פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 81)

אִם כָּתַבְתִּי מִלִּים
עַל חַיִּים וּדְרָכִים,
וּפְרָחִים וּפִנּוֹת וּלְקָחִים

 

אִם הִלְחַנְתִּי מִלִּים
עַל בָּתִּים רְחוֹקִים,
וּפָנִים וּגְלוּיוֹת וּבְרָקִים

 

אִם עָשִׂיתִי שְׁנֵי אֵלֶּה
בַּיָּד, בַּפֶּה, וּבְלֵב מְדַבֵּר
עֲדַיִן אִם זֶמֶר יוּשַׁר
הַלְוַאי רַק בְּפִיו שֶׁל אַחֵר.

(אבדה)

אבדה לי המחברת

אבדו גם הצבעים

אבדו צבעי הקשת

אבדו פיסות חיים

 

גרפיט מחוק בסרט

תנועות של אחרים

במקום של יד רושמת

יש אותיות מפיקסלים

 

במקום דמעות ורגש

במקום כל השקרים

התנוצצה אמת אחרת

שלא זקוקה לחרוזים

 

הנה נותרת שוכבת

עטופה משני צדדים

בדומות לך קצת אחרת

זה שיר פשוט, חוזרות מילים

 

אז תודה לך נאמרת

ומעתה יתמות מנת חלקך

ואולי בשנה אחרת

אזדקק לך, לך ולעוד הרבה מילים.

 

[בהשראת (ובדחיפת) שיר נוסף שזכה מקום שני בתחרות לפני שנתיים (כנ"ל)].

 

 

 

 

 

אמא

זה נכון מה שכולם מספרים?

שבגיל כזה או אחר

נגמרות לנו כל המילים?

 

ואמא

זה נכון מה שאסתי אמרה?

שאם אהיה מבוגרת כמוה

דמעותי עוד יצאו לפגרה

 

ואמא

מותר לי לשאול שאלות?

כי יוני סיפר לי בלילה

שדוד יוסף לא הולך לתפילות

 

ואמא

תוכלי לקנות לי במבה?

אם נביט דרך חור המנעול

נראה עולם תחום

נראה עולם מוקף שחור

נראה חלקית ובעצם לא נראה כלום.

 

אם נביט דרך חור המנעול

נראה עולם נכון

נראה ערכים וחלום

נראה חלקית ובעצם נראה הכל.

 

אם נביט דרך חור המנעול

אז לא נראה את הדלת

לא נראה את האור

ואת כל מה שנותר מאחור

 

אם נביט מחור המנעול 

יהיה כך ולא אחרת

אבל אם נפתח את הדלת...

 

[בהשראת (ובדחיפת) שיר שזכה מקום שני בתחרות לפני שנתיים (ועכשיו עדכנו על הזכייה)].

רציתי מנוחה 

אז הלכתי לטילת

לגלים

לים

 

לחפש מהות

לתהות על קנקני -

שלי עצמי...

 

התבוננתי בהם 

בגלים המתנפצים אל החוף,

וניסיתי לחפש תשובה לשאלות

המרובות שלי

שאינן נגמרות

ורק מוסיפה בכל יום עוד כמה לרשימה....

 

אז

ניסיתי

להאזין חזק

לכבות כל רעשי רקע -

מוסיקה, מחשבות....

 

ועדיין - 

רק את רחשי השבלולים והמיית הגלים קלטו אוזניי....

 

חיפשתי שקט

וקבלתי רעש

 

המון רעש עושים הגלים

המון רעש

 

וקשה להבחין בעיקר 

 

 

אך דעו לכם,

אילו רק תקשיבו חזק ,

תכנסו לעומקם, בתוכם, מתחת לגלים,

עשו מאמץ והכנסו לתוכם בהכנעה,

תורידו את ראשם ותכנעו להם,

 

תשמעו קול קטן ודקיק,

עדין משהו,

בתוך השקט והדממה הדקה,

את הקול הבוקע משם ואומר - 

"הכל טוב... הכל טוב..."

 

קחי את ליבי
את אחרונת צלקותיי
את השקט
הדממה
ואינספור שעות
של געגוע

קחי את ליבי
ואספי אותו אל קרבייך
אחי את השברים
לקטי אט אט את הרסיסים
המדממים שהיוו את חיי
את האור ואת החושך
המשמשים בערבוביה
את רגעי האושר
ואת רגעי העלטה

קחי את ליבי
את כל כולי
את כל כולך
קלפי את שכבות
ההגנה בהם עטפתי את נשמתי
כגולם ללא פקעת
כעבד ללא אדון
הסרי את מרבד העלים
שטוויתי בלכתי
בארץ זרועת בוץ וסופות

לטפי את משברי
כגונן אם על עוברה
ערסלי תחת חיקך
את הילד שמעולם לא גדל
עם העיינים הכחולות
והמבט העז
עם כיסופים לזמן אחר
ללא עולם אכזר

ואולי כבר תבואי
בין מציאות להזייה
את אחרון המשברים
תפוגג האפלה
ובין אור לחושך
בין סיוט לביעותים
היא תופיע כמו פעם
כמו אי מלא שירים.

הגשמת חלום

א. חשבו עליו, על אחד מהם דמיינו אותו בצורה מוחשית.
ב. כתבו שני חלקים, 1. כמה אתם רוצים אותו, מחכים לו ומשתוקקים.
2. על הרגעים בו הוא קורה, מתגשם. איך זה מרגיש, איך זה נראה.
ג. שימו את חלק אחד בבתים
את שתים בתור פזמון

לצערי השנה לא זכיתי להשתתף באזכרה, ואף פספסתי את היום- אך מוטב מאוחר מלעולם לא...

אל מערכות ארצו יצא
בחירוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת אש-קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז, המצמית והנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה

אַף אֶחָד לֹא יֵדַע לְסַפֵּר עַל דַּקּוֹת עַל גַּבֵּי שָׁנִים
שֶׁנִּמְשְׁכוּ לִשְׁתִיקָה עֲיֵפָה.
כָּל הַפְּעָמִים בָּהֶן הַמִּלִּים עָמְדוּ מִנֶּגֶד
תָּבְעוּ אֶת מַבָּטִי וְאָז טָבְעוּ בּוֹ.

כְּבָר זְמַן מָה שֶׁאֵינִי מַבְדִּילָה בֵּין הָעֶצֶב לְחִיּוּךְ הַמִּתְנַחֵם.
(אַךְ פַּס דַּק שֶׁל לְבַדּוּת מַפְרִיד שָׁם)
אֲנִי נוֹדֶדֶת מִגֶּשֶׁם אֶחָד לָאַחֵר נוֹדֶדֶת מִתּוֹכִי אֶל עַצְמִי.
מִדִּמְעָה אַחַת לְאַחֶרֶת
בְּשֶׁקֶט, אֲשֶׁר אֵינוֹ מִתְגַּבֵּר.
כְּבָר חָלְפוּ עָלַי יָמִים בָּהֶם נִגְנַז שִׁירִי וְנִנְטַשׁ.
הוּא הָיָה נֶאֱלַם וַאֲנִי בְּעִקְבוֹתָיו נֶעֱלֶמֶת.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ לְסַפֵּר עַל דַּקּוֹת עַל גַּבֵּי שָׁנִים
הַנִּמְשָׁכִים בִּי לִשְׁתִיקָה עֲיֵפָה.

וַאֲנִי אֵינֶנִּי. נוֹאֶשֶׁת.

כְּתַב אִשּׁוּם

 

הַמַּאֲבָק
בֵּין הַשֶּׁקֶר הַגָּמוּר
לָאֱמֶת הַיָּפָה

 

נֶאֱנָק
לְמַרְאֵה הַלֵּב הַשָּׁבוּר
וְיוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשְׁרוֹן תְּעוּפָה

 

הָסִירוּ מַסֵּכוֹת
חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם
גָּלוּ נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ

 

חִצִּים וּקְשָׁתוֹת
דַּי בָּהֶם לִשְׁפֹּךְ דָּם
עוֹד יָבִיא אֵל חֲמַת זַעְפּוֹ

 

לֹא עוֹד מָטָר
בָּזֹאת חֲפֵצוֹת אָזְנֵיכֶם?
יַחְדְּלוּ הַקּוֹלוֹת, וְחַרְבִּי לֹא תֻּתַּר

 

הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר
הַכֹּל מִתְעָרֵב, אַיֵּה מֵאָזְנֵיכֶם 
וְהִנֵּה זִיק כָּתֹם – וְהַכֹּל נִפְתַּר
 

יצחק הביט בשעונו. השעה היתה ארבע בצהריים, והוא היה רעב.
ממבט ראשון זה נשמע נורמאלי.הקיבה של בחורים צעירים לא מרבה להוועץ בהגיון.
אבל הוא היה רעב.
הם סיימו לאכול בשעה שתיים. בשתיים וחמישה כבר קראו לו לעזור לתורנים, כי עדיאל וישי הצטננו, וכבר אז הוא היה רעב.
"אבל תסביר לי מה הכוונה בדיוק" הוא שומע בראש את קולו של יהודה
"לא היית דואג כל כך מהגוף שלך סתם, נכון? "

נכון.

הוא חשב לכתוב לעצמו ביומן, אבל זה נשמע לו כל כך טיפשי.. רעב, נו אז מה?

בהתחלה הוא חשב שיסתדר. הרי אם אינך מרגיש את גופך מספיק טוב- למה שתדאג ממחצית היום שאינך אוכל? גוף זה משהו שאפשר לפספס בקלות..
הוא היה אז בן חמש עשרה בערך.
בבית הגדולים היו מכינים לעצמם את האוכל. הוא העדיף לדלג על העניין. עצלן, מרחף, איך שלא יבחרו לקרוא...
בשעה אחת עשרה הוא כבר היה רעב. הלימודים נמשכו עד ארבע.
לעתים גופו היה כואב, והוא היה מבין היטב למה.
ולא שינה ממנהגו כלום. כך סיים את בית הספר.

עד היום לא ידע האם לכעוס, ועל מי. במשך שנים האמין שהוא עצלן.

בישיבה היה, כמובן, חדר אוכל. בני תורה שכמוהם לא נאלצו לעמוד במשך שעות ולבשל. העניין הוא, שלעתים האוכל היה נגמר, לעתים היה תפל...
והוא היה מחכה כמה שעות.
ולא מספר לאיש מחבריו שגופו כואב ומחצית מחושיו מכוונים לשרוד למרות שאנחנו בשנות האלפיים ולא בתקופת הצנע באירלנד.
גם אחרי שאכל עדיין חש רעב בגופו. הוא הבין שזה לא המחסור, זו הידיעה.. החושים שלנו חכמים. הם יודעים שבעוד שעתיים יצרחו, אז הם מתחילים כבר עכשיו..

עצלן.
אבל לא.
***

"היית רוצה כלה?"
יהודה הפתיע אותו באמצע שכיבה בשמש. הסוגיה האחרונה ביבמות היתה מורכבת כל כך שהרב דני פקד על כולם לנוח רבע שעה לפני שממשיכים ("מוח בצורת עיסה זה כלי פגום, תשכבו קצת בשמש, השיעור לא יברח").

"כלה?"
-"כן."
- "שתית היום?"
-"כן, קפה עם שתיים סוכר. כשתקום תביא גם לי"
-"יופי, זה היה בצחוק.."
-"אני רציני לגמרי"

יצחק תהה לעצמו אם לצחוק או לבהות ביהודה כמה רגעים. אחר כך הבין שההתלבטות הזו קצת מוזרה וחזר לשכב בשמש

"למה חשבת על זה פתאום?" הוא שאל "עוד לא התגייסת. אתה לא באמת חושב.."

-"אני באמת חושב, לא יותר מזה, הרי לך כל הסיפור"
-"ומה הקשר אלי?"
-"אתה מחפש חיבור למישהו"
-"תגלית גדולה.. אני אנושי, לא?"
-" אל תענה לי לחצי דקה.. תחשוב על זה.. יש לך נפש, יצחק, ושנינו יודעים שהיא מחפשת חיבור.. היא מרגישה אובדת.. לנו אין די מזל, אנחנו צריכים את הסיפורים של הרב אביתר על כדורגל עם הילד והשיחות העמוקות עם האישה, אתה כבר רוצה את זה..."
-"מי אמר שאני רוצה?"
-"הנפש שלך רוצה"
-"ומה ייצא לה ממציאה כזו"
-"מקום יציב בעולם".

יהודה חיכה כמה רגעים וקם. בבית המדרש נשמעה חזרת הלומדים.

****

יצחק יצא לשדות.

זה כל העניין? חיבור לחיים?
התשובה ללבטים, לעצב , לעייפות, לגוף והנפש שלא תמיד מסתדרים ביחד.. בחורה לא מוכרת כלשהי היא התשובה לכל זה? מה הן עושות בכלל, הבחורות? מדברות על המורה לתנ"ך ועל הדרישה המוגזמת ללבוש חצאיות אחרי הברך? זה כל מה שהוא זכר...
ואם היא תהיה נחמדה כזו, נעימה, עמוקה, אוהבת, עם שתי רגליים על הקרקע- וכי מה זה משנה עבורו?
זוג רגליים יציבות יכול להחזיק עליו גם מישהו אחר?

וחוץ מזה.. אין סיכוי. אם בת הקול הכריזה בשבילו על מישהי, בטח היא משוגעת...

הוא נזכר שהרב אביתר עומד להתחיל בשיעור.
רבי יוסי והוא רצו ביחד לבית המדרש.
לפחות שניהם יודעים מה זה באמת בית עבורו

הוא יוצא מהבניין אחרי יום עמוס,
מרגיש את התחושה המוזרה שום פעם.
את חוסר הנשימה,
הנשימות הולכות ומתמעטות,
משהו תקוע שם עמוק בבטן.
כדור לא ידוע שלא יוצא,
לא יוצא החוצה אל אוויר העולם.
אמוץ לא יודע מה לעשות,
לא אוהב להיות עם התחושות האלו.
משהו קורה, הוא לא יודע מה
הוא מתחיל ללכת לכיוון הרחבה,
הולך לאט שהתחושות לא יגברו.
מגיע לרחבה ומתיישב על כיסא,
שהכל ירד שהכל יעלם לו
זוג עיניים יפות מביטות בו בלי שהוא רואה.
העיניים האלה מבחינות, שמשהו עמוק קורה.
יד תופסת את ידו של אמוץ ולוקחת אותו,
"בוא איתי אני רואה שמשהו קורה,
נלך קצת להירגע לפני השיחה".
אהרון אומר לאמוץ.
הם יורדים במדרגות לאט לאט,
עולים על הכביש, וממשיכים ללכת.
בנדנדה הכל יוצא החוצה,
הדמעות מתחילות להישפך ולא עוצרות,
אהרון מנסה לעשות כל שביכולתו לעזור,
את הלב של אמוץ הוא לא רוצה לשבור.
מנגב לו את הדמעות מהלחיים,
מעלה לו חיוך קטן על הפנים בין כל הדמעות.
"תשפוך תוציא את תשמור בבטן,
מה יושב לך על הלב?"
אהרון שואל את אמוץ.
המילים לא יוצאות לו מהפה,
אחרי הבכי הארוך פשוט לא מצליח לדבר,
"זה אותו נושא 
זה שיושב עליי כבר הרבה זמן"
אמוץ אומר לאהרון.
אומר לאט את המילים,
הם שניהם מתנדנדים,
אחד לשני מדברים.
שופכים הכל
וחוזרים לשיחה 
יושבים אחד ליד השני ומחייכים,
רואים בעיניים אחד של השני
שיהיו להם עוד שיחות על כל החיים.

אחת. שתיים. שלוש
זה לא יהיה שטחי, זה יהיה עמוק
בדיוק מה שאתה כבר לא
אבל לא יזיק לך תזכורת קטנה ומרשימה בגב,לא?
אולי זה אפילו יעורר בך ה-ש-ר-א-ה?

אחת. שתיים. שלוש
תחטוף. תכאב. תחשוב


מי אתה.

מסמר ופטיש

הם שניים

לא אחד

 

מבאס למסמר שהפטיש לא דומה לו

אבל בלעדיו לא יכל להתלות

מסמר לא יכול לתלות מסמר

 

והפטיש מרוצה ושמח עד הגג

יש לו סיפוק שעזר למסמר 

להיות תלוי

בלעדיו המסמר לא היה מסתדר

והוא מרגיש נחוץ ונצרך

 

אז זה דווקא טוב

שאנחנו שונים

בלי זה - לא הינו חברים  

 

 

 

 

תראי

יש בי שקט קטן

הוא לא יודע איך הולכים.

 

אורות ממרחקים
מנקדים את החושך
המתפקע ברעש הגלים.

במכחול דיו שחור
מכתימה דפים.

 

מחר נהיה יחד ואת

תשמעי.

איפה אני.

 

(זה מצחיק הקטע הזה.) - ריק ומוסתר

הגרון מתחיל להיחנק
הדיבור הולך ונקטע
הקול נסדק לאט לאט
לסדקים יפים ומכוערים
הדמעות מתחילות ליפול
השפתיים מתייבשות ואיתן הדמעות
"לאן הלכתן? דמעות מזוככות שלי?
ברגעים יפים ברגעים קשים הייתן פה לצידי
על לחיי נזלתן החלקתן כאילו כלום לא קרה
אבל בפנים התחוללה סערה יפיפייה"
אמוץ התחיל להעביר את הזכרונות מול עיניו
לתת לאומץ להוביל וללכת בעקבותיו
רגליו החשופות לכל שריטה לכל פגיעה
לא עצרו אותו ללכת אחרי האהבה
המשיך ללכת בתוך שיחים ואבנים
נזכר ברגעים קשים וקלים שמחים וכואבים
זוכר רגע אחד צלול כמו מים
כשהוא אמר לו אני אוהב אותך כפליים
שם את ראשו על חזהו
שפשוט נתן לדמיון להוביל אותו
בשביל מואר לפניו פסע אט אט
ונכנס אל תוך ליבו עם כל מה ששרט
אמוץ יודע שהוא הולך פה על אבנים חלקות
אבל איתו הוא ישב שעות מול שקיעות מרהיבות
"למה עשיתי את זה? למה השריטות?
אחד ליד השני יכולנו להמשיך לחיות
בלי להסתבך בלי שהכל יקרוס
בלי אגרופים בלי מריבות
לשבת מול הים בלי דאגות
עכשיו הוא לא פה לא לידי
אני אסתדר אבל מה איתו?"
תחושת האכזבה מדגדגת בלשון
הריח שלו לא עובר לא יכול להתגבר
הלב פועם במהירות ובחוזקה
מי יתן את המכה הראשונה או האחרונה
המשימות מתחילות להיות כבדות
באופק משהו מתחיל להיראות
"הוא פה לידי אני יודע 
אבל מרגיש שהוא פשוט לא שומע"
האהבה קשורה חזק ולא תיפרם
ביחד הם דבר שלם
מקשיבה לו באוזן קשבת
הם יהיו ביחד פשוט לשבת
היא בלב שלו תמיד 
את האהבה בניהם אי אפשר להשמיד!
 

"איך קוראים לך?"
אני שואלת בלי לטרוח ולהרים את עיני מהרשימה. חסר טעם, ויותר מדי ספורטיבי.
אני עושה זאת רק לאחר ההבנה שעברו כבר כשתי דקות וטרם נעניתי.
"איך קוראים לך?"
-"לא חשוב"

-"גברת, אני מבינה שהמצב לא קל, אבל אם לא אדע את השם שלך, לא נצליח להתקדם עם הרשימות"
-"רשימות הן עניין לרובוטים"
-"גברת, בבקשה! השעה שמונה בערב!"

עוד כמה שניות עברו וכמעט התפוצצתי. הרי מי שבא הנה- וכי אדם כפה אותו? הלא מרצונה באה. אילו היתה מסרבת- הרי שהיתה מגיעה הנה בלוויית אחות...
היא המשיכה להביט בי, בטלפון האדום, בקלסרים על השולחן, כאילו אין דבר בעולם שלא ברור לה והכול נתון לבחירתה האישית.

"למה את פה?" אני שואלת "את רגילה".

מבטה מתרומם ונח עלי כאילו לא ציפתה לדבר כזה.
"כך צריך וכך הוחלט"
" גברת.." אני מתרוממת מעט ומביטה בה. חבל שלא עשיתי את זה קודם.
"גברת, אני פה כבר שנתיים. שתינו יודעות שלא צריך"
היא שותקת ומביטה הישר לעיני. אולי לכן לא עשתה זאת קודם. הן כמו חרב, רק חומה.
"מגיעים לפה אנשים שהיו הורגים את הפקיד אם לא היו קשורים בידיים. נערות ששוקלות כמו ילד. אנשים שרוצים למות. לא אנשים כמוך. לא.. חיים"

היא שותקת, ואני אוזרת עוד קצת אומץ.
"המצב לא קל, אני מבינה את זה, גם אני חיה בעולם. אני רואה כאן סרטים שרק אנשים מפלדה יכולים לראות. אבל את בריאה.. יש לך רצונות, שכל. יש לך ידיים להרים את התיק ורגליים לבוא ופה להודיע לי שאת כאן. קחי אותם, ולכי למקום שייקח את זה.. "

אני מפסיקה כשאני רואה דמעות.

ואני רואה

*****

דשא. בניינים צבועים בכתום, חום, וורוד שאינו מעורר בחילה. ציפור על הדשא, עץ דקל גבוה עם עוד ציפורים עליו. על יד הבניין משוטט כלב.
נערות עם תיקי ענק ופנים שמחות מתפזרות בין הביתנים, מפטפטות, צוחקות, מביטות..

אישה מכוסת ראש יוצאת מאחד הבתים. היא נמרצת ומחייכת, וידיה אוחזות בכמה ילדים שכל מטרתם להתרחץ במזרקה, או לחלופין להשיג כמה עפרונות לציור.
הבנות רצות אליה והיא מחבקת אותן.
איש מזוקן יוצא מאחד הביתנים האחרים, ומזמן כמה מהבנות באצבעו. הוא מספר להן משהו וקול צחוקן נעים. הן מארגנות יחד איתו את אירועי החג.
כמה בנות כבר רצות לחדר האוכל. אחרות למשרד, לשאול האם מותר לקחת כמה דפים, שהבדיחות שייכתבו עליהם ייתלו באולם ויעוררו הערצה ליוצריהן.

היא ניתקת מהחבורה. על גבה תיק גדול, והיא פונה לצאת.
האישה כסוית הראש מביטה בה בצער. האיש בעל הזקן מביט גם הוא, וחושב.
אחת הבנות רצה אחריה ומשיגה אותה.
"כמה זמן?"

הן מביטות זו בזו. אם היתה פונה אליה לפני חודש, היתה מחבקת אותה. עכשיו חבל לעשות זאת.

"אני לא יודעת. כמה שצריך"
"וצריך בכלל?"

שקט

"את הרי יודעת כמה אוהבים אותך פה. מה את מחפשת? את כמו כולן..."
"אם כך היה, וודאי הייתי נשארת"
"וכי מה חסר לך? את כל סיפורייך מכירים פה, ועל אף הכול אהובה את"
"אהוב גם האילם העומד על פתח אולם הרצאות".

הלוואי שיכלה לחבק. חבל להרגיש, הרי בכל מקרה יכאב.

"לפחות תחייכי.. אולי תכירי מקום שירגיע אותך. רק ישאלו לשמך ומיד יבינו כמה את נפלאה"

היא אינה מחייכת.
פעמים רבות חייכה.

כמו שכאן, לפני כמה חודשים.

כשבחורה חייכה אליה וחיבקה את כתפה בשמחה
"כיף להכיר. את נראית חכמה מאוד"
והיא לא ידעה מה להגיד, שלא תברח לה. חכמה היא. פה יעריכו אותה. לא יתנו לה להשמט.
"איך קוראים לך?"
שערה הנעים התבדר ברוח והיא הרגישה אז את השמחה ההיא, שאינה דורשת דבר פרט לפתיחת דלתות.

"קוראים לי מיכל".

"מיכל? איזה שם יפה. הבנות סיפרו לי שהרשמת אותן. תרצי לעזור בהכנות לחגים?"
"אני? בטח, אשמח מאוד".

****
האנשים הרגילים מכינים את החג.
המשוגעים- מתכנסים במיטות.
והיא..

כבר אינה יודעת. משוגעת לרגילים ורגילה למשוגעות. שמא תחפושת של אחר תיקח לה. שמא תסתגר. מאז היתה ילדה לא הביטה בעיניים. וכי טעתה כשעשתה זאת?
הרי בין כך ובין כך אין המראה עוזרת. לשם מה להוריד ממנה את הכיסוי.

היא רוצה למוטט את העולם, להיות כמו המשוגעים, שאין דורשים מהם דבר מלבד שיראו את דורשי טובתם ויאמינו בהם.
היא רוצה למחוק את השיגעון, שלבני האדם הרגילים הוא רע.
אבל אינה יכולה לעשות זאת. שכן לעתים, ברגעים בהם היא לבדה, עדיין היא מפזרת את שערה ונעמדת בעולם כאחת ממנו, ונזכרת-

"קוראים לי מיכל".

אני אוהב אותך!?

שלוש מילים מפחידות

שלוש מילים אוהבות

מתי להגיד? איך לומר?

הוא או היא יהיו פה מחר?

שלא ילכו פתאום בלי התרעה

שלא תישמע באוויר העולם צרחה של אהבה

השריטות בלב הם שריטות של אהבה

מישהו מישהי באו ועשו אחת אחת מתוך כוונה טהורה.