פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 8)

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

אממ זה קשור לתקופה יותר של פרשת נוח אבל בפועל נוגע בכל תקופה בחיים.

האם אני עושה את הדבר הנכון?

בינתיים בפנים אני מחזיק מעמד.

יודע שבינתיים אני בטוח,

אבל מרגיש פספוס.

אולי זה טוב לצאת קצת.

לראות, להסתובב, לדעת,

להרגיש.

אתה יודע?

לא מזמן שמעתי קול שאמר

“!יהודי, צא מן התיבה”

זאת הייתה צעקה.

צעקה מעומק הלב.

צעקה שקוראת לך,

ולא נותנת לך להישאר אדיש.

צעקה שישר קמת ועשית

זה אתה שצועק.

מתוך תוכך.

יודע שאתה חייב להתחיל.

להתחיל בלצאת מהתיבה.

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

מָטוֹס בּוֹעֵר

אֵין כִּסֵּא מִפְלָט

אֵין לְאָן לְהִמָּלֵט

עוֹצְמוֹת שֶׁל אֶנֶרְגִּיָּה

מֵעַכְשָׁו זֶה לְרָעָתִי

הַהֹגֶה קָלוּשׁ וּמַה יִּהְיֶה אִתִּי?

וּלְפֶתַע מִתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹם

אֶל מְצִיאוּת מְתַעְתַּעַת

שֶׁהִיא קִיּוּמִית פִּי אֶלֶף לְכָל בַּר דַּעַת

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

***

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

****

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון

אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.

אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).

https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP

תחנת רכבת היא אחת המקומות היפים שאני מכיר

האדם הבודד שיושב על הספסל מהורהר

אישה מדברת בטלפון ומזיזה את הידיים בהתאם לשיחה

הייטקיסט יושב עם המחשב מרוכז

מוזיקאי מנגן בפסנתר נעימות לנשמה

חיילים חוזרים הביתה בחבורות ערות

מכור לסמים מבקש כסף כי הוא צריך לסוע לאילת

שתי זרים נפגשים עם מבטים מצטלבים

בסוף זה הקצב והמנגינה

העלייה והירידה

שמבטאות את מחשבת האומנות הגדולה בעולם

ואנחנו?

אנחנו החוויה.

הקנוואס שעליו הכול מצוייר

נשמה יקרה!

הדבר שהינך מחפשת נמצא אי שם ואי פה

אל תוותרי.

בס"ד

אני לא יודעת אם זה רק תחושה שלי או שזה מבוסס

אבל יכול להיות שלמשוררים יש קטע עם דיכאון?

אני שמה לב איך כולם פה באים אם קטעים קצת מבואסים ותוהה

מקווה שזה לא חוצפה

אבל רציתי לשמוע את דעתכם

רוצה לשמוע סיפור, ריבונו של עולם?

תא שמע, סיפור על חבר שתם ולא נשלם.

זכרתי אותו צוחק, זכרתי אותו טהור.

לא ראיתי אותו שנים, יום אתמול כי יעבור.

חשבתי עליו, בימים האחרונים.

הסטטוסים שלו הזכירו לי את שהשכיחו השנים.

דיברנו בפלאפון, לפני כמה חודשים.

שיחה קצרה, שלום בין שני קשישים,

לא העלנו זכרונות, רק כמה מילים.

אבל הסתכלתי בסטטוסים שלו, לפני כמה ימים.

ונזכרתי בו. וחשבתי. אולי כדאי להיפגש.

להתעדכן, לדבר, סתם לקשקש.

ואתה יודע מה קרה, אדון עולם?

יש לך ניחוש, האל הגדול מכולם?

שכבתי בערסל, הסתכלתי בסטטוסים.

וראיתי מודעת אבל. ככה, בלי נימוסים.

ברור שזה טעות. אולי זה מישהו אחר.

לא יכול להיות פשוט, שזה אותו חבר.

אבל זה כן היה. הילד המתוק והטהור,

הנער שזכרתי צוחק, מלא אור.

המחשבה שלי לעולם לא תתממש.

לעולם לא נוכל יותר להיפגש.

חיפשתי אותו בלוויה. הוא הרי חייב להיות כאן.

כל שמן שראיתי דימיתי שהוא חי, מחייך באור איתן.

לא יכול להיות שהוא לא יבוא. הוא חייב להופיע.

אם נחכה רק רגע הוא בטח יגיע.

אבל אתה יודע מה, ריבונו של עולם?

הוא לא. אפילו לשניה אחת הוא לא קם.

הוא שכב שם, אבי אבות הטומאה.

נתן לכולם להספיד אותו. להיפרד. לדמוע.

לשיר במעגל גדול שירי כיסוף ונשמה.

וגם לצעוק. כולם ביחד, צעקה אחת גדולה ואיומה.

כולם יחד זעקו. לא סתם צעקה.

זו, ריבונו של עולם, הייתה אזעקה.

צופרים חיים השמיעו קולם ביחד.

בקול, בכאב, כאיש אחד בלב אחד.

וכשכולם סיימו לצעוק, אחד המשיך לצרוח.

שאגה נוראית. שאגת אריה פצוע שלא נותר בו כוח.

שאגה של למה. צרחה של די כבר. של עד מתי.

הוא שאג, ולא נותר בו כוח. כי אי אפשר יותר. די.

וקרס על האדמה. חפן את ראשו בין ידיו. ובכה.

הוא ביטא את מה שהרגשנו. בלי מילים, בצרחה.

ודוד שכב שם, אבי אבות הטומאה.

החברא קדישא נהיו לאבות הטומאה.

הנוגעים ברכב הפכו לראשונים לטומאה.

מי שנגעו בהם היו שניים לטומאה.

הכל כל כך מהר. בלי רגע לעצור, להתכונן.

אתמול הוא מת, היום נקבר, אין זמן, אין.

סוף הסיפור, ריבונו של עולם.

לקחת ילד טהור. למה?! למה שפכת הדם?!

יום הדין, עזה, מחלקת בייניש בקומה התחתונה של האיתור. הצלחנו לגרד את כולם למטה למניין תוך כדי יצירת איזון עם המחלקה השנייה בעניין עמדות השמירה ותיאום זמנים עם הסגל לפשיטה אחר-הצהרים. אשכנזי אחד מן המחלקה, ששמו הולך לפניו, נטל טלית מאחד הספרדים שבחר להסתפק בטלית קטן מצמר, ניגש לפני הקהל והניח את מחזורו על גרם המדרגות הלולייני במרכז האיתור. נסיונו לנגן את מנגינות התפילה נענה בקול ענות חלושה מחבר המתפללים, מה שהוביל להחלשות קולו עצמו ובטחונו ביכולותיו המוסיקליות. 

משום מה היתה התמקחות בין העדות על התפילות - למי יבושם בנוסח ומנגינות בית אבא ומי ימלמל בשקט ובמהירות או לחילופין יבהה באוויר במהלך פיוטים ארוכים ומנגינות שאינן תואמות את סדרה הטוב של המוסיקה - אך בעניין התקיעות הורגשה השלכה מן האחד לשני, אתה יודע, אתה בעל נסיון, אתה בעל יכולות נגינה נשיפתיות וכהנה. 

היראים שבינינו, אותם שחרדים לתפילה כתקנה אך לא שוקעים בה לחלוטין, נתפלאו לגלות שגם כאן, בקהילת בואכה העיר שאטי, נוצרים מעגלי שיח של החלק האחורי של בית הכנסת בזמן התפילה, ואיך בכלל יוצרים כמה מעגלים כאלו כאשר המניין כולו כולל שנים עשר מתפללים?

מפסיקים בין שחרית למוסף בקידוש וביצוע חילוף זריז של עמדות, מי מוכן למסור נפשו להתפלל בעמדה ולהשלים התקיעות אחר כך, או לחלופין - למי לא כל כך אכפת. 

ולפתע משהו מדגדג, מן אווירה אחרת ננסכת באנשים, הולכת ומתעצמת. התוקע הספרדי שנדחף לתפקיד ממלמל 'יהי רצונים' ארוכים ותחושה של חוסר-ראיוּת נמתחת בינו לבין חזן המוסף האשכנזי, שמתחיל לתהות על הסכמתו למינוי. 

לאט לאט המתח שבאוויר מתחדד, כאילו הוא מתקרב לפתרונו. כולם מצטרפים למנגינה היוונית העתיקה של 'שערי רצון', נכנסים בה יחד עם כל שבטי ישראל, ובבית האחד והמיוחד זה בוקע, הנקודה הפנימית שמצרפת את כולם, מושכת באוזן את השומר הפלוגתי המסורתי עמדתו למעלה...

צר לי על אֵם תבכה ותתיפח. עוקד והנעקד והמזבח.

* * *

יורדים מההאמרים, האווירה טובה, אפילו מרוממת, וכולם מחויכים. איזה כיף להיות בחוץ. "סוף סוף אנחנו בארץ", אחד אומר. "לא בארץ", מתקן אותו האחר, "במדינה. בארץ היינו כל הזמן". האחד מביט בו במבט מוזר, מי שהקשיב מן הסתם היה מצטרף אליו לתמוה על הדקדוקים של האחר. טוב, זה די מובן. אחרת, אם זה לא היה מוטמע בו כל כך עמוק, הוא לא היה האחר. הוא היה האחד.

* * *

קור רוחו של לילה צורב את עיני הלחות משינה. גופי מסרב בו ושוקע עמוק אל תוך הכר שתחתי. משיכת אף מגלה קפאון בקצהו כשכפור ניגר במורד הגרון. היד משוטטת בלי משים אל השכבות התחתונות ומתמקמת מתחת לירך, שואבת חום ממעיינהּ. האוזניים נוקשות כגלידי קרח, שואפות אל כף יד שתכסם ותחמם. אצבעות הרגליים ניטשו בנעליהן, אוושת תנועה קלה מעורר בהן חיים. פיהוק ודמעה (עד יעלה השחר קמעא לשמירה של שעה).

עוד סיפור ב'פרוייקט' הסיפורת שלי - "בדרך אל האהבה". מקווה שתתחזקו

"אז לא הגיע הזמן להתקדם הלאה?" שאלה-דרשה בת-ציון, חברתה הטובה והנשואה זה מכבר שלוש שנים, בפעם המי-יודע-כמה. הן ישבו אצלה בסלון על הספה החדשה והמרווחת, אותה קנה בעלה, מפתח בחברת מחשבים מוכרת, מהמשכורת שנכנסה בחודש האחרון. היה במראיתה משהו אצילי אך נוקשה, כנראה בגלל שעוד לא עברו עליה שנות ילדות של כמה עוללים, אחד מהם התערסל בזרועות אימו בזמן ששיחקה בתלתליו החומים. שלהבתיה חלצה את נעליה, דחפה אותן אל מתחת לשולחן העץ הנמוך, עשוי עץ כהה, שניצב מול הספה, והתישבה עליה, תוחבת את רגליה תחתיה ומיישרת את שמלתה, טרם יבוא בעלה של בת-ציון מתפילת ערב שבת. היא קטפה מהשקט שנוצר כמה רגעים לחשוב, בוהה בשולחן שלפניה ובסלסלת התפוחים הורודים-אדומים שעליו. לא היה צורך לחשוב. "אני..." היא מלמלה בזהירות, "אני לא יודעת". היא כן ידעה, למרות שעדיין התקשתה להכיר בכך. "עברו שבועיים, מה את מצפה שיקרה בהמשך?" המשיכה בת-ציון להקשות בזמן שהרך אצל חיקה מלהג לעצמו בשקט ומשחק בדש חולצתה. עוד רגע של שקט ובמעשה חטף רכנה שלהבתיה אל סלסלת התפוחים, נטלה אחד מהם והחלה למשמש בו, מסובבת אנה ואנה. "את לא.. את כן." היא החליטה בקול ונעצה את עיני הדבש שלה בעיני הירוק של חברתה, "את תביני". בת-ציון הנהנה בהיסוס ופתחה את ליבה.

"דוד הוא..." פתחה שלהבתיה. דוד הוא עובד אדמה. לא אדמת אבותיו ולא אדמה שרכש - אדמת ארץ ישראל, אדמה מאדמות ההפקר. בשתי ידיו הקים חווה ובמרכזה מטע תפוחים. הוא פנה אליה בתחנת אוטובוס בשממת הדרום, היא ממתינה לאוטובוס והוא תופס טרמפים מהצומת. "לא יכלתי שלא לגשת" אמר לה, נבוך, אחרי שעזב את עמדתו לעברה והתנצל. הם ישבו שם, היא בחורה דוסית מהמרכז והוא בלי תעודת בגרות מהצפון, אבל עם ידיים מחוספסות ולב אמיץ באמונה ובטחון עד השמים. חצי שעה. בפעם אחרי שלוש שעות ובפעם שלאחריה הם כבר לא היו מודעים לזמן. על הנייר הוא לא היה מה שהיא חיפשה. היא חשבה על אברכות של כמה שנים, אבל הוא היה ספר מהלך של דבקות בארץ ובנותנה. זה נגע בה כל כך.

ואז הוא נעלם. זה לא באמת היה לפתע פתאום, הוא הודיע לה שהוא צריך הפסקה מסוימת, לצרף כמה דברים. אבל עברו שבועיים ובהם רק הודעה אחת - 'אני עובד על זה'.

שלהבתיה לקחה כמה רגעים לנשום. עבר בה רטט קל, אולי מין רעד. בת-ציון הביטה בה בריכוז ועל ברכיה עפעפי התינוק נפנפו לשלום את רגעי העירות האחרונים לשעת הערב המוקדמת. "אז..." ניסתה שלהבתיה לשוב לרצף הדיבור שאחזה בו מקודם ונכשלה, "רגע". היא הרימה את התפוח אל אפה ולקחה כמה נשימות עמוקות וארוכות. "את יודעת שלתפוחים יש ריח?" היא שאלה לפתע, בקול איתן. "בהתחלה לא הבנתי מה הריח הזה שתמיד אופף אותו ואחרי תקופה הבנתי - זה המטע". רק בפגישה האחרונה שלהם, בה הביא לה תפוחים אדומים כיין מהמטע שלו וקילף לה אותם, מגלה את הלובן המסנוור שמתחת, רק אז המוח שלה קישר בין הדברים. "אבל לא הרחתי את זה מעולם באף תפוח אחר.." קולה של שלהבתיה נמוג לאיתו, נמשך לו למחשבה אחרת ששיקעה את גופה עמוק יותר אל הספה. בת ציון המשיכה להתבונן בה, אבל היה במבטה חידוש - דמעה נקוותה לה בעדינות בזווית עינה. "עכשיו אני מבינה", היא לחשה חרש, "כתפוח בעצי היער", אהבה שאינה תלויה בדבר.