חברה שלי,
שמחתי בשבילך, את שמחת בשבילי
כשהיה לי טוב
כשמצאתי אותו
כשהתארסתי
כשהתחתנתי
את תמיד היית שם
לתת לי יד ולשמוח איתי
גם אם הלב שלך עוד לא הגיע
וחיכית לו
והכרתם
והתחתנתם
ושמחתי בשבילך
וגם בשבילי
ושתינו שמחנו
והיה טוב
והוא הביא לך
מתנה
בתוכך
ואת מגדלת אותה
ואני פתאום גם צריכה
לשמוח בשבילך
כשהלב שלי עוד לא שלם
ואני שמחה
כמו שאת
שמחת בשבילי
כשהלב שלי היה איתי
ושלך עוד לא
שנשמח שתינו תמיד
אמן
שלכת. הכל הולך, הכל נגמר. אתה מרגיש ריק, בודד, מפוחד, פשוט מרוקן. מחיים, מאמונה, משמחה, בעצם מהכל...
הזמן עובר וכבר כלום לא קורה. אתה מוצא את עצמך משתנה בלי הכר, זורק הכל אפילו בלי לשים לב.
ואתה לא רוצה להכאיב, אבל האנשים סביבך הכי רגישים בעולם. הכי טובים בעולם, אבל קשה להם איתך,
ואתה לא מבין מה הן רוצים ממך, מה הבעיה שלהם איתך. אתה רק רוצה לגדול, רק רוצה לצאת מהחושך מהמוות.
אתה רוצה לחיות, לצרוח ''איזה כיף לחיות'' רוצה להאמין שהכל יעבור, שיש לך מקום בעולם הזה, שעוד יבוא יום ותחליף טיטולים...
והלב שחשבת שלא יכול להשבר עוד נשבר כל פעם מחדש, והכל אדיש, רק יש איזה תקווה שמישהו יעזור לך, מישהו יוציא אותך מהמים,
יתן לך חיים, אוויר, כי אתה כבר תקוע עמוק עמוק, ואתה לא יודע עוד כמה זמן תוכל להחזיק מעמד.
מה בסך הכל אתה רוצה? לחיות. לחיות. למצוא מקום שטוב לך בו, שלאנשים בו טוב איתך. שיאהבו אותך איך שאתה בדיוק.
שלא ישחקו יאיתך, שיתנו מקום ללב שלך לנשמה שלך.
יש כאן מישהו ששומע? מישהו? אין לי כבר אמון בעולם הזה..
מה ביקשתי, לצאת מהחושך, שיהיה כאן מישהו שיתן לי אור בשיגעון. את הכאב שלי אני מכיר מעולה.
שרק יראה שיש סוף, שיש אור, שהוא אוהב אותי.
בבקשה תגיבו❤️
עצם התקווה הזאת היא נקודה פנימית קדושה ועמוקה שאין לוותר עליה
כמה שאני מתגעגע לנקודה הזאת.
כולם מחפשים מקום. כולם מחפשים אהבה. כולם צריכים לעבור מסע בדרך לשם. ומי שלא מחפש זה סתם כי הוא הרעיש לעצמו מדי כדי לא לשמוע את הדממה. השם יתברך מקשיב. הוא נמצא בדיוק איפה שלא מצפים שהוא יהיה והחושך הוא אור מרוכז והלב הוא כמו שער שכשהוא נשבר הוא נפתח לאור גדול.
כל יהודי הוא נשמה אינסופית מדהימה שראויה שיקבלו אותה כפי שהיא
חזק ואמץ
ראייתי מיטשטשת
עיניי היפות בעבר
מכוסות ענן עכור
דלת האישון אינה פתוחה למבקרים
צבעי העולם מתיישבים לידה באנחה
ועוזבים בהדרגה
שבילי הגן ריקים מאין אדם
איני רואה, והצבעים מפנים את מבטם מרוב לבן
מאופק האירועים ההולך ומתרחק
ללא קרקע שחורה ופוריה
הכמהה בתפילתה החשוכה אל אור כלשהו
ההולך ומתרחק בחלל הריק
באיטיות סלעית אני הופך לגרם שמיים
תלוי בכחול הלילה
ומאיר בלבן שאיני רואה
לאלה שאיני רואה
וראייתם עכורה
מדלתות כבדות המסתירות
את אישוני עיניהם היפות.
להתראות אמא. אולי לא אשוב.
אני לא רוצה להדאיג אותך, אז אני שותק.
כן אמא, אני עושה דבר חשוב.
אבל את יודעת, והלב שלך זועק.
אמא, אני נפרד ממך עכשיו.
אני אומר רק להתראות, שלום.
אבל בלב אני יודע שכשתראי אותי שב,
יכול להיות שבמצח יהיה לי חור אדום.
נכון, בני רק יוצא להפגין,
או לשמור על הארץ, לרעות את הצאן.
אבל מכל עבר מחכה מקטרג ומשטין,
שוטר ומחבל מהווים סכנה לבני הקטון.
ואין פוצה פה. אין מגן על דמו,
כל מנהיגי הציבור שותקים על העוול.
בני יקירי מוסר נפשו על עמו.
מנהיגי הציבור מהדקים על צווארו את החבל.
תתקשר בבקשה, אמא אומרת.
בסדר, אני מבטיח, ולא יודע אם אוכל לקיים.
פניה מודאגות. שתיקתה מהדהדת.
האם תזכה עוד לראותני נושם?
הלך לדרכו, בני האהוב.
לבצע שליחותו, להגן על ארצו, על אהוביו.
האם אזכה לראות אותו שוב?
ה' הטוב, שמור על ילדי מכל אויביו.
אבל אנשים אתם כותבים ברמה גבוהה אז נשים פה איזה קטע קטן מוזמנים להגיב להעיר וכו
ודם ירד על הלב
שחושב וחושב
לא רוצה
אבל לילה צריך לישון
אבל לא רוצה
חושך חידלון
פנים יפות
ופנים אחרות
יש נביעה
אבל
יש גם צרות
"שישים מלכות
ושמונים פילגשים
אבל
אחת היא
יונתי תמתי"
רק אחת
נעלמה
בוכה
וגם
צוחקת
לעצמה !
היא
אומרת
לוסוף
תורה
היא מבקשת
מוזמן לקרוא לשתף יותר 
אני נהנתי
לא כי אני הצלחתי,
אני אדם פשוט,
אדם שיודע ליפול,
לא כי זכיתי במיליון,
ולא אין לי ביטוח מה יהיה בעתיד,
לא כי גיליתי את סוד האושר,
פשוט כי יש פה סוד אחר,
סוד הנשמה,
סוד הנפש,
סודות רבים,
תשובות גדולות,
מה יש שם שמושך אותי למטה?
מה יש בייאוש הזה,
בשממה הזאת,
בחלל הריק הזה,
שכולו מלא ברבש"ע,
בדמעות, במפלים שיורדים מהעיניים,
הן הנקיון, הן הריפוי, הן הליטוש,
אם אבנים שחקו מים,
הן שחוצבות בהר בניין חדש,
מה יש בתפילה הזאת שמגיעה מעומק הלב,
מגיעה אחרי שנה שלא באה,
צועקת את מה שהנשמה כלאה בפנים,
שואלת את השאלות הכי גדולות,
אבל בסוף רוצה אל אבא,
מה יש בעליות,
מה יש בירידות,
מה יש בתהומות האלה שבסוף אז יוצאת הצעקה,
ולמה דווקא שם שומעים הד הכי חזק?
זה סוד הקסם,
דווקא בקרקעית הים,
דווקא בחולות, מוצאים אוצרות,
רק לא לפחד ליפול,
יש מי שמושיט יד,
יש מי שרואה.
אנשי הים
צריכים להשלים עם גורלם
שהם נתונים להשפעתה של הרוח
וכשהריח נעימה וטובה
גליהם יזרמו על פיה
וכשהיא סוערת וקשה
גם אז, גליהם יזרמו על פיה
והרבה גלים טובים הולידה הרוח ותוליד
וגם הרבה גלים רעים שהגיעו מרוחות קשות
ואין לאנשי הים להתפלא מכך שכל יום הם נולדים אחרת. שהרי הרוח משנה את נשיבתה בכל יום. והים הרי לא מופתע שכליום גליו אחרים. ואין להם לאנשים שהם ים להתקנא בחוף. שהרוחות אינן משפיעות עליו. כי הים לא יוכל להפוך לחוף. ונשארלאנשי הים רק להתפלל שינשבו בו הרוחות הטובות. וגליו יהיו יפים וטהורים.
יואו אלוהיי שישמור
עלי. עליו. עלינו
שמור עלינו רבאק
שלווים
אוהבים
רגועים
לא ביקשתי הרבה
רק אוויר
אם קשה זיווגי וכו
ומצאתי את ים סוף
מה עכשיו?!
סתם מילים שעלו לי אחרי סערה עם בעלי
סערה מיוחדת, כן
אבא מה קרה לי
איך לכאן הגעתי
אני כל כך אוהבת אותך
אז למה התרחקתי?
אבא, די, נשבר לי!
היצר הזה גומר אותי.
אני מרגישה כל כך צבועה.
המצב שלי כאן פסיכי.
אני רוצה אמת
אני רוצה שקרים
המוח רוצה שאתעשת
הלב שלי לא מסכים
אני אוהבת אותך
אני אוהבת חטאים
אני רוצה להיות טובה
אבל עצוב כל כך בפנים
וכשאני מגיעה לצומת הזאת
מרגישה שבא לי לעזוב הכול
היצר הזה לא נותן לחיות
אני כל כך רוצה כבר לעלות
וכואב כל כך בלב
אני נקרעת שוב ושוב ושוב
אני רוצה להתקרב
וכמו מטומטת הולכת לביוב
אני חולמת על אמת
אבל נמצאת בחשיכה
והמוח כבר לא משתלט
על הלב והזירה
תציל אותי!!!
מזדהה ממש 
אני זוכר אותה
היא הייתה ככ יפה. הכי יפה שיש. היה בה שמחה ושטוטניקיות אפילו יותר ממני. זה היה ככ מזמן נדמה שזה היה בגילגול הקודם או שזה היה סתם חלום אפילו..
אבל זה לא חלום, חצי מהשירים בפלייליסט זה מהתקופה הפשוטה הטהורה ההיא שעוד הייתה אחותי.
מאז אני לא זוכר פעם אחת שהייתה לנו שיחה. הכל היה תמיד מהצד עם תוקפנות ומבטי איבה ואף פעם לא הבנתי למה. מה עשיתי לך? אבל מילא זה היה רק נגדי, זה לא. את התעללת בכולם, והכי הרבה באמא. וזה עוד נמשך. עד מתי? את לא זוכרת מי היית? אני כבר לא מתגעגע אליך כי הזיכרון אליך ככ קלוש נשארו רק השירים.
וכל השנים האלה חיפשתי אותך בתת מודע ניסיתי לברוא אותך מחדש ולכן היו לי ככ הרבה ידידות טובות, ידידות שאהבתי התפללתי ודאגתי להן ככ , אבל זה כזה דפוק אני אמור לדאוג לך, את אמורה לעלות לי לראש ראשונה כשחושב על מישהו לשדך, לא הן. את אמנם אחותי אבל כבר התייאשתי ממזמן וכבר שנים שאני לא חושב עלייך, אבל בפעם האחרונה שם כשניגשת אליי בשקט ואמרת "קח דני תשתה זה סגולה לזיווג" -קפץ לי הלב.
את לא רק שיר?
ממליץ לכתוב 'כל כך' ולא ככ
מהו המוות, בעצם?
המוות הוא תחנת מעבר.
אם היינו באמת מאמינים בעולם הבא,
היינו אמורים לשמוח בו.
סוף סוף, הגיע שעתו של פלוני.
הנה הוא יעלה לכיסא הכבוד.
ישפט לפני מלך מלכי המלכים.
הנה פלוני יושב בגן עדן,
וסביבו מרקדים מלאכי שרת,
והוא מתענג על ה', שמח.
אז למה אנחנו עצובים בעצם?
האמונה שלנו מתערערת כשמישהו מת.
למה? מה גורם לכך?
מראה הגוף הריק, חסר החיות?
הלא החיות עברה הלאה,
היא כעת במקום טוב יותר.
האם אנחנו מקנאים בו, בפלוני?
לכן אנחנו בוכים?
האם גם אנחנו מייחלים למוות הגואל?
אם אנחנו באמת מאמינים בעולם הבא,
באמת אין מה להצטער, הלא כן?
שמא אנחנו דואגים שלא אסף מספיק זכויות?
למה אני עצוב, בעצם?
רציתי שפלוני יישאר איתי בעולם.
האם אני אנוכי?
הרי לפלוני טוב עכשיו, הוא בגן עדן.
ואולי, אולי פלוני אנוכי?
הרי הוא השאיר אותי פה לבד,
והוא הלך להתענג על ה'.
כלום פלוני הוא זה שקבע את מותו?!
הלא ה' הוא המולך על הארץ.
אז למה אני עצוב, בעצם?
האם אני כופר? במידה מסויימת כן.
האם כולם כופרים?
אני מאמין
אז אתה לא עצוב?
כשאדם נפטר מסתיימת ההשפעה האקטיבית שלו על העולם
ולכן הרבה דרכים והארות ששייכים לו, נסתמים, מלבד כנראה צדיקים שבמיתתם קרויים חיים
"איתא שהמן שמח כשנפל לו הגורל בחודש אדר בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד, והלא הוה ליה למימר נולד מקודם ולא אחר מת, אלא כשמת משה נולד שוב כי נתעורר שוב כח משה רבינו ע"ה [...]" [אמרי אמת תרומה תרצ"ו]
וכמובן כל העניין שיפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים כו'
המכתב מאליהו מתייחס לזה באריכות איפשהו מה העניין
אבל אתה בהחלט צודק שרוב הפחד והעצב ממוות, אצל האדם הממוצע, נובעים מסיבות לא־נכונות
לגבי כפירה לא יודע מי שרוצה להפנים את אותן אמיתות שיפנים מי שרוצה להאמין ולא להאמין שיאמין ולא יאמין
כן. אני מסיונרית. תתמודדו
אבל הגעתי למסקנה שהסופר סתם מטומטם
קפיץלא הושפעתי מתוכן הספר עצמו, פשוט לפני כן לא הכרתי את המושג רציונאלי.
הראש ישיבה הקודם שלי אמר לי שאני אוהב תאוריה, והוא צודק, אני די פילוסוף.
מתוך עולם תוהו
בתוך עולם מחשבה
שתי קצוות נשזרות זו בזו
ברית שלום נכרתת
ברית שלום מתהווה
בין רסיסי דעות
חופשיות
יד לוחצת יד
ובעבור הגבול שתי ידיים נלפפות
לא מרפות, מתרפסות, מתערבבות
ואריג יפיפה מתגלה לעין כל
אך חד עין יבחין מיד
אין זה כי אם שעטנז מכוער
גם אקטואלי
שינתו של הנער הייתה עמוקה והוא חלם שהוא מטייל בעיירה שקטה ליד שדה חיטה גדול. כשקם בבוקר הוא יצא מחדרו ונכנס למקלחת. רק כשיצא ממנה והביט בדלת חדרו של דני נזכר במה שקרה אתמול. הוא ניער את המחשבות מראשו ונכנס לחדרו כמו מישהו שמנסה להתחמק מפגישה עם מכר ותיק. הוא ייבש את שערו במגבת ולבש את בגדי העבודה שלו, שתה בזריזות כוס מים מהברז במטבח, ויצא מהדירה אל קור הבוקר החריף. כשסידר את חדר האוכל הביט אל המדשאה שבחוץ ונזכר בלילה שבו הוא ודני נסעו בקלנועית. הוא נזכר בעניין הויכוח על הדירה ועל כך ששמע את דני אומר משהו על חתולים, והחליט בליבו לשאול את דני לפשר העניין כשיוכל. לנער הייתה חיבה מולדת לחתולים, לעיתים חשב שכל אדם נולד עם אהבה יתרה לחיה מסויימת, אולי אפשר לומר "חיית הנפש" שלו. אצל הרבה אנשים החיה היא כלב, אצל הבודדים והציניים שבהם היא חתול. לפתע עניין החתולים ודני נראה לו מובן יותר, אך עדיין היו הרבה פרטים חסרים בשביל שיוכל להבין את התמונה במלואה. כשדלתות חדר האוכל נפתחו והאורחים התחילו להיכנס משל היו נהר שוצף שנפתח סכר בפניו, שם הנער לב לכך שדני יושב בתוך הקלנועית לא רחוק מהויטרינה. מכיוון שהארוחה הזאת הייתה בופה והאורחים היו מעטים ביחס למגשי האוכל שנפרשו, החליט להסתכן ולצאת החוצה. כשניגש אל דני קרא בשמו, ודני אמר שלום בטון מתנצל. "סלח לי על הבלגן של אתמול", אמר דני, "תמיד קשה להביא את החתולים למקומות חדשים, הם מנסים לברוח מהמקום הלא מוכר, בלי להבין שהמוכר רחוק מאוד". "האם אתה מביא את החתולים לכאן לעיתים תכופות?" שאל הנער. "אני מביא אחד מהם לפעמים כי קשה לי להיות רחוק מהם. תבין, אני כמו האמא והאבא שלהם". "ואיך הגעת למצב הזה שאתה כמו הורה ל... ובכן, לכמה חתולים בדיוק?", "תשעה" ענה דני. "תשעה חתולים" השלים הנער. "כשמחלת הקורונה הייתה בשיאה הייתי בדירה שלי לבדי חודשים ארוכים, החברים המעטים שהיו לי לא רצו להסתכן ביציאה מהבידוד והידבקות, ומשפחה אין לי". דני עצר את שטף דיבורו לרגע והביט בציפור גדולה שעפה מעל המאגר. "יום אחד כשיצאתי לעשן סיגריה בכניסה לבניין שמעתי יללות מארון החשמל בכניסה, כשפתחתי את הדלתות ראיתי חתול קטן ורעב. לא יכולתי להשאיר אותו שם למות, אז לקחתי אותו לדירה והאכלתי אותו." "ואיך חתול אחד הופך לתשעה?" שאל הנער וזרק מבט חטוף דרך הויטרינה אל חדר האוכל, כשראה שהמגשים מלאים יחסית החזיר מבטו לדני שפתח בתשובה. "הדבר חזר על עצמו עם עוד שני חתולים שחיפשו נואשות אוכל בפח של הבניין ויללו לעברי בלי הרף. הם הסתדרו יפה עם החתול האחד שכבר היה לי, והייתי מרוצה מהמצב כמו שהוא, לחתולים היה מקום ואני לא הייתי בודד יותר." הנער חשב לעצמו שזה עצוב שאדם צריך להפיג את בדידותו בעזרת בעל חיים, אך הוא כמובן ידע שהחיים לוקחים אנשים למקומות מוזרים. דני הוציא מכיסו חפיסת ווינסטון בלו מקומטת ושלף ממנה סיגרייה עקומה. הוא הצית את הסיגריה ושב לשטף דיבורו, "מה שלא ידעתי אז הוא שאחת מהחתולים שמצאתי ליד הפח היא בכלל חתולה, ובהיריון." הנער הנהן."וכך משלושה הם הפכו לתשעה, מיותר לציין כמה בלגן היה בדירה, וחששתי ממה שיכול לקרות בעונת הייחום הבאה. לקחתי את כולם לוטרינר וסירסתי אותם, ומאז הם שונאים אותי." צלו של ענן חלף מעליהם ושתיקה קצרה התמקמה לה בנוחות, הנער קטע אותה, "מה הטעם בלהחזיק חתולים שלא אוהבים אותך?" דני הזדקף במושבו בקלנועית ואמר "הם כבר לא יכולים לשרוד ברחוב, חלקם הגדול חתולי בית מלידה, ואני גם לא יודע מה אעשה אם יום אחד אראה אחד מהם דרוס על הכביש." דני שיחק עם בדל הסיגרייה שכבר נגמרה באצבעותיו, "הם כמו המשפחה שלי" אמר. הנער הרגיש שהוא מתחיל להבין משהו שלא ידע כלל שהוא לא מבין לפני כמה ימים. משהו עמוק ואפל, אבל גם משחרר ואמיתי. דני הפנה את מבטו בחדות שמאלה ואמר "האחראית מגיעה דרך הלובי, כדאי שתלך מהר". הנער הודה לו ורץ בשפיפה אל הדלת האחורית, מתפלל בכל ליבו שלא תבחין בו מבעד לויטרינה. המצב נפתר בשלום כששתי שניות לאחר שהתמקם ליד המגשים, נכנסה האחראית חמורת הסבר והביטה בו במבט של מאובן. היא המשיכה ללכת כשראתה שאין על מה להתלונן. כשהלכה, הסיט הנער מבטו לויטרינה ועוד הספיק לראות את הקלנועית של דני נעלמת מעבר לסיבוב.
מאוחר יותר, כשחדר האוכל התרוקן מסועדים והנער נשאר לבדו לנקות, הוא ניגש לפינת הקפה והכין תה מחליטה של קמומיל ותה ירוק. הוא ניגש לויטרינה וברגע נדיר של שלווה ופריקת עול הביט בעננים האפורים שהתאספו בשמיים. כששתה את הלגימה הראשונה, התחילו לרדת טיפות. ועד שסיים את כוס התה, כבר ירד גשם של ממש, הגשם הראשון.
פרק שמיני
דני הביט אל השמיים, העננים האפורים היו כהים וכבדים. הוא כבר הריח את זה כשיצא מהבית בבוקר – הגשם הראשון יורד היום. הוא מיהר להסיע את הקלנועית לסככת התחזוקה כשמסביבו רוחות מצליפות ורעמים מתגלגלים. כשירד מהקלנועית הן התחילו לרדת – טיפות, בהתחלה קטנות וקלילות ובמהרה הפכו לגדולות וכבדות. הוא רץ מהסככה אל הכיסאות שהיו מונחים ליד היציאה האחורית מהמטבח, הוציא את חפיסת הווינסטון בלו מהכיס ושלף ממנה סיגריה אחת אחרונה. הוא השליך את החפיסה לפח הסמוך מבלי לקום מהכיסא. דני תחב את הסיגריה בין שפתיו ושיכל את רגליו, בעודו מדליק את הסיגריה עם מצית ביד אחת סיכך בידו השניה על המצית מפני הרוח, לאחר שלוש ניסיונות הלהבה עמדה ברוח והסיגריה נדלקה. דני שאף שאיפה עמוקה ונשף את האויר לאחר שלוש שניות אל השמיים האפורים. הגשם ניתך בחוזקה על האספלט שמולו והתחיל ליצור נהרות קטנים לאורך הכביש. דני אהב לחשוב שהגשם מנקה את הכל – את העצים, את הכביש, את הרכבים ואפילו את נשמות בני האדם. הגשם הזכיר לו ילדות נשכחת, איך היה רועה את הכבשים בחווה של אביו החורג, איך כשהיה מריח את הריח הזה באוויר מיד היה מניף את מקלו וקורא לכבשים ללכת אחריו לדיר. אבל הוא כבר לא ילד, והוא לא רועה כבשים בשדה. הוא עוד אדם ששורד את החיים האלו, ולא ברור אם הוא מצטיין בעבודתו או נכשל כישלון תהומי. הוא לא ידע אם החיים נועדו כדי שנעבור אותם בשלום או כדי שנילחם בכל רגע מהם. הוא נלחם כל חייו ותמיד ציפתה לו אכזבה, עם הוריו ואחיו המאמצים, עם עבודתו באבטחה ואפילו עם חתוליו, נראה שכל דבר נידון לכישלון בחייו. הוא לא רצה למות, הוא עדיין אהב את עצמו, אהבתו לעצמו לא הועמה אפילו במקצת, לא משנה כמה זרם החיים ניסה להטביע את נר נשמתו הוא התעקש להישאר בוער. אבל עכשיו הוא הביט קדימה וראה שטח אינסופי של אותו – הדבר. אותה עבודה ואותה דירה עם אותם הסמים ואותה הבירה, אם גופו לא היה מזדקן היה אפשר לחשוב שהוא תקוע בלופ שאינו נגמר. אבל הוא מזדקן, והוא נהיה בודד יותר ויותר, הוא גם רצה אישה וילדים, הוא גם רצה בית חם ורגוע, כמו הבית שגורש ממנו כשהוריו המאמצים נפטרו, ונראה שככל שהזמן חולף החלום הזה נהיה דהוי כמו בגד שנשכח על חבל הכביסה בשמש. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה האחרונה ומעך את הבדל על אחת מרגלי הכסא. הוא נשאר להביט בגשם, והיה נדמה לו שהגשם מביט בו בחזרה, אך דבר אחד נכון לגבי כל גשם – זמנו קצוב, אותו דבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו.
רק ביטוי אחד הפריע לי - "קור הבוקר החריף" לא נראה לי שקור חריף.
מים
הגמיאני נא מעט מים מכדך
רק מים
ואם לא מים אז תשומת לב
או חיוך
רק שימי לב
נשומלה שלי
הלב הכתום
הלב הג'ינג'י שלי פסק מלפעום,
הלב שלא הייתי מודע לו עד היום.
שני חדרי הלב הג'ינג'י שלי והמעטפת,
ומדינה שלמה שכולה, אבלה ומוצנפת.
השירה פסקה,
התקווה כבתה.
הלב הכתום,
נהפך לאדום.
אנו לא נשכח!
אנו לא נסלח!!
אנו נקום וננקום!
את הלב הכתום!
נשמיד את עזה על הארורים,
מי ייתן וימותו לאט ובייסורים.
ואז השירה תחזור וגם התקווה,
והלב ישוב לפעום אם בא הגאולה.
ואז אני מתעורר מהחלום האופטימי,
אל העולם המציאותי והפסימי.
לצערי איננו מונהגים בידי לוחם,
לצערי המנהיג על האויב מרחם.
בימים ההם אין מלך בישראל,
ולא שופט או גנרל ואנוכי שואל:
"איככה אוכל וראיתי ברעה שפגעה בעמי,
ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי."
איני אשכח!
איני אסלח!
אך לצערי אני נוכח,
שאחיי אינם נוהגים כך.
אילו היה לנו מנהיג.
לוחם, אמיץ, ירא שמיים.
אחד שאת אויבינו ידאיג,
שלא יעזו להביט לו בעיניים.
מישהו שיוביל את העם לניצחון,
אחד שידרוש: נקמה!!!
מישהו שינער את כולם מהדמיון,
ולא יהסס לפתוח מלחמה.
בואו נהיה המישהו הזה.
בואו נוביל את העם לניצחון.
בואו נהיה הרצל, החוזה,
נקבע עובדות בשטח, נגשים חזון.
לאט לאט, נעיר את הלבבות.
שכל אחד שיהיה מנהיג,
שיצית בעיר אש, להבות!!!
שיאמר די, אני לא מבליג!!!
כל אחד שיארגן קבוצה,
כזאת שתפעל, שתאמר: עד כאן!
קדימה אחיי, לומר להם החוצה!!!
לא רוצים אותם, אין דו קיום עם סרטן!!!
נגני, נגני גיטרה.
הגשם שוטף,
רטוב וזועף.
נגני, נגני נא לי גיטרה.
האדמה הפכה בוץ,
שלוליות שקוראות לי לקפוץ.
נגני, שירי לי גיטרה.
גומות מתמלאות,
זורמים המים בנהרות.
בכל כוחך גיטרה.
העננים כשמי הליל,
נוטף הגשם מהתיל.
עד המיתר האחרון גיטרה.
רטוב עד לשד עצמותיי,
מתבוסס בבוץ עד ברכיי,
צווחי איתי את נשמתך גיטרה!
רעמים באזניי,
ברקים בעיניי.
היי שלום גיטרה.
למה? למה?? למה כולם מקטלגים אותך, יודעים מי אתה, יודעים אם אתה קשור לה' או לא,
למה אם אתה לא דוס שעושה בדיוק מה שאומרים לו אז אתה לא קשור לה'?
למה מי שלומד כל היום יותר מחובר לה?
למה כולם חושבים שאיך שאתה נראה זה אומר מי אתה בדיוק?
למה אנחנו כל החיים מנסים לרצות אנשים ולא עושים מה שאנחנו באמת רוצים?
למה אי אפשר לקבל אותי כמו שאני?
למה אם אתם חושבים שאני יעשה כמו מה שאתם חושבים זה מה שה' רוצה ואני באמת בוחר בזה?
למה אין כוח כבר להלחם, לשחק, לרצות?
למה אי אפשר פשוט להיות, פשוט לאהוב, פשוט לאהוב.
למה אתה חושב שאם אני לא כמוך זה לא טוב?
למה אי אפשר גם פשוט לחיות, לתת לאנשים לחיות. לחיות. נמאס כבר מכל המלחמות האלה, נמאס!
מה בקשתי, פשוט לחיות. שחררוווווו
יש ישיבות כאלו שיותר ברגוע, אבל לא רק ישיבות התכוונתי גם מקומות , חברים חדשים וכל מיני ב"הצלחה
כולנו שופטים כל הזמן.
זה פשוט מה שאנחנו.
העבודה היחידה היא פנימה.
להפסיק לשפוט אנשים אחרים שייתכן ושופטים אותנו.
כי בסוף כולנו מתים.
אז למה שיהיה לנו אכפת משפיטה של אנשים?
זה עשה אותי עצובה זה עשה אותי לא בטוב
לא כי איכפת לי ממך ולא בגלל שום סיבה הגיונית
ככה באלי לכתוב
שקט כבר אני אסדר הכל
עלאק בליינית
סתם זה רע שעשית לי רע ומגיע לך רע
ואז טוב לך באהבה
ואני הייתי טובה
אני נשואה, ובגדול טוב לי
ברוך השם אין כמו בעלי
אבל למה טוב גם לך
היית חרא
מגיע לך רע
עם רצון כזה לנקמה.. אם הבנתי
זיויקאחרונהוְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר - אֶת דְּרָכֶיהָ,
וְהִיא תִּזְכֹּר אֶת צְעָדֵינוּ,
אֶת כַּרְמֵי אַהֲבָתָהּ וְאֶת יֵין חָכְמָתָהּ,
וְהִיא תִּזְכֹּר אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ.
הָאָרֶץ אֶזְכֹּר - אֶת פָּנֶיהָ,
הַמְּכֻסּוֹת בְּאוֹיֵב כִּרְעָלָה,
וְהִיא תִּזְכֹּר אֶת מִלּוֹתֵינוּ,
עַד שֶׁנָּשׁוּב וְנָשִׁיב לָהּ אֶת שֶׁלָּהּ.
מַשָּׂא גַּעְגּוּעִים נוֹשִׁיב עַל בִּרְכֶּיהָ,
גַּם מִי שֶׁנָּפַל אַךְ שְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת,
וְהִיא - תִּזְכֹּר אֶת לַחֲשֵׁנוּ,
וְתִמְזֹג אֶת רוּחָהּ בַּלְּבָבוֹת.
בְּרִית יַעֲקֹב וּבְרִית יִצְחָק
וּבְרִית אַבְרָהָם תִּזְכֹּר.
וְהָאָרֶץ תִּזְכֹּר.
שממש כיף לי לראות את מה שקורה פה לאחרונה.
את ההתעוררות, הכתיבה וההעמקה ביצירות אחד של השני,
ובכלל השיח ומה שכל אחד מביא לכאן.
מרחיב לב ממש, ופותח משהו בנפש.
תודה 🌷
צדיק יסוד עלוםאני הנני כאינניבינתיים שומר עליכם מרחוק (משרת בסדיר כרע)
ארץ השוקולדאחרונהכל הכבוד,
שתזכה לעזור לעמנו לנצח עד הסוף בבריאות, שמחה וחברים טובים!
