פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 8)

בעיקר-שהטוב והרע היתערבבולגמרי , אפילושלקחת רת זה לכך שהמוותש לוהיה יפה ולא רע ,מאוד מורגשת הציניות   שהוא בסופו   שלדבר מת   כמו כלב.

והשראה לשימושאלטרנטיבי   בפסוקים.

באמתכלב הוא גם   חיה רעה,בתפיסה   וגם כמו לב .

לזכר מתי כספי, הפעלתי לילדיי את השיר הפופולרי "כלבלב הו בידיבמבם", ומשם הידרדרנו לשירים רבים שנכתבו על הכלבים (פה קבור הכלב, שלמטבח בא כלב, וכו וכו).

ולא בכדי - כבר כתב ה"בן יהוידע" (ביצה כה: ), שישראל עזים שבאומות, נדרשים ללמוד מהכלב שהוא עז שבחיות.

השיר הזה ,יותר מסוכן ממשחק ,המיליםוהאירוניה

מי שיבין לעומקיקפא.

מרד מטאפ יזי

בכוונה זה ספת עם ס ולא שפת עם ש? כאילו בקטע של ספה?

[הרבה פעמים כשאני מגיבה כך מהבטן 

איני יודעת מה מצבו של הכותב

המילים משלהבות ומעוררות חלחלה 

בדרך שהיא כל כך מושכת ופרועה

ולצעוק עוד אולי חסר טקט

כשחושבים על כמה זה כואב]

--

והחתימה מהיכן?

https://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=en&pageid=53&cat=2&newsletter=051&article=141

איך יד עת שכואב  ?   זה שיר על עכבישים ,

פרוע בקטע טוב לגמרי

אהבתי את הרפרנס לרב קוק.

כתבתי בעבר הרחוק שיר על שיחות עם חיפושית אז יהיה מעניין לזמר לעכביש....

אל תילך לעכביש

אל תילך אליו, תביא לי כסף לצדקה

זה יציל אותך ממוות. אין לך כסף? אז אל תבזבז לי את הזמן

אני הלכתי לעכביש, ואני אומר לך אל תילך

אבל תילך לי מהעיניים עכשיו, אני עסוק

העכביש אומר דברים רעים מאוד ילד

אל תילך אליו

אני רעב מאוד ילד

בגלל העכביש הלך הכסף, הלך

עכשיו אני רעב ושוכב על האבן הכואבת

ומתחנן לאנשים לכסף

אל תילך

פתאום הוא פצח בשיר רעוע, בגרונו המודלק:

מה קורה בחושך

יש לשרוק!

אנשים רכונים למילוי תאוות

כמה חיוכים שנשטף מהם חושך

מול מראה, רענון הבעות

יצר האדם טוב מנעוריו, טוב

אבל יש עכביש! יש עכביש!

כמה תחנונים מתחנן גבר להוט

לאישה רכה עם עיניים אטומות

היא של העכביש כבר, לא שלך!

שכב עלוב בספה ושתוק! תחלום אחרות

יצר האדם טוב מנעוריו, טוב!

אבל יש עכביש! יש עכביש!

אז אני אומר לך (כאב לו וחדל לשיר)

אל תילך לעכביש

אני הלכתי והכל נגמר לי

תביא לי כסף לצדקה

תהיה נחמד אל האישה ואל תתחנן כשהיא של העכביש

העכביש שר שירים רעים מאוד ילד

אז אל תחשוב על עכביש

תתעלם ממנו כמו שמתעלמים ממשהו נורא

תתעלם ממנו כמו שמתעלמים ממני

עכשיו לך, או יש לך מה לאכול?

אתה ילד טוב, אל תילך לעכביש

בחושך צריך לשתוק

לכופף את כל הראש

אין לי מילים, פשוט כתבת מה שאני מרגישה...

עזרת מאוד, חיזקת, המון תודות🙏

חרוזים מדוייקים

רק לדעתי אולי עדיף להחליף ל'יש סיבה להכיל ומסתובב לכולם', סתם נשמע לי שיותר יסתדר....

תנו כבוד לחקלאי העיראקי

צעק המטורף על פתח המדרגות הנעות

כמה כאב לו לראות את העוברים והשבים

דמעות זלגו מעיניו מנחיריו

תנו כבוד! תנו כבוד!

כמה כבדים היבולים

כמה קופחת השמש

מה מתפתל בעבותות זקנו הלבן

שומעים את העור הפריך מיטגן בשמש הקופחת

המטורף לופת כתף של איזה עובר והוא מתנער באימה

חתיכת פסיכופת!

המטורף לא עומד בזה יותר

הוא בורח מהם, נוהרים לפניו

פרצופיהם האטומים, עיניהם המזוגגות

נערות מתפקעות בצחוק והוא מתגונן:

החקלאי העיראקי קם השכם בבוקר

עצמותיו חורקות

הוא שומע את ההרים העתיקים שרים שיר כבד

הוא חובש את חמורו ונוהם בגרון סדוק

למה אתן צוחקות

תנו כבוד

הן מביטות זו בזו בתמיהה מוגברת וצחוקן נכפל ומשתלש

לאיש לא אכפת

ששוקעת השמש בערב בעיראק

והחקלאי העיראקי חרש ורתם

שנצרב עורו בשמש

שנשחקו עצמותיו

גם הלילה יישתה ויבכה בדממה

תנו כבוד

מעניין מה הרקע לשיר הזה

סוד

אני רוצה שנבנה בית. נגור יחד, סוף סוף. נגד הפחדים, נגד הרוחות, בלי להסתתר במערות חשוכות. ניתן לי גב חזק, אפשר להעמיס אבנים כבדות. אני אשמח, אני אשמח לסחוב אבנים כבדות. מה דרוש לבנייה, אלמד ואבנה, קרשים אבנים מלט טיח חצץ לבנים יסודות? אלמד אבנה אחפור אעמיס, נבנה בית יפה תוכלי לדור בו. תחייכי, יפה, תשמחי! הנה קצה חיוך, הנה האופטימיות הדרושה, בואי עוד, אני כבר מתחיל

למה אני רועד? הברכיים עייפות, קצת לנוח, קצת לנוח. הבית מתקדם, מתקדם, לא חשוב. האגודל נשבר אז מחכים קצת. לא תמתחי רגליים? כל כך נעים בחושך? בואי נצא. אולי נכין אוכל יחד? שתיקה! אז נזמין שליח. כשאני ישן אני חולם רק על אבנים

ילד אין נשים, אינן קיימות. קח, תקנח את האף מה אכפת לי. כמה רגליים! כל הלילה חלמתי על האבנים המטפסות על הקירות! אין נשים, זדון!

לא צריך בתים, נעים במערות. לא השתקם האגודל, יש שתי ידיים. העיניים נעצמות לי, אני רואה עוד ועוד אבנים

קח את הממחטה ולך, מה אכפת לי.

התנים מייללים הרבה הלילה

לקח אותי, לפי ההקשר, לכך שהשתמשו בעבר בקנריות בתור אינדיקטור לגזים רעילים במכרות. מעניין לשחק עם זה קצת.

אם את מתארת מצב אמיתי, אז סבלנות סבלנות. ועוד פעם סבלנות. וכמובן, איך  לא, תפילה. גם תפילה לסבלנות.

כמי שגם חיכה כמה שנים (בכמה סבבים), אני מאחל לך שזה יגיע מהר ושתהיי מוכנה לזה. לפעמים, דווקא מה שקשה גורם לנו להעריך יותר, להחזיק קרוב ולתת אהבה עד אין קץ.

וכשזה יבוא אולי גם תביני למה חיכית ותעניקי לו/ה את כל מה ששמרת לו כל הזמן הזה...

מאוד מיוחד

כתבת ממש יפה ונוגע

שתשמעי בשורות טובות בקרוב

להוריד את הכובע על ההתמודדות 

רק מציעה להכניס את החלונות שניקינו שנייה לפני האובך והתלכלכו שוב😉😅

אם לא-אז מי שכתב את זה גאון😅

החיבור בין הסיפורים והציטוטים מהגמרא והעניין שאפילו ברש"י בצדדים כתוב על זה-פשוט מטורף!

אודי-יהודה (השריף המג"ד המזרוחניק), ובאז שניאור (החבדניק שהוא שלוח במאדים ופתח שם בית חבד), מנסים לחלץ ספל של בייניש ששקע בתחתית המקווה כלים ורוצה לחזור למקומו בבית המדרש ליד הבוקסה לצד בעליו האהוב.

עוזרים להם מר ראש-כרפס, דבר אחר מלא הזוזים (שנאמר "ואת הזוזים בהאם"), נחש הנחושת רקסי, ורועת הצאן המתנחלת ביפבופי'ה, סלינקי הקפיץ, ועפרון החודים חודי.

בדרך אודי מנסה לשכנע את באז שניאור שהרבי לא משיח אמיתי, באז שניאור כועס עליו אבל בסוף מתוודע לאמת ומתייאש מהגאולה. אודי מסביר לו שהגאולה באה קמעא קמעא ואסור להתייאש וחייבים לברוח מהגלות, והם מתכננים מבצע בריחה הכולל שיט באוניית צעצוע מעפילים בשלולית, בסוף הכל מסתדר והסוף טוב.

עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠 

חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!

מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.

להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)

הגבוהה:

משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי. 

1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה". 

2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.

3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.

4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה

*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות... 

*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*

6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר: 

א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.

הקומה הגבוהה יותר:

לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)

*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.

עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?

אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך. 

יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].

הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.

/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\\//\\//\\//\\//\\//\\//\/\/\/\/\/\/\

* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:

1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)

2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)

נהנתי לקרוא את הניתוח. אכן הצלחת לעקוב אחרי הלך הרוח שליווה אותי בשיר

קצת שובר ובעיקר נכון...

כתוב פשוט מדוייק!!

*ברשותך, אתעסק בטפל ואהפוך אותו לעיקר:* 

בכוונה או שלא בכוונה, הנקדן האוטומטי, ניקד את "אפאחד" ל Af'Ehed. חשבתי שזה קובלנה כפולה כלפי ריבונו של עולם. לא רק שהוא אדיש ולא לקח את הנפשות שנמסרו במסירות נפש, אלא שלקרוא לה' אף אחד בתור שם פרטי הופך את השגחתו למזעזעת פי כמה. השם Af'Ehed נותן אלמנט אלילי, מפלצתי...

הצד השווה שבין הקריאה הרגילה ובין הקריאה המפלצתית שהצעתי היא תחושת הקורבן שנדחה. בין אם זו היתה דחייה ממפלצת Af'Ehed שכזו, ובין אם ריבונו של עולם הטוב והמיטיב ברוך הוא בחר שלא לקבל את המנחה ולשמור עליהם בחיים - הם מהלכים בעולם שבורים ונתוצים ובלתי מבינים.

בנימה מעט פחות אכזרית - אני חושב שגיבורים שחוזרים ממלחמת ישראל ועוברים משבר הם הראויים לכל החמלה, האהבה, ההצדעה והבלטת הגבורה. הם צריכים שאנשים טובים ורחומים יישמרו עליהם יום יום ויבליטו להם את הטוב שבהם, את הטוב שבמה שהם עשו. הרב שלי אומר באופן קבוע שהפחד הכי גדול של האדם הוא שלמצוקות היסודיות ביותר שלו אין שם, שהוא משוגע.... וצריך להגיד לו: אתה לא משוגע! אתה יקר מפז ועברת דבר קשה מאוד ומעבר גדול בין למעלה ללמטה, ואנחנו כאן איתך...