פורום אימהות השלב הבא (עמוד 3)

לק"י

והוא בטח יידע למי כדאי לפנות.

או להתייעץ עם היועץ מה כדאי לעשות ומי הכתובת לעזרה.

בהצלחה!

אבל בחלק מהשרותים הפסיכולוגים החינוכיים יש תוכנית שנקראת דלת פתוחה מדובר על מס' מפגשים עם פסיכולוג להדרכת הורים ממוקדת, אולי זה יכול לתת כיוון התחלתי

תתחילו בפגישה אחת כדי להציג את הקושי, ואז הוא ידע למקד אתכם באיזה כיוון לטפל. (המשך הדרכת הורים/אבחון בהתפתחות הילד וכו')

בהצלחה❤️

תודה!

לקוב אם מושקעים כבר בילד תקופה ארוכה- אני מאמינה שהרבה לא יחליפו את הקיים

אבל הם היו מגלים שאמא שלהם אי שם לא רוצה אותם

ומעדיפה מישהו אחר שהיא גידלה ולא ילדה....

וואלה שאלה קשה

אבל הם הביולוגים

אז מה אם הם היו מגלים שיש להם אמא ביולוגית אי שם? והיא מעדיפה את אלה שהיא גידלה על פניהם.. 

כי החיים הם מורכבים ולמה מהחליט שיהיה רק אופציה אחת

להיפך הרבה םעמים החיים דורשים ממנו להתגמש ולחשוב מחוץ לקופסה על אופציות שהיו נראות לא ריאליות...

וחבל שזה עלול להכאיב.. מה התועלת בעצם?

סתם...

זו באמת שאלה קשה מאוד!

פעיל ומאוד מתאים לשאלה..

סליחה..

פדיחה!

לגבי טיקט טוב רייד... (נתן לי קצת הרגשה של שואה🤦😅)

הייתי צריכה להוסיף בהודעה הראשונה שכמה שיותר קצר יותר טוב🤭

בחופש אני אוהבת לשחק איתם, בסוג של זמן אישי, ואין לי סבלנות לארוכים האלה 🙈

דרך אגב, יש בעלי אקספרס דאבל עם ציורים יהודיים.

גם סבאטור הוא משחק חביב, מיועד לכמה שחקנים, והתחרות לא אישית (כן בין השחקנים, לא כולם נגד המשחק, אבל זה לא אישי).

פינות (משחק קלפים)

שוקו תות (קלפים)

אני במשחקים אובר תחרותיים משתמשת בזמנים שהם בפרץ אנרגיה מוגזם וצריך לתת לזה מסגרת. נגיד כשמתחילים להשתולל סביב שולחן שבת וכד'

משחק זריזות והבחנה, מעורב מזל, אז לא בהכרח הכי מהיר מנצח. בלי תורות כולם ביחד.

כן תחרותי אבל משחק קצר ומשעשע

ויש גם שרלוק- שזה מבוסס על זכרון ממש מוצלח

מיליונר המצוות.

סט

אליאס

מאצ מאדנס

קטמינו (משחק חשיבה שאפשר לשחק לבד. מתאים למגוון גדול של גילאים)

תפוס תכוס

שעת שיא (משחק חשיבה ליחיד)

דיקסיט (לא זוכרת לכמה משתתפים מתאים. בטוח יותר מ2. אני לא אהבתי אבל יודעת שיש הרבה שכן ממליצים)

אבל מנסה לדייק למה שאת מחפשת

רלוונטי משחקים "גדולים" יותר? כאלה שדורשים אסטרטגיה משמעותית יותר לאורך זמן וגם נמשכים יחסית יותר זמן?

כמה שחקנים משחקים אצלכם בדכ?

מתחילה בשיתופיים:

האי הנעלם, המדבר הנעלם- זה בגדול אותו משחק בתמות שונות. הוא טיפה-יותר מהשועל החמקמק אבל לא בהרבה. משחקים אותו אצלנו מגיל 5-6 בערך. החיסרון הגדול שלו בעיני זה שאם יש שחקן אחד שיותר מתקדם מחשבתית מהאחרים הוא עלול לנהל את המשחק והשאר ישחקו רק טכנית אבל הוא יבצע את כל הפעולות ויגיד מה לעשות וכל התכנונים וכו.. זה נכון גם לשועל החמקמק אז אם שם זה לא מפריע לכם אז גם פה כנראה לא יפריע מאוד.

פנדמיק- קצת יותר מתוחכם מהאי הנעלם אבל דיי דומה להם פשוט רמה מעל. אותם חסרונות(אנחנו משחקים בפער גילאים גדול אז זה משמעותי)

The mind- לא שיחקתי בעצמי אבל נראה חמוד, המטרה להצליח להניח קלפים ברצף בין השחקנים בלי לדבר ובלי להיפסל.(כלומר ביחד ליצור את הרצף)

הצוות- שמעתי שהוא מעולה ממש, גם שיתופי מבחינת מטרה משותפת אבל כל אחד משחק לעצמו והוא בנוי בצורה שאי אפשר להשתלט לאחרים. הוא בנוי שלבים שכל שלב קצר יחסית אז אפשר לעשות רצף של הרבה או לעשות רק שלבים מסוימים

סימילו- משחק קטן וחמוד ממש, לנו יש סימילו חיות. המטרה משותפת- צריך לגלות מה הקלף שנבחר, ובעצם צד אחד נותן רמזים לצד השני- הרמזים הם לא מילוליים אלא רק מניחים קלפים שהם דומים לקלף או שונים מהקלף הנבחר.

אם תרצי גם משחקים שהם לא שיתופיים אבל יחסית מעט השפעה בין השחקנים, בשמחה.

היא ליצור נפרדות מהם...

זה נראה הפוך מההיגיון - הרי הילדים הם ממש חלק מאיתנו, בטח מהאימהות, שממש גידלו אותם בתוך הגוף! אבל זה חשוב, גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. לא נוכל לעזור לילדים שלנו אם נהיה מעורבבים איתם יותר מדי - אין חבןש מתיר את עצמו מבית האסורים...

הרבנית רחל בזק מדברת על זה לפעמים, שווה לשמוע שיעורים שלה...

וצריך לראות אם אפשר לשנות את זה.

ילד צריך להרגיש שההורים הם עוגן ולא יתמוטטו אם קשה לו.

האם זה יושב על רגשות אשמה? או על עצב שיש לך? או חוויות קשות שהיו גם לך בתור נערה? או שגם את רגישה מאוד ופשוט מזדהה איתו?

בני נוער, כמו ילדים ומבוגרים, לא תמיד שמחים... ככה אנחנו כבני אדם.

זה בסדר וזה טבע העולם (אלא אם כן את רואה אצלו משהו קיצוני שדורש התערבות... אבל נשמע מהתיאור שלך שלא).

אז תראי איזו עבודה עצמית את יכולה לעשות כדי להיות שם בשבילו, בלי שזה יערער אותך.

בהצלחה יקרה, זו עבודת חיינו...

תקחי מה שמתאים לך...

קודם כל זה גיל כזה, ההתבגרות מלווה בזמנים כאלה ובדרך כלל זה עובר. אם אנחנו לא נלחצים השדר הזה עובר- וגם הם מקבלים אמון בעצמם. מעבר לזה, מישהי חכמה אמרה לי פעם שאדם צריך ללמוד שהוא אחראי על השמחה שלו, לא בריא להתרגל להיות מסכן ולצפות שמישהו ישמח אותך. מה שכן, לדאוג שהמעטפת טובה לו- שההורים משדרים אכפתיות ואהבה וכו'. אפשר גם לדבר איתו על זה, שהוא נראה לך לא שמח ואיך אפשר לעזור לו, ולהסביר שהכדור אצלו, שהשאלה היא איך הוא עוזר לעצמו ואיך אנחנו יכולים לעזור לו לעזור לעצמו. זה גיל שהאחריות עוברת אליו, לא קל אבל חשוב. ואם צריך אפשר לתת כמה שיחות ייעוץ אצל יועץ/מטפל

הוא אומר שהוא לא שמח מצד שני זה נראה לי ממש דרך לסחוט ממני תשומת לב

כי עם חברים אני רואה שהוא סבבה לגמרי ויוזם איתם מלא דברים

פעם אפילו צחק ממש ואז נעצר ואמר חצי בצחוק אני לא אמור להיות שמח

ילד אינטלגנט בצורה לא נורמאלית

גם רגשית

בע"ה יעבור אני רק חייבת להתנתק ריגשית

לא להתנתק רגשית אלא להתחבר.

אם אני קוראת אותך נכון, החוסר שמחה שלו מעורר בך רגשות בלתי נסבלים, את לא מסוגלת לעמוד בחוויה הזו ולכן את חייבת או שהוא ישמח או להתנתק.

הפתרון הוא דוקא להיפך, להתבונן בפנים מה התעורר? מזה אומר לך, אומר עלייך? מה את רוצה בשבילך ובשבילו בסיטואציה הזו? לעשות עבודה שתרגיע אותך ולא תהיי כ"כ מופעלת, ככה תוכלי להיות בשבילו באמת.

קודם כהורים, להיות מושפעים מזה שטוב או לא טוב לילד שלנו.

ההשפעה הזאת עוזרת לנו לזהות ולנסות ליצור שינוי כשמשהו מרגיש לא נכון, והיא נובעת מזה שבעומק כל הורה רוצה שלילד שלו יהיה טוב, שהוא יצליח וישמח.

בעיני נכון להתמודד ב2 דרכים:

1. עבודה עצמית להבין איפה זה נוגע בך. הדברים שמפעילים אותנו בהקשר לילדים שלנו ובכלל, הם קריאה למשהו עמוק בתוכנו שזקוק לעזרה ולרפואה.

(בדרך כלל כדאי לקבל או הכוונה לעבודה כזאת)

2. כשתהיי פנויה ונינוחה, אחרי עבודה עצמית, תוכלי גם לנסות לעזור לילד שלך. לדבר איתו, להבין מה כואב לו, לראות אם זה משהו שאתם כהורים יכולים לעזור או שצריך משהו מעבר

הנסיעה כבר מזמןןןן לא 5.90. לצערנו המחירים מזנקים כל הזמן. כרגע זה עומד על 8 ש"ח כמו נסיעה באוטובוס.

לק"י

מקום מתוק.

מיועד לילדים מעל גיל 4, סיור של שעה בערך, צריך לקנות כרטיסים מראש.

היי אהובות 💛

שולחת לכן הדרכת ציור חינמית, קלילה וכיפית במיוחד! 🎨

מתאימה גם למתחילות וגם לפעילות משפחתית עם הילדים 🧑‍🎨👨‍👩‍👧‍👦

הפעם נצייר *ציור מינימליסטי ענפי לבנדר🪻*–

והנה מה שצריך להכין מראש:

🟡 דף עבה (כדי שלא יקרע מהצבע)

🟠 צבעי אקריליק/גואש

🔵 מכחול

💧 מים

🧻 וטישו לניגוב

📽️ קישור להדרכה:

תהנו מההדרכה!

– יהודית 💛

_________________

💫 נ.ב.

נשארו *8 קופונים בלבד* להצטרפות למועדון שלי ב10 שקלים לחודש הראשון!

הערב בשעה 20:30 מחכה לנו לייב ציור של עין ריאליסטית – הולך להיות מרתק 👁️

אם עדיין לא בפנים – זו ההזדמנות שלך להצטרף עכשיו >>

קוד קופון: 1010

מועדון הציור – עולם הציור והצבע

שירי כהן – דף נחיתה – קורס דיגיטלי

ממליצה ממש

והרבה נחת

איזה כיף לילדה שלך שראית בה כשרון ואת רוצה לעזור לה להתפתח

כל הכבוד

ובמחיר יחסית לא יקר בכלל.

אני אראה אם הילדים שלי מעוניינים...

ולנסות להרכיב מתנה נחמדה:

קערת סלט עם כפות הגשה

כוסות ומגבות..

כאלה

והכי חשוב, זה התודה מהלב🙏

כי זה לא הרבה מלל ויש הרבה ציורים, זה גם מצחיק אם היא מבינה את הבדיחה.

חוץ מזה כל הספרים של אמא של לאהלה, דברה בנדיקט, סיפורים קצרים של מנוחה פוקס.

אני לוקחת אותה לספריה ושם היא בוחרת מה שהיא רוצה.

אבל לאבא שלי יש מלא ספרים. הזכרת לי לחפש אצלו!

אני קניתי אותו למטרה הזו. בסופו של דבר לרוב הקראתי את הסיפורים לילדים.

אבל לאחרונה הבן שלי שסיים כיתה א' התחיל לקרוא אותו לבד לפעמים (הוא ידע גם לקרוא לפני כיתה א', אבל עד עכשיו לא ממש קרא ספרים סתם לעצמו. עכשיו קצת התחיל עם הספר הזה, כי זה יחסית לא הרבה משפטים בכל עמוד אז זה פחות מרתיע).

בעיני זה שווה. זה הרבה סיפורים חמודים בספר אחד, כיף גם להקראה וגם לראשית קריאה.

והסיפורים חמודים ומשעשעים לטעמי...

זה ספרים שתורגמו מאנגלית, אמא שלי הכירה אותם באנגלית בתור ילדה.

ואז לראות אם הסגנון מתאים לכם...

(בהרבה סרטונים אפשר ממש לראות את הסיפור מתוך הספר)

לק"י

לא פירטתי, אבל יותר פרקים/ בהמשכים. אולי ימשוך אותה יותר מספרי ילדים.

אבל תודה. אם הוא מעניין, אולי נקנה אחד.

מקסימום יתאים לקטנים יותר.

שתי אלו גם סדרות קלאסיות מתורגמות מאנגלית.

אצל ההורים שלי יש בבית ספר של דובי דוב באנגלית שאמא שלי קיבלה ליום הולדת 3 שלה🙂

דובי-דוב

כזה. ויש עוד בסדרה...

הם מתוקים. וכיף גם להקריא לקטנים יותר.

ועדיין אני חושבת שזה ספר מתוק ממש.. אבל מתאים באמת גם לגיל קטן יותר. סיפורים קצרים. כמו שכתבו בתגובה אחרת כדאי להסתכל בספריה או בחנות.

ו@בארץ אהבתילא הכרתי את דובי דוב, כיף לשמוע שיש עוד בסגנון, נבדוק גם אותו.

לק"י

אולי כדאי שאלך לחנות ספרים בעצמי ואסתכל שם בספרים.

אז תודה שכתבת!

לק"י

באתרים של סטימצקי וצומת ספרים?

יש שם מחירים טובים עכשיו 

יכול להיות שזה טיפה ארוך לסוף א', אבל תמיד אפשר לספר בפעם הראשונה חלק כדי ליצור את הגירוי ואז הם ממשיכים לבד.

חורשים אצלי את הספרים בב-ג.

אפשר לקנות בסופרים של חרדים (יש חסד, רמי לוי ועוד)

בגיל גדול, לומר 'זה לא בסדר' וזהו.

לא להיכנס לדיון או להסברים או להערות,

אבל גם לא לשתוק,

פשוט לומר בקול רגוע - 'ככה לא מדברים לאמא' / 'זו חוצפה לנסות לחנך את אמא' / 'בבית שלנו לא צועקים' או כל משפט אחר שפשוט אומר שההתנהגות הזו לא בסדר.

וזה מספיק להם. היא הרי מבינה בעצמה שזה לא בסדר, לא צריך לענות לה בשביל שהיא תדע את זה...

אבל ככה בעצם הגבת, לא שתקת, היא לא תחשוב שזה מקובל עליך,

ובסוף בסוף אני מאמינה שזה גם מטפטף אליהם.

אם היא עוברת את הגבול, את יכולה לומר משפט כזה או אפילו כמו שכתבת 'אלו משפטים מעליבים, אני לא מוכנה שידברו אלי ככה', וללכת בעצמך! לא לדרוש ממנה להיכנס לחדר, היא גדולה, וזה סתם פתח להתכתשות מיותרת שמסיחה את דעתה מהבעיה האמיתית. אבל את לא צריכה להמשיך לשבת ולהקשיב לדיבורים הלא יפים, אם את הולכת בעצמך, זה לא יגרום לה להסלים את התגובה... לא יהיה למי...

הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים זה 1. לתת להם דוגמא אישית טובה

2. ללמוד להוביל אותם ולא לתת להם להוביל אותך

אם רוצים שהילדה לא תכעס/ תצעק/ תאשים בטעויות/ תנסה לחנך

צריך לא לעשות את זה בתור הורה

בסיטואציות מרגיזות צריך להיות המבוגר האחראי ולהרגיע את הרוחות

אם רוצים להעיר

לעשות בעדינות ובחוכמה

אם רוצים לשים גבול

לשים אותו באסרטיביות מנומסת 

בס"ד

אומרים שזה מתחיל היום בגילאי 9-10….

ב. נראה לי שכן צריך להשתדל להגיב תוך כדי במטרה להפסיק את ההתנהגות. בעיניי זה סביר לשלוח לחדר עדיין בגיל הזה, במקרים חריגים. אבל לכל הפחות לומר בטון חד משמעי "לא מדברים ככה לאמא".

ג. מעבר לזה, לא חושבת שיעיל לנסות להרגיע או לחנך תוך כדי התקף עצבים או חוצפה של ילד. הוא לא פנוי רגשית להקשיב. אבל כן הייתי מנסה לדבר על זה יותר איתה בזמנים שהיא במנוחה רגשית ואת והוא פנויות לזה. ושם להסביר מה מקובל ומה לא, איך אפשר לדבר לאמא ומה לא שייך וכו'. מצד אחד לא חייב אחרי כל אירוע. מצד שני, חינוך הרבה פעמים זה אוסף של מעשים חינוכיים שחוזרים על עצמם, כמו ליטוש של יהלום, אז הגיוני שזה יקח הרבה שיחות.

ד. זה שהיא מעצמה מתנצלת הרבה פעמים זה מקסים!!! מתוקה… זה אומר שהיא מבינה מה נכון ומה לא. היא רק לא תמיד מצליחה ליישם (כמו כולנו, אבל ילדים ונוער מתקשים עם זה עוד יותר). אז במסגרת השיחות האלה אפשר לחשוב איתה על אסטרטגיות לניהול העצבים שלה, כדי שלאט לאט היא תשלוט יותר במה שיוצא לה מהפה.

זה מה שעולה לי…

גם אני מופתעת מהחוצפה של הילדים שלי,

שהיא רחוקה שנות אור ממה שאני הייתי כשגדלתי.

אבל אני רואה שעם זמן ועבודה, יש שיפור ב"ה 🙏🏻

בהצלחה לנו ❤️

ואת לא צריכה לשנות. אי אפשר לריב עם עצמך, ואם את לא משתפת איתה פעולה היא תאבד עניין.

אם היא יודעת שזה לא בסדר ומתחרטת בעצמה, עד כדי בקשת סליחה, נשמע שהכי טוב זה באמת להתעלם/ להגיד איזה משפט שמעמיד במקום ולא מוסיף שמן למדורה. בעיני אפשר לשלוח לחדר גם בגיל כזה. תמיד אפשר להגיד 'אני לא רוצה לשלוח אותך לחדר, את בוגרת ומבינה שזה לא תואם לגיל שלך, אבל אם תמשיכי לדבר באופן הזה אני אעשה את זה בכל זאת'. כלומר, להזמין אותה להרגע בעצמה, אבל אם זה ממשיך ובלתי נסבל אז כן להרחיק את ה'מריבה' ממרכז העניינים.

לא קל, אבל אם זה מנחם, זה מסימני הגאולה..

והיא נשמעת מאוד מיוחדת, מודעת וכנה וגם יודעת לבקש סליחה- תכונות מהממות, היא בע"ה תגיע רחוק, ואשרי הוריה 🧡

חינוך לא נמדד לפי מהירות תגובה אלא לפי תהליך עומק.

זה לא אומר שצריך לתת לה לדבר איך שהיא רוצה כמה שהיא רוצה,

זה אומר שאם מה שמפריע לך זה עצם העיקרון שצריך להגיב מיד, אז לא חושבת שזה נכון וזה בסדר גמור גם להגיב אח"כ.

את מתמללת ומשקפת לה תחושות? ראיתי שהיית מאוד נסערת וכו'.

אם אתם רגילים לשיח הזה אף אפשר לומר לה,

ראיתי שכעסת והיית מאוד נסערת. אני מבינה את זה, באמת קשה כשאת מרגישה שלא רואים אותך או לא מתחשבים בך, לשמור על איפוק.

בואי נחשוב איך אפשר לעזור לך להביע את ההרגשה שלך בלי "לאבד את זה"

אולי להירגע בחדר? אולי מקלחת? אולי לדבר עם חברה בטלפון? אולי לכתוב ביומן? אולי לצאת לסיבוב בחוץ?

אם את מרגישה שאת סופגת את הכעס, אז זה לא תקין. אבל תנסי גם בזמן אמת, להכיל ולא לספוג. להבין שכל הצקות האלו הם רק הדרך שלה לדבר ותו לא. כמו כוחים בקבוק מוגז כבר מצפים מראש לתסיסה ולא "סופגים" את הגזים שמשתחררים בבת אחת, ואח"כ כשנרגע נהנים מהמשקה.

אז אותו דבר,

היא עוברת חוויות, קשה לה לווסת את זה, זה מתפרץ, נרגע ואז אפשר להנות ממנה.

אז בזמן ההתפרצות אפשר לחכות פשוט שירגע בחיוך ולא כספיגה.

אבל כן הייתי שואפת שמפעם לפעם יהיה תהליך למידה כלשהו ולא יתבסס ההרגל שהדרך לשחרר זה בצעקות וכעסים ודברי חוצפה. שתהיה לה אלטרנטיבה אפקטיבית.

לא!

להגיד באסרטיביות ככה לא מדברים בבית שלנו

להגיד לה להכנס לחדר ואם היא לא נכנסת

לקחת את שאר הילדים ולצאת ( אולי אפילו לאיזה גלידה בלעדיה)

אם התרבות שלכם לדבר גם ככה בצעקות זה לא ממש יעזור אבל אם יש כבוד הדדי אז דיבור אסרטיבי פעם אחת אמור לנער אותה

אין מה להכיל כזה דיבור ...מה גם שהקטנים רואים

הרביעית שלי בגיל הזה ובחיים לא דיברו בחוצפה

פעם אחת הבת 12 טיפה עברה את הגבול אמרתי משפט אחד בקול גבוה שלא משתמע ל2 פנים וזה נעצר במקום ואחרי כמה שעות דיברנו על זה והיא הבינה שזה לא לעיניין

כשאת עונה לה כשהיא מתחצפת, מה את עונה? כי אני חושבת שאם עונים בלנסות להסביר, שהיא מנסה לחנך אותך לדוגמה ואת מנסה להסביר למה, זה מציב אותכם בעמדה שווה של יכולת להתווכח... ונראה לי מה שצריך להגיד במקרה כזה זה כמו שכתבו פה, להבהיר לא מדברים ככה ואן היא רוצה תשובות/ הסברים/ להגיד משהו היא צריכה להגיד בצורה מתאימה ומכובדת.

(ואולי זה בכלל לא מה שקורה, אבל אם כן שווה לחשוב על זה.)

ועוד משהו שאפשר לשאול זה מה היא מרוויחה מזה, ולמה היא חוזרת על זה גם כשהיא יודעת שזה לא נכון ומתנצלת פעם אחרי פעם...

אני מאמינה שאין רגש או מחשבה שאסור לבטא, אבל צריך לדעת איך לבטא אותם בצורה מתאימה. זה לא משהו שילדים יודעים באופן טבעי, צריך ללמד אותם.

נניח, לא לגיטימי לצעוק שאת תמיד מטילה עליה את המשימות הכי קשות בבית. כן לגיטימי להגיד: אמא, אני מרגישה שאני מקבלת מטלות קשות. תוכלי לתת לי מטלות קלות יותר?

לא לגיטימי להעביר ביקורת על צורת החינוך שלכם, כן לגיטימי לשאול למה אתם מתנהלים בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת (אגב, זה שלגיטימי לשאול לא אומר שאת חייבת לענות. יכול להיות שיש לך שיקולים שאת לא רוצה לחלוק איתה).

בפועל, כשהיא צועקת עלייך, את יכולה לומר משהו בסגנון של: אני שמחה שאת משתפת במה שמפריע לך, אבל לא ככה. כשתרגישי שאת מסוגלת לדבר על זה בכבוד, את מוזמנת לפתוח את זה איתי.

אפשר להוסיף גם: אם את צריכה עזרה לנסח את התחושות שלך בצורה מכובדת, את מוזמנת לבקש עזרה.

בגילאים צעירים יותר, ואולי גם בגיל הזה, אפשר להגיב לאמירה לא מתאימה במשפט חלופי. לדוגמה:

אמא: לכו ללבוש פיג'מות.

ילד: אוף, אין לי כוח. אני הולך לישון עם בגדים.

אמא: אמא, קשה לי ללבוש פיג'מה, אפשר בבקשה ללכת לישון עם בגדים?

(את אומרת במקומו את המשפט שהיית רוצה שהוא יאמר. זה מלמד אותו לבטא את עצמו בצורה ראויה.)

מצד אחד - היא בחרה להיות בחופש בלי קייטנה, היא כבר גדולה ויכולה וצריכה לדעת להעסיק את עצמה. ולא צריך לכפות עליה סדר יום או למצוא לה תעסוקות

מצד שני - שיהיו עוגנים. אפילו בתור כללים בבית

למשל - בבית שלנו מתפללים שחרית / תפילה אחת ביום

יש x זמן מחשב / סרטים (ואז למשל - להקליד סיפור שהיא כותבת לא נחשב זמן מחשב)

ארוחות בשעות x y z ולא כל היום

כל יום 2 מטלות בבית (ובחירה שלה מתי)

חוץ מזה

להציע לה אולי קורס או משהו כזה שבסוף החופש היא לא תרגיש שהיא לא עשתה כלום

ולתת לה אחריות על הבחירה שלה להשתעמם. גם בגיל הרבה יותר צעיר אפשר לומר לילדה - את בחרת לא ללכת לקייטנה, תקחי אחריות על הבחירה שלך ואל תסתובבי עצבנית בבית אלא תמצאי דרך להירגע... (גם בגיל גן...)

באמת נזכרתי שהיא לא התפללה הבוקר🤦‍♀️

שתהיה שעה קבועה לקימה ושעה קבועה לשינה.

שיהיו כמה מטלות קבועות (אפילו פיציות כמו לסדר את המיטה ולחמם לעצמה ארוחת צהריים בשעה מסוימת).

וגם היא יכולה לתכנן לעצמה לו"ז קדימה, למשל מתי הולכת לבריכה או לספרייה, לבקר סבא וסבתא וכו'.

לדעתי אם היא בחרה לא ללכת לקייטנה- היא צריכה להנות מזה, וגם לגלות מה המשמעות- שזה השעמום.

בכלל, אני לא מפחדת בכלל משעמום, כל עוד אין מסכים נגישים.

ממה שאת מתארת בדרך כלל, נשמע שהילדים שלך מאוד יצירתיים, ואני בטוחה שעוד יעלו לה רעיונות לראש שאת לא חשבת עליהם מעולם.

ובגזרת העצה הפרקטית-

הבת שלי, הגדולה משלך בשנה, עובדת ברגע זה ממש כבייביסיטר לאישה שעובדת מהבית והמטפלת שלה לא עובדת ביולי. מה שכמובן נותן לה יופי של תעסוקה + כסף שווה.

אולי יש אצלכם גם מישהי שתרצה? בגיל עשר היא בהחלט יכולה לעזור במקביל לנוכחות של האמא, להרוויח כסף, ולקבל סיבה מצוינת לקום בבוקר.

הבעיה היא באמת שהיא עלולה לברוח למסך אם משעמם לה (אנחנו מאפשרים להם בעיקר לעשות דברים יצירתיים במחשב, אבל גם זה זמן מסך מבחינתנו).

ולצערי אין סיכוי שהיא תרצה לעבוד כבייביסיטר... גם על האחים הקטנים שלה היא אוהבת לשמור רק כשיש לה חשק לזה...

שתתמודד ותמצא לעצמה פעילויות. כן הייתי לוקחת אותה למקסטוק או משהו בסגנון, כדי לאפשר לה מרחב לפעילות יצירתית.

ומי יודע, אולי מתוך השעמום תחליט לשמור על אחים שלה...

אולי באמת אשלח אותה למקס סטוק לקנות חומרי יצירה. למרות שדווקא עשינו עכשיו הזמנה די גדולה של חומרים.

על האחים שלה היא שומרת רק לפי החשק, לא לפי השעמום... (כשהיא שומרת עליהם היא עושה את זה מהמם בד"כ)

לק"י

אין לו קייטנה.

נרשמנו לקייטנה וירטואלית, בפועל הוא בקושי עושה ממנה משהו (המזל שהסרטונים נשמרים, ונוכל להשתמש בהם שוב בהמשך).

רוב הזמן הוא במחשב. הרבה יותר מידי. הוא אוהב לקרוא, לצייר וכאלה. אבל זה כנראה לא ימלא יום שלם.

וחלק מהימים הוא לבד בבית כי אני עובדת (ובימים שלא, חלק מהיום אני משלימה שעות שינה, ואין לי כח לדאוג לו לתעסוקה. וגם אין לי כ"כ רעיונות).

מאמינה שכשהאחים שלו יסיימו את הקייטנות, אני אגביל יותר את עניין המחשב.

יש לכן רעיונות לתעסוקות לילד בגיל הזה?

לק"י

לא חושבת שהוא אוהב לבנות, וגם לא יודע להתעסק בכלי עבודה.

הוא כן הכין יום אחד דגם של הר געש (מדפים, כוס חד פעמית), ונהנה מזה. אולי צריך לדרבן אותו לעשות עוד דגמים כאלה.

(בכללי מחשב זו בעיה אצלינו. כי זה בערך הדבר שהכי אוהבים😐 אבל אולי צריך לתת אותו רק אחרי עיסוקים אחרים, שצריך למצוא מה הם...).

אז אפשר לחפש כל מיני רעיונות לניסויים באינטרנט - אם מתאים לך אז תני לו לחפש בעצמו את הרעיונות, ואז כך הוא ישתמש במלשב לצורך חיובי וממוקד.

אם לא - אז תחפשי בשבילו. בטח גם יש חוברות של רעיונות כאלו או אפילו ערכות מוכנות, אם מתאים לך לקנות...

שהמחשב הוא חלק ממנו אבל מוגדר ומסודר

וגם מגדירים מה עוזר לו להתנתק בסוף הזמן למרות שזה קשה

עם כל מיני ניסויים מדעיים פשוטים לילדים.

בן העשר שלי אוהב מאוד. 

ויש שם גם דברים שדומים למה שתארת פה... 

אולי לעדות תורנות עם עוד אימהות

כל יום אצל מישהו אחר?

קשה נראלי למצוא בגיל הזה תעסוקה כל היום

ולהחזיק סדר יום וכזה..

לק"י

והוא גם לא מביע הרבה רצון להפגש איתם.

אבל אני כן חושבת להגיד לו שייפגש יותר עם חברים. הבעיה שאין פה הרבה ממש לידינו. ועם חלקם העיסוק הוא בעיקר במחשב🤦‍♀️

אבל צודקת. כדאי שייפגש איתם יותר. כי בסוף הוא כן נהנה מזה.

בערך בגיל הזה גם קניתי לבן שלי עט תלת מימד- זאת תעסוקה ממש מגניבה, אבל קצת יקר (אפשר נגיד כפרס אחרי שיעשה משימות אחרות...).

אצלנו גם אוהבים בנייה של דגמים בקטן- לוקחים קופסת נעליים הופכים אותה לחדר/בריכת שחייה/אצטדיון כדורגל או כל דבר אחר שעולה להם בראש.

הרבה קריאה, אם יש ספרייה זמינה.

נראה לי באמת המפתח הבסיסי הוא הגבלה על שעות המסך.

למשל- להגדיר שמותר לו להיות רק אחרי שהוא עושה את הפעילויות של הקייטנה הוירטואלית. או רק x שעות ביום.

ואם זה לא נגיש- שיתכבד וימצא לעצמו תעסוקה, או שישתעמם. גם זה מותר.

מין מכשיר שאת מכניסה לתוכו חוט פלסטיק ארוך.

ובמקום לצייר עם דיו על הנייר, העט מצייר עם פלסטיק, וזה יוצר חפצים קטנים.

כשמשתכללים אפשר להדפיס דגמים ולבנות עם זה ממש בתלת מימד.

הנה דוגמא-

עט תלת מימד - מובייל

הוא לא מתלונן, נכון? זו את שרוצה פחות מסך ויותר ניצול זמן, נכון?

הייתי משוחחת איתו. הוא גדול. וביחד מאמצים איזשהו סדר יום שכולל זמן מסך מוגבל ומוגדר, ורעיונות לתעסוקות.

אני אוהבת (גם לעצמי...) לתת כותרות, תחום תעסוקה, וכל יום מוצאים משהו מתאים לקטגוריה שמתחשק היום,

משהו כמו:

8-9 תפילה וארוחת בוקר

9-9 וחצי - זמן לימוד (לימוד תורה או לימוד אחר או שתי קטגוריות כאלו).

9 וחצי - 11 - זמן משחק שקט

11 עד 11 וחצי - עזרה בבית

זמן מסך כמובן

הכנת ארוחה

יצירה

קריאת ספר

בכל קטגוריה עושים יחד רשימת רעיונות שאת מציעה והוא מציע, וכמובן אפשר למצוא פתאום רעיונות חדשים.

אני מרגישה שכתיבת סדר יום וקטגוריות עוזרת להם למצוא רעיונות.

רעיונות נוספים לגיל הזה:

שליחויות לדואר או למכולת או לשכנים

ללמוד ליצור משהו אם הוא אוהב. אפשר ליצור דמויות מפלסטלינה, קיפולי נייר וכדומה.

לאפות

לגו

יצירות - לקנות חומרי יצירה חדשים, או יצירה מובנית כמו יצירת יהלומים (אבל רק אם יש לו המון סבלנות)

תשבצים / סודוקו

לגבי קניית חומרי יצירה וכדומה, לפעמים הם לא מנוצלים עד הסוף ויש תחושה שסתם בזבזתי וקניתי,

אז אני מסתכלת על זה כאילו קניתי תעסוקה ולא כאילו קניתי חומרים. התעסוקה נוצלה והייעוד שלה מומש, גם אם לא הגיעו בסוף לתוצרים המצופים, העיקר שהילד נהנה והיה עסוק.

עשית לי סדר.

לק"י

הבת שלי בת 7.5 (נראה לי גבוהה מהממוצע) ולובשת מידה 10.

יש שם עד מידה 14/ 16.

יש גם בפטרול אבל נורא קשה עם  המידות שם. פעם קניתי שם מידה 18 לילדה בת 12

נראה לי פחות כדאי לקנות שם באתר, עדיף בחנות פיזית ולראות בעין-לא לפי המידה

מבדים נעימים.

יש להם עכשיו גם אתר

בקושי נכנס לראש🤦‍♀️

היינו בקיווי ולא מצאנו משהו שאהבה

מקוה שנמצא בקרובב

לק"י

אז בגילאי תיכון מצידי שיקומו ב-12.

אלא אם כן, הן מתבעסות אחר כך שכל היום שלהן הפוך.

מבחינתי זה חלק מהכיף בחופש, לקום מאוחר.

יכולתי לקום גם ב3 או 4 אחר הצהריים

🤭

קמה המתבגרת לאיטה... מאד מהר עצרנו את הארוע

ואני כן מקפידה גם איתה על שעות שינה תקינות ועל קימה מקסימום עד 9.

זה שומר אותם שפויים יותר

זה נותן שלווה, חוסן וחוזקה.

את לא חייבת להסכים איתי.

בבית שלנו סדר יום וקימה/השכבה בזמן השאיר את כולם שפויים ושמחים

עשינו זמנים לתפילה, יצירה, זמן משחק, קצת לימוד, זמן משפחתי. זמני ארוחות קבועים, זה היה ימים של חוויה

ולא ימים מלאי עצבים. כל אחד ידע מה הוא עושה ומתי וכמובן שהיה לכל אחד גם זמן חופשי לעצמו.

ד"א את סדר היום כל אחד הכין לעצמו כשקבענו עוגנים לכולם כגון הארוחות וזמן יצירה משפחתית.

הם כ"כ עסוקים תמיד שמבחינתם השינה זה בזבוז זמן

גם כשאני רוצה שילכו לנוח זה פשוט בלתי אפשרי.

בגלל שהם ישנים שעות מאד מסודרות הם לא באמת צריכים עוד מנוחה במהלך היום

אז אני רגועה בעניין הזה

אבל לפעמים שוכבים וקוראים וכד'

הבכורה בשבת בד"כ קצת נחה אחה"צ

מוקדם.

הם קמים אצלי עם התרנגולות

ובחופש זה באמת סיוטטטטטט

אבל יודעת שזה משתלם לי בכל שאר השנה

כמובן שככל שגדלים, יותר אוהבים להמרח במיטות

והגדולה יודעת לישון, רק כל הבית על גלגלים ככה שאין לה באמת אופציה להתחפר מדי הרבה זמן

אצלי ברגע שיש חופש ולא חיבים לקום בבוקר למסגרת כןלם ישנים מאוחר יותר, גם הקטנים.

הבית פעיל עד מאוחר  , אז אין אוירת שינה.

וכמובן קמים מאוחר, גם אנחנו יותר אנשי לילה מבוקר.

לא רואה ענין להלחם בזה, גם נשמע שהמתבגרים שלך עוד לא כ"כ גדולים. יש גיל שבו הם מנהלים את עצמם, נפגשים עם חברים עד מאוחר בחופש, והם לא תמיד חלק מההתנהלות של הקטנים בבית.

אני בעיקר זורמת עם זה , שמה גבולות למתבגרים רק איפה שקריטי לי.  

בוודאי שיוצאת וחוזרת מאוחר.

אבל עדיין הולכת לישון בשעה שפויה לכם לא צריכה להמרח במיטה כל היום.

אבל ברור שזה בחירה שלנו איך יתנהל הבית

ובודאי שזה לטוב ולמוטב כמו שאמרתי.

כי גם כשלי מתחשק לבלות במיטה זה בלתי אפשרי כי כולם ערים מוקדם....

מעולה שזורם לכם ככה.

אצלי בגיל  17, אני כבר לא מתערבת בכלל בשעות שינה שלהם. יכולה להמליץ או לומר את דעתי. בעיני זה כבר גיל שבו לא המקום שלנו לשים להם גבולות בענינהם האישים. מקסימום להסביר את גבולות הבית לדוגמא- אם עושים רעש וזה מפריע, או בדברים שנוגעים לאחרים כמו: שאני לא מסכימה לקחת את הרכב בזמנים מסוימים/ מקומות מסוימים.

בענינהם הפרטיים זה יותר שלב בו אני אומרת את דעתי , דנה איתם.

התערבות בשינה בגיל הזה תגרום לה לחכות שתישנו ולצאת מהבית ללא ידיעתכם

אני חושבת שעדיף לשחרר אפילו מגיל 15 ולהיות מעורבים לגמרי במה הם עושים

אני בכלל מכוונת לזה שהתעסוקות שלהם בשעות האלה יהיו בבית שלנו

השבוע כל המרתף שלי היה מזרונים של בני 15 שישנו שם

גם בשעות הלילה וגם בשעות הבוקר

בנים אני מזכירה שיש תפילה ואז אחריות שלהם

הם קמים לתפילה וחוזרים לישון

למה שלא יהנו מהחופש?

( ואני מלעבוד בשקט )

קמנו כולם יחסית מוקדם,

בשעה 8 וחצי כולם לבושים ומתפללים.

זה מאוד עזר לסדר יום שפוי.

אני גם אוהבת את השקט של הבוקר, מאפשר לי קצת לחשוב, לסדר, לעבוד אם אני רוצה. כשכולם ערים זה בלתי אפשרי. אבל הילדים שלי רובם כבר ממש גדולים, כבר מזמן לא אומרת להם מה לעשות עם עצמם. מקסימום מציעה.

הבת שלי המתבגרת הכי קטנה, אומרת שכשהחברות שלה מחליטות שעושים משהו זה תמיד יתחיל מאוחר בערב. ומכיוון שאני מאוד רוצה שהיא תהיה עם חברות אני מאפשרת חופשי. (אנחנו גרים במקום קטן והן ילדות ממש טובות, אני לא חוששת ממשהו)

מבחינתי זה חופש , ולא רואה ענין לומר להן לקום מוקדם.

אלא אם כן אני צריכה משהו, כמו לשמור על אחים קטנים.

לפי דעתי בגיל ההתבגרות כדאי לחשב טוב איפה כדאי לשים גבולות , כי זה חשוב לנו מאוד, ואיפה לא קריטי ונשחרר.

גם בן בגיל ההתבגרות , אנחנו לא מתעקשים להעיר בחופש, כן נכנסים לחדר ומידעים מה השעה, פעם- פעמים. וזהו.

גם אם הוא מפסיד תפילה במנין, זה שלו.

זו מסקנה שהגענו אליה אחרי כמה מתבגרים, ואנחנו רואים שכשהנושאים האלה לא הופכים להיות נקודת ויכוח עם ההורים, בסופו של דבר, הם הולכים להתפלל כי הם רוצים, זה שןוה פי מליון, גם אם זה יקרה עוד שנה/ בישיבה הגבוהה/ הסדר/ מכינה.

אם לא השנאתי את זה בגיל ההתבגרות החיבור והרצון יבואו בפשטות.

אם היא קמה מאוחר, זה כי היא באמת צריכה את שעות השינה האלה... ואם היא צריכה לקום - היא תקום.

הבנים צריכים לקום גם ככה לתפילה, אז אם הם לא יקומו "נעבוד" קשה כדי שהם כן.

עם השאר אני מעדיפה לזרום... (אני עובדת מהבית, אז מבחינתי כל שעה של שקט בחופש הגדול חשובה...)

זה מצב בולט מאוש וזה מספיק. לפעמים זה מקרה יותר עדין/מבלבל ואז מעמיקים עוד ועוד...

זה לא ככה

ונכון שזה מובהק אבל תרופה זה לא צחוק

עם כל החוסר תיאבון

20250625094845.pdf

כדי שילד יענה על הגדרה של הפרעת קשב הוא צריך לענות על מספר קריטריונים.

הפסיכיאטר בעצם בודק אם הוא עונה על הקריטריונים האלה.

מה ציפית שיהיה? הוא בעצם עשה 2 מפגשים וגם נתן שאלון, מה חשבת שיהיה יותר.

פסיכיאטר לא עושה אבחון פסיכודידקטי הוא עושה אבחון פסיכיאטרי בודק מה האבחנה המתאימה להתנהגות.

אבחון תקשורת הוא אכן אבחון מעמיק ומקיף יותר מאבחון קשב

זה אותו דבר ו]או יסודי יותר

בכדי לדעת אם לבטל את התור?

מה זה רופא קשב? נוירולוג?

בעקרון אבחון של פסיכיאטר הוא מקיף יותר מאבחון של נוירלוג.

הרבה תלוי באדם עצמו, שמעתי על נוירולוגים עם אבחון חפיף, ועל יסודים.

אפשר לנסות ללכת לפסיכיאטר ותראי איך את מתרשמת ממנו , מהאבחון, מהמקצועיות, עד כמה הוא קשוב ומסביר.

וגם כמה הוא זמין אחר כך, כי גם כשמחליטים לתת תרופה, לא תמיד מוצאים מיד את הטיפול המתאים, וכדאי שתהיה אפשרות תקשורת איתו לשינוי מינון או תרופה.

רופא ילדים עם התמחות בקשב

עשינו אצל כמה אנשי מקצוע ולא הצליחו לשים את האצבע איפה הבעיה ולתת טיפול מתאים

בסוף הגעתי למאבחנת פרטית שנים במקצוע ודייקה בדיוק את האבחנה ואיך נכון לטפל וזה באמת סוג של מקרה שקל לפספס ולא לתת טיפול בכלל תואם

אם תירצי אוכל לתת לך המלצה בפרטי

מחפשת מאוד אבחון, ולא רוצה לזרוק זמן וכסף על מישהו שלא יצליח לאבחן.

מקרה לא קלאסי

בסופו של דבר, גם במשפחה קטנה באיזה שהוא שלב הדברים יתהפכו, כי לסבא וסבתא כבר אין כח לארח כי הם מבוגרים וקשה להם - ילכן הם יתחיחו ללכת אל הילדים. במקרה שלך, נשמע שלהורים אין כוח כשזה מגיע לאירוח של משפחה כל כך ברוכת ילדים.

בטח לא האחים, ההורים בהחלט מזמינים לעיתים, והם באים לפעמים.
הנקודה כאן שלא יכולה להזמין את אחיי, הם לא יבואו לאיזורנו.
אני אמפטית ומבינה, אבל כשיש כוח לארח משפחה שלמה על כל אחיה שכל הילדים יחד הם יותר מעשרה, ואותנו לא אפילו לבד...זה כבר פוגע וכנראה עניין אחר שאת לא תביני.

טעות שלי

וברור לי שלהזמין משפחה של עשר נפשות שחלקם כבר מתבגרים זה משימה כבדה.

ולגבי הצורך בפינוק, ברור שבכל גיל צריך פינוק וכולם רוצים שיראו אותם אבל שאני רוצה שבת להתפנק אני לא מצפה ממישהו אחר לפנק אותי אלא דואגת לאוכל טעים שאני מכינה או קונה ומתפנקת באופן אחר.

אני אדם בוגר, אני בחרתי ללדת הרבה ילדים, יש לבחירה שלי משמעות

ואם אני רוצה שהילדים שלי יחוו משפחה אני אדאג להזמין או ליזום 

גם אם תציעו להביא חלק מהאוכל, מצעים, לעזור במהלך השבת וכו', עדיין לא תתקבלו ברצון?

ץתמיד עוזרים, הכל נשאר נקי
עוזרים עם האוכל.
אני ייקית בהכל.
גם בביתי מלון משאירה נקי אחריי, מקפלת הכל וכו.
אנחנו לא ברברים חלילה
 

ובשביל שהילדים כן יחוו את סבא וסבתא אפשר לשלוח אותם לשם לבד באוטובוס. כל פעם ילד או 2 או 3 מידי פעם כשנוח להורים.

עוד אופציה שיכולה לעזור לך- לסוע ביום חול רק את או עם עוד ילד אחד להורים שלך. להנות מהרוגע, לאכול אתם ארוחת ערב, להשאר לישון שם, בבוקר אם הם בבית לאכול איתם ארוחת בוקר. אני עושה את זה לפעמים וזה ממש נחמד. למרות שההורים שלי עובדים ולא נמצאים כל הזמן בבית. 

האמת שאצלנו זה הפוך - אנחנו מעצמנו מעדיפים כבר לא לנסוע לשבתות, כי זה פרויקט גדול בשבילנו...

אז שולחים את הילדים בהרכבים שונים לשבתות אצל סבא וסבתא, ונפגשים מדי פעם באמצע שבוע. ופעם בחצי שנה או יותר באים כולנו לשבת (בדרך כלל שבת משפחתית בהרכב מלא, שגם ככה דורשת לוגיסטיקה).

תגובה של: "מה יש להם לעשות פה?"
הלוואי והיינו מוזמנים באהבה אפילו יום אחד באמצע שבוע...
ב"ה בית גדול, הורים מתפקדים,טסים הרבה, נהנים מהכל.
שוכחים אותנו.

נשמע שאת פשוט רוצה ש"יראו" אותך את הצרכים, הרצונות שלך. את הרצון להיות שוב ילדה קטנה של אמא.

מבינה אותך ממש. לא יודעת איפה את ממוקמת במשפחה, אבל זה קורה לפעמים.

מבינה ממש את הרצון הזה להיות שוב הילדה שדואגים לה, אבל לפעמים זה לא קורה או לא קורה איתך ועם אחרים זה כן, בעיני תנסי לשחרר

יותר רוצה קרבה, משפחתיות (יש לנו בבית ב"ה, אבל המורחבת...גיסים, אחים,אחיינים, סבא סבתא. בצד שלי זה לא קיים.
תודה על התמיכה .

אלא במשהו עמוק מזה. עצוב ממש

מתפללת בשבילכם שמשהו בכל זאת ייפתח אצל הורייך.

ולפחות את יודעת עכשיו איך *לא* להתנהג כשתהיי בע"ה סבתא...❤️

עוזרים עם הכלים?

מביאים מצעים?

אני מאחרת המון אבל הרבה ילדים זה ממש לא קל לארח

אני בנאדם מאוד אמפתי, ומבינה תמיד את הצד השני, אין לי דרישות, משפחתנו הגדולה מגובשת, נעימה וכיפית.
אין לי בעיה שלא מארחים אותנו, הכל טוב הכל מובן. נכון,אנחנו משפחה גדולה, מתפנקים בבית מלון, בעוגה טעימה ביתית, מסעדה- תודה למי שהציעה, זה קיים ב"ה.
אבל עדיין זה לא כמו משפחה מורחבת, לא כמו אמאואבא, אחים, גיסים.
העניין הוא שכולם יחדיו מוזמנים כולל הנשואים שעדיין ללא ילדים, אני לא מצפה שיזמינו לכל שבת שכולם מגיעים, גם לנו זה קשה ולא הייתי ממהרת להגיע אחת לחודש. אבל לפחות פעמיים בשנה, להזמין, להביע געגוע. כמובן שאם הוריי חלילה לא היו מסוגלים לארח לא הייתי מעלה זאת על דעתי. וכמובן שאני מביאה מצעים, מגבות,אוכל, כל מה שיכול לסייע
יצאתי מקבוצות וואטסאפ משפחתיות כי נמאס לראות בכל מוצ"ש את ההבדלה המשותפת. הסיפורים, הצחוקים, החוויות.(מעט מורכב להסביר את העניין של האירוח אצלנו, כל אחד והסיבה שלו, לא אפרט כדי לא להיחשף חוץ מהוריי ועוד אח לא מגיעים אלינו מסיבותיהם שלהם...).
הורי באים אלינו פעם- פעמיים בשנה, ושולחים לילדיי מתנות, כסף, אבל עדיין הקרבה, השיח איתם הכל חסר.
חוששת מריחוק, שמשנה לשנה מתחיל להתעצם. הילדים מתגעגעים ורוצים גם אני, אבל לא מראה להם את זה...
 

גם ככה פגועה.
מפחדת ממש, פשוט זו ההרגשה- פחד.

אבל ביקשתי לבוא בקיץ... כמובן שנגיע זו כבר לא שאלה, הגדולים ילחצו עלינו ועליהם.(מגיעה גם בלי הזמנה  
אז זו ממש נחמה.

אבל לא חסר לי לבוא כמו לשמוע שמתגעגעים, שאנחנו חסרים
"מתגעגעת ממש, רוצה לראות אותכם אבל קשה לי"...גם משפט מנחם. 

נסתרת עמוקה.

פשוט למה להזמין משפחה גדולה, כשאפשר להזמין משפחה קטנה יותר??
בשביל מה להשקיע סתם.

ההורים שלי אוהבים טלוויזיה, להרגשתי אירוח שלנו מונע מהם צפיה וזמן שקט. זה מובן, אבל לי קשה לקבל את זה שכולם מגיעים ואנחנו לא.

מצד שני, אולי גם להורים שלך קשה.

קודם כל יש את עניין ההזדקנות והכוחות שפוחתים עם הגיל. יכול להיות שלארח משפחה כזו גדולה ב"ה זה עומס לא רק טכני. זה הרבה יותר רעש, התשומת לב צריכה להתחלק עם הרבה יותר אנשים, זה חוץ מהעבודה הרבה יותר. תחשבי שאנשים שהתרגלו לאורח חיים מסויים, לשקט שלהם להרגלים שלהם, פתאום באים ושבת שלמה הם צריכים להתמודד עם דברים שאולי קשים להם, במקום לנוח בשבת, הם עובדים קשה. )פיזית ונפשית) ובגלל שאת אומרת שהם לא רוצים לארח לשבת גם רק כמה ילדים, תנסי לחשוב איפה הילדים היקרים שלך אולי לא מסתדרים עם החוקים/ ההרגלים של הסבים. (אולי קופצים על הספה? אולי רבים או צועקים? אולי לא מקבלים את הבקשות של סבתא? אולי מלכלכים/מבלגנים יותר? אולי הרבה דברים) אבל להסתכל במשקפיים של אמא שלך אולי יעזור להבין אותה.

נראה שאם תביני אותה יותר תוכלי לשוחח איתה עם פחות מטען רגשי והאשמות כלפיה. תוכלי להגיד לה בצורה נינוחה ונקייה מה חסר לך ממנה, תוכלי להגיד שהיחסים ביניכן חשובים לך. להסביר לה יותר את מה שאת מרגישה בלי שהיא תרגיש מאויימת. אולי אם תפתחו את הלב דברים יראו אחרת. נשמע שיותר מהכל את פשוט רוצה להרגיש שאמא שלך אוהבת אותך ורוצה בקרבתך. זה מה שכל בן אדם בכל גיל רוצה מהוריו, לא?

ואולי גם לאמא שלך יש רגשות שהיא תשמח לחלוק?

אני יכולה ממש להבין את ההרגשה. גם אצלינו העניינים הללו לא פשוטים, מסיבות אחרות... אני ממש משתדלת לשחרר. בא לי לצאת מהבית לשבת, נוסעים לחמותי. מזמינה את אחים שלי אלי לפעמים. גם אמא שלי באה לשבת פעם ב... ואנחנו אצלה משהו כמו פעם, פעמיים בשנה... 

תודה על האמפתיה והכל
אני אחרי, לנסות להבין רגשות, להביא מצעים ואוכל, לדבר עם הילדים להתנהג יפה (שניים אצלי עם אלמות סלקטיבית, כולם ילדים טובים, אפילו קצת חננות, האחרונים לקפוץ על הספה )

הסברת נכון, כל מה שאני רוצה זה סוג של קרבה משפחתית, אהבה, שייכות.
לצאת מהבית לשבת, יש חברות, יש ביתי מלון, יש את הצד של בעלי.
כל אישה רוצה סוג של קרבה לאמא, לאבא שלה. להרגיש מוערכת ושמתגעגעים אליה לכל הפחות.

כשאין את זה, זה חסר.
אהבתי מה שהוספת על שיח אני והיא על מה שמרגישה וכו, אני מאוד מסתכלת דרך העיניים של אמא שלי, מבינה ורוצה שיהיה להם טוב (כי אין צורך להתאמץ בשבילנו) אך באופן טבעי זה גורים לנו לריחוק מהם- ומזה בדיוק אני חוששת.

ואין לי עשרה ילדים

יצא לי לראות כל מיני דינמיקות משפחתיות, ותדעי לך שלפעמים זה ממש מפתיע איך ההורים מתייחסים לילד אחד כאילו תמיד הוא הקטן והוא צריך עזרה (גם כשכבר יש לו משלו 6-7-8 ילדים), ולילד אחר כאילו הוא לעולם לא אמור בכלל להביע 'נזקקות' וסוג של לחסום כל טענה שנשמעת בכיוון,

או להתייחס לאחד הילדים כאילו הוא החסר שיקול דעת גם כשהילד כבר בן 50 והצליח יפה בחיים ותמיד במבט ביקורתי של הוא לא מבין כלום.

וזה מצער ממש. וזה אנשים שנראים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה. ממש תמוה וממש מכאיב.

אם נשמע לך מתאים, יכול להיות שבמקומך הייתי מנסה לברר בעדינות עם אמא על מה ולמה זה ככה. לא בהטחת טענות כמובן, את גם לא נשמעת כזו בכלל, אלא כלפתוח מולה את ההרגשה שלך. בסגנון של, 'מעניין אותי להבין, ואני לא שופטת בכלל, אבל את מארחת גם יותר אנשים מאיתנו בפעם אחת. יש משהו שאנחנו עושים שמרחיק אותך מלהזמין אותנו? חשוב לנו מאוד קשר איתכם, הילדים מתגעגעים ושואלים אם נהיה אצלכם מתישהו, אנחנו כמובן נעשה מה שצריך להקל על הארוח שלנו, אבל אשמח לדעת אם יש משהו שעוצר אותך מלהזמין. בסוף את אמא שלי, אני לא מבקשת להעביר אליך שום אחריות על בחירות שעשיתי בעצמי, אבל אשמח לדעת אם יש מה שאני יכולה לעשות כדי שיהיה ביננו קשר יותר רציף והילדים יחוו יותר סבא וסבתא'

וחיבוק, את נשמעת מיוחדת ממש 🤍

והעצות.
בהחלט לוקחת לתשומת ליבי.

והיתה תקופה שבה האחים הנושאים היו מגיעים לשבת כולם יחד אחת ל..

חוץ ממני ..גם בגלל כמות הילדים..

וחלק חילונים ונוסעים בשבת

אז רק אנחנו נאשרנו מבחוץ

שבת ועוד ועוד וחגים

וגם לי זה היה מעורר תכלס קנאה כי הרגשתי מנותקת

התשדלנו לבקר ביום חול אחת ל

אבל גרנו רחוק

וזה היה רק לפגוש את ההורים

יצא לי לא לראות את אח שלי שנה וחצי בערך!

בסוף הפתרון שמצאתי היה ליזום מפגשים משפחתיים בחגים..יוצא פעם-פעמיים בשנה..

זה עדיין כלום

אבל לפחות משהו

תודה על הרעיונות...

שגם לא נעים לי להעמיס על אמא שלי או חמותי וגם אני ממש מעדיפה להיות בבית שלי כי הילדים חלקם כבר גדלו ולכולם יש את החברים והחברות שלהם...

ונכון פעם בשנה או אפילו פעמיים בא לי להיפגש אצל חמותי, אצל אמא שלי לא... אן סיכוי כי היא טיפוס עצבני ומלא ילדים גורם לה למתח ועצבים עוד יותר ואז לא נעים להיות אצלה.

יוצא לנו פעם גג פעמיים בשנה להיות אצל חמי וחמותי. וזה נחמד וזה גם לא תמיד נסבל אם באים עוד אחים כי כבר צפוף ובלאגן ואני רואה איך חמותי נגמרת. אז מה זה שווה?!?!

לכן אני מזמינה אותה אלינו בשמחה. למה אני אמורה ליפול על מישהו עם כל החבורה שלי?!?!

אם את מתגעגעת ואני הכי מבינה תזמיני את.. אם בא לך להתפנק תקבעי איזה יום לבד לבוא לאימך ולאכול אצלה צהריים. אני קובעת עם אמא שלי בבית קפה ומבחינתי זה הכי אידאלי... פעם ב היא קופצת לפגוש את הילדים. יש בחופשים או בחגים מפגשי משפחות. יש הרבה אלטרנטיבות אבל לארח 10 ילדים??? נראה לי לא הגיוני. אני מעמידה את עצמי במקום אמא שלי או חמותי (לי יש מעל 5. ולא נוקבת כמה בכוונה) ואני אומרת לעצמי אין מצב שאני נופלת עליהן. זה יתיש אותן

לכן אני מאוד מבינה את אמא שלך.. לדעתי את איפשהו צריכה להשלים עם זה במצב הנוכחי ולמצוא אלטרנטיבות אחרות למפגשים.

מקווה שלא ביאסתי. אבל זו המציאות.

בהצלחה אהובה

הרבה נקודות שהעלית שאלו וכתבו ועניתי.
לא אחפור שוב, הרעיונות היפים שהבאת נוסו והסברתי למה לר רלוונטי שנזמין או ניפגש באמצע שבוע.
מעט יותר מורכב...
אם מעניין אותך, דפדפי אחורה ותראי תגובותיי..
הוריי בריאים ב"ה צעירים בנפשם וגופם, גם את כאמא לא תארח את כל הילדים ובת אחת לא כי לה יש יותר ילדים...סתם נקודה למחשבה.

אני לא נפגעת שהיא מארחת יותר את הצעירים עם מעט הילדים ....

קשה לה שבאים עם הרבה ילדים זה מעמיס עליה. לכן כולנו אלה עם המעל 4 כבר בקושי באים שבת. . .

אני כן רואה בזה משהו לגיטימי...שאץ אלה עם המעט היא מארחת מלא ואותי בקושי. אבל זו ההסתכלות שלי כמובן .. חמותי וחמי הם צעירים מאוד יחסית פחות מ60.

ועדיין נראה לי לא הגיוני להעמיס לא קשור לגיל. אני בת 30 פלוס וקשה לי לארח משפחות עם 4 ילדים ויותר. אז אני מבינה אותם.

שוב זו הסתכלות שלי. אולי מנקודת מבטך לך היה בכיף לארח במקום אמא שלך או חמותך כמות גדולה של אורחים. לי קל להבין אותם כי אני בעצמי מותשת מלארח.

אני מאוד התחברתי לזה שאמא שלך לא מארחת. אני הכי מבינה אותה. לכן כותבת לך מראות עיני. שחווה אותו דבר וכל כך מבינה את חמותי 

אצל המשפחה של בעלי בדרכ יוזמים פעם/פעמיים בשנה שבת שכולם יחד נפגשים אבל לא בבית של ההורים אלא שוכרים וילה כי באמת כמו שתיארת יש עומס של ילדים וצריך מקום גדול מאוד ב'ה

אז אולי זה יכול להיות פתרון ורק תתארגנו על אוכל ביתי כמו שאמרת שאת רוצה

יש לי סלסלה עם מחברות מיותרות, תיקיות, עטיפות של ספרים ומחברות, מדבקות ואולי קצת מכשירי כתיבה.

זה נמצא מעל לשולחן כתיבה.

ובמדפים הגבוהים בארון שם אנחנו מאחסנים את כל אלה. ולבעלי יש מגירה ב"חדר העבודה" שבה יש כלי כתיבה חדשים לכל מי שמאבד משהו.

אבל יצא לנו גם למסור דפדפות וכאלה כשראינו שיש יותר מדי...

במיוחד לאור ריבוי חומרי יצירה, כלי כתיבה וכו'- קניתי שולחן סלוני שהוא כמו תיבה- והכנסנו בצורה מסודרת לתוכו הכל.

הפריט כמעט הכי יקר שקניתי מאיקאה- והכי שימושי בבית 

אני בטוחה שתמצאי פיתרונות נהדרים שם

בעזהי"ת

זה לא מדף נגיש ככ זה לא דברים שאני צריכה בשלוף. יש בו ערימת מחברות מכל הסוגים וכל המינים, ערמת דפדפות-ניילוניות-וספרים שעדיין לא השתמשו בהם השנה (חשבון נגיד יש 5 חוברות ומשתמשים רק באחת כל פעם.. אז הראשונה שולחת לכיתה ו2-5 נמצאים שם), וסלסלה גדולה מחולקת ל2- צד אחד עטיפות ניילון לספרים ומחברות ומדבקות שם, צד שני כל מאגר כלי הכתיבה.. 

יש פה 3 בנות ביסודי ושלושתן קשביות אז יש פה שפע ציוד ושפע ספיירים...

בס״ד

אולי זה איזשהו ניסיון שלהם להגיד לנו שהם כן מרגישים יותר מדי ביקורת מהסביבה (בית הספר, אנחנו…)?

ואז הם אומרים ״כל הזמן מבקרים רק אותי״

אבל מה שהם באמת רוצים להגיד לנו זה שהם מרגישים לא מספיק מוערכים (ולכן אהובים) כרגע?

ושנסתכל אנחנו באור חיובי יותר עליהם?

שהוא מקבל הרבה פרגון חום ואהבה וכן גם ביקורת

כי באמת יש על מה..

אבל נשים לב יותר למימון

תודה על זה 

ולגבי מה שכתבת בהמשך בשרשור, בתגובה למתואמת, על החשש שיגדל להיות אדם שכל הזמן מרגיש מותקף -

אני סך הכל רק כמה שנים בדבר הזה שנקרא ׳הורות׳ (הגדול שלי בחטיבה) אבל כבר הספקתי להיווכח הרבה פעמים אצל ילדיי שדברים שהעלו בי חשש שהם יישארו ככה לתמיד נעלמו כלא היו תוך כמה שנים ולפעמים אפילו פחות.

אז נראה לי שאפשר להרגיע את החשש הזה. אפשר להישאר עם יד על הדופק ולהמשיך לעזור ולכוון בעדינות כמובן, אבל לא הייתי נבהלת לגבי העתיד. ואם כבר, אז הייתי אולי אפילו משתדלת לגייס בתוכי אמון ביחד ואמונה בכך שהוא עוד יתגבר על הנטייה הזמנית הזאת. ומשדרת לו את זה, גם ללא מילים, מספיק עם הלב -שאני יודעת שהוא יגדל ושעוד מעט הוא כבר יהיה מסוגל לראות את העולם באור מתון הרבה יותר. זה כיוון שמדבר אלייך?

יש סוג אנשים כזה, שכמה שיסבירו להם ויוכיחו להם שלא - הם יהיו בטוחים שהעולם נגדם...

לצערי עוד לא מצאתי פתרון

מה שאני כן חושבת (אבל עוד לא הוכחתי את זה סופית) שזה נובע מקושי קוגנטיבי כלשהו, כמו קשיי קשב וריכוז. אז אולי תנסי לבדוק אם יש עוד דברים שקשורים לזה, ולטפל בכיוון הזה...

לחשוש מזה מאוד

לא פשוט להיות אדם כזה לא לעצמך ולא כלפי הסביבה

לא יודעת מה לומר לגבי העתיד... חוץ מתפילות. ולהעצים כל רגע שהוא כן רואה את הטוב. ולתת דוגמה אישית של פרשנות לטובה של מצבים.

הלוואי שנצליח כולנן...

מסבירה בקצרה שזה לא בהכרח מכוון

אבל לא מנסה לשכנע בזה

כשהוא רואה שאף אחד לא עושה עסק מהתחושה הזו, הוא ממשיך בחייו ושוכח מהמקרה.

בעיניי הדבר שהכי משפיע על תפיסת העולם של הילד, היא הדוגמא האישית של ההורה, אם ההורה משתף ברגשות חיוביים ושליליים בצורה אופטימלית, הוא מלמד ומכוון את הילד להתנהל נכון רגשית.

זה לא נגדך/ סתם נראה לך ש

וזהו, נותנת לזה לשקוע לבד.

הרבה פעמים אני רק מביעה אמפתיה

לדוגמא הוא חזר מיריד בבית הספר מלא בתלונות על כל מני, רק הנהנתי ואמרתי שזה מבאס, אחרי כמה דקות עבר לו.

להרגיש את הרגשות בצורה נכונה וטובה ולשתף את הילדים בהם

דוגמא לשיתוף רגש חיובי:

מספרת שקבלתי פידבק חיובי בעבודה וזה שימח אותי והחמיא לי ואני מרגישה שעשיתי עבודה טובה

ככה הילד לומד קבלת פידבקים טובים, הנאה מהם והערכה עצמית טובה.

דוגמא לרגש שלילי:

מספרת שמישהי התלוננה עלי בעבודה וזה הרגיז אותי ופגע בי, אבל החלטתי להיות מקצועית וללמוד מזה מה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה וגם לדעת להיזהר בהתנהלות איתה שתהיה מדויקת יותר.

ככה הילד לומד התמודדות עם פידבקים שליליים, להפיק מהם לקחים, לקחת אותם בפרופורציה ולזהות אנשים בעייתיים.

אני חושבת שיש אצל חלק מהאנושות נטייה ברורה של הגנה הכי טובה היא התקפה.

קשה לקבל את הביקורת ולכן משליכים אותה חזרה/ הלאה.

עם כל הכבוד לילד,בטח אם בדר"כ הוא מקבל מחמאות וכד'. צריך ללמד אותו גם לקבל ביקורת.

אני אומרת לילד שבסופו של דבר אנחנו לא יכולים לשנות את העולם ואולי כולם אשמים אבל כנראה שהיה פה משהו לא בסדר והאחריות היא עליו. גן איך לקבל את הביקורת וגם איך להשתפר.

לעיתים אני גם אענה בציניות ש'נכון, כולם נגדך, תמיד' קצת לשקף לו כמה זה מופרך.

נק' חשובה שאני רואה פה, ובטח בגיל הזה שמתחיל להתברר עם עצמו זה באמת לא להיבהל מזה. להכיל את זה ולעבור הלאה. זבש"ך שככה אתה מרגיש. בחירה שלך ו- לתת לו את המקום שלו להתמודד. כשאתם לוקחים את ממנו את ההתמודדות ואתם מנסים 'להסביר' לו שזה לר נכון.  אתם באמת מכניסים את עצמכם למשוואה. במקום לתת לו להבין שזה באמת באמת שלו.

ומה שאנחנו עושים (תלוי מצב ההלך בבית):

1) מבקשים שיחזור על זה שוב ואז שואלים אותו שאלות שיקוף. לרוב הוא קולט שזה רק דימיון ולא מציאות.

2) אם אין לנו זמן תגובה מיידית, יש לו "פנקס תלונות"- ומדברים על זה כשהמצב רגוע יותר (ערב לרוב)

3) מידי שבוע כולם בבית צריכים להודות לפחות על 5 דברים שקרו להם.

כך שיוכל לראות את שני הצדדים

צעד חשוב

תודה

הייתה תקופה שעשיתי את זה לעצמי, אבל זה רעיון יפה לשתף את כולם.

מקווה שיעזור גם אצלנו

אם אני מרגישה שיש גם איזה רגע של קשב ויכולת להסתכל מעבר, אני מחזירה את קביעה בצורת שאלה/ תמיהה,

המורה בכוונה תחילה, נטפל אליך? רק אליך? ממש בכוונה? הוא קן בבוקר והחליט היום להיטפל אליך וזה לא קשור בדום מורה למשהו שעשית/ לא עשית?

אממ מעניין.

כנראה שאתה ילד ממש דומיננטי במחשבות של המורה שמכל התלמידים הוא החליט בכוונה תחילה להיטפל דווקא אליך.

אתה כזה חשוב שהוא לא חשב מה צריך לקנות לילדים שלו, מה הוא צריך לעושת היום, הו אלא חשב האם יש לו אירוע בערב ללכת אליו, מתוך כל הדברים שהוא בחר לעשות היום, הוא בחר להיטפל אליך.

אם סגנון כזה לא מעורר איזה סימן שאלה אפשר לשאול שאלות בסגנון של:

האם החבר x שם לב לזה גם? האם יש עוד ילדים שהמורה נטפל אליהם?

המטרה טיפה להרחיב את הפרספקטיבה. איך אחרים רואים את הסיטואציה. איל אנחנו בזווית אחרת יכולים להסתכל.

אפשר גם להדגיש את הלפני ואחרי. בוא תספר לי מה קרה לפני, מה היה אחרי.

לא במטרה לבטל את מה שהוא אמר, אלא להבין שלאירועים יש התחלה אמצע וסוף והמטרה שלנו לא להיתקע על דברים.

אחרי שטיפה מרחיבים את ההסתכלות, אפשר לדבר על הרגשות, והמחשבות. מה המורה/ הורה מרגיש כלפיך? מה אתה מרגיש כלפיו? לברר אם יש פרשנות שמושחלת לתוך העניין. למשל אם מעירים לו על משהו, זה בגלל שלא מאמינים בו או אולי הפוך בגלל שמאמינים בו, רוצים לדייק אותו.

אמירות שלו יש לי הרגשה שזה יעבוד

ומה שכתבת על הפרשנות זה בול העניין! הוא מפרש ככה שכולם נגדו 

אלא באמת כתמיהה, כבירור לעומק.

שלא ירגיש שמזלזלים בתחושות שלו, אלא שמנסים באמת להבין לעומק את המקרה והמניעים ומשם לסייע.

אולי השרשור של @קמה ש. על שיטת עבודה עשוי לסייע גם במצב הזה למרות שמדובר פה בילד שלך ולא בעבודה עצמית.

אולי אפשר להשאיל משם עקרונות.

מה שכן, כשילד שלי ממש עומד על כך שהכל היה נגדו, ולא זז מהעמדה הזאת מילימטר ולא משנה איך אני מנסה לאתגר את החשיבה,

אז אני עוצרת את השאלות ורק מביעה הזדהות עם הכאב.

זה באמת נורא שהעולם נגדך, לא נעים בכלל.

רק כשאני מזהה שיש פוטנציאל לצאת מזה, אני מאתגרת בשאלות. בד"כ שה עובד.

יש לי ילד כזה.

המחנך שלו טוען שזה משהו התפתחותי שיעבור... ואפשר גם להתייעץ עם יועץ בית הספר ולשקף לו בדיוק הכל.

ונראה לי זה מה שנעשה. אולי שווה לכם גם.

היי, 

הרבה פעמים, מאחורי התגובות האלה יש צורך עמוק בהגנה על תחושת הערך העצמי.

כאשר ילד שומע שוב ושוב שהוא לא בסדר, או אפילו רק מרגיש שהוא נתפס כך, הוא יכול לפרש את המצב בשתי דרכים - או שהעולם לא הוגן כלפיו (ואז הוא גם לא מקום בטוח עבורו) או שהוא באמת הבעיה. 

שתי הפרשנויות יכולות מאוד להכאיב ולהפחיד ילדים. 

במקרה הזה יכול להיות שהוא מאוד משתדל ומנסה, אבל לא מצליח לו, וזה כואב לו מידי, ואפילו מפחיד, להרגיש שהוא לא מספיק טוב. 

אז הוא מעלה מגננה ופונה לפרשנות הראשונה - שניטפלים אליו, שהעולם אשם. 
העניין הוא שגם שם הוא לא באמת מרגיש ביטחון. כי זו חוויה מאוד בודדה, להרגיש שהעולם "נגדך". ולכן הוא גם מאוד מתוסכל. 

מהניסיון שלי, הדרך הכי טובה להגיע אליו במצב הנוכחי היא לא דרך ניסיון לשכנע אותו "לחשוב חיובי" אלא דווקא דרך חיזוק הקשר.

קודם כל, לתקופה מסוימת, תנסו להעיר לו פחות. תבדקו עם עצמכם האם אתם מרגישים שאתם באמת מעירים לו יותר מידי? האם יש מקומות שאפשר לשחרר יותר?
וגם - להסתכל עליו בעיניים טובות, לחפש את הכוונות הטובות שלו, מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו. 

אם יש תקופה שיותר קשה איתו זה אומר שקשה לו. ההתנהגות שלהם באה לספר לנו משהו. 

אולי הוא עייף, מוצף, אולי משהו מציק לו בבית הספר, אולי חבר העליב אותו?

ואם בכל זאת יוצא שהוא מגיב בתחושה ש"כולם נגדו" - לא צריך למהר לשכנע אותו אחרת. זה מה שהוא מרגיש וזה חשוב להכיר ברגש הזה:
"זה באמת לא נעים להרגיש שהמורה נטפל אליך."
ורק אחר כך, בעדינות, לפתוח פתח למחשבה נוספת:
"מה אתה חושב שגרם לו להעיר לך הפעם? יכול להיות שהוא ניסה לעזור לך בזה?"
 

כשאנחנו שם עם הילדים שלנו בתוך בחוויה, נותנים להם ולרגשות שלהם מקום בעולם, נותנים להם להרגיש מובנים, שאנחנו מאמינים בהם ולהם - 

הם מתרככים, עולה להם הביטחון בקשר איתנו ואז גם יותר קל לנו גם להשפיע על המחשבות והגישה שלהם. 
 

זה פחות מפחיד ש"העולם נגדי", אם יש לי מישהו שמאמין בי.

ולהאמין בהם זה לא אומר להגיד להם שהם צודקים, והמורה טועה, שהריצפה עקומה וכו'. 
אלא באמת רק לתת תוקף להרגשה שלהם. להיות סקרנים ביחד איתם לגבי מה קרה שם. לתווך להם את הסיטואציה. לרכך להם קצת את התחושה הזאת שהם לא בסדר. להכיר להם בעדינות את המורכבות שבעולם. שלא הכל שחור ולבן. ולהזכיר להם בלי סוף עד כמה הם מיוחדים ומדהימים, גם אם לפעמים הם נופלים. 

בהצלחה! 
מורן שי - מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית

לק"י

או את האתר שלך בתוך ההודעה.

את יכולה להכניס את זה לחתימה שלך למטה.

אף מקום לא יעסיק אותו בגיל כזה..

מתחילים להעסיק מגיל 16 לפחות, אבל הוא כן יכול לעשות בייביסיטר.

ואתם יכולים לעשות להם תקציב חודשי של דמי כיס ולפי זה הם יצטרכו להתנהל.

בעזרה לגנן היישוביי, עזרה בסיוד וצביעת בתים ועוד כאלה בסגנון

כאמור, אנחנו פחות בקטע

חשבנו על דמי כיס

אבל לא רוצים שיתרגלו וגם אם הסכום לא יספיק להם?

זוכרת כשאני הייתי נערה הייתי פשוט מבקשת מההורים אבל המחירים לא היו כאלה יקרים. היום יציאה אחת עולה כ100₪🫣

ויש משהו נחמד בזה שהם מבקשים מאיתנו כסף כי ככה על הדרך אנחנו יכולים לדעת לאן הם הולכים ועל הדרך לברר עם מי..

אפשר גם לבקש שיעדכנו לאן הולכים ועם מי גם אם הם המממנים..

אפשרות אחרת היא שאת "תעסיקי" אותם בפרויקטים לבית שאת רוצה לעשות - נשמע לי שכל דבר שהיית לוקחת במיקור חוץ אפשר לשלם עליו גם לילדים שלך. כלומר לא עזרה שוטפת, אבל סיוד וגינון אצלכם בבית בהחלט נשמע לי הגיוני..

זכותכם לדעת לאן הוא הולך ועם מי

ולפעמים גם לא להסכים לשימוש מסויים בכסף

ובכל מקרה צריך לבנות תקשורת בריאה כי עוד שנתיים גדול כן יוכל לעבוד.

זה נשמע קצת לא נעים, אבל לאחרונה עולה הרבה לשיח כל מיני תופעות של סקרנות מינית (בעיקר!! בין בני משפחה או אנשי מאוד קרובים וכדו').

אישית שמעתי והכרתי כמה מקרים של צלקות שלא עברו אחרי שנים, והכל מתחיל מסקרנות ובלבול וקושי להעריך ולשפוט מה טוב ומה הבעיה. וככל שיותר צעירים זה לכאורה יותר בעייתי.

אז רק לשים לב

אבל חושבת שעוד שנתיים שלוש כבר פחות.. ומה לעשות שבעל המאה הוא בעל הדעה...

בעיני יש משהו היקשרותי ובריא שילד נזקק להוריו, כן גם בגיל הזה

בכל מקרה אני מבינה אבל שנצטרך להחליט לכאן או לכאן..

תודה לכל אחת על החשיבה והתגובה

כמה הייתן נותנות לחודש?

בס"ד

אצלנו, כשהייתה תקופה של הרבה זעירות סביב ההוצאות שלנו, זה מה שעשינו.

לשבת על החשבונות ולהבין כמה אפשר להרשות להקציב לבילויים של הילדים באופן כללי. ואז לשקף לילדים שמתנהלים לפי תקציב (לא הייתי אומרת להם מהו בדיוק אבל אולי יש כאלה שכן) ולהגיד להם עבור כל דבר אם זה נכנס לתקציב או לא. כשיש תקציב ברור, הרבה יותר קל לקבל החלטות.

אם הם יבקשו משהו שיהיה מעבר לתקציב, יש כמה אפשרויות:

- לצמצם הוצאות בתחום אחר כדי לאפשר את הבילוי המדובר.

- להציע שתשלמו על חלק והם על החלק השני.

- להציע שישלמו על כולו.

- להציע להם להרוויח את הכסף הזה, אם תהיה עבודה שתהיה מקובלת עליכם.

- לבקש מהם לעשות דברים שהייתם לכתחילה מבקשים ממישהו אחר לעשות בתשלום (לשמור על האחים במקום בייביסיטר, לעשות עבודות ניקיון מסוימות שבכללי אתם או המנקה אלה שעושים וכו') ולהציע להם קצת כסף בתמורה.

בהצלחה!!

מתארגנים על איזה בילוי וקשה לי שהם לא יצטרפו רק בגלל עניין כספי..

אבל כן הייתי רוצה שידעו שיש תקציב וסדר כלכלי, שכן יהיו מחושבים

אולי ניקח אותם לשיחה ונשאל מה סדר גודל של דמי כיס קיץ נראה להם ריאלי

זה כל היופי - שהוא זה שקובע אם זה מתאפשר או לא.

בגדול אני חושבת שזה ממש משנה אם יש לכם ממה לממן את כל היציאות האלה בצורה בטוחה מבחינה כלכלית או לא. אם יש לכם, אני בעד לאפשר איפה שאפשר. מן הסתם לא באולינג ברמה היומית, כן? אבל פעם ב יציאה משמעותית כזאת, נראה מקובל וסבבה (לפחות איפה שאנחנו גרים).

אבל אם המצב הכלכלי לחוץ, זה מצריך חשיבה יותר מעמיקה וכאן בניית תקציב כולל יכולה להיות הפתרון להתלבטויות. כשהמספרים ברורים ומבינים אם יש או אם אין כרגע ממה לממן משהו, יותר קל להכריע.

בעצם, האם השאלה שלך היא בעיקר כלכלית? או שמא חינוכית?

הדילמה

בכל אופן אני חושבת שנלך על הרעיון לתת דמי כיס ושיסתדרו בהתאם

צריכים לחשוב כמה

תודה על התובנות והחשיבה

.

תודה על הרצון לעזור לה.

מגיל אפילו צעיר יותר (לבת ה-11 כבר יש בייביסיטר קבוע, הולכת פעמיים בשבוע לשכנה לעזור בהשכבות של הילדים. אצל הבנים היה יותר קשה למצוא עבודה קבועה, אבל הם כן עזרו בפינוי גזם מגינות, צבעו פרגולה של שכנים, והיתה תקופה שהבן שלי 'פתח עסק' לגיהוץ, לא זוכרת באיזה גיל).

לדעתי הנושא של לתת להם לעבוד הוא ערך חינוכי משמעותי. אני חושבת שבלי עבודה ממש קשה ללמד התנהלות כלכלית נכונה וערך של כסף.

לא חייבים להסכים לכל הצעת עבודה. אבל שווה להשקיע בשביל למצוא להם משהו.

ולשאלתך הישירה-

ב''ה אני גרה בחברה שאין בה נורמות כמו שאת מתארת.

הם כן מזמינים לפעמים פיצה או יוצאים לפלאפל, אבל לא מעל 20 ש''ח לערב. ואת זה הילדים שלי מממנים מכספם.

בחופש הגדול אני כן מתקצבת להם סכומים יפים, אבל לאו דווקא לבילוי. הם מוזמנים באותה מידה לחסוך את הכסף, או לקנות בו קישוט לחדר. אני לא רואה ערך ספציפי בלהוציא כסף על באולינג, ולכן אתייחס לבקשה כזו כמו שהייתי מתייחסת לבקשה סתם ככה לקנות להם פוף חדש לחדר (כלומר- ככל הנראה בסירוב, ואם הם ממש מתעקשים הייתי מציעה להם לחלוק חצי, ואז אם הם מסכימים גם לשלם זה נותן לי אינדיקציה שהבקשה שלהם באמת חשובה להם).

אבל מסייגת שוב, שאם זה היה גורם לילדים לבידוד חברתי ייתכן והייתי נוהגת אחרת. כי בפגישה עם חברים אני כן רואה ערך, ואם זו היתה הדרך היחידה להיפגש- הייתי מוכנה לשלם על זה. מודה לה' שאני לא בדילמה הזו.

מתחברת ללתת להם לעבוד

מחר אקרא שוב

תודה 

רוב מוחץ של חנויות לביגוד זה בנות!! כמעט ואין לבנים. והיצע מועט..

ליומיום ושבת

בלידר יש חולצות שבת למשל, 

וגם לרוב יש מכנסיים (לרוב רק כהים)

אבל גם אני שואלת את השאלה.

אשמח לעוד רעויונות.

אבל לבן ה12 שלי (בגובה של בן 15) מצאתי בגדים יפים באורבניקה...

ויש את הסניף הגדול של פוקס במרכז העיר שיש להם יציאות מידי פעם.

אולי אקמול מידי פעם

בשליטה ולא בכמות מוגזמת

אם לא מרגיע שתלך לרופא