פורום אימהות השלב הבא (עמוד 20)

קנינו בו פעם ספרי קריאה (אבל הוא יקר יותר מאתרים אחרים אז לא קנינו שוב).

אולי באמת לספרי לימוד זה יהיה שווה...

וקיבלנו הכל ארוז עד הבית. 

או הנחיית הורים?

לפנות למנתחת התנהגות

יכול מאוד להועיל, מנסיון

יכול להיות שהוא זקוק לדברים אחרים, לא בהכרח אומר שכל הדרכה לא עוזרת.

למשל, ילד עם צורך בגבולות ייתרם מהדרכה בגישה התנהגותית, ילד עם צורך רגשי גדול לא רק שלא עיתרם אלא עלול להינזק.

לבדוק הפרעת קשב.

כדאי להבחין בין:

מציק

מרביץ

מתחצף

זורק

יש לי ילד עם הפרעת קשב (בן 12) והוא מציק הרבה. הסיבה להצקות היא מהירות העשיה שלו לעומת איטיות קליטת המסרים מהסביבה.

אם הייתי מבקרת/ מענישה אותו על כל הצקה הוא היה אומלל.

הדרך שלי להתמודד עם ההצקות שלו היא לתווך לו את הסיטואציות, להסביר לו מה הוא עושה, מה זה גורם לאחרים ומה הוא יכול לעשות/ לא לעשות במקום זה.

התיווך גם מפחית בפועל את ההצקות וגם מלמד אותו להבא (למידה איטית מאד)

לגבי מתחצף- יש להפריד בין התנגדות של הילד, לדיבור לא יפה. אם הוא מתנגד, זכותו להתנגד, אפשר לבדוק מה הסיבה שהוא מתנגד ולפעול בהתאם.

אם הוא מדבר לא יפה, כדאי להסביר שוב ושוב איך אפשר לדבר ואיך לא.

לגבי מרביץ וזורק- אלו צריכים להיות קווים אדומים, אבל אם משווים אותם להצקות וחוצפות, הילד מותש מהביקורת ומהשליליות ולא יכול להיות פנוי להקשבה לגבי ההרבצות והזריקות.

עד עכשיו היינו מאוד רחמנים איתו, אני רואה כמה הוא רגיש ונעלב מהר, כשהיה מתעצבן גייסתי את כל הסבלנות לא להתעצבן ואחכ היית מסבירה לו איך מתנהגים ומה עושים כשכועסים בלי לפגוע באחרים, באמת שאין שום שיפור.  ובתקופה הזאת של זמנים לחוצים ועייפות זה רק הולך ומחמיר לצערי. 

אצל ילדים עם הפרעת קשב, הקליטה והיישום איטיים מאד. זה יכול לייאש, אבל אם מבינים שהקצב איטי וצריך לתת להם הרבה יותר זמן, הציפייה מהם מונמכת ויותר קל להתמודד איתם.

הוא רק בן 6, הוא בתחילת הדרך, אין מה לשפוט אותו לחומרה, המודעות העצמית בגיל הזה היא אפסית.

תודה!!

הייתי רוצה להכיר אותך יותר- את נשמעת אישה מיחדת ועם המון מודעות וסבלנות!

אפשר להבין את הילד ולרחם עליו

וביחד עם זאת להציב גבול ולא לאפשר דברים כמו הרבצות וחוצפות.

להיות ברורים לגבי מה אתם ממש לא מרשים (קוים אדומים) ולעמוד עליהם בלי פשרות.

זה לא קשור לרחמים,  ילדים צריכים יד מכוונת כדי ללמוד איך העולם מתנהל. זו מתנה לאפשר להם להבין שהם צריכים לשמור על חוקים, כי ככה העולם בנוי.

ואגב, גבולות לא אומר צעקות וכאסאח. זה אומר לעמוד בתקיפות וברוגע על שלכם.

ומהצד השני, לכבד אותו, לאהוב וליצור הרבה חוויות משותפות והנאה. 

והאם יש לו אח קטן שהוא מקנא בו? 

מעסיקים אותו המון, אבל אין מה לעשות אי אפשר 24/7

אין ילדים רעים יש ילדים שרע להם.

נשמע שהילד חווה מצוקה רגשית והייתי מתמקדת ב3 כיוונים:

1. להשתדל בבית לתת לו חום ואהבה, להגיד לו מילים טובות

לתת לו הזדמנות לבטא ולפתח חוזקות שיש לו (זה יכול להיות לנגן או לצייר או לעזור במטבח..)

זמן אישי איתכם שבו אתם מתמקדים בו- גם כאן זה יכול להיות ללכת עם בעלך לתפילה ובחזור לקנות משהו קטן ולפטפט

או שתשבי איתו לשוקו במרפסת, לקחת איתך לסידורים וכו

2. לעזור לו בזמן מצוקה לשיים רגשות, לתת לו אמפתיה ולעזור לו להבין מה קורה לו.

לדוגמא לא רוצים לשתף אותו במשחק- זה דבר שיכול מאד לפגוע ולהכאיב

לדבר איתו שזה ממש לא נעים ומעליב, לתת מקום לתחושות שלו, להציע לו חיבוק ולעזור לו להבין מה עובר עליו.

3. למצוא עזרה מקצועית שתוכל לתת לו או לו ולכם מענה וכלים לטווח ארוך

מסכימה עם כל מה שאמרת אבל וואי אצלו זה פשוט לא עובד. הלוואי והיה משתף ברגשות שלו

אני באופן אישי הייתי שוקלת שוב אם לחייב ילד בן 6 ללכת לתפילה עם אבא כשהוא מתנגד..

(גם בגיל מבוגר יותר) תפילה ותפיחה עם אבא זו זכות, בטח בגיל כזה

חבל להפוך את זה למקור של מלחמה וצער לכל הצדדים.

ולגבי שיתוף ברגשות ללא מעט ילדים זה מורכב, ולכן בשלב הראשון אנחנו נעזור לתמלל.

לדוגמא להגיד לו אני רואה שאתה מאוכזב/כועס/קשה לך

ואפילו אוי אני רואה שרצית ללכת/להשאר/לעשות כך וכך

בנימה אמפתית ומתוך מקום והבנה לזה שכואב לו וקשה לו עכשיו..

לאט לאט הוא ילמד לזהות שהוא סאמת עכשיו כועס/מאוכזב וכו ואפשר יהיה לפתח את זה יותר לשיחה על מה קרה

ומה שקשה לו, להציע לן חיבוק, לעזור לו למצוא דברים שירגיעו וכו

הקטן שלי שבן 13 עכשיו ממש לא אהב ללכת לתפילה לפני הבר מצווה ולא לחצנו ( בהתחלה ובגדולים כן)

ואחרי הבר מיצווה הוא כל כך מקפיד שזה לא יאומן!

לפי מה שאני יודעת..לא מכריחים לתפילה

מכירה את הסבתות שאומרות על בן יחיד זה ה"קדישל" שלי?

האם יש ממנו עוד ציפיות בתור בן יחיד?

למעשה  הוא ילד בן 6 . מבחינה הלכתית הוא מחוייב במצוות כמו הבנות.

אולי יש לכם ציפיות ממנו למלא את תפקיד הבן?

לפעמים בלי לשים לב יש לנו ציפיות גדולות מהילדים ,וכשקשה להם לעמוד בציפיות,יותר נוח להם להכנס למקום של הילד המופרע מאשר המקום של הילד המאכזב.

אבל מהר מאוד זנחנו אותן, ברור לנו כרגע שזה לא מתאים לו.

אנחנו רק מציעים ללכת לתפילה או לבית המדרש הוא מסרב ברוב המוחלט של הפעמים.

חושבת שזה קשור לזה שזה בלעדיי, הוא מאוד מאוד קשה אליי, לא שבע מלהיות איתי, אז בשבילו ללכת עם אבא לצערי זו לא אטרקציה. 

מקווה שאת נהנית מזה 🩷

סתם רציתי להאיר לך נקודה יפה.

אולי יש פה איזה מפתח שיעזור לך להגיע לפתרון… 

תשומת לב וחום כי זה כנראה מה שהוא צריך..  

רק צריכה למצוא בעצמי את הכוחות לתת לו כי באמת שאיתו זה סביב השעון

אתם נשמעים הורים מקסימים!

ומיד מההתחלה שכתבת הבנתי שזנחתם את הציפיות.

אבל אולי הוא מרגיש שבלב אתם מצטערים מזה? ולכן מרגיש שלא עומד בציפיות למרות שאתם לא דורשים ממנו.

מהלכות סוכה לומדים שקטן כרוך אחרי אימו, ולכן לא צריך לישון בסוכה.

וגם אנחנו פטורות ממצוות שהזמן גרמן בגלל שהילדים תלויים בנו.

תשמחו במציאות עכשיו. ותהיו שלמים איתה. והוא ירגיש את הרוגע שלכם.

ובעז"ה בעיתו ובזמנו הקטנים יגדלו ויהפכו ל"גברים" ועוד נתגעגע לזמן שהיו כרוכים אלינו.

אני מרגישה שאנחנו נותנים לו כל מה שיש לנו ולכן כשהוא מתחצף אלינו או ממש לא מקשיב (בדרישות הגיוניות כן? כמו לא לזרוק על אחים שלו מגנטים ) הקושי להכיל הרבה יותר קשה 

לא מכירה בכלל, רק אומרת שאם זה התגבר בתקופה האחרונה יכול להיות שהחופש, חוסר שגרה, והלחץ / פחד משינויים בתת מודע (עליה לכיתה א זה עניין) יכול להשפיע משמעותית על התנהגויות

והייתי שמה לב דבר ראשון שהוא אוכל טוב וישן טוב כי עייפות ורעב הם טריגרים אצל כולנו... ובחופש במיוחד

נשמע מאוד מתאים לתיאורים שלך

אז אני לא הייתי לוקחת אותם לשם...

למרות שהסיבות שכתבת ללמה כן הן סיבות מנצחות.

אנחנו אישית גם בבית מתקשים להעביר להם נכונה את מה שקורה עכשיו ואת מה שקרה בגוש קטיף, אז לעמוד ממש מול זה - זה כבר לגמרי יערער...

אבל אולי אני טועה 🤷‍♀️

בס''ד

לא רק אצלנו...

מעניין אם יהיו גם תשובות אחרות 🙂

וגם לא יודעת מה לומר לגבי השיקולים שהצגת.

אבל אולי תנסי להראות להם את הפרקים על גוש קטיף שיש בערוץ מאיר? של אסי ויהונתן, לילדים שלי זה נתן קצת מבט והכרות קטנה ברמת מה שילדים מסוגלים להכיל.

בשבילי שהכרתי ואני יודעת מה באמת עברו בגירוש זה נראה כאילו מה זה השטויות האלו ואסור שיחשבו שזה הכל וזהו בזה נגמר..

אבל דווקא הם עשו את זה ממש בחוכמה, הילדים שלי המון פעמים חושבים על השקיעה יוו זה כמו בגוש קטיף ו"איך באלי לי ללכת לחוף הים דווקא בגוש קטיף", וסליחה שאני לא זוכרת בשעה כזו מעבר לפרטים הפחות מהותיים שהם מזכירים...

אבל דווקא החיבור בדברים הקטנים האלו גורם להם להתחבר מהמקום שלהם ולהצטער ממש כל פעם כשהם חושבים על דברים קשורים וכמה חבל שהרסו את גוש קטיף ואיזה מסכנים האנשים וכו.

בס''ד

אולי אפשר להראות להם שוב כהנה אם אחליט כן לקחת אותם. זה יכול להיות רעיון טוב.

האמת היא שחשבתי שזה יהיה טוב לקחת אותם לשם גם כי זה משהו בחוץ ונראה לי יגוון להם קצת את הימים האלה, בצורה ש(בתקווה) תהיה חינוכית וטובה, וגם ברוח הימים האלה.

(אני מקווה שזה נשמע בסדר, מה שכתבתי עכשיו... כמובן-כמובן-כמובן שהייתי מעדיפה שלא הייתה התנתקות או מוזיאון...!!)

לי זה עושה רע אפילו שלא היינו מגורשים.

לא יודעת להסביר מה שזה מעלה בי. לא מסוגלת.

בס''ד

יש מצב כזה שאבכה שם, כי זה באמת מטלטל וכואב כ''כ וגם לא נתפס...

(הילדים שלי רגילים לראות אותי בוכה מדברים מרגשים (טובים ולא טובים), אז זה שאולי יראו אותי ככה לא מה שמטריד אותי)

וממש מבינה את מי שלא מסוגלת לראות את הדברים האלה.

אני מניחה שבשבילי זאת דרך להתייחד עם מה שהיה, לזכור. אבל כל אחת עם מה שמרגיש לה נכון ❤❤❤

ותודה רבה על הכיוונים שהעלית בתגובות שלך!

לא זוכרת אם בזה יש את שרית ברנס, או שיש לה סרטון אחר בנוסף, אבל בכל אופן כשרואים אותה במוזיאון הבנתי שיש שם הרבה מה להקיף, אז אפשר אולי לבקש הכוונה מה יותר מתאים לחשיפה לילדים.. לא יודעת, אין לי מושג מה ממש יש במוזיאון כדי לדעת אם זה נכון מה שאני כותבת.

גילאי 10 ומעלה.

היה להם משמעותי מאוד.

לדעתי זה לא מציף רגשית. כן נוגע ללב.

במיוחד שהם לגמרי לא חוו את זה כמו שהדור שלנו חווה.. זה הרבה יותר קל מאשר השואה למשל..

אני ממש מזדהה עם החששות שהעלית,אז למה כן?

בספר של הרבנית ימימה לימי בין המצרים יש לה פרק בנושא-כשילדים זוכרים- יש תקווה!

כל שנה מחדש אני קוראת אותו כמה פעמים ומתפעלת מחדש מהמסר שלו.

לתמצת אותו יהיה עוול כי כל מילה בו מיוחדת,

בגדול הרעיון שלה הוא שיש לנו תפקיד להעביר לילדים מורשת ורק ילד שידע על העבר ידע לאיזה עתיד לשאת פניו.

והיא אומרת שהחוסר סמכות הורית בימינו זה בגלל שלא שיתפו את הילדים בקשיי העבר אלא "ריפדו" להם הכל .

ולכן צריך לספר להם בימים אלו סיפורי חורבן אפילו שהם לא קלים.

( והיא משליכה מזה גם להורות - אולי פחות בנות היו נשברות כשהופכות להיות אמהות אם האמא היתה משתפת אותן גם בקשיים שיש לה).

בעצם- אנחנו עם הכאב של הגירוש אבל הילדים שלנו הם אלו שבעז"ה יכולים לבנות את המקומות האלו מחדש.

וכמו שבזכות שהיו לוקחים את ילדי כפר עציון לאלון לתצפית כך אנחנו צריכים לגדל את הילדים על הזכרון- זה חלק מהתיקון!

אבל הייתי הולכת שבוע הבא,

כי האבל על החורבן מרגיש לי אבל מסוג אחר מאשר האבל על גוש קטיף.

האבל על החורבן זה אבל על שורש הגלות, על הריחוק מהשכינה, על החוסר הרוחני שלנו כיום,

ובמוזיאון גוש קטיף ,כמו בכל הסרטים על גוש קטיף הילד מקבל מימד יותר פרטי של אבל.

ונראה לי חוב לא לגמד את האבל הגדול לאבל קטן.

ובאותו אופן כמו שכתבתי על הלימוד שלי מהרבנית ימימה ,אני ממש לא מלמדת זכות על שרון.והילדים שלי בכלל לא גדלים עם כעס על המדינה.

אני גדלתי בבית עם כעס גדול על שרון ( ההורים שלי גורשו מימית) , ודווקא בגרוש מגוש קטיף היה לי יותר קל אמונית מחברות שלי, כי היה ברור לי מגיל צעיר שבהחלט יש פושעים בעם ישראל,

זה לא סותר שגדלנו בבית מלא אהבת עם ישראל,ואהבה למדינת ישראל.

אבל יכול להיות שדווקא החידוד הזה עוזר לי במהלך החיים לא להכנס למשבר כשמשהו לא מתנהל כמו שחשבנו,אלא הבנה שמצד אחד אנחנו אוהבים כל יהודי כי נשמתו חצובה יחד עם נשמתנו מאותו מקור,

ומצד שני לכל יהודי יש זכות בחירה והוא יכול לבחור לעשות דברים לא טובים.

חידדת לי נקודות באמת חשובות.

האמת, הלוואי והייתי קוראת אותך לפני כמה ימים...

היום כבר לא נספיק ואחרי ט׳ באב אני כבר מרגישה שזה זמן אחר, זמן של שמחה, זמן של הקלה... אבל לוקחת את הדברים שכתבת איתי לעוד הזדמנויות בעתיד בע״ה. תבורכי!!!

בס״ד

כי נגיד ברור שלא נתחיל להסביר לילדים רכים על תאי הגז והמשרפות או על הניסויים של מנגלה, נכון? אפילו לילד בסוף יסודי זה מרגיש לי נורא מדי.

ויש גם את העניין של התמונות והסרטים, מה שלא היה כ״כ מפותח בעבר, או בכלל לא היה קיים. במוזיאון גוש קטיף יש תמונות וסרטים ואני תוהה מה זה עושה ללב ולנפש של ילד צעיר לראות אותם והאם זה בטוח טוב.

כשאני חושבת על זה, ללכת לראות את העץ הבודד, זה משהו אחר. כי זה לראות את העץ ולשמוע את הכמיהה של המבוגרים ואת הגעגוע למה שהיה, אבל זה לא גרפי באותה המידה...

עד כאן תהיותיי... מוזמנת להגיב 🙂

יש רצף גדול בין ירידה לפרטים פרטים של אכזריות לבין רק תצפית על עץ.

הייתי מבדילה בין השואה לגוש קטיף.

לגבי השואה-

אני חושבת הרבה על הרצף הזה.

מאז שהלכנו באולפנה למוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות,

והתאור הדקדקני שהיה והירידה לפרטי פרטים של תאי הגזים בשואה מאד הפריע לי.

לא הצלחתי להבין למה חשוב להתעמק בזה.

מה זה נותן לנו?

גם ביד ושם הרגשתי שוב את אותה הרגשה שיש יותר מדי ירידה לפרטים שהם לא בהכרח תורמים לנו,גם בלעדיהם אפשר לזכור את השואה.

אחרי כמה שנים שמעתי שיעור של הרב חגי לונדין והוא דיבר נגד לימודי השואה במתכונתן

במדינת ישראל.

הוא אמר שצפיה בסרטי שואה שמאד נפוצה במערכת החינוך משיגה מטרה הפוכה והורסת את נפש הילדים ,ומרגילה אותם לאכזריות,

צפיה והתעסקות יותר מדי בפרטי פרטים של האכזריות משפשפת את הנפש שלנו וגורמת לנו להיות פחות רגישים!

מצד שני כן יש את הציווי של זכור את אשר עשה לך עמלק.

וכמו שקראתי בספר של הרבנית ימימה,

כל שנה כן קוראים במגילת איכה סיפורי חורבן. והילדים  הקטנים שומעים את הפסוקים המתארים בפרוט - ידי נשים בישלו ילדיהם...

לעניות דעתי נראה לי שזה רצף שאנחנו צריכים למצוא לפי נפשנו ונפש הילדים שלנו מה מתאים לנו ולהם לשמוע.ולהתאים את זה לנפש שלנו .

( אולי לכן יצא לטובה שתקופת בין המצרים היא בחופש הגדול,ככה ההורים יודעים לכוון מה מתאים לנפש ילדיהם,בעוד מורה בשיעור בכיתה לא יכול לכוון להתאמה מדוייקת לנפש של כל תלמיד ותלמיד.)

אולי לדוג'  כן לספר על נשים שאכלו ילדיהם אבל כדי להעצים לילדים את תודעת הרעב ,ולא להכנס לפרטים איך ומה ובדיוק וכו' כדי לא לחספס את נפשם.

לגבי גוש קטיף, כמה שקשה לנו ועצוב לנו,והתנהגו אלינו לא יפה וברוע,

עדיין זה לא מתקרב למצב שהיה בשואה,

לכן פחות הייתי מפחדת מתאור החיילים שגרשו וכו', אבל כן  לא הייתי מתארת לילד בפירוט איך שברו לנער את האף וכו'

בגוש קטיף גם לצערי ברור לי מה החשיבות של התאורים, כי לצערנו הילדים שלנו גם חווים פינויים, אז נראה לי שדווקא ילד שגדל על זה לא  יחטוף טראומה כשיחשף לזה בעצמו ועולמו האמוני פחות יזדעזע.

סתם כתבתי כמה מחשבות,כי הסוגיה הזו מעסיקה אותי הרבה שנים, עוד לא הגעתי למסקנה ברורה,

מעניין אותי לקרוא את דעתך בעניין,

כי אני מאד מעריכה את ההשקעה שלך בחינוך והחשיבה שלך תמיד על הפרטים הקטנים.

ואולי יש לעוד נשים כאן עוד דעות בנושא? חוץ מהרב לונדין לא שמעתי מישהו שמדבר על העניין הזה...

כי זה יהודים עשו ליהודים...

ובניגוד לשואה, שאפשר לשנוא בלי מצפון את הנאצים ימ"ש, כאן זה מורכב... וזו בעיקר המורכבות שקשה להעביר לילדים.

בכל אופן, מסכימה איתך עם הרעיון שלא צריך לרדת לפרטי פרטים, בעיקר לא בתיאורי השואה האיומה...

לכן חשבתי שאם זה פשוט קיים בשיח הביתי, אז כשחלילה נתקלים בסיטואציה כזו זה פחות קשה.

מה שכתבת הוביל אותי לחשוב על חשבתי על דוגמא ממחלוקת בין רבנים ומגזרים,

להבדיל - בלי להשוות חלילה, לא הרי מחלוקת כגירוש יהודים מטרתם,

אבל העיקרון נראה לי יכול לעזור לנו לנתב את דרכנו.

אם קוראים אגדות חז"ל ב"תמימות" ובצורה לא אמיתית היסטורית, יש קושי גדול מול מחלוקות של ת"ח.

אבל אם מספרים לילדים אגדות חז"ל עם האמת ההיסטורית, הם לא יבהלו כשיתקלו בדורנו במחלוקת ת"ח.

כותבת לדוג'- אבל יש המון המון אגדות שנוח לספר אותם לילדים בוורוד אבל אם מספרים להם באמת הם נחשפים למחלוקת שתמיד היו.

הסיפור על רבי עקיבא והנר והתרנגול - כל מה שעושה ה' הכל לטובה.

זה סיפור עצוב שמתאר מחלוקת גדולה שהיתה בעם ישראל-

כמו שותב הרצי"ה -שרבי עקיבא היה אצ"לניק ולכן לא הסכימו להכניס אותו לעיר והוא ישן בחוץ!

זה נורא לחשוב על גדול הדור שלא נותנים לו מקום לישון ונאלץ לישון בחוץ.

לכן הגננות לא מספרות את זה ככה...

מתחברת מאד למה שאמרת שבסוף, זה צריך להיות לפי היכרותנו את הנפשות הפועלות. זה תמיד נכון...

מעניין מה שכתבת על הפינויים שממשיכים עד היום והעובדה שככל שהוא יכיר שלמרבה הצער קיימת מציאות כזאת, הוא פחות יהיה עלול להתערער אם וכאשר יתקל בזה בצורה כזאת או אחרת בעתיד ח״ו. נקודה מעניינת למחשבה...

אין לי ממש דעה לגבי לימוד השואה היום. שאלות גדולות... אני זוכרת שרשור ש@אמא טובה---דיה! כתבה ביום השואה האחרון, ממש על הנושא הזה של התועלת או חוסר התועלת של הירידה לפרטים. אצלה האמת, זה היה מזווית קצת אחרת ממה שאת כותבת. בכל מקרה אני, באופן לגמרי אישי, מרגישה שהפרטים, זה חלק אינטגרלי של הבנת והפנמת מה שהיה. אבל שוב, זה אני. אני מרגישה שאיפה שגדלתי, לא נתקלתי בסיטואציה שבה המידע הזה הגיע אלי ״מבחוץ״ כשאני לא הייתי מעוניינת לשמוע על זה. אולי אפילו להיפך, היו תקופות שהיה לי סוג של צמאון לקרוא או לשמוע על זה. אולי כי השואה מאד נוכחת במשפחה שלנו גם ככה (ההורים של אבא שלי מאד דיברו על זה, וכך גם אבא שלי איתנו. הוא נולד אחרי השואה, אבל סוג של גדל ״בזה״ כי כל החברים של ההורים שלו, וגם ההורים שלו עצמם, היו שורדי שואה וזה היה השיח בבית ובכל מקום סביב).

ומבינה לגמרי שאחרים רואים את זה אחרת. וברור ברור שלפצוע את הנפש של ילדים, נוער או סתם אנשים רגישים, אין בזה תועלת ורק נזק. לכן, שוב, זה כנראה ממש ממש תלוי במי הנפשות הפועלות...

גם אני גדלתי על זה.

סבתא שלי היתה ניצולת שואה ממש ממש ,

ווהזכרונות ילדות שלי זה מהשבתות אצלה עם סיפורי שואה בבכי מיד אחרי הדלקת נרות וכל ליל שבת.

אז באמת אנחנו במקום אחר לגבי השואה,

וזה מתחבר לי למה שכתבה @תהילה 3>

ולכן באמת  חשוב לברר לעצמנו מה הדרך הנכונה להנחיל לילדים שלנו.

אז תודה רבה לך על הבירור החשוב הזה

ומוסיפה שבעיני מי שלא חווה את הכאב ואת החורבן הזה על גופו, בוודאי חווה אותו חזק הרבה פחות מאשר אנחנו.

כלומר זה שאנחנו במקום מסויים מול זה וכל סרט פותח בנו בורות של כאב,

זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו יחושו.

להבדיל אני נולדתי לאחר פינוי ימית, שמעתי, ראיתי תמונות (כן זה חי הרבה פחות מבגוש בדכ)

אבל זה לא נצרב בי כאירוע טראגי כמו שהוא ודאי היה למי שהיה שם.

לכן בעיני קחי בחשבון שזו רמה אחרת של כאב, ועץמשם תבחני אם היא מתאימה או לא לילדייך.

בגלל שהגירוש זה עדיין פצע פתוח בשבילי.

מרגישה שאני עוד לא איבדתי את העניין הזה עם עצמי והוא עדיין מציף אותי לא פעם, אז אני יודעת שלא אוכל לתווך את זה לילדים בצורה בריאה.

סליחה על ההשוואה- אבל אני מרגישה כמו ניצולי שואה שלא העיזו לדבר. אני ממש פתוחה עם הילדים, וכמעט הכל מספרת ומסבירה, אבל להסביר מה קרה בגירוש? זה מעלה בי דמעות. 

חיבוק גדול!💔

באמת שאני מרגישה שככל שהזמן עובר, כך זה רק יותר ויותר מקומם ומעציב אותי כל הסיפור הזה...

האמת היא שאתמול בלילה איכשהו, בצורה לגמרי לא מתוכננת, יצא לי לספר לילדים שלי. ובכיתי תוך כדי... זה כל-כך כואב וכל-כך לא נתפס... אבל כמו שכתבתי למעלה, במקרה שלנו הם רואים אותי בוכה בכל מיני הזדמנויות (סתם לסבר את האוזן, קרה לי שוב ששרנו חלק ממגילת איכה הבוקר, ולהבדיל זה קורה גם כשיש דברים שמאד משמחים אותי) אז אני לא חושבת שעצם הבכי שלי מטלטל אותם או משהו.

בכל מקרה נראה לי שהשנה כבר לא ייצא לנו...

מעניין מה שאת אומרת.

אני כן זוכרת שבכיתי ליד הילדים אחרי הפיגוע בעלי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- בברית של הקטן.

אבל משהו בסיטואציה שבה אני הדמות המתווכת של הסיפור באופן כמעט בלעדי, גורם לי להימנע ולהעדיף שישמעו על זה ממישהו שפחות מעורב רגשית.

ואולי זה בכלל לא קשור לצד החינוכי, ופשוט קושי שלי לפתוח את הפצע הזה מול עצמי.

בס״ד

סליחה שמגיבה רק עכשיו!!

אני ממש מבינה את מה שאת אומרת.

קשה מאד לדבר על נושאים מסוימים...

או לפעמים רק לפתוח אותם מול עצמנו כמו שאת אומרת...

אוי, מה היה לנו...

שבת שלום אהובה!!

ספרים.

ערכת ניסויים.

ערכת קסמים.

הבת שלי ביקשה ליום הולדת 8 או 9 מכונית עם שלט 🙈. קנינו לה אחת בצבע יפה והיא שומרת עליה מכל משמר...

מצעים יפים.

משהו לחדר כמו איזה פוף קטן וכו'.

מצעים יפים  או פוף היא תשמח!

אם יש עוד רעיונות אשמח..

אפשר מאלי אקספרס ואז זה זול.

רולר בלידס

שעון יד/מעורר/קיר

מנוי לעיתון ילדים

חלוק מגבת עם השם שלה

בובת קישוט למיטה

כרית קישוט למיטה

מראה חמודה לחדר

תיק קטן או ארנק קטן תואם גיל

חוברות הדרכה בתחומים שונים (נגיד אפייה לילדים)

משחק קופסה ליחיד

משחק אלקטרוני (סיימון למשל)

מזל טוב

נתתן רעיונות שלא חשבתי עליהם

עזרתם לי מאוד!

שלפעמים זה כןאב להזכר שאנחנו גם בני אדם❤️

עושות ככ הרבה, עוברות ככ הרבה, ולא תמיד רואים הכל כילד קטן מלמטה.

אני בטוחה שאת אמא מדהימה, וגם בטוח שתצאי מזה גבורה.

אני חושבת שזה גם שיעור לילדים שאמא היא בן אדם, וגם היא עושה טעויות ומבקשת סליחה. זה שיעןר ענק כי כשלהם יהיה מצבי רוח כאלה בעתיג הם יזכרו בך ויהיו רחומים כלפי עצמם שהם גם בני אדם ואפשר לבקש סליחה.

מאחלת לך שתמצאי את הכוח והאמון בעצמך מהר בחזרה, כי מגיע לך!

ואמא יקרה.

קודם כל, אני מכירה את הסיטואציות האלה על עצמי, וזה מאוד מאוד לא פשוט.

להישאר עם הילדים בבית, ולהיות בטוב בכל הזמן הזה, זו גבורה ענקית.

להיות אמא טובה לילדייך ואישה טובה לבעלך אחרי שגדלת על דפוס אלים, זו גבורה עצומה.

כמו שאת אוהבת את ילדייך ומנסה למצוא בתוכך מקום לראות אותם במבט חומל, ורוצה לעשות את הדבר הנכון, כך אני מקווה שתצליחי למצוא כלפי עצמך את המקום האוהב והחומל. ואז יהיה לך גם יותר קל כלפי חוץ.

כמעט עם כל ילד שנולד, נולד גם בור ללא תחתית של רגשות אשמה (אני אומרת כמעט כי מי יודע, אולי גם קיימות יחידות סגולה ללא רגשות אשמה...)

תזכרי שכמו שהיית רוצה שהילדים שלך יקבלו רק אהבה, הבנה והכלה, גם לך מגיע.

את מרגישה רע כלפי עצמך, בצדק (אם כי נראה לי שאת קצת מחמירה מדי, כולנו בני אדם).

זה רק אומר כמה שאת אמא טובה, שזו לא התנהגות אופיינית לך.

וכמה פעמים עשית כאן השתדלות להימלט מהסיטואציה כדי לא להחמיר את המצב, כי הילדים שלך חשובים לך ובשכל את יודעת איך את רוצה לנהוג.

זה קורה, זה אנושי, הילדים שלנו חזקים יותר ממה שאנחנו חושבים.

נשמע שכבר הגעת לקצה ואת באמת צריכה אוורור.

מבוגר אחר לדבר איתו, מישהו לחלוק איתו את התקופה המורכבת הזו וסתם להחליף אווירה.

תדאגי לעצמך ואז תוכלי להיות שם גם בשבילם.

כן הורמונלית אבל לא לפני מחזור..

קצת אחרי שכתבתי לכן כאן, קיימתי ״ישיבה״ עם כל בני הבית.

חזרתי על כל השתלשלות האירועים והדגשתי שזה היה שלי ולא שלהם ולא אשמתם.

שגם אני אנושית ולא מצליחה לפעמים, כמו כולם.

וגם הסברתי למה שתיקה זה דבר טריקי שלא כדאי להיכנס אליו.

וביקשתי סליחה.

ברוך ה׳ הייתה סגירת מעגל ראויה.

תודה שיכולתי להניח את הדברים פה וככה להצליח לצעוד קדימה.

אני מכירה מאוד את הסיטואציות האלו, שטעות גוררת טעות, ומרגע לרגע זה נהיה יותר ויותר קשה לתקן, אבל פשוט קשה לעצור.

וההרגשה אחר כך באמת קשה. מבינה אותך ממש…

אני רק רוצה להגיד, שבעיני מה שכתבת פה זה ממש חלק מתהליך של תשובה.

התשובה היא הדרך שהקב"ה נתן לנו כדי לתקן באמת את הטעויות שלנו. לתקן לא כמו פלסטר על פצע. תשובה אמיתית (תשובה מאהבה, ולא מיראה) זו תשובה שבה זדונות הופכים לזכויות. כי דווקא הטעויות הביאו אותנו לתהליך שבו אנחנו משנים בנו משהו שמעלה אותנו קומה.

במקום לשקוע ברגשות אשם על מה שלא היה טוב, את יכולה להסתכל על מה שכתבת בתור חלק מהתהליך התיקון.

עזיבת החטא וחרטה יש לך בשפע. נראה לי שיצאת כבר ידי חובה.

וידוי גם כן עשית פה, מפורט ממש (אם יש לך זמן ופניות נפשית, את יכולה גם לעשות כמה דקות של דיבור עם ה', ואז תרוויחי וידוי גם בפה).

וקבלה לעתיד, אני חושבת שזה כל הדברים שכתבת בסוגריים, שם את מפרטת מה היתה הטעות ומה בעצם היה נכון לעשות אחרת.

אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי עוזרים לנו באמת להצליח להגיד אחרת בפעם הבאה. עצם המחשבה על מה שהיה, בראש צלול ובמחשבה נקיה, בלי כל הרגשות שעוברות תוך כדי הסיטואציה, כדי להבין איך באמת הייתי רוצה להתנהל, בלי להיגרר אחרי ה'אוטומט' שלי.

זה לא שעצם המחשבה הזו פעם אחת כבר תשנה את כל הסיטואציות הבאות למשהו אחר לגמרי, אבל זה כן יכול לעשות שינוי. וכשמתרגלים לחשוב כל פעם אחרי דברים שהיו, מה היה יכול להיות אחרת, אחרי כמה זמן המחשבות האלו נשארות גם תוך כדי הסיטואציות המאתגרות, ויש יותר אפשרות לבחור להגיב אחרת.

וכמובן, יש עוד חלק בתשובה על 'בין אדם לחברו' - לפייס את הבן שלך, שאת כותבת שאת מרגישה כמה הוא נפגע. אני בטוחה שאת תדעי איך לעשות את זה בצורה שהוא יבין שהקושי של מה שהיה קשור באמת אלייך ולא אליו.

בהקשר הזה אני יכול להמליץ לך לשמוע את הפרק הזה בפודקאסט של רותי דריאל, שממש עזר לי אחרי סיטואציות כאלו -

https://khzrh-llb-hhvrvt.simplecast.com/episodes/25-judE26sP

לא יודעת אם כל מה שכתבתי מתאים לך כרגע. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך…

דיבר אלי מאד.

אני מכירה את הפודקסט הזה על ההורים שמפשלים, תודה שהזכרת לי אותו.

באמת אתמול היה לי זמן של דיבור עם ה׳ וביקשתי ממש במילים האלה שהטעויות יהפכו לזכויות.

וגם הכתיבה כאן, חלק ממנה היה כי הרגשתי שזה חשוב כדי שלהבא יהיו יותר סיכויים שלא אחזור על זה.

וכמו שכתבתי עכשיו למעלה, עשינו סגירת מעגלה ואמרתי לילדים שאני מצטערת..

היה לי ממש טוב לקרוא אותך. חיזקת מאד. תודה.

את כל כך יודעת לעצמך, זה נפלא.

אבל מרוב מודעות את מלקה את עצמך יותר מדי.

כן, אנחנו בני אדם. ואנחנו טועים. וזה לא סוף העולם. תתמיד אפשר לתקן

נשמע ממש ממש מורכב.

אני חושבת שבעיקר מה שאת צריכה

זה ללמוד לעבד בתוכך רגשות, כדי להפסיק לבלוע ולבלוע

ואז לנסות לא להתפרץ ואז שוב לבלוע ושוב להרגיע את עצמך וחוזר חלילה.

אנרגיה רגשית, היא ממש אנרגיה,

וכמו בחוק שימור האנרגיה היא לא נעלמת לשום מקום

כל עוד לא נותנים לה להשתחרר נכון❤️

וכשזה קורה קשה לנו להגיב ולהתנהל כמו היינו רוצים, כי היא בעצם די מנהלת אותנו

ופורצת מאיתנו בצורת דיבורים שפחות היינו רוצים, כעס, תחושות קשות...

וכמו שכתבת את אישה ואמא טובה❤️

את נהדרת ומדהימה על התהליכים שעשית!

@אביול, @מאוהבת בילדי, @בארץ אהבתי ו @תהילה 3> 

אנחנו קנינו את הצר של איקאה, מתאים לחבילת טישיו, ספר קריאה (עומד) והרמקול שבו בם שומעים את הסיפור לפני השינה.

ולגדולים יותר כמה מדפים בארון...

הם חולמים על מדף מעל המיטה... אולי נצליח לקנות פעם

בקצה שבו לא ישנים. ואפשר גם סלסילה נתלית כזו, שתולים על המיטה בצד.

ואפשר גם סלסילה/קופסה יפה, שתהיה בקצה השני של המיטה - מכיוון שמדובר בילדים בדרך כלל יש מספיק מקום ליד הרגליים, בלי שיתנגשו במיטה.

ואם רוצים ממש לשדרג - אפשר לתלות מעין וילון כזה סביב המיטה, ליצירת פרטיות מושלמת... (אנחנו עכשיו בעיצומו של פרויקט כזה. אם יצליח - אולי אצלם ואעלה לפה לצורך הדגמה)

זה הגיע עם המיטה, אפשר לרכוש את זה בנפרד אם המיטות שלהם זה מיטות נוער כאלה (סגנון עם מיטת חבר או גלריה/קומותיים)

היא ממש אוהבת את זה, שמה שם טישו, ספרים שלה ועוד כל מיני דברים שהיא שומרת לעצמה. ממש פינה משלה. ויש להם בחדר אחר מגירה אישית לכל אחד

אנסה לחפש את התאים האלה ולראות אם זה יכול להסתדר אצלנו...

הילדים מניחים פשוט על המיטה שלהם.

המיטה מספיק גדולה להכיל גם אותם וגם את הציוד הזה...

הגדולה יש לה ממש ''ממלכה'' שהיא אירגנה לה סביב הכרית...(שמכילה כרית יפה, בובה וכו') ובנוסף תליתי לה מין משושה כזה מחולק לתאים קטנים (ממקסטוק) ששם היא סידרה כל מני בובות קטנות שקיבלה, שעון וכו'.

כל השאר פחות צריכים את זה.

ובנוסף יש לכל אחד מגרה/מגרות פרטיות, פשוט לא באזור של המיטה.

אפילו לשבת לארח להם חברה.

אני גם אוכלת איתם בקטנה, אם אני מתכננת לאכול מאוחר יותר.

זה זמן טוב לשיח משפחתי, לספר איך עבר היום (גם המבוגרים יכולים ורצוי שישתפו)

אחר כך הרבה יותר קשה לקבע את ההרגל.

הורגלתי כילדה, חיכינו שאבא יחזור מהעבודה לאכול ביחד.

וגם עכשיו מנסה אצלנו. אני האמת בדכ כן רעבה כבר בשעה שהם אוכלים. (ובדכ בעלי עוד לא חזר מהעבודה, ואי אפשר לדעת מתי הוא יחזור. גם אם יש ילד בסניף לא נחכה לו.) אבל גם אם לא אוכלת, אני יושבת איתם. אני משגיחה שיאכלו יפה, מעלה נושא שיחה...

והאמת שיש לנו מין מוטו כזה שאני אומרת לילדים שלא רוצים, באמצע ש"ב, או משחק וכו. "גם אם אתה לא רעב, אתה יושב איתנו, עכשיו אנחנו ביחד. אתה לא חייב לאכול אבל אנחנו ביחד. מדברים."

ארוחת ערב בשעה קבועה. תמיד היה. לא תמיד כולם יכולים להגיע, בעלי הרבה פעמים עדיין בעבודה וחוזר מאוחר יש ימים שאני בחוץ. הילדים הגדולים לפעמים גם מחוץ לבית, אבל מי שבבית בד"כ בא לאכול.

דווקא לקטן מבין הילדים יש קוצים והוא לא יושב כל הארוחה, מתחיל להסתובב, חוזר ושוב קם... אבל בעקרון יושבים כולם. 

שמתי לב שכולם באים בשמחה כשאני מכינה איזה משהו מיוחד כמו פיצה, לחמניות טריות וכדו'... אז הריח כבר קורא להם. היום הם גם מכינים בעצמם הרבה פעמים את האוכל.

יש ילדים שקשה להם לשבת ליד השולחן לאורך זמן, בטח אם אין להם בדיוק מה לאכול. לדעתי זה עלול לתסכל את הילדים האלה (שגם סעודות שבת קשות להם).

מצד שני - יש ילדים (והורים) שיהיו מתוסכלים אם הם יפסידו את הארוחה המשפחתית אם אין להם ברירה, וירגישו שהם מחוץ לעניינים...

ועוד נקודה: לדעתי דווקא יפה להקדיש את המיוחדות הזו לימים מיוחדים, כמו שבתות וחגים. כך יש ייחודיות לימים האלה, שאמורים באמת להיות מיוחדים על פני ימות השבוע.

(אבל יכול להיות שאני כותבת את כל הנקודות ההפוכות האלה רק כיוון שאני מקנאה🤭 כי אצלנו אין סיכוי שיהיו ארוחות ערב משותפות - גם כי אין מקום לכולם במטבח, גם כי בעל לרוב לא נמצא, וגם כי לי קשה לשבת איתם ולאכול איתם... אז אני מנסה למצוא תירוצים🙈 שהם אמיתיים! אבל גם תירוצים...)

שכשהמשפחה גדולה, יש הבדל בין 'לאכול יחד' לבין 'ארוחה משפחתית'.

בעיני כן חשוב שכשילד יאכל יהיה איתו מישהו נוסף שאוכל איתו (אח או הורה), כדי שהאוכל יהפוך לארוחה, ויהיה עם מי לדבר, לחלוק חוויות וכו'.

ובאמת בארוחות שלנו (צהריים וערב, בוקר לא יוצא), אני משתדלת שיאכלו יחד- בזוגות או יותר, לפי ההרכב המתאים באותה סיטואציה.

ארוחה משפחתית זה משהו נדיר יותר שקורה לרוב רק בשבת. ואז גם אוכלים יותר בנחת וכל הארוחה מתנהלת בקצב אחר (ובהרבה בתים גם יש שולחן במטבח שולחן בפינת אוכל- אז זה אפילו במיקום אחר).

אם כי אצל הילדים שלי לרוב הם מעדיפים לדבר תוך כדי משחק ואת האוכל הם מעדיפים "לחטוף"...

רק המתבגרים באמת מסוגלים לדבר תוך כדי האוכל. האמת שלהרגשתי זה מוגזם... צריך לתת לאוכל את מקום הכבוד המסודר שלו, ולא להתחיל לפטפט שעות תוך כדי האכילה...

ופותר הרבה בעיות אכילה בהמשך... זהמשילד מתרגל שההורים שלו משרתים אותו ומגישים לומכל רגע משהו ולא יושבים בצורה מכובדת כולם יחד בשולחן.

ואח"כ ההורים אוגלים מהשאריות ופחוץ מתעסקים בלהכין לעצמם צלחת כמו שצריך עם אוכל מכבד ומזין...

הם לומדים מאיתנו נשנשת מה היא...

דווקא בשבת אנחנו מגישים לילדים, ובאמצע שבוע אני מניחה על השולחן וכל אחד (מלבד הקטנה) לוקח לעצמו...

ואני אף פעם לא אוכלת את שאריות הילדים (איסטיניסטית), ולהפך - קשה לי יותר לאכול כשהם בסביבתי...

כך שלא בהכרח זה עוזר

מכינים שולחן ערוך רק לילדים, נותנים להם לאכול ואז אח"כ עורכים לכם ואוכלים בנפרד? לא נראה לי

ואמרת שקשה לך לאכול שהם בסביבתך... בשבת מה קורה? 

וגם, מגיל 0, ממש 0, חשוב מאוד שיראו איך אנחנו אוכלים, כבר אז מתחילים ללמוד הרגלי אכילה... 

ואני הרבה פעמים סובלת בשבת מהארוחות המשפחתיות, לצערי, בגלל האיסטיניסטיות שלי... אבל זה באמת חשוב וחלק מאופי השבת, אז אני מתגברת.

אבל לעבור את זה יום-יום זה מעבר לכוחותיי...

אבל טוב, אני באמת חריגה בעניין (אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה במשפחה ילד כזה, שקשה לו לאכול עם כולם מכל סיבה שהיא, ואז אם הופכים את הארוחות המשפחתיות היומיות ל"קודש" - הוא עלול לסבול...)

רק שאני לא אוכלת איתם... (וגם בעלי, כי הוא לא נמצא בבית בד"כ. והרבה פעמים גם הגדולים לא נמצאים)

להפוך את הסעודה המשותפת ל"קודש" זה כשמחכים שכ-ו-ל-ם יתאספו, גם אם זה בשעה מאוחרת... (כמו שהפותחת תיארה)

(לא תמיד כולל מתבגרים )

אבל אני - אין סיכוי שאסתפק בארוחת ערב כזו מוקדמת... אני הולכת לישון מאוחר יותר, ואם אהיה רעבה לא אצליח להירדם...

אני מכירה את תורותייך בענייני תזונה, וממש מעריכה אותן ואותך על היכולת לעמוד בהן. זה טוב שמדי פעם את מזכירה אותן, כי בסוף משהו אולי יחלחל אפילו אליי, שקשה לי מאוד עם תזונה...

תודה! ♥️

מי שנמצא אוכל מי שלא יאכל אח"כ ואני לא אוכלת אח"כ

הקטנים אולי פרי או מלפפון 🙂( חולים עך מלפפון עם מלח)

כשאבא שלי חוזר מהעבודה אמא שלי מכינה א. ערב ויושבים יחד, מי שנמצא בבית

אצלנו אין ארוחה משפחתית קבועה של כולנו, לצערי, כי בעלי לא נמצא בשעות האלה, ואני האמת לא יושבת לאכול בשעות הערב כבר, אבל אני כן יושבת עם הילדים ויש זמן מוגדר של א. ערב שהם רגילים אליו

אבל לפעמים הם כן יושבים ואני 'מרחפת' מעליהם 

קשה לענות על זה כי זה שייך לעתיד. ובעיקר, זה תלוי במה שאתם תחליטו... אבל בגדול, אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להכניס הרגלים טובים, גם אם התרגלנו לעשות דברים אחרים לאורך זמן. אז תקווה, תמיד יש!

אני מצטרפת לכל מי שדיברה בעד הארוחות המשותפות האלה. אצלנו זה ממש סוג של עוגן משפחתי שבו יש זמן להתעניין ביום שעבר, לצחוק ביחד וסתם להיות יחד. ממה שאני יודעת (וכאן אני חוזרת על מה שכבר נאמר בשרשור), זה מעולה שהורים וילדים אוכלים יחד כי זה מהווה דוגמא אישית מצוינת לגבי הרגלי האכילה (הילדים רואים איך אוכלים בצורה מנומסת, איך [בשאיפה] משלבים את אבות המזון השונים, איך דואגים שכל אחד יקבל ולא לוקחים את הכל לעצמנו, איך כל אחד תורם לעריכת השולחןוכו׳ וכו׳).

וממש לאחרונה ראיתי ראיון (כאן בערוץ) של רופאה משערי צדק שמטפלת בפציינטים שסובלים מאנורקסיה ושאר הפרעות אכילה. בין הטיפים שהיא נתנה, היא אמרה שארוחות משפחתיות הן דבר שמפחית את הסיכון לפתח הפרעות אכילה. גם כי זה זמן טוב להנחיל הרגלים בריאים כאמור וגם כי אם חס ושלום מתחיל להתפתח משהו, העובדה שאוכלים ביחד עם הילדים מאפשרת לזהות בשלב מוקדם שיש בעייה.

ובשבילי ובעלי זה ממש נוח וכיף לשבת עם כולם במקום ״לשרת״ את הילדים ורק אח״כ לשבת בעצמי ולאכול.

בפועל הילדים שלנו עוד קטנים (יסודי ומטה) כך שחוץ מזמנים מיוחדים (פעילות בסניף, עבודה של אחד מאיתנו בערב פעם ב, השתלמות וכו׳) מסתדר לנו לאכול ביחד. כשזה לא קורה מסיבה כלשהי, הכל טוב ואוכלים בלי מי שמגיע מאוחר. אבל בכללי, ברירת המחדל היא אכילה ביחד וזה ממש כיף ב״ה 🙂

אני חושבת שבסוף, הרבה לפני שאתם "הורים" ו"מחנכים" ועושים את "מה שצריך" אתם בני אדם.

והילדים רואים איך אתם חיים ולומדים.

אם נח לכם לחיות עם ארוחת ערב מסודרת משותפת - זה מעולה. אבל אם לא, העולם לא יתמוטט..

אצלנו, למשל, באתי מבית שממש הקפידו בו על ארוחת ערב משותפת וזה היה ממש יפה בעיני וחלמתי שככה יהיה אצלנו. אבל..

במציאות בפועל -

בעלי בדרך כלל בשעות האלה מחוץ לבית

הבנים הגדולים במנחה/ערבית וכו..

הרבה ימים יש סניף/התנדבות/ פעילות בשעות האלה.

ובנוסף לזאת..

גיליתי עם השנים שבשבילי הארוחה היא כמעט הרגע היחיד שלי לנוח עם עצמי. וממש לא מתאים לי לאכול עם כולם. צריכה את השקט שלי

אז מה שיוצא בפועל:

ב14:15 בצהריים (או בחופש בשעה מתאימה) יש ארוחת צהריים שכל מי שבבית אוכל. אני בדרך כלל אוכלת לפני כן. בעחי הרבה ימים בבית בשעות הצהריים אז גם הוא אוכל איתם או שהוא אוכל אחריהם.. (הוא עם

הרגל מהבית שלו לאכול את  השאריות  של הילדים..)

מי שחוזר מאוחר יותר אוכל מתי שהוא נכנס. אצלנו ארוחת צהריים היא החלבית הקלה.ככה זה נח לנו..

בסביבות 18:30 (בחורף יותר לכיוון 18:00, עכשיו בחופש יותר לכיוון 19:30) יש ארוחת ערב חמה מבושלת.

אני מגישה אותה לשולחן וכל מי שבבית יושב ביחד לאכול.

אני בדרך כלל אוכלת לפניהם או במקביל אליהם בסלון - ממש צריכה את השקט שלי עם האוכל..

בעלי אוכל יותר מאוחר כשהוא חוזר (איזור 21:00 או אפילו יותר  מאוחר)

מי שלא בבית בשעת הארוחה אוכל כשהוא נכנס.

האוכל בעצם נשאר על השולחן בין 18:30 ל 21:30.

אני לא מאפשרת להכין משהו אחר. כן מאפשרת תמיד לאכול לחם עם חומוס במקום (משביע אבל לא אטרקציה.. נותן פתרון למי שבאמת לא אוהב את מה שהכנתי שלא ישאר רעב)

אמנם אני לא אוכלת עם הילדים חוץ מבשבת, אבל אני מקפידה על ארוחות מסודרות ומאוזנות והילדים רואים את זה וגם מזה הם לומדים.

לפעמים אני כן נמצאת איתם כשהם אוכלים ופותחת איתם שיחה.

הרבה פעמים זה קורה לבד וממש כיף לשמוע אותם בזמן האוכל..

משתנה בשלבים שונים בחיים גילאי הילדים סוגי העבודה וכו.

אם אתם רוצים עכשיו ונכון לכם עכשיו ארוחות משפחתיות מעולה

אם לא זה משהו שאפשר גם בהמשך להתחיל.

אפשר בארוחות ערב של הילדים להתמקד בשיחה משפחתית ופחות לאכול או לאכול בקטנה, ואחר כך לאכול יחד משהו שכיפי לכם

לק"י

לי זה נחמד שקמים מאוחר (פחות נחמד לי שהם ישנים בחצות🤭).

תשע וחצי בעיני זה לגמרי סביר בחופש.

אם בהמשך יפריע לה שהיא קמה מאוחר, אפשר לשנות את זה.

כרגע אני מרגישה שזה מעצבן אותי, הרצון שלה לקום מאוחר.

זה גם לא שהיא באמת קמה כשאני מעירה אותה. היא אוהבת להימרח במיטה עוד כמה זמן, לפעמים קצת לקרוא במיטה. בסוף היא יכולה לסיים תפילה רק ב10 וחצי.

אבל אולי זה משהו פנימי שלי שאני צריכה לפתור עם עצמי... תודה שכתבת.

יש אצלנו כלל שארוחת בוקר אוכלים עד תשע וחצי.

ולפני ארוחת בוקר צריך להספיק להתלבש ולהתפלל- לכן אני מעירה הכי מאוחר בתשע. רק בשבתות אני מרשה להתמרח.

לדעתי יום שמתחיל מאוחר יותר נמרח מיום שקמים בו מוקדם ומתארגנים מייד. וחשוב לי שהימים ירגישו מנוצלים.

והאמת שאם יש להן סיבה לקום- הן קמות בקלות. אז זו בעיניי הנקודה המשמעותית לדאוג לה (בת ה-12 שלי התנדבה עד עכשיו בקייטנה של הגנים- וזה היה מעולה. היא אמנם הגיעה לשם רק באזור 10, אבל זה נתן לה תוכן לבוקר. נראה מה יהיה ממחר...).

בוקר מרוח הרבה פעמים גורם לכל היום להיות מרוח.

האמת שאני עושה עם הילדים פעילויות בחופש, אז אני מנסה להתחיל אחרי הארוחה, כדי שיהיה לה שווה לקום מוקדם להצטרף. אבל למעשה הקטנים יותר נמרחים בארוחה (מפטפטים הרבה ואוכלים לאט, בחופש אני לא מזרזת אותם, זה חלק מהכיף), אז גם אם היא מתחילה לאכול הרבה אחרינו, היא מצטרפת די מהר.

העניין של שעת ארוחת בוקר זה עובר בקלות? לא התנגדו אצלך?

תוהה אם להתעקש על זה יעשה לנו טוב או שרק יפגע.

הלילה היא שוב ביקשה שאעיר אותה ב9 וחצי, אמרתי לה שב9, והיא כבר תחליט מתי לקום, והיא ממש כעסה והתעצבנה וביקשה שיהיה לה שעון מעורר כדי שרק היא תוכל להחליט מתי להתעורר.

היא כמובן טוענת שכל החברות שלה קמוץ בשעות כאלו. אבל היא לא תרשה לי לשאול בקבוצת הורים😏

אבל יש דברים ששווה לי להילחם עליהם.

ולפי מה שכתבת במשך השרשור, נראה שאצלך היא כן מארגנת את היום בצורה יעילה.

אז אולי לא כזה נורא שהיא קמה מאוחר.

(אצלי אם לא אעיר אותה, היא יכולה לקום ב-12, ואז היא גם לא מצטרפת לארוחת צהריים המשפחתית ורעבה עד ארוחת ערב, וגם הולכת לישון מ-א-ו-ד מאוחר. אז שווה לי לריב).

אני ממש מתלבטת מה נכון.

מרגישה שמה שהיה בבית הורי גורם לי לפעול הפוך. כי אני לא רוצה להגיע לאיך שהיה אצלנו, שלא עשה לי טוב.

אבל בגלל שאין לי דגם נכון ומוצלח, יכול להיות שאני עושה טעויות בכיוון ההפוך...

יודעת שעוד חודש אדרוש מבת ה11 שלי לקום יום יום בשעה 6 וחצי.

אז שתמצה את הקימה המאוחרת עד תום..וגם יוצא לה להפגש עם חברות וכד כמה יופי מוקדם וזה סבבה.

כל עוד זה לא מפריע למישהו, שתהנה.

כי מפריע לי איך שאני הייתי...

בעיקרון מפריע לי גם בקרים מרוחים, אבל כשזה רק היא אז היא משתלבת יפה וזה פחות מפריע.

מפריע לי גם מצד זמן תפילה. למרות שהיא עוד לא חייבת, אבל יש גם עניין של חינוך. ובלי אומר שגם בנות חייבות בתפילה בזמן.

אבל אולי אני אברר עם בעלי מתי בדיוק יוצא סוף זמן תפילה, ואולי שהוא ילמד את זה איתה כדי שהיא תבין את העניין.

ואולי באמת נשחרר, ונעביר את האחריות וההחלטה לידיים שלה, מתי לקום ומתי להתפלל.

לבדוק מתי סוף זמן תפילה,

ולתת לה לתכנן את הבוקר (תשוחחו על זה, אפילו לקחת דף ועט ולרשום בדיוק את החישוב שלה) מתי היא צריכה לקום כדי להספיק להתפלל בזמן.

לדעתי זה עדיין נחשב לקום מאוחר, אבל יחד עם זאת שעה סבירה שלא הורסת את היום.

דרך אגב, אם היא מספיקה להדביק את הקטנים ולהצטרף אליכם לפעילות אחרי האוכל -

לדעתי זה מראה שזו שעה מצויינת כדי לקום.... (אני אוהבת לקום מאוחר. מבינה אותה שזה הכיף בחופש...) ואם היא מספיקה אתכם בפעילות, כנראה שזה לא הורס ומורח לה את כל היום.

תכתבי זמני תפילה בגוגל ותגיעי לאתרים מאד מסודרים שמראים לפי עיר את זמני היום (כולל שקיעה/חצות/כניסת שבת וכו'..).

אני אומרת לבנים שלי שלא משנה מה רוצים לעשות דבר ראשון כשקמים מתלבשים ומתפללים...

כל הקייטנה בבי"ס הם קמו מאוחר ואיחרו לתפילה בקיטנה (לא באשמתם, בעיקר התנהלות שלנו בהתארגנות בוקר מאחרי הלידה).

הבכור (עוד חודש בן 9) ביום הראשון של ה"חופש" (כלומר שנגמר הקייטנה) קם ב6-6וחצי...

הבהרנו לו ולהם בכלל שלפני שאנחנו קמים הם לא צריכים לקום כי הם צריכים לישון מספיק ואין שום סיבה שבחופש יקומו יותר מוקדם ממה שלא הצלחנו להעיר אותם לבי"ס...

אז בנתיים אתמול הוא קם ב10 והיום ב8

הוא כן רוצה מאד להתאמץ ללכת להתפלל במנין, אבל אני לא התנתי שום שעה, זה בא מהם.

בעלי אמר מי שרוצה להתפלל בישיבה שיבוא.

אתמול הוא התפלל כמובן בבית, היום הוא היה מאושר שהצליח להגיע לתפילה (התבאס שרק לקראת הסוף).

והשני בן 7 התפלל בסביבות 10-11 היום, קם מוקדם יותר אבל כל הזמן היה צריך להזכיר לו להפסיק מה שעושה כי קודם תפילה.

זהו, מבחינתי בשלב זה בנתיים קודם כל שיתרגלו שזה הבסיס, שזה דבר ראשון בבוקר.

זמנים? בהמשך כשיהיה צריך להתרגל.

לדעתי תנסי לחשוב עם עצמך (כבר דיי ענית פה) איפה זה יושב עליך ולמה זה כ"כ מקפיץ אותך.

גם אם זה צודק, זה לא בריא בשביל שתיכן, שיבוא כלפיה מהמקום של "מפריע לך" אלא ממקום נקי. לדעתי. 

איך אופי השינה שלה היה עד היום?

יש ילדים שצריכים יותר שעות שינה, קמים יותר עייפים בבוקר, וקשה לה 'להתניע'.

ולעומתם ילדים שמעט שינה מספיקה להם. כמובן בגבולות המתאימים לגילם.

אם היא ישנונית, הייתי מאפשרת 9 או לפעמים 9 וחצי. (אם יש סיבה מוצדקת כמו אחרי מחנה/אירוע אז גם הייתי משחררת כשצריך) כל זה בתנאי ששעת השינה נשארת כמעט אותו דבר.

לא הייתי רוצה שילדה בת 10 תתחיל להפוך יום ללילה ולילה ליום. זה מתכון לתרבות לא טובה. הרגל לא טוב. במיוחד שאם אין לה טלפון נייד, יש מצב שבשנתיים הקרובות כבר יהיה לה, ואז ההרגל של שינה עד מאוחר בחופשים ולא נרדמת בערב זה גרוע מאוד בעיניי.

וגם לכם כהורים אם זה לא בית של נוער ששוקק חיים עד שעות מאוחרות, עדיף לכם לשמור על שעת השינה של הילדים ולדעת שיש לכם את השקט לעצמכם בערב.

כדאי שיהיה סדר יום.

קמים.

מתארגנים

מתפללים

אוכלים ארוחת בוקר בשעה סבירה או כלום, או מכינה לעצמה.

אפשר לקבוע עם חברות, אפשר להחליט מה עושים.

אבל לא לאבד את כל הגבולות והסדר יום בחופש. במיוחד גם שאחרי החופש מגיעה השיגרה ואז צריך לבנות הרגלים מחדש (וגם לחופשים שהם יום אחד או כמה ימים..)

זה כמובן מה שנכון לך ונראה שמרגיש לך שכן צריך גבול.

אצלי אני כן שמה גבולות יחסית גמישים מ2 סיבות;

1. לא אוהבת שמחליפים ימים ולילות, ואם קמים מאוחר אז נרדמים מאוחר

וכן חשוב לי לשמור על טווח שעות סביר בבית גם בחופש.

2. גם לילדים עצמם מבאס לקום בשעה מאוחרת מדי.

אני כן נותנת מרחב, בלימודים נניח קמים ב7  ועכשיו אני אעיר אותם אם כבר מגיע 9-10

(זה כמובן תלוי גיל וצלוי מתי שהלכו לישון אתמול וכו)

הייתי קודם כל מנסה להגדיר לעצמי מה חשוב לי ומה אני רוצה.

לדוגמא שלא יחליפו לילות וימים, ושיהיה שקט בבית משעה מסויימת בערב

ואז אפשר לדבר איתה לשאול אם יש שעה שהיא רוצה לקום וכו

ומה היא רוצה לעשות

לנסות לחשוב איתה מה היא רוצה וכמובן להעמיד את מה שחשוב לך בין השיקולים

מהמקום שלי שאני הייתי כמו הבת שלך, לחלוטין קמה מאוחר בימי חופשה.

ההורים שלי אפשרו את זה וזה נתן לי הרגשה של חופש והיה ממש משמעותי בשבילי

הרגשה ששל שחרור שחיכיתי לה כל השנה

אבל נשמע שהיא ממש באיזון טוב...

כי זה לגמרי להפוך את היום והלילה, מה היא תעשה כל הערב עד שתרדם? אין חברות שאפשר לפגוש בשעה הזאת היא לא יכולה להסתובב.

אז תסתובב בערב כשכולם ילכו לישון?

יש לי בת בגיל הזה, לא מדמיינת אותה מעסיקה את עצמה שעות בשעות האלה. 

גם זמני הקימה רגילים-

הם קמים אצלי מאד מוקדם.

מבחינתי זה מקל עלי ועליהם בתפקוד היומיומי וגם מקל בחזרה לביה"ס.

אני כן נותנת לבת המתבגרת שלי לישון עוד קצת

כי אני גם מאפשרת לה קצת לזייף בשעת השינה.

אבל- כמובן שבבין הזמנים, כשיוצאים לחופשה משפחתית או כשיש תוכניות בערב זורמת אתם לגמרי.

אבל השעון הבילוגי אצל הילדים שלי מכוונן לקום מוקדם אז הם יאחרו את שעת הקימה שלהם בחצי שעה-שעה ולא יותר.

ה בשקט ...חייבת את זה

ואיפשהו בהמשך תפסו גובה וגם רזו ונהיו שריריים וחתיכים..

לדעתי באזור גיל 14-15 כזה..

אבל גם יכול להיות שיש לו את הגנים של הצד שלך..

אני משום מה יצאתי 1.62... שזה יחסית נמוך אבל לא נורא עדיין.

גם אחיות שלי כולן נמוכות ככה.

אחי יצא כמעט 1.90..

פשוט יש  לי סבא וסבתא מצד אחד ממש נמוכים. ואני בסרט שהוא קיבל את הגנים שלי...

משם השריטה שלי ...

מקווה שאצליח להתגבר

גם "מתנמכים", אז לא בטוח שסבא וסבתא שלך הם מדד.

גיסי גבה גם אחרי גיל 20 אם זה מעודד אותך.

בכל מקרה - מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות אם הוא יעשאר בגובה הנוכחי, מבחינתך?

קשה למצוא כלה . 

אני 1.53 ולא מרגישה חריגה בכלל בקרב נשים בסביבתי.

אישה עם עומק תוכל לשמוח גם בבן זוג שקרוב לגובה שלה (ואני מכירה גם כמה זוגות שבהם הבעל נמוך מהאישה והכול בסדר).

אבל גיל 14 נשמע לי צעיר, יש הרבה שגובהים אחר כך.

מזל שבעלי מאזן

אומר לי אז מקסימום הוא יהיה נמוך..

אז מה?!?!

צודק. עבודת המידות שלי...

יש לי חברה למשל שממש קשה לה עם אפים ארוכים.. ברמה אובססיבית..

ויש לה בת שנולדה עם אף קצת ארוך יותר. אני אישית בכלל לא שמה לב .

ואני זוכרת שזה ממש הציק לה..

והיום היא הפסיקה לדבר על זה לגמרי

בעזרת ה' בקרוב אצלי

בן 18 מאד גבוה

בגיל 14 היה קצת גבוה

הצמיחה המשמעותית היתה בגילאי 15-16

גם יש הפרשי גובה משמעותיים בינינו,

ומגיל מאד צעיר כמעט מלידה היה אפשר לראות מי מהבנים ירש את המבנה והגובה של בעלי

ומי יותר בגובה שלי...

לגבי גביהה בגיל ההתבגרות ממה שאני מכירה זה ממש משתנה..

יש בנים שגבהים בהתחלה ועוצרים

יש כאלה שנשארים נמוכים ופתאום נותנים קפיצה

יש כאלה שגבהים בהדרגה...

אפשר לשאול את אמא שלך לגבי אחים שלך

ולגבי זה שזה כל כך מטריד אותך ובכלל נשמע שזה אישיו אצלכם,

והייתי מנסה באמת כדי לשחרר קודם כל להבין מה מפחיד אותך

ומה זה אומר עליו אם הוא באמת ישאר נמוך, ומה זה אומר עלייך

להבין מה מפחיד אותך ולחבק את הפחד ובע"ה לאט לאט זה יעבור בעבודה נכונה

הסבא שלי היה ממש ממש נמוך. סביבות 1.60. אבא שלי הבן שלו יצא 1.75. אבל אני חוששת שהוא יהיה נמוך. אבל לעזאזל?!?! הוא כזה חמוד ויפה וגבר קטן.  מה אכפת לי מהגובה?? אין לי מושג. משהו שם נשרט...

גם אמא שלי תמיד שואלת נו מה עם **** גדל קצת? מקסימום תתני לו זריקות .. לא חושבת שיתנו לי לתת לו הוא לא מתחת לגרף... הוא אחוזון 20.. אבל באמת אני רוצה לפתור את זה עם עצמי...

אחי כל פעם מספר שהוא גבה משמעותית מעל 20 סמ רק בכיתה י.

אז זה גם מעודד אותי. שעוד יש תקווה

תודה שאתן לא שופטות אותי.  באמת אישיו אצלי..

הבנות אצלי בלי עין הרע כולן גבוהות. וממוצעות ומעלה..

הבן הספציפי הזה נולד בתחילת תשיעי ושמו לי אותו בפגיה שהוא שוקל 3 קילו מחשש לזיהום. הוא קיבל אנטיביוטיקה. היתה לי לידה מאוד קשה וארוכה.

הוא היה תינוק חולה בלי סוף. מבחינת הנשימה ... קיבל הרבה סטרואידים באינהאלציות. ינק 8 וחצי חודש כי נכנסתי אחכ להיריון בהפתעה... אז הפסקתי להניק...

ואז הוא ממש השמין ועלה על הגל. והיה מעל הממוצע..

ומגיל 3 התכווץ משמעותית ומאז אותו דבר על הגרף פלוס מינוס...

תמיד אני מתבאסת שרואה שכולם (כמעט) עוברים אותו... ה' יעזור לי לא להתעסק בשטויות האלה אמן.

היה מהנמוכים? או גבוהים או ממוצעים?

זה כאילו מוזר לי לראות בנות 13-14 נראות נשים כבר ואת הבן שלי ילד לידן...

אני פשוט משורטת... אוף.. מה נראה לי שהוא לא יגדל??? כנראה יושב על משהו רגשי אצלי..

זה מאז שבן 3 וחצי. שפתאם קלטתי הפרשי גובה משמעותיים בינו לאחרים וזה תמיד היה נראה שכולם גדלים והוא לא .. אבל הוא גדל. פשוט לא קופץ ב10 סמ ואין לו עוד קול בס. וכולו גוף של ילד. ילדון ..

אבל מתנהג כמו גבר קטן... כי רוב חבריו שנה מעליו.  אלה שבגילו הרוב נראים כמוהו חלק יותר נמוכים והרוב עוברים אותו לדעתי ..

לא יודעת...

סתם שריטה. שתשתחרר ממני כבר..

יש עוד אימהות עם שריטה לגבי גובה של הילדים שלהם?

למה הם כאלה נמוכים ופתאם יש קפיצה?

אחי גם היה תקוע 3 שנים באותו גובה ובכיתה י היתה לו קפיצה משמעותית, אמר שמעל 20 סמ'. הוא אמר לי כל אלה שעברו אותי בראש פתאם היו נמוכים ממני

ואם לא יהיה גבוה...אז מה?

יש לי בן דוד 1.60 וקצת נשוי לאישה שצעירה ממנו בהרבה וכמעט 1.80

והם זוג מהמם!

שטויות...

שאלה יהיו הצרות שלהם בחיים

( אני מכירה מקרוב שנתפסת לנו איזה שטות בראש ומאיימת בלי פרופורציה...עוד כמה זמן תצחקי על עצמך שזה הטריד אותך בכלל )

אחרי כל הדיבור על זה..

וגם רואה שהרבה עם אותה תופעה.

תבורכנה

ממש כמו אבן תקועה שהיתה על לבי שנים

הבן הגדול היה בגיל 14 מהנמוכים בכיתה. בגיל 15 עדיין היה ממש ילד כשכולם כבר התחילו לצמוח ולגדל זיפים, הוא היה עם בייבי פייס ונמוך. הוא סבל מזה והרגיש לא טוב עם עצמו. לי זה ממש לא הפריע כי ראיתי שהוא בכללי לא מבגר אז הבנתי שכנראה זה עוד יבוא... בגיל 17 בערך היתה לו קפיצת גדילה כזאת שכל פעם שהיה חוזר בסופ"ש הביתה ממש ראיתי עוד כמה סנטימטרים נוספים היום הבחור 1.90 מ' ! בסוף השמינית היה צריך להתכופף לחבק את המחנכים

בעלי ואני ממוצעים ממש לא גבוהים. גם לחבק אותי הוא צריך להתכופף הרבה... במשפחתי יש גבוהים כאלה אבל לא כולם. אני לא ב"ה. במשפחה של בעלי ממוצעים. חלק מהבנות נמוכות.

הבנות שלנו אלה שסיימו לגבוה, אחת גבוהה יחסית והשאר ממוצאות.

בקיצור, נראה לי שגנים זה דבר מתעתע והתבגרות יכולה להתרחש אצל בנים גם בגילאי 17-20.

תמיד מצחיק אותי לראות בנים ובנות בגילאי 13-14, לרוב הבנות גבוהות מהבנים בהרבה.

זה מוזר נורא ששני ההורים היו קטנים של אבא שלי.

ואח שלו יצא 1.80

הוא 1.75

אחותו 1.65...

אם זה היה גנטי ..

זה היה אמור לקרות לאחד הילדים גם הנמיכות הזאת..

ובאמת סבא שלי עבר ילדות קשה...

יש הרבה במה שאת אומרת..לא חשבתי על זה בכלל

ההורים שלי ושל בעלי ממוצעים ומטה

וכמעט כולם גבוהים.

בגיל הזה היו נמוכים ממש

והבן השני בן 13 וחצי בין הנמוכים בכיתה ...ואני בטוחה שיהיה גבוה( שנינו גבוהים)

הגדולה 1.83

בקיצור עוד מוקדם..ואפילו אני אגזים אולי ואומר שמי שגבוה בגיל הזה כנראה יהיה נמוך כי יסיים לגבוה מוקדם..אלא אם כן הוא גם מפותח מינית ואז זה סיפור אחר

על אחד מהאחים שלי דאגו במיוחד, כי אחותו שהיתה קטנה ממנו בשנתיים היתה גבוהה ממנו אז זה הדגיש את כמה שהוא נמוך.

אבל אחר כך ראינו באלבומי תמונות שכל הבנים שלנו היו בבר מצווה שלהם עדיין ממש נמוכים, הגיעו בערך לכתף של אמא שלי (שהיא עצמה די נמוכה, קצת יותר מ1.5 מ').

כולם גבהו במהלך התיכון. הרבה אחרי רוב החברים שלהם. וכולם היום לא גבוהים באופן מיוחד, אבל גם ממש לא נמוכים. מניחה שסביב 1.7 מ', אבל לא יודעת בדיוק...

אולי סוףסוף אצליח לשחרר בזכותכן...

כנראה תופעה ידועה .

תשמחי שהוא עדיין נמוך, ויכול להיות הבן הקטן והחמוד שלך

יש לי ילד בן 14 שכבר בגיל 12 נתן קפיצה (בגובה ובקול - שהשתנה לקול של גבר), וזה לפעמים קשה לי שאני כבר (כאילו) לא יכולה לחבק אותו כמו את האחים שלו... הוא מרגיש לי מרוחק ממני כזה...

ובלי קשר, אולי עדיף - במקום למצוא עידודים - לעבוד על עצמך לקבל אותו בכל מצב ולזכור שלא נורא שיהיה נמוך...

בעלי אמנם גבוה וגם אחיו, אבל אבא שלו נמוך. ואצלי במשפחה כולם די נמוכים חוץ מהאח הכי קטן בין הבנים. ב"ה אבא שלי ושני אחים שלי נשואים והם מקסימים וגבריים, והגובה לא משפיע עליהם...

תודה רבה

ובדיוק חשבתי על מה שאמרת שאני נהנית שהוא עוד קטן וילד כי אני יכולה עוד להיות איתו בקשר אחר בול כמו שתיארת.

תודה לך על זה

הם מאוד זקוקים לחום של אמא..

פחות בחיבוקים ונשיקות, אבל כן ביד על הכתף, מאז, ללטף להם את הזרוע ולפעמים גם לתקוע להם נשיקה..

אבל לי באופן כללי קשה עם מגע, וככל שהילד גדל יותר - המגע שלי אליו יוצא בפחות ספונטניות...

(אבל אני יודעת שהוא באמת זקוק לזה... אז באמת מכריחה את עצמי לפעמים להעניק לו מעין חיבוק חלקי כזה... אבל זה באמת קשה, כי אני נמוכה מאוד והוא כבר כמעט בוגבה של בעלי... סתם, יש לו עוד זמן עד שיגיע לגובה של בעלי, אבל בכל זאת - הפרשי הגובה לטובתו הופכים את החיבוק לאחר...)

ואז פתאום נתן קפיצה ועבר להיות בין הגבוהים. אז עדיין אי אפשר לדעת כלום.

ובעלי המשיך לגבוה גם אחרי החתונה בגיל 21. ( לא מלא, אולי ס"מ או 2)

זה מעניין נורא ..

באמת כל ילד והקצב שלו והזמן שלו...

הכי חשוב להיות באמונה.., רגועים. להאמין שהכל מה' יתברך... ולקבל את המציאות הנוכחית גם אם ציפינו למשהו אחר

שנזכה להודות ולשמוח על מה שיש.ולא לחפש משהו אחר.

מברכת את עצמי

בעזרת ה'.

של אשכולות.

מומלץ ממש!

הורדנו 2 אפליקציות כאלה לניידים שלנו.

הילדים מגיל 4 ועד 11 לומדים עם זה.

יש אפשרות לשמיעת מים עם תמונה.

יש אפשרות למבחן התאמה בין הקראת מילה לתמונה.

יש כתיבה

וכו.

מחולק לפי נושאים.

באפליקציה אחת יש גם מלא משחקים, לא בטוחה בכלל שזה נצרך. 

תכתבו בגוגל פליי אפלקציה ללימוד אנגלית לילדים, יש שם כל מיני שעונות על ההגדרה.

מה שכתבתי בכותרת ככה קוראים למה שאנחנו הורדנו. מניחה שיש עוד בסגנון ובשם. 

אין לי פתרון קסם.

אבל אני חושבת שזה עוזר להבין שזה לימוד שהוא יצטרך לעשות, וזה לא יהיה לו קל.

להבין את זה גם מול עצמכם, ואז כשנתקלים במצב כזה - לזכור שדווקא עכשיו זו הזדמנות לעבוד על הנקודה הזו שקשה לו (זה לא אומר בהכרח להתעקש איתו שימשיך לנסות. אלא להגיב בצורה שתעזור לו להבין שלשבור כלים על כל כישלון זה לא הדרך, ולכוון אותו לאט לאט ובקצב שהוא מסוגל להתמודדות נכונה יותר. וזה יקח זמן, זה לא ישתנה בפעם אחת...).

וגם מולו - לשקף לו את זה. לדבר איתו על כמה זה ברכה מהקב"ה שיש לו כישרון ויכולת להצליח הרבה דברים כבר בפעם הראשונה שהוא מנסה. אבל בעולם שלנו אנחנו צריכים להשקיע. ולפעמים דווקא לילדים מוכשרים זה יותר קשה ללמוד. וקשה לפגוש מציאות שלא מצליחים מיד. זה קורה להרבה ילדים מוכשרים, אבל מי שאף פעם לא לומד להתמודד עם הקושי, בסוף לא יצליח לנצל את הכישרונות שלו באמת, כי הוא יישאר רק עם מה שהיה לו קל בהתחלה ולא מצליח להתקדם לדברים שהם קצת יותר קשים. ובלימוד להשקיע זו המתנה הכי טובה בשבילו, כי אז באמת הוא יוכל לעשות המון.

(כמובן לא צריך לתת לו את כל ההרצאה הזו בפעם אחת. ולא דווקא ברגעים כאלו של תסכול. אבל להיות בעמדה פנימית כזו מצד עצמכם, ובשיחות איתו לנסות לעזור לו להבין את הכיוון הזה. יכול להיות שזה יהיה יותר שייך לדבר בכיוון כזה כשהוא קצת יגדל).

וכמובן (הכי הגיוני לכתוב, אבל ממש קשה ליישם, אני ממש לא תמיד מצליחה) - הרבה אמפתיה כלפיו. כשקשה לו, הוא באמת חווה את זה כקושי עצום, הרבה מעבר לפרופורציה הרגילה של הקושי.

אז לפני שמנסים לעזור לו ללמוד לראות את זה בפרופורציה נכונה של קושי שצריך קצת להתאמץ כדי להתמודד איתו, קודם כל צריך להבין אותו, ולהיות באמפתיה לקושי שהוא חווה. אפילו בלי מילים. רק לתת לו מקום לרגש, לאפשר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש, ולקבל את הרגשות שלו.

לא להטרים לו את הנלמד בכיתה!

לפעמים ילדים חכמים תמיד נמצאים כמה שלבים לפני מה שהמורה מלמדת ולכן הם לא זוכים לחוות את תהליך הלמידה בכיתה.

כשמגיעים לגילאים גדולים יותר זה מעצים את הקושי ואת התסכול.

לכן לוודא שאם הוא חכם ורוצה ללמוד בבית הוא לומד תחומים שלא נלמדים בביהס, ומגיע לכיתה כשהוא רוכש את הידע ביחד עם כולם וככה גם רוכש את המיומנות של הלמידה הכיתתית

נגינה, אומנות מיוחדת

לימוד שפה שלא לומדים בביה"ס,

מדעים או היסטוריה וכו - נושאים שלא נלמדים ביסודי.

לימוד תורה בתחומים שלא לומדים

וכן הלאה..

נשמע שהוא עובר כבר את רמת כיתה א' גם בקריאה וגם בחשבון. וכדאי לחשוב מה עושים בשנה הקרובה כדי שלא יהיה לו משעמם בשיעורים (שמהווים חלק ניכר מהמערכת).

יש מורות אלופות שמצליחות לתת העשרה מתאימה לילדים שמתקדמים מרמת הכיתה. אבל לא תמיד אפשר לסמוך על זה שהמורה תצליח להתייחס ולתת מטלות מותאמות (אצלנו שתי מורות היו עם הרבה רצון, אבל למעשה זה פחות עבד).

מה שהייתי מציעה (ועבד אצלנו טוב), זה לבוא למורה עם רעיון משלך למשהו שהוא יכול לעבוד בו באופן עצמאי. חוברת עבודה שמתאימה לרמה שלו והוא יכול לעבוד בה בזמן השיעורים.

אפשר משהו שכן קשור לנושא השיעור, לעברית חוברות שעובדות על הבנת הנקרא, הבעה בכתיבה וכדו' (אני קניתי לבן שלי 'הבנתי את הקטע' בשתי רמות- 'קצר וקולע' ואחר כך 'חוברת ראשונה'. אבל יכול להיות שזה יהיה קל מידי לבן שלך), ולחשבון חוברות שמתאימות לסוף כיתה א' (אני קניתי לחופש את החוברות 'לאהוב חשבון' של מיכאל גרעין ואהבתי את הסגנון שלהם).

או אפשר בכיוון אחר, של העשרה בנושאים אחרים, כמו שכתבה @באר מרים.

אני בתור ילדה קיבלתי אישור מהמורה לקרוא במהלך השיעור ספרים שהבאתי מהבית. ההורים שלי נתנו לי כל מיני אנציקלופדיות לילדים ומאוד נהניתי מזה...

הוא מעולה!

אבל לא הייתי מגיעה איתו לפני שמתחילה השנה, כי יש ילדים שנהנים לעבוד כמו כולם בחוברות, למרות שהם כבר יודעים לקרוא. אז לדעתי, לילדים כאלו עדיף להיות כמו כולם ולא לעבוד בחוברות אחרות, וגם יש פחות צורך לתת להם העשרה בזמן הכיתה, אז המורות יותר מסתדרות עם זה...

בפרט שיש ילדים שרכשו את הקריאה, אבל לא בצורה מספיק מסודרת, והם בהחלט נתרמים מהלמידה בכיתה.

חוץ מזה, כיום הלמידה נעשית בד"כ בצורה יותר חווייתית וחושית, ככה שהילד באמת נהנה ומרוויח.

לכן לדעתי כדאי לחכות, ולתת את האופציה של חוברות העשרה רק אם באמת צריך ובזמנים שנצרכים, ולא לבוא מראש עם ההצעה למורה, ככה שזה יגרום לה 'לסגור את הפינה' ופחות להתאמץ בשביל שהילד יהיה חלק מהלמידה השוטפת בכיתה. (ואולי היא גם תרגיש מחוייבת להורים שביקשו וקנו...)

ותודה שהוספת את נקודת המבט שלך.

בהחלט כדאי לחשוב מה נכון לילד, וגם אני לא דיברתי עם המורה מיד בתחילת השנה אלא קצת אחרי שהתחילו.

אבל מבחינת חומר הלימודים, ההתחלה מאוד בסיסית וחזרתית (בקריאה זה לימוד של אות כל כמה ימים, בחשבון מתחילים ממש מהבסיס של התאמת ספרה לכמות), וילד שכבר קורא שוטף עושה תרגילים בעצמו, עלול להשתעמם מהר מאוד.

יש ילדים שיכולים לשבת בשקט גם כשמשעמם להם.

הבת שלי הגדולה היתה כזו. לא באתי עם רעיון של חוברת מראש, המורה הציעה לה לעבוד בחברות המתקדמות יותר של 'לקרוא בנועם' שכבר עובדים בהם גם על הבנת הנקרא. אבל היא העדיפה להיות עם כולם ולא להיות שונה.

והיא לא הפריעה בכיתה, אבל בהחלט היה לה משעמם בחלק ניכר מהזמן (גם אם חלק מהלמידה היתה יותר חווייתית).

והיום היא לא אוהבת בית ספר בכלל (אולי זה לא קשור, ויש פה גם צד של 'צורך חברתי' לדבר על כמה בית ספר הוא מעצבן. לא יודעת אם זה היה שונה אם היינו מתאמים מראש שתהיה לה חוברת משלה).

לבן שלי, כשבאנו עם רעיון משלנו מה הוא יכול לעשות בזמן השיעור, ורק היינו צריכים את האישור של המורה, זה עבד הרבה יותר טוב.

ולא קנינו לפני ששאלנו אותה. אבל באנו עם רעיון מוכן, ושאלתי אם מבחינתה זה מתאים, או שהיא רוצה להמליץ על חוברת אחרת, או כיוון אחר, והיא זרמה עם הרעיון שלי, וזה היה לו ממש טוב.

גם כשהיה צריך לתרגל קריאה בבית, והטקסטים של תחילת כיתה א' הם ממש משעממים כי בקושי יש אותיות לכתוב איתם, אז נתנו לו לקרוא בבית מספר שהוא בוחר (זה דווקא היה לו טוב, כי הוא פחות אהב לקרוא להנאתו בהתחלה, כשהקריאה עוד לא היתה מספיק שוטפת).

לזכור שלא מספיק שילד הוא חכם ומלא ידע.

ילד צריך גם בשלות רגשית, מיומנויות חברתיות, כישורים גופניים ועוד..

לפעמים יש ילדים חכמים מאוד אבל פחות בשלים רגשית או עם קשיים חברתיים, מוטוריים וכו.

במקרה כזה לדעתי אין טעם להשקיע עוד ועוד בהעשרה וחיזוק ההיבט השכלי, אלא ברכישה המיומנויות הרגשיות והחברתיות והמוטוריות החלשות יותר..

אולי עדיף במקום לשלוח לחוגי העשרה, לקנות ספרים ומשחקי ידע - לטפח יחסים חברתיים, פעילויות ומשחקי כדור, חברה, ספורט, תנועת נוער, להזמין חברים ועוד..

היא אחד הדברים הכי חשובים עבור כל אחד מאיתנו

שכמובן מתחילים ללמד מגיל כזה.

ילדים חכמים ומוכשרים במיוחד הרבה פעמים רגילים לקצור

תשומת לב והתפעלות סביב הכישורים שלהם, וזה הופך להיות

משהו מחייב שהם עלולים לאכזב בהם את עצמם או אחרים.

אז קודם כל חשוב להתנהל בחכמה מול הכישורים שלו. לא להפוך

אותם לחזות הכל, כמובן לפרגן, אבל לפרגן באותה מידה על עוד דברים ולהזהר מציפיות יותר גם אם הן תואמות יכולת.

ספציפית אם הוא מתעצבן ובוכה, לעזור לו לתמלל ולהבין מה עובר עליך

אפשר בשאלה ואפשר בשידוף

לדומה מה קרה נראה משהו מעצבן אותך

או לחילופין אוי זה נראה ממש מעצבן

זה מבאס לא להצליח, וכן הלאה.

פשוט לתת שם ומקום לתחושות שלו, ולסמוך עליו

שהוא מסוגל ללמוד לקבל ולחיות ולהתמודד איתן

אני חושבת שההתעצבנות והבכי זה בעיקר מול ההורים

אבל מול המורהזה פחות יבוא לידי ביטוי

תמחרתי כל גולה = שקל. לפעמים אמרתי לשים גולה לפעמים שניים- לפי שיקול הדעת שלי וכגודל המאמץ והמעשה…

@בארץ אהבתי 

מישהי יכולה למצוא את השרשור?

אני אספר מה שעשיתי בסוף - אימהות השלב הבא

תגידו להם שעושים שבוע 'אהבת חינם' סביב ט' באב

ואז תמשיכו את זה אם תרגישי שכדאי..

ונשמע רעיון ממש טוב פתקים של סכום במקום כסף עצמו..

לדעתי זה יותר נעים..

ורק להגיד שדמתי לב שבתקופה של הריון ולידה יש יותר חוסר יציבות ועניינים בבית וכשאני יותר משלימה עם זה ומנסה להפנים שזו תקופה שתעבור אז יותר קל לי לשאת את זה..

בהצלחה🙏

"טבלת אהבה". בכל פעם שמישהו מראה בדרך כלשהי שהוא אוהב את אחיו - מסמנים שם נקודה.

כשהטבלה מלאה, קונים משהו שמוסכם מראש (משחק/סרט/אטרקציה).

נראה לי שזה עדיף על פני כסף ממשי... וגם לא מעורר מריבות וטענות בסיום, כי יודעים מראש מה יהיה הפרס...

בכל אופן, הרעיון בכללותו מבורך

ובלי קשר ועם קשר -

היום חלק מהילדים שלי מחזרו רעיון שעשינו בשנים הקודמות: קיר מעשים טובים לבית המקדש.

הם הכינו פתקים צבעוניים, ובכל פעם שמישהו עשה מצווה (כולל להביא מוצץ לתינוקת או לזרוק משהו לפח וכו') - הם כתבו את המצווה על פתק והדביקו על קיר הלבנים (מטפט) שיש לנו במסדרון.

מהר מאוד הקיר היה מלא...

וזה בלי שהם ביקשו תמורה בכלל! הם יזמו את זה בעצמם והפעילו בעצמם. התמורה היחידה היא שכבר ייבנה בית המקדש...

והם פשוט גם נהנו להסתכל על הקיר היפה... (עד שבאה ה"רומאית" הקטנה, בת השנה וחצי, והחריבה להם את הפתקים שעל הקיר 😅)

אולי זה גם רעיון בשבילכם, אם תצליחי להלהיב את הילדים לכך... (אם תרצי, יש לי סיפור שכתבתי לפני כמה שנים בעקבות הרעיון הזה. אני יכולה לשלוח לך אותו ואולי זה יכול לעזור...)

בהצלחה לך, אמא עייפה ונהדרת!

ושיהיה היריון קל ובריא ♥️

לא הייתי שמה כסף אמיתי אלא חרוזים/גרגרי תירס/סוכריות וכו'

מה שאני לא הצלחתי עוד לפצח בפעילויות מהסוג הזה זה איך להצליח להתמיד באוירה טובה....

כי א- זה דורש ממני כל הזמן לתפעל את זה

וב- כי זה מתישהו גורם תמיד לדיונים של האם מגיע להם עוד חרוז או יותר ובסוף קצת הופך להיות מתיש...

חינוך לעבודת ה' הוא הדרגתי.

בגיל קטן עושים הרבה חוויות סביב המצוות, ומרגילים ומאהיבים אותן על הילד.

בסביבות גיל חמש מתחילות השאלות העמוקות על החיים - "אמא, איפה ה' נמצא?" "אמא, ה' ברא גם את הציפורניים שלי?" וכן הלאה כיד הדמיון הטובה על הילד... ואז תפקידנו כהורים לענות לו בכנות וברצינות, ולא לצחוק על שאלותיו המשעשעות.

אחר כך מתחילים "החיים האמיתיים", קיום מצוות אמיתי מתוך תחילתה של הבנה, ואז תפקידנו לתמוך בהם ולאפשר להם סביבה טובה וכיפית לעבודת ה'. השאלות האמוניות יכולות להעמיק, אבל גם להישכח - וזה בסדר. הוא כבר עמוק בתוך החיים הטבעיים של התורה...

ואז מגיע גיל ההתבגרות... ובגיל הזה הכול עלול להתהפך... ותפקידנו לנשום עמוק ולהישאר יציבים...

אבל למעשה התשובה האמיתית שהחינוך לעבודת ה' (ובכל דבר) מתחיל מאתנו.

כשאנחנו נעבוד את ה' באמת ובאמונה, נקיים מצוות מתוך חיבור, ננחה את חיינו לפי הקודש - הילדים יקלטו את זה מאתנו, וזה החינוך שהכי יחדור...

[הדוגמה שיש לי לכך מהחיים שלנו:

לתאומים שלי הייתה תקופה שהם העריצו את הרב גורן - התחפשו אליו, חרשו את הספרים עליו... וזה היה ברור למה: כי מצד אחד הוא היה חייל, שזה חלום חייו של כל ילד, גבר קטן, בשלב מסוים בחייו. ומצד שני - הוא היה גם רב... וזו השאיפה הגדולה שהילדים שלנו קולטים בחייהם בביתנו... ♥️]

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך כ"ב בסיון תשפ"ג 23:01

ליטול ידיים בבוק

מודה אני תורה ציווה....לומר איתו

להראות לו קידוש

להראות לו ספר תורה בבית כנסת

שיהיה נוכח ברגעים של קודש (לעמוד ליד אמא כשמדליקה נרות או כשאבא עושה קידוש , או כשאבא מברך את הילדים אז לתת גם לו ברכה)

לבקש ממנו לענות אמן/  לברך בקול שהוא ישמע

ללמד אותו לשיר שירי קודש ולהצטרף לשולחן שבת

להזכיר שם שמיים בבית (בעזרת ה' / אם ירצה ה' / להתפלל לה' ברמת יומיום/ לשיר או לומר בקול מזמור לתודה ) וככה שייטמע אצלו ההרגל הזה

להתפלל איתו ברמה שלו

לשיר ולרקוד שירים שיש בהם אוירה כזאת

והכי חשוב -

הכל בכיף, בשמחה, בחיוך

לא בלחץ בכלל ! 

עבדו את ה ב ש מ ח ה כתוב.

אבל זה מזכיר לי מאוד את המחשבות שהיו לי כשהפכתי לאמא.

בתיאוריה הכל מסתדר איכשהו, וברור מה צריך לעשות, בפועל גיליתי שזה הרבה יותר מסובך.

א. כי אומרים שהכי חשובה הדוגמה האישית ואני לא חושבת שאנחנו אישית "מספיקים" בתור דוגמא אישית ויש לנו עוד דרך ארוכה להשתפר בה,  אז מה בינתיים?

ב. כל ילד מתאים לו משהו אחר, ויש לי ילד שכל הדיבור על קודש ומצוות גורם לו יותר ללחץ מאשר להתקרבות, לעומת הילדים האחרים שכן מוצאים בזה עניין

אז גם עד שאת חושבת שמצאת איזה דרך פעולה שמתאימה לך, צריך לעשות התאמות מול כל ילד.

בקיצור, השאלה שלך מעסיקה אותי כבר יותר מ10 שנים, וככל שאני מתעמקת בה יש לי רק יותר שאלות ותהיות.

מה שבטוח כדאי להתפלל על זה

או להיות כאלה בעצמכם.

דבר שני להתפלל עלידבר שלישי אפשר ללמד אותו דברים, לשוחח איתו, להעניק לו חינוך מסויים וחוויות מסויימות.

מה לא כדאי? בעיני כהורים חרדה סביב משהו ובטח סביב עבודת ה'

היא אחד הדברים הכי מעוררים אנטגוניזם.

פחד זה כמובן דבר טבעי שקורה, וגם לגיטימי,

רק צריך ללמוד לפעול ולהתמודד איתו כהורים בצורה נכונה

ולא להשליך אותו על הילדים

הלוואי והיה דרך ברורה ובטוחה, שאם היינו צועדים בה, היינו יכולים להיות בטוחים שהילד שלנו יהיה עובד ה'...

אבל אין דרך כזו.

כי לכל ילד יש את הדרך שלו, כמו ששלמה כבר לימד אותנו - "חנוך לנער על פי דרכו".

וכי בסופו של דבר, לילד יש את הבחירה שלו. ואפילו הבן של אברהם אבינו, ישמעאל, בחר אחרת (אם כי בסוף ימיו הוא כן חזר בתשובה, אבל השורות הבאים שלו כבר לא המשיכו את הדרך של אברהם). וגם הבן של יצחק ורבקה, עשיו, בחר אחרת.

כמובן שיש הרבה מה לעשות, שצריך לעשות, בתור ההשתדלות שלנו.

יש לנו השפעה מאוד גדולה על הילדים, וזה מטיל עלינו המון אחריות. ואנחנו צריכים להשתדל לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לחנך את הילד ליראת ה' ולאהבת ה', ולקיום המצוות בשמחה ואהבה.

וכמובן להתפלל שה' יהיה שותף ויעזור לכוון את הילדים שלנו לעבודת ה'.

אבל בסוף יש את המקום של הילד, שגם לו יש בחירה חופשית, ולא הכל תלוי רק במה שאנחנו נעשה ונשתדל.

ועוד נקודה, שהרבה מאוד מהחינוך תלוי בעבודה המידות שלנו, וגם בעבודת ה' שלנו.

אבל מה נעשה, שאנחנו לא מושלמים, לפעמים גם מפשלים ולא פועלים באופן שנכון לפעול.

וזה יכול לפעמים להביא להרגשה של אשמה. אבל צריך לזכור שזה חלק מהעניין. אנחנו לא אמורים להיות מושלמיםץ אנחנו צריכים להשתדל, ולעבוד על עצמנו, ולנסות לגדול מתוך מה שאנחנו עוברים. אבל בדרך כוללת גם נפילות, וחוסר הצלחות, וטעויות. וזה בסדר, זה חלק מהדרך. והקב"ה שולח לנו את הילדים המדויקים לנו, ויודעת שאנחנו ההורים המדויקים להם, יחד עם כל החסרונות שלנו.

ואחרי כל מה שכתבתי, אני מרגישה שמאוד התחברתי לשיעורים ששמעתי של הרבנית חבצלת סלוטין, שמדברת על חינוך ילדים לעבודת ה' (ועל עוד כל מיני נושאים סביב חינוך, אבל הכל מתוך ראייה אמונית ועם המורה של גידול ילדים לעבודת ה').

לא שמעתי הכל, אבל התחברתי להרבה ממה ששמעתי.

בקישור פה אפשר לשמוע הקלטות של השיעורים שהיא כבר העבירה:

קישורים לשיעורים- חינוך בנחת/ הרבנית חבצלת סלוטין

יש קבוצת וואטסאפ בה כל יום חמישי שולחים קישור לשיעור בזום (ב21:00 בערב). אין לי כרגע את הקישור לקבוצה, אבל אם מישהי רוצה להצטרף, אני יכולה לבקש את הקישור ותודה ל@לפניו ברננה! שבזכותה אני הצטרפתי לקבוצה… (הצלחתי לתייג!!👋)

שמעתי שיעור אחד עכשיו

ממש יפה ונותן כלים!

שהילד יחווה חוויות כייפיות ומשמעותיות סביב עניינים של קדושה

בשבת זה שירי שבת, קינוחים טעימים אווירה טובה להתעניין בו דרך שיספר מהגן מה למד על הפרשה

לספר לו סיפורי צדיקים- ממש חזק בעיני

ללכת איתו לתפילות לפעמים

- ולכל מיני ארועים קדושים- הכנסת ספר תורה ,ברית מילה ,ללכת לקברי צדיקים או לכותל אחת ל..ללכת לקבל ברכה מרב צדיק ...שיהיה לו ציורים כאלה שיחקקו לו בלב .נכון זה מהו שקורה אחת ל..אבל זה משאיר רושם

ולייצר אווירה טובה סביב עבודת ה' גם ביום יום

ליטול ידיים לברך בקול

תפילת ילדים בשבתות

לרקוד ולשיר איתם

ובעיקר דוגמא אישית שלנו

להיות אנחנו כאלה

או ארגז גדול (מתחת לאחת המיטות. או אם יש מקום מיותר בבית....).

אין מקום לעוד ארגז מתחת למיטה🤭

המחשבה שלי היא באמת בכיוון של מוט, או מתלה תלייה כמו של תיקים, פשוט מרגיש לי שזה סתם ייתפוס מלא מקום על קיר..

אז מעניין אותי לראות אם מישהי מצאה פתרון יצירתי לסיפור.

למה לא יחד?

אצלינו האופנים מחלידים בחצר ואף אחד לא משתמש...

ושם תולים גם את הקסדות

וילדי הגן את תיקי הגן

בחורף גם מעילים

הוספנו עוד מתלה מעל למתלה של המעילים שנמצא במקום יחסית מוסתר בכניסה לבית ותולים שם

אפשר גם מתחת לגובה המעילים אם את מעדיפה ורוצה שהילדים יגיעו 

אין לי נסיון..

אולי להזמין 2-3 חברות לארוחת ערב משותפת.

אפשר להכין פיצה וכל אחת שמה תוספות ואז משחקות ביחד עד שיוצא מהתנור.

אם יש לאחת מהחברות הקרובות אח/אחות במסגרת עם הקטנה אפשר להוסיף אותו גם

או שהקטנה יותר תהיה בכלל מחוץ לבית..

אפשרות נוספת , היא יכולה להביא צעצוע קטן מתנה לכל ילד ביום האחרון של המעון

בהצלחה 

אנחנו לא נפרדנו ממש מכל החברים של הגדול

היה נראה לי בלתי אפשרי.

בצהריים יומיים לפני שעברנו (עברנו בראשון אז בחמישי) שלחתי בקבוצה של השכונה שהן מוזמנות להוריד ארוחת ערב למתקנים, אכלנו כל הילדים ביחד כזה.. ואז חילקנו גלידה למנה אחרונה

היה נראה לי לא רלוונטי לעשות משהו בבית. בטח לא משהו שאני מכינה בעצמי.

המתקנים פלסטיק הקטנים של 4 מגירות -

בכל מגירה שמיל סוג אחר של כלי כתיבה.

יש לי 2 סוגים של מגירות:

סט אחד של 4 מגירות נמצא בגובה ילדים ומותר לקחת חופשי.

ככה הם מוציאים רק את המגירה של הטושים, או רק צבעי עיפרון וכן הלאה - וגם האיסוף כףקל.

סט שני של דברים שנמצאים במקום גבוה וצריך לבקש רשות ממני כדי להשתמש

מוט תלוי על הקיר מאיקאה עם הכוסות שלו.

מאוד נוח כי כשיוזבים לעבוד מוציאים את הכוס מהמוט לשולחן ואחכ מחזירים ישר.