני ממש ממש אשמח אם תנסה להמשיך.
כמו שאמרת חלק א'.
תודה לך.
כמיהותיי התמהמהו לנוכח מבצרים
איככה אעלה אל היעד הנגלה אלי
מבעוד מועד אזרתי מותני והתעטפתי בכח רצון
עומד אל מול חומה בצורה של עצב
נושם עמוק
ופוסע
ישר אל תוך המבצר
אין מבצר, זו אשליה אופטית
השכל זועק מנגד
זה לא הגיוני
אך במציאות שלנו
ההיגיון תופס מקום משני בלבד
ואילו ידעתי זאת בעבר הייתי עושה זאת מזמן.
חציתי את המבצר והגעתי אל הצד השני
מאושר
על כך שהצלחתי לעבור בשלום
יחסית
בצילו של ירח אני מסתכל לאחור
ומאחל לכולכם לילה טוב
שהן הכי לא אתה,
ויצא לך קטע נהדר.
דבר שני- אם כבר הייתי רוצה להמשיך ולכתוב את הקטע הזה, יש לי הרבה מה להוסיף ולאו דווקא למחוק.
עושה טוב לשיר.
אבל היי! חסר לך שתעצור באמצע. תמשיך אותו.
אולי כדאי בדו שיח הפנימי להוסיף גרשיים.
"אין מבצר, זו אשליה אופטית"
השכל זועק מנגד
"זה לא הגיוני"
אך "במציאות שלנו
ההיגיון תופס מקום משני בלבד"
למרות שהגרשייים השלישיים הם נשמעים כמו ציטוט.
אולי כדאי להוסיך מקור משהו כמו:
דאגלס אדמס אמר ש"במציאות שלנו
ההיגיון תופס מקום משני בלבד"
אבל באמת נשמח לקרוא את ההמשך. בהצלחה!
שקראתי את המדריך לטרמפיסט בגלקסיה והפסקתי באמצע, משום מה חברים שלי היו בטוחים שהוא תפור עליי בול ואני אוהב אותו מאוד הוא ממש עיצבן אותי בכתיבה שלו אבל יכול להיות שלקחי את זה משם בלי לשים לב.
הקול- אותו שמעתי בדמיוני,
המראה- אותו ראיתי בחלומי,
אני הולך בשבילים המוכרים ומרגיש- שוב חזרתי הביתה.
אבל לעניות דעתי אפשר להמשיך\ להוסיף וזה יצא מדהים.
זה נשמע יותר כמו סוף של משו..
ב"הצלחה
ודבר שני הטלבתי הרבה אם היה אפשר לשנות את השיר הזה
למשהו אחר אבל הוא טוב. קצר אויל קצר מדי, אבל הוא טוב. אולי רק אולי אם בא לך לשחק עם זה עוד קצת להעביר ללשון נקבה מה שיכול לחזק את החריזה בצורה ניכרת בשורה האחרונה.
נהנתי לקרוא אותו משום מה, למרות שזה ממש לא הסגנון שלי.
"הבא התור" נשמע קולו של הרב.
צעדתי לחדרו של הרב. עצוב, מיואש, שבור.
נכנסתי, ישבתי.
הרב ראה את הסערה הזועפת שמתחוללת בקרבי.
הוא הנחית בי יד מעודדת על הכתף, מנחמת.
"בני, מה קרה?" שאל אותי הרב.
לא התאפקתי ופרצתי בבכי.
סיפרתי לו הכול.
כמה צרות יש לי בחיים.
הרב לא אמר דבר.
הוא התכופף, פתח מגירה, הוציא דף לבן וצבע שחור.
אני מבולבל ובוכה, בוכה ומבולבל, קצת מנסה להבין מה הרב מנסה לעשות.
הרב לקח את הצבע ואת הדף וצייר בדף נקודה קטנה בצבע שחור.
ואז פתח את פיו והתחיל לדבר, "בני מה אתה רואה"
אני מבולבל וקצת נסער עונה לרב "נקודה שחורה"
הרב חייך.
"ואני רואה דף לבן"
שתקתי. הרב המשיך,
"בחיים יש מלא טוב, מלא לבן.
אבל -
יש קצת נקודות שחורות שמפריעות לנו לראות את הלבן"
הרב הוסיף לחייך וסיים בדברים אלו:
"בוא נראה את הלבן, חבל שהשחור יהרוס, חבל שנראה נקודה קטנה שחורה בעולם שכולו לבן -
תחשוב על זה -
כמה טוב!!! כמה טוב!!! כמה טוב!!!
תודה השם!!! תודה השם!!! תודה השם!!!"
רוש לילה.אחרונה יפה!סרטוניםרוש לילה.אחרונהעוד שניה הוא אמר.
וכעבור שעה הוא בא.
אני נרגז פונה עליו ושואל אותו "עוד שנייה, אה???"
והוא עונה "תשמע"
הוא מחפש תרוץ מתאים
"רציתי לצאת אבל כול פעם שניסיתי לצאת שכחתי משהו בבית"
כעסתי, באמת, מה הוא לא יכל לוותר על הדבר הזה, ואיך הוא כול הזמן לא זכר???
"מה היה הדבר?!"
שאלתי
"שכחתי... שכחתי... את.. אה.. שכחתי את עצמי!"
ורוח עוברת בחצאי הפתחים ובמשקופי הדלתות המאובקים
אך ליצני הבתים נאספים לכיכר העיר, למזרקה המדממת
שם הם יושבים סביבה על גדר האבן הקטנה, ושוחקים ומגחכים ומנדנדים את הרגליים
כאילו כל הקטע נכתב באווירה גבוהה כזאת ופתאום מגיע הסוף שהוא קצת הומוריסטי כזה. זה טיפונת הרס לי
התחלה גבוהה וזה מעולה.
המעבר החד לקטע קצת שונה לא היה טוב כול כך.
את הקטע "ומנדנדים את הרגלים"
עדיף לעשות "ומנדנדים את רגליהם"
בהצלחה ושבוע טוב!!!
אפילו יש פה משהו שהרבה זמן לא ראיתי (לא שאני עפה על עצמי, ולא איזה מקצוענית, אבל כן רואה דברים בחיים)
אבל משהו לא מסתדר לי...
לוידעת מה....
דווקא הסוף ה.. ממ.. ארצי? שיהיה. ארצי.
דווקא הסוף הארצי נותן משהו מאוד מאוד אמיתי בקטע.
אותם ליצנים, אינם מוגבהים. אין להם סוף טוב. וכשכל העיר נמצאת בהוד כלשהו.
הם יושבים.
ושוחקים.
ומגחכים.
ומדנדים רגליים בסתמיות של מוצ"ש.
לייק.
, מילה במילהעכבר הכפרדווקא העיר נשמעת חרבה אחרי קרב . שוממה בלי אנשים .
רק הליצנים הם האחרונים שנשארו .
יושבים בין הערביים ומריצים בדיחות שחורות .
אבל באמת גם הם מיואשים ולא יודעים איך לעכל .
עבר עריכה על ידי צעיף וורוד בתאריך י' בסיון תשע"ג 04:20
דווקא אהבתי תקטע שזה מתחיל "בגבוהה, כזה וממשיך פשוט פשוט, "ליצנים" יש בזה משו עממי כזה ו...לוידעת, כייפי כזה, פחות כבד ממה שזה ניראה בהתחלה.
משו לא הסתדר לי, חשבתי זה אולי -
"והרוח" או "רק ליצני..."
בהצלחה!
(ארר ורק עכשיו שמתי לב למה ש "הענק" כתב...נשמע מגוחך מידי.. לא חשוב.לילה טוב!)
הוריד את הצעיף, ופסע פנימה בחיוך מקסים ותיאטרלי, כמעט מרקד.
ניגש אל החלון, והביט החוצה אל הסערה..
הרוח הלכה והתחזקה, וזה גרם לו לגחך בהנאה כשהעיף מבט סביב החדר
ואז הוא התחיל לצחוק, והמשיך לצחוק ולצחוק כשהרוח קטפה את גג הקרטון מעליו והגשם ניתך ושטף והציף את כיסאות הקרטון הקטנים ואת ספות הנייר..
צחוקו נשמע פתאום קולני בשקט שהשתרר, ובגשם שהפך לזרזיף דק ומעצבן, אז הוא חדל מלצחוק
הוא רק שאף שאיפה עמוקה באפו המנוזל כשאסף את הצעיף מתוך פסולת הנייר שהיתה קודם המתלה לכובעים, והמשיך הלאה בדרכו, מדשדש בעיסה של ספות וקירות ושולחן יוקרתי של סלון
מעצבן שלא הצלחתי להעביר לפחות את הסצינה
אבל משהו בפשטות נעלם. משו בליצנות שבו.
והרעיון עם הקרטונים- אדיר!!
הוריד את הצעיף, ופסע פנימה בחיוך מקסים ותיאטרלי, כמעט מרקד.
ניגש אל החלון, והביט החוצה אל הסערה..
הרוח הלכה והתחזקה, וזה גרם לו לגחך בהנאה כשהעיף מבט סביב החדר
ואז הוא התחיל לצחוק, והמשיך לצחוק ולצחוק כשהרוח קטפה את גג הקרטון מעליו והגשם ניתך ושטף והציף את כיסאות הקרטון הקטנים ואת ספות הנייר..
לא צחוק מטורף או מרושע, צחוק של השלמה, שנשמע פתאום קולני בשקט שהשתרר, ובגשם שהפך לזרזיף דק ומעצבן, אז הוא חדל מלצחוק
הוא רק שאף שאיפה עמוקה באפו המנוזל כשאסף את הצעיף מתוך פסולת הנייר שהיתה קודם המתלה לכובעים, והמשיך הלאה בדרכו, מדשדש בעיסה של ספות וקירות ושולחן יוקרתי של סלון
(רק הוספתי ושיניתי טיפונת)
הרי זה לא צחוק מרושע או מטורף, כי אם כן - זה סתם נדוש.
אבל אם זה צחוק של השלמה, זה הופך אותו להרבה יותר חכם ממה שחשבנו בתחילת הקטע, בתחילת הקטע הוא נראה אידיוט, אבל אם הוא צוחק בהשלמה הוא כמעט פילוסוף!
אז אולי כן יש טיפוס כזה, חכם ואומלל, שהוא כן גם טיפש בסופו של דבר! יחסית לעולם...
ל"בקטנה". אני בן, תודה.
ותודה על התגובות חבריה.
בקטנהלא חשבתי בתחילת הקטע שהוא אדיוט
וזה ממש הסתדר לי עם הצחוק הסופי שלו שמשלים את הקטע.
(ולפי גירסתך, זה יכול להיות צחוק סתמי של מישהו "אדיוט" שגומר את זה , שמשמלים עם הכל..באופן סתמי כזה
פרידה.
עוד שלב בחיים שנחתם.
סוגר מעגל אבל איננו תם.
אחריו צפויה התחדשות
מלאת ציפיות והתרגשות
מרחוק עלה אחרון נושר.
את שהשאיר מאחור עוד כואב
את היפה שחלף אינו רוצה לשכוח
ולעבר עתיד טוב מביט ומבטיח..
שלא מתחרז הנושר וכואב..
אבל לא הצלחתי למצוא משו אחר..
וגם הכפילות של ה"את"..
אם למשהו יש רעיון לשיפור- אשמח
תודה רבה!
מרחוק עלה את העץ עוזב
מה שנשאר מאחור עדיין כואב .
מרחוק עלה את העץ עוזב
מה שנשאר מאחור עוד כואב.
יפה מאד התחברתי...
1) בשורה השניה "סוגר מעגל אבל איננו תם" יש טעות תחבירית.
אי אפשר להגיד על מעגל אבל איננו תם לאחר שבתחילת המשפט המעגל הוא הנשוא
הייתי ממליץ לכתוב "סוגר מעגל שאיננו תם"
אם זה היה המשך ישיר של השורה הקודמת היה אפשר להגיד את זה על השלב שלא תם
אבל פה נראה שכל שורה עומדת בפני עצמה.
2)בשורה הרביעית הייתי ממליץ להחליף מ"ציפיות" ל"ציפייה" סתם נשמע לי יותר רץ בלשון...
3)"מרחוק עלה אחרון נושר
את שהשאיר מאחור עוד כואב"
אולי אפשר להחליף ל:
"מרחוק העלה האחרון נשר.
מאחוריו עוד הכאב נשאר."
מקווה שלא חפרתי יותר מדי ושלא נתתי הרגשה שאני "משתלט" לך על השיר
אני אוהבת ביקורת. זה בונה ונותן.
בע"ה כשיהיה זמן- אשפץ..
בינתיים תודה!
ב"ה
רצה, רצה, רצה. אני בורחת.
והוא מאחוריי. כבר הרבה זמן שהוא רץ לצידי. לפעמים הוא רץ מאחוריי, לפעמים כשאני מאטה
את הקצב הוא מצליח להגיע אליי. אבל כך או כך, הוא – רץ, לידי.
ברגעים כמו אלו, אני לא צריכה אפילו להסב את ראשי כדי לדעת שהוא מאחוריי, צמוד אליי
כמעט. את צעדיו השקטים שאני לא מפספסת לעולם, אני שומעת ממש קרוב. נעליו מעלות אבק
מהשביל היגע, אותו שביל מעגלי שאני רצה בו כבר ימים ולילות.
ברגעים כמו אלו, קשה לי כל כך להמשיך לרוץ. להמשיך לברוח ממנו. הנשימה קשה עליי, והקצב
הקבוע של הריצה מעייף אותי. רגליי היחפות מלוכלכות מעפר ובגדיי מאובקים. עיניי מעורפלות,
החיוך הגדול שלי מסתיר לי את הכל.
אנשים עוברים, רואים אותנו ביחד רצים. מנידים בראשם לעברי, לאות שלום. אותו- אותו לא
מזכים במבט, על אף שאותו מכירים כולם. בלתי אפשרי לראותו. כשהוא עם מישהי, הוא איתה-
עד הסוף. הוא איתה, והוא רק שלה.
כן, אני יודעת. הרבה חברות היו לו, לפניי. הרבה הרבה. ואני מרחמת על כל אחת ואחת מהן;
שכמוני- סבלה וודאי מכל רגע של ריצה. מכל דקה של בריחה. מכל שנייה של נשימה מאומצת
ושל קצב קבוע.
המחשבות מכאיבות לי. זהו, אני לא מסוגלת יותר. אחרי ימים של בריחה ממנו אני מותשת.
בידיים מורמות אני צונחת אל החול, עם הפנים לאדמה. בפי טעם העפר. אך למרות התבוסה-
סוף סוף אני יכולה לאזור כח.
לאזור כח, כדי להמשיך לברוח.
בקושי שניית מנוחה עברה עליי לפני שהוא הגיע, צונח על גופי המותש בכל כובד משקלו. הוא
מאושר. גם בלי לראות, הצלחתי להרגיש את החיוך שבטח נמצא בשפתיו. סוף סוף הוא השיג
אותי. כבר ימים ארוכים שהוא מנסה.
אני עוצמת את עיניי. ככל שאני שונאת אותו, בבואו יש מעט מנוחה למסכות שאני מחליפה בקצב
קבוע. אז אני מתמכרת לשקט, ומתמכרת לדמעות. אני שוב, שוב מתמכרת אליו.
הוא מרגיש את הייאוש שחודר בי אט אט. שנים שאני עומדת מולו באומץ, אבל גם לי יש רגעים
של זיכרון. רגעים שאותם הוא כל כך אוהב. כשאני נמצאת עמוק בזיכרונותיי, קל לו לשבור אותי.
דמעותיי נבלעות בעפר. אנשים כבר לא עוברים. הוא יודע למה; הוא כבר הספיק להכיר אותי.
תמיד לפני שכלים כוחותיי אני פונה לשביל צדדי. אם כבר אנחנו ביחד, לפחות שזה יהיה רק
אנחנו. לבדנו.
אני לוקחת נשימה עמוקה. בולעת את דמעותיי. אני אוזרת עוד כמה רגעי כח. הוא מרגיש בזאת
ומאמץ את אחיזתו. אבל אני יותר חזקה ממנו, בינתיים. אז אני אוספת את שברירי ליבי והודפת
אותו מעליי. הפעם הוא זה שמתגלגל על העפר. אני מביטה בו, ואיפה שהוא בנקודה רחוקה
בעיניי הוא בטח רואה טיפת געגוע. אני שולחת בו בעיטה הגונה וממשיכה לרוץ. שוב.
הוא קם, אדיש. מנער את מכנסיו, מחייך, ומתחיל לרוץ אחריי.
הרי שנים שזה כך, שנים שאנחנו רצים.
שנים שאנחנו רצים ביחד-
אני, והכאב.
מקום אחרכתיבה יפה! יש לך את זה אהבתי ממש!
המון ב"הצלחה נשמה.. שנדע ונזכה לרוץ
למקומות נכונים עם האנשים הנכונים..
שמחתני ..רוש לילה.הרעיון מושלם ממש, וגם הביצוע. הזדהיתי עם כל מילה..
