פורום אימהות השלב הבא (עמוד 3)

הוא צריך לרצות ולבחור בכוחות עצמו

אם נותנים לו את זה

אין לו סיבה למרוד 

לפני כן היית ילד או מבוגר.

מהרגע שאדם הראה סימני בגרות מינית הוא נחשב מבוגר לכל דבר ועניין. לא היה לו צורך להתמרד כי הוא קיבל די מהר זכויות ו(בעיקר) חובות של אדם מבוגר.

הרעיון שבגילאים האלו הוא נחשב עדיין סוג של ילד וסוג של מבוגר, התחיל רק כאשר לאחוז משמעותי מספיק מאוכלוסיה היה מצב כלכלי יציב דיו כדי לא להעיף ילדים מהבית בשנייה הראשונה שהם מראים שמץ של בגרות.

אם ככה, גיל ההתבגרות הוא מאוד חדש שמושפע מתנאים חברתיים והיחס אליו בתור עובדה מוגמרת, וההנחה שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם הגיל הזה, יכולה להיות מוטלת בספק.

גם לא הבנתי את ההנחה שצריך להתעקש בפני הילד על דברים שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהם ימרדו בנו עליהם ולא באמת חשובים להורה.

האמת זה מזכיר לי בית ספר יסודי תורני באזור גדלתי בו שדרש בקוד הלבוש שבנות ילבשו גרביים כמו הדעה המחמירה, למרות שזה בית ספר דתי לאומי. ההסבר ששמעתי שמנהל בית הספר נתן הוא ש"אני רוצה שאחר צהריים כשהם ירגישו צורך למרוד בי ולהשתחרר מקוד הלבוש של בית הספר, הן יורידו את הגרביים ולא יקצרו את החצאית."

זה עדיין גורם למאבקים מיותרים לשני הצדדים, שבהם הילדים נאלצים להתחייב לדבר שמבוגר מראש לא מאמין בו, והופך את כל עניין המרד להצגה לא אמיתית. אני גם לא חושבת שבדורות הקודמים התעקשו על דברים שלא היו מהותיים בעיניהם, אחרת למה להתעקש עליהם?  עמדת הפנים הזאת לא נותנת ליד את תחושת נפרדות והעצמאות שהוא רוצה. 

למדתי לפני כמה שבועות מחקר שאמר שאפשר לחלק את המתבגרים ל:  שליש עם התבגרות רגועה, שליש עם התבגרות סוערת ועוד שליש באמצע. בעיני התעקשות על דברים לא מהותיים דוחפת את המתבגר להתבגרות סוערת. הצורך של מתבגר הוא בבנית זהות נפרדת , אם יש לו קשר טוב עם ההורים שלו, עדין תשאר לו ביקורת עליהם ויהיה לו במה למרוד, אבל המרד יהיה רך יותר.

אפשר למרוד גם בשקט , פשוט לעשות אחרת מההורים בלי מרד סוער. יש לי בת אחת שהיתה מתבגרת רגועה, גם לה היה מרד, ןהיא עשתה דברים ששונים מאיתנו , אבל בשקט, בלי לריב עליהם. גם המתבגרים שלי שמתווכחים איתנו, חוץ ממקרים בודדים לא הגענו לדרמות ב"ה, וזה עדין קשה ומאתגר והם לא תמיד עושים מה שאנחנו רוצים ובוחרים בחירות שלא תמיד הינו בוחרים בשבילם, אנחנו משתדלים לדבר , לברר לדון, לפעמים זה קשה ממש. אבל אם היינו מתעקשים המון הם לא היו מדברים איתנו בכלל , ועושים מה שהם רוצים.

בקיצור : אני מאמינה שבגיל ההתבגרות רוב הגבולות יעילים רק מתוך שיח ודיון.

לי עוזר להסתכל גם על הגדולים שלי ,שהן מעל גיל 20 ולהבין שממילא עוד רגע האחים המתבגרים שלהם יעשו מה שהם רוצים, כמוהם, ואז מה שיבוא בכח ומלמעלה בלי הבנה לא יהיה שווה כלום. 

מצד שני אני לא מבינה את הטיעון שעוד כמה שנים הם יגדלו ויעשו מה שהם רוצים. ברור לי שבגיל 18 עושים מה שהם רוצים. אבל איך זה קשור לגבולות בגיל 15 ?

אלו שנים משמעותיות ולדעתי כל שנה עושה הבדל . בן 18 שלי לתחושתי בן אדם בוגר , בת כמעט 17 כמעט בוגרת ובן 15 ממש לא , הוא בשיא גיל ההתבגרות וממש אין לו שיקול דעת שיש בגיל 18.

לגבי גבולות ועוצמת המרד אני גם לא בטוחה . כשאני הייתי בגיל ההתבגרות , דווקא ילדים שהוריהם לא ידעו מה קורה ושיחררו לגמרי עשו הרבה דברים שלא כדאי לעשות. הרבה פעמים אמירה " אני סומכת על ילד שלי " לא עבדה.

בחירת דרך שונה מהורים , אני לא חושבת שזה בא מתוך מרד. אני גם בחרתי דרך שונה . אבל אני גדלתי בתקופה אחרת , יש אופי אחר ומה שהתאים להורים שלי פשוט לא מתאים לי. אז אם ילדים שלי בוחרים במשהו שזה קצת שונה אני לא רואה בזה מרד אלא שזה מה שמתאים להם...

עבר עריכה על ידי אורי8 בתאריך כ' באב תשפ"ה 21:16

אני יודעת שבן ה15 , יעשה רק מה שהוא רוצה ממש עוד מעט. ולכן את מעט השליטה שנשארה לי אני מעדיפה להשקיע בשיחה , הקשבה, דיון. ולא בלריב על גבולות ברורים שהצבתי, שבגלל שהם באים בכפיה לא ישאר מהם כלום עוד רגע.

וגם זה לא שביום אחד בגיל 18 הם עושים מה שהם רוצים, זה קורה בהדרגה, הרבה בני 15 עושים מה שהם רוצים בלי שההורים יודעים. ככל שהגבולות בבית נוקשים יותר ויש פחות שיחה וקשר יש יותר הסתרה.

כשכתבתי בחירת דרך שונה לא התכוונתי למשהו דרמתי כמו להפוך לחילוני, זה יכול להיות : להתלבש יותר צנוע מאמא( לגוג: גרבים כשהאמא לא שמה) / ללבוש בגדים פחות צנועים מההלכה/ לעשן עם חברים/ ליסוע בטרמפים כדי לרעות צאן בחווה / לזלזל בלימודים ולעשות 3 יחדות בבית שזה חשוב בו וכשאתה יכול לעשות 5/ לעשות נזם/ לחזור מהסניף מאודד מאוחר/ לא לקום לתפילה במנין  וכו... זה באמת לבחור דרך וסגנון, וזה לא חייב לבוא כמרד.

נער מתבגר לא חייב למרוד , הוא צריך לבנות את עצמו כאדם נפרד מהוריו, שלא נותנים לו ונלחמים בדברים שהוא רואה בהם חלק מהאישיות שלו , זה יכול להפוך למרד.

לומר לה להוריד?

אם היא רוצה תשומת לב, תני לה בצורה חיובית. צאי איתה לבית קפה/ הליכה. תתעניני בה באופן קבוע. אם זו הסיבה של הנזם , זה ירד מעצמו אחרי תקופה .

לריב איתה על הנזם , זה לא התיחסות שהיא מחפשת. ואם מעירים לה עליו ואוסרים עליה, זה מה שיגרום לה לעושות עוד כמה חורים, כולל אחד בגבה. 

לבת שלי אין נזם.

מנסה להסביר . אם אמא היא רק חברה שהיא יוצאת להליכה ומקשיבה , לילד אין ממי להיפרד , אין לו הורה למרוד. אין לו גם את מי שיעצור אותו כשצריך. או אפילו ייתן אמירה ברורה.

והיא גם יכולה לומר אמירה ברורה. וגם כדאי שתאמר את דעתה, אבל ככל שהגיל עולה הגבולות הופכים לפחות כפיה והנחתה מלמעלה לדיון והקשבה, וכן ברור שהיא יודעת את דעתך.

בגיל 13 זה עוד גיל שיש מקום לומר לילדה, את לא הולכת עם החצאית הזו.

בגיל 16 - 17 פחות. בגיל 18 היא תלך איך שבא לה, ונתפלל שיבוא לה ללכת צנוע, והלב שלה היה פתוח לקבל את דעתנו על צניעות ולא למרוד בה.

מה הכוונה לעצור אותו? אם הוא עושה משהו ממש בעיתי אז ברור שנאמר את דעתנו בצורה ברורה, מאוד תלוי באיזה דבר מדובר ומה הגיל שלו.

עונשים , לפי דעתי, חד משמעית לא רלוונטים בגיל ההתבגרות.

וכן , ככל שהילד גדל נראה לי טוב שנכנסת בחינה של חברות לקשר. זה לא קורה ביום אחד, כשהבת שלך תהיה בת 22 תרצי שתהיה חברות בקשר שלכם? ( לא רק חברות , תמיד תהיי אמא וזה קצת אחרת מחברה).

מתי הקשר הזה יתחיל להתפתח ? פתאום בגיל 20?

הדור היום מאוד עצמאי והם לא מקבלים שום כפיה חיצונית, רק מתוך חיבור והבנה. עונשים וכפיה רק עושים נזק.

הקשבה ושיחה לא אומרים שאיבדת את המקום שלך כאמא , לא צריך לנסות להיות חברה שלהם אלא אמא שיש לה דעות , היא אומרת אותם ומסבירה והיא גם מקשיבה ולא כופה , לפעמים יש גבולות שאפשר לומר , לא אצלנו בבית... אלו גבולות הבית.

ממליצה לקרא את הספר הסמכות החדשה של חים עומר.

אני גם יועצת באולפנא ורואה לפעמים בנות שבאות מבית נוקשה, באופן לא מותאם לגיל.   יש בנות שבסדר עם זה ויש בנות שעושות ממש הפוך ברגע שהן יכולות. 

ואחרי שיחה עם מטפל פתאום עולות מחשבות שזה לא טוב.

לגבי חברות עם בת עשרים. מבחינתי למה לא. אבל ממה שאני רואה וגם קוראת בפורום הריון ולידה בנות לא רוצות קשר כזה עם אמא , הן רוצות קשר אמא-בת כזה שאמא תקשיב , תכיל , תעזור.

לגבי מה שאת אומרת , איך אני אמורה להיות אחראית על מישהו שאין לי שליטה עליו.

ועוד פעם , בגיל שמונה עשרה בן אדם מחליט החלטות שלו. אם הוא בגיל בוגר מחליט על לבוש לא צנוע כדי לעשות דווקא לאמא נוקשה או למחנכת לא מוצלחת , כנראה הוא לא בוגר ואין לו שיקול דעת , הורים כנראה גם יצטרכו לטפל בו עוד כמה שנים טובות כי הוא לא גדל...

מה כוונה לעצור ? תלוי...

לא התכוונתי לחברות ממש, ברןר שבת 22 צריכה אותי בתור אמא , אבל זה קשר שיש בו צד חברי יותר, אני לא מחליטה בשבילה ולא אומרת לה מה לעשות , ברור שהיא צריכה אותי כאמא של עזרה וכו... . והתכוונתי שהצד הזה בקשר מתחיל להבנות בגיל ההתבגרות.

לגבי אחריות, מה הכוןנה, איך את יכולה להיות אחראית על מישהו שאין לך שליטה עליו?

באמת אין שליטה על נער בן 16-17, זו המציאות, מי יבוא אליך בתלונות? דרך אגב , גם כשבאולפנא שאני עובדת בה מגיעה קבסית לנערה בגיל הזה שנעדרת מהלימודים, מעל גיל 15 היא לא יכולה לתבע את ההורים, היא יודעת שהיא פועלת בעיקר מול הילדה, מול ההורים זה - לידע אותם, מנסים לשתף פעולה יחד, לכולם ברור שההורים לא יכולים לכפות עליה.

הורים שמנסים לשלט על נער בגיל הזה מקבלים מרד /הסתרה  או ילד מתוסכל שרק מחכה לצאת מהבית. 

ברור שאם נער בן 17 עושה בעיות בבית ספר , כן יפנו להוריו . בכלל כל המערכת הזאת של ילדים קטינים -הורים , ילדים קטינים -מורים בנויה על זה שילדים מקשיבים למבוגר.

אולי נכון לקצר את התקופה עד גיל 16 , לא יודעת אבל בינתיים זה ככה.

אני יועצת בכיתו י- יב, אני עובדת מול הורים אבל הרבה פחות מנה שהיה כשהיתי יועצת ביסודי.

זה שלב בינים ,  מצד אחד עד גיל 18 ההורים אחראים וחיבים לידע אותם בדברים חריגים, וגם הרבה פעמים זה עוזר לשתף אותם. אבל יש הרבה אמצע. ביסודי פונים להורים בכל דבר. בתיכון רוב העבודה היא מול הבנות, ופונים להורים במקרי קצה, קודם כל עובדים מול הבת, מדברים איתה, עושים איתה הסכמים וכו..

זה גיל בינים ויש מקרים שבת מבקשת שלא נפנה להורים ואם זה לא מקרים שמחויבים בחוק( אובדנות), אנחנו נכבד את בקשתה בגיל הזה, לפעמים נתייעץ אם מותר לנו , ויש הבדל בין גיל 13  ל 17.

בגיל 13 כמעט תמיד נפנה להורים, בגיל 17 , רק במקרי קצה, או אם נראה לנו שזה יעזור , אבל יש לנו שיקול דעת

אני מנסה לומר שיש אמצע, הטריד אותך שאת אחראית על ילד שאין לך שליטה עליו,  זה נכון, אין לך שליטה על ילד בן 17( ולפעמים גם קודם).

גם גורמי החוק מבינים את זה, מידעים ומשתפים הורים לא דורשים מהם שליטה בילד.

בגיל הזה אם תנסי להשיג שליטה בילד , לא תצליחי ותקבלי ההפך. ההשפעה על הילד בגיל הזה נעשית רק מתוך קשר טוב.

כנראה הוא כבר לא בשליטה , איזה היפך הוא כבר יכול לקבל?

אם בגיל גדול אתם תפנו רק במקרי קצה , מה בעצם המטרה? לא מגיעים למקרי קצה תוך דקה וחצי , זה תהליך . אז יוצא שבמסגרת לא באמת יכולים לעזור , וגם ההורים שיחררו או לא יודעים מה קורה.

אם ילד מזלזל בלימודים , עוד יש הרבה לאן להתדרדר וזה יכול לקרות אם ההורים מנסים להשיג שליטה בכח ועונשים.

לפעמים בית הספר יכול לעזור טוב יותר כשהוא בקשר עם הילד ולא רץ להורים על כל דבר( מדברת על תיכון), בגדול מבחינת העדרויות וציונים יש תוכנת משוב ואם זה חשוב להורה הוא יכול להכנס ולדעת הכל, אבל המורות לא מעדכנות בהכל  כמו בגיל צעיר יותר. ומנבות לפתור בעיות מול הילד.

כן מידעים הורים כשיש משהו קיצוני, אבל אני לא מצליחה להבהיר את הנקודה , אני מרגישה שאת מבינה אותי בשחור לבן, יש אחריות או אין, יש שליטה או אין. זה גיל של בינים, צריך הרבה אינטואיציה לפעול נכון, לתת הרגשה שהילד בוחר ואחראי על חייו ,לא לכפות אבל עדין להיות בתמונה, דרך הקשר עם הילד. זאת בעיני הדרך בגיל הזה, זה מורכב כאמא , טועים הרבה , אבל זו הדרך בעיני.

אי אפשר להתיחס לילד בן 16 כמו לילד בן 12, לא ביום אחד בגיל 18 הוא פתאום בוגר, יש שלב בינים של קשר וליווי ומתן עצמאות ומרחב והוא מורכב. .

ויש נתינת מרחב . אבל עד כמה מרחב?

אולי ילד צריך שאמא תבוא ותגיד : אתה לא הולך לגבעה , אתה נשאר בבית וחוזר הביתה בשעה נורמלית ולא הולך לעשן עם חברים... 

ובאמת תלוי באינטואיציה של ההורה לגבי מה הצורך של הילד.

כשילדה רוצה נזם כדי להראות את הנפרדות והיחודיות שלה מול ההורים, ומדברת יותר על לפני הנזם/עגיל שני/עגיל שלישי/הליקס וכדו'...

ילדה בגיל ההתבגרות (מדברת על השלב המוקדם יותר, מקסימום עד גיל 15-16) שמבקשת לעשות נזם רוצה לפעמים גם שההורים יתנגדו לפחות בשלב הראשון,

הנזם (כדוגמה) פחות "שווה" כנפרדות, אם ההורים לא התנגדו ואיפשרו אותו מיידית.

התנגדות של ההורים לפחות לתקופה עוזרת לילד לא לחפש משהו יותר בעייתי להראות נפרדות. 

לעומת זאת, אחרי שהנזם כבר נעשה תגובה כבר תיצור התנגדות ולא קשר.

בגיל המאוחר יותר (17 והלאה), עם הקשר כבר בנוי, אפשר להבהיר לילד מה דעתנו אבל בסופו של דבר ההחלטה היא שלו.

ואם  הוא מקבל ממך והכל עובר חלק, מעולה.

כשאני חושבת על בני ה15-16 שלי( יש לי 2 בגיל הזה), נראה לי שהיתי אומרת, אני מעדיפה שלא תלך... ומסבירה, ושומעת למה זה  חשוב לו ומנסה להגיע לאמצע כלשהו שיתן מענה לצורך שלי וגם לצורך שלו.

לא היתי פשוט אומרת - אתה לא הולך וזהו. או : אתה כאן בשעה x וזהו. זה בדרך כלל מעורר התנגדות, וגם מה תעשי אם הוא לא יחזור בשעה שקבעת? בעיני זה לא גיל לעונשים וסנקציות.

יש דברים שנוגעים להתנהלות הבית או לאחים הקטנים( כמו - אני לא מרשה לקחת אותם למעין) שבהם אהיה נחרצת, כי זה נוגע לבטיחות של האחים.

דרך אגב, ברור לילדים שאת לא מרשה לעשן, וברור שתאמרי את דעתך ותסבירי אותה. האם זה אומר שנער שיושב עם החברים שלו ואת לא שם לא ינסה? לא תמיד.

בסוף זה ניואנסים דקים שכל ילד והורה מוצאים מה מתאים להם. העקרון בעיני הוא גבולות גמישים עם הרבה קשר והקשבה.

זה נכון בעיני בערך מכיתה י. תלוי בילד. לפעמים גם קודם. ברור שמול ילד בן 17 אין עןנשים ואין הנחתה של גבולות ואיסורים. וברור שבגיל 12 ההורים עדין מחליטים, באמצע אמורים לתת בהדרגה יותר מרחב והגבולות צריכים להיות יותר מתוך קשר ודיבור . תלוי בהתבגרות והאופי של הילד. 

לי הייתה אמא נוקשה ולא התקרבתי לסיגריות . גם חמותי הייתה נוקשה ובעלי גם לא התקרב. אם הורים זרמו או לא שמו לב , ילדים עישנו כבר מגיל 13. לקראת תיכון כבר לא יכלו לשבת שיעור שלם בלי סיגריה. במצב כזה שיחה כבר לא עוזרת , חייבים תוכנית גמילה.

גם באזור שלנו יש קהילת עולים. אלו שמחזיקים ילדים חזק , ילדים שלהם יוצאים בסדר . אלא שלא , ילדים שלהם מתחילים כל הסיפור של וויפ, סיגריה , וודקה ...

זה לא עניין מה אני אעשה, גם בגיל שמונה אין לי הרבה מה לעשות , מה אפשר לעשות ? לא להביא קינוח? גם בגיל שלוש בעצם .

יש מלאי של סיגריות כי בעלי מעשן

למרות שהסיגריות נגישות

בן ה 15 שלי לא מנסה לעשן

ילד אחר מעל 18 מעשן פה ושם אבל לא קבוע

יום אחד הוא הגיע עם נרגילה

לא אמרתי כלום

אחרי כמה שבועות עבר לו והוא הפסיק

אולי יש ילדים שמצייתים לנוקשות

אני גם לא מתחברת לנוקשות וגם לא חושבת שזו דרך יעילה

ילד שנותנים לו לבחור מגיל צעיר (לפני גיל 3) ומכוונים אותו לבחור נכון

כנראה יבחר נכון גם בגילאים גדולים יותר

ילד שמחנכים אותו בנוקשות

גם אם הוא יצא לכאורה בסדר

יכולת הבחירה שלו פגועה

כי הוא לא התנסה מספיק ולא כוון לבחור נכון

בין נוקשות לזריקה וחוסר אכפתיות.

ובעיני האמצע הזה נקרא נוכחות הורית, יחד עם נתינת מרחב.

לזרוק זה לעצום עינים ושיעשו מה שבא להם.

אני לא מתכוונת לזה, אני לפעמים חופרת ( כהגדרת הילדים שלי) אומרת ומסבירה את דעתי המון ובהרבה הזדמנויות.

גם משתדלת לשמע אותם , למה חשוב להם וכו... ( לפעמים הם מדברים יותר לפעמים פחות, תלוי ילד).

אני פשוט משתדלת לא לכפות.

זו החזקה בעיני.

מה זה מחזיקים חזק? מה הם עושים בפועל מול נער בן 16?

מסכימה שלזרוק ולהתעלם זו לא דרך חינוך מומלצת.

אורי8, זה מאוד משמעותי בשבילי!!

מאד משמעותי גם לי לקרוא תובנות של מי שכבר עברה כמה פעמים את הגילאים שאני פוגשת לראשונה.

אבל למתבגרים שונים יש צורך שונה בנפרדות,

וגם באותה משפחה ועם אותו חינוך, מתבגר מסויים יעבור את הגיל בלי מרד משמעותי וימצא את מקומו ומתבגר אחר יעשה דברים שיותר מנוגדים לחינוך שקיבל.

אבל זה שמתבגר עושה דברים שיותר מנוגדים לדרך של ההורים, לא אומר שהוא עושה את זה מתוך מרד.

למשל, יכול מתבגר להחליט שהוא חילוני מתוך "דווקא", כי הוא רוצה לבעוט בחינוך ולהתריס, ומתבגר אחר יחליט שהוא עוזב את הדת כי הוא פחות מאמין או כי יש יותר פיתויים בצד השני, וכשיגיע להורים עדיין יכבד ואפילו ישמור על מה שהוא חושב שהכי מהותי להוריו.

שני התרחישים כמובן יכולים להיות מאוד כואבים להורים שגידלו ילד דתי, אבל המקום שהילד יוצא ממנו הוא שונה בעיניי, ומה שמעיד על זה זה אופי הקשר והתקשורת שנשאר בין הילד להורים.

נהננו מאוד, כל אלה מגיל שש ומעלה (כמובן, בת השש פחות ידעה לפתור את החידות אבל כן עזרה לחפש דברים).

ויש להם גם שולחן קטן עם דפים וצבעים לילדים הקטנים.

מומלץ בהחלט!

תגגלי "חדר חידות צפת".

סתם כיון למחשבה שמעודד יצירתיות

חדר בריחה בתמה של פו הדב, אם אני זוכרת נכון בהרצליה. אבל יקר מאוד. ולא היינו שם, אז זו לא המלצה, רק מסירת מידע.

וראיתי גם שיש בספריית אריאלה בתל אביב בספרית הרמב"ם סוג של חדר בריחה בחינם בתיאום מראש (כנ"ל, לא היינו בעצמנו)

היה ממש מוצלח ומותאם יחסית לילדים.

וגם התכנית חיובית- למצוא את סממני הקטורת או משהו כזה

דגים אם מתחברים לזה,

סלומון,קל להכין ואפשר לאכול קר.

מוקפץ פרווה הולך אצלי קר.

שועעית ירוקה מוקפצת עם שום ומלח לנישנושים.

אדממה לנישנושים

טונה,

סלט גדול( מבחינתי זה יחסית הרבה עבודה הרבה יותר מפשטידה פשוטה)

פשטידות ולזניות לחתוך מראש ואז רק להוציא ולחמם במיקרוגל.או לחילופין להכין במאפינס.

אצלי הולך להכין מראש שניצלים גם עוף וגם דג טרי ממש מוכן רק לטיגון אבל לא מטוגן.בשקיות של הקפאה אבל שטוח ממש בעובי של חצי סנטימטר,ואז הם פשוט מוציאים מהמקפיא זה מפשיר ממש מהר,בטח בחום של היום😉

ואז הם רק מטגנים ואוכלים.

האמת שמאד עזר לי פסטלים וסיגרים קפואים ושניצל תירס ופאלפל.

במיוחד אם יש נינגה

או שזורם לך שיכנסו למטבח וילכלכו קצת...

אבל זה ממש ארוחה מהירה.

האמת שלא בא- לי שיתחילו לטגן דברים אחרי ש'סגרתי' את המטבח, ואני רוצה משהו שיחממו במיקרו וילכלכו רק את הצלחת של עצמם...

איך אפשר לשמור על סלט במקרר שישאר טעים?

פשטידות דווקא יכול ללכת טוב אצלי. וגם הקנויים, למרות שהרבה פחות בריא.

זה להכין שייק עם פרות קפואים ושיבולת שועל ויוגורט ועודדברים כאלה

ממש סוגר פינה של ארוחה קלה ומשביעה

לק"י

סלט פסטה (עם עגבניות שרי וזיתים. ושיוסיפו טונה או גבינות).

סלט בורגול

לאכול בתוך פיתה/ לחמניה.

אני משתדלת שיהיו לי תמיד במקפיא קציצות טונה וקציצות עוף, זה סוגר פינות בשניות....

אצלי תמיד הולך מרק ירקות, אני עושה פעמיים בשבוע סיר ענק

כשיש לי כח להתקשקש שמה גם קניידלעך ומגדול עד קטן כולם מרוצים.

יודעת שירימו עלי גבה מרק בקיץ, אבל גם היום, היה אצלנו 39 מעלות חום ואכלנו מרק במזגן....

@יעל מהדרום, ו-@אמהלה!

אשמח לעוד רעיונות.

אולי גם דברים שדורשים יותר עבודה, אבל הילדים יכולים להכין לעצמם, מראש.

בס"ד

(של שחר סמית)

2 קוביות טופו חתוכות לקוביות קטנות

לרוטב:

4 כפות שמ"ז

6 כפות רוטב סויה מלוח קלאסי (קיקומן)

1.5 כף לימון

מערבבים בקערה את המצרכים לרוטב,

מוסיפים את קוביות הטופו,

שמים בתבנית (הכי טוב כשכל הקוביות בשכבה אחת)

אופים בתנור על 180 במשך 30 דקות.

אפשר להגיש עם קוסקוס / אורז / פסטה וצלחת ירקות חתוכים. מאד מאד טעים למי שאוהבת שילוב של סויה ולימון.

דווקא אחת הבנות מתחברת מאוד לטופו, ובכלל שכחתי שהמוצר הזה קיים.

תודה!

לק"י

ואופה בתנור. גם טעים.

(טופו חתוך לרצועות)

(גם על הרעיונות למעלה).

ננסה.

נראלי שיש שם משומשים

אבל הכייייי טוב זה פשוט ליצור קשר עם תלמידות/ תלמידים מהשכבה מעל

יש להם את כללל הספרים..

חיץ ממה שכותבים בו וזה לא רלוונטי בכל מקרה יד2..

גם אנחנו היינו הולכים

אתקשר לברר.

תודה!

אמלנו הבנות זה דרך סלסלה ולבן קנינו בספרי גאולה בירושלים.

באמת יוצא חתיכת סכום כל הספרי לימוד האלו...

לידינו יש גמח ספרים שמשאילים ספרים בחינם- נראה לי רק הרישום עולה.

ויש גם בגאולה את ספרי וייס, אבל אני לא יודעת אם יש לו יד 2 או לא.

אבל זה יוצא לי יותר זול לקנות יד 2

נשארו לי כמה ספרים שלא מצאתי ואני עדיין מחפשת..

של דן מלך

יש ספרים ממש (לא סיפורים) שנותנים את המקום להרגיש את השני, למשל הספרים של לאה פריד. אבל לגיל קצת יותר גדול. 

אבל מצד שני הרבה מהספרים למדו לדבר רגש היום.

את רוצה דווקא ספרי סיפורים או שאפשר גם ספר עלילתי ארוך?

לדבורי רנד יש כמה ספרי ילדים, והיא אומנית ברגש...

ושוב אמליץ כאן על הספר החדש של @קיווי (רבקי פרידמן), סיפור של התחלה. הוא אמנם קצר, אבל יש בו אסופה של סיפורים על שני ילדים שעולים לכיתה א', והם מאוד מדברים עמוק לרגש...

מי שמצלצל לה מוכר.. עזרו לי

סופרת על הסקאלה הדתית, כך נשמע. אולי בשם מירב?

כתוב כמו פרקים מיומן של אמא לשני ילדים בגילאי יסודי, אולי חלק גם מיומן הילדים, מאוד עם שיח רגשי וחברתי, עדין ויפה.

הכריכה בצבע תכלת ואם אני זוכרת נכון מצוירת עליה משאית או מכונית שמרחפת באוויר בעזרת בלונים.

של אפרת רפאלי והרבנית טל רחמני.

יש לנו אותו בבית, נדמה לי. מודה שלא קראתי אותו🤭 תודה על ההמלצה!

ספרים של סופרים אחרים עם כותרת דומה (כמו של דן מלך, וגם של מנוחה פוקס - לכל ילד יש סיפור) ממש לא עונים על הצורך. יש שם בעיקר סיפורים הזויים ומפחידים, ממה שאני ראיתי לפחות.

וגם אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ילדים מספרים על עצמם..

תודה על השרשור ועל ההמלצות.

אבל יש סרטונים בסגנון כזה של סליחה על השאלה ודוקו

ויש את זה לשמיעה ארכיון מתנות - לשכת הילדים

@מתואמת את תאהבי נראה לי

לק"י

והוא בטח יידע למי כדאי לפנות.

או להתייעץ עם היועץ מה כדאי לעשות ומי הכתובת לעזרה.

בהצלחה!

אבל בחלק מהשרותים הפסיכולוגים החינוכיים יש תוכנית שנקראת דלת פתוחה מדובר על מס' מפגשים עם פסיכולוג להדרכת הורים ממוקדת, אולי זה יכול לתת כיוון התחלתי

תתחילו בפגישה אחת כדי להציג את הקושי, ואז הוא ידע למקד אתכם באיזה כיוון לטפל. (המשך הדרכת הורים/אבחון בהתפתחות הילד וכו')

בהצלחה❤️

תודה!

לקוב אם מושקעים כבר בילד תקופה ארוכה- אני מאמינה שהרבה לא יחליפו את הקיים

אבל הם היו מגלים שאמא שלהם אי שם לא רוצה אותם

ומעדיפה מישהו אחר שהיא גידלה ולא ילדה....

וואלה שאלה קשה

אבל הם הביולוגים

אז מה אם הם היו מגלים שיש להם אמא ביולוגית אי שם? והיא מעדיפה את אלה שהיא גידלה על פניהם.. 

כי החיים הם מורכבים ולמה מהחליט שיהיה רק אופציה אחת

להיפך הרבה םעמים החיים דורשים ממנו להתגמש ולחשוב מחוץ לקופסה על אופציות שהיו נראות לא ריאליות...

וחבל שזה עלול להכאיב.. מה התועלת בעצם?

סתם...

זו באמת שאלה קשה מאוד!

פעיל ומאוד מתאים לשאלה..

סליחה..

פדיחה!

לגבי טיקט טוב רייד... (נתן לי קצת הרגשה של שואה🤦😅)

הייתי צריכה להוסיף בהודעה הראשונה שכמה שיותר קצר יותר טוב🤭

בחופש אני אוהבת לשחק איתם, בסוג של זמן אישי, ואין לי סבלנות לארוכים האלה 🙈

דרך אגב, יש בעלי אקספרס דאבל עם ציורים יהודיים.

גם סבאטור הוא משחק חביב, מיועד לכמה שחקנים, והתחרות לא אישית (כן בין השחקנים, לא כולם נגד המשחק, אבל זה לא אישי).

פינות (משחק קלפים)

שוקו תות (קלפים)

אני במשחקים אובר תחרותיים משתמשת בזמנים שהם בפרץ אנרגיה מוגזם וצריך לתת לזה מסגרת. נגיד כשמתחילים להשתולל סביב שולחן שבת וכד'

משחק זריזות והבחנה, מעורב מזל, אז לא בהכרח הכי מהיר מנצח. בלי תורות כולם ביחד.

כן תחרותי אבל משחק קצר ומשעשע

ויש גם שרלוק- שזה מבוסס על זכרון ממש מוצלח

מיליונר המצוות.

סט

אליאס

מאצ מאדנס

קטמינו (משחק חשיבה שאפשר לשחק לבד. מתאים למגוון גדול של גילאים)

תפוס תכוס

שעת שיא (משחק חשיבה ליחיד)

דיקסיט (לא זוכרת לכמה משתתפים מתאים. בטוח יותר מ2. אני לא אהבתי אבל יודעת שיש הרבה שכן ממליצים)

אבל מנסה לדייק למה שאת מחפשת

רלוונטי משחקים "גדולים" יותר? כאלה שדורשים אסטרטגיה משמעותית יותר לאורך זמן וגם נמשכים יחסית יותר זמן?

כמה שחקנים משחקים אצלכם בדכ?

מתחילה בשיתופיים:

האי הנעלם, המדבר הנעלם- זה בגדול אותו משחק בתמות שונות. הוא טיפה-יותר מהשועל החמקמק אבל לא בהרבה. משחקים אותו אצלנו מגיל 5-6 בערך. החיסרון הגדול שלו בעיני זה שאם יש שחקן אחד שיותר מתקדם מחשבתית מהאחרים הוא עלול לנהל את המשחק והשאר ישחקו רק טכנית אבל הוא יבצע את כל הפעולות ויגיד מה לעשות וכל התכנונים וכו.. זה נכון גם לשועל החמקמק אז אם שם זה לא מפריע לכם אז גם פה כנראה לא יפריע מאוד.

פנדמיק- קצת יותר מתוחכם מהאי הנעלם אבל דיי דומה להם פשוט רמה מעל. אותם חסרונות(אנחנו משחקים בפער גילאים גדול אז זה משמעותי)

The mind- לא שיחקתי בעצמי אבל נראה חמוד, המטרה להצליח להניח קלפים ברצף בין השחקנים בלי לדבר ובלי להיפסל.(כלומר ביחד ליצור את הרצף)

הצוות- שמעתי שהוא מעולה ממש, גם שיתופי מבחינת מטרה משותפת אבל כל אחד משחק לעצמו והוא בנוי בצורה שאי אפשר להשתלט לאחרים. הוא בנוי שלבים שכל שלב קצר יחסית אז אפשר לעשות רצף של הרבה או לעשות רק שלבים מסוימים

סימילו- משחק קטן וחמוד ממש, לנו יש סימילו חיות. המטרה משותפת- צריך לגלות מה הקלף שנבחר, ובעצם צד אחד נותן רמזים לצד השני- הרמזים הם לא מילוליים אלא רק מניחים קלפים שהם דומים לקלף או שונים מהקלף הנבחר.

אם תרצי גם משחקים שהם לא שיתופיים אבל יחסית מעט השפעה בין השחקנים, בשמחה.

היא ליצור נפרדות מהם...

זה נראה הפוך מההיגיון - הרי הילדים הם ממש חלק מאיתנו, בטח מהאימהות, שממש גידלו אותם בתוך הגוף! אבל זה חשוב, גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. לא נוכל לעזור לילדים שלנו אם נהיה מעורבבים איתם יותר מדי - אין חבןש מתיר את עצמו מבית האסורים...

הרבנית רחל בזק מדברת על זה לפעמים, שווה לשמוע שיעורים שלה...

וצריך לראות אם אפשר לשנות את זה.

ילד צריך להרגיש שההורים הם עוגן ולא יתמוטטו אם קשה לו.

האם זה יושב על רגשות אשמה? או על עצב שיש לך? או חוויות קשות שהיו גם לך בתור נערה? או שגם את רגישה מאוד ופשוט מזדהה איתו?

בני נוער, כמו ילדים ומבוגרים, לא תמיד שמחים... ככה אנחנו כבני אדם.

זה בסדר וזה טבע העולם (אלא אם כן את רואה אצלו משהו קיצוני שדורש התערבות... אבל נשמע מהתיאור שלך שלא).

אז תראי איזו עבודה עצמית את יכולה לעשות כדי להיות שם בשבילו, בלי שזה יערער אותך.

בהצלחה יקרה, זו עבודת חיינו...

תקחי מה שמתאים לך...

קודם כל זה גיל כזה, ההתבגרות מלווה בזמנים כאלה ובדרך כלל זה עובר. אם אנחנו לא נלחצים השדר הזה עובר- וגם הם מקבלים אמון בעצמם. מעבר לזה, מישהי חכמה אמרה לי פעם שאדם צריך ללמוד שהוא אחראי על השמחה שלו, לא בריא להתרגל להיות מסכן ולצפות שמישהו ישמח אותך. מה שכן, לדאוג שהמעטפת טובה לו- שההורים משדרים אכפתיות ואהבה וכו'. אפשר גם לדבר איתו על זה, שהוא נראה לך לא שמח ואיך אפשר לעזור לו, ולהסביר שהכדור אצלו, שהשאלה היא איך הוא עוזר לעצמו ואיך אנחנו יכולים לעזור לו לעזור לעצמו. זה גיל שהאחריות עוברת אליו, לא קל אבל חשוב. ואם צריך אפשר לתת כמה שיחות ייעוץ אצל יועץ/מטפל

הוא אומר שהוא לא שמח מצד שני זה נראה לי ממש דרך לסחוט ממני תשומת לב

כי עם חברים אני רואה שהוא סבבה לגמרי ויוזם איתם מלא דברים

פעם אפילו צחק ממש ואז נעצר ואמר חצי בצחוק אני לא אמור להיות שמח

ילד אינטלגנט בצורה לא נורמאלית

גם רגשית

בע"ה יעבור אני רק חייבת להתנתק ריגשית

לא להתנתק רגשית אלא להתחבר.

אם אני קוראת אותך נכון, החוסר שמחה שלו מעורר בך רגשות בלתי נסבלים, את לא מסוגלת לעמוד בחוויה הזו ולכן את חייבת או שהוא ישמח או להתנתק.

הפתרון הוא דוקא להיפך, להתבונן בפנים מה התעורר? מזה אומר לך, אומר עלייך? מה את רוצה בשבילך ובשבילו בסיטואציה הזו? לעשות עבודה שתרגיע אותך ולא תהיי כ"כ מופעלת, ככה תוכלי להיות בשבילו באמת.

קודם כהורים, להיות מושפעים מזה שטוב או לא טוב לילד שלנו.

ההשפעה הזאת עוזרת לנו לזהות ולנסות ליצור שינוי כשמשהו מרגיש לא נכון, והיא נובעת מזה שבעומק כל הורה רוצה שלילד שלו יהיה טוב, שהוא יצליח וישמח.

בעיני נכון להתמודד ב2 דרכים:

1. עבודה עצמית להבין איפה זה נוגע בך. הדברים שמפעילים אותנו בהקשר לילדים שלנו ובכלל, הם קריאה למשהו עמוק בתוכנו שזקוק לעזרה ולרפואה.

(בדרך כלל כדאי לקבל או הכוונה לעבודה כזאת)

2. כשתהיי פנויה ונינוחה, אחרי עבודה עצמית, תוכלי גם לנסות לעזור לילד שלך. לדבר איתו, להבין מה כואב לו, לראות אם זה משהו שאתם כהורים יכולים לעזור או שצריך משהו מעבר

הנסיעה כבר מזמןןןן לא 5.90. לצערנו המחירים מזנקים כל הזמן. כרגע זה עומד על 8 ש"ח כמו נסיעה באוטובוס.

לק"י

מקום מתוק.

מיועד לילדים מעל גיל 4, סיור של שעה בערך, צריך לקנות כרטיסים מראש.

היי אהובות 💛

שולחת לכן הדרכת ציור חינמית, קלילה וכיפית במיוחד! 🎨

מתאימה גם למתחילות וגם לפעילות משפחתית עם הילדים 🧑‍🎨👨‍👩‍👧‍👦

הפעם נצייר *ציור מינימליסטי ענפי לבנדר🪻*–

והנה מה שצריך להכין מראש:

🟡 דף עבה (כדי שלא יקרע מהצבע)

🟠 צבעי אקריליק/גואש

🔵 מכחול

💧 מים

🧻 וטישו לניגוב

📽️ קישור להדרכה:

תהנו מההדרכה!

– יהודית 💛

_________________

💫 נ.ב.

נשארו *8 קופונים בלבד* להצטרפות למועדון שלי ב10 שקלים לחודש הראשון!

הערב בשעה 20:30 מחכה לנו לייב ציור של עין ריאליסטית – הולך להיות מרתק 👁️

אם עדיין לא בפנים – זו ההזדמנות שלך להצטרף עכשיו >>

קוד קופון: 1010

מועדון הציור – עולם הציור והצבע

שירי כהן – דף נחיתה – קורס דיגיטלי

ממליצה ממש

והרבה נחת

איזה כיף לילדה שלך שראית בה כשרון ואת רוצה לעזור לה להתפתח

כל הכבוד

ובמחיר יחסית לא יקר בכלל.

אני אראה אם הילדים שלי מעוניינים...

ולנסות להרכיב מתנה נחמדה:

קערת סלט עם כפות הגשה

כוסות ומגבות..

כאלה

והכי חשוב, זה התודה מהלב🙏

כי זה לא הרבה מלל ויש הרבה ציורים, זה גם מצחיק אם היא מבינה את הבדיחה.

חוץ מזה כל הספרים של אמא של לאהלה, דברה בנדיקט, סיפורים קצרים של מנוחה פוקס.

אני לוקחת אותה לספריה ושם היא בוחרת מה שהיא רוצה.

אבל לאבא שלי יש מלא ספרים. הזכרת לי לחפש אצלו!

אני קניתי אותו למטרה הזו. בסופו של דבר לרוב הקראתי את הסיפורים לילדים.

אבל לאחרונה הבן שלי שסיים כיתה א' התחיל לקרוא אותו לבד לפעמים (הוא ידע גם לקרוא לפני כיתה א', אבל עד עכשיו לא ממש קרא ספרים סתם לעצמו. עכשיו קצת התחיל עם הספר הזה, כי זה יחסית לא הרבה משפטים בכל עמוד אז זה פחות מרתיע).

בעיני זה שווה. זה הרבה סיפורים חמודים בספר אחד, כיף גם להקראה וגם לראשית קריאה.

והסיפורים חמודים ומשעשעים לטעמי...

זה ספרים שתורגמו מאנגלית, אמא שלי הכירה אותם באנגלית בתור ילדה.

ואז לראות אם הסגנון מתאים לכם...

(בהרבה סרטונים אפשר ממש לראות את הסיפור מתוך הספר)

לק"י

לא פירטתי, אבל יותר פרקים/ בהמשכים. אולי ימשוך אותה יותר מספרי ילדים.

אבל תודה. אם הוא מעניין, אולי נקנה אחד.

מקסימום יתאים לקטנים יותר.

שתי אלו גם סדרות קלאסיות מתורגמות מאנגלית.

אצל ההורים שלי יש בבית ספר של דובי דוב באנגלית שאמא שלי קיבלה ליום הולדת 3 שלה🙂

דובי-דוב

כזה. ויש עוד בסדרה...

הם מתוקים. וכיף גם להקריא לקטנים יותר.

ועדיין אני חושבת שזה ספר מתוק ממש.. אבל מתאים באמת גם לגיל קטן יותר. סיפורים קצרים. כמו שכתבו בתגובה אחרת כדאי להסתכל בספריה או בחנות.

ו@בארץ אהבתילא הכרתי את דובי דוב, כיף לשמוע שיש עוד בסגנון, נבדוק גם אותו.

לק"י

אולי כדאי שאלך לחנות ספרים בעצמי ואסתכל שם בספרים.

אז תודה שכתבת!

לק"י

באתרים של סטימצקי וצומת ספרים?

יש שם מחירים טובים עכשיו 

יכול להיות שזה טיפה ארוך לסוף א', אבל תמיד אפשר לספר בפעם הראשונה חלק כדי ליצור את הגירוי ואז הם ממשיכים לבד.

חורשים אצלי את הספרים בב-ג.

אפשר לקנות בסופרים של חרדים (יש חסד, רמי לוי ועוד)

בגיל גדול, לומר 'זה לא בסדר' וזהו.

לא להיכנס לדיון או להסברים או להערות,

אבל גם לא לשתוק,

פשוט לומר בקול רגוע - 'ככה לא מדברים לאמא' / 'זו חוצפה לנסות לחנך את אמא' / 'בבית שלנו לא צועקים' או כל משפט אחר שפשוט אומר שההתנהגות הזו לא בסדר.

וזה מספיק להם. היא הרי מבינה בעצמה שזה לא בסדר, לא צריך לענות לה בשביל שהיא תדע את זה...

אבל ככה בעצם הגבת, לא שתקת, היא לא תחשוב שזה מקובל עליך,

ובסוף בסוף אני מאמינה שזה גם מטפטף אליהם.

אם היא עוברת את הגבול, את יכולה לומר משפט כזה או אפילו כמו שכתבת 'אלו משפטים מעליבים, אני לא מוכנה שידברו אלי ככה', וללכת בעצמך! לא לדרוש ממנה להיכנס לחדר, היא גדולה, וזה סתם פתח להתכתשות מיותרת שמסיחה את דעתה מהבעיה האמיתית. אבל את לא צריכה להמשיך לשבת ולהקשיב לדיבורים הלא יפים, אם את הולכת בעצמך, זה לא יגרום לה להסלים את התגובה... לא יהיה למי...

הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים זה 1. לתת להם דוגמא אישית טובה

2. ללמוד להוביל אותם ולא לתת להם להוביל אותך

אם רוצים שהילדה לא תכעס/ תצעק/ תאשים בטעויות/ תנסה לחנך

צריך לא לעשות את זה בתור הורה

בסיטואציות מרגיזות צריך להיות המבוגר האחראי ולהרגיע את הרוחות

אם רוצים להעיר

לעשות בעדינות ובחוכמה

אם רוצים לשים גבול

לשים אותו באסרטיביות מנומסת 

בס"ד

אומרים שזה מתחיל היום בגילאי 9-10….

ב. נראה לי שכן צריך להשתדל להגיב תוך כדי במטרה להפסיק את ההתנהגות. בעיניי זה סביר לשלוח לחדר עדיין בגיל הזה, במקרים חריגים. אבל לכל הפחות לומר בטון חד משמעי "לא מדברים ככה לאמא".

ג. מעבר לזה, לא חושבת שיעיל לנסות להרגיע או לחנך תוך כדי התקף עצבים או חוצפה של ילד. הוא לא פנוי רגשית להקשיב. אבל כן הייתי מנסה לדבר על זה יותר איתה בזמנים שהיא במנוחה רגשית ואת והוא פנויות לזה. ושם להסביר מה מקובל ומה לא, איך אפשר לדבר לאמא ומה לא שייך וכו'. מצד אחד לא חייב אחרי כל אירוע. מצד שני, חינוך הרבה פעמים זה אוסף של מעשים חינוכיים שחוזרים על עצמם, כמו ליטוש של יהלום, אז הגיוני שזה יקח הרבה שיחות.

ד. זה שהיא מעצמה מתנצלת הרבה פעמים זה מקסים!!! מתוקה… זה אומר שהיא מבינה מה נכון ומה לא. היא רק לא תמיד מצליחה ליישם (כמו כולנו, אבל ילדים ונוער מתקשים עם זה עוד יותר). אז במסגרת השיחות האלה אפשר לחשוב איתה על אסטרטגיות לניהול העצבים שלה, כדי שלאט לאט היא תשלוט יותר במה שיוצא לה מהפה.

זה מה שעולה לי…

גם אני מופתעת מהחוצפה של הילדים שלי,

שהיא רחוקה שנות אור ממה שאני הייתי כשגדלתי.

אבל אני רואה שעם זמן ועבודה, יש שיפור ב"ה 🙏🏻

בהצלחה לנו ❤️

ואת לא צריכה לשנות. אי אפשר לריב עם עצמך, ואם את לא משתפת איתה פעולה היא תאבד עניין.

אם היא יודעת שזה לא בסדר ומתחרטת בעצמה, עד כדי בקשת סליחה, נשמע שהכי טוב זה באמת להתעלם/ להגיד איזה משפט שמעמיד במקום ולא מוסיף שמן למדורה. בעיני אפשר לשלוח לחדר גם בגיל כזה. תמיד אפשר להגיד 'אני לא רוצה לשלוח אותך לחדר, את בוגרת ומבינה שזה לא תואם לגיל שלך, אבל אם תמשיכי לדבר באופן הזה אני אעשה את זה בכל זאת'. כלומר, להזמין אותה להרגע בעצמה, אבל אם זה ממשיך ובלתי נסבל אז כן להרחיק את ה'מריבה' ממרכז העניינים.

לא קל, אבל אם זה מנחם, זה מסימני הגאולה..

והיא נשמעת מאוד מיוחדת, מודעת וכנה וגם יודעת לבקש סליחה- תכונות מהממות, היא בע"ה תגיע רחוק, ואשרי הוריה 🧡

חינוך לא נמדד לפי מהירות תגובה אלא לפי תהליך עומק.

זה לא אומר שצריך לתת לה לדבר איך שהיא רוצה כמה שהיא רוצה,

זה אומר שאם מה שמפריע לך זה עצם העיקרון שצריך להגיב מיד, אז לא חושבת שזה נכון וזה בסדר גמור גם להגיב אח"כ.

את מתמללת ומשקפת לה תחושות? ראיתי שהיית מאוד נסערת וכו'.

אם אתם רגילים לשיח הזה אף אפשר לומר לה,

ראיתי שכעסת והיית מאוד נסערת. אני מבינה את זה, באמת קשה כשאת מרגישה שלא רואים אותך או לא מתחשבים בך, לשמור על איפוק.

בואי נחשוב איך אפשר לעזור לך להביע את ההרגשה שלך בלי "לאבד את זה"

אולי להירגע בחדר? אולי מקלחת? אולי לדבר עם חברה בטלפון? אולי לכתוב ביומן? אולי לצאת לסיבוב בחוץ?

אם את מרגישה שאת סופגת את הכעס, אז זה לא תקין. אבל תנסי גם בזמן אמת, להכיל ולא לספוג. להבין שכל הצקות האלו הם רק הדרך שלה לדבר ותו לא. כמו כוחים בקבוק מוגז כבר מצפים מראש לתסיסה ולא "סופגים" את הגזים שמשתחררים בבת אחת, ואח"כ כשנרגע נהנים מהמשקה.

אז אותו דבר,

היא עוברת חוויות, קשה לה לווסת את זה, זה מתפרץ, נרגע ואז אפשר להנות ממנה.

אז בזמן ההתפרצות אפשר לחכות פשוט שירגע בחיוך ולא כספיגה.

אבל כן הייתי שואפת שמפעם לפעם יהיה תהליך למידה כלשהו ולא יתבסס ההרגל שהדרך לשחרר זה בצעקות וכעסים ודברי חוצפה. שתהיה לה אלטרנטיבה אפקטיבית.

לא!

להגיד באסרטיביות ככה לא מדברים בבית שלנו

להגיד לה להכנס לחדר ואם היא לא נכנסת

לקחת את שאר הילדים ולצאת ( אולי אפילו לאיזה גלידה בלעדיה)

אם התרבות שלכם לדבר גם ככה בצעקות זה לא ממש יעזור אבל אם יש כבוד הדדי אז דיבור אסרטיבי פעם אחת אמור לנער אותה

אין מה להכיל כזה דיבור ...מה גם שהקטנים רואים

הרביעית שלי בגיל הזה ובחיים לא דיברו בחוצפה

פעם אחת הבת 12 טיפה עברה את הגבול אמרתי משפט אחד בקול גבוה שלא משתמע ל2 פנים וזה נעצר במקום ואחרי כמה שעות דיברנו על זה והיא הבינה שזה לא לעיניין

כשאת עונה לה כשהיא מתחצפת, מה את עונה? כי אני חושבת שאם עונים בלנסות להסביר, שהיא מנסה לחנך אותך לדוגמה ואת מנסה להסביר למה, זה מציב אותכם בעמדה שווה של יכולת להתווכח... ונראה לי מה שצריך להגיד במקרה כזה זה כמו שכתבו פה, להבהיר לא מדברים ככה ואן היא רוצה תשובות/ הסברים/ להגיד משהו היא צריכה להגיד בצורה מתאימה ומכובדת.

(ואולי זה בכלל לא מה שקורה, אבל אם כן שווה לחשוב על זה.)

ועוד משהו שאפשר לשאול זה מה היא מרוויחה מזה, ולמה היא חוזרת על זה גם כשהיא יודעת שזה לא נכון ומתנצלת פעם אחרי פעם...

אני מאמינה שאין רגש או מחשבה שאסור לבטא, אבל צריך לדעת איך לבטא אותם בצורה מתאימה. זה לא משהו שילדים יודעים באופן טבעי, צריך ללמד אותם.

נניח, לא לגיטימי לצעוק שאת תמיד מטילה עליה את המשימות הכי קשות בבית. כן לגיטימי להגיד: אמא, אני מרגישה שאני מקבלת מטלות קשות. תוכלי לתת לי מטלות קלות יותר?

לא לגיטימי להעביר ביקורת על צורת החינוך שלכם, כן לגיטימי לשאול למה אתם מתנהלים בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת (אגב, זה שלגיטימי לשאול לא אומר שאת חייבת לענות. יכול להיות שיש לך שיקולים שאת לא רוצה לחלוק איתה).

בפועל, כשהיא צועקת עלייך, את יכולה לומר משהו בסגנון של: אני שמחה שאת משתפת במה שמפריע לך, אבל לא ככה. כשתרגישי שאת מסוגלת לדבר על זה בכבוד, את מוזמנת לפתוח את זה איתי.

אפשר להוסיף גם: אם את צריכה עזרה לנסח את התחושות שלך בצורה מכובדת, את מוזמנת לבקש עזרה.

בגילאים צעירים יותר, ואולי גם בגיל הזה, אפשר להגיב לאמירה לא מתאימה במשפט חלופי. לדוגמה:

אמא: לכו ללבוש פיג'מות.

ילד: אוף, אין לי כוח. אני הולך לישון עם בגדים.

אמא: אמא, קשה לי ללבוש פיג'מה, אפשר בבקשה ללכת לישון עם בגדים?

(את אומרת במקומו את המשפט שהיית רוצה שהוא יאמר. זה מלמד אותו לבטא את עצמו בצורה ראויה.)

מצד אחד - היא בחרה להיות בחופש בלי קייטנה, היא כבר גדולה ויכולה וצריכה לדעת להעסיק את עצמה. ולא צריך לכפות עליה סדר יום או למצוא לה תעסוקות

מצד שני - שיהיו עוגנים. אפילו בתור כללים בבית

למשל - בבית שלנו מתפללים שחרית / תפילה אחת ביום

יש x זמן מחשב / סרטים (ואז למשל - להקליד סיפור שהיא כותבת לא נחשב זמן מחשב)

ארוחות בשעות x y z ולא כל היום

כל יום 2 מטלות בבית (ובחירה שלה מתי)

חוץ מזה

להציע לה אולי קורס או משהו כזה שבסוף החופש היא לא תרגיש שהיא לא עשתה כלום

ולתת לה אחריות על הבחירה שלה להשתעמם. גם בגיל הרבה יותר צעיר אפשר לומר לילדה - את בחרת לא ללכת לקייטנה, תקחי אחריות על הבחירה שלך ואל תסתובבי עצבנית בבית אלא תמצאי דרך להירגע... (גם בגיל גן...)

באמת נזכרתי שהיא לא התפללה הבוקר🤦‍♀️

שתהיה שעה קבועה לקימה ושעה קבועה לשינה.

שיהיו כמה מטלות קבועות (אפילו פיציות כמו לסדר את המיטה ולחמם לעצמה ארוחת צהריים בשעה מסוימת).

וגם היא יכולה לתכנן לעצמה לו"ז קדימה, למשל מתי הולכת לבריכה או לספרייה, לבקר סבא וסבתא וכו'.

לדעתי אם היא בחרה לא ללכת לקייטנה- היא צריכה להנות מזה, וגם לגלות מה המשמעות- שזה השעמום.

בכלל, אני לא מפחדת בכלל משעמום, כל עוד אין מסכים נגישים.

ממה שאת מתארת בדרך כלל, נשמע שהילדים שלך מאוד יצירתיים, ואני בטוחה שעוד יעלו לה רעיונות לראש שאת לא חשבת עליהם מעולם.

ובגזרת העצה הפרקטית-

הבת שלי, הגדולה משלך בשנה, עובדת ברגע זה ממש כבייביסיטר לאישה שעובדת מהבית והמטפלת שלה לא עובדת ביולי. מה שכמובן נותן לה יופי של תעסוקה + כסף שווה.

אולי יש אצלכם גם מישהי שתרצה? בגיל עשר היא בהחלט יכולה לעזור במקביל לנוכחות של האמא, להרוויח כסף, ולקבל סיבה מצוינת לקום בבוקר.

הבעיה היא באמת שהיא עלולה לברוח למסך אם משעמם לה (אנחנו מאפשרים להם בעיקר לעשות דברים יצירתיים במחשב, אבל גם זה זמן מסך מבחינתנו).

ולצערי אין סיכוי שהיא תרצה לעבוד כבייביסיטר... גם על האחים הקטנים שלה היא אוהבת לשמור רק כשיש לה חשק לזה...

שתתמודד ותמצא לעצמה פעילויות. כן הייתי לוקחת אותה למקסטוק או משהו בסגנון, כדי לאפשר לה מרחב לפעילות יצירתית.

ומי יודע, אולי מתוך השעמום תחליט לשמור על אחים שלה...

אולי באמת אשלח אותה למקס סטוק לקנות חומרי יצירה. למרות שדווקא עשינו עכשיו הזמנה די גדולה של חומרים.

על האחים שלה היא שומרת רק לפי החשק, לא לפי השעמום... (כשהיא שומרת עליהם היא עושה את זה מהמם בד"כ)

לק"י

אין לו קייטנה.

נרשמנו לקייטנה וירטואלית, בפועל הוא בקושי עושה ממנה משהו (המזל שהסרטונים נשמרים, ונוכל להשתמש בהם שוב בהמשך).

רוב הזמן הוא במחשב. הרבה יותר מידי. הוא אוהב לקרוא, לצייר וכאלה. אבל זה כנראה לא ימלא יום שלם.

וחלק מהימים הוא לבד בבית כי אני עובדת (ובימים שלא, חלק מהיום אני משלימה שעות שינה, ואין לי כח לדאוג לו לתעסוקה. וגם אין לי כ"כ רעיונות).

מאמינה שכשהאחים שלו יסיימו את הקייטנות, אני אגביל יותר את עניין המחשב.

יש לכן רעיונות לתעסוקות לילד בגיל הזה?

לק"י

לא חושבת שהוא אוהב לבנות, וגם לא יודע להתעסק בכלי עבודה.

הוא כן הכין יום אחד דגם של הר געש (מדפים, כוס חד פעמית), ונהנה מזה. אולי צריך לדרבן אותו לעשות עוד דגמים כאלה.

(בכללי מחשב זו בעיה אצלינו. כי זה בערך הדבר שהכי אוהבים😐 אבל אולי צריך לתת אותו רק אחרי עיסוקים אחרים, שצריך למצוא מה הם...).

אז אפשר לחפש כל מיני רעיונות לניסויים באינטרנט - אם מתאים לך אז תני לו לחפש בעצמו את הרעיונות, ואז כך הוא ישתמש במלשב לצורך חיובי וממוקד.

אם לא - אז תחפשי בשבילו. בטח גם יש חוברות של רעיונות כאלו או אפילו ערכות מוכנות, אם מתאים לך לקנות...

שהמחשב הוא חלק ממנו אבל מוגדר ומסודר

וגם מגדירים מה עוזר לו להתנתק בסוף הזמן למרות שזה קשה

עם כל מיני ניסויים מדעיים פשוטים לילדים.

בן העשר שלי אוהב מאוד. 

ויש שם גם דברים שדומים למה שתארת פה... 

אולי לעדות תורנות עם עוד אימהות

כל יום אצל מישהו אחר?

קשה נראלי למצוא בגיל הזה תעסוקה כל היום

ולהחזיק סדר יום וכזה..

לק"י

והוא גם לא מביע הרבה רצון להפגש איתם.

אבל אני כן חושבת להגיד לו שייפגש יותר עם חברים. הבעיה שאין פה הרבה ממש לידינו. ועם חלקם העיסוק הוא בעיקר במחשב🤦‍♀️

אבל צודקת. כדאי שייפגש איתם יותר. כי בסוף הוא כן נהנה מזה.

בערך בגיל הזה גם קניתי לבן שלי עט תלת מימד- זאת תעסוקה ממש מגניבה, אבל קצת יקר (אפשר נגיד כפרס אחרי שיעשה משימות אחרות...).

אצלנו גם אוהבים בנייה של דגמים בקטן- לוקחים קופסת נעליים הופכים אותה לחדר/בריכת שחייה/אצטדיון כדורגל או כל דבר אחר שעולה להם בראש.

הרבה קריאה, אם יש ספרייה זמינה.

נראה לי באמת המפתח הבסיסי הוא הגבלה על שעות המסך.

למשל- להגדיר שמותר לו להיות רק אחרי שהוא עושה את הפעילויות של הקייטנה הוירטואלית. או רק x שעות ביום.

ואם זה לא נגיש- שיתכבד וימצא לעצמו תעסוקה, או שישתעמם. גם זה מותר.

מין מכשיר שאת מכניסה לתוכו חוט פלסטיק ארוך.

ובמקום לצייר עם דיו על הנייר, העט מצייר עם פלסטיק, וזה יוצר חפצים קטנים.

כשמשתכללים אפשר להדפיס דגמים ולבנות עם זה ממש בתלת מימד.

הנה דוגמא-

עט תלת מימד - מובייל

הוא לא מתלונן, נכון? זו את שרוצה פחות מסך ויותר ניצול זמן, נכון?

הייתי משוחחת איתו. הוא גדול. וביחד מאמצים איזשהו סדר יום שכולל זמן מסך מוגבל ומוגדר, ורעיונות לתעסוקות.

אני אוהבת (גם לעצמי...) לתת כותרות, תחום תעסוקה, וכל יום מוצאים משהו מתאים לקטגוריה שמתחשק היום,

משהו כמו:

8-9 תפילה וארוחת בוקר

9-9 וחצי - זמן לימוד (לימוד תורה או לימוד אחר או שתי קטגוריות כאלו).

9 וחצי - 11 - זמן משחק שקט

11 עד 11 וחצי - עזרה בבית

זמן מסך כמובן

הכנת ארוחה

יצירה

קריאת ספר

בכל קטגוריה עושים יחד רשימת רעיונות שאת מציעה והוא מציע, וכמובן אפשר למצוא פתאום רעיונות חדשים.

אני מרגישה שכתיבת סדר יום וקטגוריות עוזרת להם למצוא רעיונות.

רעיונות נוספים לגיל הזה:

שליחויות לדואר או למכולת או לשכנים

ללמוד ליצור משהו אם הוא אוהב. אפשר ליצור דמויות מפלסטלינה, קיפולי נייר וכדומה.

לאפות

לגו

יצירות - לקנות חומרי יצירה חדשים, או יצירה מובנית כמו יצירת יהלומים (אבל רק אם יש לו המון סבלנות)

תשבצים / סודוקו

לגבי קניית חומרי יצירה וכדומה, לפעמים הם לא מנוצלים עד הסוף ויש תחושה שסתם בזבזתי וקניתי,

אז אני מסתכלת על זה כאילו קניתי תעסוקה ולא כאילו קניתי חומרים. התעסוקה נוצלה והייעוד שלה מומש, גם אם לא הגיעו בסוף לתוצרים המצופים, העיקר שהילד נהנה והיה עסוק.

עשית לי סדר.

לק"י

הבת שלי בת 7.5 (נראה לי גבוהה מהממוצע) ולובשת מידה 10.

יש שם עד מידה 14/ 16.

יש גם בפטרול אבל נורא קשה עם  המידות שם. פעם קניתי שם מידה 18 לילדה בת 12

נראה לי פחות כדאי לקנות שם באתר, עדיף בחנות פיזית ולראות בעין-לא לפי המידה

מבדים נעימים.

יש להם עכשיו גם אתר

בקושי נכנס לראש🤦‍♀️

היינו בקיווי ולא מצאנו משהו שאהבה

מקוה שנמצא בקרובב

לק"י

אז בגילאי תיכון מצידי שיקומו ב-12.

אלא אם כן, הן מתבעסות אחר כך שכל היום שלהן הפוך.

מבחינתי זה חלק מהכיף בחופש, לקום מאוחר.

יכולתי לקום גם ב3 או 4 אחר הצהריים

🤭

קמה המתבגרת לאיטה... מאד מהר עצרנו את הארוע

ואני כן מקפידה גם איתה על שעות שינה תקינות ועל קימה מקסימום עד 9.

זה שומר אותם שפויים יותר

זה נותן שלווה, חוסן וחוזקה.

את לא חייבת להסכים איתי.

בבית שלנו סדר יום וקימה/השכבה בזמן השאיר את כולם שפויים ושמחים

עשינו זמנים לתפילה, יצירה, זמן משחק, קצת לימוד, זמן משפחתי. זמני ארוחות קבועים, זה היה ימים של חוויה

ולא ימים מלאי עצבים. כל אחד ידע מה הוא עושה ומתי וכמובן שהיה לכל אחד גם זמן חופשי לעצמו.

ד"א את סדר היום כל אחד הכין לעצמו כשקבענו עוגנים לכולם כגון הארוחות וזמן יצירה משפחתית.

הם כ"כ עסוקים תמיד שמבחינתם השינה זה בזבוז זמן

גם כשאני רוצה שילכו לנוח זה פשוט בלתי אפשרי.

בגלל שהם ישנים שעות מאד מסודרות הם לא באמת צריכים עוד מנוחה במהלך היום

אז אני רגועה בעניין הזה

אבל לפעמים שוכבים וקוראים וכד'

הבכורה בשבת בד"כ קצת נחה אחה"צ

מוקדם.

הם קמים אצלי עם התרנגולות

ובחופש זה באמת סיוטטטטטט

אבל יודעת שזה משתלם לי בכל שאר השנה

כמובן שככל שגדלים, יותר אוהבים להמרח במיטות

והגדולה יודעת לישון, רק כל הבית על גלגלים ככה שאין לה באמת אופציה להתחפר מדי הרבה זמן

אצלי ברגע שיש חופש ולא חיבים לקום בבוקר למסגרת כןלם ישנים מאוחר יותר, גם הקטנים.

הבית פעיל עד מאוחר  , אז אין אוירת שינה.

וכמובן קמים מאוחר, גם אנחנו יותר אנשי לילה מבוקר.

לא רואה ענין להלחם בזה, גם נשמע שהמתבגרים שלך עוד לא כ"כ גדולים. יש גיל שבו הם מנהלים את עצמם, נפגשים עם חברים עד מאוחר בחופש, והם לא תמיד חלק מההתנהלות של הקטנים בבית.

אני בעיקר זורמת עם זה , שמה גבולות למתבגרים רק איפה שקריטי לי.  

בוודאי שיוצאת וחוזרת מאוחר.

אבל עדיין הולכת לישון בשעה שפויה לכם לא צריכה להמרח במיטה כל היום.

אבל ברור שזה בחירה שלנו איך יתנהל הבית

ובודאי שזה לטוב ולמוטב כמו שאמרתי.

כי גם כשלי מתחשק לבלות במיטה זה בלתי אפשרי כי כולם ערים מוקדם....

מעולה שזורם לכם ככה.

אצלי בגיל  17, אני כבר לא מתערבת בכלל בשעות שינה שלהם. יכולה להמליץ או לומר את דעתי. בעיני זה כבר גיל שבו לא המקום שלנו לשים להם גבולות בענינהם האישים. מקסימום להסביר את גבולות הבית לדוגמא- אם עושים רעש וזה מפריע, או בדברים שנוגעים לאחרים כמו: שאני לא מסכימה לקחת את הרכב בזמנים מסוימים/ מקומות מסוימים.

בענינהם הפרטיים זה יותר שלב בו אני אומרת את דעתי , דנה איתם.

התערבות בשינה בגיל הזה תגרום לה לחכות שתישנו ולצאת מהבית ללא ידיעתכם

אני חושבת שעדיף לשחרר אפילו מגיל 15 ולהיות מעורבים לגמרי במה הם עושים

אני בכלל מכוונת לזה שהתעסוקות שלהם בשעות האלה יהיו בבית שלנו

השבוע כל המרתף שלי היה מזרונים של בני 15 שישנו שם

גם בשעות הלילה וגם בשעות הבוקר

בנים אני מזכירה שיש תפילה ואז אחריות שלהם

הם קמים לתפילה וחוזרים לישון

למה שלא יהנו מהחופש?

( ואני מלעבוד בשקט )

קמנו כולם יחסית מוקדם,

בשעה 8 וחצי כולם לבושים ומתפללים.

זה מאוד עזר לסדר יום שפוי.

אני גם אוהבת את השקט של הבוקר, מאפשר לי קצת לחשוב, לסדר, לעבוד אם אני רוצה. כשכולם ערים זה בלתי אפשרי. אבל הילדים שלי רובם כבר ממש גדולים, כבר מזמן לא אומרת להם מה לעשות עם עצמם. מקסימום מציעה.

הבת שלי המתבגרת הכי קטנה, אומרת שכשהחברות שלה מחליטות שעושים משהו זה תמיד יתחיל מאוחר בערב. ומכיוון שאני מאוד רוצה שהיא תהיה עם חברות אני מאפשרת חופשי. (אנחנו גרים במקום קטן והן ילדות ממש טובות, אני לא חוששת ממשהו)

מבחינתי זה חופש , ולא רואה ענין לומר להן לקום מוקדם.

אלא אם כן אני צריכה משהו, כמו לשמור על אחים קטנים.

לפי דעתי בגיל ההתבגרות כדאי לחשב טוב איפה כדאי לשים גבולות , כי זה חשוב לנו מאוד, ואיפה לא קריטי ונשחרר.

גם בן בגיל ההתבגרות , אנחנו לא מתעקשים להעיר בחופש, כן נכנסים לחדר ומידעים מה השעה, פעם- פעמים. וזהו.

גם אם הוא מפסיד תפילה במנין, זה שלו.

זו מסקנה שהגענו אליה אחרי כמה מתבגרים, ואנחנו רואים שכשהנושאים האלה לא הופכים להיות נקודת ויכוח עם ההורים, בסופו של דבר, הם הולכים להתפלל כי הם רוצים, זה שןוה פי מליון, גם אם זה יקרה עוד שנה/ בישיבה הגבוהה/ הסדר/ מכינה.

אם לא השנאתי את זה בגיל ההתבגרות החיבור והרצון יבואו בפשטות.

אם היא קמה מאוחר, זה כי היא באמת צריכה את שעות השינה האלה... ואם היא צריכה לקום - היא תקום.

הבנים צריכים לקום גם ככה לתפילה, אז אם הם לא יקומו "נעבוד" קשה כדי שהם כן.

עם השאר אני מעדיפה לזרום... (אני עובדת מהבית, אז מבחינתי כל שעה של שקט בחופש הגדול חשובה...)