מה שכל כך מיוחד בילדים, שהם לא נותנים לנו להתחמק מעבודה פנימית
את יכולה לטאטא מתחת לשטיח המון דברים, רגשות, קונפליקטים, חולשות, שריטות, עניינים
אפילו ללכת לפסיכולוג במשך שנים לשפוך את הלב ועדיין להישאר פחות או יותר באותו מקום, כי כל צעד נראה כמו תהום וכל שינוי נראה בלתי אפשרי
אפשר להמשיך את החיים ולהזיז הצידה את כל מה שמפריע לי, או מפריע לי בעצמי, להתעלם, לשכוח,
לחשוב שהכל בסדר ומה שלא - חסר משמעות
עד שבא הילד הראשון.
ולילדים יש את הכוח והיכולת המיוחדת -
לא לוותר לנו על עצמנו
לא לוותר לנו על המפגש עם החלקים המורכבים בתוכנו ובחיינו
גם אם אנחנו מנסים להתעלם, ואפילו מצליחים במשך תקופה, משהו בילדים לא מאפשר את זה לאורך זמן.
הורה תמיד מוצא את עצמו בסוף בעבודה פנימית תמידית.
בצמיחה ובהתפתחות.
ברמה ובאיכות שלא היתה לפני הילדים, ולא מתרחשת במקומות אחרים בחיים (גם לא בעבודה ולא בזוגיות).
ומה שעוד יותר יפה ומרגש בילדים,
שלא צריך לעשות הרבה כדי להרגיש שינוי מבורך אצלם, אצלנו, ובבית.
כל צעד קטן יש לו משמעות עצומה ומורגשת.
לפעמים (או, לרוב) השינוי מסתכם בתודעה ובמחשבה, לא יותר מזה, וכבר רואים תוצאות
כבר מרגישים רווחה נפשית, רוגע, שמחה.
חשבתי לכתוב לכן, כי יצא לי השבוע לראות את זה בכמה מקרים שריגשו אותי מאוד.
הורה שלא היה פנוי לקשר עם הילד, ובעיקר "ניהל" את החיים ותפקד בבית, ולאחר שהילד סימן לו דרך ההתנהגות שהמצב הנוכחי לא מספיק לו, עשה שינוי קטן של *זמן עבור עצמו* (ההורה) וכך הרגיש פנוי יותר לילד - וראה שיפור תוך כחודש.
או הורה שמתוך עומס החיים והצורך לנהל משפחה ברוכת ילדים, מצפה מילדיו להיענות להוראותיו, וזה עובד לו באופן כללי, אבל יש ילד אחד ששום דבר לא עוזר, הוא מתנגד והמצב בבית מסלים. ועם כמה שיחות על חיבור ללב של הילד, צורך במשחקיות, בהנאה, אתמול קיבלתי הודעה קולית על משימה שנואה במיוחד (על ההורה ועל הילד) שעד עכשיו היתה מסכת ייסורים (כהגדרת ההורה) של מרדף, איומים, כוחנות, סבל של הילד, ועכשיו היא בוצעה בהנאה! (חוזרת: בהנאה!!) ברמה שמוכנים לשוב ולבצע. ואני לא נתתי רעיונות בכלל...!
רק הקדשנו זמן ביחד לשיחה ואיוורור רגשות ומחשבות, לקחנו אחריות על הסיטואציה, ומשם השינוי התרחש על ידי ההורים בעצמם... וכנראה ימשיך ויתרחש בעוד מרחבים, סיטואציות, וילדים.
(הפרטים של המקרים שונו, ואין סיכוי לזיהוי)
אז אני יוצאת בתחושה
שכל הורה הוא גיבור
גיבור שפוגש את הקשיים שלו, ועובד עליהם, כל הזמן.
וההחלטה להביא עוד ילד, כשאתה מבין את המשמעות, היא גבורת על.
תרימו לעצמכן!
ובחג הזה, המאתגר, רווי השינויים, עוצמת הרגשות, תזכרו שכל מעשה קטן, כל סבלנות קטנה, כל שינוי קטן - יש לו משמעות גדולה.
ואם נפלתם, טעיתם, לא הצלחתם, אפשר לשנות, זה לא כל כך קשה ומורכב כמו שזה נראה.
בזכות ילדינו אנחנו גדלים.
בזכות ילדינו אנחנו מגלים שאפשר להתהפך, שהשינוי אפשרי,
שמכאב עמוק יכולה לבוא צמיחה גדולה.
*שאנחנו מסוגלים*.
"כוח העל" ההורי שלנו הוא בתשובה, בהתפתחות.
לחיי הצעדים הקטנים וההצלחות הקטנות!
חג שמח!
את יכולה לטאטא מתחת לשטיח המון דברים, רגשות, קונפליקטים, חולשות, שריטות, עניינים
אפילו ללכת לפסיכולוג במשך שנים לשפוך את הלב ועדיין להישאר פחות או יותר באותו מקום, כי כל צעד נראה כמו תהום וכל שינוי נראה בלתי אפשרי
אפשר להמשיך את החיים ולהזיז הצידה את כל מה שמפריע לי, או מפריע לי בעצמי, להתעלם, לשכוח,
לחשוב שהכל בסדר ומה שלא - חסר משמעות
עד שבא הילד הראשון.
ולילדים יש את הכוח והיכולת המיוחדת -
לא לוותר לנו על עצמנו
לא לוותר לנו על המפגש עם החלקים המורכבים בתוכנו ובחיינו
גם אם אנחנו מנסים להתעלם, ואפילו מצליחים במשך תקופה, משהו בילדים לא מאפשר את זה לאורך זמן.
הורה תמיד מוצא את עצמו בסוף בעבודה פנימית תמידית.
בצמיחה ובהתפתחות.
ברמה ובאיכות שלא היתה לפני הילדים, ולא מתרחשת במקומות אחרים בחיים (גם לא בעבודה ולא בזוגיות).
ומה שעוד יותר יפה ומרגש בילדים,
שלא צריך לעשות הרבה כדי להרגיש שינוי מבורך אצלם, אצלנו, ובבית.
כל צעד קטן יש לו משמעות עצומה ומורגשת.
לפעמים (או, לרוב) השינוי מסתכם בתודעה ובמחשבה, לא יותר מזה, וכבר רואים תוצאות
כבר מרגישים רווחה נפשית, רוגע, שמחה.
חשבתי לכתוב לכן, כי יצא לי השבוע לראות את זה בכמה מקרים שריגשו אותי מאוד.
הורה שלא היה פנוי לקשר עם הילד, ובעיקר "ניהל" את החיים ותפקד בבית, ולאחר שהילד סימן לו דרך ההתנהגות שהמצב הנוכחי לא מספיק לו, עשה שינוי קטן של *זמן עבור עצמו* (ההורה) וכך הרגיש פנוי יותר לילד - וראה שיפור תוך כחודש.
או הורה שמתוך עומס החיים והצורך לנהל משפחה ברוכת ילדים, מצפה מילדיו להיענות להוראותיו, וזה עובד לו באופן כללי, אבל יש ילד אחד ששום דבר לא עוזר, הוא מתנגד והמצב בבית מסלים. ועם כמה שיחות על חיבור ללב של הילד, צורך במשחקיות, בהנאה, אתמול קיבלתי הודעה קולית על משימה שנואה במיוחד (על ההורה ועל הילד) שעד עכשיו היתה מסכת ייסורים (כהגדרת ההורה) של מרדף, איומים, כוחנות, סבל של הילד, ועכשיו היא בוצעה בהנאה! (חוזרת: בהנאה!!) ברמה שמוכנים לשוב ולבצע. ואני לא נתתי רעיונות בכלל...!
רק הקדשנו זמן ביחד לשיחה ואיוורור רגשות ומחשבות, לקחנו אחריות על הסיטואציה, ומשם השינוי התרחש על ידי ההורים בעצמם... וכנראה ימשיך ויתרחש בעוד מרחבים, סיטואציות, וילדים.
(הפרטים של המקרים שונו, ואין סיכוי לזיהוי)
אז אני יוצאת בתחושה
שכל הורה הוא גיבור
גיבור שפוגש את הקשיים שלו, ועובד עליהם, כל הזמן.
וההחלטה להביא עוד ילד, כשאתה מבין את המשמעות, היא גבורת על.
תרימו לעצמכן!
ובחג הזה, המאתגר, רווי השינויים, עוצמת הרגשות, תזכרו שכל מעשה קטן, כל סבלנות קטנה, כל שינוי קטן - יש לו משמעות גדולה.
ואם נפלתם, טעיתם, לא הצלחתם, אפשר לשנות, זה לא כל כך קשה ומורכב כמו שזה נראה.
בזכות ילדינו אנחנו גדלים.
בזכות ילדינו אנחנו מגלים שאפשר להתהפך, שהשינוי אפשרי,
שמכאב עמוק יכולה לבוא צמיחה גדולה.
*שאנחנו מסוגלים*.
"כוח העל" ההורי שלנו הוא בתשובה, בהתפתחות.
לחיי הצעדים הקטנים וההצלחות הקטנות!
חג שמח!
)