פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 7)

איציק מתאהב בפינגווינית יפה בספארי והיא באה אליו בחלומות שלו ואומרת לו שהיא הבת של ביל גייטס ושמכשפה מרשעת הפכה אותה לפינגווין ושמה אותה בספארי. איציק יוצא במבצע נועז להברחת הפינגווינית ולומד הרבה על אהבת אמת ונטילת סיכונים בשביל האנשים שחשובים לנו. את הסוף אני לא אגלה כדי שלא יגנבו לי

אין לי כח. אני כבר שקוע בתוך הדיכאון הזה.

הכל נראה נורא, הכל מפחיד, הכל לבד.

אין בי כח לקום מחר. אין לי כח!!!!!!

אבא בבקשה תעזור. בבקשה. אני כבר חצי שנה שלא נושם,

חצי שנה שכמו מת. בלי חיים.

אני לא מבקש כלום רק חיים.

רק שמחה.

רק אהבה.

רק לחיות. לחיות.

לקום בשביל משהו, לחיות בשביל משהו.

נמאס לי מהבלבול הזה. אני לא מסוגל להחליט, לא מסוגל

תגאל אותי מזה אלוהים!!!!!!!

נמאס לי לבכות נמאס לי להשתגע.

תשלח לי מישהו לפחות לדבר איתו, מישהו שינגב תדמעות, שימתיק אותם.

עוד לילה לבד.

ועוד יום לבד.

יש לזה סוף?

אלוהים?

אלוהים??

אֲנִי אָדָם

בְּתוֹכִי חֹשֶׁךְ גָּדוֹל

גּוֹרֵם לִי לִפֹּל

פְּעָמִים מִשְׁתַּלֵּט עַל הַכֹּל

זוֹרֵק לַשְּׁאוֹל

לֹא נוֹתֵן לִי לִגְדֹּל

צוֹבֵעַ בְּשָׁחֹר כָּל כָּחֹל

אֲנִי אָדָם

וְיֵשׁ בִּי אוֹר אֵינְסוֹף

רוֹצֶה לְהִתְקַדֵּם, לִדְחֹף

לֵב פּוֹעֵם גּוֹרֵם לִשְׁאֹף

מֹשֶׁה מֵהַגַּלִּים אֶל הַחוֹף

מְבַקֵּשׁ לִנְשֹׁם, לְהַפְסִיק לִרְדֹּף

אֲנִי אָדָם

הַמַּאֲבָק תָּמִיד קוֹרֶה

רְגָשׁוֹת מְבִיאִים לִקְצֵה

נִסָּיוֹן לִהְיוֹת כֵּנָה

תְּפִלָּה לוּ תִּתֵּן לִי אֶת הַיּוֹם הַזֶּה

אֲנִי אָדָם

רוֹדֵף לִהְיוֹת מֻשְׁלָם

מֵצִיץ לְדֶשֶׁא הַשָּׁכֵן, לִחְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם

רִגְעֵים שהפאזל מִתְפָּרֵק, בּוֹעֵט בָּעוֹלָם

מַבִּיט בַּטּוֹב שֶׁמְּבַצְבֵּץ וְנִדְהָם

מְטַפֵּס כַּמָּה שְׁלַבִּים, וְכָרָגִיל נוֹפֵל מֵהַסֻּלָּם

אֲנִי אָדָם

יוֹצֵא בִּשְׁאֵלָה

וְאָז חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

וְשׁוּב הָאֵמוּן נִפְגַּע

מְאַבֵּד שְׁלִיטָה

מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה

אגרוף למראה

ומי בכלל צריך הגדרה?!

וּבְעִקָּר, מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה

וּבְעִקָּר, מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה

סיפורון על פילה שרצתה להיות אומנת אבל לא הרשו לה אז היא אספה פלנגות ופתחה באימון לוחמת גרילה על מנת להתנקם במי שמנע ממנה להגשים את חלומה.

סיפור מרגש ואפי שפורט על נימי נפשו של כל איש שעצרו בעדו מלממש את חלומו.

לצאת בשאלה 
תגידי יצאת בשאלה???
אני שותקת לשנייה ואז אומרת כן, כן טיפה מהוסס, כי אני לא יודעת מה זה אומר לצאת בשאלה, לצאת בשאלה זה לשאול שאלות, לא לקבל תשובות ולהחליט שהולכים נגד?? 
או שזה פשוט למרוד בכל מה שלימדו אותי?? 
לצאת בשאלה זה להכריז על עצמי כלא מאמינה? 
או שזה אולי כלל דרך להגיד כאב שלא נאמר בצורה אחרת?? 
לצאת בשאלה זה אומר להיות ״השפעה רעה״ על אחים שלי?
או שזה ללכת עם האמת שלי??
לצאת בשאלה זה אומר שאני עושה עוול להורים שלי?? 
או שזה אומר ללכת לחפש את עצמי??

ואני חיה בקונפליקט בין דתייה לחילונית 
כי היום בירכתי על הקפה, אבל את השבת האחרונה לא שמרתי,
ואני יכולה להחליט להתלבש צנוע, אבל כבר העלתי לרשת תמונה חשופה..
ואני מחשבת כמה זמן מאז שאכלתי בשרי, אבל בכל זאת מכינה לעצמי קפה..
ואני שרה בשולחן שבת שירי נשמה, אבל קמה לפני ברכת מזון..

אז לא באמת יצאת בשאלה??
ואני שוב שותקת ולא, אני לא יודעת, לא יודעת מה זה אומר לצאת בשאלה, 
כי שאלות תמיד יש, ושאלתי שאלות, וגם קיבלתי תשובות, 
ואני לא הולכת נגד אף אחד, אני הולכת בעד עצמי.
אני לא מורדת באף אחד, אני מחפשת את עצמי.
ואני מאמינה, מאוד מאמינה, מאמינה באל אחד,
מאמינה שהוא היחיד שמנהל את העולם.
ואם שאלתם, יש כאב, כאב עמוק שנמשך שנים, והריפוי הוא לדעת מה עושה לי טוב. 
תקראו לזה השפעה רעה, תגידו שזה הורס את החינוך של שאר הילדים בבית, זה כבר לא אכפת לי. אני הולכת עם האמת שלי.
כואב להורים שלי עליי, אני יודעת, הם רצו בשבילי משהו אחר, אבל אי אפשר לקרא לזה עוול, אני עדיין מנסה להראות להם שאני מאושרת, שאני במקום טוב. שאני שמחה.

אז אם תשאל אותי שוב, תגידי יצאת בשאלה??
אני פשוט אחייך ואגיד 
״לא יודעת"

הזכוכיות הנושרות מדווחות
שיש חרב שאף־פעם נשברת, אבל היא נאבדה
אולי היא מעולם לא הייתה
וזאת פשוט אגדה ישנה
ואולי היא לא
ואולי יש גיבור שהיא שייכת לו
יבקשו ממנו להציל את העולם רק עוד פעם אחת
ואולי פעמיים, מי יודע, אומרים שזה נורא חשוב
ואולי זה לא כזה חשוב
ואולי זה אני
או אולי פשוט

בעצם, אני לא שומע
אני מריח צמר רטוב

אבל בטח הכל נגמר במוות טרגי
ופשוט שכחו לכתוב את הבלדה
ובטח יש גם מנגינה שכבר לא ילחינו
והמון מילים שלא ימציאו
ובטח יש גם סיפור אהבה
שמעולם לא קרה
(הנסיכה והדרקון כבר הסתדרו לבד)

קצת קשה לי לראות
יש ערפל סמיך של מרשמלו טוב

מעניין אם יש סיפור המשך
אם אחרי מאות שנים
או בכלל בחיים אחרים
השמיים הפסיקו להתפורר
וצמחו הרבה מאוד ורדים
ונערה יפה קטפה אותם עבור נער יפה אחר
להשלים את הסמסרה

אולי יום אחד אקרא אותו
אוֹמַר יפה לממתקים שלא יפריעו לי לחשוב

ואולי אין בכלל סיפור כזה ואין בכלל שיר ואין בכלל כלום
ואולי יש, ואני פשוט רחוק מדי
ואולי אני נמצא שם ופשוט שכחתי משהו
ואולי אני זוכר ופשוט לא רוצה לדבר
ואולי אני רוצה, פשוט קשות לי המילים
ואולי אני פשוט מפחד שלא תרצי לשמוע
ואולי זה לא פשוט

אם אַתְּ שוב צריכה אותי

הַגִּידוּ לה שאני במין שדה ורוד כזה
אפילו שאיני אוֹהֵב אותך
אני תמיד אוֹהֵב אותך
פשוט הַרְאוּ לה את הדרך
ואולי תמצאי אותי לבד
ואולי הכבשים תעזורנה לי
ואמצא אותך אני
ואולי אעזור אני להן
פשוט אבקש מהן בנימוס
ואז, אז אולי תִּרְאִי אותי
משוחח עם כבשים.

כששלחתי הודעה היא ייבשה,

שהרמתי טלפון אמרה "אחזור אלייך מאוחר יותר, אני עסוקה"

והיא חזרה, לפעמים בשתיים לפנות בוקר, לפעמים בחמש לפנות בוקר, 

אבל אני כבר ישנתי...

וקמתי בבוקר להודעה "התאכזבתי לגלות שלא חיכית לי ערה"
ולפעמים שהייתי מחכה ערה, היא שכחה שהייתה צריכה לחזור אליי.

כאב לי כשהיא האשימה אותי על הכל, כאב לי שהיא לא ראתה אותי, אלא רק את עצמה, 

ואני בין כאב של בדידות, לגעגוע של אהבה, נכנעת שוב, ושוב שולחת את ההודעה,

אבל לא סתם הודעה, את ההודעה היומית, על כמה היא טובה ומושלמת, וכמה אני צריכה להיות כמוה, על כמה היא מלמדת אותי, וכמה היא יודעת יותר טוב ממני עליי.. 

כל יום, אותה שעה, היא קיבלה הודעה, וכשביקשתי בחזרה, אמרה: "אני לא יודעת לכתוב" 

לא, לא צריף לדעת לכתוב: "אני גם אוהבת אותך" 

 

היא הייתה הבן אדם היחיד בחיים שלי, ניתקתי קשרים עם חברות כי היא אמרה שאני משקיעה בהם יותר מדי, אז, כשלמדנו ביחד, יצאתי משעורים כדי להיות איתה, לא הגעתי לפעולות כי היה לי יותר חשוב הקשר איתה.. אבל כשאני התלוננתי שהיא לא שקיעה בי, אמרה "תני לי קצת להיות עם חברות שלי, את יותר מדיי תלותית"

וכשהיא התחילה להתרחק, זה נעשה יותר כואב מתמיד, כי נשארתי לבד.

ההגנה של לומר על החיים שהם לא טובים.

איזו הגנה מתוקה חמודה ויקרה.

ככה כשאני אפגוש לא טוב, אני לא אופתע, ומעט פחות אשבר.

אבל איזה מחיר היא מביאה כפרה עליה,

איזה מחיר.

מחיר של חיים לא טובים.

כל טוב הוא הפתעה. אל תתרגל אליו, וגם אל תאמין לו כל כך.

בעובדה שאני מתחיל קשר אני מעט שובר או ממיס את ההגנה הזו.

וזה כואב ומפחיד כל כך כל כך כל כך.

כי יש משהו בקשר שיש לו אצלי איזה אמירה על חיים שיכולים להיות טובים. וזה שהחיים יכולים להיות טובים, זה פחד פחדים.

כל דיבור שלי מרגיש כמו משחק 

ואני לא רוצה לשחק אני רוצה לחיות 

אז אולי פשוט אפסיק לדבר.

ואז אולי אפסיק לחיות.

אני רוצה כבר לדעת, 

נמאס לי להיות בחוסר ידיעה, 

רוצה כבר לדעת אם היא שלי, 

ואם כן, להתנהג בהתאם מעכשיו, 

אבל באמת מה שמתאים עכשיו, 

זה שעדיין לא אדע אם היא שלי, 

ואתנהג בהתאם,

לאי ידיעה אם היא שלי.

במִדְבַּר חוֹלִי זה
אתן לך במתנה
חול מִדְבַּר צהבהב.

אין לי לתת לךְ במדבר חוֹלִי זה
כי אם חול מִדבר
אולי אצורים בתוכו זכרונות
של גמלים ושל שמש מִדבר
ורוח לוהטת
אלה דברים שאתְּ מכירה
ואולי אין בו דבר.

אם תרצי, אכתוב את שמךְ
אכתבהו על חול צהבהב
מכיוון שאין כאן אחר
בבוקר תמחקנה אותו
רוחות לוהטות של מדבר.

אולי אשיר לךְ תפילה
המוּשרת בשפת המדבר
להפוך את שעון החול
ולראות איך הזמן נעצר
במפל גרגרי זהב.

אם אינךְ זוכרת דבר
ניצור יחד זיכרונות של מדבר
וניקבר בחול הלוהט
כמו ערימות חולות העבר
ואולי תיזכרי בי מחר
בלילה חשוך וחוֹלִי
ותראי בחול השקט
זיכרון זהוב של מדבר.

סיפור על איש רזה בעולם של אנשים שמנים, כולם תמיד צוחקים על החוסר בשומנים שלו והוא עובר מסע שבו הוא לומד לקבל את עצמו כמו שהוא ולשמוח בשומנים שיש לו.

אם מישהו רוצה להשתמש ברעיון שיבקש ממני לפני אני כנראה אאשר.

אפריקיקי מאפריקס

פתחתי חשבון אינסטגרם חדש. אם אהבתם את התוכן אשמח שתתמכו ותפרסמו❤️

תחרות הכתיבה "מילה במקום" 2025 יוצאת לדרך! לפרטים והגשת היצירות: קול קורא לכותבים - הליקון ע״ר  בהצלחה הנהלת הספריות

רצונו של קודשא בריך הוא
התפילה, שבוקעת ופותחת שערי שמיים, שלי, הילדה, סתם ילדה
אני צורחת בשקט שאני רוצה קדושה
ואז שותקת בקול
ולעזאזל איפה הגאולה
כל מעשה קטן של אור מקרב אותה
ואני מחכה כבר יותר מידי
 

רצונו של קודשא בריך הוא
זה לא רחוק מרצוני
כי אני רוצה את הגאולה והוא רק רוצה כבר להביא לי אותה
ומה אני בכלל
כמה התפילה שלי שווה אצלו
בין כל התפילות וההגיגים של כולנו
 

רצונו של קודשא בריך הוא
מקווה שהוא קרוב
ככה קרוב שאני יכולה כבר לראות פס של אור

שנזכה כבר
בקרוב
אמן 
 

ופתאום תוך כדי שיחה

אני מרכישה שהפנים שלי רותחות

רותחות ורטובות 

והוא בשלו

״תמיד צודק״

אבל רבאק גם לי יש דעות

גם אני מרגישה

ולי יש אינטואיציה 

לפעמים

אז פעם אחת

פעם אחת

תקשיב לי

רק פעם אחת

או שאני אגיד 

לך לך

כי לי נשבר

אני לא ידעתי.

לא ידעתי שלב יכול להישבר, 

כשהוא כבר שבור.

לא ידעתי שחלל נוצר, 

כשהכל כבר חלול.

לא ידעתי כמה משהו יכול להיות חסר לי,

רק כשזה כבר לא כאן.

לא ידעתי כמה זה ממלא אותי,

עד שזה נעלם.

המשהו הזה הוא מישהו

שבכלל לא היה צריך להיות.

וחשבתי שכבר עברתי את הנסיון הזה,

השתחצנתי, לי זה כבר לא יכול לקרות.

איך אפשר להתגעגע כל כך,

למשהו שלעולם לא חוויתי?

מציאות ודמיונות מתערבבים,

אולי אף פעם לא באמת שם הייתי?

בסוף הכל חוזר אלייך אבא

חוזר וגם מתחיל.

לא הייתה דרך אחרת אני מניחה,

את המסר להנחיל.

תודה גם על זה

זה באמת כלום ושום דבר

במציאות שלנו,

המצב הזה- הוא נהדר.

כי החלל הזה לעומת חלל הכלל,

הוא ממתק,

זה לא אדם שנפל,

זה לא גיבור שנגמר,

הוא פשוט נקודה קטנה של חוסר,

שממלאת את כל הלב.

אבא,

מתי תביא קץ 

לכאב?

היום קשה אני לא רוצה לחשוב
היום אומרים לי רק בוקר
לא בוקר טוב
היום לפעמים 
זה קצת מפחיד
הראש לא תמים
הלב שלי
משתגע עד דלא ידע

היום עולה בראש מוות כמעט
היום מקווה שאלוהים שלי מעט 
היום מסתכלת
וגם קצת נבהלת
אולי באמת
העולם הבא
משתגעת עד דלא ידע

משוגעת בחברת משוגעים זה קצת נורמלית
צורחת שעם ישראל חי אז פאק איט
בחייאת רק צריכה חיבוק או תחיית המתים
גם אם זו בקשה גדולה מידי מאלוקים
משוגעת פה
משוגעת היום
מבושמת עד דלא ידע
כל החיים
שיכרות ולא מיין
שיכרות הזיות חרדה
עד דלא ידע