פורום אימהות השלב הבא (עמוד 3)

ואחרי כמה שעות היא נראית ממש מבולגן - מבאס.

לשים מרכך שיער ומים בתוך שפריצר ולהתיז על השיער- זה כם עוזר, אבל לא להרבה זמן.

לבנות אני משתמשת בקרם שיער של קרליין.

לתלתלים מים עוזרים לכמה דקות...

גם אם הוא קצת מבולגן… יש בזה חן.

וגם אמירה מול הילדה שהיא יפה כמו שהיא ולא צריך להתאמץ כל כך בשביל להראות יפה.

שמעתי גם שקרמים הורסים את השיער אבל אני לא יודעת אם זה נכון.

אני לא אומרת לה ששמים קרם כדי שתהיה יפה אלא כדי שתהיה יותר מסודרת.

בעיניי זה כמו ששטיפת פנים זה כדי להיות נקיים ולא כדי להיות יפים ככה סידור השיער בקרם זה כדי להיות יותר מסודרים ולא בשביל היופי.

יש ספריי של סרקל

יותר מתאים לענין

הילדה יפה ברוך השם, רק חשוב לי שתראה גם מסודרת

לק"י

שמקדימה, ואז מחברת לקוקו.

גם חמוד, וגם גורם לשיער להיות יותר מסודר.

ומרטיבה גם במים לפני הסירוק. לפעמים שמה קצת ספריי סרקל (שקניתי בעיקרון בגלל הקשרים בשיער שיש לבנות שלי).

יש לה שיער מתולתל ודק.

בן שנתיים וחצי, עם שיער עבה, די ארוך ומתולתל. מסרקת אותו קבוע עם ספריי סרקל, לקוקו.

עד שמגיעים לגן הקוקוס כבר לא פיקס.. גומיה טובה ואיכותית, אבל ברגע שמתייבש כבר מתחילים עננים.

איזה קרם כדאי?

לק"י

1. אני לא אוהבת שמדברים ככה. וגם מעירה על זה.

2. ממש לא מסכימה. מבחינתי מילה זו ודומותיה לא מקובלות בכלל (ומה אכפת לבן שלך מה מקובל בין החברים. אני מניחה שאין לו סיבות לשוחח איתם על זה).

3. לא יודעת. אני כן מעירה על צורות דיבור מסויימות שזה לא מכבד לדבר ככה עם ההורים.

בעיני לגיטימי מאוד לעמוד על צורת דיבור מכבדת.

עוד אין לי ילדים בגיל הזה, הכי גדול בן 10.5.

זה לא משנה איך מדברים בכיתה או בסניף...

אצלנו בגילאי 18 ומטה, חשופים למדיות, 3 הדוגמאות שכתבת לא אומרים אצלנו. אני מתקנת איך כן להגיד ולא מסכימה לקבל את האמירה שכולם מדברים ככה- אז מה, בבית שלנו לא מדברים ככה.

רק רוצה להגיד שאם לך כאמא זה לא מרגיש נכון השיח הזה בבית,

אז זה לא עקרוני מה אצל חברים ואחרים.

לכל בית יש את הכללים שלו, וגם ילדים יודעים להתאים את צורת השיח שלהם למקום ולחברה שסביבם.

בעיני זה לא מוגזם לבקש לשמור על שיח מכבד.

אני כן אוסיף, שמתבגרים זה לא ילדים קטנים, והדרך לשוחח איתם על דברים כאלה היא שונה, ותהיה יותר מכבדת ובוגרת, ועדיין זו זכותך המלאה והמובנת לא לאהוב ולא לרצות שיח כזה בביתך.

קודם כל, זכותכם לומר איך מדברים אצלכם בבית, גם אם אצל אחרים מדברים אחרת.

לגבי המילים ששאלת-

תחת- אין מצב בעולם שאומרים פה את המילה הזו, היא נראת לי מילה גסה ודיבור גס, נראה לי שבגילטי גן- תחילת יסודי היו ילדים שניסו, אמרו את המילה הזו כי שמעו בגן ומייד אמרתי שלא מדברים בבית שלנו ככה, וזה נעלם.

סתום- גם אני לא אוהבת את הדיבור הזה, וזוכרת שהערתי עליו בעבר. זה לא דיבור נפוץ אצלנו בבית, נראה לי שיש 2 ילדים שיכולים לומר סתום כשהם מאוד עצבניים.  נראה לי שאם אחד הילדים יתחיל לומר סתום כחלק מהדיבור הרגיל בבית, אעיר על זה , לא אוהבצ שזו שפת הדיבור בבית.

די אמא... - לצערי  כן מדברים ככה, בעיקר מתבגרים. לא ממש רואה בזה דיבור בעיתי , מסכימה שזה יכול להשמע לא מכבד, כשזה רק זה זה בגדר דיבור סביר מבחינתנו.

כן מעירים כשמתבגר מדבר בצורה מזלזלת או לא מכבדת כלפינו.

רק אומרת שבגיל 13 מאוד מצוי האמירה: רק אצלנו לא מרשים... כולם מרשים.. רק אתם מיושנים ןכו.. זוכרת את עצמי אומרת דברים כאלה חהורים שלי בגיל 13. 

אבל אני בעצמי לא רואה בעייה במילה תחת.

לגבי לסתום , אני כן אעיר.

מילה די לא שגרה אבל קורה  לפעמים .

אבל אנחנו לא מדברים בצורה הכי מסוננת בבית.

לגבי בתים אחרים. פעם אחד הילדים הביא קללות בעברית מגן תורני, זה יכול לקרות.

ממה ששמעתי בנים כן מדברים בינם לבין עצמם בסניף ובישיבה לא הכי עדין. בנות פחות...

מדברים ככה מחוץ לבית, בהחלט אפשר להגיד שאצלינו בבית לא מדברים ככה.

בהחלט יש השפעה סביתית על דיבור. לפעמים נער/ה לא שמים לב אפילו שנדבק בהם דיבור לא ראוי. גם למבוגרים זה קורה.

(זוכרת את עצמי בשירות לאומי נדבקת בכל מיני מילים שבחיים לא הייתי חולמת להגיד לפני, ורואה שזה קורה גם לילדי.) גם בגיל מבוגר או מתבגר אפשר להגיד שזה לא נעים הדיבור הזה, בבקשה לשים לב. לא תמיד עוזר מיד. אבל מאמינה שזה משפיעה ומחלחל. לפעמים דוקא כשגדלים לומדים להעריך את הדיבור הנקי.

2 הדוגמאות הראשונות אני מעירה בצורה כזאת או אחרת. האמת שסתמי לא שמעתי שנים... מביאים לפעמים דברים חדשים 🙊

את הדוגמה השלישית לא הצלחתי להבין. לא מכירה.

והילדים שלי בקטנותם לא חשופים לדיבור לא יפה במדיה . יש דברים שקולטים ברחוב, אצל חברים...

מאד עוזר לשמוע מה קורה בבתים אחרים ואיפה אנחנו על הסקלה.

(@5+ מעניין אותי אם תוכלי לספר מה העמדה שלכם כהורים לגבי הדוגמאות הספציפיות שהבאתי 🙏🏻)

תחת לא אומרים, אבל גם ישבו או טוסיק לא 😀

די אמא/אבא לא רואה סיבה לא להגיד

בעזהי"ת

-סתום, סתמי וכו'- נאמר בין האחיות ואני לא מרשה, וזה עדיין נאמר לפעמים ואני מגיבה ב'אנחנו לא מדברים ככה' 

-תחת- לא מדברים ככה. 

-די אמא די אבא בטון של את מגזימה סבבה מבחינתי.. 

אם את רוצה מקום עם משמעות יש את האולם של ביהכנ"ס במוצא

או אולמות בית כנסת שונים, יש ברמות משכן שרגא ובית אברהם- לשניהם יש אולם מתאים לבר מצוות

למשל - לחלק בבר מצווה תפילה למען החטופים או למען בניין בית המקדש.

או לעשות דרשות שקשורות בציפייה לגאולה.

או - אם שייך לעשות יצירה או משהו כזה - לגייס את כל החברים להכין משהו לנזקקים או למשפחות מילואים וכו'.

כמה אנשים אמורים להיות בחגיגה? אולי אוכל להמליץ על אולמות זולים יחסית.

אולי-אולי גם האולם של מכון מאיר יכול להתאים בגודל.

אם תרצי מספרי טלפון - פני באישי.

אחר כותלנו - מקומות מיוחדים לאירועים בירושלים | בכותל - מקומות לאירועים

לשלם.

האולם עצמו ממש זול

בטח יש עוד אולמות בית כנסת יותר קטנים ופחות מוכרים שיהיו זולים יותר.

איזו יוזמה מרגשת! 🌸

הפרשת חלה לבת מצווה, במיוחד כשזה משולב עם נתינה לחיילי מילואים לקראת ראש השנה – זה גם יהודי, גם משפחתי וגם ערכי.

כיוון שאת וגם כלת השמחה ביישניות, כדאי שהדברים יהיו פשוטים, קצרים ומרוכזים, ולא “נאום” ארוך. אפשר להכין דף מודפס או מישהו אחר קרוב למשפחה (דודה, סבתא, אמא חברה טובה) יקרא חלק מהדברים אם מרגישים שזה מתאים.

⸻

✨ הצעה למבנה האירוע

פתיחה (לפני ההפרשה)

•קבלת פנים קצרה ונעימה.

•מישהי (אמא / מנחה אחרת) יכולה להגיד:

“אנחנו שמחות שהגעתן לחגוג איתנו את בת המצווה של ___ בדרך מיוחדת – במצווה של הפרשת חלה. החלה מלווה את הבית היהודי במשך דורות, והמצווה הזו מסמלת ברכה ושפע. היום אנחנו עושות את זה ביחד, כחברות ובנות משפחה, ומקדישות את החלות לחיילי המילואים שלנו – כסמל של חום, אהבה ותקווה לקראת השנה החדשה.”

רקע קצר על המצווה

(אפשר אפילו להדפיס על כרטיסיות למי שתקריא):

•מצוות הפרשת חלה נאמרה כבר במדבר, כדי להזכיר שהשפע מהקב”ה.

•בזמן הבית המקדש – היו מפרישים לכהן.

•היום – נוהגות לשרוף חתיכה קטנה כסמל.

•חלה היא מאכל של בית, שבת ואחדות.

תוך כדי יצירת החלות

•לתת אווירה חווייתית – לשים מוזיקה שקטה, אולי שירי שבת/חגים.

•אפשר לעבור בין המשתתפות, לעזור בצמות, ולהזכיר: כל אחת מוסיפה ברכה – לעצמה, למשפחה, לכלת הבת מצווה, לחיילים.

•אם רוצים – אפשר להכין כרטיסיות קטנות לכתיבת ברכה או תפילה אישית ולהניח בסלסלה, אחר כך לתת לכלת השמחה.

טקס הפרשת חלה בפועל

•אמא או מישהי קרובה לוקחת חתיכת בצק ואומרת את הברכה בקול:

“ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה מן העיסה.”

•אחר כך אומרים “הרי זו חלה” ושמים את החתיכה בצד (לשרוף אח”כ).

•אפשר להוסיף תפילה קצרה (יש נוסחאות יפות, או פשוט מילים מהלב).

אחרי – סיכום והקדשה

•משפט קצר לסיום:

“הלחם שאנחנו אופות היום הוא לא רק מאפה – הוא סמל של חיבור, נתינה וברכה. אנחנו שמחות להקדיש את זה לחיילי המילואים שלנו ולבקש שתהיה שנה מתוקה, מלאה בשמחות, בריאות ושפע טוב לכל עם ישראל.”

⸻

💡 כמה טיפים פרקטיים

•אם כלת הבת מצווה ביישנית – היא יכולה לעשות מחווה סמלית קטנה: למשל, לשים ראשונה את הבצק בתבנית, להדליק נר לפני ההפרשה, או להגיד מילה אחת קצרה: “תודה שבאתן לחגוג איתי”.

•אפשר לתת לחברות מתנה קטנה בסוף – חלה אישית, או כרטיס עם ברכה קצרה.

•אם רוצים לתת נופך חגיגי – להכין כיסוי יפה לבצק, או להדליק נר ולומר פרק תהילים (כמו תהילים קכ”א או קמ”ט).

⸻

רוצה שאנסח לך טקסט מוכן שאפשר פשוט להקריא מילה במילה, בלי צורך לאלתר מול הקהל?

———-

מצוין 🙏 הנה נוסח מוכן, קצר וברור – שאפשר פשוט להקריא מול המשתתפות. חילקתי אותו לשלבים כדי שיהיה לך קל:

⸻

🕯️ פתיחה

ערב טוב לכולן, תודה שבאתן לשמוח איתנו בבת המצווה של ___!

החלטנו לציין את היום המיוחד הזה במצווה עתיקה ומרגשת – מצוות הפרשת חלה.

החלה מלווה את הבית היהודי כבר דורות רבים, והיא מסמלת אחדות, ברכה ושפע.

הערב הזה הוא לא רק חגיגה משפחתית, אלא גם נתינה לאחרים – את החלות שנאפה נחלק למשפחות של חיילי המילואים, באהבה ובתפילה לשנה טובה ומתוקה.

⸻

📖 רקע קצר

במקור, בזמן הבית המקדש, היו מפרישים חתיכה קטנה מהבצק ונותנים אותה לכהן. היום אנחנו מפרישות חתיכה קטנה, מברכות עליה ושורפות אותה – כסמל למצווה העתיקה הזו.

חז”ל אמרו שלמצווה הזו יש סגולה מיוחדת לברכה בבית, לשלום ולשמירה על המשפחה.

⸻

👩‍🍳 בזמן יצירת החלות

עכשיו כל אחת תקבל חתיכת בצק מוכנה, ותוכל לעצב חלה לפי הרצון שלה – קליעה, צמה, עיגול.

בזמן שאתן יוצרות, אפשר לחשוב בלב על ברכה או בקשה אישית – לחתן/כלת השמחה, למשפחה שלכן, לחיילי צה”ל או לכל עם ישראל.

(כאן אפשר לשים ברקע מוזיקה שקטה של שבת/חגים)

⸻

✡️ טקס הפרשת חלה

עכשיו נבצע את עיקר המצווה.

לוקחים חתיכה קטנה מהבצק ואומרים:

“ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה מן העיסה.”

ואז אומרים: “הרי זו חלה.”

ושמים את החתיכה בצד לשריפה מאוחר יותר.

(אפשר להוסיף כאן פרק תהילים קצר – למשל תהילים קכ”א: “שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים…”)

⸻

🌸 סיום והקדשה

הבצק שלנו יהפוך בעוד מעט לחלות חמות וריחניות.

אנחנו מברכות שהחלות האלו יישאו איתן מסר של חום, אהבה ותקווה.

יהי רצון שהן יביאו שמחה למשפחות החיילים שנמסור להם אותן, ושכולנו נזכה לשנה מלאה בריאות, אחדות ושפע טוב.

תודה לכל מי שהגיעה, תודה ל___ כלת הבת מצווה היקרה – ושניפגש תמיד רק בשמחות!

⸻

מה שהוא כתב יכול להיות בסיס נחמד להתחיל ממנו, אבל זה דורש כמה תיקונים.

מה שאני שמתי לב שחייב תיקון:

1. סדר הדברים - לפי איך שהוא כתב, קודם מחלקים את הבצק לכולן שיעצבו ממנו צורות, ואחר כך מפרישים ממנו. למעשה זה ממש בעייתי לעשות ככה, כי הבצק צריך להיות בכלי אחד בזמן ההפרשה.

2. לא אהבתי את ההסבר שלו על ההפרשה.

הוא כותב "במקור, בזמן הבית המקדש, היו מפרישים חתיכה קטנה מהבצק ונותנים אותה לכהן. היום אנחנו מפרישות חתיכה קטנה, מברכות עליה ושורפות אותה – כסמל למצווה העתיקה הזו.".

אבל המצווה היום היא לא 'סמל למצווה העתיקה'. זו מצווה גם היום, ממש כמו פעם! רק שהיום אין אפשר לתת לכהן, כי הבצק צריך להיאכל בטהרה ואנחנו לא טהורים ולא יכולים לשמור על הטהרה של הבצק.

חוץ מזה, כדאי לדעת שאם הבצק מראש אמור להיות מחולק בין אנשים שונים, באופן שאין אף אחד שמקבל שיעור שמצריך הפרשת חלה, אז יש בעיה הלכתית להפריש ממנו בברכה.

אני מניחה שאפשר למצוא לזה פתרונות הלכתיים, כי כל העניין פה זה ההפרשה בברכה, אבל כדאי להתייעץ על זה מראש עם רב.

וראינו שבאמת אם מחלקים רק אחרי האפייה אז זה בסדר.

זה בעייתי אם נגיד מחלקים את הבצק לבנות וכל אחת אופה בבית שלה.

תודה על הדיוק!

כדי לעשות בסיס לניסוח.

מבחינת הטקס תכננתי להפריש חלה מהבצק ואחר כך לחלק לכל אחת.

וגם האפייה, בהתחלה חשבתי שכל אחת תאפה לבד ובאמת מישהי גם העירה את מה שאת אומרת, שיכול להיות שזה בעייתי והחלטתי לאפות במרוכז ולחלק בעצמי למרות שזה בלגן קצת...

בגלל שראיתי כמה וכמה פעמים שהצ'אט כותב שטויות, ברור לי שאני צריכה לבדוק אותו (למשל דבר תורה אקח מספר רציני ולא מכאן) אבל זה בהחלט עזר לי להתמקד, להחליט מה המבנה של הדברים וכו'.

אם שתיכן פחות בקטע של לעמוד ולדבר - למה להכריח את עצמכן ולעשות פעילות שדורשת דיבור?

לדעתי יש שתי אפשרויות אם בוחרים בכל זאת לעשות את הפעילות הזו:

או שתביאו מנחה להפרשות חלה,

או שתעשו בעצמכן, אבל בלי יותר מדי דיבורים - "עכשיו נכין חלות שאחר כך יחולקו למשפחות מילואים", "עכשיו כלת השמחה תברך בקול על הפרשת חלה וכולן יתפללו בלב על אנשים שהן מכירות", "עכשיו כל אחת תיקח חתיכת בצק ותכין חלה", "עכשיו נכניס לתנור".

אפשר לקרוא פרקי תהלים, שהם טקסט כתוב שלא דורש הכנה... וזהו.

גם כיוון טוב.

אני מסוגלת לעמוד בפני קהל, רק קצת קשה לי להתנסח ורוצה שיהיה לי משהו מוכן מראש.

א. לבדוק מה חסר לה מבחינה רגשית - שגורם לה ככה "לשאוב" אותך.

ב. לבדוק מה קשה לה מבחינה התפתחותית, אם אפשר להגדיר את זה ככה. כלומר, אולי זה יושב על קושי כלשהו - קוגנטיבי, התפתחותי, "שכלי"...

מכיוון שאת מתארת שאת נותנת לה את הצרכים ההגיוניים מבחינה רגשית, נראה לי שכדאי לבדוק את הנקודה השנייה.

שואלת עוד כמה שאלות, ברשותך:

איך היא עם חברות? יש לה? היא מסתדרת איתן?

האם היא "נמרחת" ככה (פיזית ורגשית) על עוד אנשים חוץ ממך? מסוגלת לעשות את זה גם לאנשים שלכאורה זרים?

איך היא באופן כללי עם הבנת גבולות והבנת סיטואציות?

אם התשובות לשאלות האלו (תעני אותן לעצמך) מדליקות לך נורה אדומה כלשהי, אז כדאי לפנות לרופא הילדים, לתאר לו מה את מרגישה עליה, ולבקש הפניה לאבחון מקיף.

בהצלחה! את נשמעת אמא טובה וקשובה!

זה לא שהיא שואבת אותי, היא פשוט "מתקרצצת" יותר מהרגיל.

ב"ה אין לה בכלל קושי שכלי קוגניטיבי וכו' היא ילדה מאוד חכמה ומצטיינת בלימודים.

כן יש לה טיפטיפה אתגר חברתי. אולי אפילו לא נכון לקרוא לזה אתגר...

היא יכולה להתקשות מדי פעם להשתלב במשחק, או לסחוף אחריה בנות שישחקו איתה.

אבל זה מדי פעם. בד"כ היא משחקת או מפטפטת עם חברות והכל בסדר ב"ה.

אבל אני לא רוצה לגלוש לזה...

ההתלבטות שלי היא איך מצד אחד לתת לה את הצומי והחום במידה שהיא רוצה ומצד שני לא לגרום לה לקרצץ ברמה שאני רוצה לדחות אותה. 

כתבתי לך מהמקום שלי ומההיכרות שלי. אם את חושבת שהקושי הוא נטו רגשי (שלה ושלך) אז אתן למנוסות ממני לענות לך...

בהצלחה, יקרה!

להסביר לה שלפעמים זה לא נעים לך שנמרחים עלייך, ולא תמיד מתאים לך לשמוע את כל הסיפורים. ואם היא שואלת שאלות טיפשיות אז להכניס קצת הומור. נניח אם היא שואלת את השאלה על הצבעים, במידה וכן ב100 אחוז היא יודעת את התשובה, אז תעני לה "מה פתאום, יוצא ירוק" . כמו שאמא שלי הייתה אומרת לנו "על שאלות טיפשיות מקבלים תשובות טיפשיות" והיא הייתה ועודנה אמא סופר מכילה וקשובה.

ובכל לי, כחלק מהחינוך בעיניי את לא חייבת רק להכיל ולהקשיב אלא גם להתוות דרך ארץ ונימוסים, כמובן בצורה נעימה ככל האפשר, וגם זה מפתח בונה את הילדה.

ואת נשמעת אמא מדהימה!

אם זה לא ממש צפון או ממש דרום.

תודה

אם למישהי כאן יש המלצה נוספת אשמח לשמוע.

תחבורה בתור ילדה/נערה צעירה,

א. אני חושבת שלנסוע עם מישהי מוכרת מהיישוב זה בהחלט סביר ואולי כדאי להכניס את זה לסל האפשרויות שלה, אולי עם עוד הסתייגויות כמו לעדכן בזמן אמת על מי היא עלתה

ב. אם חשוב לכם דווקא אוטובוס, כדאי לתאם עם עוד חברה/2 שההורים באותו ראש שיסעו ביחד באוטובוס של איזו שעה. כשיש עוד 2 חברות שיודעת מה השעה של האוטובוס יותר קל לפרוש מהחבורה בשלישייה מאשר לבד

ג. לא חושבת שיועיל לא להרשות בפעם אחרת. רק ייצור מאבק כוח ואנטיגוניזם. בסופו של דבר היא אולי תחליט לעשות מה שהיא רוצה בלי לשתף אותך וזה הרבה יותר בעייתי...

ד. בתור נערה ההורים שלי הרשו לי לנסוע בטרמפים עם כללים והסתייגויות. לבעלי לא הרשו בכלל. בפועל בעלי היה נוסע בטרמפים באופן קבוע כולל לעמוד במקומות שנחשבים פחות בטוחים... על רוב הכללים שההורים שלי הגדירו לי המשכתי לשמור גם בתור בוגרת, מתוך הבנה שההורים שלי לא רצו להגביל אותי אלא לשמור עלי. שהם הבינו בשמציאות חיים כזאת לא הגיוני לצפות לא לנסוע בטרמפים אבל כשעושים את זה צריך לעשות את זה בשכל...

ה. היא נשמעת הבכורה שלך... הייתי מתייעצת עם נשים מבוגרות יותר מהיישוב שאת מעריכה את דעתן והניסיון חיים שלהן אמך להתנהל מהבחינה הזאת.

מה שכתבת בסעיף ד' נשמע לי הגיוני ונכון, ואני אשמח לשמוע מה היו הכללים שהקפדתם עליהם, את מתאים לך לשתף.

אבל אני כן מתלבטת האם זה נכון לאפשר את זה כבר בגיל כזה (היא עוד לא בת 12...).

זו כמעט פעם ראשונה שהיא יוצאת עם חברות שלה ככה (לדעתי גם לרובן זה די פעם ראשונה).

והיה אוטובוס שהיה לגמרי הגיוני לחזור איתו. אם היו מתכננות מראש, זה לא היה אמור להיות מסובך. אז נשמע לי קצת מוקדם לאפשר ככה נסיעה בטרמפים.

לתאם עם חברות זה רעיון, אבל זה דורש ממני יותר, והיא גם לא תאהב את זה לדעתי.

אבל אולי בפעם הבאה שתהיה הזדמנות כזו, נחשוב איתה ביחד מראש מה אפשר לעשות כדי שהיא כן תעלה על האוטובוס.

עוד יגיע השלב של טרמפים, אין לי ספק. אבל היא כן נראית לי קצת קטנה מידי עכשיו...

(ובמיוחד הפריע לי שהיא עשתה את זה למרות שדיברנו מראש שזה לא מתאים לנו כרגע).

בהחלט זו בעיה שהיא עשתה בניגוד לאמירה מפורשת שלך. אולי הפתרון הוא שלקראת פעם הבאה תשאלי אותה לגבי רעיון שלה לפתרון, ואם אין לה או בנוסף לפתרונות שהיא מציעה להציע את הרעיון לתאם עם עוד חברה או 2 שהן חוזרות באוטובוס מסויים. האמת שנשמע לי נכון שהאחריות תהיה עליה...

בנסיעה בטרמפ עם אישה מוכרת מהיישוב.

ולכן היא עשתה את זה.

כי בהגיון שלה זה בסדר.

אז להסביר לה למה זה לא שייך מבחינתך עדיין.

אני כן בעד לתת לה לצאת אבל עם גבולות ברורים

היא חייבת ללמוד להיות יותר אסרטיבית ומקסימום לחזור באוטובוס לבד.

הם חייבים לדעת לעמוד מול החברים שלהם זה חלק מהחינוך

את חושבת שצריך לחזור לדבר על זה עכשיו?

או להניח לזה כרגע, ולחכות לפעם הבאה שהיא תבקש שוב, ואז לחשוב מראש איך למנוע מצב כמו שקרה היום?

דבר ראשון, חיבוק!!!!!

איזה אלופה את!!!!

התגמשת וישבת ותכננת איתה ברוגע וכשית מעל ומעבר..

ואיזה מבאס לגלות שבסוף היא לא הלכה לפי מה שהדגשת לה....

בע"ה שהקב"ה יתן לכולנונכוחות לכל הניסיונות שהחינוך של הילדים דורש מאיתנו....

לגבי השאלה בסוף-

אני גם חושבת שכאן הנקודה-

שקשה מאוד מאוד ללמוד לעמוד על שלך מול החברים

במיוחד שיש בנות דומיננטיות בחבורה שרואות "אידיאל" ומרגישות גדולות ומגניבות 'לזרום' ...

אס אולי יכול לעזור לדבר על זה ולהסביר שכדי להרשות לה דברים שהם יותר ממה שהרשתם עד עכשיו ושהם עלולים להיות מתוכננים זה צריך להיות בתוך גבולות וקווים מסויימים, ובאמת בשביל הבטיחות מאוד חשוב להיות מתוכננים- כך מקטינים את הסיכוי שמשהו לא טוב / לא בטיחותי יקרה...

כי נגיד אם לא היתה עוברת מישהי מהיישוב מה היו עושות?

ואני תמיד מנסה להזכיר לעצמי את מה ש @קמה ש. אומרת מדי פעם, שחינוך נקנה בצורה מיטבית הרבה פעמים דווקא לא ברגע המעשה, שאנחנו אומציונליים וכועסים,  אלא שעדיף לדבר על זה אח"כ, כשאנחנו קצת רגועים ןנעשה אצ זה בצורה יותר של שיח ובצורה שהילד מרגיש אנחנו רוצים רק את טובתו ויש לו מקום עדיין להביע ולהסביר את עצמו.

שאם ננהג ככה, אז בתקווה הילד יוכל לשתף גם בדברים מורכבים שעוברים עליו ולא יסתיר...גם כי על ילדים עוברים הרבה פעמים דברים שאנחנו לא מדמיינים בכלל... וגם פשוט במורכבויות חברתיות למיניהם...

ואם נצליח להגיב ברוגע ובביציבות נהיה כתובת לפנות ולהתייעץ איתנו נוכל יותר לתת להם כלים להתמודד בסיטואציות הללו...

כותבת לך ומזכירה את לעצמי, אני עושה כ"כ הרבה טעויות במיוחד בדברים האלה כל הזמן... אבל מזכירה להיות אופטימית, שוב למדתי זאת מ @קמה

שיהיה המון בהצלחה!!!!

וחיבוק

אם כל החברות שלה לא עולות עליו.

לצפות ממנה בגיל הזה ללכת בניגוד לחברות שלה זה דיי קיצוני.

היא תעדיף לעשות משהו שיהיה לה אחר כך ריב או שיחה לא נעימה ממך, אבל לצאת טוב בעיני החברות.

אני אומרת את זה ממבט שיותר קרוב לי אני בגיל שלה, מאשר אני כאמא לגיל הזה....

לחץ חברתי עצום, וגם לא בקטע רע.

זה חיובי בגיל הזה לרצות לרצות את החברה.

לרצות להיות חלק.

לרצות להיות מגניבה וכמו כולם. ולא החנוניתה יחידה שאמא שלה לא מרשה דברים.

לי מרגיש שחייב לשים לב לא ליפול לבור הזה.

בסופו של דבר המשחק פה הוא קל. זה ענין של חצי שנה, אולי שנה, עד שהיא תיסע גם ככה בטרמפים.

לא הייתי 'מסתכנת' כביכול, על הקשר הטוב והפתוח שלי עם הבת שלי,

בשביל שלא תיסע בטרמפים.

הייתי עושה את זה על נושאים יותר קריטיים.

כן הייתי שמה גבולות ברורים, של שמירה חשובה.

תהיי איתי בקשר, תעלי רק על אישה ורק מוכרת.

אפשרות מה לעשות במקרה שלא - לא הספקת? מה הפתרון?

להתקשר ולעלות טרמפ כשאני בקו.

לא לתת לה רק אופציה אחת בלי שהיא תדע מה האופציה במקרה ולא הלך.

יש מה לחשוב.

אבל לזכור שזה גיל שכל 'לא' נספר. מתמלא הסל.

והחברה זה דבר חשוב מאד מאד.

את לא רוצה ילדה שלא מסתדרת בחברה או שצריכה להתמודד עם אמירות של 'אמא שלך רודפת אחרייך ולא משחררת אותך'...

בהצלחה!!

קודם כל, אני לא חושבת שהציפייה שלי ממנה היתה כל כך מוגזמת.

כי מלכתחילה כל הבנות תכננו לחזור ביחד באוטובוס. לרובן ההורים גם עוד לא מרשים טרמפים. להרבה מהן זו היתה הפעם הראשונה שההורים בכלל הרשו לנסוע לבד באוטובוס. הוא רק סיימו כיתה ו'...

אז מה שציפיתי זה שהיא רק תשים לב לשעה ותזכור מתי יש אוטובוס, ותגיד לחברות שלה כשהזמן מתקרב שכדאי להתקדם לאוטובוס, כי הבא אחריו עוד מלא זמן ולא כדאי להיתקע.

ואם היא היתה אומרת את זה, זה היה מתקבל לגמרי בסדר, וממש לא מעמיד אותה במקום לא נעים מולן.

אבל היא שקטה וכנראה לא העיזה, או שגם לא שמה לב בעצמה לשעה.

אז בתוך הסיטואציה שנוצרה, באמת היה קשה יותר להגיב אחרת, ואני יכולה להבין את זה שהיא נגררה אחריהן. (לכן למעשה כן אמרתי לה שזה לא על דעתנו וקצת כעסתי, אבל מיד אחר כך התעניינתי איך היה ועזבתי את העניין, כי הבנתי שבסיטואציה שהיתה לא באמת היתה לה ברירה אחרת).

בכל מקרה, אני אחשוב על מה שכתבת לגבי ההתנהלות להבא.

אחרי שקראתי ראיתי שממש יצא לי הילדה שהיתי חח אז יצא קצת כועס.. מחילה.

אבל רק עונה על מה שכתבת -

שמהמבט של מבוגר זה נשמע הגיוני ובסיסי.

לשים לב לשעון, ולהגיד לחברות שהגיע הזמן לזוז לתחנה.

אני הייתי הכי מקובלת בכיתה.

הובלתי כמעט את כולן.

והיתי בטח מאלה שכתבו בקבוצה 'שהכי טוב לזרום' וכאלה.

ועדיין, חושבת שהיה לי קשה מאד להגיד לחברות שלי 'הגיע הזמן להתקדם לתחנה'

כי אמא שלי אמרה לי.

בטח היא גם אמרה לי, לא זוכרת עכשיו.

אבל בטוחה שהיה לי ממש ממש קשה.

ממבט של ילדה זה אחרת לגמרי.

בכל מקרה בהצלחה! ומעריכה אותך על השימת לב והמחשבה.

בטוחה שמלא הורים פשוט נשארים עם המחשבה שבה הגיוני ובסיסי ומחייבים את הילדה. ככה אני גדלתי. היה קשה.

עד אחותי הקטנה כבר הבינו אחרת.....

בהצלחה!

אבל אם את חושבת שהיא עדיין צעירה מידי לזה

בעיני את צריכה להחזיק אקטיבית את רוב האחריות עדיין.

לשים אצלך שעון לכמה דקות שצריך לפני האוטובוס

להתקשר לוודא שהיא על זה ועולה(יהיה לה יותר קל ללכת ככה לאוטובוס כשבזמן אמת את מזכירה לה את האחריות שלה)

לוודא שהיא עלתה ולא פספסה/לא הגיע אוטובוס מאיזושהי סיבה..

ובכללי להיות איתה יותר בקשר תוך כדי ואז לא תגלי דברים שהיא עשתה בניגוד לרצונך כשהיא כבר בבית...

לק"י

אני ממש רוצה לעשות משהו ביום הזה.

לקטן יש מפגש בגן באמצע היום, אז נראה.

ביום האחרון של החופש של כולם עשינו סעודה חגיגית במעט (אני יצאתי לקנות כמה דברים, בין השאר פרסים קטנים כדי לתת להם לסיום החופש ולתחילת הלימודים, והילדים נשארו בבית כדי להכין את האוכל השווה), והילדים עצמם הכינו זה לזה הפתעות מתוקות ומכתבים (עשו הגרלה מי מכין למי).

מעבר לזה לא עושים משהו מיוחד... בעלי לוקח את חלקם ביום הראשון, בעיקר כדי שיוכלו להביא ספרים (בעיקר הבן שבישיבה), אבל זהו.

לק"י

איזה הפתעות הם הכינו?

זה לרוב מכיל אוכל יותר שווה מהרגיל, משחק קטן שגורם להיזכר בדברים שעשינו בקיץ, שיר, תודות ותמונות (אלבום / מצגת וכד').

ותמיד ביום הראשון מכניסים שוקולד לקופסאות אוכל 🥰

קנינו להם שוקולד לבוקר ועוגיות חיוכים לדרך (בגלל אלרגיות לא שןלחים עם משהו קטן לבוקר בגן אז מביאה באוטו)

היום יוצאים קצת אבל לא משהו מיוחד שלא עשינו כל החופש...

הגדול עולה לב'(!!)

ופעם ראשונה הוא רק ממשיך במסגרת ולא מתחיל משהו חדש.. אז הרגשתי שכן יש פה משהו שראוי לציין

אני רק לא בטוחה איך כי הרעיונות היפים שנתנו פה מתאימים כשיש כמה ילדים שמתחילים ולי יש רק אותו ואת הקטנה שבמעון.. 

יש לך את האפשרות לשאול אותו מה הוא רוצה, בלי חשש שזה יגרום למריבות

הבן שלך חכם ויודע מה שהוא רוצה, לפי מה שקלטתי. תשתפי אותו שאת רוצה לעשות משהו מיוחד לכבוד תחילת הלימודים, ותבקשי ממנו שיציע רעיונות...

כשאני יוזמת את המשהו המיוחד זה יותר מוצלח.. 

שימו לו מחר בקופסה משהו מתוק.

אולי יסגור למישהו פינה.

ואם אף אחד לא ירצה תזרקי ודי....

נראה לי שאם מקטינים את הרצועות עד הסוף שלא יהיו מתנדנדות ותולים את הקצוות על הווים שיש עבור זה זה פחות אמור להקרע.

אבל אין מה לעשות צריך לקחת בחשבון שבסוף זה גם יכול להקרע.

הרצועות זה החלק הכי חשוב בתיק, אם אין אפשרות לסחוב אותו בכלל הוא לא יעיל..

אבל את יכולה לנסות, רק תכתבי בבירור שהרצועות קרועות

יש מקום לתלות את הקצה של הרצועות כדי שלא יהיו על הרצפה.

ולהקטין את הרצועות עד הסוף, שיהיו כמה שיותר צמודים לתיק.

בדיוק כיבסתי את התיק של הבן שלי וראיתי שכתוב שם הסבר מה לעשות עם הרצועות אם שמים על עגלה

יש ווים כאלה ברצועות שצריך לתפוס עליהם את הקצה

וכמובן להקטין למינימום את הרצועות.

הרוב שם חוץ מקהילת הכולל מבוגרים

ומקום יחסית יותר פתוח מבחינה דתית (לא בהכרח לא דוסים.. אבל יותר "גושניקים"

אינו נחשב ישוב דוסי ככל הידוע לי. (זה לא אומר שזה לא ישוב טוב)

כוכב השחר, בית אל,נריה נחשבים דוסים.

כנ"ל ישובים בגבעות שילה ועלי כגון גבעת הראה, אחיה, עמיחי, אש קודש אולי גם שבות רחל.

שלי כבר מתנהגת כמו טינאייג'ר לפעמים 😱

ולא מכירה בכלל את הקונספט של יומן לתלמיד עם ערך וכו', יש כאלה? 

ממש חמוד.

לא יודעת אם הם עדיין מוציאים יומנים כאלה לתלמידות, אבל אולי אפשר לבדוק ואז לקנות מהם?

כל היומנים האחרים ששמעתי עליהם מתאימים לנשים...

לא יודעת איך אפשר להשיג שלא דרך ביה"ס

יומן תלמידה. לא עם קונספט מסוים.

אבל משולב בהרבה ציטוטים, אמירות, וכו.

קניתי סתם בחנות, אבל זאת עיר שיש בה גם הרבה חרדים.

גם בתור נערה היה לי כזה (אני דת"ל). אז קניתי בבני ברק נראה לי.

בעיקר חיפשתי יומן שהתאריכים העבריים הם הבולטים. 

לק"י

אני חושבת שזה הגיוני לתת לה לנסוע לבד בתנאים האלה. באמת להסביר לה קודם כללי זהירות.

בפועל, הבכור שלי בן 10.5 ואני לא בטוחה שבעוד שנה אתן לו לנסוע לבד.... קשה לי לשחרר. לאט לאט אני מאפשרת דברים ורואה שזה בסדר (להשאר לבד בבית לכמה שעות, ללכת לבד ברגל לבית הספר/ לחברים וכו').

בכללי אם מעלים אותה, מחכים לה בתחנה ויש לה טלפון לדרך, לא אמורה להיות בעיה.

כדאי לקחת בחשבון:

העומס של האוטובוס (עמוס/ריק/ביניים).

האם הילדה רגילה לסוע באוטובוסים (ביחד אתכם)?

מה האופי של הילדה, פחדנית? ֫עצמאית?

מרגישה טוב בנסיעות?

הבן שלי בגיל הזה נוסע לבד באוטובוסים, אבל הוא רגיל לזה ובכללי אנחנו מתניידים בתחבורה ציבורית אז זה שונה.

אם את לא מתמצאת בתחבורה ציבורית אז רק שימי לב שצריך לדאוג לתשלום מראש, כלומר להנפיק לילדה רב קו ולהטעין אותו, או להוריד אפליקציה לפלאפון אם זה טלפון חכם ולהכניס לתוכה פרטים.

קצת יותר קטנה.

אבל זה קצת שונה כי כל ההתנהלות המשפחתית היום יומית היא באוטובוסים.

(היא גם הולכת לבד לתחנת האוטובוס)

ודווקא לתפוס אישה בתחנה לא כזה מוזר, כשהייתי בגיל הזה לדעתי אמא שלי עשתה ככה כמה פעמים.

היום גם אפשר לראות איפה האוטובוס באפליקציות.

אם ירגיע אותך לסכם עם מישהי בתחנה - מעולה, זה לא חסר טקט, רוב בני האדם שמחים לעזור.

החשש שזה אוטובוס בין עירוני? כי אוטובוס עירוני הבת שלי נוסעת לבד בכיף והיא בת 10 וחצי.

במקרה שאת מתארת לא חושבת שהייתה לי בעיה לשלוח אותה גם בבין עירוני אם מחכים לה בתחנה.

כמובן לדבר איתה על סכנות ושלא תשב ליד גברים.

בס"ד

ומעבר להסברים הטכניים על איך עוקבים אחרי התחנות וכו', גם מחדדת לפני זה את כללי המוגנות (לא ללכת עם אף אחד ללא רשות מפורשת שלנו, מה לעשות אם מישהו מתנהג בצורה לא מתאימה באוטובוס או בתחנה וכו').

אצלנו הילדים מתנהלים בתחב"צ באופן יומיומי, בעיקר נסיעות שהם רגילים אליהן אבל גם נסיעות חדשות אם הן לא מסובכות מדי.

בין עירוני קצת יותר הייתי חוששת, וזה גם תלוי מה הכבישים.

נשמע לי ממש בסדר להעזר במשהי.

בפעם הראשונה ליווינו את האוטובוס ברכב שלנו, אבל זה היה כי הילדים חששו...

התחנה ליד סבתא היא האחרונה או באמצע הדרך? אם באמצע הדרך אז כדאי לכתוב לה את שם התחנה וגם להתקשר אליה קצת לפני הזמן המשוער שהיא צריכה לרדת כדי לתזכר אותה.

וכן, להדריך אותה לשבת ליד בנות (עדיף צעירות) ובאופן כללי להזכיר לה כללי מוגנות...

(איפה הבן שלי שיקרא את מה שכתבתי ויראה שאני לא אמא עד כדי כך פחדנית ומגבילה כמו שהוא חושב...🤭😅)

אין מזומן. אז או תעשי לה רב קו ותטעיני אותו או תצטרכי לסרוק ולשלם בתחנת אוטובוס. לא יודעת איך זה הולך אם את לא נוסעת איתה, אולי לשלוח לה קבלה הוואטסאפ...

תבדקי את זה.

באזור שלנו יש הרבה מבקרים בתחבורה ציבורית וקנס מאה שמונים. שזה לא נורא. מה שיותר בעייתי יכול להיות בודק ערבי ולא נחמד בחלק מהמקומות.

לא רואה בעיה לשבת ליד גברים כל עוד הם נראים בסדר, מה שכן לא ממליצה לשבת ליד חרדים גברים. הם מפרשים את זה לא נכון.

לק"י

עדיף לא לקחת סיכון עם מבקר. זה לא נעים, ועלול להלחיץ אותה סתם.

או להוציא רב קו או שלילדה תהיה אפליקציה בפלאפון.

אני דולחת בתוך העיר או מישוב לישוב סמוך כי זאת נסיעה של כמה דק'

לשלם ברב קו היא רגילה מההסעה של בי''ס

בין עירוני לא יודעת..לבד מרגיש לי צעיר עדיין

היתי מצוות. לה מישהי באיזושהי דרך

גם אצלי יש עקשנים ומרצים, אבל הם לאו דווקא מסודרים לפי הסדר😅 והאמת שחלקם גם מחליפים תפקידים...🤦‍♀️

שנזכה לחנך כל אחד מילדינו לפי דרכו! (ושקודם נלמד מה הדרך המתאימה להם🥴)

הם לא ממש מחליפים תפקידים, אבל כן פתאום אחת המרצות התחילה לעמוד על שלה.

ועל פניו, זה קשה כי זה יוצר מלא מריבות, אבל בעומק זה משמח אותי ממש.

ואני חושבת שחלק מההבנה שלי, היא גם שהקב''ה לא סתם שם את הילדים הספציפיים האלה ספציפית אצלנו.

וזה ממש בסדר שאנחנו מחנכים אותם עם כל השגיאות והטעויות שלנו- זו הדרך שהקב''ה רוצה שהם יעשו בחיים.

כמובן, זה לא מוריד מהחשיבות של התפתחות אישית שלנו כהורים ומהניסיון לדייק ולהשתפר, אבל זה כן יכול להוריד חלק מרגשות האשם- הקב''ה כיוון מראש גם את הפאשלות שלנו.

לא הייתי לוקחת את זה עד התת מודע, אלא יותר כהישרדות בסיסית- אם יש מעלי אח מאוד חזק ודעתן, אין לי סיכוי להיות כזה חזק גם, אז אני הופך למרצה כדי לשרוד את החיים איתו...

לעולם לא נדע.

שפשוט הגיעו עם אופי שונה לעולם הזה.

ודווקא המרצים אצלי מרצים מול הרבה אנשים אבל לא מול האח החזק. מולו הם דווקא פייטרים לא קטנים וזה מפתיע כל פעם מחדש. אצלנו החזק הוא הבכור אז זה ממש כאילו "איך אתם ככה עומדים מולו? איזה משוגעים! אתם לא מפחדים שהוא יאכל אתכם בלי מלח?". כמובן שאנחנו לא אומרים את זה, רק לפעמים מסתכלים אליהם בפליאה. אבל זה מאד משמח לראות שהם יודעים לאזור אומץ כזה!!! אני גאה בהם 😂!

שבבית יש לילדים את המקום הבטוח שבו הם יכולים להתנסות גם בדברים שבחוץ הם עוד לא מסוגלים.

זה מדהים בעיניי!

הגדלים שלי אומרים שאני מרשה לקטנים דברים שלקח לי הרבה זמן להרשות להם.

אני חןשבת שזה לא בגלל שאין לי כח.

אלא כי יש דברים שחששתי מהם וכשהגדולים עשו אותם הבנתי שאפשר לשחרר גם בגיל צעיר יותר , לפעמים חלקית ובתנאים מסוימים.

או שהבנתי שטוב לשחרר ולתת עצמאות על אף החשש שלי. ( לדוגמא טיול עם חברים בצפון, חוששת אבל לא מנעתי מבן בוגר כיתה ט ליסןע, נראה לי שלאחיו הגדולים נתתי רק בסוף כיתה י).

ויש דברים שאני ממש לא משחררת בהם גם את הקטנים, כמו ללכת לבד לברכה .

לאיזה גיל את מתכוונת?

בגיל 12 לילדה שיודעת לשחות נתתי ללכת לבד לברכה.

לבן שלי בן 10, לא, למרות שגם הוא יודע לשחות( גם נראה לי שבברכה של הבנים יש יותר השתוללות).

והם בהחלט יודעים שאני אמא לא משחררת🤭

אבל האמת שאני מתאימה את השחרור לאופי של הילד - דווקא את הבכורה שלי אני משחררת יותר, כי אני יודעת שאפשר יותר לסמוך עליה. וגם בין הבנים שאחריה יש הבדל...

וגם, נגיד, די ברור לי שפחות אשחרר את הילדה השמינית שלי מאשר את הילדה התשיעית, כי השמינית על הרצף... (הן שתיהן עדיין פיציות, אז אני לא באמת יודעת איך הן יהיו בעתיד...)

יש גיל דבו כבר לא ישאלו אותך ויעשו מה שהם רוצים, לילד מעל גיל 18 את כבר לא אומרת מה לעשות, הוא משוחרר גם אם לא שיחררת... במקסימום את יכולה חומר את דעתך ולא בטוח שהיא תתקבל.

הגדלים שלי כבר מעל 20.

ואז הם עושים דברים שלא נתתי להם כשהיו בגיל ההתבגרות המוקדם יותר( אני לא מתכוונת לדברים שלילים אלא דברים שגורמים אצלי לחששות, לא נותנת דוגמאותו בגלל ההאוטינג)

לפעמים זה גורם לכך שהדבר המפחיד נהיה בעיני מעט פחות מפחיד וגם אם לא לגמרי , עכשיו האח הקטן בן ה 15 גם רוצה לעשות את אותו דבר, כבר יש תקדים. ואז אני מאפשרת גם לו עם הרבה תפילות( לא משהו שלילי , הפוך).

בקיצור, ניסיתי להסביר איך ההבדל הזה בין הקטנים לגדולים  קורה.

הגדולים שלי אומרים שהם חינכו אותי לפחד פחות... ועדין טוענים שאני אמא חרדתית, מעצם זה שאני בחרדות עליהם, אפילו שהם כבר עושים מה שהם רוצים. 

לא מתאים בגיל חמש עשרה.

חוץ מזה אני חושבת שברגע שהם בני 18 הם אחראים על עצמם. אני לא בסיפור.

הם צריכים להבין שהם יישאו בתוצאות ולא אני . 

רק שעשהם עושים כל מיני דברים שבעבר לא הרשתי בגלל חששות שלי, אני פתאום מגלה שזה פחות נורא, או שמתרגלת לתנועת נפש הזו של לשחרר למרות הפחדים שלי.

או שהילד בן ה15 רואה את אחיו הולל למקום x וזה נותן לו לגיטימציה לבקש,  את מה שאחיו לא העלה על דעתו באותו גיל.

ומה שאמרת שאת לא בסיפור, זה קל לומר,  בלב זה לא ככה , אצלי לפחות, אם הבן שלך נוסע בטרמפים לגבעה נידחת בשומרון , אני כבר לא אומרת לו מה לעשות, אבל בלב הוא הבן שלי והחרדות שלי עדין על 200. גם אם הוא ישא בתוצאות....

ועוד נקודה, שמראה את מה שהפותחת אמרה, לסת שלי בת ה 13 יש קבוצת חברות שרובן בכורות רו מס 2 במשפחה. רק היא ועוד 2-3 בנות עם הרבה אחים גדולים. ממש רואים את ההבדל, רק להן הרשו ללכת לים בלי הורים/ ליסוע בתחבורה ציבורית עם חברות.  לכל האמהות של הבכורות לקח הרבה זמן להרשות ללכת לברכה בלי הורים וכו... 

כשהגדולה שלי אומרת לי "ל---ההורים מרשים" אני תמיד אומרת לה שבטח היא מהקטנים בבית, תמיד אני צודקת.

היא שניה וחברות שלה היו גם בכורות וגם קטנות. לדעתי יותר קשור לאופי של הורים . מה שראיתי אצל ילדים שהם קטנים במשפחה שהורים שלהם הרבה פעמים מרשים לא לקום לבית ספר או לא ללכת לישון.

לגבי נסיעות בטרמפים , אם אין לי שליטה מה יעזור לי להיות בחרדה.

מצד שני אם מתבגר צעיר יחליט לעשות את זה אני אעשה מאמץ למנוע את זה ממנו כל עוד זה באמת מפריע לי. 

ושאם אין לך שליטה אז אין חרדות. היה לי הרבה יותר רוגע בחיים אם היתי ככה.

מענין, גם אם היה לך ילד נלחם בעזה לא הית בחרדות? לכאורה, חוץ מתפילות,  ממש אין לך שליטה.

לגבי הענין השני, אנחנו לא מאפשרים לא ללכת לבית הספר. אבל באמת שעות השינה של הקטנים הרבה יותר גמישות כשיש גדולים בבית. הבית חי עד שעות מאוחרות. 

כן הייתי מפחדת . וזה באמת רק תפילות.

אבל זה משהו אחר.

יש פרופורציות לגבי חרדות אחרות 😄🥲

מניסיון...

באמת לקטן שלי היום אני מסכיצה דברים שהגדולים שלי -כשהיו בגיל שלו לא ידעו מה זה...
צודקת עם התקדים

קודם כל זה תלוי גם באופי של הילד

יש לי ילדה שתמיד תסתדר לא משנה מה

ואותה אני משחררת בקלות יותר

ודווקא לפעמים את הקטנים פחות משחררים

הם רק כבר לא שואלים אותך 😅

אז הבינונים עם כל הסבל של הסנויץ’ מפיקים עליהם לקח מהגדולים

לא זכור לי סיטואציות שסרבתי למשהו

יש כן הבדל ברמת הדאגות הפנימיות שלי כשילד הולך לאנשהו

בעבר הייתי דואגת והיום אני הרבה פחות בדאגות

חבל להיית בהרבה קונפליקטים אם את מרגישה שזה לא נכון...

אני בטוחה שיש שינוי בהורות בין הגדולים לקטנים

יוצר מהסתכלות על ההורים שלי ועל הורים של חברות

אין לי ניסיון משלי

בעיקר בע"ש ומוצ"ש. שהגדולים היו קטנים בשבת הם היו הולכים לישון מוקדם, לא פעם במוצ"ש הם כבר ישנו. היו הקטנה שלי יכולה בכיף ללכת לישון במוצ"ש שעה אחרי צאת שבת גם בשבתות קיץ.

לגבי גבולות, אני לא חושבת שיש הבדלים דרמטיים אבל הקטנים שלי עדיין קטנים ממש ואני כן זורמת יחסית גם עם הגדולים

מקבלים פרופורציות

יש כאלה שגם מתעייפים...

ובכללי - לפי זמני חוסר שגרה...

בשגרה את מרגישה אמא טובה ומאופסת? זה כבר פלוס ענק. ועכשיו - נסי למצוא את הנקודות שעוזרות לך לנהל את האימהות בשגרה, ומהן להשליך את מה שאפשר על זמני חוסר השגרה, כמו החופש הגדול...

רוב הסיכויים שזה לא יעבוד אחד לאחד בצורה מושלמת, אבל עדיין אולי יהיו דברים שיצליחו...

וחוץ מזה, יש טיפים ספציפיים לחופש הגדול, ואפשר ללמוד אותם ולהתפלל שהם יצליחו...

בכל אופן, קבלי הזדהות עמוקה!

מלא!!!

טףאהבתי את הכותרת של @מתואמת

אל תשפטי את עצמך לפי החופש הגדול

ממש נכון

וכבר יקל ויוריד מעצמך את המשא הכבד של האשמה העצמית המיוצרת והמופרכת הזו..

ועכשיו לפרקטיקה

לי מלא פעמים אין כח לצאת בבוקר

אבל היציאה עושה להם ממש טוב

אז מאודדדד עוזר

שכשקמים אז להגיד להם בשעה 2 או 4

יוצאים ל***

יום שאין לי משהו להודיע להם בבוקר

האמת הרבה יוצר קשה

הכל מרגיש מסטיק

אני לא יודעת מה עושים הם גם לא. ויש תחושת מריחה...

חוץ מזה כדאי לכנס ישיבה של כולם לתכנן טת שלושת השבועות שנותרו

קודם לעשות רשימה ואת זה גם למדת  מ @מתואמת  (תודה רבה!!!!)

של כל הדברים שהם רוצים לעשות

אפשר לרשום הכל

גם דברים לא הגיוניים

ואז לשבץ בלוח

ולהסביר גם מה לא הגיוני.. 

אחרי זה הייתי מנסה אם הם גדולים לנצל את האווירה הטובה ולהסביר שכדי שלכולנו יהיה נעם בבית

תשמחי שכל אחד יקח לעצמו משהן שהוא אוהב לעזור בו לעדו. רק בימים אי זןגיים

או משהו כזה...

וגם להסביר שיש זמנים שאמא עסוקה בצורכי הבית והילדים מעסיקים את עצמם..

חוץ מזה לקנןת הרבה חונרי יצירה וכל יום אחרי ארוחת בוקר להוציא להם שיעבירו כמה זמן שאת תוכלי להתארגן

אם הפ גדולים אפשר ללכת לספרי  ולהשאיל ספרים 

ואז לעשות צופר על קריאתי ספרים/ מספר עמודים/ פרקים

כל מי שקורא 10 עמודים מקבל שוקולד **קוביות שוקולד ואז ככה יווצר זמן קריאה

אפשר גם לעודד בדרכים אחרו  יותר חינוכיות 😉

בהצלחה ממשששש

ועם כל מה שכתבתי לא הכל עובד

ויש ימים מאתגרים 

ואצלי בעלי נמצא הרבה אז זה אחרת לגמרי מאשר למי שלבד...

זו ממש עבודה של יום יום, שעה שעה להיות בסנטר של עצמי. לא לצאת מדעתי .

אם את במצב כ"כ הישרדותי אז רק תקלי על עצמך כמה שניתן!

ויש אפשרות שתקחי לך שמני שקט לבד עם עצמך?

כל דבר שיכול לתת את זה שווה את זה

ממש ממש

נשארו שלושה שבועות העיקר לעבור אותם בשפיות

לשבת ערב לפני ולתכנן את היום למחרת (כולל מה אוכלים).

לא ממש לעומק, אבל בכללי-

נגיד אתמול החלטתי שהיום נתחיל עם גן שעשועים על הבוקר, נחזור למנוחה ואבטיח להתאוששות, אח''כ יצירה ואז משחקים לבד בזמן שאמא מכינה צהריים (עוף ותפו''א).

בסוף במקום יצירה הם רצו לאפות קרקרים, וזרמתי איתם, אבל בגדול זה נותן איזה עוגן ליום למרות שאין פה משהו וואו.

בצהריים קבוע הקטן ישן ואני מצטרפת אליו והגדולים הם קוראים ספרים. אז זה גם עוזר, שיש עוגנים קבועים ביום (וגם הולכים בשביל זה לספריה, ופעם שפספסנו הלכנו לחברים להשאיל מהם... נותן עוד תעסוקות 😀)

נראה לי שהדבר המרכזי שאת צריכה זה לראות את עצמך בתוך הכאוס.

לעשות כל יום משהו טוב ונומד בשביל עצמך, ולא בשביל הילדים.

רק בשביל להצליח לנשום קצת...

נשמע שהקושי המרכזי שלך זה החוויה הרגשית שלך

(שהיא מאד טבעית ומובנת)

מחנק, מתח, תסכול כעס, תשישות...

כאמהות אנחנו הרבה פעמים מתמקדות בתפעול השוטף של הבית והילדים, וגם בצרכים הרגשיים שלהם, אבל שוכחים את אלה שלנו, וזה באמת יוצר הרבה פעמים תחושות קשות ומשפיע על כל החוויה ההורית שלנו, ומתוך כך גם על הפניות לילדים ובכלל.

חשוב ממש לראות אותך, כאדם, כאישה, כאמא,

מה קורה איתך, איך את מרגישה, למה את זקוקה.

לתת לעצמך את המרחב שאת צריכה פיזית ורגשית, ולא לתת לעומס להטביע אותך בתחתית שרשרת המזון.

הפוך, כשתהיי שמחה, כשתהיי ראויה, גם השאר יהיה יותר בפשטות בע"ה.

כל אחת שכתבה חיזקה וריגשה.

לצערי עוד טובעת.

יש ימים וזמנים נחמדים אבל קצת הרבה מדי מחנק ותחושת טביעה. שה' יעזור לי.

אבל ההודעות שלכם משמחות מאד.

תודה יקרות !!

בס"ד

יאללה כמעט הסתיים!

יש תקופות פחות מוצלחות, כבר תגיע טובה יותר 🤗🤗🤗

או שזה בגדר שחיה מעורבת?

תהנו!

יש מסלוחי מים בצפון כמו נחל דן, חצבאני, בניאס(בבניאס העליון אין בכלל כניסה למים ; אבל יש מפלים וממש יפה ומוצל , אז פחןת בעיות צניעות)

גם אצלי יש פערי גילאים גדולים מאוד. ובדרך כלל טבע מענין את כולם.

בבין הזמנים הרוב דתים, ואלו מסלולים שלא יושבים בהם במקום אחד אלא הולכים , רוב האנשים דתים מסביב אז מקסימום אם זו מישהי אחת מורידים משקפים/ ממשיכים ללכת ומסתכלים למקום אחר/ עוצרים רגע בצד יחד ומחכים שיעברו אותנו.

אוהבת את מוזיאון המדע.

ולרגע לא הבנתי מה לפורים ולחופש הגדול...

אני דווקא בעד להכניס חיים בפורום הזה...

פדיחה...!!

למשל פארק הקופים , והאבא יוצא עם הגדולים כשממצים למסלול רייזרים סמוך ביער בן שמן .

או לצאת לספורט ימי , אשדוד ,כנרת וכד . הגדולים נהנים באבובים שקשורים לסירה, והצעירים או מי שלא רוצה להרטב יושב בסירה.

לק"י

לפורום הזה יש ניק אנונימי אחר.

תפני לאחת מאיתנו באישי כדי לקבל סיסמא.

גם כאן וגם באופן מקצועי!

אלופה!!

גבול אדום ועונש , לא פיזי כמובן .

לגבי משחקי כדורגל זה תלוי מה מקובל אצלכם באזור. אצלנו הם באמת רק מתארגנים בתשע בערב אז חוזרים מאוחר.

בגדול , צריך מצד אחד לקבל שהוא גדול ויותר לדבר ולהקשיב ולחפש פשרות , מצד שני אתם עדיין אחראים עליו לפחות עד גיל 18 כך שיש לכם זכות וגם חובה להפעיל סמכויות איפה שזה נדרש. קל להגיד , קשה לבצע 😀

הוא אוהב לשחק וחברים שלו נשארים עד מאוחר

לא נעים להיות יוצא דופן

הוא לא רוצה שיחליטו בשבילו

מנין זו מצווה שלו

הוא לא רוצה שיתערבו לו

בגיל כזה יש עדיין ילדים שמגיבים פיזית להצקות

אני בגישה שלא להחליט בשביל הילדים גם בגיל קטן

אני מכוונת ומלמדת אבל לא מחליטה בשבילם

ככה הם מתנסים ולומדים לבחור נכון

אם הם מתנגדים אני מפתחת דיון ומגיעים לעמק השווה

גם אני מתגמשת וככה הם לומדים להתגמש בעצמם

בגיל כזה הייתי נותנת לשחק עד מאוחר בחופש

לא הייתי מתערבת בעניני מנין

וכן הייתי מתערבת בהפעלת כוח ומסבירה שזה אסור כל פעם שזה קורה עד להפנמה 

לא יתן כלום

הוא כבר ילד גדול כדי שתוכלו להסביר לו דברים בהגיון

לגבי השעות אם הוא באמת משחק כדורגל לא רואה בעיה

אולי תגידו לו שאתם מחכים לו ובודקים מידי פעם שהוא בסדר

אולי יהיה לו לא נעים והוא יחזור מוקדם יותר

ככל שתתנו לו הרגשה שאתם סומכים עליו ותשמרו על יחסים טובים וקשר קרוב (עם מינימום מאבקים) כך יהיה יותר טוב.

יכולה לספר שאצלנו ביישוב, החברים של בן העוד מעט עשר בהחלט נפגשים בשמונה - תשע ונשארים במגרש עד סביבות 23:00 בקלות. הבן שלי לא הולך כי הוא לא כל כך אוהב כדורגל ובאופן כללי לפעמים קשה לו עם חברים( הוא על הרצף).

בעיקרון הוחלט על ידי ההורים שבחופש ירשו עד עשר, אבל בפועל זה בהחלט מגיע לאחת עשרה וגם מאוחר יותר, ובערבי שבתות גם עד שתים עשרה.

מלהתווכח איתו על חזרה הביתה לפני שתים עשרה בגיל שלו, לדעתי יצא רק דברים רעים. קחי בחשבון שנורא חם ורוב הסיכויים שאם יציע לחברים לשחק מוקדם יותר הם פשוט לא ירצו.

אני חושבת שאתם צריכים לעשות חושבים, על מה שווה וראוי להתווכח ולריב איתו, ומה לעזוב לגמרי ובכלל לא להכנס לכזה.

בדוגמאות שהבאת, תפילה במנין זה עניין שלו. הוא מכיר את הדעות שלכם ויתכן ורואה דוגמא אישית של אבא שלו, את יכולה מדי פעם להשחיל בשיחה איך את גאה בו/איזה יופי/איך משמח אותך שאפילו בחופש הוא משקיע וקם למנין( כן כן, זה חיובי אפילו אם זה מנין מאוחר).

לעומת זאת, אלימות יכולה להיות קו אדום, גם כאן צריך לשים לב האם אתם מגיבים בצורה מוגזמת למריבות רגילות של אחים או שבאמת צריך לשים את הגבול בצורה ברורה יותר. אבל נסו להפחית מאבקים על שאר העניינים הפחות חשובים. 

אז ככה

תודה על התגובות, פתחתן לי את הראש

מצד שני אני מתקשה לקבל את זה שעלי לאפשר לו לשחק בחוץ עד שעות מאוחרות כי בסוף זה משפיע גם על הקימה בבוקר. דבר משפיע על דבר..

ואני מנסה להבין איפה עובר הגבול, נכון אלו החיים שלו והוא יחליט אם להתפלל ואם במניין, מצד שני אנחנו ההורים שלו ואנחנו צריכים להכווין אותו. בגיל הזה אין לו מספיק שיקול כדי לקבל החלטות כאלה אז עד איפה וכמה אנחנו צריכים להתערב?

וגם לא חושבת שנכון להתרגל להפוך יום ולילה- בלילות לשחק בחוץ וביום להתחפר במיטה

זה ממש בעייתי בעיני ועלול לפגוע בתפקוד שלו

ואם נניח הבת שלי בת 13 תחליט שבא לה ללכת עם מכנסיים, גם לאפשר לה כי אלו החיים שלה?

לק"י

לאנונימי של הפורום הזה.

לא להמשיך להגיב משל הו"ל בבקשה...

ילד רוצה לעשות משהו

לא תמיד אפשר לעצור אותו מלעשות

צריך לשמור על תקשורת טובה והובלה הורית אבל אין וודאות שילד יעשה מה שאומרים לו או מה שנכון

כדאי לקבל את זה מראש ולא להגיע לבעיות ביחסי הורה- ילד ורק אז להבין

שבגיל הזה להתערב זה יותר להסביר, מה אתם חושבים שנכון ולמה

ולהבין שבסופו של דבר זה החלטה שלו. וככל שהוא יגדל זה ילך ויתחזק- כי גם אם עכשיו יש לכם שליטה על חלק מההחלטות שלו, בגיל 17-18 גם את זה כבר אין...

אפשר כן לעשות כללים של הבית, אבל לדעתי רק בדברים קריטיים ממש.

לגבי להפוך את השעות- זה הגיל🤷🏻‍♀️ כל המתבגרים שאני מכירה הופכים את השעות שלהם כשאין להם בית ספר לקום אליו... 

אישית אני כן הרשיתי לבת שלי ללבוש מכנסיים למרות שאני לובשת רק חצאיות, אבל מניחה שאנחנו חיות בחברה שונה ויש לנו השקפת עולם שונה (למעשה אני כיום מעדיפה שהיא תלך עם מכנסיים כי זה הרבה יותר צנוע מהחצאיות הקצרצרות שהולכות פה)

הוא חייב במצוות.

כלומר- הקב''ה העביר את האחריות על קיום המצוות שלו אליו.

זה לא אומר שאין לך יותר תפקיד כאמא, אבל זה לא עלייך.

אז מה התפקיד שלך?

לתת דוגמא אישית. ליצור שיח (לא חפירות! בעיקר הקשבה). לברר לעצמך למה הדברים חשובים לך, ולהתקדם בהם בעצמך. הרבה פחות לשנות אותו, או לנסות להכריח בכוח.

לא סתם הוא נכנס למאבקי כוח- הוא רוצה להיות אחראי על החיים שלו, וכשאת לא מאפשרת במקומות 'סבירים', הוא ילחם חזק יותר ויותר.

ברור שכן צריך לשים גבולות וקווים אדומים, אבל לא 'לבזבז' את הכוחות על דברים שהם לא קריטיים.

בעיני, חזרה ב-12 כשעושים דבר מועיל- זה לא קריטי.

לקום למניין מאוחר- זה לא קריטי (אפילו תפילה ביחיד עוברת לי בגרון).

וחיבוק גדול על המעבר לשלב הזה של ההורות.

זה ממש ממש שונה מגידול של ילדים קטנים, וגם לי לקח שנים לעשות את הסוויץ' בראש.

לגבי שעת חזרה, למה בעצם זה מפריע לכם?

בגלל שהולך לישון מאוחר? זה שעות נורמליות למתבגרים בחופש. כל מתבגרי הבית עוד ערים כאן... כשיש כמה ילדים גדולים, מבינים שזו המציאות.

לגבי מנין בבוקר, אחרי כמה ילדים הגענו למסקנה שזה שלו, ואם נלחץ ונעשה מזה ענין זה רק יגרום לאנטי, ןהפוך כשזה שלהם, חלק מהילדים קמים למנין כלשהו( מנין אחרון זה ממש בסדר). ולמי שקשה יותר, הפעמים שקם מרצונו ויוזמתו שוות יותר מזה שהיינו לוחצים ועושים ענין, זה רק משניא.

בגיל ההתבגרות הגבולות צריכים לבוא מתוך שיח, לא מלמעלה ולא מתחברת לעונשים וסנקציות בגיל הזה, רק מרחיק ומשניא. אם משהו חשוב לכם אפשר לדבר איתו, לשמע מה חשוב לו ומה חשןב לכם ולהגיע להסכמות. לפעמים קשה לפתח שיח כזה עם נער מתבגר, כשממש קשוה לנו להצליח לדבר, לפעמים יוצאים קונים אייס קפה או שוורמה( תלוי בתקציב... ). ואז הלב פתוח יותר .

באופן כללי מציעה להבין שהוא גדל ונורמלי שלא כל דבר שיעשה ימצא חן בעינכם. כדאי לחשב טוב מה באמת מפריע לכם וחשוב לכם לפני שעושים ממנו ענין , ומה שפחות קריטי לשחרר.

שאלת גם על בת, בגיל 13 לפי דעתי, זה עדין גיל לכוון ולהסביר. את גם יכולה לא לקנות מכנסים... מניחה שאת עדין קונה את הבגדים.

ממש כדאי כמה שיותר שיהיה מתוך דיבור ןהסבר כי ממילא עוד לא הרבה שנים היא ממש תלבש רק מה שהיא רוצה, מה שיבוא בטוב ובחיבור היא תעשה, ומה שיבוא בכפיה היא תזרוק. 

הלוואי שהבנים פה ביישוב בגיל הזה היו חוזרים בשעה הזאת . ולקום למנין המאוחר זה בכלל וואו. כל הכבוד שקם כנראה יש לו מצפן פנימי שחינכתם אותו אליו.

בגיל ההתבגרות חשוב בעיקר השיח המכבד בינכם . לקחת אויר.ונשים חכמות פה בטח פרטו יותר. לא קראתי הכל.

בהצלחה 

הוא צריך לרצות ולבחור בכוחות עצמו

אם נותנים לו את זה

אין לו סיבה למרוד 

לפני כן היית ילד או מבוגר.

מהרגע שאדם הראה סימני בגרות מינית הוא נחשב מבוגר לכל דבר ועניין. לא היה לו צורך להתמרד כי הוא קיבל די מהר זכויות ו(בעיקר) חובות של אדם מבוגר.

הרעיון שבגילאים האלו הוא נחשב עדיין סוג של ילד וסוג של מבוגר, התחיל רק כאשר לאחוז משמעותי מספיק מאוכלוסיה היה מצב כלכלי יציב דיו כדי לא להעיף ילדים מהבית בשנייה הראשונה שהם מראים שמץ של בגרות.

אם ככה, גיל ההתבגרות הוא מאוד חדש שמושפע מתנאים חברתיים והיחס אליו בתור עובדה מוגמרת, וההנחה שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם הגיל הזה, יכולה להיות מוטלת בספק.

גם לא הבנתי את ההנחה שצריך להתעקש בפני הילד על דברים שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהם ימרדו בנו עליהם ולא באמת חשובים להורה.

האמת זה מזכיר לי בית ספר יסודי תורני באזור גדלתי בו שדרש בקוד הלבוש שבנות ילבשו גרביים כמו הדעה המחמירה, למרות שזה בית ספר דתי לאומי. ההסבר ששמעתי שמנהל בית הספר נתן הוא ש"אני רוצה שאחר צהריים כשהם ירגישו צורך למרוד בי ולהשתחרר מקוד הלבוש של בית הספר, הן יורידו את הגרביים ולא יקצרו את החצאית."

זה עדיין גורם למאבקים מיותרים לשני הצדדים, שבהם הילדים נאלצים להתחייב לדבר שמבוגר מראש לא מאמין בו, והופך את כל עניין המרד להצגה לא אמיתית. אני גם לא חושבת שבדורות הקודמים התעקשו על דברים שלא היו מהותיים בעיניהם, אחרת למה להתעקש עליהם?  עמדת הפנים הזאת לא נותנת ליד את תחושת נפרדות והעצמאות שהוא רוצה. 

למדתי לפני כמה שבועות מחקר שאמר שאפשר לחלק את המתבגרים ל:  שליש עם התבגרות רגועה, שליש עם התבגרות סוערת ועוד שליש באמצע. בעיני התעקשות על דברים לא מהותיים דוחפת את המתבגר להתבגרות סוערת. הצורך של מתבגר הוא בבנית זהות נפרדת , אם יש לו קשר טוב עם ההורים שלו, עדין תשאר לו ביקורת עליהם ויהיה לו במה למרוד, אבל המרד יהיה רך יותר.

אפשר למרוד גם בשקט , פשוט לעשות אחרת מההורים בלי מרד סוער. יש לי בת אחת שהיתה מתבגרת רגועה, גם לה היה מרד, ןהיא עשתה דברים ששונים מאיתנו , אבל בשקט, בלי לריב עליהם. גם המתבגרים שלי שמתווכחים איתנו, חוץ ממקרים בודדים לא הגענו לדרמות ב"ה, וזה עדין קשה ומאתגר והם לא תמיד עושים מה שאנחנו רוצים ובוחרים בחירות שלא תמיד הינו בוחרים בשבילם, אנחנו משתדלים לדבר , לברר לדון, לפעמים זה קשה ממש. אבל אם היינו מתעקשים המון הם לא היו מדברים איתנו בכלל , ועושים מה שהם רוצים.

בקיצור : אני מאמינה שבגיל ההתבגרות רוב הגבולות יעילים רק מתוך שיח ודיון.

לי עוזר להסתכל גם על הגדולים שלי ,שהן מעל גיל 20 ולהבין שממילא עוד רגע האחים המתבגרים שלהם יעשו מה שהם רוצים, כמוהם, ואז מה שיבוא בכח ומלמעלה בלי הבנה לא יהיה שווה כלום. 

מצד שני אני לא מבינה את הטיעון שעוד כמה שנים הם יגדלו ויעשו מה שהם רוצים. ברור לי שבגיל 18 עושים מה שהם רוצים. אבל איך זה קשור לגבולות בגיל 15 ?

אלו שנים משמעותיות ולדעתי כל שנה עושה הבדל . בן 18 שלי לתחושתי בן אדם בוגר , בת כמעט 17 כמעט בוגרת ובן 15 ממש לא , הוא בשיא גיל ההתבגרות וממש אין לו שיקול דעת שיש בגיל 18.

לגבי גבולות ועוצמת המרד אני גם לא בטוחה . כשאני הייתי בגיל ההתבגרות , דווקא ילדים שהוריהם לא ידעו מה קורה ושיחררו לגמרי עשו הרבה דברים שלא כדאי לעשות. הרבה פעמים אמירה " אני סומכת על ילד שלי " לא עבדה.

בחירת דרך שונה מהורים , אני לא חושבת שזה בא מתוך מרד. אני גם בחרתי דרך שונה . אבל אני גדלתי בתקופה אחרת , יש אופי אחר ומה שהתאים להורים שלי פשוט לא מתאים לי. אז אם ילדים שלי בוחרים במשהו שזה קצת שונה אני לא רואה בזה מרד אלא שזה מה שמתאים להם...

עבר עריכה על ידי אורי8 בתאריך כ' באב תשפ"ה 21:16

אני יודעת שבן ה15 , יעשה רק מה שהוא רוצה ממש עוד מעט. ולכן את מעט השליטה שנשארה לי אני מעדיפה להשקיע בשיחה , הקשבה, דיון. ולא בלריב על גבולות ברורים שהצבתי, שבגלל שהם באים בכפיה לא ישאר מהם כלום עוד רגע.

וגם זה לא שביום אחד בגיל 18 הם עושים מה שהם רוצים, זה קורה בהדרגה, הרבה בני 15 עושים מה שהם רוצים בלי שההורים יודעים. ככל שהגבולות בבית נוקשים יותר ויש פחות שיחה וקשר יש יותר הסתרה.

כשכתבתי בחירת דרך שונה לא התכוונתי למשהו דרמתי כמו להפוך לחילוני, זה יכול להיות : להתלבש יותר צנוע מאמא( לגוג: גרבים כשהאמא לא שמה) / ללבוש בגדים פחות צנועים מההלכה/ לעשן עם חברים/ ליסוע בטרמפים כדי לרעות צאן בחווה / לזלזל בלימודים ולעשות 3 יחדות בבית שזה חשוב בו וכשאתה יכול לעשות 5/ לעשות נזם/ לחזור מהסניף מאודד מאוחר/ לא לקום לתפילה במנין  וכו... זה באמת לבחור דרך וסגנון, וזה לא חייב לבוא כמרד.

נער מתבגר לא חייב למרוד , הוא צריך לבנות את עצמו כאדם נפרד מהוריו, שלא נותנים לו ונלחמים בדברים שהוא רואה בהם חלק מהאישיות שלו , זה יכול להפוך למרד.

לומר לה להוריד?

אם היא רוצה תשומת לב, תני לה בצורה חיובית. צאי איתה לבית קפה/ הליכה. תתעניני בה באופן קבוע. אם זו הסיבה של הנזם , זה ירד מעצמו אחרי תקופה .

לריב איתה על הנזם , זה לא התיחסות שהיא מחפשת. ואם מעירים לה עליו ואוסרים עליה, זה מה שיגרום לה לעושות עוד כמה חורים, כולל אחד בגבה. 

לבת שלי אין נזם.

מנסה להסביר . אם אמא היא רק חברה שהיא יוצאת להליכה ומקשיבה , לילד אין ממי להיפרד , אין לו הורה למרוד. אין לו גם את מי שיעצור אותו כשצריך. או אפילו ייתן אמירה ברורה.

והיא גם יכולה לומר אמירה ברורה. וגם כדאי שתאמר את דעתה, אבל ככל שהגיל עולה הגבולות הופכים לפחות כפיה והנחתה מלמעלה לדיון והקשבה, וכן ברור שהיא יודעת את דעתך.

בגיל 13 זה עוד גיל שיש מקום לומר לילדה, את לא הולכת עם החצאית הזו.

בגיל 16 - 17 פחות. בגיל 18 היא תלך איך שבא לה, ונתפלל שיבוא לה ללכת צנוע, והלב שלה היה פתוח לקבל את דעתנו על צניעות ולא למרוד בה.

מה הכוונה לעצור אותו? אם הוא עושה משהו ממש בעיתי אז ברור שנאמר את דעתנו בצורה ברורה, מאוד תלוי באיזה דבר מדובר ומה הגיל שלו.

עונשים , לפי דעתי, חד משמעית לא רלוונטים בגיל ההתבגרות.

וכן , ככל שהילד גדל נראה לי טוב שנכנסת בחינה של חברות לקשר. זה לא קורה ביום אחד, כשהבת שלך תהיה בת 22 תרצי שתהיה חברות בקשר שלכם? ( לא רק חברות , תמיד תהיי אמא וזה קצת אחרת מחברה).

מתי הקשר הזה יתחיל להתפתח ? פתאום בגיל 20?

הדור היום מאוד עצמאי והם לא מקבלים שום כפיה חיצונית, רק מתוך חיבור והבנה. עונשים וכפיה רק עושים נזק.

הקשבה ושיחה לא אומרים שאיבדת את המקום שלך כאמא , לא צריך לנסות להיות חברה שלהם אלא אמא שיש לה דעות , היא אומרת אותם ומסבירה והיא גם מקשיבה ולא כופה , לפעמים יש גבולות שאפשר לומר , לא אצלנו בבית... אלו גבולות הבית.

ממליצה לקרא את הספר הסמכות החדשה של חים עומר.

אני גם יועצת באולפנא ורואה לפעמים בנות שבאות מבית נוקשה, באופן לא מותאם לגיל.   יש בנות שבסדר עם זה ויש בנות שעושות ממש הפוך ברגע שהן יכולות. 

ואחרי שיחה עם מטפל פתאום עולות מחשבות שזה לא טוב.

לגבי חברות עם בת עשרים. מבחינתי למה לא. אבל ממה שאני רואה וגם קוראת בפורום הריון ולידה בנות לא רוצות קשר כזה עם אמא , הן רוצות קשר אמא-בת כזה שאמא תקשיב , תכיל , תעזור.

לגבי מה שאת אומרת , איך אני אמורה להיות אחראית על מישהו שאין לי שליטה עליו.

ועוד פעם , בגיל שמונה עשרה בן אדם מחליט החלטות שלו. אם הוא בגיל בוגר מחליט על לבוש לא צנוע כדי לעשות דווקא לאמא נוקשה או למחנכת לא מוצלחת , כנראה הוא לא בוגר ואין לו שיקול דעת , הורים כנראה גם יצטרכו לטפל בו עוד כמה שנים טובות כי הוא לא גדל...

מה כוונה לעצור ? תלוי...

לא התכוונתי לחברות ממש, ברןר שבת 22 צריכה אותי בתור אמא , אבל זה קשר שיש בו צד חברי יותר, אני לא מחליטה בשבילה ולא אומרת לה מה לעשות , ברור שהיא צריכה אותי כאמא של עזרה וכו... . והתכוונתי שהצד הזה בקשר מתחיל להבנות בגיל ההתבגרות.

לגבי אחריות, מה הכוןנה, איך את יכולה להיות אחראית על מישהו שאין לך שליטה עליו?

באמת אין שליטה על נער בן 16-17, זו המציאות, מי יבוא אליך בתלונות? דרך אגב , גם כשבאולפנא שאני עובדת בה מגיעה קבסית לנערה בגיל הזה שנעדרת מהלימודים, מעל גיל 15 היא לא יכולה לתבע את ההורים, היא יודעת שהיא פועלת בעיקר מול הילדה, מול ההורים זה - לידע אותם, מנסים לשתף פעולה יחד, לכולם ברור שההורים לא יכולים לכפות עליה.

הורים שמנסים לשלט על נער בגיל הזה מקבלים מרד /הסתרה  או ילד מתוסכל שרק מחכה לצאת מהבית. 

ברור שאם נער בן 17 עושה בעיות בבית ספר , כן יפנו להוריו . בכלל כל המערכת הזאת של ילדים קטינים -הורים , ילדים קטינים -מורים בנויה על זה שילדים מקשיבים למבוגר.

אולי נכון לקצר את התקופה עד גיל 16 , לא יודעת אבל בינתיים זה ככה.

אני יועצת בכיתו י- יב, אני עובדת מול הורים אבל הרבה פחות מנה שהיה כשהיתי יועצת ביסודי.

זה שלב בינים ,  מצד אחד עד גיל 18 ההורים אחראים וחיבים לידע אותם בדברים חריגים, וגם הרבה פעמים זה עוזר לשתף אותם. אבל יש הרבה אמצע. ביסודי פונים להורים בכל דבר. בתיכון רוב העבודה היא מול הבנות, ופונים להורים במקרי קצה, קודם כל עובדים מול הבת, מדברים איתה, עושים איתה הסכמים וכו..

זה גיל בינים ויש מקרים שבת מבקשת שלא נפנה להורים ואם זה לא מקרים שמחויבים בחוק( אובדנות), אנחנו נכבד את בקשתה בגיל הזה, לפעמים נתייעץ אם מותר לנו , ויש הבדל בין גיל 13  ל 17.

בגיל 13 כמעט תמיד נפנה להורים, בגיל 17 , רק במקרי קצה, או אם נראה לנו שזה יעזור , אבל יש לנו שיקול דעת

אני מנסה לומר שיש אמצע, הטריד אותך שאת אחראית על ילד שאין לך שליטה עליו,  זה נכון, אין לך שליטה על ילד בן 17( ולפעמים גם קודם).

גם גורמי החוק מבינים את זה, מידעים ומשתפים הורים לא דורשים מהם שליטה בילד.

בגיל הזה אם תנסי להשיג שליטה בילד , לא תצליחי ותקבלי ההפך. ההשפעה על הילד בגיל הזה נעשית רק מתוך קשר טוב.

כנראה הוא כבר לא בשליטה , איזה היפך הוא כבר יכול לקבל?

אם בגיל גדול אתם תפנו רק במקרי קצה , מה בעצם המטרה? לא מגיעים למקרי קצה תוך דקה וחצי , זה תהליך . אז יוצא שבמסגרת לא באמת יכולים לעזור , וגם ההורים שיחררו או לא יודעים מה קורה.

אם ילד מזלזל בלימודים , עוד יש הרבה לאן להתדרדר וזה יכול לקרות אם ההורים מנסים להשיג שליטה בכח ועונשים.

לפעמים בית הספר יכול לעזור טוב יותר כשהוא בקשר עם הילד ולא רץ להורים על כל דבר( מדברת על תיכון), בגדול מבחינת העדרויות וציונים יש תוכנת משוב ואם זה חשוב להורה הוא יכול להכנס ולדעת הכל, אבל המורות לא מעדכנות בהכל  כמו בגיל צעיר יותר. ומנבות לפתור בעיות מול הילד.

כן מידעים הורים כשיש משהו קיצוני, אבל אני לא מצליחה להבהיר את הנקודה , אני מרגישה שאת מבינה אותי בשחור לבן, יש אחריות או אין, יש שליטה או אין. זה גיל של בינים, צריך הרבה אינטואיציה לפעול נכון, לתת הרגשה שהילד בוחר ואחראי על חייו ,לא לכפות אבל עדין להיות בתמונה, דרך הקשר עם הילד. זאת בעיני הדרך בגיל הזה, זה מורכב כאמא , טועים הרבה , אבל זו הדרך בעיני.

אי אפשר להתיחס לילד בן 16 כמו לילד בן 12, לא ביום אחד בגיל 18 הוא פתאום בוגר, יש שלב בינים של קשר וליווי ומתן עצמאות ומרחב והוא מורכב. .

ויש נתינת מרחב . אבל עד כמה מרחב?

אולי ילד צריך שאמא תבוא ותגיד : אתה לא הולך לגבעה , אתה נשאר בבית וחוזר הביתה בשעה נורמלית ולא הולך לעשן עם חברים... 

ובאמת תלוי באינטואיציה של ההורה לגבי מה הצורך של הילד.

כשילדה רוצה נזם כדי להראות את הנפרדות והיחודיות שלה מול ההורים, ומדברת יותר על לפני הנזם/עגיל שני/עגיל שלישי/הליקס וכדו'...

ילדה בגיל ההתבגרות (מדברת על השלב המוקדם יותר, מקסימום עד גיל 15-16) שמבקשת לעשות נזם רוצה לפעמים גם שההורים יתנגדו לפחות בשלב הראשון,

הנזם (כדוגמה) פחות "שווה" כנפרדות, אם ההורים לא התנגדו ואיפשרו אותו מיידית.

התנגדות של ההורים לפחות לתקופה עוזרת לילד לא לחפש משהו יותר בעייתי להראות נפרדות. 

לעומת זאת, אחרי שהנזם כבר נעשה תגובה כבר תיצור התנגדות ולא קשר.

בגיל המאוחר יותר (17 והלאה), עם הקשר כבר בנוי, אפשר להבהיר לילד מה דעתנו אבל בסופו של דבר ההחלטה היא שלו.

ואם  הוא מקבל ממך והכל עובר חלק, מעולה.

כשאני חושבת על בני ה15-16 שלי( יש לי 2 בגיל הזה), נראה לי שהיתי אומרת, אני מעדיפה שלא תלך... ומסבירה, ושומעת למה זה  חשוב לו ומנסה להגיע לאמצע כלשהו שיתן מענה לצורך שלי וגם לצורך שלו.

לא היתי פשוט אומרת - אתה לא הולך וזהו. או : אתה כאן בשעה x וזהו. זה בדרך כלל מעורר התנגדות, וגם מה תעשי אם הוא לא יחזור בשעה שקבעת? בעיני זה לא גיל לעונשים וסנקציות.

יש דברים שנוגעים להתנהלות הבית או לאחים הקטנים( כמו - אני לא מרשה לקחת אותם למעין) שבהם אהיה נחרצת, כי זה נוגע לבטיחות של האחים.

דרך אגב, ברור לילדים שאת לא מרשה לעשן, וברור שתאמרי את דעתך ותסבירי אותה. האם זה אומר שנער שיושב עם החברים שלו ואת לא שם לא ינסה? לא תמיד.

בסוף זה ניואנסים דקים שכל ילד והורה מוצאים מה מתאים להם. העקרון בעיני הוא גבולות גמישים עם הרבה קשר והקשבה.

זה נכון בעיני בערך מכיתה י. תלוי בילד. לפעמים גם קודם. ברור שמול ילד בן 17 אין עןנשים ואין הנחתה של גבולות ואיסורים. וברור שבגיל 12 ההורים עדין מחליטים, באמצע אמורים לתת בהדרגה יותר מרחב והגבולות צריכים להיות יותר מתוך קשר ודיבור . תלוי בהתבגרות והאופי של הילד. 

לי הייתה אמא נוקשה ולא התקרבתי לסיגריות . גם חמותי הייתה נוקשה ובעלי גם לא התקרב. אם הורים זרמו או לא שמו לב , ילדים עישנו כבר מגיל 13. לקראת תיכון כבר לא יכלו לשבת שיעור שלם בלי סיגריה. במצב כזה שיחה כבר לא עוזרת , חייבים תוכנית גמילה.

גם באזור שלנו יש קהילת עולים. אלו שמחזיקים ילדים חזק , ילדים שלהם יוצאים בסדר . אלא שלא , ילדים שלהם מתחילים כל הסיפור של וויפ, סיגריה , וודקה ...

זה לא עניין מה אני אעשה, גם בגיל שמונה אין לי הרבה מה לעשות , מה אפשר לעשות ? לא להביא קינוח? גם בגיל שלוש בעצם .

יש מלאי של סיגריות כי בעלי מעשן

למרות שהסיגריות נגישות

בן ה 15 שלי לא מנסה לעשן

ילד אחר מעל 18 מעשן פה ושם אבל לא קבוע

יום אחד הוא הגיע עם נרגילה

לא אמרתי כלום

אחרי כמה שבועות עבר לו והוא הפסיק

אולי יש ילדים שמצייתים לנוקשות

אני גם לא מתחברת לנוקשות וגם לא חושבת שזו דרך יעילה

ילד שנותנים לו לבחור מגיל צעיר (לפני גיל 3) ומכוונים אותו לבחור נכון

כנראה יבחר נכון גם בגילאים גדולים יותר

ילד שמחנכים אותו בנוקשות

גם אם הוא יצא לכאורה בסדר

יכולת הבחירה שלו פגועה

כי הוא לא התנסה מספיק ולא כוון לבחור נכון

בין נוקשות לזריקה וחוסר אכפתיות.

ובעיני האמצע הזה נקרא נוכחות הורית, יחד עם נתינת מרחב.

לזרוק זה לעצום עינים ושיעשו מה שבא להם.

אני לא מתכוונת לזה, אני לפעמים חופרת ( כהגדרת הילדים שלי) אומרת ומסבירה את דעתי המון ובהרבה הזדמנויות.

גם משתדלת לשמע אותם , למה חשוב להם וכו... ( לפעמים הם מדברים יותר לפעמים פחות, תלוי ילד).

אני פשוט משתדלת לא לכפות.

זו החזקה בעיני.

מה זה מחזיקים חזק? מה הם עושים בפועל מול נער בן 16?

מסכימה שלזרוק ולהתעלם זו לא דרך חינוך מומלצת.

אורי8, זה מאוד משמעותי בשבילי!!

מאד משמעותי גם לי לקרוא תובנות של מי שכבר עברה כמה פעמים את הגילאים שאני פוגשת לראשונה.

אבל למתבגרים שונים יש צורך שונה בנפרדות,

וגם באותה משפחה ועם אותו חינוך, מתבגר מסויים יעבור את הגיל בלי מרד משמעותי וימצא את מקומו ומתבגר אחר יעשה דברים שיותר מנוגדים לחינוך שקיבל.

אבל זה שמתבגר עושה דברים שיותר מנוגדים לדרך של ההורים, לא אומר שהוא עושה את זה מתוך מרד.

למשל, יכול מתבגר להחליט שהוא חילוני מתוך "דווקא", כי הוא רוצה לבעוט בחינוך ולהתריס, ומתבגר אחר יחליט שהוא עוזב את הדת כי הוא פחות מאמין או כי יש יותר פיתויים בצד השני, וכשיגיע להורים עדיין יכבד ואפילו ישמור על מה שהוא חושב שהכי מהותי להוריו.

שני התרחישים כמובן יכולים להיות מאוד כואבים להורים שגידלו ילד דתי, אבל המקום שהילד יוצא ממנו הוא שונה בעיניי, ומה שמעיד על זה זה אופי הקשר והתקשורת שנשאר בין הילד להורים.

נהננו מאוד, כל אלה מגיל שש ומעלה (כמובן, בת השש פחות ידעה לפתור את החידות אבל כן עזרה לחפש דברים).

ויש להם גם שולחן קטן עם דפים וצבעים לילדים הקטנים.

מומלץ בהחלט!

תגגלי "חדר חידות צפת".

סתם כיון למחשבה שמעודד יצירתיות

חדר בריחה בתמה של פו הדב, אם אני זוכרת נכון בהרצליה. אבל יקר מאוד. ולא היינו שם, אז זו לא המלצה, רק מסירת מידע.

וראיתי גם שיש בספריית אריאלה בתל אביב בספרית הרמב"ם סוג של חדר בריחה בחינם בתיאום מראש (כנ"ל, לא היינו בעצמנו)

היה ממש מוצלח ומותאם יחסית לילדים.

וגם התכנית חיובית- למצוא את סממני הקטורת או משהו כזה

דגים אם מתחברים לזה,

סלומון,קל להכין ואפשר לאכול קר.

מוקפץ פרווה הולך אצלי קר.

שועעית ירוקה מוקפצת עם שום ומלח לנישנושים.

אדממה לנישנושים

טונה,

סלט גדול( מבחינתי זה יחסית הרבה עבודה הרבה יותר מפשטידה פשוטה)

פשטידות ולזניות לחתוך מראש ואז רק להוציא ולחמם במיקרוגל.או לחילופין להכין במאפינס.

אצלי הולך להכין מראש שניצלים גם עוף וגם דג טרי ממש מוכן רק לטיגון אבל לא מטוגן.בשקיות של הקפאה אבל שטוח ממש בעובי של חצי סנטימטר,ואז הם פשוט מוציאים מהמקפיא זה מפשיר ממש מהר,בטח בחום של היום😉

ואז הם רק מטגנים ואוכלים.

האמת שמאד עזר לי פסטלים וסיגרים קפואים ושניצל תירס ופאלפל.

במיוחד אם יש נינגה

או שזורם לך שיכנסו למטבח וילכלכו קצת...

אבל זה ממש ארוחה מהירה.

האמת שלא בא- לי שיתחילו לטגן דברים אחרי ש'סגרתי' את המטבח, ואני רוצה משהו שיחממו במיקרו וילכלכו רק את הצלחת של עצמם...

איך אפשר לשמור על סלט במקרר שישאר טעים?

פשטידות דווקא יכול ללכת טוב אצלי. וגם הקנויים, למרות שהרבה פחות בריא.

זה להכין שייק עם פרות קפואים ושיבולת שועל ויוגורט ועודדברים כאלה

ממש סוגר פינה של ארוחה קלה ומשביעה

לק"י

סלט פסטה (עם עגבניות שרי וזיתים. ושיוסיפו טונה או גבינות).

סלט בורגול

לאכול בתוך פיתה/ לחמניה.

אני משתדלת שיהיו לי תמיד במקפיא קציצות טונה וקציצות עוף, זה סוגר פינות בשניות....

אצלי תמיד הולך מרק ירקות, אני עושה פעמיים בשבוע סיר ענק

כשיש לי כח להתקשקש שמה גם קניידלעך ומגדול עד קטן כולם מרוצים.

יודעת שירימו עלי גבה מרק בקיץ, אבל גם היום, היה אצלנו 39 מעלות חום ואכלנו מרק במזגן....

@יעל מהדרום, ו-@אמהלה!

אשמח לעוד רעיונות.

אולי גם דברים שדורשים יותר עבודה, אבל הילדים יכולים להכין לעצמם, מראש.

בס"ד

(של שחר סמית)

2 קוביות טופו חתוכות לקוביות קטנות

לרוטב:

4 כפות שמ"ז

6 כפות רוטב סויה מלוח קלאסי (קיקומן)

1.5 כף לימון

מערבבים בקערה את המצרכים לרוטב,

מוסיפים את קוביות הטופו,

שמים בתבנית (הכי טוב כשכל הקוביות בשכבה אחת)

אופים בתנור על 180 במשך 30 דקות.

אפשר להגיש עם קוסקוס / אורז / פסטה וצלחת ירקות חתוכים. מאד מאד טעים למי שאוהבת שילוב של סויה ולימון.

דווקא אחת הבנות מתחברת מאוד לטופו, ובכלל שכחתי שהמוצר הזה קיים.

תודה!

לק"י

ואופה בתנור. גם טעים.

(טופו חתוך לרצועות)

(גם על הרעיונות למעלה).

ננסה.