פורום אימהות השלב הבא (עמוד 3)

שלי כבר מתנהגת כמו טינאייג'ר לפעמים 😱

ולא מכירה בכלל את הקונספט של יומן לתלמיד עם ערך וכו', יש כאלה? 

ממש חמוד.

לא יודעת אם הם עדיין מוציאים יומנים כאלה לתלמידות, אבל אולי אפשר לבדוק ואז לקנות מהם?

כל היומנים האחרים ששמעתי עליהם מתאימים לנשים...

לא יודעת איך אפשר להשיג שלא דרך ביה"ס

יומן תלמידה. לא עם קונספט מסוים.

אבל משולב בהרבה ציטוטים, אמירות, וכו.

קניתי סתם בחנות, אבל זאת עיר שיש בה גם הרבה חרדים.

גם בתור נערה היה לי כזה (אני דת"ל). אז קניתי בבני ברק נראה לי.

בעיקר חיפשתי יומן שהתאריכים העבריים הם הבולטים. 

לק"י

אני חושבת שזה הגיוני לתת לה לנסוע לבד בתנאים האלה. באמת להסביר לה קודם כללי זהירות.

בפועל, הבכור שלי בן 10.5 ואני לא בטוחה שבעוד שנה אתן לו לנסוע לבד.... קשה לי לשחרר. לאט לאט אני מאפשרת דברים ורואה שזה בסדר (להשאר לבד בבית לכמה שעות, ללכת לבד ברגל לבית הספר/ לחברים וכו').

בכללי אם מעלים אותה, מחכים לה בתחנה ויש לה טלפון לדרך, לא אמורה להיות בעיה.

כדאי לקחת בחשבון:

העומס של האוטובוס (עמוס/ריק/ביניים).

האם הילדה רגילה לסוע באוטובוסים (ביחד אתכם)?

מה האופי של הילדה, פחדנית? ֫עצמאית?

מרגישה טוב בנסיעות?

הבן שלי בגיל הזה נוסע לבד באוטובוסים, אבל הוא רגיל לזה ובכללי אנחנו מתניידים בתחבורה ציבורית אז זה שונה.

אם את לא מתמצאת בתחבורה ציבורית אז רק שימי לב שצריך לדאוג לתשלום מראש, כלומר להנפיק לילדה רב קו ולהטעין אותו, או להוריד אפליקציה לפלאפון אם זה טלפון חכם ולהכניס לתוכה פרטים.

קצת יותר קטנה.

אבל זה קצת שונה כי כל ההתנהלות המשפחתית היום יומית היא באוטובוסים.

(היא גם הולכת לבד לתחנת האוטובוס)

ודווקא לתפוס אישה בתחנה לא כזה מוזר, כשהייתי בגיל הזה לדעתי אמא שלי עשתה ככה כמה פעמים.

היום גם אפשר לראות איפה האוטובוס באפליקציות.

אם ירגיע אותך לסכם עם מישהי בתחנה - מעולה, זה לא חסר טקט, רוב בני האדם שמחים לעזור.

החשש שזה אוטובוס בין עירוני? כי אוטובוס עירוני הבת שלי נוסעת לבד בכיף והיא בת 10 וחצי.

במקרה שאת מתארת לא חושבת שהייתה לי בעיה לשלוח אותה גם בבין עירוני אם מחכים לה בתחנה.

כמובן לדבר איתה על סכנות ושלא תשב ליד גברים.

בס"ד

ומעבר להסברים הטכניים על איך עוקבים אחרי התחנות וכו', גם מחדדת לפני זה את כללי המוגנות (לא ללכת עם אף אחד ללא רשות מפורשת שלנו, מה לעשות אם מישהו מתנהג בצורה לא מתאימה באוטובוס או בתחנה וכו').

אצלנו הילדים מתנהלים בתחב"צ באופן יומיומי, בעיקר נסיעות שהם רגילים אליהן אבל גם נסיעות חדשות אם הן לא מסובכות מדי.

בין עירוני קצת יותר הייתי חוששת, וזה גם תלוי מה הכבישים.

נשמע לי ממש בסדר להעזר במשהי.

בפעם הראשונה ליווינו את האוטובוס ברכב שלנו, אבל זה היה כי הילדים חששו...

התחנה ליד סבתא היא האחרונה או באמצע הדרך? אם באמצע הדרך אז כדאי לכתוב לה את שם התחנה וגם להתקשר אליה קצת לפני הזמן המשוער שהיא צריכה לרדת כדי לתזכר אותה.

וכן, להדריך אותה לשבת ליד בנות (עדיף צעירות) ובאופן כללי להזכיר לה כללי מוגנות...

(איפה הבן שלי שיקרא את מה שכתבתי ויראה שאני לא אמא עד כדי כך פחדנית ומגבילה כמו שהוא חושב...🤭😅)

אין מזומן. אז או תעשי לה רב קו ותטעיני אותו או תצטרכי לסרוק ולשלם בתחנת אוטובוס. לא יודעת איך זה הולך אם את לא נוסעת איתה, אולי לשלוח לה קבלה הוואטסאפ...

תבדקי את זה.

באזור שלנו יש הרבה מבקרים בתחבורה ציבורית וקנס מאה שמונים. שזה לא נורא. מה שיותר בעייתי יכול להיות בודק ערבי ולא נחמד בחלק מהמקומות.

לא רואה בעיה לשבת ליד גברים כל עוד הם נראים בסדר, מה שכן לא ממליצה לשבת ליד חרדים גברים. הם מפרשים את זה לא נכון.

לק"י

עדיף לא לקחת סיכון עם מבקר. זה לא נעים, ועלול להלחיץ אותה סתם.

או להוציא רב קו או שלילדה תהיה אפליקציה בפלאפון.

אני דולחת בתוך העיר או מישוב לישוב סמוך כי זאת נסיעה של כמה דק'

לשלם ברב קו היא רגילה מההסעה של בי''ס

בין עירוני לא יודעת..לבד מרגיש לי צעיר עדיין

היתי מצוות. לה מישהי באיזושהי דרך

גם אצלי יש עקשנים ומרצים, אבל הם לאו דווקא מסודרים לפי הסדר😅 והאמת שחלקם גם מחליפים תפקידים...🤦‍♀️

שנזכה לחנך כל אחד מילדינו לפי דרכו! (ושקודם נלמד מה הדרך המתאימה להם🥴)

הם לא ממש מחליפים תפקידים, אבל כן פתאום אחת המרצות התחילה לעמוד על שלה.

ועל פניו, זה קשה כי זה יוצר מלא מריבות, אבל בעומק זה משמח אותי ממש.

ואני חושבת שחלק מההבנה שלי, היא גם שהקב''ה לא סתם שם את הילדים הספציפיים האלה ספציפית אצלנו.

וזה ממש בסדר שאנחנו מחנכים אותם עם כל השגיאות והטעויות שלנו- זו הדרך שהקב''ה רוצה שהם יעשו בחיים.

כמובן, זה לא מוריד מהחשיבות של התפתחות אישית שלנו כהורים ומהניסיון לדייק ולהשתפר, אבל זה כן יכול להוריד חלק מרגשות האשם- הקב''ה כיוון מראש גם את הפאשלות שלנו.

לא הייתי לוקחת את זה עד התת מודע, אלא יותר כהישרדות בסיסית- אם יש מעלי אח מאוד חזק ודעתן, אין לי סיכוי להיות כזה חזק גם, אז אני הופך למרצה כדי לשרוד את החיים איתו...

לעולם לא נדע.

שפשוט הגיעו עם אופי שונה לעולם הזה.

ודווקא המרצים אצלי מרצים מול הרבה אנשים אבל לא מול האח החזק. מולו הם דווקא פייטרים לא קטנים וזה מפתיע כל פעם מחדש. אצלנו החזק הוא הבכור אז זה ממש כאילו "איך אתם ככה עומדים מולו? איזה משוגעים! אתם לא מפחדים שהוא יאכל אתכם בלי מלח?". כמובן שאנחנו לא אומרים את זה, רק לפעמים מסתכלים אליהם בפליאה. אבל זה מאד משמח לראות שהם יודעים לאזור אומץ כזה!!! אני גאה בהם 😂!

שבבית יש לילדים את המקום הבטוח שבו הם יכולים להתנסות גם בדברים שבחוץ הם עוד לא מסוגלים.

זה מדהים בעיניי!

הגדלים שלי אומרים שאני מרשה לקטנים דברים שלקח לי הרבה זמן להרשות להם.

אני חןשבת שזה לא בגלל שאין לי כח.

אלא כי יש דברים שחששתי מהם וכשהגדולים עשו אותם הבנתי שאפשר לשחרר גם בגיל צעיר יותר , לפעמים חלקית ובתנאים מסוימים.

או שהבנתי שטוב לשחרר ולתת עצמאות על אף החשש שלי. ( לדוגמא טיול עם חברים בצפון, חוששת אבל לא מנעתי מבן בוגר כיתה ט ליסןע, נראה לי שלאחיו הגדולים נתתי רק בסוף כיתה י).

ויש דברים שאני ממש לא משחררת בהם גם את הקטנים, כמו ללכת לבד לברכה .

לאיזה גיל את מתכוונת?

בגיל 12 לילדה שיודעת לשחות נתתי ללכת לבד לברכה.

לבן שלי בן 10, לא, למרות שגם הוא יודע לשחות( גם נראה לי שבברכה של הבנים יש יותר השתוללות).

והם בהחלט יודעים שאני אמא לא משחררת🤭

אבל האמת שאני מתאימה את השחרור לאופי של הילד - דווקא את הבכורה שלי אני משחררת יותר, כי אני יודעת שאפשר יותר לסמוך עליה. וגם בין הבנים שאחריה יש הבדל...

וגם, נגיד, די ברור לי שפחות אשחרר את הילדה השמינית שלי מאשר את הילדה התשיעית, כי השמינית על הרצף... (הן שתיהן עדיין פיציות, אז אני לא באמת יודעת איך הן יהיו בעתיד...)

יש גיל דבו כבר לא ישאלו אותך ויעשו מה שהם רוצים, לילד מעל גיל 18 את כבר לא אומרת מה לעשות, הוא משוחרר גם אם לא שיחררת... במקסימום את יכולה חומר את דעתך ולא בטוח שהיא תתקבל.

הגדלים שלי כבר מעל 20.

ואז הם עושים דברים שלא נתתי להם כשהיו בגיל ההתבגרות המוקדם יותר( אני לא מתכוונת לדברים שלילים אלא דברים שגורמים אצלי לחששות, לא נותנת דוגמאותו בגלל ההאוטינג)

לפעמים זה גורם לכך שהדבר המפחיד נהיה בעיני מעט פחות מפחיד וגם אם לא לגמרי , עכשיו האח הקטן בן ה 15 גם רוצה לעשות את אותו דבר, כבר יש תקדים. ואז אני מאפשרת גם לו עם הרבה תפילות( לא משהו שלילי , הפוך).

בקיצור, ניסיתי להסביר איך ההבדל הזה בין הקטנים לגדולים  קורה.

הגדולים שלי אומרים שהם חינכו אותי לפחד פחות... ועדין טוענים שאני אמא חרדתית, מעצם זה שאני בחרדות עליהם, אפילו שהם כבר עושים מה שהם רוצים. 

לא מתאים בגיל חמש עשרה.

חוץ מזה אני חושבת שברגע שהם בני 18 הם אחראים על עצמם. אני לא בסיפור.

הם צריכים להבין שהם יישאו בתוצאות ולא אני . 

רק שעשהם עושים כל מיני דברים שבעבר לא הרשתי בגלל חששות שלי, אני פתאום מגלה שזה פחות נורא, או שמתרגלת לתנועת נפש הזו של לשחרר למרות הפחדים שלי.

או שהילד בן ה15 רואה את אחיו הולל למקום x וזה נותן לו לגיטימציה לבקש,  את מה שאחיו לא העלה על דעתו באותו גיל.

ומה שאמרת שאת לא בסיפור, זה קל לומר,  בלב זה לא ככה , אצלי לפחות, אם הבן שלך נוסע בטרמפים לגבעה נידחת בשומרון , אני כבר לא אומרת לו מה לעשות, אבל בלב הוא הבן שלי והחרדות שלי עדין על 200. גם אם הוא ישא בתוצאות....

ועוד נקודה, שמראה את מה שהפותחת אמרה, לסת שלי בת ה 13 יש קבוצת חברות שרובן בכורות רו מס 2 במשפחה. רק היא ועוד 2-3 בנות עם הרבה אחים גדולים. ממש רואים את ההבדל, רק להן הרשו ללכת לים בלי הורים/ ליסוע בתחבורה ציבורית עם חברות.  לכל האמהות של הבכורות לקח הרבה זמן להרשות ללכת לברכה בלי הורים וכו... 

כשהגדולה שלי אומרת לי "ל---ההורים מרשים" אני תמיד אומרת לה שבטח היא מהקטנים בבית, תמיד אני צודקת.

היא שניה וחברות שלה היו גם בכורות וגם קטנות. לדעתי יותר קשור לאופי של הורים . מה שראיתי אצל ילדים שהם קטנים במשפחה שהורים שלהם הרבה פעמים מרשים לא לקום לבית ספר או לא ללכת לישון.

לגבי נסיעות בטרמפים , אם אין לי שליטה מה יעזור לי להיות בחרדה.

מצד שני אם מתבגר צעיר יחליט לעשות את זה אני אעשה מאמץ למנוע את זה ממנו כל עוד זה באמת מפריע לי. 

ושאם אין לך שליטה אז אין חרדות. היה לי הרבה יותר רוגע בחיים אם היתי ככה.

מענין, גם אם היה לך ילד נלחם בעזה לא הית בחרדות? לכאורה, חוץ מתפילות,  ממש אין לך שליטה.

לגבי הענין השני, אנחנו לא מאפשרים לא ללכת לבית הספר. אבל באמת שעות השינה של הקטנים הרבה יותר גמישות כשיש גדולים בבית. הבית חי עד שעות מאוחרות. 

כן הייתי מפחדת . וזה באמת רק תפילות.

אבל זה משהו אחר.

יש פרופורציות לגבי חרדות אחרות 😄🥲

מניסיון...

באמת לקטן שלי היום אני מסכיצה דברים שהגדולים שלי -כשהיו בגיל שלו לא ידעו מה זה...
צודקת עם התקדים

קודם כל זה תלוי גם באופי של הילד

יש לי ילדה שתמיד תסתדר לא משנה מה

ואותה אני משחררת בקלות יותר

ודווקא לפעמים את הקטנים פחות משחררים

הם רק כבר לא שואלים אותך 😅

אז הבינונים עם כל הסבל של הסנויץ’ מפיקים עליהם לקח מהגדולים

לא זכור לי סיטואציות שסרבתי למשהו

יש כן הבדל ברמת הדאגות הפנימיות שלי כשילד הולך לאנשהו

בעבר הייתי דואגת והיום אני הרבה פחות בדאגות

חבל להיית בהרבה קונפליקטים אם את מרגישה שזה לא נכון...

אני בטוחה שיש שינוי בהורות בין הגדולים לקטנים

יוצר מהסתכלות על ההורים שלי ועל הורים של חברות

אין לי ניסיון משלי

בעיקר בע"ש ומוצ"ש. שהגדולים היו קטנים בשבת הם היו הולכים לישון מוקדם, לא פעם במוצ"ש הם כבר ישנו. היו הקטנה שלי יכולה בכיף ללכת לישון במוצ"ש שעה אחרי צאת שבת גם בשבתות קיץ.

לגבי גבולות, אני לא חושבת שיש הבדלים דרמטיים אבל הקטנים שלי עדיין קטנים ממש ואני כן זורמת יחסית גם עם הגדולים

מקבלים פרופורציות

יש כאלה שגם מתעייפים...

ובכללי - לפי זמני חוסר שגרה...

בשגרה את מרגישה אמא טובה ומאופסת? זה כבר פלוס ענק. ועכשיו - נסי למצוא את הנקודות שעוזרות לך לנהל את האימהות בשגרה, ומהן להשליך את מה שאפשר על זמני חוסר השגרה, כמו החופש הגדול...

רוב הסיכויים שזה לא יעבוד אחד לאחד בצורה מושלמת, אבל עדיין אולי יהיו דברים שיצליחו...

וחוץ מזה, יש טיפים ספציפיים לחופש הגדול, ואפשר ללמוד אותם ולהתפלל שהם יצליחו...

בכל אופן, קבלי הזדהות עמוקה!

מלא!!!

טףאהבתי את הכותרת של @מתואמת

אל תשפטי את עצמך לפי החופש הגדול

ממש נכון

וכבר יקל ויוריד מעצמך את המשא הכבד של האשמה העצמית המיוצרת והמופרכת הזו..

ועכשיו לפרקטיקה

לי מלא פעמים אין כח לצאת בבוקר

אבל היציאה עושה להם ממש טוב

אז מאודדדד עוזר

שכשקמים אז להגיד להם בשעה 2 או 4

יוצאים ל***

יום שאין לי משהו להודיע להם בבוקר

האמת הרבה יוצר קשה

הכל מרגיש מסטיק

אני לא יודעת מה עושים הם גם לא. ויש תחושת מריחה...

חוץ מזה כדאי לכנס ישיבה של כולם לתכנן טת שלושת השבועות שנותרו

קודם לעשות רשימה ואת זה גם למדת  מ @מתואמת  (תודה רבה!!!!)

של כל הדברים שהם רוצים לעשות

אפשר לרשום הכל

גם דברים לא הגיוניים

ואז לשבץ בלוח

ולהסביר גם מה לא הגיוני.. 

אחרי זה הייתי מנסה אם הם גדולים לנצל את האווירה הטובה ולהסביר שכדי שלכולנו יהיה נעם בבית

תשמחי שכל אחד יקח לעצמו משהן שהוא אוהב לעזור בו לעדו. רק בימים אי זןגיים

או משהו כזה...

וגם להסביר שיש זמנים שאמא עסוקה בצורכי הבית והילדים מעסיקים את עצמם..

חוץ מזה לקנןת הרבה חונרי יצירה וכל יום אחרי ארוחת בוקר להוציא להם שיעבירו כמה זמן שאת תוכלי להתארגן

אם הפ גדולים אפשר ללכת לספרי  ולהשאיל ספרים 

ואז לעשות צופר על קריאתי ספרים/ מספר עמודים/ פרקים

כל מי שקורא 10 עמודים מקבל שוקולד **קוביות שוקולד ואז ככה יווצר זמן קריאה

אפשר גם לעודד בדרכים אחרו  יותר חינוכיות 😉

בהצלחה ממשששש

ועם כל מה שכתבתי לא הכל עובד

ויש ימים מאתגרים 

ואצלי בעלי נמצא הרבה אז זה אחרת לגמרי מאשר למי שלבד...

זו ממש עבודה של יום יום, שעה שעה להיות בסנטר של עצמי. לא לצאת מדעתי .

אם את במצב כ"כ הישרדותי אז רק תקלי על עצמך כמה שניתן!

ויש אפשרות שתקחי לך שמני שקט לבד עם עצמך?

כל דבר שיכול לתת את זה שווה את זה

ממש ממש

נשארו שלושה שבועות העיקר לעבור אותם בשפיות

לשבת ערב לפני ולתכנן את היום למחרת (כולל מה אוכלים).

לא ממש לעומק, אבל בכללי-

נגיד אתמול החלטתי שהיום נתחיל עם גן שעשועים על הבוקר, נחזור למנוחה ואבטיח להתאוששות, אח''כ יצירה ואז משחקים לבד בזמן שאמא מכינה צהריים (עוף ותפו''א).

בסוף במקום יצירה הם רצו לאפות קרקרים, וזרמתי איתם, אבל בגדול זה נותן איזה עוגן ליום למרות שאין פה משהו וואו.

בצהריים קבוע הקטן ישן ואני מצטרפת אליו והגדולים הם קוראים ספרים. אז זה גם עוזר, שיש עוגנים קבועים ביום (וגם הולכים בשביל זה לספריה, ופעם שפספסנו הלכנו לחברים להשאיל מהם... נותן עוד תעסוקות 😀)

נראה לי שהדבר המרכזי שאת צריכה זה לראות את עצמך בתוך הכאוס.

לעשות כל יום משהו טוב ונומד בשביל עצמך, ולא בשביל הילדים.

רק בשביל להצליח לנשום קצת...

נשמע שהקושי המרכזי שלך זה החוויה הרגשית שלך

(שהיא מאד טבעית ומובנת)

מחנק, מתח, תסכול כעס, תשישות...

כאמהות אנחנו הרבה פעמים מתמקדות בתפעול השוטף של הבית והילדים, וגם בצרכים הרגשיים שלהם, אבל שוכחים את אלה שלנו, וזה באמת יוצר הרבה פעמים תחושות קשות ומשפיע על כל החוויה ההורית שלנו, ומתוך כך גם על הפניות לילדים ובכלל.

חשוב ממש לראות אותך, כאדם, כאישה, כאמא,

מה קורה איתך, איך את מרגישה, למה את זקוקה.

לתת לעצמך את המרחב שאת צריכה פיזית ורגשית, ולא לתת לעומס להטביע אותך בתחתית שרשרת המזון.

הפוך, כשתהיי שמחה, כשתהיי ראויה, גם השאר יהיה יותר בפשטות בע"ה.

כל אחת שכתבה חיזקה וריגשה.

לצערי עוד טובעת.

יש ימים וזמנים נחמדים אבל קצת הרבה מדי מחנק ותחושת טביעה. שה' יעזור לי.

אבל ההודעות שלכם משמחות מאד.

תודה יקרות !!

בס"ד

יאללה כמעט הסתיים!

יש תקופות פחות מוצלחות, כבר תגיע טובה יותר 🤗🤗🤗

או שזה בגדר שחיה מעורבת?

תהנו!

יש מסלוחי מים בצפון כמו נחל דן, חצבאני, בניאס(בבניאס העליון אין בכלל כניסה למים ; אבל יש מפלים וממש יפה ומוצל , אז פחןת בעיות צניעות)

גם אצלי יש פערי גילאים גדולים מאוד. ובדרך כלל טבע מענין את כולם.

בבין הזמנים הרוב דתים, ואלו מסלולים שלא יושבים בהם במקום אחד אלא הולכים , רוב האנשים דתים מסביב אז מקסימום אם זו מישהי אחת מורידים משקפים/ ממשיכים ללכת ומסתכלים למקום אחר/ עוצרים רגע בצד יחד ומחכים שיעברו אותנו.

אוהבת את מוזיאון המדע.

ולרגע לא הבנתי מה לפורים ולחופש הגדול...

אני דווקא בעד להכניס חיים בפורום הזה...

פדיחה...!!

למשל פארק הקופים , והאבא יוצא עם הגדולים כשממצים למסלול רייזרים סמוך ביער בן שמן .

או לצאת לספורט ימי , אשדוד ,כנרת וכד . הגדולים נהנים באבובים שקשורים לסירה, והצעירים או מי שלא רוצה להרטב יושב בסירה.

לק"י

לפורום הזה יש ניק אנונימי אחר.

תפני לאחת מאיתנו באישי כדי לקבל סיסמא.

גם כאן וגם באופן מקצועי!

אלופה!!

גבול אדום ועונש , לא פיזי כמובן .

לגבי משחקי כדורגל זה תלוי מה מקובל אצלכם באזור. אצלנו הם באמת רק מתארגנים בתשע בערב אז חוזרים מאוחר.

בגדול , צריך מצד אחד לקבל שהוא גדול ויותר לדבר ולהקשיב ולחפש פשרות , מצד שני אתם עדיין אחראים עליו לפחות עד גיל 18 כך שיש לכם זכות וגם חובה להפעיל סמכויות איפה שזה נדרש. קל להגיד , קשה לבצע 😀

הוא אוהב לשחק וחברים שלו נשארים עד מאוחר

לא נעים להיות יוצא דופן

הוא לא רוצה שיחליטו בשבילו

מנין זו מצווה שלו

הוא לא רוצה שיתערבו לו

בגיל כזה יש עדיין ילדים שמגיבים פיזית להצקות

אני בגישה שלא להחליט בשביל הילדים גם בגיל קטן

אני מכוונת ומלמדת אבל לא מחליטה בשבילם

ככה הם מתנסים ולומדים לבחור נכון

אם הם מתנגדים אני מפתחת דיון ומגיעים לעמק השווה

גם אני מתגמשת וככה הם לומדים להתגמש בעצמם

בגיל כזה הייתי נותנת לשחק עד מאוחר בחופש

לא הייתי מתערבת בעניני מנין

וכן הייתי מתערבת בהפעלת כוח ומסבירה שזה אסור כל פעם שזה קורה עד להפנמה 

לא יתן כלום

הוא כבר ילד גדול כדי שתוכלו להסביר לו דברים בהגיון

לגבי השעות אם הוא באמת משחק כדורגל לא רואה בעיה

אולי תגידו לו שאתם מחכים לו ובודקים מידי פעם שהוא בסדר

אולי יהיה לו לא נעים והוא יחזור מוקדם יותר

ככל שתתנו לו הרגשה שאתם סומכים עליו ותשמרו על יחסים טובים וקשר קרוב (עם מינימום מאבקים) כך יהיה יותר טוב.

יכולה לספר שאצלנו ביישוב, החברים של בן העוד מעט עשר בהחלט נפגשים בשמונה - תשע ונשארים במגרש עד סביבות 23:00 בקלות. הבן שלי לא הולך כי הוא לא כל כך אוהב כדורגל ובאופן כללי לפעמים קשה לו עם חברים( הוא על הרצף).

בעיקרון הוחלט על ידי ההורים שבחופש ירשו עד עשר, אבל בפועל זה בהחלט מגיע לאחת עשרה וגם מאוחר יותר, ובערבי שבתות גם עד שתים עשרה.

מלהתווכח איתו על חזרה הביתה לפני שתים עשרה בגיל שלו, לדעתי יצא רק דברים רעים. קחי בחשבון שנורא חם ורוב הסיכויים שאם יציע לחברים לשחק מוקדם יותר הם פשוט לא ירצו.

אני חושבת שאתם צריכים לעשות חושבים, על מה שווה וראוי להתווכח ולריב איתו, ומה לעזוב לגמרי ובכלל לא להכנס לכזה.

בדוגמאות שהבאת, תפילה במנין זה עניין שלו. הוא מכיר את הדעות שלכם ויתכן ורואה דוגמא אישית של אבא שלו, את יכולה מדי פעם להשחיל בשיחה איך את גאה בו/איזה יופי/איך משמח אותך שאפילו בחופש הוא משקיע וקם למנין( כן כן, זה חיובי אפילו אם זה מנין מאוחר).

לעומת זאת, אלימות יכולה להיות קו אדום, גם כאן צריך לשים לב האם אתם מגיבים בצורה מוגזמת למריבות רגילות של אחים או שבאמת צריך לשים את הגבול בצורה ברורה יותר. אבל נסו להפחית מאבקים על שאר העניינים הפחות חשובים. 

אז ככה

תודה על התגובות, פתחתן לי את הראש

מצד שני אני מתקשה לקבל את זה שעלי לאפשר לו לשחק בחוץ עד שעות מאוחרות כי בסוף זה משפיע גם על הקימה בבוקר. דבר משפיע על דבר..

ואני מנסה להבין איפה עובר הגבול, נכון אלו החיים שלו והוא יחליט אם להתפלל ואם במניין, מצד שני אנחנו ההורים שלו ואנחנו צריכים להכווין אותו. בגיל הזה אין לו מספיק שיקול כדי לקבל החלטות כאלה אז עד איפה וכמה אנחנו צריכים להתערב?

וגם לא חושבת שנכון להתרגל להפוך יום ולילה- בלילות לשחק בחוץ וביום להתחפר במיטה

זה ממש בעייתי בעיני ועלול לפגוע בתפקוד שלו

ואם נניח הבת שלי בת 13 תחליט שבא לה ללכת עם מכנסיים, גם לאפשר לה כי אלו החיים שלה?

לק"י

לאנונימי של הפורום הזה.

לא להמשיך להגיב משל הו"ל בבקשה...

ילד רוצה לעשות משהו

לא תמיד אפשר לעצור אותו מלעשות

צריך לשמור על תקשורת טובה והובלה הורית אבל אין וודאות שילד יעשה מה שאומרים לו או מה שנכון

כדאי לקבל את זה מראש ולא להגיע לבעיות ביחסי הורה- ילד ורק אז להבין

שבגיל הזה להתערב זה יותר להסביר, מה אתם חושבים שנכון ולמה

ולהבין שבסופו של דבר זה החלטה שלו. וככל שהוא יגדל זה ילך ויתחזק- כי גם אם עכשיו יש לכם שליטה על חלק מההחלטות שלו, בגיל 17-18 גם את זה כבר אין...

אפשר כן לעשות כללים של הבית, אבל לדעתי רק בדברים קריטיים ממש.

לגבי להפוך את השעות- זה הגיל🤷🏻‍♀️ כל המתבגרים שאני מכירה הופכים את השעות שלהם כשאין להם בית ספר לקום אליו... 

אישית אני כן הרשיתי לבת שלי ללבוש מכנסיים למרות שאני לובשת רק חצאיות, אבל מניחה שאנחנו חיות בחברה שונה ויש לנו השקפת עולם שונה (למעשה אני כיום מעדיפה שהיא תלך עם מכנסיים כי זה הרבה יותר צנוע מהחצאיות הקצרצרות שהולכות פה)

הוא חייב במצוות.

כלומר- הקב''ה העביר את האחריות על קיום המצוות שלו אליו.

זה לא אומר שאין לך יותר תפקיד כאמא, אבל זה לא עלייך.

אז מה התפקיד שלך?

לתת דוגמא אישית. ליצור שיח (לא חפירות! בעיקר הקשבה). לברר לעצמך למה הדברים חשובים לך, ולהתקדם בהם בעצמך. הרבה פחות לשנות אותו, או לנסות להכריח בכוח.

לא סתם הוא נכנס למאבקי כוח- הוא רוצה להיות אחראי על החיים שלו, וכשאת לא מאפשרת במקומות 'סבירים', הוא ילחם חזק יותר ויותר.

ברור שכן צריך לשים גבולות וקווים אדומים, אבל לא 'לבזבז' את הכוחות על דברים שהם לא קריטיים.

בעיני, חזרה ב-12 כשעושים דבר מועיל- זה לא קריטי.

לקום למניין מאוחר- זה לא קריטי (אפילו תפילה ביחיד עוברת לי בגרון).

וחיבוק גדול על המעבר לשלב הזה של ההורות.

זה ממש ממש שונה מגידול של ילדים קטנים, וגם לי לקח שנים לעשות את הסוויץ' בראש.

לגבי שעת חזרה, למה בעצם זה מפריע לכם?

בגלל שהולך לישון מאוחר? זה שעות נורמליות למתבגרים בחופש. כל מתבגרי הבית עוד ערים כאן... כשיש כמה ילדים גדולים, מבינים שזו המציאות.

לגבי מנין בבוקר, אחרי כמה ילדים הגענו למסקנה שזה שלו, ואם נלחץ ונעשה מזה ענין זה רק יגרום לאנטי, ןהפוך כשזה שלהם, חלק מהילדים קמים למנין כלשהו( מנין אחרון זה ממש בסדר). ולמי שקשה יותר, הפעמים שקם מרצונו ויוזמתו שוות יותר מזה שהיינו לוחצים ועושים ענין, זה רק משניא.

בגיל ההתבגרות הגבולות צריכים לבוא מתוך שיח, לא מלמעלה ולא מתחברת לעונשים וסנקציות בגיל הזה, רק מרחיק ומשניא. אם משהו חשוב לכם אפשר לדבר איתו, לשמע מה חשוב לו ומה חשןב לכם ולהגיע להסכמות. לפעמים קשה לפתח שיח כזה עם נער מתבגר, כשממש קשוה לנו להצליח לדבר, לפעמים יוצאים קונים אייס קפה או שוורמה( תלוי בתקציב... ). ואז הלב פתוח יותר .

באופן כללי מציעה להבין שהוא גדל ונורמלי שלא כל דבר שיעשה ימצא חן בעינכם. כדאי לחשב טוב מה באמת מפריע לכם וחשוב לכם לפני שעושים ממנו ענין , ומה שפחות קריטי לשחרר.

שאלת גם על בת, בגיל 13 לפי דעתי, זה עדין גיל לכוון ולהסביר. את גם יכולה לא לקנות מכנסים... מניחה שאת עדין קונה את הבגדים.

ממש כדאי כמה שיותר שיהיה מתוך דיבור ןהסבר כי ממילא עוד לא הרבה שנים היא ממש תלבש רק מה שהיא רוצה, מה שיבוא בטוב ובחיבור היא תעשה, ומה שיבוא בכפיה היא תזרוק. 

הלוואי שהבנים פה ביישוב בגיל הזה היו חוזרים בשעה הזאת . ולקום למנין המאוחר זה בכלל וואו. כל הכבוד שקם כנראה יש לו מצפן פנימי שחינכתם אותו אליו.

בגיל ההתבגרות חשוב בעיקר השיח המכבד בינכם . לקחת אויר.ונשים חכמות פה בטח פרטו יותר. לא קראתי הכל.

בהצלחה 

הוא צריך לרצות ולבחור בכוחות עצמו

אם נותנים לו את זה

אין לו סיבה למרוד 

לפני כן היית ילד או מבוגר.

מהרגע שאדם הראה סימני בגרות מינית הוא נחשב מבוגר לכל דבר ועניין. לא היה לו צורך להתמרד כי הוא קיבל די מהר זכויות ו(בעיקר) חובות של אדם מבוגר.

הרעיון שבגילאים האלו הוא נחשב עדיין סוג של ילד וסוג של מבוגר, התחיל רק כאשר לאחוז משמעותי מספיק מאוכלוסיה היה מצב כלכלי יציב דיו כדי לא להעיף ילדים מהבית בשנייה הראשונה שהם מראים שמץ של בגרות.

אם ככה, גיל ההתבגרות הוא מאוד חדש שמושפע מתנאים חברתיים והיחס אליו בתור עובדה מוגמרת, וההנחה שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם הגיל הזה, יכולה להיות מוטלת בספק.

גם לא הבנתי את ההנחה שצריך להתעקש בפני הילד על דברים שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהם ימרדו בנו עליהם ולא באמת חשובים להורה.

האמת זה מזכיר לי בית ספר יסודי תורני באזור גדלתי בו שדרש בקוד הלבוש שבנות ילבשו גרביים כמו הדעה המחמירה, למרות שזה בית ספר דתי לאומי. ההסבר ששמעתי שמנהל בית הספר נתן הוא ש"אני רוצה שאחר צהריים כשהם ירגישו צורך למרוד בי ולהשתחרר מקוד הלבוש של בית הספר, הן יורידו את הגרביים ולא יקצרו את החצאית."

זה עדיין גורם למאבקים מיותרים לשני הצדדים, שבהם הילדים נאלצים להתחייב לדבר שמבוגר מראש לא מאמין בו, והופך את כל עניין המרד להצגה לא אמיתית. אני גם לא חושבת שבדורות הקודמים התעקשו על דברים שלא היו מהותיים בעיניהם, אחרת למה להתעקש עליהם?  עמדת הפנים הזאת לא נותנת ליד את תחושת נפרדות והעצמאות שהוא רוצה. 

למדתי לפני כמה שבועות מחקר שאמר שאפשר לחלק את המתבגרים ל:  שליש עם התבגרות רגועה, שליש עם התבגרות סוערת ועוד שליש באמצע. בעיני התעקשות על דברים לא מהותיים דוחפת את המתבגר להתבגרות סוערת. הצורך של מתבגר הוא בבנית זהות נפרדת , אם יש לו קשר טוב עם ההורים שלו, עדין תשאר לו ביקורת עליהם ויהיה לו במה למרוד, אבל המרד יהיה רך יותר.

אפשר למרוד גם בשקט , פשוט לעשות אחרת מההורים בלי מרד סוער. יש לי בת אחת שהיתה מתבגרת רגועה, גם לה היה מרד, ןהיא עשתה דברים ששונים מאיתנו , אבל בשקט, בלי לריב עליהם. גם המתבגרים שלי שמתווכחים איתנו, חוץ ממקרים בודדים לא הגענו לדרמות ב"ה, וזה עדין קשה ומאתגר והם לא תמיד עושים מה שאנחנו רוצים ובוחרים בחירות שלא תמיד הינו בוחרים בשבילם, אנחנו משתדלים לדבר , לברר לדון, לפעמים זה קשה ממש. אבל אם היינו מתעקשים המון הם לא היו מדברים איתנו בכלל , ועושים מה שהם רוצים.

בקיצור : אני מאמינה שבגיל ההתבגרות רוב הגבולות יעילים רק מתוך שיח ודיון.

לי עוזר להסתכל גם על הגדולים שלי ,שהן מעל גיל 20 ולהבין שממילא עוד רגע האחים המתבגרים שלהם יעשו מה שהם רוצים, כמוהם, ואז מה שיבוא בכח ומלמעלה בלי הבנה לא יהיה שווה כלום. 

מצד שני אני לא מבינה את הטיעון שעוד כמה שנים הם יגדלו ויעשו מה שהם רוצים. ברור לי שבגיל 18 עושים מה שהם רוצים. אבל איך זה קשור לגבולות בגיל 15 ?

אלו שנים משמעותיות ולדעתי כל שנה עושה הבדל . בן 18 שלי לתחושתי בן אדם בוגר , בת כמעט 17 כמעט בוגרת ובן 15 ממש לא , הוא בשיא גיל ההתבגרות וממש אין לו שיקול דעת שיש בגיל 18.

לגבי גבולות ועוצמת המרד אני גם לא בטוחה . כשאני הייתי בגיל ההתבגרות , דווקא ילדים שהוריהם לא ידעו מה קורה ושיחררו לגמרי עשו הרבה דברים שלא כדאי לעשות. הרבה פעמים אמירה " אני סומכת על ילד שלי " לא עבדה.

בחירת דרך שונה מהורים , אני לא חושבת שזה בא מתוך מרד. אני גם בחרתי דרך שונה . אבל אני גדלתי בתקופה אחרת , יש אופי אחר ומה שהתאים להורים שלי פשוט לא מתאים לי. אז אם ילדים שלי בוחרים במשהו שזה קצת שונה אני לא רואה בזה מרד אלא שזה מה שמתאים להם...

עבר עריכה על ידי אורי8 בתאריך כ' באב תשפ"ה 21:16

אני יודעת שבן ה15 , יעשה רק מה שהוא רוצה ממש עוד מעט. ולכן את מעט השליטה שנשארה לי אני מעדיפה להשקיע בשיחה , הקשבה, דיון. ולא בלריב על גבולות ברורים שהצבתי, שבגלל שהם באים בכפיה לא ישאר מהם כלום עוד רגע.

וגם זה לא שביום אחד בגיל 18 הם עושים מה שהם רוצים, זה קורה בהדרגה, הרבה בני 15 עושים מה שהם רוצים בלי שההורים יודעים. ככל שהגבולות בבית נוקשים יותר ויש פחות שיחה וקשר יש יותר הסתרה.

כשכתבתי בחירת דרך שונה לא התכוונתי למשהו דרמתי כמו להפוך לחילוני, זה יכול להיות : להתלבש יותר צנוע מאמא( לגוג: גרבים כשהאמא לא שמה) / ללבוש בגדים פחות צנועים מההלכה/ לעשן עם חברים/ ליסוע בטרמפים כדי לרעות צאן בחווה / לזלזל בלימודים ולעשות 3 יחדות בבית שזה חשוב בו וכשאתה יכול לעשות 5/ לעשות נזם/ לחזור מהסניף מאודד מאוחר/ לא לקום לתפילה במנין  וכו... זה באמת לבחור דרך וסגנון, וזה לא חייב לבוא כמרד.

נער מתבגר לא חייב למרוד , הוא צריך לבנות את עצמו כאדם נפרד מהוריו, שלא נותנים לו ונלחמים בדברים שהוא רואה בהם חלק מהאישיות שלו , זה יכול להפוך למרד.

לומר לה להוריד?

אם היא רוצה תשומת לב, תני לה בצורה חיובית. צאי איתה לבית קפה/ הליכה. תתעניני בה באופן קבוע. אם זו הסיבה של הנזם , זה ירד מעצמו אחרי תקופה .

לריב איתה על הנזם , זה לא התיחסות שהיא מחפשת. ואם מעירים לה עליו ואוסרים עליה, זה מה שיגרום לה לעושות עוד כמה חורים, כולל אחד בגבה. 

לבת שלי אין נזם.

מנסה להסביר . אם אמא היא רק חברה שהיא יוצאת להליכה ומקשיבה , לילד אין ממי להיפרד , אין לו הורה למרוד. אין לו גם את מי שיעצור אותו כשצריך. או אפילו ייתן אמירה ברורה.

והיא גם יכולה לומר אמירה ברורה. וגם כדאי שתאמר את דעתה, אבל ככל שהגיל עולה הגבולות הופכים לפחות כפיה והנחתה מלמעלה לדיון והקשבה, וכן ברור שהיא יודעת את דעתך.

בגיל 13 זה עוד גיל שיש מקום לומר לילדה, את לא הולכת עם החצאית הזו.

בגיל 16 - 17 פחות. בגיל 18 היא תלך איך שבא לה, ונתפלל שיבוא לה ללכת צנוע, והלב שלה היה פתוח לקבל את דעתנו על צניעות ולא למרוד בה.

מה הכוונה לעצור אותו? אם הוא עושה משהו ממש בעיתי אז ברור שנאמר את דעתנו בצורה ברורה, מאוד תלוי באיזה דבר מדובר ומה הגיל שלו.

עונשים , לפי דעתי, חד משמעית לא רלוונטים בגיל ההתבגרות.

וכן , ככל שהילד גדל נראה לי טוב שנכנסת בחינה של חברות לקשר. זה לא קורה ביום אחד, כשהבת שלך תהיה בת 22 תרצי שתהיה חברות בקשר שלכם? ( לא רק חברות , תמיד תהיי אמא וזה קצת אחרת מחברה).

מתי הקשר הזה יתחיל להתפתח ? פתאום בגיל 20?

הדור היום מאוד עצמאי והם לא מקבלים שום כפיה חיצונית, רק מתוך חיבור והבנה. עונשים וכפיה רק עושים נזק.

הקשבה ושיחה לא אומרים שאיבדת את המקום שלך כאמא , לא צריך לנסות להיות חברה שלהם אלא אמא שיש לה דעות , היא אומרת אותם ומסבירה והיא גם מקשיבה ולא כופה , לפעמים יש גבולות שאפשר לומר , לא אצלנו בבית... אלו גבולות הבית.

ממליצה לקרא את הספר הסמכות החדשה של חים עומר.

אני גם יועצת באולפנא ורואה לפעמים בנות שבאות מבית נוקשה, באופן לא מותאם לגיל.   יש בנות שבסדר עם זה ויש בנות שעושות ממש הפוך ברגע שהן יכולות. 

ואחרי שיחה עם מטפל פתאום עולות מחשבות שזה לא טוב.

לגבי חברות עם בת עשרים. מבחינתי למה לא. אבל ממה שאני רואה וגם קוראת בפורום הריון ולידה בנות לא רוצות קשר כזה עם אמא , הן רוצות קשר אמא-בת כזה שאמא תקשיב , תכיל , תעזור.

לגבי מה שאת אומרת , איך אני אמורה להיות אחראית על מישהו שאין לי שליטה עליו.

ועוד פעם , בגיל שמונה עשרה בן אדם מחליט החלטות שלו. אם הוא בגיל בוגר מחליט על לבוש לא צנוע כדי לעשות דווקא לאמא נוקשה או למחנכת לא מוצלחת , כנראה הוא לא בוגר ואין לו שיקול דעת , הורים כנראה גם יצטרכו לטפל בו עוד כמה שנים טובות כי הוא לא גדל...

מה כוונה לעצור ? תלוי...

לא התכוונתי לחברות ממש, ברןר שבת 22 צריכה אותי בתור אמא , אבל זה קשר שיש בו צד חברי יותר, אני לא מחליטה בשבילה ולא אומרת לה מה לעשות , ברור שהיא צריכה אותי כאמא של עזרה וכו... . והתכוונתי שהצד הזה בקשר מתחיל להבנות בגיל ההתבגרות.

לגבי אחריות, מה הכוןנה, איך את יכולה להיות אחראית על מישהו שאין לך שליטה עליו?

באמת אין שליטה על נער בן 16-17, זו המציאות, מי יבוא אליך בתלונות? דרך אגב , גם כשבאולפנא שאני עובדת בה מגיעה קבסית לנערה בגיל הזה שנעדרת מהלימודים, מעל גיל 15 היא לא יכולה לתבע את ההורים, היא יודעת שהיא פועלת בעיקר מול הילדה, מול ההורים זה - לידע אותם, מנסים לשתף פעולה יחד, לכולם ברור שההורים לא יכולים לכפות עליה.

הורים שמנסים לשלט על נער בגיל הזה מקבלים מרד /הסתרה  או ילד מתוסכל שרק מחכה לצאת מהבית. 

ברור שאם נער בן 17 עושה בעיות בבית ספר , כן יפנו להוריו . בכלל כל המערכת הזאת של ילדים קטינים -הורים , ילדים קטינים -מורים בנויה על זה שילדים מקשיבים למבוגר.

אולי נכון לקצר את התקופה עד גיל 16 , לא יודעת אבל בינתיים זה ככה.

אני יועצת בכיתו י- יב, אני עובדת מול הורים אבל הרבה פחות מנה שהיה כשהיתי יועצת ביסודי.

זה שלב בינים ,  מצד אחד עד גיל 18 ההורים אחראים וחיבים לידע אותם בדברים חריגים, וגם הרבה פעמים זה עוזר לשתף אותם. אבל יש הרבה אמצע. ביסודי פונים להורים בכל דבר. בתיכון רוב העבודה היא מול הבנות, ופונים להורים במקרי קצה, קודם כל עובדים מול הבת, מדברים איתה, עושים איתה הסכמים וכו..

זה גיל בינים ויש מקרים שבת מבקשת שלא נפנה להורים ואם זה לא מקרים שמחויבים בחוק( אובדנות), אנחנו נכבד את בקשתה בגיל הזה, לפעמים נתייעץ אם מותר לנו , ויש הבדל בין גיל 13  ל 17.

בגיל 13 כמעט תמיד נפנה להורים, בגיל 17 , רק במקרי קצה, או אם נראה לנו שזה יעזור , אבל יש לנו שיקול דעת

אני מנסה לומר שיש אמצע, הטריד אותך שאת אחראית על ילד שאין לך שליטה עליו,  זה נכון, אין לך שליטה על ילד בן 17( ולפעמים גם קודם).

גם גורמי החוק מבינים את זה, מידעים ומשתפים הורים לא דורשים מהם שליטה בילד.

בגיל הזה אם תנסי להשיג שליטה בילד , לא תצליחי ותקבלי ההפך. ההשפעה על הילד בגיל הזה נעשית רק מתוך קשר טוב.

כנראה הוא כבר לא בשליטה , איזה היפך הוא כבר יכול לקבל?

אם בגיל גדול אתם תפנו רק במקרי קצה , מה בעצם המטרה? לא מגיעים למקרי קצה תוך דקה וחצי , זה תהליך . אז יוצא שבמסגרת לא באמת יכולים לעזור , וגם ההורים שיחררו או לא יודעים מה קורה.

אם ילד מזלזל בלימודים , עוד יש הרבה לאן להתדרדר וזה יכול לקרות אם ההורים מנסים להשיג שליטה בכח ועונשים.

לפעמים בית הספר יכול לעזור טוב יותר כשהוא בקשר עם הילד ולא רץ להורים על כל דבר( מדברת על תיכון), בגדול מבחינת העדרויות וציונים יש תוכנת משוב ואם זה חשוב להורה הוא יכול להכנס ולדעת הכל, אבל המורות לא מעדכנות בהכל  כמו בגיל צעיר יותר. ומנבות לפתור בעיות מול הילד.

כן מידעים הורים כשיש משהו קיצוני, אבל אני לא מצליחה להבהיר את הנקודה , אני מרגישה שאת מבינה אותי בשחור לבן, יש אחריות או אין, יש שליטה או אין. זה גיל של בינים, צריך הרבה אינטואיציה לפעול נכון, לתת הרגשה שהילד בוחר ואחראי על חייו ,לא לכפות אבל עדין להיות בתמונה, דרך הקשר עם הילד. זאת בעיני הדרך בגיל הזה, זה מורכב כאמא , טועים הרבה , אבל זו הדרך בעיני.

אי אפשר להתיחס לילד בן 16 כמו לילד בן 12, לא ביום אחד בגיל 18 הוא פתאום בוגר, יש שלב בינים של קשר וליווי ומתן עצמאות ומרחב והוא מורכב. .

ויש נתינת מרחב . אבל עד כמה מרחב?

אולי ילד צריך שאמא תבוא ותגיד : אתה לא הולך לגבעה , אתה נשאר בבית וחוזר הביתה בשעה נורמלית ולא הולך לעשן עם חברים... 

ובאמת תלוי באינטואיציה של ההורה לגבי מה הצורך של הילד.

כשילדה רוצה נזם כדי להראות את הנפרדות והיחודיות שלה מול ההורים, ומדברת יותר על לפני הנזם/עגיל שני/עגיל שלישי/הליקס וכדו'...

ילדה בגיל ההתבגרות (מדברת על השלב המוקדם יותר, מקסימום עד גיל 15-16) שמבקשת לעשות נזם רוצה לפעמים גם שההורים יתנגדו לפחות בשלב הראשון,

הנזם (כדוגמה) פחות "שווה" כנפרדות, אם ההורים לא התנגדו ואיפשרו אותו מיידית.

התנגדות של ההורים לפחות לתקופה עוזרת לילד לא לחפש משהו יותר בעייתי להראות נפרדות. 

לעומת זאת, אחרי שהנזם כבר נעשה תגובה כבר תיצור התנגדות ולא קשר.

בגיל המאוחר יותר (17 והלאה), עם הקשר כבר בנוי, אפשר להבהיר לילד מה דעתנו אבל בסופו של דבר ההחלטה היא שלו.

ואם  הוא מקבל ממך והכל עובר חלק, מעולה.

כשאני חושבת על בני ה15-16 שלי( יש לי 2 בגיל הזה), נראה לי שהיתי אומרת, אני מעדיפה שלא תלך... ומסבירה, ושומעת למה זה  חשוב לו ומנסה להגיע לאמצע כלשהו שיתן מענה לצורך שלי וגם לצורך שלו.

לא היתי פשוט אומרת - אתה לא הולך וזהו. או : אתה כאן בשעה x וזהו. זה בדרך כלל מעורר התנגדות, וגם מה תעשי אם הוא לא יחזור בשעה שקבעת? בעיני זה לא גיל לעונשים וסנקציות.

יש דברים שנוגעים להתנהלות הבית או לאחים הקטנים( כמו - אני לא מרשה לקחת אותם למעין) שבהם אהיה נחרצת, כי זה נוגע לבטיחות של האחים.

דרך אגב, ברור לילדים שאת לא מרשה לעשן, וברור שתאמרי את דעתך ותסבירי אותה. האם זה אומר שנער שיושב עם החברים שלו ואת לא שם לא ינסה? לא תמיד.

בסוף זה ניואנסים דקים שכל ילד והורה מוצאים מה מתאים להם. העקרון בעיני הוא גבולות גמישים עם הרבה קשר והקשבה.

זה נכון בעיני בערך מכיתה י. תלוי בילד. לפעמים גם קודם. ברור שמול ילד בן 17 אין עןנשים ואין הנחתה של גבולות ואיסורים. וברור שבגיל 12 ההורים עדין מחליטים, באמצע אמורים לתת בהדרגה יותר מרחב והגבולות צריכים להיות יותר מתוך קשר ודיבור . תלוי בהתבגרות והאופי של הילד. 

לי הייתה אמא נוקשה ולא התקרבתי לסיגריות . גם חמותי הייתה נוקשה ובעלי גם לא התקרב. אם הורים זרמו או לא שמו לב , ילדים עישנו כבר מגיל 13. לקראת תיכון כבר לא יכלו לשבת שיעור שלם בלי סיגריה. במצב כזה שיחה כבר לא עוזרת , חייבים תוכנית גמילה.

גם באזור שלנו יש קהילת עולים. אלו שמחזיקים ילדים חזק , ילדים שלהם יוצאים בסדר . אלא שלא , ילדים שלהם מתחילים כל הסיפור של וויפ, סיגריה , וודקה ...

זה לא עניין מה אני אעשה, גם בגיל שמונה אין לי הרבה מה לעשות , מה אפשר לעשות ? לא להביא קינוח? גם בגיל שלוש בעצם .

יש מלאי של סיגריות כי בעלי מעשן

למרות שהסיגריות נגישות

בן ה 15 שלי לא מנסה לעשן

ילד אחר מעל 18 מעשן פה ושם אבל לא קבוע

יום אחד הוא הגיע עם נרגילה

לא אמרתי כלום

אחרי כמה שבועות עבר לו והוא הפסיק

אולי יש ילדים שמצייתים לנוקשות

אני גם לא מתחברת לנוקשות וגם לא חושבת שזו דרך יעילה

ילד שנותנים לו לבחור מגיל צעיר (לפני גיל 3) ומכוונים אותו לבחור נכון

כנראה יבחר נכון גם בגילאים גדולים יותר

ילד שמחנכים אותו בנוקשות

גם אם הוא יצא לכאורה בסדר

יכולת הבחירה שלו פגועה

כי הוא לא התנסה מספיק ולא כוון לבחור נכון

בין נוקשות לזריקה וחוסר אכפתיות.

ובעיני האמצע הזה נקרא נוכחות הורית, יחד עם נתינת מרחב.

לזרוק זה לעצום עינים ושיעשו מה שבא להם.

אני לא מתכוונת לזה, אני לפעמים חופרת ( כהגדרת הילדים שלי) אומרת ומסבירה את דעתי המון ובהרבה הזדמנויות.

גם משתדלת לשמע אותם , למה חשוב להם וכו... ( לפעמים הם מדברים יותר לפעמים פחות, תלוי ילד).

אני פשוט משתדלת לא לכפות.

זו החזקה בעיני.

מה זה מחזיקים חזק? מה הם עושים בפועל מול נער בן 16?

מסכימה שלזרוק ולהתעלם זו לא דרך חינוך מומלצת.

אורי8, זה מאוד משמעותי בשבילי!!

מאד משמעותי גם לי לקרוא תובנות של מי שכבר עברה כמה פעמים את הגילאים שאני פוגשת לראשונה.

אבל למתבגרים שונים יש צורך שונה בנפרדות,

וגם באותה משפחה ועם אותו חינוך, מתבגר מסויים יעבור את הגיל בלי מרד משמעותי וימצא את מקומו ומתבגר אחר יעשה דברים שיותר מנוגדים לחינוך שקיבל.

אבל זה שמתבגר עושה דברים שיותר מנוגדים לדרך של ההורים, לא אומר שהוא עושה את זה מתוך מרד.

למשל, יכול מתבגר להחליט שהוא חילוני מתוך "דווקא", כי הוא רוצה לבעוט בחינוך ולהתריס, ומתבגר אחר יחליט שהוא עוזב את הדת כי הוא פחות מאמין או כי יש יותר פיתויים בצד השני, וכשיגיע להורים עדיין יכבד ואפילו ישמור על מה שהוא חושב שהכי מהותי להוריו.

שני התרחישים כמובן יכולים להיות מאוד כואבים להורים שגידלו ילד דתי, אבל המקום שהילד יוצא ממנו הוא שונה בעיניי, ומה שמעיד על זה זה אופי הקשר והתקשורת שנשאר בין הילד להורים.

נהננו מאוד, כל אלה מגיל שש ומעלה (כמובן, בת השש פחות ידעה לפתור את החידות אבל כן עזרה לחפש דברים).

ויש להם גם שולחן קטן עם דפים וצבעים לילדים הקטנים.

מומלץ בהחלט!

תגגלי "חדר חידות צפת".

סתם כיון למחשבה שמעודד יצירתיות

חדר בריחה בתמה של פו הדב, אם אני זוכרת נכון בהרצליה. אבל יקר מאוד. ולא היינו שם, אז זו לא המלצה, רק מסירת מידע.

וראיתי גם שיש בספריית אריאלה בתל אביב בספרית הרמב"ם סוג של חדר בריחה בחינם בתיאום מראש (כנ"ל, לא היינו בעצמנו)

היה ממש מוצלח ומותאם יחסית לילדים.

וגם התכנית חיובית- למצוא את סממני הקטורת או משהו כזה

דגים אם מתחברים לזה,

סלומון,קל להכין ואפשר לאכול קר.

מוקפץ פרווה הולך אצלי קר.

שועעית ירוקה מוקפצת עם שום ומלח לנישנושים.

אדממה לנישנושים

טונה,

סלט גדול( מבחינתי זה יחסית הרבה עבודה הרבה יותר מפשטידה פשוטה)

פשטידות ולזניות לחתוך מראש ואז רק להוציא ולחמם במיקרוגל.או לחילופין להכין במאפינס.

אצלי הולך להכין מראש שניצלים גם עוף וגם דג טרי ממש מוכן רק לטיגון אבל לא מטוגן.בשקיות של הקפאה אבל שטוח ממש בעובי של חצי סנטימטר,ואז הם פשוט מוציאים מהמקפיא זה מפשיר ממש מהר,בטח בחום של היום😉

ואז הם רק מטגנים ואוכלים.

האמת שמאד עזר לי פסטלים וסיגרים קפואים ושניצל תירס ופאלפל.

במיוחד אם יש נינגה

או שזורם לך שיכנסו למטבח וילכלכו קצת...

אבל זה ממש ארוחה מהירה.

האמת שלא בא- לי שיתחילו לטגן דברים אחרי ש'סגרתי' את המטבח, ואני רוצה משהו שיחממו במיקרו וילכלכו רק את הצלחת של עצמם...

איך אפשר לשמור על סלט במקרר שישאר טעים?

פשטידות דווקא יכול ללכת טוב אצלי. וגם הקנויים, למרות שהרבה פחות בריא.

זה להכין שייק עם פרות קפואים ושיבולת שועל ויוגורט ועודדברים כאלה

ממש סוגר פינה של ארוחה קלה ומשביעה

לק"י

סלט פסטה (עם עגבניות שרי וזיתים. ושיוסיפו טונה או גבינות).

סלט בורגול

לאכול בתוך פיתה/ לחמניה.

אני משתדלת שיהיו לי תמיד במקפיא קציצות טונה וקציצות עוף, זה סוגר פינות בשניות....

אצלי תמיד הולך מרק ירקות, אני עושה פעמיים בשבוע סיר ענק

כשיש לי כח להתקשקש שמה גם קניידלעך ומגדול עד קטן כולם מרוצים.

יודעת שירימו עלי גבה מרק בקיץ, אבל גם היום, היה אצלנו 39 מעלות חום ואכלנו מרק במזגן....

@יעל מהדרום, ו-@אמהלה!

אשמח לעוד רעיונות.

אולי גם דברים שדורשים יותר עבודה, אבל הילדים יכולים להכין לעצמם, מראש.

בס"ד

(של שחר סמית)

2 קוביות טופו חתוכות לקוביות קטנות

לרוטב:

4 כפות שמ"ז

6 כפות רוטב סויה מלוח קלאסי (קיקומן)

1.5 כף לימון

מערבבים בקערה את המצרכים לרוטב,

מוסיפים את קוביות הטופו,

שמים בתבנית (הכי טוב כשכל הקוביות בשכבה אחת)

אופים בתנור על 180 במשך 30 דקות.

אפשר להגיש עם קוסקוס / אורז / פסטה וצלחת ירקות חתוכים. מאד מאד טעים למי שאוהבת שילוב של סויה ולימון.

דווקא אחת הבנות מתחברת מאוד לטופו, ובכלל שכחתי שהמוצר הזה קיים.

תודה!

לק"י

ואופה בתנור. גם טעים.

(טופו חתוך לרצועות)

(גם על הרעיונות למעלה).

ננסה.

נראלי שיש שם משומשים

אבל הכייייי טוב זה פשוט ליצור קשר עם תלמידות/ תלמידים מהשכבה מעל

יש להם את כללל הספרים..

חיץ ממה שכותבים בו וזה לא רלוונטי בכל מקרה יד2..

גם אנחנו היינו הולכים

אתקשר לברר.

תודה!

אמלנו הבנות זה דרך סלסלה ולבן קנינו בספרי גאולה בירושלים.

באמת יוצא חתיכת סכום כל הספרי לימוד האלו...

לידינו יש גמח ספרים שמשאילים ספרים בחינם- נראה לי רק הרישום עולה.

ויש גם בגאולה את ספרי וייס, אבל אני לא יודעת אם יש לו יד 2 או לא.

אבל זה יוצא לי יותר זול לקנות יד 2

נשארו לי כמה ספרים שלא מצאתי ואני עדיין מחפשת..

של דן מלך

יש ספרים ממש (לא סיפורים) שנותנים את המקום להרגיש את השני, למשל הספרים של לאה פריד. אבל לגיל קצת יותר גדול. 

אבל מצד שני הרבה מהספרים למדו לדבר רגש היום.

את רוצה דווקא ספרי סיפורים או שאפשר גם ספר עלילתי ארוך?

לדבורי רנד יש כמה ספרי ילדים, והיא אומנית ברגש...

ושוב אמליץ כאן על הספר החדש של @קיווי (רבקי פרידמן), סיפור של התחלה. הוא אמנם קצר, אבל יש בו אסופה של סיפורים על שני ילדים שעולים לכיתה א', והם מאוד מדברים עמוק לרגש...

מי שמצלצל לה מוכר.. עזרו לי

סופרת על הסקאלה הדתית, כך נשמע. אולי בשם מירב?

כתוב כמו פרקים מיומן של אמא לשני ילדים בגילאי יסודי, אולי חלק גם מיומן הילדים, מאוד עם שיח רגשי וחברתי, עדין ויפה.

הכריכה בצבע תכלת ואם אני זוכרת נכון מצוירת עליה משאית או מכונית שמרחפת באוויר בעזרת בלונים.

של אפרת רפאלי והרבנית טל רחמני.

יש לנו אותו בבית, נדמה לי. מודה שלא קראתי אותו🤭 תודה על ההמלצה!

ספרים של סופרים אחרים עם כותרת דומה (כמו של דן מלך, וגם של מנוחה פוקס - לכל ילד יש סיפור) ממש לא עונים על הצורך. יש שם בעיקר סיפורים הזויים ומפחידים, ממה שאני ראיתי לפחות.

וגם אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ילדים מספרים על עצמם..

תודה על השרשור ועל ההמלצות.

אבל יש סרטונים בסגנון כזה של סליחה על השאלה ודוקו

ויש את זה לשמיעה ארכיון מתנות - לשכת הילדים

@מתואמת את תאהבי נראה לי

לק"י

והוא בטח יידע למי כדאי לפנות.

או להתייעץ עם היועץ מה כדאי לעשות ומי הכתובת לעזרה.

בהצלחה!

אבל בחלק מהשרותים הפסיכולוגים החינוכיים יש תוכנית שנקראת דלת פתוחה מדובר על מס' מפגשים עם פסיכולוג להדרכת הורים ממוקדת, אולי זה יכול לתת כיוון התחלתי

תתחילו בפגישה אחת כדי להציג את הקושי, ואז הוא ידע למקד אתכם באיזה כיוון לטפל. (המשך הדרכת הורים/אבחון בהתפתחות הילד וכו')

בהצלחה❤️

תודה!

לקוב אם מושקעים כבר בילד תקופה ארוכה- אני מאמינה שהרבה לא יחליפו את הקיים

אבל הם היו מגלים שאמא שלהם אי שם לא רוצה אותם

ומעדיפה מישהו אחר שהיא גידלה ולא ילדה....

וואלה שאלה קשה

אבל הם הביולוגים

אז מה אם הם היו מגלים שיש להם אמא ביולוגית אי שם? והיא מעדיפה את אלה שהיא גידלה על פניהם.. 

כי החיים הם מורכבים ולמה מהחליט שיהיה רק אופציה אחת

להיפך הרבה םעמים החיים דורשים ממנו להתגמש ולחשוב מחוץ לקופסה על אופציות שהיו נראות לא ריאליות...

וחבל שזה עלול להכאיב.. מה התועלת בעצם?

סתם...

זו באמת שאלה קשה מאוד!

פעיל ומאוד מתאים לשאלה..

סליחה..

פדיחה!

לגבי טיקט טוב רייד... (נתן לי קצת הרגשה של שואה🤦😅)

הייתי צריכה להוסיף בהודעה הראשונה שכמה שיותר קצר יותר טוב🤭

בחופש אני אוהבת לשחק איתם, בסוג של זמן אישי, ואין לי סבלנות לארוכים האלה 🙈

דרך אגב, יש בעלי אקספרס דאבל עם ציורים יהודיים.

גם סבאטור הוא משחק חביב, מיועד לכמה שחקנים, והתחרות לא אישית (כן בין השחקנים, לא כולם נגד המשחק, אבל זה לא אישי).

פינות (משחק קלפים)

שוקו תות (קלפים)

אני במשחקים אובר תחרותיים משתמשת בזמנים שהם בפרץ אנרגיה מוגזם וצריך לתת לזה מסגרת. נגיד כשמתחילים להשתולל סביב שולחן שבת וכד'

משחק זריזות והבחנה, מעורב מזל, אז לא בהכרח הכי מהיר מנצח. בלי תורות כולם ביחד.

כן תחרותי אבל משחק קצר ומשעשע

ויש גם שרלוק- שזה מבוסס על זכרון ממש מוצלח

מיליונר המצוות.

סט

אליאס

מאצ מאדנס

קטמינו (משחק חשיבה שאפשר לשחק לבד. מתאים למגוון גדול של גילאים)

תפוס תכוס

שעת שיא (משחק חשיבה ליחיד)

דיקסיט (לא זוכרת לכמה משתתפים מתאים. בטוח יותר מ2. אני לא אהבתי אבל יודעת שיש הרבה שכן ממליצים)

אבל מנסה לדייק למה שאת מחפשת

רלוונטי משחקים "גדולים" יותר? כאלה שדורשים אסטרטגיה משמעותית יותר לאורך זמן וגם נמשכים יחסית יותר זמן?

כמה שחקנים משחקים אצלכם בדכ?

מתחילה בשיתופיים:

האי הנעלם, המדבר הנעלם- זה בגדול אותו משחק בתמות שונות. הוא טיפה-יותר מהשועל החמקמק אבל לא בהרבה. משחקים אותו אצלנו מגיל 5-6 בערך. החיסרון הגדול שלו בעיני זה שאם יש שחקן אחד שיותר מתקדם מחשבתית מהאחרים הוא עלול לנהל את המשחק והשאר ישחקו רק טכנית אבל הוא יבצע את כל הפעולות ויגיד מה לעשות וכל התכנונים וכו.. זה נכון גם לשועל החמקמק אז אם שם זה לא מפריע לכם אז גם פה כנראה לא יפריע מאוד.

פנדמיק- קצת יותר מתוחכם מהאי הנעלם אבל דיי דומה להם פשוט רמה מעל. אותם חסרונות(אנחנו משחקים בפער גילאים גדול אז זה משמעותי)

The mind- לא שיחקתי בעצמי אבל נראה חמוד, המטרה להצליח להניח קלפים ברצף בין השחקנים בלי לדבר ובלי להיפסל.(כלומר ביחד ליצור את הרצף)

הצוות- שמעתי שהוא מעולה ממש, גם שיתופי מבחינת מטרה משותפת אבל כל אחד משחק לעצמו והוא בנוי בצורה שאי אפשר להשתלט לאחרים. הוא בנוי שלבים שכל שלב קצר יחסית אז אפשר לעשות רצף של הרבה או לעשות רק שלבים מסוימים

סימילו- משחק קטן וחמוד ממש, לנו יש סימילו חיות. המטרה משותפת- צריך לגלות מה הקלף שנבחר, ובעצם צד אחד נותן רמזים לצד השני- הרמזים הם לא מילוליים אלא רק מניחים קלפים שהם דומים לקלף או שונים מהקלף הנבחר.

אם תרצי גם משחקים שהם לא שיתופיים אבל יחסית מעט השפעה בין השחקנים, בשמחה.

היא ליצור נפרדות מהם...

זה נראה הפוך מההיגיון - הרי הילדים הם ממש חלק מאיתנו, בטח מהאימהות, שממש גידלו אותם בתוך הגוף! אבל זה חשוב, גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. לא נוכל לעזור לילדים שלנו אם נהיה מעורבבים איתם יותר מדי - אין חבןש מתיר את עצמו מבית האסורים...

הרבנית רחל בזק מדברת על זה לפעמים, שווה לשמוע שיעורים שלה...

וצריך לראות אם אפשר לשנות את זה.

ילד צריך להרגיש שההורים הם עוגן ולא יתמוטטו אם קשה לו.

האם זה יושב על רגשות אשמה? או על עצב שיש לך? או חוויות קשות שהיו גם לך בתור נערה? או שגם את רגישה מאוד ופשוט מזדהה איתו?

בני נוער, כמו ילדים ומבוגרים, לא תמיד שמחים... ככה אנחנו כבני אדם.

זה בסדר וזה טבע העולם (אלא אם כן את רואה אצלו משהו קיצוני שדורש התערבות... אבל נשמע מהתיאור שלך שלא).

אז תראי איזו עבודה עצמית את יכולה לעשות כדי להיות שם בשבילו, בלי שזה יערער אותך.

בהצלחה יקרה, זו עבודת חיינו...

תקחי מה שמתאים לך...

קודם כל זה גיל כזה, ההתבגרות מלווה בזמנים כאלה ובדרך כלל זה עובר. אם אנחנו לא נלחצים השדר הזה עובר- וגם הם מקבלים אמון בעצמם. מעבר לזה, מישהי חכמה אמרה לי פעם שאדם צריך ללמוד שהוא אחראי על השמחה שלו, לא בריא להתרגל להיות מסכן ולצפות שמישהו ישמח אותך. מה שכן, לדאוג שהמעטפת טובה לו- שההורים משדרים אכפתיות ואהבה וכו'. אפשר גם לדבר איתו על זה, שהוא נראה לך לא שמח ואיך אפשר לעזור לו, ולהסביר שהכדור אצלו, שהשאלה היא איך הוא עוזר לעצמו ואיך אנחנו יכולים לעזור לו לעזור לעצמו. זה גיל שהאחריות עוברת אליו, לא קל אבל חשוב. ואם צריך אפשר לתת כמה שיחות ייעוץ אצל יועץ/מטפל

הוא אומר שהוא לא שמח מצד שני זה נראה לי ממש דרך לסחוט ממני תשומת לב

כי עם חברים אני רואה שהוא סבבה לגמרי ויוזם איתם מלא דברים

פעם אפילו צחק ממש ואז נעצר ואמר חצי בצחוק אני לא אמור להיות שמח

ילד אינטלגנט בצורה לא נורמאלית

גם רגשית

בע"ה יעבור אני רק חייבת להתנתק ריגשית

לא להתנתק רגשית אלא להתחבר.

אם אני קוראת אותך נכון, החוסר שמחה שלו מעורר בך רגשות בלתי נסבלים, את לא מסוגלת לעמוד בחוויה הזו ולכן את חייבת או שהוא ישמח או להתנתק.

הפתרון הוא דוקא להיפך, להתבונן בפנים מה התעורר? מזה אומר לך, אומר עלייך? מה את רוצה בשבילך ובשבילו בסיטואציה הזו? לעשות עבודה שתרגיע אותך ולא תהיי כ"כ מופעלת, ככה תוכלי להיות בשבילו באמת.

קודם כהורים, להיות מושפעים מזה שטוב או לא טוב לילד שלנו.

ההשפעה הזאת עוזרת לנו לזהות ולנסות ליצור שינוי כשמשהו מרגיש לא נכון, והיא נובעת מזה שבעומק כל הורה רוצה שלילד שלו יהיה טוב, שהוא יצליח וישמח.

בעיני נכון להתמודד ב2 דרכים:

1. עבודה עצמית להבין איפה זה נוגע בך. הדברים שמפעילים אותנו בהקשר לילדים שלנו ובכלל, הם קריאה למשהו עמוק בתוכנו שזקוק לעזרה ולרפואה.

(בדרך כלל כדאי לקבל או הכוונה לעבודה כזאת)

2. כשתהיי פנויה ונינוחה, אחרי עבודה עצמית, תוכלי גם לנסות לעזור לילד שלך. לדבר איתו, להבין מה כואב לו, לראות אם זה משהו שאתם כהורים יכולים לעזור או שצריך משהו מעבר

הנסיעה כבר מזמןןןן לא 5.90. לצערנו המחירים מזנקים כל הזמן. כרגע זה עומד על 8 ש"ח כמו נסיעה באוטובוס.

לק"י

מקום מתוק.

מיועד לילדים מעל גיל 4, סיור של שעה בערך, צריך לקנות כרטיסים מראש.