פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 8)

קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו

ובלי שאשים לב

אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו

בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי

ואז, בלי אזהרה,

נחזור שוב לנקודת ההתחלה.

כמה חזק הבטון

כמה עמוקים היסודות

כמה נעוצים המסמרים העבים

תראו איך עץ שלוב בעץ

סלעים ואבנים כבדות

הבה נלבנה לבנים

תראו הכל מוצק

בשר בריא,

גופים חטובים ואיתנים,

על גבי שרירים חזקים

גשם גשם גשם

רץ בין הטיפות

והחומר הָאָטוּם

והָאָטוֹם הרוחני

("מכניקת קוונטים",

הם מלהגים, אחוזי כישוף)

"אין חומר הכל אור רק אור"

ואנחנו מתרוננים

כולך אחוז בחילה

הרחוב נטוי על צד

עץ הפוך השורשים מעלה העלים מטה

עולם הפוך ראיתי

בלחיצת יד איתנה בגידים מלבינים

המום אתה מרגיש את קולך

נחבט ונאבד בתהומות הנשימה

ברכת שלומך צוֹרֶדֶת-רוח

מחרחר, ועיניך לא עיניים

בבטחה שדודה אתה מודה:

תראו הכל נופל

הַחַיִּים חֲזָקִים מִמֶּנּוּ. הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַטּוֹב גַּם מִבְּלִי שֶׁנְּבַקֵּשׁ.

וְהֵם יְגַלּוּ טוֹב דַּרְכֵּנוּ גַּם אִם לֹא נִבְחַר.

הֵם פּוֹרְצִים לְתוֹכְךָ בְּלִי הַזְמָנָה,

כְּמוֹ אַחְיָן שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם עָצוּב בִּמְיֻחָד,

בְּלִי הוֹדָעָה וּבְלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת.

פָּשׁוּט נוֹלָדִים וּמַפְצִיעִים וּבְקוֹל יְבָבָה מוֹדִיעִים שֶׁהֵם כָּאן.

קַיָּמִים. כַּנִּרְאֶה לָנֶצַח.

לֹא מִתְכַּוְּנִים לָזוּז כָּל כָּךְ מַהֵר.

קצה נפשי בכם, פתיים.

שקרים זורמים מדובר צה"ל כמו מים,

ואתם לכל מילה מאמינים,

בלי לבדוק את ששומעות האזניים.

ארבע גירסאות לפחות הוא החליף,

ועדיין כל מילה קודש ואמת.

לא הזכיר בכלל את הירי באסיף,

שיקר שאין נפגעים (אולי נפגע זה רק מי שמת?)

כשהתברר ששיקר, והנער נפצע,

טען שנפצע מאלפ"ה- כדור גומי או ספוג.

וכששוב התברר ששיקר בחוצפה,

והרנטגן הוכיח שהנער נורה, מה אמר הדמגוג?

צה"ל לא ידע, העיז פניו הרשע.

ומיד כשהוכח שצה"ל ידע גם ידע,

תמונת הפצוע וחייל, המחפה על פשע,

שינה הדובר טקטיקה וגירסה בדה:

סיור שגרתי, קילומטרים מ"תקיפת" המג"ד,

הותקף באבנים מצד מזרח.

הכוח הבחין ברעולי פנים, וירה באוויר בלבד.

הידד, אלו זורקי אבנים, הבה נגיל ונשמח.

כולכם הפתיים צוהלים ושמחים,

הנה! נתגלתה האמת!

האמנם? עוד לא הפקתם לקחים?

אז בואו נבדוק את הגירסה שעצמה סותרת:

בסרטון אומר החייל, שהוא ירה ב60 מעלות.

כלומר, אף אחד לא אמור להיפגע.

ועוד, הוסיף החייל באותו סרטון מעליל עלילות,

שהוא לא מצא אף אחד כשחתר למגע.

אני אסביר שוב, למי שלא הבין,

נער שכדור חדר מהיד לגבו, לא יכול לברוח.

אבל לא היה שם אף אחד, טען החייל ה"אמין".

אז שוב, הנער לא יכל לברוח. מקסימום לצרוח.

סתירות נוספות קיימות בסיפור,

עוד חזון למועד, לדין בפני שופט השופטים,

כל שקרן וכל שומע לשון הרע, ייתן דינו ביום הכיפור,

אך עד אז- קצה נפשי בכם, ממלכתיים.

אלוקי,

מה יש בי? מה שמת בי?

אני מתבוננת בי, מנסה ללמוד,

רואה גוף, מסורבל, גמלוני.

רואה נפש, עייפה, מתוחה.

אם אני מעמיקה להביט, רואה גם נשמה, מחפשת, מתפללת, מבקשת.

כל רובד וחוסריו, כל רובד וההשלמה אליה הוא כוסף.

מביטה אליך, הכל מושלם, הכל קיים.

ואותי בחרת לברוא? אותי החסרה? אותי על שלל רבדי וצורותי?

מלאת השתוממות, שומעת את תשובתך, כן.

הוא לא שלם,

הוא חצי בן אדם,

הוא לא עצוב,

הוא לא שמח,

הוא חצי בן אדם

הוא בייניש

(יש הערכה וכבוד, אבל גם כאב, גם אני בעברי בייניש)

מה קורה חבר'ה?

בעז"ה אני מתכוון להוציא ספר שירה על המלחמה.

אשמח ממש אם מישהו ממכם יהיה מעוניין לעשות סקירה מקדימה שתביא נקודת מבט אחרת על הספר ותיתן לי ביקורת כנה.

מי שבעניין מוזמן לענות פה או בפרטי ואשלח לו את הקובץ של הספר.

תודה מראש.

הוא קרא לי אליו למעלה, אז באתי. והיה חשוך, ונוף לילה מטריף. כוכבים כמו שרק איפה שלמדנו יכולים להציע. רחוק ממקומות יישוב איפה שלמדתי. וטוב שכך, ויש בחינה שלא טוב שכך. באותו הלילה שתי הבחינות התקיימו והוא התחיל לדבר. ואני ידעתי שיש מצב שאלו יהיו הדיבורים, אבל עוד לא ידעתי שאני אין לי גבולות, ואני נחטף, רגשית, ואני לוקח תפקיד מציל, והמילים שלו מתארות סוף, ומפחדות לומר סוף, והמילים מתארות פחד, ומפחדות לומר פחד. ואני מקשיב, ומייעץ, והתסריט קבוע, אין הפתעות, ואיפה שאין הפתעות, אין גם פחד, וזה מה שאולי הוא היה צריך, רגע בלי הפחד. לפני שיחזור לפחד.

ובהמשך כשרבנו מול החברים, הוא הסתלבט עליי, ואני עליו. אבל הוא גם דאג להעריך בפניי את העובדה שאני לא משתמש במידע ששיתף כנגדו.

והוא לא ידע, שאם הייתי משתמש במידע, כבר לא היה לי "קלף" עליו, ואם אין לי קלף, אני כבר לא שולט במצב. ולא יכול להיות מעליו, אז בטח שאשמור אצלי, ולא אשתף.

המרדף אחרי ה...

אחרי שאסיים את התואר,

ממש בעוד כמה ימים – 

תהיו בטוחים שאמשיך לרדוף

בקפדנות אחרי חיים מאושרים.

לְבֵנָה לְבֵנָה –

התלכלכתי במרדף אחרי ה... שושנה העליונה.

אחרי הדבר הכי טהור

אחרי החתונה, זה יעבור.

1200 שקלים חדשים

במרדף אחרי ה... אנשים הנכונים, 

שילמדו אותי איך להמשיך לרדוף, 

לרדוף אחרי חיים מאושרים.

המרדף אחרי עצמי,

אחרי שתיגמר המלחמה –

אדם בתוך עצמו הוא חי 

ולא במקלט עם כל השכונה.

המרדף אחרי הזנב,

מעגלים- מעגלים

המרדף אחרי הנקודה החסרה

שכבר דרכתי עליה בלי משים.

בדרך כלל אני לא כותב שירים פוליטיים כאלה, אבל הפעם יצא

ארה"ב

דוד רחוק, מעבר ים

בכל ביקור עטור מתנות

בעת גורל יקבע הדוד

שלום או קרב בין המדינות

אחות אוהבת מלאת חיבה

עוטפת בחיבוק מוחץ

אך ביום דין תהא פתאום

צרה לופתת מכבש לוחץ

בת-ברית חיץ נחרץ

אויב יבוא, היא תהלום

לפתע כשתרעד הקרקע

"סטופ!" תאמר, "עכשיו שלום"

עַל חוּט דַּק

אֲנִי וְעַצְמִי

רוֹקְדִים

רִיקּוּד אַחֲרוֹן.

עַל חוּט דַּק

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אֲנִי נֶאֱחָז

בְּכָל כֹּחִי

בַּשְּׁפִיּוּת.

מוּל אַדְמַת צְלָלִים

שֶׁזוֹעֶקֶת

וּקוֹרֵאת לִי אֵלֶיהָ

בִּשְׁעֵטָה

אֲנִי אָבוּד

תָּאֵב לָדַעַת

נֶפֶשׁ הוֹמִיָּה

צוֹעֶקֶת מָרָה

וְאוּלַי אֱלֹוהַי

עוֹד יַבִּיט מִמָּרוֹם

וְאוּלַי אִי-שָׁם

עוֹד יֵשׁ פִּתְרוֹן

וְאוּלַי יוֹם יָבוֹא

וְשׁוּב אֵדַע לַחְיֵךְ

וְאוּלַי עוֹד תַּסְבִּירִי

לִי לָמָּה וְאֵיךְ

וְאוּלַי אֱמֶת

הִיא רַק שֶׁקֶר בָּהִיר

וְאוּלַי בֵּין דִּמְיוֹן

הַמְּצִיאוּת עוֹד תַּזְהִיר

וְאוּלַי זֶה אֲנִי

שֶׁמְּחַפֵּשׂ מַשְּׁמָעוּת

בֵּין גַּלֵּי הַלְּבַד

בֵּין לִחְיוֹת ללָמוּת.

חוות דעת׃ למה אני מתכנן לבחור בקורח בבחירות הבאות

למשה רבינו תמיד היתה בעיה רצינית של קשר אמיתי לבוחר הממוצע. כבר במצרים, ילדותו ורוב בגרותו היתה בקרב האליטה המצרית, דבר שהקשה עליו להיות מקושר לבעיות של השכבות החלשות באוכלוסיה. קורח, לעומת זאת החל את חייו כנצר פשוט למשפחת לוי, ונאלץ במו ידיו לאסוף את  הרכוש שזכה בו.

המעריצים של משה יגידו שהוא "מר בטחון" (בה'), אך בפועל על נשכח את חולשתו נגד עמלק. כזכור לכולם במבצע יהושע, למרות כל החיצים שנפלו במרכז המחנה, כל מה שעשה משה זה לשבת על אבן.  לולא היה נתמך מימין, יש סיכוי גדול שכל המבצע היה נגמר בכי רע. מצב דומה היה גם בצפון כשמשה היה ירא מלהסתבך עם הענק מהבשן.

אז סלחו לי אם אני חש קצת אי נוחות לנגד האמירות הלוחמניות שלו כלפי העם הכנעני היושב בארץ ישראל. אמנם זו הארץ המובטחת, אבל החוק הבין-לאומי אומר שגם להם יש זכות ישיבה בארץ.

לגבי הטענה שהצבעה לקורח היא הצבעה לממשלת ערב-רב שתחזיר את העם מצרימה, אני חייב להשיב שקורח הבטיח כבר כמה פעמים להשתמש בערב-רב רק בשביל גוש חוסם. ממשלת קורח שתקום תהיה  בנויה ראשית על בסיס קואליציה עם מפלגת דתן ואבירם. בנוסף, רוב הסקרים מראים שמפלגת און-בן-פלט תעבור את אחוז החסימה, ותהיה מוכנה להצטרף לממשלה תמורת תיק בכיר ונוכחות בשתי  ועדות. קורח גם הבטיח לקיים משא ומתן עם המפלגות החרדיות וכבר הציע בפומבי להעביר את חוק "טלית שכולה תכלת" תוך שבועיים מהבחרותו לראשות הממשלה.

משה לעומת זאת, עדין מתנסח באותם הבטחות ישנות שהבטיח לפני ארבעים שנה, ונותן יד לקנאים כמו פנחס לקחת את החוק לידיים מבלי להרים גבה. יתכן באופן תכני הלז היה מוצדק בדקירת זמרי , אך  תדמיתנו בקרב עמי אירופה ניזוק ללא גבלין לאור המעשה.

עוד עניין שעומד על הפרק הוא "פרשת שלושת אלפים". הכוונה היא כמובן לשלשת אלפי הקורבנות  שמתו ב"חטא" העגל. למרות כל הפרשנויות החונפות, אי אפשר להכחיש כי משה היה מחוץ למחנה בזמן הקריטי, בניסיון לזכות באיזשהו פרס סמלי. אמנם זה היה ניצחון פוליטי, אבל עלינו לשאול אם פרס זה היה שווה את המחיר הכבד ששילם העם.

ואם כבר לדבר על מחיר, אני חייב למתוח ביקורת על התנהלותו של משה ביחס לכספי ציבור. מן ההגיון  שהעם ייסע בחלק מההוצאות באירוח נכבדים זרים, אך כשמשה עושה סעודת לחם בשביל חותנו בעוד שהחלשים בעם חייבים ללכת מעל לשלושים צעדים בשביל למצוא מנה אחת פשוטה של מן, אזי אפשר לשאול אם ההוצאות היו הכרחיות. האמת שכל העניין ההוא בכלל כרוך בצחנה, שכן כל הצעות החוק להוספת שרי האלף ולשינוי חוקת בתי הדין,  הגיעו מפגישה זו ,ללא כל שימוע מבג"ץ לגבי חוקיותם.

לסיכום, אל לנו לפחד מקריאות האבדון של משה אם נצביע לקורח. האדמה לא תבלע אותנו אם ניקח קצת סיכון על בן אדם שנלחם כל חייו למען העם והפרט.

אפשר למצוא מעשים נסתרים של עם ישראל מעצם ההתבוננות בעצמי

כמה מוזר להרגיש לבד

כשיש לך כל כך הרבה

כמה מוזר לחיות בתוך ריק

שלעולם לא יתמלא

המטרה מאוד ברורה

וגם האמצעים

אז איך הלכתי לאיבוד

בתוך הנתונים?

תתעוררי, וכדאי שמהר

את עשירה, את מוצפת

את אהובה ומחובקת

על מה את מתלוננת?

שתי אמיתות

איך יכול להיות?

ולמה כל ערב

הלב בוחר לבכות?

זה כמו הר בקנה הנשימה, אין כל קול רק לחש שנשמע כמו נהימה

היו ימים עם דף ועט מרוקן את כל מה שרק אפשר, חיוכים וריקודים והנה עוד ילד ששר

היכן הקן נשאר לו לא, הכן הפך מסכן.

להשתחרר

זה החלום לחזור לעוף כמו ציפור

לפרוש כנף ולהשמיע קול אל כל יכול

הנה אני אדם פשוט מופשט רק נשמה, היכן אתה פתח לי שוב את מעיינות החכמה

שנים שלא כתבתי, מאותו רגע רק הדחקתי וגם כשחזרתי, בך לא בטחתי 

הנה הרגע זה הרגע שנכנס האוויר, הנה הרגע זה הרגע שהאור מחזיר

חזר הקול יש הכל אומר רק כן אבנה לה קן

נעוף נחזור נבנה נהיה

משוחררים.

באופן אמיתי אני מרגיש שאני לא רוצה להשקיע בעולם.

הכל יוצא קטן, מצוצמם, לא אמיתי, חלקי, חסר. הכל.

ולא לאט דברים נהיים חסרי חשיבות.

מה זה משנה הטיפול הזה שאטפל או הבא, כשאין בית מקדש.

מה זה משנה אם אתחתן או לא, כשהכל גם ככה איטי ולא מתחשב.

הכל חם או קר. לא נעים.

בס"ד

הסליחה רוקדת לה,

באה אליי קרוב ומתרחקת.

נוגעת ולא נוגעת,

קצת מעצבנת.

היא נשארת רחוקה,

לבושה במלבושים מגונדרים בצבעי כעס.

יפים.

אך לא לבישים. לא צנועים.

והיום כשהיא מדגדגת,

יש כיסופים לבואה.

אך כגודל הדגדוג,

כך היא לא מתקשרת וגם לא עונה.

אם כמה שאני רוצה אותה אני לא מוכנה לבואה-

הרי אין בי אריכות אפיים,

ואני לא בעלת חסד,

לא נושאת עון,

ופשע,

ונקה.

ואיך בלי בקשת סליחה ממליץ יושר

לעוונותי,

יאמר ה':

"סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ?"¹

כדבר מי? כדבריי?

ואני לא צריכה סליחה בהחלט,

אלא רק בשביל שיהיו כדבריו שלא אמות.²

כגודל חסדיו.

רק בכדי לשמוע עוד פעם אחת "ויאמר ה'.."

רק שיגיד..

משהו.

כגודל חסדיו.

[¹] דברים י"ד, י"ח-כ'

[²] פס' כ' אור החיים, א'

וְאֶתְמוֹל עָמַדְתִּי

וְאָמַרְתִּי לָהּ

שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

כְּמוֹ לְחִישָׁה חֲרִישִׁית

שֶׁל גַּלֵּי הַמַּיִם

כְּמוֹ אֹפֶק מוֹרִיק

בֵּין שְׁלֶכֶת לַשָּׁמַיִם

כְּמוֹ סְפִינָה קְטַנָּה

בְּיַם אֵין־סוֹפִי

אוֹ עַפִּיפוֹן זוֹרֵחַ

בִּשְׂדֵה קוֹצָנִי

כְּמוֹ אֹשֶׁר אָבוּד

שֶׁנֶּעֶלָם בַּעֲלָטָה

וּנְשִׁיקָה עֲרָפִילִית

שֶׁנִּמּוֹגָה בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם

וְאוּלַי גַּם מָחָר

כְּמוֹ פֶּרַח זוֹהֵר

וּמֵאִיר אֶת הָהָר

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁקִיעוֹת

וְשֶׁמֶשׁ מַבְהִיק

כְּמוֹ אוֹר אֵין־סוֹף

שֶׁזוֹהֵר וּמַדְלִיק

כְּמוֹ אֲנִי וְאַתְּ

חָגִים כָּאן יַחְדָּיו

כְּמוֹ לִהְיוֹת רָטוֹב

בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב

כְּמוֹ לִשְׁאוֹל וּלְרַצוֹת

וּלְפַעָמִים גַּם לָגַעַת

כְּמוֹ לָתֵת וּלְבַכּוֹת

וּלְפַעָמִים גַּם לָקַחַת

כְּמוֹ לוֹמַר אוּלַי שׁוּב

נְנַסֶּה עוֹד פַּעַם

כְּמוֹ סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר

שֶׁנִּכְתַּב בְּזַעַם

כְּמוֹ עִיגּוּל מִתְהַפֵּךְ

וּמֵאִיר אֶת לִבֵּנוּ

כְּמוֹ אֹשֶׁר חֲרִישִׁי

שֶׁנִּכְנַס לְפֶתַע

אֶל חַיֵּינוּ.

ירושלים בין ערביים

דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה

ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים

דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים

והנשמה לא שבעה מלראות

מלנשום אוויר צלול

אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות

ומגיעה ישר לנשמה.

והגוף מתמלא,

רווה אבל שואף לעוד

והרוח הזאת

שלוחשת ברכות

שמזכירה נשכחות

מהפנטת,

מסחררת,

מלהטת,

ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,

מנסה לאחוז ולו לרגע

במיסתורי הוויתה

בשקר היפיפה הזה

שמכסה על חורבן ללא תכלית

על דמי אחיי שזועקים מן הארץ

על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.

כאן דרך דוד המלך

ושלמה כונן מלכותו

כאן נותצו אלילים

בשיכרון חדוות עוזו

לכאן נשאונו כיסופינו

באלפי שנות נדודים

רק לרצון הארץ האחת

היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין

התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח

ובעת דם אהובים

התערב עם דם נבל

נשאנו רגליי

על עבר בית קודשינו

אל עברינו

עתידנו

ועומק משאלותינו.

על ההעדר

אשר מאין

אין קול

ואין דממה

ועל אשר אבד בלי דעת

בעת הכעסנונו

בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל

התרפקתי על אבניו

וביקשתי ממנו שיגלה לי

סיתרי ליבו ומחשבותיו

על רווקה בת שלושים

עם אלפי נחלי דמעה

ועל שערי דמעות שלא ננעלו

אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,

ייחלתי,

לגעת

ולו רק קצת

בפיתוחי החותם

בסוד ההויה

בהעלם,

בנסתר

שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,

ליבי- אהובתי

משוש חיי

וזיו הודי

את כל שירי האהבה

אשורר לך עד בלי די

כי את אהובתי-תמתי

את לי פרח

במדבר.