פורום אימהות השלב הבא (עמוד 20)

אבל בחוג. אפשר גם ללמוד מהן לבד, לדעתי.

אבל ממליצה על חוברת שקניתי בשביל הילדים שלי - "מתחילים עם נשמה" של ח' ברונשטוק - שמלמדת נגינה על פי שירים יהודיים. הילדים שלי לומדים בעזרתה לבד, ואני עוזרת להם מדי פעם.

בהצלחה!

יתאים לכם קורס דיגיטלי?

אפשר באינטרנט ואפשר לקנות דיסק.

מהצד שלי: סיפורים מהעבודה, אקטואליה, רצונות/ חלומות, שאלות התענינות יומיומיות.

מהצד שלהם: כל נושא שהם מעלים, כל שאלה שהם שואלים, אני מדברת ועונה בהרחבה בצורה נטולת ביקורת/ שיפוטיות.

אבל התכוונתי למשהו קליל. ולא שיח של שאלה --תשובה. 

שיחות טלפון עם מתבגר בישיבה. ממש לא מוצאת איך למלא את השיחה.

 וזה לא כמו בבית שהקשר יכול להווצר גם משתיקה משותפת.

יש מתבגר בישיבה.

אנחנו מדברים כמעט כל יום, אני מספרת על היום שלי ועל החדש בבית, הוא מספר על היום שלו. לפעמים מדברים על אקטואליה אם יש משהו מענין.

אני לא מחפשת נושאים למלא את השיחה, אני לא חשה צורך ליצור שיחה אלא לדבר על מה שרוצים/ שמענין. מעדיפה שיחה של כמה דקות ספונטנית מאשר שיחה מלאכותית על נושא מוכן מראש.

אבל זאת אני וגם הבן שלי כמוני, מבינה שיש שאוהבים להכין נושאים.

אבל אני לא רוצה שיחה של כמה דקות. 

אני רוצה שהשיחה תתפתח. שנפטפט בה. 

ממש בהצלחה!

לפעמים בגיל ההתבגרות השיחות מתקצרות אבל זה ממש יכול להיות מקום לבנות את הקשר מזוית חדשה,

 ולהכיר את הילד בצורה שעוד לא מכירים לפני

אבל כשהילד כמעט לא נמצא בבית הדרך היחידה לקשר זה לשוחח בטלפון. ומאוד קשה לי לפתח שיחה משמעותית. גם אם התוכן לא יהיה משמעותי זה בסדר. אבל שהשיחה תזרום ולא תהיה רק כמה דקות.

זה נושא כבד, מה יש שם? או פיגוע או גרעין של איראן או מצעד שפחות....

עם בנות אפשר לדבר על בגדים...

איך עבר היום , בדרך כלל שגרה וטוב שכך...

משתדלת להתעניין ברבנים ובשיעורים שיש לו - לזכור מה הלו"ז השבועי ולשאול שאלות בהתאם..

יש ילדים שיותר משתפים מעצמם ויש כאלה שעונים תשובות של כן לא שחור לבן.

משתפת בקטעים מהבית - בעיקר מצחיקים..

אחד מהבנים ממש מתעניין במה שאני עודה בעבודה - אז מספרת לו על הפרויקטים שא י עובדת עליהם.

מתעניינת בתחומי העניין שלהם ביישוב (החבר'ה מהשכבה שלהם ביסודי, אירועי נוער ביישוב, כל מיני "פוליטיקה ישובית" בעיקר שקשורה לנוער..

משתפת בתכנונים משפחתיים - שבת עם סבתא, מה נעשה בנופש בקיץ..

אחד הבנים שלי אוהב לבשל אז מתייעצת איתו על תפריטים

משתפת קצת בסוגיות חינוכיות שקשורות לילדים מתחתיהם - זה מעניין לשמוע חוות דעת של מישהו שלא מזמן היה שם..

משתתפת בתחביבים ודברים שהם עושים חוץ מהלימוד (רשיון נהיגה, התנדבות במד"א, טיולים, גיחות לגבעות/חוות, השתתפות בהפגנות וכו..)

זה די ממלא את השיחה.

וכן - יש לי ילד אחד שמתקשר הבית כמעט כל יום, ילד אחר שלא מתקשר בכלל אלא אם הוא צריך משהו.. ואחרים איפשהוא באמצע..

למדת משהו מעניין

לשלומי יש יום הולדת בשבת מה נעשה לו

קרה לי משהו מצחיק היום

שמעת ש

איך ישנת

שיחה של זקנים

לפעמים זה מתפתח לפעמים לא

תראי ממנה נחת!

אני תמיד משקיעה על הבנות כסף בבגדים יפים וצנועים המסר מחלחל

תפילות זה הכי חשוב❤️

כן הייתי מעבר לדברים היפים שעשית, מצד אחד משוחחת איתה בנושא (ואולי שווה לך עצמך ללמוד אותו אם זה לא יושב לך) ומצד שני, ובטח בגיל 12 מציבה גבולות ברורים כמו בכל תחום

מה כן עושים אצלכם ומה לא.

כמו שנגיד לא היית מסכימה לקנות לה עכשיו חתול סיאמי או כלי תחבורה שמסכן אותה, גם זה כרגע לא משהו שאת מוכנה לקנות ולא איך שמתלבשים אצלכם.

פשוט התוצאה היתה מריבות וויכוחים 3 פעמים בשבוע.

וברור לי שזו לא הדרך הנכונה לטווח הארוך. ומצד שני לשחרר ולאפשר זה גם לא מקובל עלי. 

מהממת.

וכשיש גבולות שאנחנו מרגישים שנפרצים יותר מדי פעמים או לא מתקבלים,

בדרך כלל מה שהכי יעזור זה לעשות בדק פנימי, האם בתוכי באמת ברור לי שככה צריך,

שככה נכון, שזה מה שטוב לה, האם אני פוחדת להציב את הגבול וכו

ככל שהגבול בהיר ויציב בתוכנו, לא נצטרך להכביר במילים ובויכוחים כדי שיהיה בהיר ויציב לילדינו.

מפרטת על זה קצת יותר במדריך החינמי שלי אם בא לך.

היתה לי מחשבה שאולי הרצון שלי לחנך אותן לצניעות נובע גם מ'מה יגידו'.

כאילו הבגדים של הבנות שלי משקפים לכולם איזו מין אמא אני, ולכן חלק מהחשיבות שאני נותנת לנושא לא מגיעה ממקום טהור ואמיתי.

ואת החלק הזה אני מנסה לשחרר, כי ברור לי שבגיל ההתבגרות הבת שלי לא מוכנה להיות חלון הראווה שלי מול העולם (--- ואולי בגלל זה כתבתי פה? כדי להדגיש לעצמי ולאחרים שאני מתאמצת ומשתדלת, גם אם התוצאה לא תהיה מושלמת? --- תוהה לעצמי בקול).

ככל שבליבך תהיי שלמה עם המקום, זה יעבור יותר בקלות

השקעה בעבודה פנימה היא תמיד הכי מדוייקת ונושאת פירות בעיני❤️

יש הורים ששולחים החוצה גם ילדים בני שנה עם אח/ות גדול/ה בגיל 5-6 לפעמים.

אני לא אוהבת לתת לילדים קטנים להיות בחוץ. כן שולחת לפעמים את הקטנים לצאת לפני ואז מצטרפת אליהם תוך כמה דקות, או שחוזרת מורשה להם להישאר עוד כמה דקות בחוץ.

אבל עם ילדה בת 9 זה ממש סביר בעיני להרשות להיות בחוץ, במרחק של דקה מהבית.

כמובן שמדברים על כללי מוגנות, ואני יודעת בוודאות שהיא לא תלך סתם עם אנשים בלי ליידע אותי.

כשהשקיעה ברבע לשמונה אז מבחינת הילדים מתחיל הערב..

אצלנו ביישוב זאת השעה שהגינה מתחילה להתרוקן.. לא הרבה לפני כן..

ברור שלא התכוונתי לאפשר להישאר לארוחת ערב אצל החברה בלי לתאם עם האמא.

מבחינתי ברור שהיא אוכלת ארוחת ערב איתנו, אלא אם כן היא תיאמה איתי באופן מפורש משהו אחר (ואז ברור שאני מוודאת עם האמא השניה שזה מתאים לה).

לא כזה זורמות ומעדיפות להגביל....

ויכול להיות שתגלי שבאמת לא אכפת להן, ועדיין את לא חייבת לזרום עם כל דבר.

עזרת לי להבין יותר שאנחנו צריכים לעשות שינוי בהרגלים שלנו בנושא הזה.

מעניין שאצלך זה עובד להגביל עד 6. אצלנו אני רואה שזה ממש עקרוני לה להיות עם החברות עד יותר מאוחר. והאמת שעד 7 לא כזה מפריע לי.

אבל אני שמחה לשמוע שזה כן לגיטימי לבקש שיצאו כשלי זה לא מתאים, גם עם בבתים אחרים כן מאפשרים להישאר עד יותר מאוחר...

2 - מרשה מידי פעם לא מאוחר...סביב חמש וחצי והכל חייב להיות נקי אח"כ

3 - מהכסף שלה סבבה

מהכסף שלנו רק אם זה חברה שבאה פעם בהרבה מאד זמן

מה אצל אחרים.

אני מרשה עד 6- 6וחצי לא יותר.

אם יש פעולה או משהו כזה אז כן ארשה עד שיגמר.

יכול לקרות גם שקצת מתעכב עוד קצת אם זה קיץ אבל לא יותר מ7...

יש לבת שלי חברות  שמרשים להן עד שש וחצי.

מי שמרשים לה יותר זה בעיה שלהן... אני לא מרשה 🙈

בקשר לאוכל לא יצא לי עוד, אבל אם את זורמת שיכנסו לך למטבח זה אולי פעילות נחמדה אבל מתאימה לחופש הגדול לדעתי. לא הייתי זורמת באמצע שנה.

למכולת אני עוד לא ככ משחררת, אלא אם כן יש משהו מאד ספציפי שצריך.

אני לא אוהבת את זה שהם קונים לבד, אבל אני אמא קצת קרציה....

מבחינתי היא יכולה להצטרף יותר לקראת 7. אבל פחות מתאים לי שהיא והחברות נמצאות פה בזמן הזה. אולי שאולי זה סתם מקובעות שלי ואני צריכה להתרגל לזה שהכללים עכשיו קצת משתנים.. לכן אני שואלת, כדי שיהיה לי קצת יותר מידי על מה מקובל באופן כללי, לפני שאני מחליטה איך זה יהיה אצלנו.

אז אני שמחה לדעת שאין משהו אחד שמקובל.

ובעז"ה נחליט מתוך כך מה מתאים לנו...

תודה!

1. הבת שלי גם בכיתה ד. מרשה עד שבע/שבע וחצי בקיץ.

2. ארוחות ערב או התעסקות במטבח פחות אוהבת אבל מרשה לעיתים רחוקות. יוצא שהיא הולכת לחברה והכינו ביחד עוגיות או משהו בסגנון.

3. מכולת מרשה בהחלט. היא אחראית.

לרב מגבילה בסכום נמוך . לא קורה בתדירות יומיומית. אצת לשבועיים בערך. במקרים חריגים מרשה להן ללכת יחד לפיצה. כל חברה מממנת את עצמה אלא אם זו חברה שלא גרה באזור ומגיעה לעיתים נדירות.

גרים בישוב....

והכי חשוב

למדתי מהגדולים שלי - להקשיב לעצמי ולא להאמין לזה שלכולם מרשים....

תמיד כשמבררת עם עוד אמהות אז יש שמסכימות איתי אבל זרמו בלית ברירה עם הילדים כי גם להן אמרו שלכולם מרשים

לגדולים אני לרוב כן מאפשרת להגיע יותר מאוחר,

אבל הם צריכים כשהם מגיעים להשתלב בהתארגנות בבית,

ואחראיים להתארגן ולהיות במיטה עד שעה מסוכמת.

בעיני זה גם תלוי בתדירות. משהו יומיומי בגיל כזה הייתי זורמת גג עד 19, אם זה כולל ארוחת ערב אולי עד 19 וחצי.

יוזמות כמו ארוחת ערב זה נחמד אבל תחליטי מה המינון שמתאים לך אם כל יום נראה לך מוגזם. לדוגמא פעם/פעמיים בשבוע או כל דבר אחר.

בעיני הכללים המנחים הם

לעשות מה שמרגיש לך נכון, את אמא של הילדה, ולכל משפחה יש את הכללים שלה.

םנסות להגדיר כללים שכן ישארו גם במצב החדש (וזה הולך ומתדרדר עם הגיל)

לדוגמא עד מתי כן חוזרים, מה עושים עם ארוחת ערב, מתי צריך להיות במיטה וכו.

או כמה פעמים את מרשה בשבוע ארוחת ערב

או מה את מוכנה לממן ומה לא.

לגבי בבית או לא- אם זה לא מתאים בשעה מסויימת פשוט להגיד לה אצלנו אפשר להיות בשמחה עד איקס, אחר כך אנחנו מתארגנים וזה לא מתאים.

אבל כן רציתי לדעת בערך מה הולך בבתים אחרים, לא כי אני צריכה לחקות את כולם, אלא כדי לא להיות חונקת מידי, ולהבין עד כמה אני צריכה לשחרר, ואיפה הגיוני להמשיך להגביל.

כמובן שהבת שלי בטוחה שכל ההורים מרשים את כל מה שאני לא מרשה.

אבל מצד האמת, באמת הנטיה הטבעית שלי היא להשאיר הכל כמו שהיה עד עכשיו, בלי לשנות בהתאם לגיל. ואני רואה ומבינה שזה כבר מוגזם ולא שייך. אבל רוצה להבין עד איזה רמה באמת צריך לשחרר... (ברור שאין פה כללים מוחלטים, ובכל זאת לקבל כיוון).

נראה לי שהנורמה קצת משתנה ממקום למקום

אז אולי כן שווה לשוחח עם אמא של אחת החברות שאת מתחברת לקו החינוכי שלה.

בעיני עד 19 זה אחלה בגיל כזה.

זה עדיין גיל צעיר שצריך לישון בו מוקדם, גם אם יש ב"ה חיי חברה מפותחים.

אולי אפשר לפרגן מדי פעם באופן חד פעמי להשאר יותר, אבל לא קבוע. זו דעתי לפחות

עם האחיינים, על דברים שקרו בעבר והם לא ברי שינוי.

אני חושבת שיש כאן שני דברים:

1. היכולת הטבעית שלך להתחבר לאנשים. אם זה משהו שחשוב לך, אז את צריכה לעבוד על הנקודה הזו של להתחבר, כמו כל תכונת אופי שאת נדרשת לעבוד עלייה.

2. הגיל של האחיינים. ילדים בגילאים 8-10 מטבע הדברים יעדיפו להתחבר עם בני גילם ולא עם ה''דודה''. יש להם אחים ובני דודים בגילם, מאוד טבעי שהם ''לא ישימו עלייך'' במפגשים משפחתיים...

כשהם יגדלו ויתבגרו, תוכלי ליצור איתם קשרים טובים יותר...

גילוי נאות- אני גם נולדתי כשלא היו לי בני דודים, וקיבלתי בני דודים רק כשהייתי יחסית גדולה...

תודה על התגובה שלך! אני כן חושבת שיש קשר לאיך שגדלתי ושיש לזה השפעה על מי שאני בקשר לאחיינים שלי. אני לא הכרתי בכלל מציאות של בני דודים או אחיינים. גם לא כשהייתי כבר גדולה. אני רואה את הגיסים ואת הגיסות שלי שגדלו במשפחות של בני דודים מכל מיני גילאים ולי פשוט שזה בא להם באופן טבעי הרבה בזכות זה שהם גדלו בתוך זה בעצמם. אני לא אמרתי שצריך לעצור שם, במה שהיה או לא היה בעבר, עובדה שפתחתי שרשור 🙂. אבל רציתי שתקבלו גם את הרקע הזה.

יכולת טבעית להתחבר לאנשים ב''ה יש לי דווקא. בנקודה הספציפית הזאת, פחות זורם לי. אבל לא הייתי רואה בזה משהו כללי.

תודה על מה שכתבת לגבי זה שעכשיו באמת טבעי שיהיה להם פחות עניין בי ושכשהם יגדלו יש אפשרות שזה יהיה איכותי יותר. זה מעודד. אם כי אני חוששת שאם לא תהיה השקעה מצידי כבר עכשיו אז גם בעתיד זה לא יווצר. את לא חושבת?

אחיינים עדיין אין לי כח אני הנשואה היחידה כרגע מבין האחים, ובני דודים גם לא היו לי עד שנהייתי גדולה...

לכן, אני חושבת שאין לכך קשר ישיר, וזו בעיקר פרשנות אישית שלך לסיטואציהץ אני חושבת שברגע שתביני שזה לא קשור למה שהיה, יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד עם המצב כי העבר הוא לא בר שינוי, ואילו העתיד וההווה הם כן.

אני מאמינה שברגע שככל שגדלים הפערים מצטמצמים. לא חושבת שיכול להיות לי קשר חברי עם בחורה בת 17, שהפרש הגילאים שלנו הוא 6 שנים, ולעומת זאת יש לי חברות טובות שההפרש ביננו הוא 10+ שנים. למה? כי יש קפיצה משמעותית ברמת הבגרות ברגע שיוצרים ''לחיים''. לכן ככל שהאחיינים יגדלו, היכולת שלכם לנהל שיח ברמה שתתאים לשניכם- יגדל.

היום הרבה יותר נחמד לי לדבר עם דודים שלי ממה שהיה נחמד לי לדבר איתם כשאני הייתי בת 10-12, ואפילו בת 15-16.כשהייתי נערה הם היו נראים לי ''זקנים'' (בני 30, כן?😅) ושאין לנו תחומי עניין.

היום, כשאני פחות או יותר באותו השלב כמוהם (ילדים, עבודה) יש לנו באמת הרבה תחומי עניין משותפים, ולכן מטבע הדברים גם שיח.

עם זאת, אני כן חושבת שנלמד מאוד מצידך  להתעניין האחיינים שלך, אבל טבעי מאוד שהם רואים אותך כמבוגרת, ולכן, בגלל שהם ילדים, פחות ירגישו בנוח לפתח שיחה.

בכל מקרה, את ממש מהממת❣️

זה מקסים כמה שזה חשוב לך...

הלוואי שגם לי הקשר יהיה חשוב כשיהיו לי אחיינים😌

יש לי יחסית מעט בני דודים (ורק שלושה מהם באזור הגיל שלי - כל השאר נולדו כשכבר הייתי נערה ואפילו אמא בעצמי), ויש לי עוד פחות מזה אחיינים (אבל זה בע"ה עתיד להשתנות).

אצלי הריחוק היחסי מהאחיינים נובע מזה שהם נולדו אחרי שכבר כמה שנים טובות הייתי אמא בעצמי. זה לא כמו האחים הקטנים שלי, שבעצם חצי גידלו ומגדלים את האחיינים שלהם, והם התנסו באהבת אחיינים לפני שהתנסו/יתנסו באהבת ילדים.

אני אוהבת את האחיינים שלי (ומודה שמתחברת יותר לילדים של האחים שאני קרובה אליהם יותר 🤭) אבל הקשר שלי איתם לא טבעי כמו הקשר של שאר אחיי איתם, וכמובן שלא כמו עם הילדים שלי.

גם אצלי זה קשור לאופי, שלא מתחבר בקלות ל"זרים" (נגיד, נראה לי שלא יכולתי להיות מטפלת לתינוקות, כי לא הייתי מצליחה להפגין להם את האהבה הנדרשת), וגם אפילו מול הילדים שלי קשה לי לפעמים (בגילאים הגדולים) להביע אהבה מתפרצת... אז בטח מול האחיינים שלי.

חפרתי לך את כל זה כדי שתראי שזה נורמלי ושזה בסדר. לדעתי אין טעם לדחוק את עצמך למה שאת לא. אם צריך - לא תתרחקי באופן מכוון מהאחיינים שלך, נכון? אם צריך, למשל, את תשמרי עליהם במלוא האהבה והחיוך שיש ברשותך, נכון?

אז אם ככה - לדעתי הכול בסדר...

היחידה! וגם שזה אולי בסדר אפילו 🌷

כתבת תאור מוכר לי מאד מאד.

אני מרגישה אצלי שזה בגלל שכשאנחנו גדלנו בקשר טוב עם הבני דודים זה היה בדור אחר,

עניינו אחד את השני. לא היו ווטסאפ וכל כך הרבה פעילויות מאורגנות מטעם היישוב/ הקהילה.

היום אני מרגישה שאני בעצמי לא מעניינת את הגיסות- הן שקועות בקשרים החברתיים שלהם ביישובים/ בקהילות שלהם.

הן עסוקות בפעילויות של הקהילה, בווטסאפ היישובי מספק להם תעסוקה,אז כבר לא נשאר להם מקום בלב בשבילי...

והדרך ללב של האחיינים עוברת דרך האימהות שלהן.

יש לי קשר מקסים עם אחיינים שלאמא שלהן חשוב הקשר איתי, השיחות ביננו יגרמו להם לרצות להיפגש עם הקטנים יחד,

והשיחות למפגש עם גדולים יגרמו גם לנו לקשר טוב ביננו.

ומי שעסוקה מאד - אפילו הטלפונים שלי של לאחל מזל טוב ליום הולדת מרגישים לי רק מטרידים אותם🤭

מאד הזדהיתי בחזרה לגבי הפניות של חלק מהגיסות לקשר איתי. ואני כן חושבת שזה קשור לחוסר העניין שלי המסוים באחיינים שלי ☹. הקטע הוא שאני מרגישה שגם עם הילדים של אחותי, שאיתה אני דווקא בקשר קרוב יחסית, אני לא מאד קרובה. אולי כי באמת איך שאנחנו מגיעים הם ישר מתחילים לשחק עם הילדים שלי. כנראה... 

מעניין שכתבת שאת חושבת שהחוסר פניות קשור לחוסר עניין באחיינים.

יש משהו שגרם לך לחשוב שדווקא זו הסיבה?

נזכרתי במשהו שעוזר לי,

אני אוהבת לחשוב עוד לפני שנפגשים על משהו אחד שנוגע ספציפית לאחיינים שאותם נפגוש, ולשאול אותם על זה, זה ממש לא מפתח שיחה ארוכה כי הם באמת כמו שכתבו כאן לא מתעניינים בדודה זקנה כמוני, אבל זה כן נותן הרגשה טובה שכן היתה התייחסות אישית אליהם .לדוג' - אחיין בכתה ה' ואני יודעת שזה הגיל של מבחני מיצב בחשבון- אז לשאול אותו על זה, גם אם הוא יענה כמו ילד בכיתה ה' קצר וילך לעיסוקיו- מבחינתי הבעתי איזשהו יחס אישי.

( עוד רעיונות - חיפוש ישיבה/ אולפנה, האם התחיל להתכונן לבר מצווה, ואם אין משהו מיוחד- אז ממש משהו סתמי- טוב לך בבית ספר? את בגיל של חברה טובה אחת או של חבורה טובה? אתם כבר לומדים אנגלית? אתה מחבב את זה?)

בהצלחה ❤️

של אחרים.

(רק של אחות אחת כן)

כל השאר ויש עשרות אני לא מרימה ולא מתחברת...לא חושבת שחייב בכח

וגם לי יש משפחה גדולה עם ב"ה הרבה אחיינים

זה קודם כל עניין של רצון והשקעה.

זה נכון שילדים קטנים פחות מעניינת אותם הדודה כשפוגשים את כל הבני דודים

אבל עדיין הם כן שמחים ליחס ולקשר.

ובאמת יותר מורכב לשמור על קשרים ולהכיר לעומק כשנפגשים לעיתים רחוקות המון אנשים.

אבל כן אפשר להפגש מדי פעם עם משפחה ספציפית וככה לחזק את הקשר.

אפשר להגיע יחד איתם להורים ואז גם הקשר בין הילדים יתחזק וגם אתם תכירו אותם יותר מהסעודות והשהות יחד.

אפשר להזמין אותם כמשפחה לשבת ולהשיג דירה או להתארח אצלם לפעמים.

ילדים בני 8-10 כבר אפשר להזמין לבד לשבת אם יש לל ילדים חופפים,

וישנו יחד עם הילדים בחדר זו חוויה ממש משמעותית ומשמחת בדרך כלל לילדים.

בחופש הגדול ובחגים ליזום מפגשים משפחתיים עם משחקים...

צריך לחפש ולמצוא את המקום. אפשר להתחיל אחד אחד, או ממש9חה ספציפית ולאט לאט להתרחב.

אשרייך שזה משמעותי לך

***המדריך: להיות אישה ואמא מוערכת שמחה ונוכחת, עכשיו להורדה במתנה>>>

הורדת מדריך מתנה ***

עבר עריכה על ידי לפניו ברננה! בתאריך י"ג בסיון תשפ"ג 17:27

ינקו -

זה המקום שבו נפלת..

כי זה מוריד לכולם את המוטיבציה כשהם יודעים שגם אם מיהו אחד ישתמט הם יפסידו את הנקודה.

אני לאחרונה עשיתי מבצע שבו כל אחד מרוויח נקודות בעצמו, ליעד משותף של מס' נקודות. זה עבד מצויין.

ובתור התחלה בשביל חווית הצלחה כדאי לעשות מס' ישים של נק' בתוך שבוע, ואם עומדים בו כולם מקבלים ארטיקים או משהו כזה. ככה כולם מרוויחים, ונהיה להם טעם מתוק מההצלחה הזאת ורצון שוב שוב..

גם אם יש מישהו שלא כל כך השתתף השבוע - ברגע שהוא רואה שאת סומכת עליו ומפרגנת לו - זה עושה יותר מוטיבציה להמשך מאשר נזיפות.

ואם את רואה שזה לא באמת עוזר לו אפשר לעבור לטבלה עם יעדים אישיים.

מנסה לערוךכדיככלבדוקכאםכזהכעובדכ

מנסה

לערוך 

גם, סליחה

הקטע המסובך פה שהיעד מלכתחילה הוא לא אישי... (טבלות מבצע אישיות אני עושה להם הרבה, אבל הן ליעדים אישיים)

צריכה לחשוב על זה עוד, ולראות כמה מוטיבציה יש להם בכלל...

אצלינו זה עבד.

(בנושא אחר)

אצלי יותר גדולים, וכשהם עושים הם ממש כח- אז עוד יותר מתסכל לעשות הכל בעצמי.

כרגע אני בסבב של לברר עם כל אחד מהם מה יעזור לו לעשות יותר בבית (למשל- גיליתי שבן ה-16 אוהב לעבוד בשקט שלו כשאין אף אחד באזור, לעומת בת התשע ובן החמש שאוהבים ששמים להם מוזיקה ומסדרים יחד איתם). אני מנסה קצת להתאים את המשימות והדרישות מהם למה שהם העלו, אבל עדיין לכולם יש מרמור סביב הנושא (ע''ע 'למה רק אני...').

הלוואי שאפצח את השיטה ואוכל לבוא לספר...

חחח

יש לי הרבה הזדהות להציע לך, חוץ מזה?

כנראה כדי לחנך אותך צריך פשוט להוות דוגמא. אבל אני גם מתעייפת להיות על הסדר ועל האכיפה כל הזמן לבד במערכה.

בדיוק מהסיבות שציינת. וגם כי נדמה לי שהמחיר שלהן יקר יותר מסנדלים רגילים, וחבל בגיל כזה לשלם מחיר גבוה על נעליים שלא באמת נצרכות...

בס״ד

כי לפעמים אני תוהה אם אני לא מגזימה.

(לגבי המחיר הנחתי שאמצא חיקוי )

כמו חיקוי הבלנדסטון שקניתי לבנים שלי

בכל אופן, מבחינת נוחות זה באמת לא שייך לדעתי. הבת שלי לפעמים אוהבת ליצור מהסנדלים שלה כפכפים ואני לא מרשה לה - גם כי זה הורס את הסנדלים וגם כי זה נראה לי לא בריא...

עם סגירה מאחורה

אבל האיכות לא משהו

לדעתי לילדה זה מתאים כנעל בית, לא כנעל שתתנהל איתה ביום יום מחוץ לבית

לק"י

ייתכן שזה נחשב לכפכפים.

אז התבאסתי, אבל היום אני מבינה אותה 

אבל לא מתאים לילדים לדעתי. בתור אולפניסטיות הינו רק עם זה, אבל לא מתאים לילדים נראה לי...

לקנות כפכפים בתור סנדלים, כי אני חושבת שזה לא בריא להליכה רבה

והבת שלי הולכת די הרבה כולל עליות משמעותיות.

זה בעצם יוצר איזשהו כיפוף וכיווץ בשרירי הרגל כדי להחזיק ולסחוב את הכפכף

במקום שהכפכף יסחב את הרגל.

(גם כאלה שמחזיקות עדיין הן סוג של נטל לרכל מרכישות לי)

אין לי בעיה עקרונית לכפכפים כאלה שהגדרתם כפכפים והולכים איתם בבית וסביבתו,

 אבל לסנדלים הרשיתי רק סנדלים עם מאחורה וב"ה היא מצאה יפות.

(ואם זה יקר מדי לכפכפי בית ראיתי עכשיו במלא חנויות כאלה ב40 שח)

כמובן שזה אינדיבידואלי אבל זו דעתי לפחות בגיל של הבת שלי, מניחה שבשלהי התיכון לא הייתי מתעסקת בזה

קניתי לילדה בכיתה ה', קניתי חיקוי  ב 70 שקלים, היא גודלת , חבל לקנות את המקור. וגם אוהבת שיש לה מבחר ורוצה עוד סנדלים, אז חבל לי על הכסף. אצלי יש לה אחיות גדולות והיא די מתלבשת כמו נערה, אז זה חלק מהעניין. 

למה לא לשחרר כבר עכשיו, הנערות ממילא הולכות ככה, מה ההבדל?

לא רואה בעיה בזה

בס״ד

היא יותר קטנה מהבת שלך.

החשש הוא מלעקם את הרגל.

תודה!

אם הרבה חברות שלה הלכות עם זה ז לא נורא... סם חשבתי שזה פחות מתאין לילדים 

בס״ד

לתנועה לא טובה ומשם לנקע וכו׳ גדול יותר עם נעליים כאלה).

הרשתי כפכפים כבר מזמן, לא ראתי מישהי שעיקמה את הרגל מזה, ומה ההבדל בינה לנערה בכיתה ז ומעלה? אף פעם לא תרשי כפכפים?

גם אני אוהבת כפכפים ( סוג אחר לא כאלה(. אף פעם לא עיקמתי רגל איתן.

בס״ד

את צודקת... אני לא יודעת...

וזאת גם שאלה טובה, עד איזה גיל... 

אני לא יודעת, סתם חשבתי לדחות את הקץ כמה שניתן בינתיים...

שזה פחות בריא להליכה, לגב וכו'

כי אוטומטית כזה גוררים עם זה קצת רגליים, וצריך כאילו ''להחזיק'' את הכפכף שלא יפול מהרגל.

לא שמעתי שמעקמים עם זה רגליים, טוב אולי אם רצים עם זה,אבל בכללי לא נראה לי שזה ממש מסוכן או משהו. המון נערות הולכות עם זה, או עם הוואיאנס וכאלו...

אני לא אוהבת שהולכים עם כפכפים לבית ספר, זה מרגיש לי קצת ''חוף הים'' כזה.

אבל אם כולן הולכות, תקני לה חיקוי ושתלך עם זה מדי פעם. 

ושיהיו לה גם סנדלים נורמליות לימים רגילים...

בס״ד

את זה אפילו על עצמי, שתונחת כף הרגל לא נכונה עם נעליים פתוחות מאחורה (לכן גם הפסקתי עם זה, אצלי זה אפילו הביא לכאב...).

לוקחת בחשבון את התגובות השונות, תודה!

שהייתי בבצפר כולן היו הולכות עם זה ממש כולן זה הטרנד של בנע דתי לאומי וכזה...אני נראלי היחידה בשכבה שלא קנתה כאלה כי בעיני זה מכוער ברמות קשות

אבל זו נעל שנחשבת בריאה לא כמו כפכף זול..אפילו מתאים למי שיש פלאטפוס ועיקמתי תרגל 5 פעמים עם נעלי ספורט ..חושבת שפשוט תשחררי ותקני לה היא תהנה ותרגיש כמו כולן

קניתי לה בכיתה ה'. זוכרת שליוויתי אותה בוקר אחד להסעה ואיך שהיא עלתה הן עפו מהרגל

בסוף היום היא חזרה, העיפה אותן לכל הרוחות ואמרה שהיה סיוט לתמרן איתן.

אבל היא באמת היתה בת- בן כזו שרצה ומשחקת כל היום...

הילדים מתייאשים מהם מאד מהר..

אני קונה של מודן אורטופדיים אבל קלילים, סביבות 180-200 שח.

כי זה לא קשור רק למצב חברתי...

הרבה מזה קשור לאופי ולסגנון משפחתי

ובנוסף, הילד שואב הרבה מהבית 

בית שמזמין הרבה חברים, ברוב המקרים יפתח את הילדים להיות מזמינים. כנל בית הפוך...

וכשההורה לא חברותי במיוחד, הצורך של הילדים בחברה פחות מקבל ביטוי

השאלה אם בנתיים זה לא מעכב אותם..

אבל הוא לא עבר לכולם ב"ה.

אני הייתי תמיד ילדה של בית, ויש לי כמה ילדים כאלה. בעלי היה טיפוס חברתי, אבל לא כזה שהחברה היא מרכז החיים שלו, ויש לנו גם ילדים שדומים לו.

ויש ילדים שלא דומים לשנינו - אוהבי חברה ושהחברה היא כמעט מרכז החיים שלהם.

ככה שלא הכול אפשר "להאשים" באופי של ההורים

אם יש לך ילד חברותי במיוחד,

ואת לדוגמא פחות

את לא מרגישה שזה משפיע על הרכב החברים שלו?

הבת הגדולה שלי סופר חברותית. מגיל צעיר היא ביקשה הרבה ללכת לחברות. אז נכון, לא תמעד נעניתי לה, אבל ברגע שהיא למדה להסתובב לבד בחוץ - היא בכל יום כמעט פוגשת חברה אחר הצהריים.

הילדים שלי שבמצב ביניים באמת קצת סובלים מחוסר החברתיות שלי, כי אני לא מספיק מבינה את הצורך לקחת אותם לחברים או להזמין. אבל מאמינה שכשהם יגדלו הם יעשו את זה בעצמם, לפחות לפעמים...

ואני קצת מרגישה שאני עוצרת בעדם מלהתפתח חברתית.. עוד לא הגענו לשלב שהם לגמרי עצמאיים אבל טוב לשמוע שזה אולי יאזן את מה שקורה עכשיו..

אבל חושבת שילד ממש חברותי פשוט יגיע לזה בעצמו בשלב מסוים...

חברותיים. כי אין להם איך להתנסות במינימום

לא משנה כמה נדחף אותו - יישאר כזה.

ולפעמים זה מה שטוב לו. פשוט להיות בהפרדה בין הבית לבין החברים. חברים - רק בכיתב, בבית - עם בני המשפחה. יש כאלה שהערבוב בין השניים עושה להם רע...

(כותבת את זה גם מניסיון על עצמי וגם מניסיון עם חלק מילדיי)

לבין זה שאין לילד הזדמנויות.

אם הוא ירצה להזמין חבר - אני אעזור לו בכך. אבל הרצון הבסיסי צריך לבוא ממנו...

כי  אם את גרה ליד החברים של הילדים שלך אז הם היו יכולים ליצור חברויות בלעדי. אבל המרחק גוזר עליהם לחכות לגיל גדול עד שיהיו עצמאים לפתח חברויות.

זה נטו ענין של אופי, אבל אופי מושפע מההורים.

יש לי בן מאד חברותי כמו בעלי, מגיעים לפה כמעט כל יום חבר או כמה חברים.

יש לי ילד שהיה מזמין מעט חברים, אבל זה לא השפיע על המעמד החברתי שלו שהיה טוב וגם היום בישיבה יש לו חברים ומעמד, למרות שהוא יותר מסויג מבחינה חברתית, כמוני.

מסוימת, זה ישפיע גם על הקשר בין הילדים,

כי אם האופי מאד קשה זה עובר והילדים מרגישים בזה.

בגדול אם אין בעיות עם אופי חריג וסגנון חריג של משפחה- לא משפיע בכלל.

אבל אצלנו החלוקה ברורה - אני הולכת לאספות אצל הבנות ובעלי הולך אצל הבנים. לא רואה סיבה ששנינו נלך... אנחנו מעבירים זה לזה את המידע וזהו.

אם יש צורך בדיון מיוחד על מצבו של הילד, אז גם ככה זה לא בזמן אספת ההורים הרגילה, ופשוט קובעים פגישה בזמן אחר ואז בדרך כלל שנינו הולכים.

תודה! 

מגיל בית ספר בעלי הולך לבד (יש לי רק בנים) בגן אני הולכת לבד

גם אנחנו ככה. בגן רק אני הולכת. ביסודי לפעמים אני לפעמים הוא. תודה!! 

בהתחלה באמת תכננתי לנסוע (לומד ביישוב אחר,נסיעה של 3/4 שעה בערך)

אבל הרגשתי לא כ"כ טוב אחרי העבודה, בגלל זה התלבטתי. תודה!

אצלינו זה 10 דקות מהבית

מעל שעה נסיעה....

הזדמנות לראות את המקום את הצוות

את החדר והחברים ובכלל להרגיש יותר איפה הוא נמצא

אין לי הרבה הזדמנויות לבקר בישיבות שלהם..

לא מפספסת את המעט שיש.. 

גם ביום הורים בישיבה גבוהה

מצד שני בעלי לא אוהב לבא לאסיפות אצל הבנות...

מזל שיש שבת הורים בקרוב. (הוא בחמישית ובכור,אז אנחנו עוד חדשים בעסק)

בעלי לא בקטע בכלל.

פעם אחת שלחתי אותו ושנינו התחרטנו, ומאז זה רק אני.

על ליווי הנות בתהליך ההתבגרות

הנה הפרטים: https://binathalevana.ravpage.co.il/livuy 

השתתפתי לפני כמה שנים בסדנא דומה שהיא העבירה והיה מעולה!

(לדעתי הסדנא בתשלום - מנהלות - אם זה פירסום אסור תמחקו)

סרטים נחמדים, חלק יותר חלק פחות... מעדיפה את הסרטים שבסגנון סדרות חינוכיות (כמו רכבת המצוות) ולא את הסרטים עם סיפורי המתח... (הילדים שלי אוהבים את הכול)

סרטונים קצרים שאצלנו אוהבים (יש ביוטיוב):

שלומי וסתם (מעין סדרה)

רחלי הקטנה (שלושה סרטוני אנימציה שמבוססים על סדרת הדיסקים)

מלבד זאת - הם אוהבים גם את ההצגות של נועה אריאל (שמוסרטות ואפשר לרכוש אותן).

וכמובן - בגן של דודו...

זה מה שזוכרת כרגע.

בס״ד

(חלק מהשחקניות הן נשים ובנות, לנו זה בסדר אבל יודעת שיש שמעדיפים שלא)

הבנת העלילה בערך מכיתה א

הבנת המשנה בגילאים גדומים יותר כמובן...

אבל גם ילדי הגן מאוד אוהבים לצפות..

זה לא מפחיד מאוד, ובכל זאת הוא התחבא או רצה שאני אחבק אותו כשראו עת הדמויות ה'מפחידות'.

הגדולה בבית הספר הכי נהנתה...

נגיד מסכת סוכה יחסית לא מפחיד

ככל שמתקדמים בעונות זה באמת נהיה יותר ריאליסטי כזה  

תודה על הרעיונות שהצעתן!

רוצים עוד אפשרויות 

אם למישהי יש עוד רעיונות טובים אשמח!

של ערוץ מאיר לילדים.

יש הרבה פרקים שלהם ביוטיוב (אם עושים מנוי יש יותר מבחר, אבל גם ביוטיוב יש הרבה).

כן רואים שם גם בנות/נשים, לא תמיד דתיות, אבל לא היה לבוש חשוף באופן שהפריע לי, עד כמה שזכור לי.

ובעיני הפרקים חינוכיים ויפים, לפחות מה שראיתי עם הילדים שלי.

לא ידעתי שיש עוד פרקים בתשלום

פרקי בובות זה חמוד.

בובה של תיאטרון(אבל יש בזה בנות), וגם הצגות נוספות של אבני דרך.

יש ביוטיוב הצגות של אנדרדוס. הדייג ודג הזהב, חלומות במגירה, מערת האוצר.

מה עם דברים מצויירים לא יהודיים/דתיים?

קשה להגדיר אבל לא שטויות ולא דברים לא צנועים.

בנות אפשרי..

עבר עריכה על ידי חילזון 123 בתאריך י"ח באייר תשפ"ג 23:23

שלומי וסתם

צור משלנו

קשת וענן (ישן נושן, אבל אנחנו אוהבים...)

מצויירים חמודים-

טיגי הטיגריס, משפחת דובינשטיין

עיר המספרים

צ'רלי והמספרים

אולי העונות הראשונות של פרפר נחמד? (זה נחשב צנוע?)

באנגלית- ג'ורג' הסקרן (בעיני זה סביר)

חינוכי, ערכי ,הומור משובח... מתאים לכל הגילאים . ממש נכס ומעשיר אותנו מבחינה משפחתית . אין לי שום נגיעה בדבר , ממליצה מאווד לעשות מנוי ולו רק  כדי לחזק כזאת מדיה נקיה ערכית ומלמדת  !!

לא הכל מתאים לכל גיל

וההומור הרבה פעמים לא משובח לטעמי  

פעם הבנות שלי ראו אפ אפ אפ ( לימוד הלכות לשון הרע,) שאני מאד אהבתי, בעיני היה נקי נעים חינוכי ומצחיק, ביוטיוב כמדומני

יש כאלה שלא מקבלים הרבה ויש כאלה שלא מקבלים בכלל

והשיתוף הזה עוזר להם להרגיש יותר נעים.

שאלנו אותו מה רוצה שנביא ומביאים לו בלינצ׳ס ורביולי (שקונים כמעט מוכנים, רק צריך לחמם/ לאפות קצת) נביא כמות שמספיקה לכמה והוא יחליט אם לאכול הכל או לחלוק.

במיוחד שזה חג שמכינים לו אוכל אחר משאר השנה, ככה הוא לא ירגיש שהוא מפספס את זה

דוגמיות מכל העוגות שהכנתי

ואוכל מבושל רק אם זה משהו שידעתי שאותו בן ממש אוהב..

השנה עוד לא התחלתי לבשל אז ספק האם אצליח לשלוח למישהו.. אולי רק אם אמצא עם מי לשלוח מהיישוב ישר לישיבות של כל אחד..

נראה לי נשלח דוגמיות בכמות קצת יותר גדולה מכמה קינוחים.

לא משהו שהוא יכול לסיים לבד...

והלוואי ואצליח להספיק להכין משהו מהבישולים  לשלוח גם.

חג שמח

אולי יצירה?

כמובן בנוסף לאוכל, לריקודים וכו

הכנת תכשיט כלשהו,

היא רוצה חידון בנוסף

זה היה מיועד לאיזו חוברת שתכננו להפיק בקבוצה של כותבות, אבל בינתיים זה נשאר אצלי במחשב...

(אני עוד מתלבטת אם אני יכולה לתת את זה בחינם או בתשלום סמלי כלשהו).

אבל אם היא אוהבת לשיר או לרקוד היא יכולה גם לעשות הופעה קטנה - אידאלי בבת מצווה לנשים

מזל טוב גם לך, בתור דודה!

אפשר סדנת תכשיטים, סדנת פרחים, סדנה של פימו...

האמת שבבת מצווה שלי עשיתי סיור בירושלים, מאוד משמעותי

בטוחה שזה לא כיף לשמוע את זה בתור אמא

לקבל את הזויות שלהן

בס״ד

זה הרבה פעמים משפיע לטובה על הדברים האלה.

ובאופן כללי, כשאת שומעת על או רואה אינטראקציה טובה ביניהן לבין החברות שלה, אפשר להדגיש את זה בקול על-ידי משפטים כמו ״וואו, הילדה הזאת התנהגה כמו חברה מאד טובה״ או ״איזה כיף לשמוע שהיה לך כזה כיף בהפסקה עם החברות שלך!״ או ״זה ממש חברותי מה שעשית בגינה״ וכו׳ וכו׳. סיכוי טוב שבסוף זה יעזור לה לעצב תודעה שהיא כן חברותית ומוקפת חברות. ומתוך הביטחון הזה, אני מאמינה שהיכולות החברותיות שלהן רק ילכו וישתפרו עוד בע״ה.

בהצלחה!!!💕

(וחיבוק! כמו שYNZS כתבה, מאמינה שלא כיף לשמוע את זה...)

רעיון טוב לעזור להן לראות את מה שיש.

ומה להגיד להן כשהן מעלות את הקושי?

לק"י

הבת שלי בת 5 גם היתה אומרת שאין לה חברים מלבד חברה אחת מסויימת.

כשאמרתי את זה לגננת, היא אמרה לי שהיא כן נמצאת בחברת הילדים. היא לא יושבת לבד בזמן משחק. כנראה שבחוויה שלה היא לא הרגישה חלק מהם.

לכן הגננת אמרה לי שהיא תשים לב ותתווך לה.

לא יודעת אם זה קשור, אבל לפי הסיפורים של הבת שלי אני רואה שיפור.

אז חשוב להגיד ולשמוע גם מהצד של הגננת/ המורה מה היא רואה, ומה יש לה להציע.

בס״ד

שלהן ע״י שיקופן. הרבה פעמיי האוורור הזה עוזר לאנשים לחזור לפרופורציות.

ואיזה יופי, מה שכתבת למטה, שהיא מעצמה הודתה שבעצם הכל בסדר ויש לה חברות! וכל הכבוד לך שחזרת אליה עם הצעה לדבר על הדברים יותר בנחת, כיף לבנות שלך שאת אמא שלהן ❤️❤️❤️

לפעמים זה קשה לגדולים ולבעלי..אבל אני חושבת שזה ממש חשוב גם אם צריך לנקות ולבשל הרבה יותר..זה בונה אותם ונותן להם בטחון

אצלנו העונש היחיד שפועל על הבת 6...בלי חברות שבוע.

אני משתדלת (לא בכמויות שלך), אבל לא תמיד מסתדר...

עד עכשיו מבחינת המורה והגגנת הכל היה סבבה.

זה לא מצב שנחשב "בעיה" אובייקטיבית, אבל להן יש קושי מסוים.

הייתי בעיקר רוצה לדעת איך להגיב ומה לייעץ להן.

ותחבקי את עצמך על מה שזה מעלה בך

לגבי הבנות שלך-  כשאת פנויה להכיל את זה להגיד שזה בטח הרגשה ממש לא נעימה, ובטח זה עצוב, ולהציע חיבוק, ואפשר גם לשאול מה יכול לעזור להן.

סביר להניח שבעצמך תראי שאחרי שהן יפרקו את החוויה וירגישו שמכירים בה, הן יזכרו שהמצב לא כזה גרוע או סתם יחזרו לחייהן...

כרגע זו החוויה שלהן גם אם אובייקטיבית יש להן כמה חברות

ממש כמו שאנחנו יכולות לחוות נניח שכלום לא הולך לנו למרות שיש הרבה דברים שהם דווקא בסדר

ובמקום שיגידו לנו דווקא האורז יצא לך בסדר בצהריים ולא היו פקקים בדרך הביתה

היינו שמחות שיגידו וואי זה ממש מבאס יום כזה ולהרגיש ככה

וזה ממש גם מה שהילדים שלנו צריכים ❤️

רעיון טוב לשאול אותן מה יעזור להן.

אני באמת משתדלת לחבק במצבים כאלה (אתמול הייתי גמורה אז זה פחות עבד).

הפסקה זה לא תמיד דבר הכי נחמד לילדה בכיתה א', 

אולי אפשר פשוט לפתור את בעיית השיעמום בהפסקה?

( לדוג' להביא גומי ולהזמין חברה לשחק איתה, להביא ספר ולקרא לבד ( אבל זה תלוי באורך ההפסקה), לשאול את X אם היא רוצה לשחק איתי)

אני הייתי מנסה להצעי לה רעיונות איך לנצל כראוי את זמן ההפסקה.

ולגבי הנושא החברתי, היא בטח לא התכוונה להתלונן לעמוק, אבל כן הייתי מנסה איכשהו "לטפטף" לה, שקורה שלא מוצאים בהפסקה עם מי לשחק, זה לא אומר כלום על המסקנה שלה - שאין לה חברות.

לא בטוח שהיא תבין לעומק, אבל זה נראה לי חשוב להגיד את הדברים כדי שמתישהו היא תאמין בהם.

(לי זו נראית נקודה חשובה, גם לנשים מבוגרות,לכן הייתי מתחילה לדבר על זה מגיל צעיר.

לדוג' - אם הלכתי  לחתונה ולא מצאתי מקום לשבת בשולחן מעניין, ולא היה לי עם מי לדבר בזמן הריקודים, זה בסדר שזה קורה, לא צריך להשליך כבר על עצמי שיש לי בעיות חברתיות וכדו')

אהבתי ממש!

תבדקי עם המורה או הגננת אכן נכון.

אצלי אני יודעת בוודאות שהיא במרכז החברה ואהובה מאד ומידי פעם היא אומרת לי..לא היו לי חברות..הייתי לבד

אני יודעת שסכ"ה הן בסדר.

כי אתמול לא היה כל כך זמן, והיא אמרה שלא צריך. בעצם יש לי חברות...

ב"ה שהיום גם היא רואה את זה, ותודה לכולכן על העצות הטובות!

ששמים על המשקפיים ומתלבשים מאחורי האוזן בגיל 4 הבת שלי הייתה עם זה (בקושי רואים את זה). בגיל 5 היא כבר הייתה בלי אז אולי תתחילו ככה ותראו אם זה יושב עליה טוב.

אבל עדיין מפחדת שיפלו לה

אם המשקפיים יושבות טוב לא צריך גומי/חוט להפך את הבת שלי זה החליץ הגומי שהיא לא הצליחה להוריד לבד את המשקפיים.

על הזכוכית כי זה עושה שריטות

בבית יש לנו מקומות מוגדרים שמותר להניח בהם.

בעיקר בעיקר שאסור להניח על הרצפה.

לצערי,

לקחת בחשבון שהן בעלות תוקף קצר 🙄

(נראה לי שבכל מקרה בגיל הזה צריך מעקב פעם בכמה חודשים, לא? אבל הכי מבאס כשהן נאבדות / נשברות בדיוק אחרי שהחלפנו לעדשות חדשות ...)

אנחנו בכללית, עשיתי פלטינום לילדים בשביל המשקפיים.

אנחנו במכבי. וישלה מכבי זהב. מעניין אם יש הבדל למכבי שלי.. 

זוג אחד קיבלנו חינם. 

ש"ח לקניית משקפיים בכל שנה אזרחית, גם במכבי שלי וגם בזהב (ודווקא לבן שלי יש מכבי שלי, ואחרי שראיתי את זה תהיתי למה הוא צריך 🤔)

ובהצלחה! אצלנו זה עבר ממש בקלות. הוא התרגל אליהם יופי וגם החברים. מה שכן, לא הייתי אומרת לא להוריד בכלל- אצלנו הוא כן מודע שצריך לשמור על המשקפיים ומוריד אותם לפני שעושה ספורט, משחק "מכות".. אבל מניחה שאצל בנות זה יותר פשוט😅 

בס״ד

כמו שכתבו -

- להחזיר לקופסה כשמורידים 

- לקבוע מקום קבוע לקופסה 

- להניח אותם כמו שצריך (לעומת הפוך)

אני פחות מתחברת ל״אסור להוריד בלי סיבה מוצדקת״. זה נראה לי לגיטימי שלפחות בהתחלה יהיה קצת קושי של הסתגלות ושהיא תרצה להוריד מדי פעם. בכל מקרה שהיא תוריד, נראה לי עדיף לתזכר, לעודד וכו׳ שהיא תשים (ואולי גם להרפות מדי פעם) - מאשר שהיא תשמע שיש כלל שהוא על דרך השלילה.  

בהצלחה!!❤️

וכל כך נכון.

לבת שלי יש משקפיים גם מגיל מאוד צעיר.

האופטומטריסטית הציעה לנו לעשות בגן מסיבת משקפיים

ביום שהילדה מגיעה בפעם הראשונה עם המשקפיים.

אצלנו הגננת עשתה מזה ממש חגיגה, היא לימדה את הילדים עם הראיה ולמה צריך משקפיים 

אנחנו הבאנו לילדים מתנה משקפיים מפלסטיק וחילקנו עוגה בצורת משקפיים.

זה עזר מאוד להתרגלות של הבת שלנו, כשילדים מבינים הם לא צוחקים על מה שנראה להם שונה וגם ככה לא התעסקו במשקפיים שלה.

וזה נהיה דבר מיוחד שכולם רוצים.. 

אז זה פחות הצורך כרגע.

יותר על ההתנהלות שלה עם המשק

תודה רבה! 

לק"י

ונראה לי שהייתי מעירה גם לקטן, ולו כדי שהגדול ירגיש שאכפת לך ממנו.

הסברתי למטה למה אני לא מגיבה כמו שהגדול היה רוצה.

אני כועסת וגם לפעמים מזיזה אותו מהגדול אם הוא מפריע לו או מציק לו.

למה לא לכעוס? מגיע לגדול לראות שגם לאח שלו מעירים אם הוא מציק לו.

אם אני מגיעה תוך כדי שהם רבים, אני מפרידה ולא מאפשרת לו להרביץ.

אבל אחרי שהם רבו, כשברור שהגדול התחיל, והשני סף סף למד גם להגיב ולא רק להיות הקרבן כמו שהיה פעם (אמנם לא התגובה שהייתי רוצה, אבל אני גם לא מצפה ממנו לשבת בשקט ולתת ולגדול להעליב אותו חופשי..), אז אני לא אבוא כדי לכעוס עליו באופן חד צדדי רק כי הוא זה שהרביץ (והוא טוען שגם הגדול הרביץ לו). אני כן אומרת שעצוב לי שהם רבים, שכשמשהו מפריע לנו אפשר להגיב במילים ואפשר גם לבקש ממני עזרה. אני גם אומרת לגדול שיהיה נעים יותר שהוא ידבר על השני בצורה שלא תעליב אותו. אבל זה לא הכעס שהוא רוצה שאני אצעק על אחיו.

הקטן אף פעם לא מתחיל עם הגדול. תמיד זה בתגובה. אז לא נכון מבחינתי לכעוס רק עליו. ובכל מקרה, אחרי ששניהם כבר הפסיקו להרביץ אז לא מרגישה שיש מקום לכעס, אלא לדיבור. והגדול מבקש דווקא כעס.

לק"י

אבל אני בהחלט מבינה ומסכימה עם זה שלא הגדול יחליט בשבילך איך וכמה לכעוס על הקטן.

לק"י

אולי כדאי לדבר על זה בהזדמנות, ולהסביר שאת אוהבת אותו ואכפת לך ממנו, גם אם את לא כועסת על הקטן כמו שהוא היה רוצה.

הקטן אף פעם לא מתחיל איתך. אם אתה מתחיל אל תתלונן.

ואם אתה לא רוצה שהוא ירביץ לך אל תתחיל איתו.

מה הוא היה רוצה- שאכעס על הקטן

ולמה- כי כשהוא היה קטן כעסו עליו כשהרביץ (ככה נשמע אבל כמובן תהיי פתוחה לתשובות שלו)

ואז לשאול אם זה היה לו קשה או עצוב כשהוא היה קטן

ומה הוא מרגיש היום כשהקטן מרהיץ לו

ואם הוא מרגיש שאמא פחות דואגת לו אוהבת אותו בגלל זה

ולהגיד שזו באמת הרגשה לא נעימה ובוודאי שאת הכי אוהבת אותו בעולם ולתת לו חיבוק.

להתייחס לזה כעניין שיושב לו על הלב וצריך להכיר בו להקשיב לו ולתת לו לפרוק את זה, 

ולא כמשהו שאמור להכתיב את דרכי הפעולה שלך

עם ילד בן 12 ובן 3

זה ענין שתסכל אותי הרבה זמן, שילד גדול מציק לילד כל כך קטן.

אני בעקרון חינוכי בלי עונשים וכעסים.

גם שהילדים באים אלי ל׳בוררות׳ אני אומרת בנעימות ׳אני לא מרשה לריב/ להרביץ/ להציק׳ , לא מבררת מה היה ולא מתערבת מעבר לזה.

כמה שדברתי עם הגדול זה לא עזר, דברנו על כך שוב ושוב, כל פעם הוא הבטיח להפסיק וחזר לזה מאד מהר.

החלטתי לצפות מקרוב במריבות, הייתי יושבת לידם כשהם משחקים וצופה מבלי להתערב. ראיתי שגם הקטן יודע להציק, ראיתי את הגדול לוקח לו משחק ואז הוא כנראה התחרט והחזיר לו, אבל הקטן כבר פתח בצרחות.

אז שקללתי את המסקנות, הילד הגדול לעיתים מציק, הקטן גם מציק לעיתים וגם מגיב לעיתים בצורה מוגזמת. בסך הכללי הם חברים טובים מאד, נמצאים הרבה ביחד והגדול משתף אותו במשחקים עם חברים ויוצא איתו לגינה בשבתות.

אז החלטתי שאם יש לי סבלנות, כוח וזמן, אני אשב לידם ואכוון בנעימות את הגדול להציק פחות ואת הקטן גם להציק פחות וגם להגיב בצורה פרופורציונלית.

אם אין לי סבלנות אז אני מתעלמת מהמריבה.

כשאין לי סבלנות ממש, אני גם נוזפת בהם שיפסיקו לריב ויפסיקו לשחק ביחד, אבל זה כבר לא עקרון חינוכי, זה כשאני מתעייפת מעקרונות חינוכיים.

מאז ההחלטה הזו אני רואה שהמריבות פחתו בצורה משמעותית והם מצליחים לתקשר ביניהם יותר טוב.

אני אנסה לראות ולשים לב יותר מה באמת קורה בניהם.

מרגיע לשמוע שזה ככה בעוד בתים...

ולכוון בנעימות? 

איך זה נראה? מה קורה בפועל ומה את עושה? 

הם משחקים בפלסטלינה, הגדול אומר לקטן ׳תראה איזה פיצה יפה הכנתי, יש לי מערוך ולך אין׳, הקטן מתחיל לילל ׳רוצה פיצה רוצה מערוך׳ הגדול אומר ׳כל דבר שאני משחק את רוצה׳ הקטן פותח בצרחות.

אני משקפת לגדול ברוגע ׳כשאתה אומר: יש לי ולך אין, אתה גורם לו לרצות את מה שיש לך, הוא קטן וקשה לו לשלוט ברצונות שלו, אולי תביא לו עכשיו ותשחק עם אביזרים אחרים, בלי להגיד לו: לי יש ולך אין?׳

לקטן אני אומרת: ׳אתה צועק חזק, זה מכאיב באוזנים, אולי נעשה פיצה חדשה ונמצא מערוך שאתה אוהב?׳

ככה לאורך המשחק אני משקפת, מציעה הצעות, מייצרת שיח. לא כועסת, לא אומרת מה לעשות, אלא אם יש הצקה שהיא בגדר התעללות או אמירה או עשיה בעייתית.

תמיד להעיר באופן זוגי-

שאסור ל-x להרביץ ל-y ואסור ל-y להרביץ ל-x'.

או פשוט-

'אנחנולא מרביצים בבית שלנו'.

לדעתיטובמאוד שאת לא נותנת לגדול לנהל אותך. הוא לא אמור להחליט איך תגיב!

אבל כן כדאי לדבר איתו באופן אישי,בזמן רגוע, להסביר לו את הרציונל שלך ולשמוע אותו.

אבל זה לא מה שהוא רוצה.

תודה על החיזוק ועל העצה!

לק"י

אני גם מתלבטת אם להעמיד במקום על מילים מסויימות או להתעלם🤦‍♀️

אבל בגיל צעיר יותר.

ככה אני מגיבה אחרי המשפט הראשון:

אני ממש שמחה שאתה מספר לי, נחשוב יחד מה כדאי, אבל קודם כל תחזור על מה שאמרת בשפה נעימה.

מנסה לחבק תוך כדי, אם הם מאפשרים.

בד"כ אחרי משפט אחד ההתלהמות יורדת קצת...

בס״ד

דרך מאד חכמה! אהבתי את החיבוק תוך כדי!! תודה!

הוא כבר טיפה יותר רגוע כדי לספר מה קרה בשפה נעימה.

זאת אומרת, אני לא עוצרת אותו באמצע המשפט,

היה חשוב לו לפלוט משפט אחד שגם יספר לך שהוא בסערת רגשות וגם בערך סביב מה קרה.

אבל אחרי שאמר את המשפט ה'עמום' הזה, הוא מסוגל לספר קצת יותר בנחת מה בדיוק קרה.

בס״ד

כשהם גדולים יותר, הם מתמסרים לחיבוק בזמן שהם ככה כעוסים?

דווקא הגדול שלי ממש נותן לחבק, וזה גם מרגיע אותו. לעומתו השני פחות מאפשר.

אז לא מעירה

אם זו סתם שיחה בזמן רגוע יחסית אז כן מעירה

אבל אני בעצמי מרשה לעצמי לדבר כל מיני דברים בסערת רגשות. 

בס״ד

לגמרי יכול לקרות לי גם.......

נגיד אם אפרוק משהו קשה לבעלי...

ואם הוא לא ממש סוער?

באמצע שיתוף, גם לא מיד אחריו, השיתוף מספיק חשוב בכל שפה שהוא נאמר.

אחרי שמסיימים לדון בשיתוף, אחרי שהילד נרגע, אני אומר לו שעדיף להתבטא בצורה אחרת.

אגב המבוגרים שמדברים לא יפה, הם כנראה אלו שדברו אליהם לא יפה/ נתנו להם דוגמא אישית גרועה כשהיו ילדים ולא אלו שלא תקנו אותם.

בס״ד

תודה על זווית הראייה שלך!

אם הא לא אמר משהו האמת מקפיץ כמו קללה עסיסית לעזוב את זה בצד

זה ככ חשוב ולא מטבן מאליו שהוא משתף.. שלהיות רק בזה..

וגם, בדהרחם כאלה אני חודבת איך הייתי מגיבה למבוגר וגוזרת מזה..

זה לא תמיד כלל אצבע, אבל לרוב כן..

להתחיל בשיקוף

וואי אני רואה שאתה ממש נסער/כועס מאוכזב ולתת לו לפרוק מה שקרה

ואז להגיד לו שזה בטח ממש מכעיס ולא נעים ואחרי השיח הזה להגיד לו שאת רואה שמרוב כעס הוא אמר מילים לא מתאימות על המורה וחשוב לזכור שגם אם הוא כועס ונסער,

אנחנו שומרים על הדיבור או כל כלל אחר שחשוב לכם.

יחד עם זה בעיני זה תלוי עד כמה מבחינתך הגבול שנחצה משמעותי. כי יש מצבים שאני אגיד וואי אני רואה שאתה נסער ואני רוצה שתספר לי בדיוק מה קרה רק ככה וככה אני מזכירה שלא עושים או אומרים.

אם זה מצב לעצור אחרי משפט פתיחה או רק בסוף זה תלוי בהרגשה שלך מול הגבול הספציפי, הילד הספציפי

המצב הספציפי והמקרה הספציפי..

העקרון הוא דבר ראשון להביע את זה שראית אותו ולו במילים בודדות,

ולשים את הגבול בזמן שהוא מתאים ולא יפגע בו ובשיח וגם ובעיקר לא ביכולת שלך להכיל אותו