פורום אימהות השלב הבא (עמוד 44)

והיה באטרף של להשתולל ולא עזרו הדיבורים אז הייתי תופסת אותו ומחכה שינשום עמוק ויירגע.
(אם היה בוכה כמובן שהייתי מתייחסת אליו)


רק אומרת את זה כי היום מפחיד להיות גננת בגלל זה.
כל נגיעה בילד כבר מנפחים לאלימות וזוועות.

לא יודעת מה היה עם הבת שלך באמת ולא הייתי מתעלמת וכן בודקת.
יכול להיות שזה היה לא תקין אבל גם יכול להיות שזה היה תקין לחלוטין אבל בחוויה של הבת שלך זה היה לא נעים.

ו @ציפיפיצי תשאלי את הגננת בצורה נעימה מה קרה. את יכולה לשתף שהבת סיפרה כך וכך, לשאול מה הילדה עשתה בדיוק ומה היתה התגובה.

לכאורה מהסיפור של הילדה ומהרקע שלי כגננת, זה נשמע משהו תקין ונורמלי.
גננת יכולה לראות שילד נרגע וחוזר לעצמו גם בלי להתעניין,
ואם הבכי היה בעקבות החרטה על המעשה שעשתה, אז בכלל טוב שהגננת לא חפרה על זה ונתנה לילדה את המקום והמרחב להרגע ולחזור לשגרת הגן.

לא באלימות כמובן
אבל לתפוס ידיים זה בעיני נורמלי.

אם לתפיסתך זה מוגזם אפשר לדבר עם הגננת, להגיד שאת מעריכה אותה מאוד ונראה שהילדה נהנית או כל מחמאה אמיתית אחרת ואז לספר מה שהילדה אמרה, לשמוע אם זה נכון, ואם כן אז להגיד שאת סומכת עליה אבל זה רחוק מהתפיסה החינוכית *שלך* ואת לא חושבת שזה נכון לילדה שלך ותגבשו יחד מה כן לעשות פעם הבאה שהיא משתוללת

חשוב להעביר מסר שאת לא מחנכת אותה אלא מנסה לדאוג לילדה שלך בהיבט החינוכי.

כמובן כשזה רק לדקה עד שמתאפסים וכדי להבהיר גבולות

תפיסה פיזית אמורה להיות מוצא אחרון ורק כדי להגן על ילדים מהתנהגות מסוכנת. במצב של ילדה משתוללת אמור להיות לגננת ארגז כלים אחר לגמרי לטיפול.
בחוויה של הילדה קרה משהו מוגזם ולא תקין ואני הייתי מאמינה לה. אם זו גננת מחליפה שבאה כל יום לגן אחר למילוי מקום והילדה לא תפגוש אותה שוב כנראה שהייתי משחררת. אם זו גננת רוטציה שהילדה פוגשת פעם בשבוע הייתי מבררת איתה ומבקשת להפעיל כח על הילדה רק במקרי חירום.
לדעתי זה גם די מה שהחוק דורש מגננת.

מה שסיפרה נכון, השאלה אם קלטה והעבירה את מלוא הסיטואציה.
בכל מקרה הייתי ניגשת לגננת ומבררת;
הבנתי שהתה איזשהי תקרית עם בתי, ולשמוע מה היא מספרת מצידה.
במידת הצורך לספר על מה שקרה לבת והחויה שלה, או לבקש שתתעניין בה אם קורה דבר כזה או אחר...

דיברתי איתה והיא הודתה כמובן שעשתה את זה והבהירה שזה לא היה בעצבים.

בגדול- נשמע שהיא לא ממש אוהבת את הבת שלי ואמרה שחשבה שהיא הלכה לבכות בצד

בגלל הכבוד שלה (של הבת שלי) מול החברות בגן. הזויה.

בכל אופן, אני שמחה שהתקשרתי וביררתי וגם גיליתי כמה דברים נוספים בדרך

תודה לכולן על המענה, בהחלט החכמתי!

באמת יש ילדים כאלה שלא לכבוד שלהם שחברים יראו אותם בוכים או ברגע של חולשה והם מחזיקים את הבכי או הולכים לצד שלא יראו...

וחיבוק על התחושה שהגננת לא מחבבת את הבת שלך, לא נעים להרגיש ככה!

"לא בכבוד שלה"

את צריכה לשמוע איך היא אמרה את זה. 

 

א. את צודקת. לפי הנוהל אסור לאנשי חינוך לגעת בילדים. בכלל. בשום אופן. האם זה לטובת הילדים? ממש ממש לא. זה כלל שמקבע בשביל לכסתח את המערכת ולא להיכנס לפרשנויות מסובכות. אבל ילדים ובטח שילדים בגיל גן צריכים את המגע, החיבוק וגם- הגבולות. ולכן אם תיכנסי למקום הזה הבת שלך תזכה ליחס קר וחבל. חבל ממש.
ב. לטעמי חלק מהרווח שיש לילד בגן הוא היכולת להסתדר עם גבולות וכללים ששונים מהבית. וודאי שיש שיתוף פעולה אבל גם יש שוני ובגן הגננת מחליטה. וגם- יש שוני בין איך שילד מתנהג בבית לבין איך שהוא מתנהג בגן וכן, יכול להיות שיש לילדה שלך מעמד בגן שהיא "לא בוכה" או משהו כזה ולכן היא הלכה לצד.

אני לא מכירה את הגננת אבל כבר הרבה כתבו לך שזה לא ככ נורא. ונראה שקשה לך לשחרר ולדון לכף זכות.

ושאלה דוגרית לסיום: מעולם לא יצא לך להחזיק בכח את היד של הבת שלך? כדי שלא תרוץ לכביש? כדי שלא תרביץ לאח אחר? נראה לי שהדרישות מאנשי החינוך מוגזמות.

ואת יודעת מה? גילוי נאות- נכוותי ברותחין ממצב כזה שבו לא הופעלה כל אלימות אבל עצם המגע בתלמידה. הכניס אותי לצרות. אני אמישך הלאה אבל התלמידה הזו- אף אחד לא יעיז להתעסק איתה. ואך אחד לא יעיז לחנך אותה. אז תיזהרי. ממש כך.

לא מכירה אותה בכלל

היא חדשה ומחליפה רק פעם בשבוע את הגננת המקסימה שלה

אבל מניחה שהיא גם בן אדם ואולי היא פוחדת ממך בגלל שנגעה בילדה ולכאורה זה לא פוליטיקלי קורקט אז אולי היא ענתה לך בהתגוננות ולא הכי לענין…
מעשית מה שהייתי אומרת לה זה שהילדה מאד אוהבת אותה ונפגעה מזה שהיא לא באה לבדוק מה שלומה דוקא בגלל שהיא כל כך אוהבת ומעריכה את הגננת
וזהו

מצידי רק רציתי שהיא תשמע שיש מישהו שעומד מאחורי הילדה ושהילדה

מספרת לי הכל.

דיברתי איתה כ"כ יפה ואפילו אמרתי שהיא צודקת אם לילדה עברה גבול  להציב גבולות. אבל....

לא ירדתי עליה

אני לגמרי רגישה לנושא הזה כי יש לי בן שהתברר שהגננת הייתה מענישה אותו בעונשים של פעם

אם אתן יודעות למה הכוונה. כמו למשל משיכות באוזן, נועלת אותו בחדר כדי שיצרח עד שירגע ועוד ועוד....

משהו חשוב שיצא מזה לדעתי זה שהגננת לגמרי הבינה שאני לא באה להתלונן אלא להבין מה קרה.

אם חס ושלום זה היה חמור יותר, כמובן שהתגובה הייתה אחרת.

המקרים שפורסמו לאחרונה על מקרי אלימות של "גננות"
לא היו על גננות עם הכשרה
מטפלות פרטיות לגיל הרך
שאין לי מושג על מה ולמה קוראים להן גננות
מוציאות שם רע על בעלות המקצוע.
ואז נוצר שיח כזה שלילי על גננות.

אני חייבת לציין שפה הייתי מופתעת לטובה מהראיה החיובית והחינוכית בתגובות.
בחיים האמיתיים וגם פה לפעמים, ממש רואים את ההשפעה של הנ"ל על השיח.

של הגננת
בעיני זה לא סבבה בכלל, ובטח לא קשור לחינוך בשום צורה. סתם חוסר אונים ועצבים של הגננת. מסכימה שזה לא מקרה לתלונה במשטרה אבל בטח לא מעיד על ראיה חינוכית דגולה

לפני שהיא תופסת אותה פיזית בצורה שלא נעימה לה. ואם לא אז היא לא גננת טובה וזה בטח לא מעשה חינוכי. כל פעם שהילדים שלך משתוללים את מגיבה בצורה פיזית?

היית פעם גננת?
לפעמים לטובת הילד שמשתולל ולטובת הילדים האחרים עדיף לא לתת עוד זמן להשתוללות בניסיון להרגיע את הרוחות בדרך לא פיזית אלא עדיף שנייה לתפוס את הילד ואז הוא מתאפס.

אחרים?

מותר להשתמש בכח פיזי אך ורק במצבים שילד מסכן את עצמו או את סביבתו.
לא כך הבנתי את המקרה שהפותחת תיארה אבל כאמור, אולי אני טועה

כי נדמה לי שלא.
בתור אמא לא תפסת אף פעם את הילד שלך שלא ירות לכביש או לא ירבית לאח שלו?
כי לדעתי "אמור להיות לך ארגז הכלים ואם לא את אמא לא טובה" וכמובן שזה בציניות. אין לי ביקורת על האימהות שלך. אני לא מכירה אותך. אני פשוט בטוחה שכל אמא עושה את זה ואני מצפה גם מגננת להציב גבוחות ברורים לילדים שלי.
למותר לציין שמגע הוא הרבה יותר בליבה של חיבוק ועיטוף אבל כשאוסרים על הכל קושרים את הידיים של הגננות פשוט כך.

לפני שנות דור, אבל הייתי ועבדתי. ולא, לא תפסתי ילדים בצורה שתוארה. זה אסור גם, לא חוקי לדעתי אלא במצבי סיכון.
גם בתור אמא אני ממעטת מאד להשתמש בכלים פיזיים עם הילדים שלי. לא מאמינה בזה. ליד כביש נותנת יד, משגיחה ודואגת שלא יהיה מצב שירוצו בגילים המועדים, ואין השוואה בעיני למקרה שתואר לבין לתפוס ילד שרץ לכביש (כאמור, גורם הסיכון).

היו סיפורים גם עם גננות שיש להם תואר והכל לצערנו.

פשוט בגנים ב"ה הילדים יודעים לספר ודברים נתפסים מוקדם ולכן זה הרבה הרבה יותר נדיר. ב"ה
וגם יש פחות תלות בין אנשי הצוות-רוטציות,סייעות,מפקחת והניהול יותר מלמעלה אז יותר קל לדווח ולעשות משהו

גם צריך להבחין בין המקרים השונים שמגיעים לתקשורת- יש מקרים מחרידים של אלימות בלי פרופורציה, יש מקרים של טיפול לקוי (בעיקר בתינוקות) ויש מקרים שמתפרסמים עם המון זעזוע אבל לא נבעו מרוע אלא מתפיסה שונה של חינוך הילדים. ולפעמים זה סתם יותר מדי צעקות ואווירה לא נעימה

ברור שיש מקום למגר כל אחד מהדברים, אמא צריכה לדעת שהיא שולחת את הילד/ה למקום שיעשה טוב. אבל גם חשוב הדיוק והשיח הנכון אחרת זה סתם עליהום שלא מוביל לשום מקום

ובלי קשר להודעת הפתיחה.... ב"ה זה מקרה נקודתי לא דרמטי ברמה חברתית אלא רק של גננת-אמא-ילדה והטיפול הוא גם ברמה הזו

שמעתי על מישהו בשם סופר מירושלים. לא מנסיון

050
-773
-5555

כדאי גם לכתוב בהריון ולידה

הוא ברמת אשכול
איש מקצוע מדהים!

מה לקחת מתוך המבחר.
זה מסתדר עם הגישה שאמרו לי בריפוי בעיסוק ואצל הדיאטנית - לתת לילדים לבחור מתוך הארוחה.

גם אצלנו הארוחות המוצלחות כוללות פיתה ומבחר צלוחיות למלא בפנים (לא סלט חלילה כי יש אחד שלא אוהב עגבניות) - טחינה, מלפפון, עגבניה, עוד ירקות שיש בבית כמו קולרבי / גזר / פלפל, לפעמים זיתים או תירס. ביצה כלשהי (אני אוהבת פרוסות ביצה קשה) או חלבון אחר כמו פלאפל או קציצה.

זו ממש ארוחה מוצלחת אצלנו. הילדים מרוצים כי לא צריכים לאהוב / להתלונן, ואוכלים ממש יפה.
(אם כי אני לא אוכלת איתם)

תודה על השיתוף!

מידי פעם אני מכינה להם ארוחת ערב עם פרצופי פיתה.
חותכת פיתות - כך שיש עיגול שלם.
מכינה טחינה, חומוס, גבינה וכד' למרוח על הפיצה, ואז צלחות עם מגוון ירקות חתוכים בכל מיני צורות, והם מכינים מזה פרצופים חמודים.
אפשר גם להכין חביתה עגולה ולעשות עליה פרצוף.
עיגולי מלפפונים לעיניים, רצועות גזר דקות (בקולפן מיוחד כזה) לשיער ולשפם, לזקן ולפיאות 🙂, עגבניות ופלפלים לפה ולאף ואפשר גם להוסיף עוד...
ככה גם הם משלבים יצירתיות בארוחה

ספציפית אצלנו זה לוקח יותר מדי זמן והן מפתחות סנטימנטים ליצירה ולא ממש רוצות לאכול..... 🤭

פיתות

פלאפל קנוי וציפס - בתנור

חמוצים, חומוס (לא אוהבים אצלי טחינה), קטשופ

סלט ירקות, סלט כרוב

הם ממנים "מלצר" שרושם בפנקס את ההזמנות (אני בלי כרוב, לי עם הרבה חמוצים, לי קטשופ ולא חומוס וכן הלאה..), "טבח" שמרכיב את המנות ואז נהנים לאכול..

זה פתרון מעולה אם בעלי ואני יוצאים.
הם מרוצים שיש להם "מסעדה" ומעסיקים את עצמם בזה די הרבה זמן..

ובאמת בחופש הגדול לקחנו את הקטנים איתנו לכמה שעות ואמרנו לגדולות שהן אחראיות על המסעדה...
וואי וואי, חזרנו למרפסת מעוצבת, ארוחה בשרית עם תוספות וסלטים...

היה שנה שההורים שלי היו נוסעים פעם בשבוע וביום הזה היינו עושים מסעדה
כל פעם ילד אחר היה אחראי להיות הטבח לבשל ולמלצר
וזה כלל עריכת שולחן כמו מסעדה

וואי הזכרת לי נשכחות

שמידי פעם היינו מכינים בבית "ארוחת בוקר מלכותית". (בימי חופש, ככה קראנו לזה).

זכורה לי כחוויה ממש כיפית. אנחנו היינו אחראים על התפריט, אפילו יכולנו ללכת לקנות מצרכים בשביל זה אם צריך. היה לוקח לנו שעות להכין, הצהריים כבר היו מגיעים כמעט. ואז כולם מתיישבים ביחד לאכול את כל הפנקייקים

פעם בשבוע אני עושה ארוחת ערב של ביצה קשה או חביתה
ולחם לארוחת ערב לא מושך אותי בכלל, כבר אכלו במסגרות לחם למה שוב?! אם לא מספיקה להכין אוכל אז אוציא את הקרקרים וממרחים עם סלט, והם נהנים מארוחה קלילה כזו עם יוגןרט בסוף.
אצלנו יהיה מרק, ירקות מבושלים, תפוא או אורז וכו. לפעמים דג או שאריות בשרי משבת.
את הירקות החיים אוכלים בדכ כקערה גדולה של פרוסות באזור 4-5 אחהצ לפעמים עם טחינה וחומוס לניגוב.
משעשע השוני
אם היה כח או זמן אזהייתי עושה את הארוחות ערב שלכם כארוחת בוקר...

לגדולים לבית ספר אני מכינה קופסאות אוכל לא תמיד הם אוכלים הכל וגם ככה זה לא ממש כמו שהייתי רוצה, אחד פחות אוכל תירקות שבקופסא ואחד פחות את החלבונים...
הקטנים מקבלים בצהרון כך שאני בכלל לא יודעת עד כמה אכלו....
כן ארוחת הערב אצלנו היא משפחתית ועם "אוכל אמיתי".
גם הילדים נהנים מזה.
לא יכולה לדמיין שבאופן קבוע אגיש להם פיתה עם חביתה, זה ברירת מחדל כשיוצאים לטייל ולא נמצאים בבית

ארוחה מאוד אהובה אצל ההורים שלי.
כל אחד מקבל קערת פסטה ובמרכז יש קערות עם כל מיני ירקות ותוספות- קוביות של עגבניות, מלפפונים, פלפל, מלפפון חמוץ, גבינה קשה חתוכה, בצל ירוק, זיתים, תירס, טונה וכו וכו כיד הדמיון.

רק שאצלנו אין פסטה... אבל אותו רעיון אנחנו עושים לפעמים עם קינואה /עדשים

אם הם באים לשולחן ויש 'רק' סלט וממרחים ללחם וחביתה, הם אומרים: 'אין מה לאכול' והולכים לדרכם. או אוכלים קצת סלט והולכים.
כולם באים לשולחן רק אם אני מכינה איזה פיצה/ לחמניות/ וופל בלגי/מרק וכדו'. בלי זה :'אין מה לאכול'... פעם זה היה מעצבן אותי. היום אני מכינה לפעמים ככה ולפעמים ככה (חלק מהימים אני עובדת אחה"צ ובעלי מכין או הם בעצמם, אז הם צריכים להסתדר עם מה שיש...) הפסקתי להתעצבן מהאמירות האלו. אני אומרת להם המטבח פתוח, יש מלא אוכל. תכינו מה שאתם רוצים. בד"כ זה לא גורם להם לרוץ להכין, אולי רק איזה טוסט או משהו קטן.
אבל בגלל שאני אוהבת שכולם יושבים ביחד אני משתדלת להכין משהו מעבר לחביתה כשאני נמצאת. לפעמים אני גם מפעילה אותם בהכנות. הם אוהבים להכין פיצה בעצמם למשל.

מה שאת מתארת מאד אופייני לגיל ההתבגרות. זה גיל שיש בו נסירה, קצת בדומה לגיל שנתיים.
אם בגיל שנתיים ילד פתאום מגלה שהוא ישות נפרדת מהוריו, הרי שכאן הוא מנסה לגבש את הזהות והעולם שלו ממש.

וכן, הרבה פעמים רואים דברים בצורה דיכוטומית, אוהבים ויכוחים, מפתחים דעה עצמאית...


כהורים תפקידנו עדיין להציב גבולות אדומים בעיקר ולא יומיומיים כמו בגילאים צעירים, ובעיקר להדריך וללוות את המתבגרים בדרכם החדשה.

לגבי נושא החמות והדעות;
תראי אני באופן אישי חושבת שהאידאל הוא, בטח עם ילד מתבגר, ללמוד להתמודד עם המציאות. בסופו של דבר הילד אט אט יוצא לעולם וזה בדיוק הזמן ללמוד איך לעמוד על שלנו גם אם לא בהכרח יאהבו את זה מסביב מצד אחד, ואיך לכבד אנשים שחושבים אחרת מצד שני.

זה מסר שהוא נכון ומולץ גם לדיונים וגם בכלל לחיים...


אם מערכת היחסים הספציפית עם החמות עדיין לא ברמה שאתם מרגישים בה בטוחים להציג את דעתכם מולה ולדעת שגם היא מסוגלת לקבל אתכם באהבה על אף חילוקי הדעות זה באמת מבאס.
הייתי מתווכת ומסבירה את הבחירה לילד.
אומרת משהו כמו סבתא ואנחנו לא רואים עין בעין כמה דברים ולכן כדי לשמור על מערכת יחסים טובה החלטנו שנכון להמנע מלהתבטא בנושאים האלה והאלה...


כן תקחי בחשבון שבמוקדם או במאוחר זה עשוי להתגלות כי בסוף אנחנו לא שולטים
במציאות... ולכן ההכנה וההדרכה לגבי קבלה היא חשובה אף יותר, באיזה גיל שזה לא יקרה...


וגם לכם יש הזדמנויות בדיונים לנסות להדגים שיח כמה שיותר בריא...

ובשורה התחתונה אני חושבת שזה בריא לחדד דעות ולחדד את מערכת האידאולוגיות והאמונות וצריך פשוט ללמוד איך לקחת את זה למקומות נכונים...


בהצלחה

איזה יופי כתבת, תודה רבה לך

ה' שפתי תפתח

 

 

הי פליונקה יקרה!

 

 

הנקודה השלישית מוכרת שלי מהמשפחה שבה גדלתי. במשך שנים  אנחנו כמשפחה ניסינו לטשטש או להסתיר דברים מסוימים כדי שזה לא יעיב על הקשר בינינו לבין סבתא שלי ז''ל. באיזשהו שלב, עוד בתור נערה, אני באופן אישי הרגשתי שאני פשוט לא יכולה  להמשיך לשלוף תירוצים ומשפטים עמעומים כדי ''שהיא לא תדע''. מהרגע הזה, הקו המנחה שלי היה כפול:

 

1) מצד אחד, השתדלתי בכל כוחי ובכל מאודי לכבד אותה: להיות בקשר איתה, לדבר איתה בצורה מכבדת, לכבד את הרצונות שלה איפה שרק יכולתי. חלק מזה היה להיזהר לא להזכיר מעצמי נושאים נפיצים.

 

2) מצד שני, בחרתי להישאר נאמנה לעצמי. שזה אומר לבוא אליה בלי לשנות ממי שאני, ולבחור לענות את האמת לשאלות הישירות שלה. אגיד לך את האמת ואגיד לך שזה לא היה פשוט. זה היה קשר שהיה בו מרכיב מלחיץ בשבילי, בגלל כל המורכבויות האלה. עד כדי כך שבאופן עקבי הייתי אומרת תפילה קצרה לפני שהייתי מגיעה אליה או מתקשרת אליה... אבל ב''ה *לעולם לא התחרטתי* על הבחירה הזאת, לענות לה את האמת. הרגשתי בחוש איך פעם אחר פעם, זה הוכיח את עצמו כדבר נכון ומדויק. ויותר מזה, הרגשתי שבהפוך על הפוך, היה לה דווקא טוב שמתייחסים אליה בכנות. שהיה בה משהו שכיבד את האמת הזאת. שהעדיף את זה על פני כל הטשטושים. היו פעמים שהיא שאלה אותי שאלה ישרה (היא היתה אדם סופר פיקח) והרגשתי איך הלב שלי דופק מלחץ כי ידעתי שאין מצב שהתשובה תמצא חן בעיניה. ומה אני אגיד? איכשהו, ה' תמיד שמר ועשה ניסים ודווקא את האמת הזאת היא הצליחה לקבל, למרות שזה נגד את כל העקרונות שלה. אני יצאתי נפעמת מכל סיטואציה וסיטואציה כזאת. איך האמת הזאת, שכל-כך פחדנו ממנה, דווקא התקבלה בפשטות יחסית, בלי שזה יפגע בקשר ביני ובינה. (אני מוכנה לתת לך דוגמאות יותר קונקרטיות באישי אם תרצי).

 

אני כמובן לא מכירה את כל הסיטואציה אצלכם. אבל אני אגיד לך שבשבילי, הבחירה הברורה והעקבית הזאת הורידה ממני הרבה מאד מתח. אומנם היו כל מיני מצבים רגישים, כמו שכתבתי. אבל לפחות כבר לא הייתי עסוקה יותר בהסתרה הזאת. ברגע שבחרתי את הבחירה הזאת, נהיה לי קו ברור ופשוט שיכולתי ללכת איתו כל הזמן. לפעמים זה היה מלחיץ או מפחיד, אבל היה בזה משהו יותר קל מאשר להתחבט ולהתלבט כל הזמן איך אני אצליח לפעול כדי שהיא לא תשים לב לזה, לזה ולזה.

 

 

 

לגבי זה שהילדים שלך דווקא עלולים להתקשות לכבד את זה שהדעות שלה שונות משלכם - זה באמת מורכב ורגיש. אבל בגדול יש כאן הזדמנות לחדד ולחזק כל מיני ערכים גדולים:

 

* לדוגמה זה שמשפחה, זה דבר יקר מפז, ושצריך להתשדל מעל ומעבר על מנת להיות בקשרים טובים עם קרובי המשפחה שלנו.

* או זה שאנחנו מחוייבים בסוג של כיבוד הורים כלפי הסבים והסבתות שלנו. זה סוג של הכרת תודה על כך שאנחנו כאן בזכותם!

* או העובדה שאפשר להיות חלוקים לגבי נושאים מסוימים, ועדיין, יש ערך גדול מאד לאחדות, לכבוד לזולת ולשלום.

* למקרה שחילוקי הדעות ביניכם יושב על דברים שבתור אנשים דתיים הם בגדר של ''יהרג ובל יעבור'', אפשר לנסות להסביר על מושגים של 'תינוק שנשבה' ולהתנהג כך שנעשה קידוש ה' בעיני אחרים ולא ההיפך חלילה.

* בדומה, אם במקרה מדובר בסבתא שהיא לא יהודייה וחילוקי הדעות קשורים להבדל מהסוג הזה, אז אפשר לנסות להנגיש לילדים מה זה גויים ביחס לעם ישראל. לחזק מושגים של 'כולנו נבראנו בצלם הלו-קים', של 'אור לגויים', של קידוש ה'...

* וכו' וכו'

 

אני מאמינה שעם הרבה שיח על הדברים האלה, ועם הנכחה רבה של מושגי-מפתח כמו 'כבוד / משפחה / שלום / אחדות / הכרת הטוב / כיבוד הורים' וכו', הדברים לאט לאט יחלחלו...❤

 

 

 

 

אני מקווה שזה עוזר...

 

המון ברכה, הצלחה ובהירות הדרך בע''ה!!!

 

 

 

 

 

היא גרה בחו''ל ולא מדברת עברית. ילדים חוץ משני מתבגרים לא מבינים את שפת אם שלנו. לא מעקרון. ככה יצא מכל מיני סיבות. בנוסף היא מרגישה פגועה ולפעמים בעצמה עושה דווקא. בכלל היא מרוכזת בעצמה, יש לה מספיק אתגרים בחיים והיא לא באמת יכולה לדעת איך אנחנו חיים. יש לי הרגשה שגם לא כזה מעניין אותה. היא מתקשרת קודם כל לפרוק, אולי גם להוציא עצבים בעזרת ביקורת , בטענה שזה מאהבה או דאגה.
אין לי איך לתווך את זה , אני לא עד כדי כך צדיקה.

בס''ד

 

נגיד במקרה שלי, אני אף פעם לא יצאתי בהכרזות כלשהן על זהותי או על בחירותיי.

רוב השיחות שלנו היו בסופו של דבר על דברים טריוויאלים וניטרליים של היום יום. 

בעיות שלה (ומה שכתבת על פריקות וביקורות מוכר לי משם מאד), מה מזג האוויר, 

נושאים שעניינו אותה, שלבי ההתפתחות של הילדים (זאת התחילה לדבר, ההוא נכנס לכיתה א' וכו')...

 

הנקודה הייתה שמבחינתי, כנקודה פנימית ביני לבין עצמי, הפסקתי להסתיר.

 

ולכן, אם אחת לכמה זמן, היא הייתה שואלת שאלה ישרה שהתשובה בהכרח הייתה מגלה משהו מהדברים שידעתי שהיא לא תאהב, הייתי עונה את האמת הפשוטה, בלי לנסות להתחמק. וזהו.

 

לעולם לא הייתה שיחה דרמטית על מי אני ומה אני עושה. 

כך שלעולם לא הרגשתי שאני צריכה 'לתווך' משהו.

פשוט הייתי אני ואיפה שהייתה שאלה דוגרית, עניתי את האמת.

 

האם עכשיו זה נשמע יותר קרוב למקרה שלך?

יש לה אופי דרמטי, אם היא לא במצב רוח היא בעצמה מתחילה שיחות כאלו. כשהיא בוחרת להגיד משהו שיעשה לנו דווקא. או שהיא רואה בפעולות שלנו משהו מכוון נגדה .

שנזכה כולנו לכיבוד הורים ולנאמנות פנימית כזאת!

אקח זאת כמחמאה שזקנה כמוני עדין שייכת לפורום הריון ולידה חשבתי שהפרק הזה כבר מאחורי…

שיש סיכוי שהיא תעבור למציצת אצבע וזה יותר גרוע....אין לדעת אם כן או לא.

רק מחכה לרגעים האלה לפעמים

כל הכבוד לך!

למה את אמורה להיות עם הילדים כל הזמן?

הייתי בטוחה שחושבים שהלכתי למקווה.

והאמת שכשהייתי אמא לקטנטנים זה די היה נכון..

אבל היום יש המון סיבות שונות למה אני יוצאת בלעדיהם. כולל שסתם מתחשק לי קצת שקט..

לבד.....

בלי בעל ובלי הילדים.

וזה היה לי ממש מוזר.........

ובשמחות משפחתיות אם אני בלי הילדים היה לי מוזר אבל בקורונה עבר לי...

מרגישה שזכיתי בלוטו...

כל עוד לא צריכה לסחוב עגלה או לתת יד לילד/ה...

גאה ברגעים הבודדים האלו שאני לבד

בלי התינוק ובלי סידורים וכו' אלא נטו להתאוורר ולהנות, שעתיים בסה"כ... וקיבלתי שאלה איך אני מסוגלת להשאיר תינוק קטן בבית (עם אבא שלו, כן?) ואם אני לא מתגעגעת אליו (ברור שכן, אבל אני גם מתגעגעת אלי😔)
וזה היה כ"כ מבאס והוריד לי את המצב רוח..

חיבוק! לא יפה שהגיבו ככה, את זקוקה להתאוורר וזה חשוב, אל תפגעי - הם חסרי טאקט , הבעיה בהם ולא בך 

מי שאמר את זה כנראה מחוסר ידע מה דורשת האמהות, אולי רווקה או מבוגרת ששכחה מה זה לגדל קטנים...

זה באמת לא היה בכוונה וכנראה בלי הרבה מחשבה.. מחלתי לה מיד

תודה!! אתן מחזקות אותי.
באמת כבר הייתי בשלב שהרגשתי שאני נחנקת, אז אחרי שבוע שגם בלילות הוא רצה אותי כל הזמן והייתי בשבירה, בעלי פירגן לי בהחלט🙂
צריכה ללמוד לעשות את זה יותר, זה כ"כ חשוב לנפש..

לי זרקו משפט כל כך מעליב על זה שאני לא מניקה שנייה אחרי הלידה ..
למה אמהות כל כך אוהבות לשפוט?
שכל אחת תעשה מה שמתאים לה .. יש אחת שלא מסוגלת להיות שעה בלי התינוק שלה, ויש אחת שתצא לנופש של כמה ימים עם הבעל לבד כמה חודשים אחרי לידה
ואני לא מבינה למה צריך לשפוט אחת את השנייה ..
כל אחת תעשה מה שמתאים לה
פשוט מתסכל אותי .. לא מבינה למה אשה צריכה להוריד מישהי שרוצה להתאוורר קצת עם עצמה (כבר חצי שנה אחרי לידה וזו רק פעם ראשונה !!)
ומה הבעיה להיות גם עצמנו ולא רק אמהות מידי פעם ...
מתוסכלת מאוד מהנושא כמו שזה נראה 😅

ממני,
שיצאה 5 שבועות אחרי הלידה
עם חברה לבית קפה
במשך 4 שעות׳!!!!!!!
והיה לי הכי כיף בעולם! וכמובן שכיף
לי גם עם הילדים שלי! אבל הרגשתי חנוקה ןהאוויר הזה
נתן לי להיות אמא עוד יותר טובה בשבילו.

סליחה אבל כנראה קנאה של מישהי שבעלה לא מוכן או מסוגל לשמור על תינוק קטן כל כך.
יש כאלו (גם לבעלי ממש קשה בגילאים כאלו) וזה מבאס, אבל אם למישהי יש יכולת- שתיהנה!
די מה זה
איזה אנשים מעצבנים

אנשים לפעמים אומרים דברים בלי לחשוב על מה שזה עושה לאחרים. את בסדר גמור מותק, אני הייתי אומרת שאפילו חבל שרק אחרי חצי שנה. תעשי רק מה שטוב לך

מעצבן!!
לשאלות כאלה הכי טוב להגיב בציניות ''מתגעגעת? לא, למה?".
אבל ברגעים האלה קשה להגיב בציניות...

אני ברחוב ללא הילדים...

והשארתי אותו עם בעלי
נסעתי לקנות בגדים קצת, וישבתי באוטובוס עם דמעות כאילו נטשתי אותו אצל גרגמל

אם מישהו היה אומר לי משהו...אמאלה

לפחות חזרתי עם בקבוק חלב ששאבתי לו, אז הרגשתי שלא ממש "נטשתי" אותו

אם את מרגישה שהילד מסוגל אל תקשיבי לנשמות טובות שיגידו לך לחכות..

ומה זה אומר בעצם?

הוא/היא הולכים ועושים לבד כשיש להם?

מורידים

יושבים

עושים

מרימים

?

או שהם אומרים כשיש להם ואז יודעים לקחת אותם?

ממש מעניין אותי איך זה הולך בגיל כזה...

כי הבן שלי עוד לא בן שנתיים, הוא יודע להגיד כשהוא עושה בטיטול ועברה לי איזו מחשבה אולי אפשר לנסות אבל לא מדמיינת אותו עושה את זה לבד... ואם הם לא הולכים לבד זה רק קשה יותר.. לא?

הם קמים עם בבוקר ואני אומרת ללכת לשרותים.
היא עדיין לא דיברה וזה היה ממש מזמן היא בת 19 🙂
אז היא איכשהו הסבירה לי...אותי הצביעה או משהו בסגנון..ואני לקחתי לשרותים..
גם כשגמלתי בגיל שנתיים פלוס לקחתי אותם הרבה זמן לשרותים

אפשר מגיל 9 חודשים
אני גמלתי הכי מוקדם בשנה ו5 ביום
לילה סביב שנתיים. אולי פחות. הגיע ממנה לגמרי..

אבל זה תלוי ילד. יש לי ילד שנגמל ב2.9 וגם זה היה כי חייב לפני גן עירייה

בעזהי"ת

 

זה נקרא פישפושים. 

זה לא ממש גמילה כי כמובן שהילד לא זוחל לשירותים בגיל אפס, 

אלא יותר גמילה של האמא- מגיל אפס הן לומדות לזהות את הסימנים של הילד כשיש לו שירותים (יש סימנים כאלה. עיוות של הבטן, פרצוף-קקי, תנועה כלשהי וכו'), ואז מחזיקות את התינוק מעל כיור/סיר/אסלה, מקפלות את הרגליים למעלה והופ- כל הצרכים יוצאים הישר לשירותים, כבר מגיל אפס. 

כמובן שיש גם פיספוסים, אבל הם פיספוסים של האמא ולא של התינוק- האמא פיספסה את הסימנים המקדימים. 

 

לאט לאט נוצרת אצל התינוק התניה, ואז גם בלי לסמן- הוא לומד לשחרר את הצרכים כשמרימים אותו בכריעה מעל סיר/אסלה/כיור. 

 

יש לזה תורה שלמה

(למשל, ממליצים לעשות צליל קבוע בזמן הפשפושים מגיל אפס, כדי לייצר את ההתניה בין הצליל לבין שיחרור הצרכים; 

למשל, ממליצים בשלב הראשון כשעוד לומדים את הסימונים- לקחת לפשפוש בתחנות, לפני/אחרי האוכל, לפני/אחרי שינה וכן הלאה)

 

כל השיטה מתבססת על תיאוריה שאומרת שהפוך, לילד לא טבעי לעשות צרכים על עצמו ולכן הוא מסמן כשיש לו פיפי, גם בלי לדעת את זה, ממש מגיל אפס. לכן עד גיל 4 חודשים בערך, נפוץ מאוד לראות אי נוחות אצל התינוק כשהוא עושה פיפי או קקי בחיתול.. יש כאלה שממש בוכים אם החיתול שלהם רטוב. עד אז זה הזמן האידאלי ללהתחיל לפשפש, אחרי 4 חודשים אפשר אבל יותר קשה- כי התינוק מתרגל לעשות על עצמו ואז גם הרגישות שלו יורדת.. 

בעזהית

בילדה השניה רציתי חיתולי בד
האיש השתכנע רק בילדה השלישית.
בילדה השלישית התחלתי לקרוא על פשפושים, הוא עוד רחוק מזה ואני עוד צריכה להתבשל עם כמה כח יהיה לי לזה.. אני אישה די עצלנית בגדול. אבל לא שוללת..

יש קבוצת פייסבוק בדיוק לזה...

אסור לפרסם כאן דברים...

תודה על העדכון וההבהרה

חדשה בעניין הפורמים

מהסיבה שכתבת
גם אצלנו בטיחותי

כדאי גם לעדכן שכנים שהילדים בבית, למקרה ש..

טיפוסים וברגע שהם יהיו בתוך הבית לא יהיה לילדים איך להתגונן. לגבי שכנים. בכנות. אם אני נמצאת בבית אין לי שום דרך לדעת מה קורה בדירה ממול ואם מדובר בדירה קומה מעל או מתחת אז בכלל. ואם הגדולים לא בבית אין גם כל כך אפשרות ללכת לבדוק.
יכול להיות גם ששכנה שלך תחליט שאת לא אחראית ותזמין רווחה. או מישהו ינצל את הידיעה שאתם לא בבית ולא נעול.

בבית של ההורים שלי יש ידית שאפשר לפתוח רק מבפנים ומבחוץ חייבים מפתח.
הם התקינו את זה בתקופת האינתיפאדה השנייה כשהיו חדירות ליישובים, זאת הייתה ההשתדלות הבסיסית מבחינתם.
לדעתי זה פתרון מעולה לשאלה שלך. מצד אחד מוגנים, מצד שני יכולים לצאת במקרה חירום ח"ו. וכמובן - ללמד את הכללים של המוגנות.. שלא פותחים דלת לזר. חשוב גם ללמד אותם שלא אומרים שאמא ואבא לא בבית כמו שפעם עשיתי בתור ילדה קטנה 😅

לק"י

כל יציאה לרגע מהבית מחייבת לקחת מפתח.
וקרה שיצאתי בלעדיו, והייתי צריכה לרדוף אחרי בעלי כדי לקחת ממנו את המפתח (למזלי הוא לא התרחק מאוד).

לא רוצה להלחיץ או משהו..
(גם לנו יש ידית כזאת)
אפשר בקלות לפתוח דלת כזאת מבחוץ עם חתיכת פלסטיק/כרטיס מגנטי וכדו' .. (וזה גם יכול לעזור במקרה שנתקעים חח.. יש הדרכות ביוטיוב).
אני עקרונית לא סומכת על זה וכשחשוב לי- נועלת.

אם זה היה אפשרי זה אומר שגם לפני שהם שמו את הידית הזאת היה אפשר לפתוח את הבית בלי מפתח גם אם הוא נעול, כי זה אותו צילינדר שהיה קודם, חתכו את הברזל שעליו יושבת הידית והתקינו מבחוץ ידית דקורטיבית שמשמשת רק לאחיזה.

אם אצלכם המפתח מסתובב בקלות והילדים יודעים להשתמש בו בקלות - אז לדעתי זה אפשרי.
(אם כי הילדים שלי קצת יותר גדולים משלך, אז אולי זה קצת אחרת...)

כשהמפתח במנעול מבפנים אי אפשר להורים להכנס מבחוץ

שמבפנים תמיד יש מפתח מובנה כזה . מכירה? זהב כזה. ומבחוץ תמיד אפשר לפתוח. שווה כל שקל

קוראים לזה צילינדר מפתח קבוע או מובנה וכו.

בגלל שבאמת היו שוכחים מפתח בפנים או שוכחים איפה שמו את המפתח 🤦🏻‍♀️ זה פשוט פתרון מעולה לבית עם ילדים

יש לנו כזה.
מה שמעצבן בו, זה שאם יש ילד, ככה בגיל גן שיודע לסובב מפתח זה קצת מבאס....
כשכולנו נמצאים בבית ולא רוצים שהוא יברח לאנשהו.... זה לא ככ עוזר לנעול...

אצלנו יש מי שיודע.
אבל יודעים גם שאסור
ולפני שידעו, בגלל שזה לקח עוד זמן והתעסקות היה לנו גם זמן להגיב לזה.

תהיה שריפה או כל דבר אחר..
דלת נעולה כמובן

לא מסוגלת לצאת בלי שיש בוגר מספיק שיכול להתמודד עם הפתעות פתאומיות או חלילה מצבי חירום.
לא מזמן יצאנו רק להגיד מזל טוב בחתונה, את הקטן לקחנו אתנו, והילדים נשארו עם בוגרת בת 13.
נכנסה לישון 10 דק' לפני שהגענו והתקשרה לוודא שאנחנו קרובים לבית.
שהגענו הבנו שהחשמל קפץ והבית חשוך.
לא היתה סיבה לקפיצה של החשמל, מאז אנחנו לא יוצאים אם הבוגר שנשאר מתכוון ללכת לישון.
זה אומר שיכולות להיות הפתעות, להיות בחושך זה לא נעים וילדים קטנים לא אמורים להרים שלטר של חשמל.
שמחה שזה קרה שהיינו בקרבת הבית ואחרי שהגדולה נרדמה, בכל אופן למדנו מזה.
כמובן שכל הורה יעשה כמחשבתו ודרכו

והילדים פותחים וסוגרים את הדלת בשגרה - לא מיומנות מיוחדת שיש סיבה מהותית לחשוש שלא ידעו לבצע בחירום.

והסיכון מבחוץ קיים. נדיר אבל קרה שפתחו/ניסו לפתוח דלת כשהיינו בבית. לא צריכה לאפשר להם את החוויה הלא נעימה הזאת.

ומפתח ל2 הצדדים

כשאני משאירה ילדים לבד , אני תמיד מיידעת שכנה שלי בדלת ממול שאם חלילה יקרה אסון ידעו שיש ילדים בבית בלי מבוגר וגם מוודא שהם בבית שאם הילדים יצטרכו עזרה יפנו אליהם (עושה את זה לעיתים רחוקות מאד כי יש לי כבר ילדים גדולים, אני מדברת על מקרים שמשאירה את הבת 11)

אבל משאירה את המפתח בדלת - לא נעוץ עד הסוף

ומסבירה להם שאם צריך לפתוח - לדחוף פנימה קודם את המפתח

ואז אנחנו יכולים לפתוח מבחוץ, ואם ח"ו הם יצטרכו לצאת - גם יוכלו לפתוח

בס״ד

לכל מי שכתבה על מנגנונים למיניהם לדלת - החכמתי, תודה! כעת אנחנו בשכירות אז קצת פחות רלוונטי נראה לי אבל טוב שכתבתן.

כשאנחנו עוברים דירה, מפרקים את החדש ומתקינים את שלנו.

לפני שעוזבים- מחליפים שוב.

כך שזו ללא הוצאה כספית קבועה, אלא ח"פ...

בעזהי"ת

 

הבת שלי בכיתה ב', כשהיא מגיעה לפני היא נכנסת לבד הביתה- היא יודעת שהיא צריכה מיד לנעול את הדלת.. אח"כ כל השאר.

שימי לב לבת שלך
תשקלי מה צריך לעשות עם אותה חברה בכובד ראש
אבל באותה נשימה תבדקי טוב טוב מה הקשר שלה עפ הבת שלך, האם היא תלותית, האם הבת שלך מהווה כתובת לפריקת קשיים לא מתאימה אם זה מכביד עליה או מכניס לה רעיונית או… יש לפעמים בעיות גדולות שקורות בקשרים כאלו.
לגבי מה לעשות עפ החברה אחשוב בצלילות דעת יותר מחר

בגלל שהבת שלך לא יועצת ולא כדאי שיהיה עליה את התיק הזה,
וחשוב שכן יהיה איש מקצוע שייתן מענה לילדה.
לבקש שיעשו שיחות עם כל מיני תלמידות מהכיתה או משהו בסגנון כדי למנוע מצב שתחשוב שביתך סיפרה עליה.

אפשר ללמוד יחד חפץ חיים מתי מצווה כן לספר.
במקום לפגוע באמון שלה בך,אפשר אולי למנף את הקשר בינכם- את מאמינה לה ,ומאמינה בה שהיא בוגרת כדי להבין מה ראוי לעשות

קודם כל, אני חושבת שבמקרה כזה מאוד חשוב ליידע מישהו יותר מקצועי.
אבל אני מאוד מבינה את ההתלבטויות שהעלית.
מה שאני חושבת שהייתי עושה - קודם כל, הייתי מדברת שוב עם הבת, מחזקת אותה מאוד על זה ששיתפה, ומסבירה לה כמה חשוב במקרים של מחשבות אובדניות לספר למישהו, וזה ממש יכול להציל חיים. מכאן הייתי אומרת לה שזה שסיפרה לך זה מעולה וממש חשוב, אבל לך אין יכולת מקצועית לתת לזה מענה, ואם תשאירי את זה אצלך בלי להעביר הלאה, זה יכול להשאיר את החברה בסכנה. לכן יש לך אחריות וחובה לדווח.
לגבי זה שהחברה תדע - אני באמת חושבת שכדאי מאוד שהיא לא תדע שאת יודעת שוהעברת את המידע הלאה. אבל אני מאמינה שאנשי מקצוע יודעים איך לתת מענה בצורה חכמה. כמובן כשאת מספרת, צריך להדגיש להם שחשוב מאוד שהילדה לא תדע שסיפרו את זה עליה.
ואני חושבת שעדיף לפנות לגורמים חינוכיים (המחנכת או היועצת, לא יודעת למי עדיף מהן). לפנות להורים לא בטוח יהיה מספיק (לא בטוח שהם ידעו איך להגיב, לא בטוח שהם יבחרו לשתף גורמי מקצוע). הגיוני שהצוות החינוכי יהיה בקשר עם ההורים ויידע אותם, אבל אני חושבת שהכתובת שלך היא הצוות החינוכי.
בהצלחה רבה...

צריך לשים את הדעת אם היא תוכל לעמוד מול החברה ולשמור בבטן שהיא זו ששיתפה הלאה.
זה מצב לא פשוט, וצריך לשמור גם על האמון של ביתך בך, שתמשיך לשתף להבא דברים שקורים לה.

בהצלחה גדולה!
זו דילמה לא פשוטה בכלל, מקווה שתקחי מהתגובות של כולן פה תובנות טובות ושהקב"ה יהיה בעזרתך

בס״ד

בלי מספיק ניסיון בזה, אבל מה שעולה לי:

1) לחזק את ביתך לגבי זה שהיא שיתפה אותך. ממש להגיד לה כמה זה בוגר וחשוב וכל הכבוד לה, כי יש דברים שילדים לבד לא יכולים לפתור ובמצבים כאלה צריך עזרה של אנשים בוגרים.

2) אכן, לנסות להבין עוד שצת אולי, כמו שהצעת. נראה לי חשוב ובסיסי.

3) ליצור קשר את עם גורם מקצועי (אם אפשר פסיכולוג ילדים), לספר על המקרה בלי להגיד מי זאת ולהתייעץ מה כדאי לך לעשות, כשהשיקולים הם אלה שפירטת לנו.

4) ממה ששמעתי בהרצאה ש@בארץ אהבתי שלחה (ההרצאה אומנם היתה על מוגנות, אבל המסר נכון לכל סיטואציה חמורה) - השאיפה היא *לנסות לשכנע את הילדה שהיא עצמה תסכים לפתוח את הדברים למבוגר שהיא סומכת עליו*, ולשם צריך לחתור.

זה יכול להיות הורה / דודה / סבתא / מחנכת / יועצת / פסיכולוגית בית הספר / מורה / אמא של חברה (את?)...

כי לשבור את האימון שלה, זה אכן בעייתי מאד ועלול להזיק לילדה בסופו של דבר, כמו שכתבת מדויק.

ומאידך, מחשבות ואולי אף תכנונים (תכנונים מצביעים על חומרה רבה יותר ממחשבות) על התאבדות, זה משהו שלא מגיע סתם ככה לראש של ילדה ולכאורה ממש מצריכים שימת לב מרובה ואולי אף התערבות של המבוגרים שאמונים עליה.

לפי זה, כדאי שהבת שלך תדבר לחברה שלך ותגיד לה שהיא חשבה שוב על כל מה שהיא שיתפה אותה ונראה לה ממש חשוב שהיא תשתף מישהו מבוגר שהיא סומכת עליו. הן יכולות לחשוב ביחד על מי יכול להיות רלוונטי. אפשר גם להציע שהן תלכו יחד אם זה יותר קל לה. או שהבת שלך תספר לבד לאדם מבוגר. או שהיא תכתוב את הדברים במכתב, אותו ימסרו לאדם מתאים. ולשאול אותה מה היא מעדיפה. בעקרון אם הילדה לא תזרום מעצמה, כדאי שבתך תגיד לה שהיא מרגישה שהיא לא ממש יכולה לשמור את זה לעצמה ושהיא מרגישה שהיא חייבת לשתף אדם מבוגר ושהיא משאירה לה את הבחירה את מי לשתף.

נב: קישור להרצאה הנ״ל - לבקשתכם: הקלטת המפגש על מוגנות - לצפייה חופשית ולהפצה + סקר לשמוע את דעתכם

ההרצאה מיועדת לאימהות ולידות החל מגיל 9. אני אפילו הייתי ממליצה לך לצפות בה עם הבת שלך. חוץ מהנושא של מוגנות, יש שם התייחסות להבדל בין סוד טוב לסוד רע (עשוי לחזק את בתך להמשיך לשתף אותך) וגם התייחסות רחבה לאחריות שיש לנו כשחברה משתפת לגבי משהו חמור (לפי דעתי עשוי לעזור לבת שלך להפנים כמה חשוב שמבוגר צריך להיכנס לתמונה ולנסות לעזור).

המון המון המון ברכה והצלחה!!!

בס״ד

להתפלל שתזכי לפעול נכון בע״ה. להועיל ולא להזיק חלילה. אפשר גם לתת קצת צדקה. הלוואי ותזכו להיות שליחים טובים בשביל הילדה הזאת בכל הסיטואציה הרגישה הזאת. המון הצלחה 🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻

על פי חוק.


תפני לגורם מוסמך שיעזור לך להבין איך נכון..

ולא הועלתה פה האפשרות שאולי זה דרך של ילדה להשיג תשומת לב מחברה ואובר דרמטיות. כן, זה בהחלט משהו שיכול לקרות לילדות בכיתה ו. לא אומרת לא לקחת ברצינות אבל זה אפשרות קיימת שהיא לא התכוונה ברצינות.
צריך לברר פה בעדינות

גם בתור סטודנטית (ובת שירות ) כששמעתי ילד מדבר על זה עם חבר שלו העברתי הלאה.
הודו לי וחידדו את הנהלים שזה חובה. גם מוסרית, אבל לא רק אלא חוקית.

ולא יודעת איך זה נאמר והאם זה היה רציני
לא אמרתי להתעלם אבל צריך לברר ברצינות מה היה שם לפני שמערבים רשויות חוק

אבל כן צריך לערב מישהו- יועצת/מחנכת.

מאוד אם הילדה ח"ו תעשה לעצמה משהו ויתגלה שידעה על כוונותיה... 

ככה את תוכלי להתרשם יותר ולהבין את פני הדברים. ככה גם יש מצב שיווצר קשר ען האמא. ואולי מזה יתפתחו עיד כיוונים שיעזרו לה.
ואולי גם עצם זה שיהיה לה עוד מקום שהיא תרגיש בו בטוב. יעזור לה.

אם הילדה מגיעה מסיפור משפחתי מורכב אפשר להזמין אותה לשיח רגשי גם בלי קשר לאמירות והיע לא צריכה לדעת שזה קשור אלייך או לבת שלך.

ובאמת יכול לעזור.

השאלה אם הקושי הרגשי הוא נטו ההרטבה בלילות או שאת רואה עוד דברים....

כי באמת אם זה רק הלילה אז אני לא בטוחה שזה יעזור....

יש חרדות?

קשיים חברתיים?

התכנסות לתוך העצמי?

שלא משהו מיוחד... קצת מגיבה באגרסיביות לפעמים אבל ממש לא הייתי מגדירה את זה כבעיה רצינית...

אבל זה מה שמרגיש לי נכון

אבל אני הכי מסכימה עם זה שאמא יודעת מה נכון לילד שלה
ואם ככה את מרגישה לא הייתי חושבת פעמיים

לעיתים יש צורך בפעמונית או טיפול תרופתי בנוסף לטיפול הרגשי.

אולי ננסה. אני לא פוסל.פשוט כרע זה נראה לי לא מה שהיא צריכה.

ואם את מרגישה שזה הצעד שצריך לעשות כדי לעזור לה, הייתי עושה את זה

לדעתי, בכל מקרה טיפול רגשי לא יזיק.
ואם גם יפתור את הבעיה- הרווחתן

ובהחלט חושבת שיש קשר

ילד שמרטיב בלילה ושזה מפריע לו צריך חיזוק למען עצמו. הוא הרי סובל מזה ויש לזה השפעות מעבר ולכן התייחסות רגשית היא נכונה.
אבל כדי לטפל בבעיית ההרטבה עצמה (ולא תופעות הלוואי וההשלכות שלה) כדאי לטפל בפן הגופני. לפנות לרופא ילדים, לאורולוג, לפיזיותרפיה של רצפת אגן של ילדים.
אולי היא מתאפקת מדי במשך היום אז היא מרטיבה בלילה, אולי יש לה שקדים שחוסמים הנשימה, אולי יש לה עצירות, ואולי ואולי...
בהצלחה

עשינו בירור קל
תודה כל העצה

לדעתי זה טיפול בבעיה ולא בסימפטום.... כי פיזית אני לא מאמינה בגישה של פעמונית

בס״ד

הבוקר הפכתי למערכון של רויטל יעקבסון אבל ממש...

צרחתי לילד #1 שהתבכיין,
ואז לילד #2 שגם התבכיין,
ולילד #3 צרחתי צרחה *מקדימה* כדי שבטוח הוא יעשה את מה שביקשתי (אפילו לא נתתי לו הזדמנות לסור מהדרך מה שנקרא).

נורא.

אבל אנחנו לא מלאכים, ויש לנו המון על הראש ובחיים. דברים שאפשר לכתוב כאן וגם דברים שלא. ולפעמים אנחנו לא עומדות בזה יותר.

טוב שיש תשובה.
טוב שיש עוד ים של חיים כדי להרבות בטוב ולהתקדם.
טוב שיש לנו אחת את השנייה ושאפשר לשלוח חיזוקים הדדיים.

שולחת לך שקים של אהבה (פרקת כבר את של רגשות האשמה אז יש לך ידיים פנויות לקבל אותם). גם זה יעבור...

ואנחנו יודעות כאן שאת אמא מדהימה ♥️

העלית לי דמעות

אם אפילו את צורחת על הילדים לפעמים, אז אני מרגישה קצת יותר טוב אחרי הצרחות שהיו פה הערב.
ואני שונאת את מי שהמציא את זה שהעוגנים הכי חשובים לילדים הם הפרידה בבוקר והפרידה בלילה. זה פשוט לא הוגן לתלות את כל הבריאות הנפשית של הילדים בזמנים הכי לחוצים ועייפים שלנו האימהות. והייתי כל כך סבלנית וטובה אליהם היום. כל זה מתבטל בגלל שבלילה כבר נגמר לי הכח וצרחתי על הילדון התורן שיצא מהמיטה בפעם הלא ספרתי כבר?

בס״ד

וכן, גם אני לגמרי 😕
עובדת על זה בדיוק כמו כולן...

















לגבי הפרידות האלה, רק לפני תקופה התחלתי להשתדל מאד שהמילה *הסופית* תהיה מילה טובה ושהמבט *הסופי* יהיה מבט טוב.

אני חושבת שהתחלתי באמת להתאמץ על זה לאחר שעלה איזשהו קושי רגשי בבית והרגשתי שאני חייבת לעזור לילדים להתחזק בידיעה שהם אהובים תמיד, בסופו של דבר...

יכולים להיות בקרים קשים, כמו אתמול. אבל שנייה לפני שהילדה יוצאת, אני אנסה בכל כוחותיי כן לנשק, להגיד שאני אוהבת אותה ולאחל ״יום טוב״. קרה שלא הצלחתי מרוב כעס או עצבים ושאח״כ התקשרתי דרך הפלאפון של בעלי כדי להגיד להתראות לילד ״כמו שצריך״. או שהשכבתי אותם בלי קריאת שמע ובלי כלום מרוב שהם שגעו אותי (״תשכיבו את עצמיכם בעצמיכם״) ואחרי חצי שעה כזה כשכבר חזרתי להיות בן אדם, נכנסתי לתת נשיקה ולהגיד לילה טוב.

אני רואה הרבה ברכה בעוגנים האלה. אבל אצלי מדובר בעוגנים קטנים, מוגבלים, מתוחמים, של סך הכל משהו כמו משפט אחד ונשיקה. אם נתחיל להגיד שכל ההשכבה היא ״הפרידה בלילה״ ושהיא צריכה להיות טובה, זה באמת מעמיס מדי על הנפש הכבר מותשת ומלאת רגשות אשמה שלנו. אבל אם ״הפרידה״, זה רק אקורד הסיום, ברמה של רק משפט + חיבוק, זה יותר קל להתחיל להכניס את זה להרגלים שלנו.

מה אני אגיד, שה׳ ישלח הצלחה, ברכה סבלנות ושמחה לכולנו...! 🤍

הבעיה שכשהם סוף סוף משתתקים אני מפחדת להגיד מילה כדי שלא להפריע להם להירדם ולעורר אותם מחדש.
יאמר לזכותי שאחרי שצעקתי על האמצעי אתמול והוא נכנס למיטה והשתתק, אחרי כמה דקות של שקט ליטפתי את הגדול שהייתי לידו ולחשתי לו לילה טוב. רציתי לוודא שהוא הולך לישון רגוע, כי הוא באמת לא עשה שום דבר והרגשתי רע שהוא צריך לסבול מצעקות בגלל אחיו השובב.

בס״ד

לגבי לא לקלקל מצב של הירדמות. בעייתי באמת...

♥️

בסיומם של יומיים מאתגרים מאד מאד מאד עם אחת מבנותי אני מרגישה אמא מכשפה איומה, בסיעתא דשמיא גדולה הגעתי איכשהו לשרשור הזה ולתגובה שלך. במילים שכתבת " בקרים קשים, כמו אתמול. אבל שנייה לפני שהילדה יוצאת, אני אנסה בכל כוחותיי כן לנשק, להגיד שאני אוהבת אותה ולאחל ״יום טוב״. קרה שלא הצלחתי מרוב כעס או עצבים" הארת את החושך ששכן לי עכשיו בלב כי הבנתי שאני לא היחידה שלעיתים צריכה לגייס ממש את "כל כוחותיה" בשביל חיבוק לילדה. חשבתי שאני אמא מחרידה. אבל אם גם לך זה קורה, הרגעת אותי שאני נורמלית. שגם כאמא אני בנאדם שקשה לו ברגע להתנער מהכעס ולעטוף בחיבוק.
תודה יקרה שאין כמותך. עזרת לי טיפטיפה לנוח בתוכי. 😘

על הרבה נקודות ביומיום את זה (שהן עוגן).
על השכמה בבוקר
על יציאה למסגרות
על כניסה הביתה מהמסגרות
על שהילד מבקש לשחק משהו
על להתעניין במבחן שהילד התכונן אליו ודאג ממנו
או לא מבחן אבל משהו אחר שהעסיק אותו
זמן שהילדים מתעייפים וגם להם אין כוחות של שליטה עצמית ממש כמו שקורה לי כשנגמרת הבטריה
השכבה

הרעיון הוא, שיש הרבה נקודות במשך היום שמשמעותי לעבור אותן ולהתייחס אליהן במלוא תשומת הלב, ושכנראה אני מפספסת באופן יומיומי חלק מהן. כמו שאני רואה את זה, השאלה היא מה הסה"כ- ולא רק ביום ספציפי אלא לאורך זמן, הילדים שלי מרגישים אהובים? שאני שם בשבילם? או אולי חלילה שהם מעמסה על החיים שלי וכל התפקוד שלי הוא בדיעבד כזה ומתי כבר תעופו לי מהעיניים כדי שאוכל לעשות את מה שאני באמת רוצה.
ושיש יותר אפשרויות להרגיש את זה מפרידה בבוקר ופרידה בלילה, ואם מישהי יודעת שאצלה תמיד או כמעט תמיד ההתארגנות ליציאה למסגרות ולשינה היא יותר לחץ, לדאוג שבכמה נק' אחרות יהיה הזמן הנינוח והמעניק מכל הלב. שמעתי פעם מחברה שהיא משתדלת כל יום לתת איזה צומי מיוחד לאחד הילדים בשעות אחה"צ, כחצי שעה, בסבב (כל יום ילד אחר) ולפי דברים שהילד אוהב לעשות.
לפעמים צריך ממש להמציא את הזמן הזה, לפעמים צריך לשים תזכורות להתעניין איך היה המבחן, לפעמים זה מצליח בלי שום מזכירים חיצוניים או משבצת ביומן.
אבל בגדול- תסמכי על עצמך ועל דרך העולם, שאם את מרגישה אהבה לילדייך, הם מרגישים אותה למרות ועל אף הלחץ בבוקר והקישטה למיטה.

איזה כייף לצחוק ולהחכים בו זמנית ♡♡♡

גם אני
חיבוק לך❤️

זהו.
עכשיו אין לך מקום לנקיפות חדשות נכון? זה גם טוב!

ובנימה רצינית, חיבוק גדול יקירתי. חודש קשההההה
ועוד מחזור
אוף!
אין, אנחנו עושות כל כך הרבה זה פשוט לא נורמלי.
חיבוק גדול לך אשה מדהימה שכמוך 💕

נראה לי שתמיד יש מקום לעוד נקיפות...לא?
ובאמת שזה לא נורמלי מה שאנחנו עושות. לפעמים אני חושבת שבאמת בהרבה תקופות האישה לא היתה אמורה לשאת בעול הזה לבד. או שהיתה חמולה או שהיו עוזרות, או מבשלות או מנקות.
ואני צריכה להיות כ''כ הרבה דברים. ובימים כאלה פשוט אין סבלנות!! אין! כאילו מישהו רוקן את כל המאגרים!!
פעם אמרתי לבעלי שאם רק היו משלמים לי רק שכר מינימום 24/7 הייתי מרוויחה לפחות עוד 7000 ש''ח...
והיום עוד הכנתי להם ארוחת ערב יחסית מושקעת, כי נגמרו לי הפיתות ורוב הירקות...אז השקעתי והכנתי בייגלס עם שומשום כזה וסלט חסה גדול שהם אוהבים. לפחות התנחמתי שזה לכבוד ראש חודש.
ועוד הכנתי מרק זריז לשבע ברכות שארגנו פה. אז לפחות היה לי לאן לברוח אחרי שהקטנים נרדמו, ודיברתי קצת עם חברות, להשתחרר קצת מהתחושות הלא טובות של היום הזה.
ב''ה שמחר מתחיל יום חדש.

כן.

הכוונה היא שאימא טובה דיה היא גם לפעמים פשוט מפלצת וגם מזה הילד גודל.

והיום הייתי אימא  הכי מושלמת...

ולא נחתי בצהרים כי הלכתי עם הילדים למשחקיה

וילד אחר הלכתי לראות בשיעור האחרון של חוג שחייה

ואחר כך השכבתי אותם בכיף וגם קנינו משהו במאפיה.

וילד אחד הלך לישון כאן כועס ובוכה כי כבר היה עייף אחרי כזה יום.

ככה זה.........

ומצפון זה הכי אבל הכי אימא טובה דיה.

מחר יום חדש!!

 

אבל בימים כאלה אני מרגישה אמא רעה מאוד...
קטעים. עכשיו אני נזכרת שהילדון אמר לי היום (כבר יום שני שהוא בבית , כאילו חולה, ואני משתגעת וגם הוא) : אני לא רוצה להיפרד ממך לעולם!! אפילו לא ללכת לגן!! מענין למה הוא אמר לי את זה דווקא היום.
חמודון קטן. אבל אני אשמח שתיפרד ממני לטובת החברים בגן וניפגש שוב בצהריים כשאתה ואני במצב שפוי יותר

גם הבת שלי שבוע שעבר אמרה לי 

אימא, כל יום תהיי חולה ותישארי בבית חחחח.

(שמחה בשבילה, תיכף חל"ד....)

רק מוכיח שאת אימא טובה דיה.

מקווה שהלכת לישון מתישהו בסוף.

אבל גם בימים כאלו הילד לומד ש"יש ימים כאלו" וזו תובנה חשובה

והופך אותו לפחות מפונק, יודע להתמודד עם החיים, לא נבהל מכל קושי קטן, לא חושב שכל יום קשה אומר שכל החיים הם כאלו...מבין שזה אנושי שיש ימים כאלו לכל אחד מדי פעם, וזה לא הופך אותנו ל"רשעים"... מקווה שעודדתי..

ועצם זה שיש לך נקיפות מצפון ואת מתחרטת - כבר אומר שאת אמא טובה  

 

וזה באמת סופר סופר מאתגר המצב שלך, כל יום ילד חולה בבית במשך חודש!!!! מכונת כביסה מקולקלת!!! (איך אפשר בלי מכונה? בימים כאלו אתה כמעט יושב וממתין בחוץ כל היום להובלה של המכונה החדשה שתגיע... ) וכמובן בעלך לא בבית לעזור... סופר מובן ..

עודדת.
ולגבי הכביסה- אצל כל שכנה אפשרית...

התבישתי לבקש מאנשים .. שריטה שלי פשוט חיכיתי להובלה וזה  

יפה שיש לך כזה קשר קרוב עם השכנות!

(שאמא שלי כתבה בדיוק היום...
לי זה החזיר את הנשמה)

לאמא רעה באמת אין שום נקיפות מצפון😏
לכולנו יש ימים כאלה.
חיבוק🤗🤗

אשמח להבין איך לוקחים אותם בפרופורציה
אני רוצה להיעלם בימים כאלה

אני למשל פחות אוהבת לספר לבעלי הכל. במיוחד אם זה יום שהוא חוזר ממש מאוחר. זה כאילו להפיל עליו איזה תיק של תסכול וקושי בזמן הכי לא מתאים...
אני מעדיפה פשוט לסגור את הבסטה וללכת לישון מוקדם. לקום בבוקר ליום חדש או אם אני מתעורר. באמצע הלילה, אז לקום, ולהנות קצת מהשקט, להגיד תהלים או להתבודד, ולחשוב איך אני מתחילה את מחר בצורה חיובית ולא כהמשך למה שהיה אתמול.
אני חושבת שיש פה הרבה ענין של רגש, שצריך, בגדול לא להתפעל ממנו.
כלומר, אם אני אתפס כל פעם לרגש שאני מרגישה בסיטואציה מסוימת, אז התחושה העצמית שלי תהיה כמו נדנדה. יום אחד אני אהיה אמא מדהימה ונהדרת יום אחר אני אהיה אמא מפלצת וזו תנודה רגשית ממש מעייפת.
אבל אם אני מצליחה להגיד לעצמי, גם בטוב וגם בלא טוב- זה הרגש שלך. זה לא המציאות במלואה, אז זה עוזר.

חושבת שעלית על הנקודה לגבי הרגש
זה ממש נכון

זה בגלל שהיו כמה ימים רגועים יחסית .
אז הרגש תופס את המקום הנכון לו...

אבאלה הייתי פשוט מזעזעת
צרחתי עליהם את חיי באמצע הגן משחקים
ואחכ עוד הייתי עצבנית וכעסתי עליהם כל הדרך
יום נוראייי
וגם הופתעתי ממש שבערב הם התנהגו כרגיל וגם נגעו בי והתרחקו.. הייתי בטוחה שהפחדתי אותם ולא ירצו להתקרב אלי כמה ימים אחרי ההתפרצות הזו

בבקשה, הבו עצות להורים עייפים
היא בחדר עם האחים שלה, משאירים אור קטן, לא חם מדי ולא קר מדי ועדיין..

אני מזהה אותם, הפעם זה לא נראה לי זה..

היא לא נוגעת בו בלילה, היא אכן נושמת דרך הפה.. אולי זה מציק לה , אבל ברמה כזאת? של ארבע חמש פעמים בלילה?

רופא ילדים ורופא שיניים.
יש כאבים שמתעוררים רק בלילה.
מניסיון כאוב😖

אוזניים, בדקנו לפני שבוע.. לא היה כלום.
רופא שיניים? יכול להיות שזה כואב לה רק בלילה?

אצל הבן שלי היה כזה סיפור. בכי רק בלילה. ביום התנהג כרגיל.

וחור ענק בשן.

 

 

אם את מביאה משכך כאבים אז היא ישנה טוב יותר?

היא יודעת לתמלל ולהגיד מה מציק לה?

מוריד קצת את הכמויות, משבע לשלוש.. לא יודעת להגיד אם זה ממש מרגיע אותה.
במשך היום היא ממש בסדר, אז קצת קשה לי להבין ממנה מה קורה..

מתי את מנסה להרדים אותו?
יכול להיות שהוא כבר עובר סף עייפות ולכן קשה לו להרדם?
בהריון האחרון ראיתי כמה סרטונים על ''שפת התינוקות'', ואחרי הלידה די מהר התחלתי לנסות לזהות סימני עייפות אצל התינוק. זה היה ממש פלא, כשזיהיתי עייפות, הרבה הרבה לפני שהגיע הבכי, הנחתי אותו בעגלה , נדנוד וחצי והוא נרדם וישן מצוין. עד גיל חצי שנה בערך הוא הוא ישן המון המון, בזכות הזיהוי הזה.
בכל אופן, אני ממליצה גם על מנשא...אין כוח כבר להחזיק בידיים...

לק"י

בהצלחה!

אצלי הם היו נרדמים שם בשניות, וישנים ממש טוב.
איך להעביר למיטה אחר כך, זה כבר שאלה אחרת

אבל יש תינוקות כאלו, היו לי כמה שהיו ככה...
תמיד זה נראה שהתינוקות אצל אחרים ישנים כל הזמן בנחת...

לא יודעת מה יש לעשות...אולי להניח על משטח ברצפה עם משחקים ..אם ירדם תוך כדי אז תשאירי אותו שם (רק תכסי)