הנה היא שוב עוברת, נושבת לה צפון

ניסיתי, סגרתי דלת, היא נקשה לי בחלון

חלום קטן נקשר בסרט, על ערשי ומצעי

חש לסלקו, והיא פוסקת, שלא ישהה ברעיוני

 

אני כאן, בן אדם, לא מלאך, איש אלקים

אני עצמי וזה די, לגרש את השדים

אשליות של מציאות, ששוב נושפת בעורפי

אני עצמי וזה די, אל תגלו לי מי אני

 

ניסחתי, מכתב מחדש

דאגתי, שהמסר יודגש

בצבע, שחור של מילים

אצלה זה, גובל בצלילים

עובר בצללים

בשדות חרולים

צורב במקצת, שורף מבפנים

ולבסוף אמרתי לה...

 

אמרתי לה שזה די, אני עצמי.

 

היא עכשיו על הרצפה. דוממת. 

כי שכחתי.

 

והחלטתי.

שבגלל זה עכשיו אורך חייך יהיה אורכי.

עם סוף והתחלה ושני חלקים שמתרחקים.

קצרים מידי,

כואבים מידי.

נגדעו חלומות וחיים.

טאק.

במו ידה או ידי.

וכך אזכור,

אזכור את החתך ואת החוסר.

מה שהיה ונעלם.

אזכור שהיא תשאר באותו אורך, תקועה באותו המספר.

וזה יכאיב.

יכאיב לי שלא אוכל לשכוח.

יכאיב, עד שאדע להכיל את החוסר בלי להרגיש בכאב.

יזכיר תמיד- שיכול היה להגיע רחוק יותר עם החתיכה החסרה.

 

 

 

היא עכשיו על הרצפה. דוממת.

אבל ידעתי שהיא תמשיך את מה שהתחלת.

כששטות פוגשת שטות נפתחת שְטוּטִיָה, פשוט מושב לצים. פוחזים בלי תהיה.

כשחמוץ פוגש חמוץ נפתחת חמוציה, פשוט שני קטרנים, שמתחלקים בסגריה. // (נהנתם מהעיוות של המשקל?)

כשאני פוגש את עצמי נפתחת עצמוניה, ומה נהיה בלחמניה מוגש על עלי חמניה עם פרחים צהובים שקמלים ממטר החיים.

מראה.

 

הוא ישב לו שם לבד בין הצללים, לבדו נגד כל העולם. הם רצו שהוא יצטרף אליהם, שהוא ירקוד איתם, אבל זה כאב לו מידי.
ובתוך כל המרירות הזאת עלתה בו איזו תחושת הבהוב של אור. והוא מתוך אינסטינקט ניסה להילחם בזה, להחניק את הגחלת המעצבנת הזאת.
אבל כמו מחלה מדבקת השיטפון של האור קירצף לו את הנשמה. הוא הרגיש שהוא לא יכול להתנגד לה יותר.
---
באמצע הרחוב הוא רקד משמחה, על הספסל בבית מדרש מול הגמרא שקד בעוצמה, ביחד עם כל העולם.

"הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת׃" (מלאכי ג, א)

לילות
חופי הסודות
אוסף צדפים ישנות
רסיסי הזכרונות
עשיתי כדור מגרגירי החול
מכל מה שרציתי ולא יכלתי לשאול
התפרק לו כדור החול
אין סוף הפעמים שנשבעתי יותר לא אפול
למאבקי השנאה, הפחד, הדממה והכול

מזמן, מים עמוקים
מציל אי שם במרחקים
כל סופה שסוערת
נשאב אליה
כל דקה שעוברת
זולגת עוד דמעה
בעיה שחולפת
מתחלפת בחברה
האהבה נכזבת
נשמה בוכה

חוף
שואל אם יש סוף
מלאי קצף הגלים
הלב מתרסקת, דמעות בפנים
עולים יורדים
אהבה וכאפה לפנים
בובת של הילד הוא שוטף
כישלון שמגיע ורודף
שפל וגאות
חיפוש אחר, אחר משמעות

דביר הוא נסיך.
הוא מושך את הג'ינס שלו מעלה למרות החגורה שהוא שם, הוא מעשן כמו ארובה בחורף רוסי ומקלל כמו נהג משאית. פעם היה לו לכלוך על השפם , כשהערתי לו על זה הוא ניקה, אבל לא שכח לסנן "על הז*ן שלי".
זה לא עוזר לו, הנסיון ההוא לנער את עברו מעליו. האצילות נוטפת ממנו. הצוואר הגבוה והשיער בצבע נחושת משווים לו מראה מלכותי.
יצא וישבתי מולו בסעודת השבת, ידיו לא הפסיקו לגעת ולשחק בדברים, פעם היתה זאת מפת הקטיפה שהאור והצל בה נותנים מקום ליצירה, פעם זה סכין המקיש על צלחת וכוס ושולחן בנסיון לבחון הצלילים. פעם המפית ופעם הבקבוק, העיקר שהיד זזה.
בכלל רוב הזמן הוא שותק, העיניים בוחנות, זזות, אינן מפספסות דבר, מדברות את מה שפיו לא מוציא.
ולמרות התזזיתיות ההיא, הוא מקרין שקט. עולמו הפנימי כמו שלם והעולם החיצוני אינו מעינו.
הייתי עדה לאיש ששאלו "ומה אתה עושה פה?"
"הגעתי לאזור, הכרתי בחורה מקומית, הבאתי לה ילד ועכשיו הוא גר עם אמא שלו. רחוק. אני פה כבר שלוש שנים, הוא מגיע לבקר מידי פעם." כלאחר יד הוא אמר את המילים הללו. כאילו אין חדש בבן מלך המסתובב כך עם בחורות מהרחוב.
דביר אוהב לעלות לגג, לשבת על הקצה, להסתכל לשמים, או לים, או לאנשים קטנים ברחוב ולהוציא אוויר עכור.
אתמול יצאנו כולם למזח לראות שקיעה. רוח שרקנית נשבה, הוא עמד נגדה זקוף גו והיא העיפה שערו אחור, השמש צבעה הכל זהב. אז הוא הסתובב לאחור והלך משם,
קר לו.
וזה סיפור של נסיך אבוד, אשר המון ומלכות משמשים בו בערבוביה.
נסיך שאימץ הנהגות עולם אך דמו שונה משל אחרים, לעולם לא יוכל להטמע באמת.

 

וכשהייתי בן שלוש עשרה

לא רציתי לדבר עם האיש הזקן

גם לא רציתי להתנדב עם האיש המסכן

לא רציתי לראות את זיו פניו של הרב

או ללמוד דרך ארץ מאיזה איש עניו

 

כשהייתי בן שלושים ושלוש

בחרתי לא להתחרט על שפגשתי את הסבא

גם לא התחרטתי על מראה הפרצוף הכבוי

שמחתי על המפגש עם הרב האצילי ארוך הזקן

וכמעט שידעתי כיצד לתקן המידות ולקדשן

 

וכשאהיה בן שמונים ושלוש

ואין מי שיכריח

מעניין יהיה לדעת 

את מי ארצה לפגוש?

ריקבון

טורחת לומר לי ומתרוננת

ירוקת פושה ביומי

ועיניי קרועות בזעזוע

מהול בצהלה

אין שמחה

כיאוש וחידלון

במקום בו אפסה תקווה

קניתי לי חופש חייתי

אין דין ואין דיין

במקום בו שולט התוהו

הזמן אינו אזוק עוד

אין בו יוקר

וכמו היאוש המפכה

על הארץ הוא נשפך

כמים, באין מפריע

מכסה כל עלעל מחציף פניו

ועל כל סדק באדמתי הצחיחה

מחדדת סכין

הירוקת מקדמת פני בנעימים

איך לא אשיב לה לטיפה

שמירה חבוקה

משקה אותה בדמעות יאוש

וליבי הנוגה מתרחב

רחבות שלא חשתי מזה שנים

בעולם התהלך אדם, אדם שאוהב לו
אוהב לו אנשים, אוהב לו עצים אוהב לו פירות
אוהב לו פרחים ועלים ונופים
אוהב לו גם יאוש ואכזבה ואפילו ריח של פרות
וגם במדבריות החמים והשיממון, עדיין אהב לו.

הוא היה פשוט אדם שאוהב לו
היו שאמרו שהוא עצוב
היו שחשבו אותו למתגעגע
אבל האמת היא שהוא פשוט אהב לו
כל חלקיק בעולם הפך לאהוב ונוגע

הוא אהב את הכל
בלעדי כלום הוא לא היה יכול
לוותר על דבר הוא לא היה מוכן
הוא הכין בתוך ליבו לכל פרט משכן

אך העולם לא רצה בקירבתו
ואף חלקים רבים שנאו אותו
הם רצו אהבה בלעדית יחודית
הם לא הרגישו שהיא אמתית ופנימית
הם קינאו ולא האמינו שאוהב רק אותם
ושבאמת באמת אוהב אותם.
ולכן אוהב לו
אהב את כולם
אבל אף אחד לא אהב אותו
והוא נשאר מיותם
וחולם לו חלום
שברבות הימים
ימצא לו אוהב
שאוהב לו
שיאהב אותו בחזרה
לפחות כמו שהוא אוהב אותו,
כמו שהוא אוהב לו.

 

הנסיעה עברה חלק. היה אמנם את הקטע הזה שצריך להחליף רכבת בתוך חמש דקות (רשמית; בפועל נשארו שלוש וחצי), ואני כולי חדור מטרה, רץ באמוק לרציף שנראה לרגע מעבר לגדר (זה באמת מפחיד, רכבת שעלולה לברוח לך ואתה מרגיש חסר אונים למול המפלצת הארוכה הבטוחה בעצמה כל כך). אבל הספקתי לעלות עליה בזמן והתיישבתי, להרגע ולחדש נשימה. בירידה, התחנה הומה אדם, מבלבלת. אבל מה אכפת לי. באתי בראש כזה שמסתדר ולא נבהל. וכי ממה כבר נשאר לי להבהל בעולם הזה?

הפעם אני במרכז של המרכז, באמצע כל הרעש והבלגן. יש הרבה אור (והרבה חושך), העין רוצה לשבוע המון, אבל יש לי מטרה ואני מתמקד בה. ועדיף שכך. אין לי זמן, כי היום זה היום הראשון, ומרגישים קצת את ההתרגשות באוויר (תכלס האוויר ממש מגעיל פה; הכל בדמיון שלי). אמנם זו לא הפעם הראשונה שאני דורך כאן, אבל הפעם זה על אמת.

נשימה. איך אני מרגיש עכשיו? תמיד חשבתי שבפחד גבהים מרגישים שהלב צונח ביחד איתך למטה. מסתבר שהוא גם יכול לצנוח למעלה (קשה להרים את הראש ולמצוא איפה נגמר המגדל הזה, וכמעט בא לי להקיא). הקרקע מתחתי יציבה אבל השמים לא (אין גבול לשאיפה למעלה, כך אומרים). וזה ממש מפחיד. מילולית.

בכל אופן, התחלה היא דבר חיובי. חוויה חדשה, יוצרת. הולדה של תנועה שהסתתרה בנפש, פותחת צוהר לחיים מלאים יותר ממה שהיו עד היום. לוקח את התובנה הזאת איתי, מתמלא בחיוב (ובחיוך) וצועד פנימה.

ב"ה זה יום יפה (אולי אם לא הייתה כל התנועה פה הייתי יכול לשמוע את שירת הציפורים מעליי). מותר לי להתרגש. ראשוניות לא נמשכת לנצח אז כדאי לנצל ממנה כמה שיותר…

הכל מסתדר (וצבוע בצבעים יפים), החששות נעלמים (המזגן חמים ומרדים את הפחדים), המצב רוח טוב. והכי חשוב שפגשתי אנשים נעימים. או שמא חולם; חלומות נעימים?

הולך להיות מוצלח!

 

 

היום הראשון שלי בעבודה.

הכרובים שלי
אחד לשני'ה ושני'ה לאחד

מרטו את כנפי'הם


שני'ה לראשון וראשון לשני'ה



כי לא למדו איך לעוף ביחד


כי לא למדו את מזבח הפנים
כי נשארו שבורים על מזבח החיצון

כי נשארו קבורים בצד
בצידי הארון
פני'הם אל הקירות

כי לא למדו יופי'ה של שתיקה
כי לא האמינו בדיבור של אמת


ועכשיו,
עכשיו הם אינם יכולים לעוף
לא ביחד
ולא לחוד
(פעם ידעו גם לעוף פה בארץ)


הכרובים שלי
הסירו מעלי'הם פני ילד
ולבשו מעטה הדחקה

כי חששו מטבעם
כי חששו מהשתיקה

כי טבעו בים של עולם
בעולם של ים
במים רבים

כי כשהסתכלו על השמש
עצמו עיניים
במקום לראות איך
וכמה שהיא מאירה



ועכשיו,
עכשיו לצחוק הם כבר לא יודעים
רק להיבלע

להסתתר בנשמה
להבליע איזה חיוך של נחמה





אבל,
בלב שלם,
כולי מלא אמונה


כי באמת
בפנים
הכרובים שלי רק ניסו
לשמוע בקולך

באמת
רק רצו

לעבוד
אותך
עבודה תמימה

ובלב
הם רק התקרבו, הכרובים
הקרובים


וכולי תקווה
ותפילה
ואמונה

שעד אשר תבוא הכפרה הבאה

ונכנס איתך
א-ליך
אל הקודש פנימה


ילמדו שני כרוביי
את טל התחי'ה

וכשנרים פנינו
אל עומק אהבתך


נראה
על הארון

ביחד
מסוככים
על לוחותיך



ישרים ואהובים
חזקים ועדינים
טהורים ותמימים

ניצבים שם שלמים
פנים אל פנים




בלב אחד שלם



נראה

את שני הכרובים






(באמת באמת מאמין
וי'הי'ה כל כרוב מי שי'הי'ה
וי'הי'ה כל תמים באשר הוא

מי שנכון לנו להיות)

לה תהילה.

וסביבה

נוטפת הילה.

עיתים מבהילה, עיתים מבחילה.

לה. רק לה תהילה.

ולואי תאהיל גם עלי אהלה.

ותשרוף את כולם בכללה

לילה לה. רק לה. רק לה תהילה.

הירח בשמים
ראה עיני זולגות מים
מסלול קבוע יש לו, פעם גדול פעם קטן
צוחק עלי שמסתובב מבלי לדעת לאן
והכוכבים לידו מאירים באור אחר
אומרים הם לו: אולי כבר תתבגר
הבט הוא רק ילד
ראה כמה הוא מפחד

אברח, למקום הכי רחוק בעולם
אתנתק מהאשליה להיות מושלם
למעלה מן הזמן
אולי יהיה מותר להיות קטן
רכוב על סוס, השיער הארוך ישתולל ברוח
לקול צהלות הודיות, אולי אחוש יותר בטוח
אשכח מהיקום הסביבי
אחפש מי אני
אבקש לדעת מי אתה
ועוד אמצא פינה לאהבה

הלילה עבר, אני כבר לא מזיע
השמש מן הים הפציעה
לי בקול זה מודיע
שהנה היום הגיע
היא שמעה את תכנוני
גם כשלא היתה, האזינה לפחדי
אמרה אל תרחק
אתה על זה בסוף תצחק

אברח, למקום הכי רחוק בעולם
אתנתק מהאשליה להיות מושלם
למעלה מן הזמן
יהיה מותר להיות קטן
רכוב על סוס, השיער הארוך ישתולל ברוח
לקול צהלות הודיות, אולי אחוש יותר בטוח
אשכח מהיקום הסביבי
אחפש מי אני
אבקש לדעת מי אתה
ועוד אמצא פינה לאהבה

העץ הגדול מהפרדס לחש
אחי, אל חשש
אלוהים עליך שומר
אתה עוד תסתדר
והדשא הירוק היה קצת לח
ניסה לדבר, נהיה ירוק יותר
ואל השכן הלך

פעמים נדמה, הבריאה כולה מדברת
אהובים, פתחו באהבה את הדלת
איפה שלא תהיה
זה ימצא אותך
היכן שלא תחנה
תצטרך להיות אתה

יום באמת
רודף יום
שעה קורת
מהר
מיד לאחריה חדשה
ובסופה
של מכסה
נעדר

תיק תק הזמן עובר

תיק תק הוא לא ממהר

תיק תק אין לאן לרוץ

תיק תק, אבל רוצה להיות חרוץ.

 

תיק תק רוצה להיות טוב.

תיק תק, את השקר לעזוב.

תיק תק יש פה תשובה.

תיק תק, זה קל, מאהבה.

 

תיק תק והשעון עוצר.

תיק תק, הטוב נצחי הרע לא חוזר.

תיק בו אלפי שני היסטוריה של עם.

תק ונסו הצללים, פתאום יבוא אור ישעם.

עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה לִבִּי פָּתוּחַ לְקַבֵּל
קַל לְהִתְאַחוֹת,
נֹחַ לְהִשָּׁמַע וְנָעִים בְּדִבּוּרוֹ.

עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיוּ הַקְּשָׁיִים
נוֹהֲגִים בִּי בְּרֹךְ
נְכוֹנִים לְרַחֵם
בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, בְּעִתּוֹת מַשְׁבֵּר.

עֲשֵׂה נַפְשִׁי מְתוּנָה
שׁוֹעֶטֶת פָּחוֹת, מְדַיֶּקֶת יוֹתֵר
חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה.

אָנָּא, עָשָׂה.
עָיַפְתִּי.

בכל שלב
מחפש אותך סביב
בכל קרב
במראה אדם לא חביב
כי עכשיו נשבע
כמה שיקח המסע
אני לא נכנע
שוכח כל מה שהיה
ומתחיל הכל מהתחלה
גם כשהבדידות תכה בלב
גם כשאת הסאה יגדיש הכאב
גם אם יקח יותר
מכל מה שהיה לי נדמה
לא אוותר
גם אם לא אדע מה אתה רוצה

אלוהים, גם אתה נשבעת לי
להיות איתי תמיד
לפחות כך חשבתי
כי בלי- זה מפחיד.

גם אם על צוארי
תונף סכין העתיד
גם כשדם האהבה נשפך מולי
ויוקרב קורבן חלומי, התמיד
לא אפסיק להסתנוור מיופייך
לא אעצור מלהתבונן באהבתך
גם כשאור האמונה מטושטש
ארים מבט אליך מיואש
גם כשגלי הפחד ישטפו אותי
גם כשאסתכל בראי
אבוא אליך גם אם לא תרצה
גם אם לא אבין מה אתה מצפה
ואולי, בפניך אחזה
ומבטיח לא אכתוב על זה יותר
עד הפעם הבאה שאשבר*

אלוהים, גם אתה נשבעת לי
להיות איתי תמיד
לפחות כך חשבתי
כי בלי- זה מפחיד.

*שני השורות האחרונות משיר של עידן עמדי, פשוט זה הרגיש לי נכון.

עֵת תְּהַלֵּךְ לָהּ הָרוּחַ
תְּלַטֵּף אֶת שְׂעָרֵךְ
אִסְפִי נָא עֵת, אֶת עִקְבוֹתַיִךְ
הַקְּבוּרוֹת בְּצַד דַּרְכֵּךְ

 

עֵת דִּמְעָה בְּצֵל תָּנוּחַ
עֵת תָּפִיג אֶת בְּדִידוּתֵךְ
זִכְרִי גַּם אָז אֶת שִׁיר חַיַּיִךְ
הַשְׁמִיעִינִי עֵת, קוֹלֵךְ

 

עֵת בְּצַד שָׂדֶה תַּפּוּחַ
אֶת פִּרְיוֹ יִשָּׂא, אֶת שְׁמֵךְ
סַפְּרִי לִי עֵת שִׁבְרִי חַיַּיִךְ

סַפְּרִי לִי דֶּרֶךְ נִשְׁמָתֵךְ

 

עֵת אֲנִי אֵינִי בָּטוּחַ
וְאַתְּ, אָבַד לְךָ חֲלוֹמֵךְ
כְּשֶׁאָבְדוּ גַּם תְּפִלּוֹתַיִךְ
נִשְׁאֲרָה רַק שִׁירָתֵךְ

 

אָז אֶכְתֹּב מִלִּים א-ל לוּחַ
עֵת אַקְשִׁיב לִשְׁתִיקָתֵךְ
בְּלֵב אֶחָד בֵּין שְׁתֵּי יָדַיִךְ
מִשְׁכַּן עוֹלָם לְדִירָתֵךְ

 

 

 

 

עֵת תְּהַלֵּךְ לָהּ שׁוּב הָרוּחַ
נָשׁוּב נִהְיֶ'ה בְּתוֹךְ לִבֵּךְ
עֵת, הָפִיגִי לֵילוֹתַיִךְ

 

בְּאוֹרָהּ שֶׁל זְרִיחָתֵךְ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נִשְׁמָתִי,

עֵת אַקְשִׁיב לִכְאֵבֵךְ.

רחוב צר מתפתל אליך.

בלוני גז בחצר

לשבת על ידם,

לחכות 

 

תני לי להכנס

לשבת

ולשתוק

 

עיניים שלך שקטות

כמו לנוח על שפת הים

 

אני נושמת את האין מילים

נקודה קטנטנה

בתוך דף 

 

זו אני

הקטנה

 

בתוך 

עולם

מלא

וגדול

 

במקום להרגיש 

שאני עולם ומלואו

 

אני רק חלק מהמערכת

מי אני בכלל?

וזה נותן הקלה גדולה

 

אף אחד

לא באמת זוכר

ולא באמת אכפת לו 

שפישלתי

או התנהגתי בצורה שמתבישת מעצמי, בעבר

 

זוכרים, אך לא מתבוננים

יכולה להיות חופשיה

את רק נקודה

קטנ-

ט-

נה

....

רק רק נקודה....

אחת. שתיים. שלוש
תסתכל עליו. תן לו. חזק. הוא אוהב את זה.
זה מרגיע. אותו.
אחת. שתיים. שלוש
הוא נוכח. כולו נוכח. אי אפשר שלא . הוא מרגיש את הגב . הוא נוכח. לגמרי. הוא לא מרחף.
הוא כאן, בכאב. אוהב את זה.
הסימנים. מאדים.נוגה.

אם זה הגיהנום, הוא אוהב את זה.