פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 91)

והיא מתקרבת

ואני מתרחק

והיא דוחקת

ואני הולך.

ואני מחפש,

והיא מסתתרת.

ואני נעלם,

והיא מדברת.

ואני יודע

והיא מרגשת.

ואני רוצה

והיא מהרהרת.

ואני משתנה,

והיא מיוצבת.

ואני מתישב,

והיא דוהרת.

ואני מצליח,

והיא שמחה.

והיא באה,

ויש ברכה.

בנינו פינה,

ביננו שכינה.

ויש בה אור,

ויש נתינה.

ויש מיקדש,

מנבאים נביאים.

ואור לגויים,

ותחיית המתים.
 

ומבפנים לחוץ,

ומחוץ לפנים.

והחסד מתפשט,

לעולמי עולמים.

כמה חסד יש במניעת החסד

וכמה רחמים במניעת האור

כמה קשה לנותן הטוב

למנוע את טובו עד אשר יגדל המקבל.

כמה מסנוורת השמש,

וכמה טובה לעולם.

כמה כואבים ייסורי התשובה.

וכמה מתוקה הנפש הטהורה אחריהם.

כמה חופשי הוא הרצון,

וכמה גדול הוא הייעוד.

כמה לא הייתי נצרך עד שבאתי לעולם,

וכמה אני נצרך עתה, משבאתי.

ראוי שייכתב בדמעות
...............................

והיו שמיי
מימי'הם זורמים, והכל הי'ה נמצא
בלי צער ובושה
בלי לפחד

הייתה רוחי

ונשב הכול, והתעורר
פריחה
לעשת שקיעה, וזריחה

ואגמים קסומים ונהרות של אמת
וטיפה נוגעת בקצה שמיי, בנעם

ודמעותי
שם היו לימים ולילות
זמן אחד

ושמש
של אהבה
תקוה
דמעה קדושה

והייתה שלהבת
רגועה

הכל חיים
הכל זוהר, מאיר
הכל שמים

ואם היית מביט היטב
אל השמיים ההם
שמיי

היית רואה את השתקפות אדמתי
שלא סבלה דריכה
נקי'ה מעקבות

ועמוק
בתוך האדמה

יושב
גרעין
סגור, קטן
ומחכה

והיית איתו
בפנים, באדמה

היית מסתכל בו, ומסתכל
ויותר פנימה, בתוכו
היו שורשיו
נביעותיו

ואם
היית אוהב
ובעיניך, אם היו טהורות
היית מסתכל לשמיי

היית רואה בו
 

בזה הגרעין הקטן
בזו האש התמימה
 

היית רואה אותי

ואם היית מחבק
היית מחייך אלי
בעיניך
חיוך של אמת

הייתי מחייך בחזרה

ואולי אם היית מושיט יד
מלוכלכת באדמה
אך נקי'ה
טובה

הייתי מושיט בחזרה

ואם
ליבך הי'ה פתוח
לנחמה
לנשמה

אולי הייתי פורח
איתך

לו היית שומע
איך הציפורים מצייצות
איך המים זורמים

היית שומע אותי

וכל דבר הי'ה שליו
וחי
ואיתנו ביחד

ושמיי

היו אינסוף
אש
שלהבות

והכל הי'ה בוער
כי שום דבר כבר לא כלה

בוער בלחש
בשמחה
בעירה טהורה

והיינו אנחנו לאינסוף
והי'ה האינסוף לימים אחדים
והאחד הי'ה לשניים, לשמיים

והיו שמיי, גם הם
היו לשמיים

והיית צוהר
היית חלון לשמיי.

אם
היית.

אם
אם היו שמיי.

ואולי,

אם ישך

הבט רגע למעלה

ראה את דמעותי
האזן לתפילותי

הבט

הבט והיו שמיי.

כל סערה שעוברת

אני נשאב

כל סופה שסוערת

כרגיל, אני מפסיד בקרב

חוזר פצוע, שרוט מהמלחמה

ואין מי או מה

שיחכה בבית לרפאות בחזרה

על לנצח מזמן כבר לא חשבתי

לא אתייאש, אני זוכר שנשבעתי

אבל על לחלום להיות מאושר מבטיח שויתרתי

השנים חולפות

העיניים נוצצות

למראה הכוכבים

שמעידים עוד יום עבר מהחיים

זה הזמן לשליחת דמעה לאלוהים

העתיד שם חושך בעינים

העבר קורע את הכל

ההוה בורח מהידיים

ואני מפחד לשאול

מה יהיה בסוף

אצעק בדם ליבי

גם אם אקרע את עור התוף

אלוהי, תן לי כבר להיות אני

שולח תפילה

מחכה עדיין לתשובה

אם היו שואלים
הייתי אומר לעולם
פעם אהבתי

אם היו מבקשים
הייתי נותן לעולם
מכתב שכתבתי

אם היו רוצים
הייתי כותב לעולם
על דף שקרעתי

אם היו מדברים
הייתי שוזר לעולם
קרעים שפיזרתי

אם היו זוכרים
הייתי מספר לעולם
דמעה שהזלתי

אם היו יודעים
הייתי מפחד מהעולם
כי פעם זכרתי

אם היו מגלים
היו איתי בעולם
היום קראתי

אם היו מפחדים
הייתי שומר לעולם
חיבוק שמסרתי

אם היו מתמסרים
הי'ה יודע העולם
מחשבות שחשבתי

דברים שידעתי

תורה שלמדתי

קדושה שביקשתי

טהרה ששמרתי

שמחה ששמחתי

גם שם לא שכחתי.

 

אבל אותי שכחו
ואין מי ששאל

ונעלמתי.

אוי מי יוכל לשער כאב אהבה

על מחזה עולם

קסום מלא בהוד, יופי והדר

בו קרני שמש אור ולבנה מנצנצות

על ראשי פסגות

ורוחות מנשבות

סיפורת מספרות

על אנשים שחיו וכעת נחים

ואיילים מדלגים

על אפיקי נחלים 

מביאים

אבני חן זהב וענברים

מפירות אילני סרק

שאף לגזעיהם תכלית וטעם 

ונשמע מכל עבר 

פעפוע שקט של זרימת 

נהרות ארבע ראשים

כן לגן עדן היה זה העולם 

ובעולמי

הכל נדם ושקט

ואין מלחמה ואין מבצר

אין שומרים ואין אחוזה

להגן על ליבי 

שכמעט ונדם.

היה שלום עולם 

היה שלום. 

הופסק קול מיתר

נרדם קול עוגב 

נשמע תו סיום של חליל הצד  

מפתחות הופקדו אצל השומר

הילד עזב את החצר

סידר סינרו

הלביש סוודרו

ויצא אל העולם.

נדד במושבות

חיפש עיירות

להשמיע ניגונים

ללא כלים

שמעו יצא למרחקים

מי הוא זה המנגן ללא הכלים 

מי אימץ ליבו

ושינס מותנו

לנגן ללא כלים

וכך הוא היה מספר

בין ניגון כזה לאחר

"שמעתי שירים עם כלים נפלאים

התרחב לבבי

ונזקפה קומתי,

אך בסתר ליבי

רק רציתי לשיר

את אמת ונבכי נשמתי

כמי שהיא-

פשוטה וגלויה

עומדת איתנה

בפני עצמה, 

ומודה אני על הישנה

על הרחבת ליבי וזקיפת קומתי

מודה אני על שירה עם כלים

ומתחיל אני דרך חדשה"

פצח הוא בשירה

והתחיל גם ריקוד

זה הגיע העת

להושיעה. 

הודו לו קהלו,

שמעו את לקחו,

ולמדו אף הם שירה.

וכך הם שרו

"גאולה, גאולתי

לבואך רק מצפים

בשירים ובמזמור

בכלים ובמחול

לבואך נלבש בגדי לבנה

ונלמד את רזי ההודיה

נפיץ את שמועתך 

ונמלא ארץ בדעתך  

בואי בואי

גאולה"

נשמע קול מיתר

התעורר קול העוגב

התחיל להתנגן תווי חליל הצד

מלאה הארץ דעה את ה'. 

איש מביט.

געגוע בכל רחבי שמים

צמא על פני כל אדמה

אדמה חרבה, מלאת סדקים

יובש שפתיים משתוקקות.

איש חוזר הביתה

הלך ברוחות מדבר

אין יום ואין לילה

אין חום ואין קור

אור וחושך משמשים בערבוביה

איש מאמין

איש מתייאש

איש מתגעגע, איש מתגעגע

איך אפשר להסביר געגוע

איך אפשר להגיד "געגוע"

איך אפשר להרגיש את הבטן המתכווצת

את החזה החנוק

את הלב השולח ידיים, מגשש באפלה

ידיים מלאות חלל.

נשמטות לצדדים.

עמוסות אכזבה.

איך אפשר להגיד חיפוש

איך אפשר לומר חיים כשהגוף הוא מוות

איך אפשר להאמין כשהעיניים ייאוש.

איש מביט.

אישה מביטה.

ריסים ארוכות

מצח חלק

לחיים סמוקות

עיניים בעיניים

הכחול כחול הזה.

מים מפכים

התנשמות חטופה.

שפתיים נפגשות.

אפוף אווירה

קולות הלומדים שורקים באוזניי

אין אפשרות למרה שחורה

אי אפשר להראות עצב על פניי

תורה משמחת לִבו של אדם

אתה עסק בדברי א-לוקים!

זה אמור להיות אצלך בדם

את העייף והעצוב מנפילתו להקים

אך אפפוני חבלי מוות

נפלתי בפח יגוני

העצבות מעליי ניצבת

מחלשת כוח אוני

איך אפשר להמתיק שפתיים

או להמשיך ללכת

האדם מתמוטט בינתיים

הלב כמו גבינה מותכת

סביבותיי סערה

האונייה מחשבת להישבר

קרה דבר נורא!

אל תהיה עיוור,

אל תעצום עיניך ותשכב

תלך לישון בירכתי האונייה

הכל מתמוטט ונחרב

בגלל אותה כניעה

כי לא עמדנו כמו גברים

הקשבנו לציווי ה'

רצינו לברוח, להיות נסתרים

אתה לבד האשם

והנה, כשהאדם זורק עצמו,

נופל לים התלמוד

נרגע ושקט דמו

הוא כבר לא גלמוד

יש אוצרות מתחת לים

הדגים שאין עין שולטת בהם

הכל בפנים, באמת קיים

אם רק תחפשם-תמצאם

הפצעים נסגרים ומגלידים

האדם הופך לשלֵו

הרעים כבר לא אותו צדים

הוא כבר לא חש כאב

כי יש מישהו מעליו

שאותו מכוון ומנחה

שמשו, צמחיו, גליו

הכל מרפא ומאחה

רק צריך להודות

להכיר בטעותינו ובחטאינו

ואז יחשוף לנו סודות

נרד לתוכנו ולעצמינו

ולא לברוח מפניו

לחפש מקומות מפלט

צריך להיות עניו

אליו להתמסר באופן מוחלט

לתת למים אותנו לשאת

להוביל אותנו בים הסוער

ואז נוכל מהסיבוך לצאת

אותנו הוא ינער

ונוכל לשחות ללא דאגה

בלי לפחד מכרישים

אנחנו עמוק בבטן הדגה

אנחנו לא נואשים

וכך ניפלט לחוף מבטחים

ליבשה מוגנת ויציבה

אם רק מבטחינו בו נשים

ואת רצונו נעשה באהבה

ונראה איך הרע טוב

והמר-מתוק

ואיך הים הרטוב

ישוב לרגעו וישתוק

ובעצם אנו רגועים

לא בסערה ה'

אנו שלמים ולא פצועים

הלב דופק ונושם

אם רק נתבונן פנימה

ניתן לשקט לחלחל

נגלה את הנשמה

עוונינו ופעשינו ימחל

ונקום ונרנן ונשבח

נאמר הלל ושירה

נקריב קרבן ע"ג מזבח

והוא ישכון עלינו מהרה...!

אני מרגישה שלשיר הזה יש נשמה, פשוט תשתדלו לא לקטול אותה בעזרת הבנאליות...

 

ונצא כשירד בחוץ גשם
ואני אגיד 'וואו!' והוא יבין
ואקפץ לי בין השלוליות
ואשפריץ עליו מים, ולו זה לא יפריע
ונגיע לקצה העיר, איפה שמתחיל הטבע
והבוץ החום ישמח אותי
והוא יחייך חיוך ענק ששמור רק לו...
ונראה כלנית, ואני אתשגע
והוא רק יזכיר בנימוס- 'אסור לקטוף'
ונמשיך לשוטט, ונראה כלב בר רועד מקור
אני ארחם
והוא יבטיח, 'יום יבוא וגם לנו יהיה אחד'
והשמש תשקע, ואנחנו על סלע
אני אחשוב ואדמיין
והוא מצחו קמוט, אחוז שרעפים
ורגע לפני, כשהשמש מדממת אל תוך השחור
אקטוף לי חרצית צהובה, אשזור בצמתי
והוא יראה ויגיד 'את יפה'
ואני אחייך ואברח לו בדילוג קליל
וזהו, כבר החשיך
ואני נעלמתי ביער, והוא יחפש
הוא יקרא לי, בשמי המלא
ואני אשמע ואתרגש, אף אחד לא קורא לי ככה יותר...
ארוץ מאחוריו, ואבהיל אותו
והוא יצחקק, עושה עצמו כמבוהל
ואני אחפש זרדים
והוא ידליק את האש
ולא נכניס תפו"א כי אני לא אוהבת את העמילניות שלהם
והוא יזרום על מרשמלו שרוף ודביק
ואז הוא יוציא גיטרה,
שבכלל לא שמתי לב שהייתה תלויה לו על הגב
והוא ינגן
ואז אבקש שירים של פעם
והוא יכיר
ונשיר ונשיר ונשיר
עד שנתייעף, ונצטרד
ואז נשכב על הזרדים, על החול והבוץ
ונסתכל לשמיים
והוא יבין באסטרונומיה
הוא יספר לי מיתולוגיה, ואני אסתקרן
הוא יראה לי את פרסאוס
ואני אראה לו את כוכב הצפון
אני אראה לו שגם אני יודעת משהו
ויפול עלינו כוכב
והוא יתפוס אותו,
הוא יגיד 'קטפתי במיוחד בשבילך'
וייתן לי במתנה
וניפרד, כי מאוחר
ושניה לפני הוא יספיק ללחוש
'את פשוטה כמו הטבע'