פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 64)

(בהשראת השיר של שולי בין השאר)

הָלַכְתִּי שָׁם לְבַד בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי אָדָם,
הָרֹאשׁ סָתוּם לַחֲלוּטִין וּמִלִּבִּי שׁוֹתֵת דָּם.
הַתְּנוּעָה הַמְּסַחְרֶרֶת שֶׁל הֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים,
וְאָז הֶבְזֵק מֵהַשָּׁמַיִם, אֲנִי מֻכֶּה בַּסַּנְוֵרִים.

שֶׁמֶשׁ שֶׁל תַּמּוּז מַכָּה בַּצָּהֳרַיִם,
דְּמָעוֹת שֶׁל קֹשִׁי מְעַרְפְּלוֹת עֵינָיִם.

וְאָז מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל נִשְׁמַע הַקּוֹל,
קָדִימָה! תִּתְקָרֵב! אַתָּה יָכוֹל!

כְּמוֹ מַיִם צוֹנְנִים לְנֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לְאֲדָמָה שְׂרוּפָה,
הִתְקָרַבְתִּי אֶל הָהָר לְקַבֵּל תּוֹרָה.

הרבה אורות,

זה לא מדוד.

זה מסנוור,

פתאום איחוד.

 

זה מיוחד,

וזה חדש.

כמו ריקוד,

השכל מטושטש.

 

אך לא במכה,

מצמיחים ישועה.

לא ברעש,

דממה דקה.

 

ייבנו הכלים,

בהשקט וביטחה.

הדעה תתרחב,

תימצא רווחה.

 

אז נבין,

זה לא דבר פרטי.

השגחה כללית,

זה יותר אמיתי.

 

ריבונו של עולם,

מאיר עולמות.

מאחד פירודים,

ועושה נפלאות.

 

ומתוך כל הטוב,

מתוך יניקת הכלל.

מתוך האורה השלמה,

גם הפרט נגאל.

הלכה לישון ילדה
בבוקר זאב בודד
החיים מזמנים כאב
והיא צריכה להתמודד

רצתה להישאר ערה
לא לישון ולקום שונה
לא לכאוב לנצח
חשבה שאת חייה בונה

זיק תקווה בעיניים
ודמעות נושרות על האף
מרגישה לקות בלב
וכל מה שיש לה זה אף... אחד

לפעמים חם
כי לא נושבת רוח.
לפעמים קר
כי חמה הלכה לנוח.

לפעמים נתקענו
כי לא שמנו לב לקיר.
לפעמים גם התקדמנו
כי מצאנו שביל בהיר.

לפעמים קרה שכאב לנו הלב
והיה שם אשם שהציף תהומות,
אך לפעמים זה סתם אנחנו
שחסרנו חלומות.

ולפעמים הכל נמצא כבר
גם הספר, גם קולמוס,
אך לקרוא עוד לא ידענו
אף כתיבה עוד סוד כמוס.

כשאת בוכה
כולם קמים
מביטה ונבוכה
מכל האנשים
כבר לא אומרת
מה מרגישה
ואז מתסתכלת
נראית רגישה

כמו ילדה קטנה ופגיעה
מחפשת רק נשימה
להוציא בחוץ מהכספת
את כל מה שהיא שנים אוספת
לשחרר חיים, של רגשות שלמים.

מישהו מעלייך
שומר לידו
מפתח אלייך
אל העולם שלו
זורקת ידיים
מחכה שיתפוס
גוף מלא מים
בכי בדימוס

כמו ילדה קטנה ופגיעה...

החוף נשאר חוף
והים נשאר ים -
אז מה אם גלים
הרימו קצת ראש?
כשהמים גואים
גם הקרקעית מתרווחת.

לא תמיד קל למצוא רמזים,
לפעמים הם מתחבאים מאחורי השמש;
או כשלילה בא עם כל צבאיו
והם בין כוכבים מתחפרים לשבת.

לא תמיד קל למצוא רמזים
כשהם בוחרים לשבת על עץ צפוף עלים,
או בין גלים של ים סוער
בתוך קצף של גאות עזת פנים.

לא תמיד קל למצוא רמזים
גם אם קולם מהדהד בנפש,
ואולי צריך לומר 'אפילו' או 'דווקא';
עם כל הפינות שצצות להן חרש.

ולא אכפת לי שתרצו להזים
כי בזה אני בטוח ובכלל לא מגזים,
הרי זה כל כך פשוט וברור
שלא תמיד קל למצוא רמזים.

העץ מתנדנד
בכוח
הרוח מלטפת
והוא לא מתנגד

ואמא נרדעת העץ
הוא תכף
ישבר


אנא אלך למקום
שהעץ לא יראה לי
תנודה

הפחד שלך משתק
ואני רוצה לנשום
עכשיו עליו


אנא אלך?
ליער את אומרת

ואילו פה בביתי
מספק לי
אמונה
...

דורך בין העצים
ההמון הופך מרתיע

כבר לא מרגיש
שמישהו
שומע



הציפורים הדרוכות
הקנרית
קולה נדם
שחזרתי לביתי
העץ
כבר נעלם

ואמא רגועה
העץ כבר לא יפול
אצלה

ואני לוחש יתום
איך מאות שנים
נעלמו בלא קלון

והאיש שבא לכרות
אומר לי להתראות

ואני כבר לא אני

מדדה אל עבר עץ
קטוע

מַעֲשֶׂה בְּהַהוּא גַבְרָא
דְּהָווּ לֵהּ חַדְרֵי נַפְשִׁין,
וְהָווּ נְפִישִׁין.
וְהָווּ כְּפַּלְטֵרִין דְּמַלְכָּא
וּכְבֵי גִנְזֵיהּ;
מֵהֶן פְּתִיחִין,
מֵהֶן חֲתִימִין.
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הָווּ הָתָם,
דְּטָרְחִין;
מֵהֶן לְמִפְתַּח קוּלְפֵי,
וּמֵהֶן לְמִסְדַּר בְּחָדְרִין.
וְחָלְשָׁה דַּעְתַּיְהוּ
כִּי לָא הָווּ יָכְלִין,
דְּתָשַׁשׁ כּוֹחָן דְּעִירִין מְעֻלִּין.
וְהַהוּא גַבְרָא
הֲוָה יָתֵיב בְּהֵיכָלָא,
וְיָתְבוּ עִמֵּהּ וְהָווּ מַצְלִין
דְּיַתּוּב רַחֲמָנָא וִירַחֲמֵיהּ -
וְרוּחָא וּגְבוּרְתָא
בְּנִשְׁמְתֵיהּ יְעָרֶה.

מה יהיה פה כשאלך
מי יזכור את שהיה
מי ידע פה מה קרה
מה אשאיר ומי בכלל ידע

כל סיפור הוא נשמה
כל אחד פה זאת ידע
אם עצוב הוא הסיפור
או אם שמח הוא היה

יש ארוך הוא הסיפור
ויש אשר הוא קצת קטוע
יש אשר אותו כולם שומעים
אבל רק את חלקו הם מכירים

מי ידע כל הסיפורים
האגדות הריגושים
מי אשר אותי יוביל
לספריה של הספרים

את סיפורי איש לא ידע
רק אחרי 120 שנה
אם הוא טוב או אם הוא רע
זאת אף פעם לא נדע

אך כמוני יש עוד רבים
שאת סיפוריהם לא מספרים
לכול אחד יש כריכה יפה
אך אוי מה יש שם בתוכה

ויש כאלה מסכנים
שבכלל אינם קוראים
הספר להם הוא רק בדיחה
רק חבל שהיא לא מצחיקה

ויש גם את החיילים
שאת ספריהם לא מסיימים
כותבים הם כך במשך שנים
וסתם כך בסוף אותם זורקים

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ,
נֶאֶחְזָה אֶל שִׁלְטוֹן זָרִים
שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת גַּגָּהּ מֵעָלֶיהָ
שָׁפְכוּ בָּהּ מָרִים מְאָרְרִים.

 

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ
הָאֲבוּדָה בֵּינוֹת קְבָרִים,
לְשָׁם פִּתּוּ אוֹתָהּ שׂוֹנְאֶיהָ
וְהִיא הָלְכָה כָּךְ אַחֲרֵי אֲרוּרִים.

 

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ,
הִיא נֻתְּקָה בְּיָד רָמָה,
הִיא נוֹתְרָה בּוֹדְדָה וְאִלֶּמֶת,
וְהוֹזָה וּכְבֵדָה וּפְגוּמָה.

 

אַךְ חֲזוֹן שִׁלְטוֹנָהּ נִשְׁמָר
מְשׁוֹטֵט בְּעָמְקֵי חֲלוֹמָהּ;
שִׁלְטוֹן פָּשׁוּט וְטִבְעִי שֶׁל
נִשְׁמַת הָאֻמָּה עַל עַצְמָהּ.

תם הזמן. זה מצחיק, כי הוא רק התחיל, החודש. אבל אני כבר מתחיל להרגיש אותו מאז. את החורבן. לאחרונה מבצבצת בי השאלה מידי פעם - למה ממעטים בשמחה רק באב ולא מתמוז? אצלי הלב כבר שוקע. כמעט והמעגל הזה לא נמדד אצלי מראש השנה לראש השנה, אלא מט' באב לבא אחריו. את האמת שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל כשזה כבר נפתח - זה מדמם. אשאיר את זה בצד לאחר כך. עד אז... בעצם מה אני שווה בלי זה. עוד רגע. עוד רגע אצא.

אפעם בחיי לא נשארתי לבדי
אפעם בחיי לא עזבת אותי
גם כשנפלתי מעט גם כשהעדפתי מותי
כשירדו לי הדמעות על לבבי

תמיד אהבת ת'פנימיות שלי
תמיד דאגת שאקבל מה שטוב לי

ואני ואני ואני
ואני כפוי טובה כמו עבד נרצע לתאוות שלי
ואני בן סורר שבעט באבא ששם בשבילי
שנתן לי את הכח להיות
מה שאני וככה לחיות
עשיתי שטויות
ולא עוד

בכל מקום שהנפש אמרה כבר דיי
שמעת את הקול שצועק מבפנים
כשהעולם שלי נשבר ונפל על כתפי
החזקת את ידיי מעל ראשי

איך שליטפת את הנשמה שלי
איך שרצית לראות שטוב לי

ואני ואני ואני
ואני כפוי טובה כמו עבד...

אַתְּ שׁוֹמַעַת זֶה
תְּקוּפָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ
לֹא כָּל כָּךְ יוֹדֵעַ מָה
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עָלַי
וְאִם בִּכְלָל
תַּגִּידִי
וְהַלֵּב שֶׁלָּךְ, מָה
אַתְּ מַרְגִּישָׁה אֵלַי בִּכְלָל
מָה שֶׁהִרְגַּשְׁתְּ
אֲנִי
לֹא יָכוֹל יוֹתֵר כָּכָה
תָּבִינִי אֲנִי
גֶּבֶר כְּכָל הַגְּבָרִים כְּכָל
הַגְּבָרִים
תְּנִי לִי
מִלָּה

אור גדול

כזה שמאיר את כל החללים

כזה שמותיר אחריו שביל בין הצללים

כזה שמחיה

כזה שקצת מצחיק

בלי לדעת למה, ובלי יכולת להפסיק

 

אור גדול

כזה שמחייך אליך ומזניק לך ת'לב

כזה שמעלים לך לרגע ת'כאב

כזה שמתחבר

כזה שלא מעיק

אפילו לא לרגע, ואין צורך להשתיק

 

אור גדול

כזה שמתקרבים אליו וזה פלא שאפשר

כזה שמקבל אותך, ולעולם לא מאוחר

כזה שתמיד שם

כזה שגם מרגיש

ויודע בלי מילים, ואף פעם לא אדיש

 

(פסקה אישית)

אור גדול

כזה כמו הרב שלי שנותן לי לב לפעום

וכל רגע, כל שניה, מרגישים לי כמו חלום

כזה שמקדם

כזה שקצת מפחיד

כי כשיגיע יום פרידה לא יוותר מה להגיד

 

אבל אני יודע שהוא לא יעזוב אותי, כי אור גדול לא נגמר, רק "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

.. | ערוץ ７

(אחר בקשת מחילה)

 

אחת, אחת ואחת, אחת ושתים.

בנועם, במרירות של תקווה.

לא ככלבים הצווחים, "הב! הב!"

במתינות, במחשבה.

משפיל מבט, איכף לאלקי מרום.

רצה. צרה. רצה.

והוא מתנועע, קדימה ואחורה. מהלך, רק לא עומד.

ועיניו...

אלו דמעות של שמחה, שמבהירות לו את הכל.

 

והוא מרים את מבטו לשמים.

תקרה. היא לא תגביל אותו. הוא רואה תכלת. הוא רואה לבן.

ככול שהוא מתבונן החוצה ולמעלה הוא רואה יותר פנימה ועמוק.

כל ישראל יש להם חלק. אבל בעצם הכל אחד.

והוא נדבק בשמים, שבעה רקיעים.

כתר. כתר.

דמעות יבשות
לב שהוא כספת
דיבורים לגבוהה
ורצח פנימי מושלם

דם
יזע
כלות כוחות
ונשמה אחת נעלמת
מעלימה עצמה, שותקת
אע"פ שבמילה תמותת עולם

ככה זה
תסבול בשבילהם
תיפול לבד
על ידי האנשים שהרמת

מסתובב בסימטאות

ירושלים

ואז אני רואה אותם

זוג זקנים

שנראה שהשלווה

נסוכה על פניהם

בטח כבר שבעו 

מהחיים בקטע טוב

ואולי גם ברע

אבל בעיקר בטוב

וההוכחה היא 

שאחרי כל השנים 

הם עדיין ביחד קרובים

נהנים מהשקט

מהשלימות.

אז רציתי חלק 

קטן מזה אפילו

אם זה רק לשניה

"שבת שלום" 

"שבת שלום גם לך"

השיבו בחיוך

נראה שהם כבר הצליחו

תמה ומקווה לעצמי

שגם אזכה לטעום 

את השלימות הזאת

איתה

 

 

היום לפני הוא יום שלא יחזור על עצמו.

יש את ההרגשה הזו, כמו ערב יום כיפור- שההכנות כבר היו, ביקשנו סליחה מכולם, לא צריך לבשל- אתה פשוט יושב ומתכונן, יושב ומתבונן.

ישבתי, לבד עם החברים, מתבונן פנימה, אל הנקודה האחת שגיליתי בזמן הקצר הזה שארך כמו נצח, מהיום שבו פגשתי אותה. התבוננתי אל עצמי, אל המקום שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר לראות אותו. והניגון בוקע מאליו... "אני ישנה וליבי ער... קול דודי דופק פתחי לי...". והניגון הוא לא מנגינה אחת ספציפית, הוא ממשיך ועובר- ניגון ישן, ניגון עתיק, שיר ישן שהוא חדש, שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש, שיר ששרו עם ישראל לדורותיו. המנגינה מתמשכת, במילים של יום כיפור- כי אנו עמך ואתה א-לוקינו... אנו רעייתך ואתה דודנו. והוא עובר לנביאים, ולמלכים, ואני יושב לבד בתוך החבורה, בעולם שהוא מקביל למציאות, שהוא במישור אחר לגמרי- שבו לזמן אין משמעות, שבו השתיקה מדברת בין המילים, בעולם הניגון- ושר...
שר שיר עתיק, שמחיה אותי כל פעם מחדש, שר את שירת כנסת ישראל לדודה. שר את ניגון שבעת הקבצנים, שר את הניגונים שנוגעים לנשמה. שר את מילותיו של שלמה המלך, פתחי לי אחותי רעייתי...

והיום הגדול. אף יום בעולם לא ישווה לו... עוד בחושך הולך לטבול, ויוצא ועומד בחוץ, מחכה. ועמוד השחר מפציע באופק, רחוק, שנים יקח לו להגיע... אבל פתאום עוד, ועוד, ועוד, עד שהשמים כולם מתבהרים והולכים, עד שה' שולח את השמש לומר לנו שהנה יום חדש, קומו, הנשמה חוזרת- ואתם כבר קרובים יותר לגאולה, היום יש יום אחד פחות מאתמול עד אילת השחר של גאולת ישראל. והגוף מתמלא צמרמורת, כאילו מרגיש את הצעד של המשיח שהתקדם אלינו, כאילו שמע שופר תוקע ובא. והתפילות של אותו יום, והשמחה והדביקות של אותו יום... למעלה מכל דמיון.

והשעות שלפני... מתקבצת החבורה הקדושה, יושבת ואומרת- אתה הולך, אתה מתקדם לשלב הבא- שבו שום דבר לא נראה כמו קודם. ויושבים כולם, ומנגנים בלי מילים את הניגון של שבת, ואת הניגון של המשיח, ואת הניגון של דוד מלך ישראל, ואת הניגון של אהרן הכהן, ואת הניגון של ערב יום כיפור. ועוברים להכריז על הפתח החדש, ומישהו מנגן את "כל נדרי", כאילו זה היה יום כיפור באמת... ועל דעת המקום והקהל, אנו קוראים לכולם לשמוח איתנו, להודות על הכל. ומתאספים עוד אנשים, ועוד אנשים, והמשפחה, והחברים, וכל מי שמגיע מצטרף ומרגיש- משהו משתנה עכשיו בעולם, משהו לא יחזור יותר להיות מה שהיה- אבל לטובה.

וקמתי, והלכתי לאט לאט, מתוך ניגון געגוע עמוק ומתוק, ניגון שמלווה אותי לכל מקום. והתקרבתי, בפעם הראשונה אחרי שבוע, ובפעם האחרונה כבחור, אל האחת והיחידה, אל ההיא שנוגעת בי במקום הכי עמוק שאפשר. ואני שוב מתרחק, מכסה, בפעם האחרונה שאני אראה אותה כשהיא עוד לעצמה ואני לעצמי, אבל כשיש סוף לעצמיות הזו. ומתרחק והולך, עד שאני נעמד ומחכה מתחת החופה. ושם הזמן עוצר מלכת. ויעברו שנים עד שיהיה אפשר לומר מה קורה שם, מה הולך מתחת הבד הלבן הזה שכביכול אומר לנו "כאן אתם בשקט, לבד, בלי איש אתכם... כאן אתם הופכים להיות הדגם המשופר שלכם, אתם מתחברים בקשר הכי עמוק שיכול להתקיים בעולם."

ויש טקס, ויש אירוע, ויש עוד הרבה דברים. אבל בנקודה הזו, שבה היא כבר שלי ואני שלה עד הסוף- העולם מקבל אור חדש, יורד אלינו ה' בכבודו ובעצמו, לא מלאך ולא שליח, ואומר " זכו- שכינה ביניהם". ורק שניים שומעים את הקול, ורק שניים עכשיו חשובים- ורק שניים מבינים באמת מה קרה פה, מה השתנה בעולם, בנקודה האמיתית שמחייה אותו.

אחת. ועוד אחת
חזק. חזק.
תן. בלי לחשוב אם זה כואב.
תסתכל לה בעיניים.
היא רוצה את זה.
הגוף הדומם שלה לא מדבר
רק העיניים.
עיניים לא משקרות.

תן. תן.
תצבע.
באדום.

זה החיים האלה
הם רוצים אותך, לא ביקורים קצרים.
שתהיה אתה נוכח בכל רגע
שתשים לב לאלה שסביבך,
שתחייך לפרח שפורח, למעיין שפועם
לציפור השרה בעת בוקר