פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 65)

זה רק תעתוע
הכל דימיון
אתם אמנם קיימים
אבל לא תעשו מעבר.
וזה בסדר
אני נתתי יותר מדיי.
אולי לא כדאי
מאוחר מדיי.
עדיף לנעול את
חדרי הלב
כי זה לא באמת
אתם רק תעתוע
הכל דימיון

הפקר.
גוף רפוי. עיניים מתות
עירום וטשטוש הרגש
הפקר.
אין פרי אסור. הפקר
הכל הפקר.

אני מרגיש אותם

הם בכל מקום מסביב

שדים. רוע. כאב. מתמשך.

זה כאן. לא נפסק.

לפעמים זה מתחזק ואני מרגיש.

הם כאן עד שתבוא

בינתיים הם מקיפים אותי

הם בכל מקום

למה אתה נותן לי להרגיש

ואני חסר יכולת?

אנשים סובלים חסרי יכולת

למה בכלל רוע יכול לגעת בטוהר?

זה לא פייר

 

יש סבל בעולם ואין לי מה לעשות עם זה

תפסיקי
כבר
לחפש שיטות
תפסיקי לחפש פתרונות
תפסיקי לחפש את השמחה
תפסיקי לחפש את ההערכה
תפסיקי לחפש בכל מקום אהבה

הלב שלך תמיד
תמיד
יהיה שבור
ושלך
ושלכם
ושלכן
ושל כולנו

תמיד יהיה שבור....
זו מציאות חיינו עלי אדמות....
לקבל את זה ולהבין
שזה תקין

אֶת נַעֲרוּתִי כִּלִּיתִי
אֶת נְעֹרֶת הַכּוֹחוֹת בִּי
שָׂרַפְתִּי בְּלִי מֵשִׂים

בִּפְזִיזוּתִי
בְּחֶמְדָּתִי
הִתְרַחַקְתִּי מֵאֱלוֹקַי

נֶאֱטַם הַלֵּב
וְעֵינִי נֶעְצְמָה
מִלִּרְאוֹת הַטּוֹב. וְלֶאֱהֹב.

בְּכָל עֹנֶג יֵשׁ רֶגַע נִצְחִי,
וּלְאַחֲרָיו
שְׁמָמָה

וּבַשְּׁמָמָה הַזּוֹ הַיּוֹפִי נָמוֹג
הַשִּׂמְחָה דַּלָּה וְהַדַּעַת נִשְׁכַּחַת
וְהַלֵּב, הוּא שׁוֹתֵק

נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ
מְרַפְרֵף עַל מְבוּכוֹת הַלֵּב
קִרְבָה לֹא מְבֻקֶּרֶת, מְלֵאָה בְּהַקְרָבָה
מַגָּע צוֹרֵב וּמִתְעַלֵּל
וְאֵין בּוֹ אַהֲבָה

פּוֹצֵעַ לֹא פּוֹצֵעַ
פּוֹצֶה אֶת פִּי בִּכְדֵי לִלְחֹשׁ
לָחוּשׁ לְהִמָּלֵט מִתּוֹךְ הַלֹּעַ, לֹא לִגְוֹעַ
הָעִקָּר לְהִמָּלֵט וְלֹא לְהֵחָרֵט
בְּכֶלֶא הַחִבּוּק

שׁוֹקֵעַ לֹא שׁוֹקֵעַ
מוֹתִיר בִּי צַלָּקוֹת פַנְטוֹם
חִבּוּק. אִדּוּק. הָדוּק. רִחוּק צוֹרֵחַ
שָׁנִים שֶׁל מוּעָקוֹת, וְהַשְּׁתִיקוֹת
כָּעֵת תּוֹרָם לִידוֹם.

אני יכול להכנס? שאל גיא ונכנס. הוא לא חיכה לתשובה שידע שלא תגיע.
הוא ישב על המיטה עם הראש בן הידיים ולא הביט לעברו, "נדב אתה יודע כמה שאני אוהב אותך, ואתה יודע שלא סתם באתי נכון?"
נדב הגניב לעברו מבט מתעניין ומצמץ בעיניו כאומר "כן" וחיכה להמשך הצפוי לו.
"אני רוצה להגיד לך דבר קטן שאולי יעזור לך קצת, אם לא היה קשיים בחיים לא היינו נהנים כי הדברים הכיפיים היו סטנדרטיים בשבילנו" אמר גיא ועצר לרגע כשנדב התחיל לדבר.
"אבל מה אם הקושי הוא הסטנדרטי אצלי? מה אם אהבה זה לא בשבילי?" דמעה סוררת זלגה מעיניו בעלות החוזק הנצחי שנשבר. "אם זה היה פעם אחת מילא אבל כשפעמיים אתה מוצא את עצמך לבד כשחברה שלך יוצאת עם חבר טוב שלך זה מוכיח שאהבה זה לא משהו שקשור אליך, אז אליי זה לא קשור...".
גיא הרגיש מובך לרגע ובו זמנית הרגיש שכל העולם מגיע לברזל המותך שישב לידו בבכי.
"אני לא יודע מה להגיד לך" המשיך גיא "אבל בדבר אחד אני בטוח, כשבנאדם רוצה למצוא יהלום הוא צריך לרדת עמוק עמוק לתוך האדמה. למקומות שבהם הנוחות לא ממש ביקרה, אבל הקושי בסוף משתלם ומביא אותו אל היהלום הנחשק. וכמו היהלום ככה גם בנפש, לפעמים אנחנו רוצים משהו ואפילו משיגים אותו אבל כשזה לא היה קשה להשיג כנראה שזה סתם אבן שאחרי ליטוש תחשף אבל כשקשה לנפש והיא יורדת למטה למטה אז היא תקבל אחרי הקושי תגמול גדול פי כמה, ובסופה של שעה זה רק עיניין של תזוזת המחוגים עד שיהלום יתגלה ברוב יופיו" סיים גיא.
נדב הביט בו נפעם כאילו וגיא נתן לו סם חיים, "אז אתה רוצה להגיד לי לנסות שוב?" שאל בתמימות.
"לא, אני רק אומר שאם קשה עכשיו אז תן לנפש ספייס עד לפעם הבאה שכשתבוא מתוך מאמץ ומחשבה בוגרת היא תהייה הפעם האחרונה עד יומך האחרון". אמר גיא תוך כדי שיצא מהחדר משאיר את נדב עם המחשבות והמסקנות מהשיחה שלהם.

חופשששש!  רצתה לצעוק כמו משוגעת.

אחחח, איזה חופששש!

היא איפשהו על חוף הים בחור נידח אי שם בעולם.

היא חופשיה, חופשיה עכשיו.

אין עליה שום כבלים, היא כבר לא כלואה בד' אמות של הלכה יותר.

לא לימודים, לא עבודה, לא משפחה, חופש. חלום שמתגשם.

יחד עם רוב בגדיה השליכה עכשיו מעליה גם עול תורה ומצוות.

זהו. אין כבלים של מחויבות למשפחה. להלכה. לעם. לארץ.

והיא לא תתן לשום דבר לכבול אותה עוד פעם!

וואו, איזה תענוג... להביט בחוף עם קוקטייל ביד, כשהמחשבה לא מוטרדת מכלום.

יש בורא לעולם, אבל אז מה? מה, הוא לא רוצה שתהנה מהחיים, חופשיה ומאושרת?

גלים הולכים ובאים, הזמן עבר והקוקטייל העסיסי נגמר.

היא הביטה מהורהרת בכוס שהתרוקנה.

היא עכשיו נהנית לה, חופשיה, אבל לא מאושרת.

היא רוצה עוד ועוד ועוד לעשות מה שבא לה, אבל אין לדבר סוף.

תמיד תהיה כבולה למגבלות החומר, ההנאה רגעית ועוד שניה תגמר,

כמו הקוקטייל. כמו החיים עצמם. ימאס לה... ואז מה הלאה?

היא הרגישה ריקנות אוחזת בה וממלאת את כל כולה.

לאט לאט החלה השמש שוקעת אל הים. היום הולך ונגמר.

למה שווה כל החופש אם גם החופש הזה הוא כל כך רגעי ויחסי?

למה היא לא מאושרת ומסופקת עד כלות עכשיו?

למה, למה היא חיה בכלל? כדי להספיק וליהנות כמה שיותר לפני שיגמר?

מה בכלל ישאר? לא משפחה, לא כסף, לא כלום, כלום. היא פשוט כלום?

ולמה המחשבות האלה באות עכשיו והורסות לה את כל הכיף?...

כל תחושה החופש התנפצה מולה ביחד עם הגלים, כאילו הייתה רק פטה מורגנה.

היא כל כך היתה צמאה לחופש, שהמוח שלה תעתע בה לדמיין שהנה הוא שם, והוא לא.

אלוקים לא שם אותה פה סתם כדי להעביר את הזמן, הוא ברא אותה בשביל משהו.

יש לה שליחות למלא-עבודת ה'. ורק בה תוכל למצוא את האושר והשמחה האמיתית.

רק כשתתחבר לאלוקים, לאינסוף, למה שלא מוגבל בשום הגבלה, שתתחבר לנצח-

תוכל לחוש חופשיה ומאושרת באמת, ואף מגבלה בעולם, אפילו הזמן עצמו, לא יגבילו וינצחו אותה.

גם אם תספק ככל שתוכל את צרכי הגוף הבהמי והחומרי שלה, היא לא תהיה מאושרת כי הנשמה שלה תזעק לנצח במחאה...

הגלים באו והלכו, באו והלכו, ופתאום בא עליה רוגע אמיתי ושמחה שקטה מילא את ליבה.

עכשיו פתאום היא רוצה לשמור תורה ומצוות, היא בוחרת מתוך רצון ואהבה להגביל את עצמה ולהכניע את רצונה לפני רצון ה' מתוך הבנה עמוקה.

עכשיו ההלכה לא מרגישה לה כמו "עול כבד", כמו שהארון נושא את נושאיו והם לא מרגישים בכובד משקלו.

נעשה חשוך וקר והיא התרוממה והחלה ללכת, וככל שהתקדמה בדרך חשה חופשיה ומאושרת באמת. יהיו נפילות, לא תמיד היא תרגיש ככה ותצליח להשתלט על ההרגל השוחק והיצר הרע שממשיך לשטות בנו באשליות של אושר וחופש מדומה ולהרגיש את האושר וההנאה במצוות, אבל זה חלק מהעניין. לגלות את האמת, את החופש האמיתי, דווקא כאן בעולם השקר המבלבל.

מילותיו הישנות נושנות של רבי יהודה הלוי התנגנו במוחה הלוך ושוב, משתלבות עם המיית הגלים.

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם

עבד ה' הוא לבדו חופשי

על כן בבקש כל אנוש חלקו

חלקי ה' אמרה נפשי"

לכל אחד יש סיפור כואב לספר

על מישהו שפגע בו

על מי שלא קיבל אותו מספיק באהבה

על מישהו שהתיחס אליו כ"סוג ב'"

או הטיח בו מפורשות מילים שמורידות מערכו

 

אז די,

אנחנו לא סמרטוט

ודי להאמין לכל האנשים הרעילים

ודי להוריד מהערך של עצמנו בפני עצמנו

 

ודי לחפש את האדם המושלם שיפתור לנו הכל

ותמיד יהיה חבר ונחמד

תמיד יכיל ויקשיב

ושתמיד יהיה לו זמן

ושתמיד יגיד את "המילה הנכונה" ב "זמן הנכון"

כי אין אדם כזה בעולם,

אפילו לא אני בעצמי

..

ואף לא האנשים הקרובים ביותר

....

 

מה שנותר לנו הוא....

קצת נבכה ביחד

קצת נצחק ביחד

נחפש רגעים יפים פה ושם

שם ופה

ונשתדל להתעלם מהכאב, עד כמה שניתן, לפי כוחותינו

נשתדל לחפש נקודות קטנות של הומור

נקודות קטנות של חיבור ושל אהבה

נקודות קטנות של יופי ושל שלווה

 

וזהו, חיינו עלי אדמות

אינם פשוטים כלל

אינם פשוטים..

יָד עִם עֵט רוֹשֶׁמֶת לָהּ מִלִּים עַל דַּף,
מַחְבֶּרֶת מְאֻבֶּקֶת יוֹשֶׁבֶת עַל מַדָּף.
רָז חָתוּם טָמוּן בְּתוֹךְ תֵּבוֹת פְּתוּחוֹת,
מָסָךְ שֶׁל חֹמֶר מַחְנִיק אֶת הַנִּיחוֹחוֹת.

וְהַנְּשָׁמָה בּוֹדֶדֶת מַרְגִּישָׁה בִּכְלוּב,
מְעָרָה עִם נַחַל קָט וְעֵץ חָרוּב.
אֵיפֹה חֲבוּאִים כָּל אוֹרוֹת הַפָּנָסִים?
הֵיכָן מִסְתַּתְּרוֹת דִּמְעוֹת הָאֲנָשִׁים?

וּבְתוֹךְ רְחוֹב סוֹאֵן יֵשׁ הִתְנַגְּשׁוּת,
עֲנָנִים שֶׁל יֹפִי הוֹפְכִים לְמַמָּשׁוּת.
בְּהַפְתָּעָה בְּלִי שׁוּם הֲכָנָה הֵם מְגַלִּים
שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים שֶׁפּוֹעֲלִים...

הגוף שלה מתפוצץ
הריק שבה מדמם
עופו, אל תתקרבו אליה
מתוק לה האדום. שונאת וורוד
מתעבת את הלבן.
לא רוצה לראות אותו. את מלאך
האמת המעופף הזה.
הבו לה
אדום. סכינים. חתכים צורבים .

 

חושך,

נר נשמה.

הלב מפרפר,

הנפש הומה.

בעיני הדבש

נפרצת חומה.

 

זו רק התוועדות!

זועקים הקולות.

על מה הבהלה?

פנים שואלות.

הראש מורכן,

העיניים חלולות.

 

קמה, בורחת,

מתחבאת בארון.

זו לא התוועדות,

זה ערב זיכרון.

לחווה, ליוני, לאורי* ו...

הלוואי שהוא האחרון.

 

---

 

הכתרה. מלחמה, פצועים,

צרחות של כאב.

זעקות של מוות ואובדן,

מכווצות את הלב.

שוב צרחות, ודיבורים, וחושך,

והבכי שואב.

 

זו הצגה!

מרגיעים מן הצדדים.

אבל הצרחות... והדיבורים...

כל כך חדים...

והסברים על כאב של מוות...

וחדרי הלב בוערים... יוקדים...

 

מערכה הבאה, הגוף נמצא,

והנפש אי שם רחוק.

שוב פיגוע, ואזעקה, ופחד,

בפנים זועק הבכי, מסביב ישנו הצחוק.

וחזרה אל האש, והדם, והמחשבות

שאי אפשר לדחוק.

 

---

 

דממה,

ספריה שקטה.

הגב רכון על הספרים,

היד שמוטה.

ולפתע,

הראש נזקף בבעתה.

 

מתרוממת, בורחת,

מהמצב, מהמציאות.

אזעקה מנסרת,

או שמא זו טעות?

שקט! ספריה!

נשמעים קולות השתאות.

 

קומו! צורח הלב,

אין זמן, מהר!

מחבל נבזה

על היישוב מסתער!

הנפש סוערת,

המוח לא כל כך ער...

 

---

 

דיבורים בכיתה,

התקרה מעט מוכתמת.

כתם של גואש אדום...

הנשמה נאטמת...

אולי נעבור מקום?

מציעה, נכלמת.

 

ושוב אי הבנה,

ומבט מוזר,

ומה אגיד, מה אומר,

שהכל חזר?

שאין זה גואש אלא דם,

של שכן שבגבורה נאזר?

 

---

 

אז שתקתי, 

כי אין מי שיבין,

מה מפחיד בקדיש,

בנרות, במואזין.

שתקתי, וביקשתי,

שאת בחירותיו הכואבות

אזכה כבר להבין...

 

*שיניתי את השמות, שלא יזהו את המקום בו גרתי..

אֵשׁ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
חִיּוּךְ לְעֵבֶר תְּמוּנָה רֵיקָה
מַבָּט בָּטוּחַ,
עָלִים נוֹשְׁרִים בְּשֶׁקֶט
לְעֵבֶר הַקַּרְקַע, בִּמְהִירוּת

כְּאִלּוּ לֹא נִתְּקוּ עַכְשָׁו מִמְּקוֹר חַיּוּתָם
וְהָפְכוּ לִתְמוּנָה יָפָה.

הַלֵּב הָרוֹכֵן, הִתְקָרְבוּת הַגּוּף.
יָד מְטַיֶּלֶת עָלַי בְּלִטּוּף.
שְׂפָתַיִם נוֹגְעוֹת כִּמְעַט בְּרִפְרוּף
מִתְרַסְּקוֹת לְאַט.

לֹא מְשׁוֹרֶרֶת עַל הַטֵּרוּף.
תְּשׁוּקָה עַזָּה עַל סַף כִּשּׁוּף
הִתְרַשְּׁמוּת הַנֶּפֶשׁ, גַּעְגּוּעַ אָסוּף
תְּלָאוֹת הַזְּמַן.

עֶדְנוֹת רַבּוֹת בְּשִׁיר חָצוּף
כְּמוֹ לֹא בּוֹחֶלֶת בְּשִׁתּוּף חָשׂוּף
כְּמוֹ טִפְטוּף, כְּמוֹ קִלּוּף
שִׁירָה נִפְתַּחַת.

שקט. דממה
אין כלום
היש ,אין . האין, יש
הרעש חודר אוזניים
אך דממה. אין כלום.
ומי שיגיד שיש, יצטרף ,אחר כבוד
לשקט.

כמה נהדר הוא וילון שחור
שהלילה מנפנף אותו בחלון הפתוח.
גם תקרה נמוכה עם נורת רפאים
וזגוגית אטומה בתוך עץ קצת נפוח.
המקרר שמרעיש בחדר הזה
מטרטר, מקרקר וטורד מחשבות,
ואיש על כיסא מול צלחת ריקה
יכול סוף סוף קצת להתענות.
ערב אחד של מסע תענוגות
ברפש ביצה של רחמים עצמיים
מזין גם שבוע שלם בטרגדיה
ולפעמים גם שבועיים ימים.
אם מר נפשו לא יאכל לבד
ואם הכיור לא יושאר מלוכלך
עלולה חדווה להתגנב לחדרו
ולספר שהחיים הם לא פח.

* פיטרסון בכלל 11 כותב שאסור לזלזל בתענוגות הרחמים העצמיים. זה כוח שלילי חזק מאוד עם כישרון פיתוי מתוחכם. הניסוחים של פיטרסון מאוד ציוריים ומדוייקים ולפעמים הם נהפכים לבד לשירים אצלי.
בכללי, אני ממש ממליץ על הספר. זה חתיכת וואו.

שיתוף שלי.

 

קטע שכתבתי לסיום י"ב. 

מוטיב עיקרי של עט (לעת סיום)

 

בעת של סוף, כשביקשתי לכתוב את כל דברי השירה הזו על קלף הלב.

קצת מורכב יהיה לגולל איגרת ארוכה ונפתלת, שנכתבה משך שנים,

תחילה בכתמי גואש שנלחמו בשיתוף - בניסיון נואש ליצור עיגול, עיניים ופה מחויך.

אחר התפתחה ל"שלום כיתה א'" בכתב עשוי היטב, עט נוצץ, חלוצי וזוהר.

בהמשך הוא ארך, גדל, מעט השתובב וצבע כמעט את כל השטח באון תשחורת מסחרר.

בפרק האחרון, בו כתבי העטים החלו להתעגל, להתעצב ולשוות לעצמם צורה משלהם - הם לא פסקו מלכתוב.

כשהדיו אזל, נשפך כמים, לא עייפו הם מרשום, עיתים שהתייגעו לנסח משפטים ולשרטט במרץ.

פעמים שמשכו עצמם לספור מילים קונבנציונאליות, עתיקות, ונדושות למדי.

היו גם זמנים בהם נותרו חסרי מעש, חסרי אונים, ששרבטו עצמם ללא כל משמעות.

בעתות כאב, כשדמעות מחו את כתב האותיות, הם היססו לרגע בשאלה האם לתת להן לקלוח על סיפור החיים, או לנתב אותן אל נקודה משמעותית, למלא איתן מצברים שלא ידעו על קיומם קודם.

עתה, הגיע כתב העת.

עת סיום.

בה העטים מותירים את סימנם, רישומם האחרון מספסל הלימודים.

עת יפנו כל אחד אל מחברת אחרת, איש איש אל דרכו, לכל מחברת כריכה משלה, גופן כתב, צפיפות וצבע דיו התואם לו.

הם עמלים לרשום, לחבר את משפט המפתח, שבה בעת ינעל תקופה מלאת סיפורים.

הוא יפנה אל הדלת הבאה, לכתוב בה את שירת חייו. צעדיו מהוססים, אך אמונתו בו בצדקת הדרך.

כי הוא מלא, טעון בכל הדרוש לו. את פרק הפתיחה היסודי, הבסיסי והתיכון – הוא כבר חתם ובהצלחה.

 

רוצה להתהלך

להרגיש את החיים

להרגיש את החום

את היובש,את הקור

את הבוץ, להתלכלך,

לכאוב,לדמם.

להרגיש את החיבור

בטוב וברע

להיות חלק מכאן

היא פרקה
ושיתפה
את אשר ליבה
וזה היה קשה לשמיעה
וכואב על הלב

אז ניסיתי
לעודד

בדרך של הזדהות - 'איזה נורא', 'זה קשה' , 'אויאוי אוי'
ובדרך של לנרמל ולהקטין -' זה נורמלי לכולם קשה'..
בדרך של עיצה מעשית פרקטית..
ובדרך שך להבין את הצד השני ולהסביר באוביקטיביות
ובדרך של שיקוף.. רק לחזור על הנאמר ולאילו רגשות מוביל..
ובדרך של הסרת אשמה ו'את בסדר'
ובדרך של לגיטימציה לרגשותיה....

ואי אפשר לדעת אם הצלחתי
לעודד את רוחה ואת המר אשר על ליבה

כי לפעמים דרך מסוימת עוזרת
ולפעמים מעצבנת ורוצים לשמוע הפוך
וזה משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה
מה היא באמת רצתה לשמוע? לעולם לא אדע
ולאיזו דרך ציפתה ממני להתעודד?
האם באמת יצאה ממני מחוזקתאו שבורה? לא אדע..

אמרתי לעצמי-
את לא חיבת להצליח,
אבל לנסות -
אני חיבת
חיבת לפחות לנסות..

לא משאירים לב שבור לבד..

הולך ברחוב
חושב מקופסה
מסביב המראות
משתקפות כמו תמונה
הצילום מתיבש
ואני נרטב
עצוב לראות
שהכל נשאר
נשאר זהה
מבפנים עכור
בחוץ צלול
אבל זה רק במראה
מראה רק מראה
את החוץ
וברחוב כולם מראות
ואתה הולך ומשתקף
הולך שקוף
אף אחד לא רואה באמת
את מי ש...

ישבו והתכנסו להם
איך וכיצד
היכן ואימתי
ימצאו מזור, מרגוע ומרפא-
לנפשם הסוערת והדואבת

חיפשו פה
חיפשו שם
ובכל מקום שרק חיפשו,
מצאו כאב יותר גדול ועמוק משחשבו

התאגדו איפוא כולם,
והשבורים ביותר בתוכם


ישבו וטיכסו עצה

לכל כואב - נספק עידוד
לכל דואב לב - נמלא בבטחון