מסכין גילוח? או פצע?
כמה זמן את אחרי לידה? (אולי שארית או פוליפ?)
כדאי להבדק אצל רופאת נשים
מתואמת
מתאימים, ופורשת את ידיה בעליצות, כמו לחבק אליה את הנפילה ואת הבכי.מתואמת)מתואמת
טוענים שהם פחות טובים. מה שכן- אפשר לקנות תנור רגיל ואותו לעשות בילד אין (ראיתי כמה שעשו ככה)
מכניסים למקום המובנה
מכירה כמה שעשו ככה
מציע לכל האמהות הפעילות פה לקרוא !
זה שזה יותר קשה לא אומר שזה לא יכול להיות נפלא אם עושים את זה כמו שצריךבתוקף.
האם הכל היה נחמד וכיף חוץ מהמקרה הזה? או שזה התווסף לעוד דברים? כי לפעמים צריך להחזיר את האיזון ולהזכיר מי האמא במשפחה.
אני בשיגעון! עברנו לא מזמן דירה גם כן בשכירות.
בהתחלה נורא התלהבתי כי לא מצאנו משהו נורמלי והדירה בהחלט יפה!
בעיות- אין שכנים נורמלים, בעלי ממש לא מוכן שהילדים ישחקו עם ילדי השכנים פה וזה סופר קשה!
ובמקביל כמובן שהאימהות בקושי אומרות לי שלום כי חושבות שאנחנו סנובים (ויש סיבה מוצדקת מאוד למה הוא לא מסכים)
אין לי מקום נורמלי לכביסות מלוכלכות הכביסה המלוכלכת פשוט עוברת מחדר לחדר וזה סיוט!!!!
ורחוק מכל המוסדות לימוד ומרכז נורמלי...
ואנחנו משלמים המוווון על דירה באמת יפה אבל מחיר מסתבר לא מוצדק.
בקיצור, הייתן עוברות שוב לקראת תחילת שנה?
ולראות איך מתקדמים.
אם נראה שזה בלתי נסבל פשוט נעבור דירה בעז"ה.
כרגע מרגישה כמו ב"כלוב של זהב" בית יפה ומושלם (כמעט)
אבל בודדה. זה לא מתאים לי.
כי הקודמות עשו לה אינפקציה. זה עלה סכום גבוה ב''ה. היה זמן מתוק ובדרך חזרה פטפטנו ושאלתי אותה מתוך התעניינות כנה ואוהבת מה קרה בסוף עם הש.ב שהיא לא עשתה (היא נזכרה בבוקר והיתה לחוצה מזה ולכן רציתי לדעת אם הכל היה בסדר בסוף. היא בכיתה א'). ואז היא סיפרה שבסדר גמור, היא עשתה את החתימה שלנו כאילו שהיא באמת קראה את דף הקריאה והמורה אמרה לה כל הכבוד. במילים שלי, היא עבדה על המורה.
עניתי לה שאסור לעשות את החתימה של ההורים, שזה בעצם סוג של שקר, ושמה שנכון שהיא תעשה עכשיו זה שהיא תשלים את שיעורי הבית האלה. היא ענתה שהיא לא רוצה (השיחה הייתה יותר ארוכה מזה, אבל אלה עיקרי הדברים). וככה בעצם הסתיים ערב נחמד 
, כי אני הייתי צריכה ללכת ולא נשארתי עם הילדים. היא ילדה מתוקה ונבונה אבל בכללי היא גם מאד מאתגרת אותנו (מתקשה לאהוב את עצמה ומתנהגת אלינו בצורה לא פשוטה. היא בטיפול רגשי ואנחנו בהדרכת הורים לכל מי שתרצה להציע כיוון כזה).
הפער הזה בין זה שהשקעתי בה והלכתי לקנות לה מתנה יפה כזאת לבין חוסר הרצון שלה לתקן את מעשיה היה לי לא קל. אולי יש בי גם עצבים מסוימים על עצמי שהלכתי לקנות עגילי זהב במקום קודם כל לנסות מתכות אחרות (התייעצתי לגבי זה עם חברה שמבינה בזה. אבל בזמן אמת הרגשתי שאני לא בטוחה בקנייה הזאת. מצד שני קצת הייתי בלחץ של זמן כי האוזניים עם אינפקציה כבר כמה ימים ואין לי עוד זמן השבוע לטפל בזה).
ובכלל, זה פשוט הציף לי שוב את כל הקושי שיש לנו איתה. וגם פחדים של מה יהיה איתה, והאם יהיה בינינו קשר טוב בסופו של דבר, והאם היא תגדל להיות ילדה שמחה... וגם תהיות: האם דרשתי ממנה יותר מדי? האם סטרטגית היה עדיף להחליק את זה?
תודה שקראתן. אפשר גם סתם חיבוק 
תודה רבה יקרות על החיבוקים קודם כל! וגם שכתבתן שזה טוב שקניתי זהב! ממה הורדתן ממני כובד מיותר עם זה.
לגבי זה שאנחנו בהדרכה ושהכי טוב להתייעץ שם. זה נכון אבל אבל ההדרכה היא אחת לשבועיים ובין לבין עולים שלל נושאים ובכלל עם האומיקרון יש מפגשים שלא מתקיימים. לכן אני מעריכה את ההתייחסות שלכן גם כאן.
@מיואשת******, תודה על החידוד הזה לגבי היציאה. באמת ששאלתי מתוך מקום אוהב ובכלל לא חוקר. כי היא דאגה בבוקר. כמו שילד אחר לדוגמה דאג ממשהו אחר ונזכרתי לשאול אותו מה קרה עם זה בסוף. ואז הגיעה התשובה שלה, שממש לא ציפיתי לה. מה היית עושה במקרה כזה? נמנעת מלהגיב ומחליקה בכלל? מחליקה לבינתיים ומעלה את זה שוב ביום אחר?
@בארץ אהבתי, אנחנו לגמרי מתזכרים לה לגבי שיעורי בית ופועלים בדיוק כמו שכתבת. יש לה קצת אישו עם הנושא הזה (זה כן עלה בהדרכת הורים). אני מבינה את מה שכתבת לגבי איך ילדים תופסים את הדברים. אבל האם לא מתקפידנו לשקף להם איפה שזה בעייתי וסוג של שקר? 
תודה עוד פעם לכולן
הרבה ממה שכתבת זה איך שהגבתי בסיטואציות דומות בעבר. מעניין איך הפעם בחרתי בדרך שונה ולמה היה לי ככ חשוב לגרום לה להבין שזה מעשה לא בסדר. אני מקווה שאחרי השרשור הזה וכל התגובות שנכתבו, כולל שלך, בפעם הבאה שיקרה משהו דומה עם אחד הילדים, הדברים יסתיימו בצורה יותר מוצלחת 
.
ואיזה כיף שהיה ככה לשתיכן זמן מתוק יחד
חיבוק גדול גדול גדול לך יקרה 
אני חושבת שלגבי השיתוף של בתך מההיה עם שיעורי הבית:
א. לחזק אותה ששיתפה אותך ובכלל כמה כיף לדבר איתה וכמה היא מיוחדת ונפלאה
ב. לומר "כאשר מביאים להורים לחתום אז ההורים צריכים לחתום כי כך גם המורה יודעת שהם חתמו, גם זו האמת ומה שקרה, וגם ההורים שמעו את הילד/ה קורא וזה שימח אותם"
(ואולי לא כדאי להוסיף "לא עושים ____
אלא בדרך החיוב: עושים ____ כי _____
ואז בצורה הזו הילדה גם לא שומעת ביקורת (ברור לי שלא התכוונת, בדרך הזו גם הילדה בטוח לא "תשמע" גם אם לא התכוונו אנו "להשמיע"...)
ג. זה מתקשר לי לסעיף ב' וזה משהו שבעלי לימד אותי ואני משתדלת לזכור (לא תמיד מצליחה כמובן) - הוא אמר לי 2 דברים שאני ממש לוקחת איתי בחינוך הילדים ביום יום:
1. אין למידה במצבי חירום - הכוונה שאם אנחנו עכשיו בסוג של "מצב חירום" או הילד באמצע "סטרס" או בכי מטורף וכאלה - זה לא להזמן ללמידה או הקנייה של משהו חדש [זה לא קשור למקרה שלך, פשוט עלה לי כרגע אז כתבתי )
2. לא לתפוס את הילדים "בזמן אמת" בקלקלתם - הכוונה שגם אם נניח הלכתי לחדר וראיתי את הבן שלי אוכל על המיטה או עושה משהו שכאילו הוא "נכשל" בו או לא עשה נכון - כדאי לא ישר "גרום לו להרגיש ש"תפסו אותו על חם" - אלא בזמן קצת אחר לדבר על העניין באופן כללי יותר, כדאי אפילו באמצעות סיפור עקיף (ובכלל סיפורים מעולים מעולים לילדים שלנו! בכל גיל! לגדולים גם סיפורים על עצמינו כשהיינו ילדים או כל סיפור אחר אפילו מהחיים האמיתיים, זה לרוב מגיע ישירות ללב הטהור שלהם ממש ברכות והם לא שומעים ביקורת או משהו רע עליהם גם אם לא התכוונו לכך...)
ונכון שהסעיף הזה קצת מבלבל, כי מה נעשה אם אנו רוצים לחנך ורואים שהילדים עושים משהו לא בסדר?
אז אני בעצמי עדיין בלמידה של זה,
מנסה לראות מתי זה באמת חינוך הכרחי בזמן אמת
ומתי זה בעצם לתפוס אותם בקלקלתם והם יהיו מלאי בושה וצער ולכן כדאי לא לנהוג כך כלל
אז זה לימוד עדין והבחנות עדינות שזה באמת עבודת חיים בהורות שלנו...
ד. לגבי השיעורי בית עצמם - אולי כדאי להפריד בין אותה היציאה,
ואפילו אותה השיחה שמסבירה את הכללים (בצורה של מה כן ובלי ביקורת, משהו כזה אפילו זורם ונאמר בביטחון על ידינו כהמשך ישיר לשיחה בלי להזכיר את הילד עצמו אלא פשוט איך נוהגים...)
לגבי עשיית השיעורים בפועל
כי אולי באותו רגע היא הייתה עייפה
או לא "במצב" המתאים לכך
או היה בא לה עוד קצת להתפנק עם אמא
או כל דבר אחר
לכן למשל לומר לה: אני מבינה שעכשיו את לא רוצה. בואי נחשוב מתי כן?
ואז להציע לה אפילו אפשרויות והיא תבחר מהן (ואז זה מחזק גם את יכולת הבחירה שמאוד מאוד מהותית לילדים)
"אפשר עוד חצי שעה,
אפשר מחר אחרי ארוחת הצהריים ובינתיים אכתוב למורה שקצת התעכבנו אבל ודאי שתעשי זאת,
מה את מעדיפה?
ואז גם אם היא תעשה זאת יום אחרי לא קרה כלום כי היא בכל זאת עשתה...
ה. עגילי זהב זה מעולה ואל תכעסי על עצמך אפילו טיפה!
גם אלייך תנהגי בחמלה, ממש כמו להיות האמא של עצמך ולא להיות בביקורת כה קשה כלפי עצמך וכלפי הילדה שבך ❤
מה גם שכתבת וחשבת על הכל ועל כל הנתונים - ועשית באותו רגע את ההחלטה הכי טובה *במצב הנתון ובנתונים הקיימים*
ומגיעה לך רק ההערכה על כך וממש לא האשמה או ביקורת, את באמת אמא מדהימה!!!
ו. זה אולי הסעיף הכי חשוב:
כתבת: "הפער הזה בין זה שהשקעתי בה והלכתי לקנות לה מתנה יפה כזאת לבין חוסר הרצון שלה לתקן את מעשיה היה לי לא קל."
וכאן בעצם את יכולה להתחיל ולראות ולגלות את *השורש* של הדברים
את *ההבנה* *של עצמך* ושל כל מה שקרה לך בפנים באותה סיטואציה
את הרגשת תסכול מול הפער הגדול שאני משקיעה בתקופה גם ככה עמוסה ולא פשוטה, ובסוף בתי לא רוצה לתקן את מעשיה -
מה זה אומר לי בראש?
מה זה גורם לי להרגיש?
אולי תסכול פשוט על הפער?
אולי פחד שלא חינכתי מספיק טוב ואני אשמה = אני אמא לא מספיק טובה?
אולי פחד על הילדה שלא תגדל לפי הערכים שאני מאמינה בהם ואז לא יהיה לה טוב בחיים?
אולי פחד על הילדה שמא התנהגותה תישאר כך והיא לא תדע להודות בטעות או לתקן מעשים ואז תפסיד גם בחייה הבוגרים?
מה עוד הרגשתי שם?
וממה עוד אולי פחדתי בתת מודע?
ואז אחרי שהבנת את עצמך את יכולה גם *לענות* לאותם הפחדים,
ובראש ובראשונה - להתחיל ולשים עליהם *סימן שאלה* ולא סימן קריאה,
אלא לבחון אותם ממבט נקי ואובייקטיבי *באמת*,
למשל:
- "אולי תסכול פשוט על הפער?" -
ואז לשאול את עצמי - האם באמת זה פער?
אולי פשוט היא ילדה בכיתה א' שכיף לה עם אמא והיא לא "במוד" עכשיו לשיעורים?
אולי היא בכלל לא הבינה את הסיטואציה?
אולי מותר לה להיות ילדה ואפילו לטעות ולא קרה כלום, ובטח שזה לא אומר שגם בגיל 30 היא תנהג ככה, אלא שילדים הם ילדים?
אולי היא בכלל עייפה עכשיו?
אולי משהו אחר?
- "אולי פחד שלא חינכתי מספיק טוב ואני אשמה = אני אמא לא מספיק טובה?" -
האומנם?
אני לא משקיעה בכלל בילדים שלי?
האומנם החינוך שלהם לא חשוב לי?
האומנם אני לא מנסה כלל ולא משתדלת כלל מאז שהם נולדו לעמול על חינוכם וגידולם?
האומנם אני אמא לא טובה?!
או שמא ניסיתי והשתדלתי באמת ככל יכולתי, וגם אני אנושית,
ובכלל הילדים שלנו בידי הקב"ה והם עומדים בפני עצמם וללא תלות בנו וזה בטח שלא אומר עליי משהו רע, אלא רק שהילדה שלי פשוט ילדה! ומותר לה להיות ילדה ומותר לה לטעות כמו כולנו, והיא תלמד והכל בסדר
- "אולי פחד על הילדה שלא תגדל לפי הערכים שאני מאמינה בהם ואז לא יהיה לה טוב בחיים?"
האומנם?
האומנם אם פעם אחת היא לא עשתה שיעורי בית למרות שהייתה צריכה זה אומר שתמיד תנהג כך ולא תתקן את מעשיה?
האומנם זה אומר שהיא תגדל ללא ערכים?
- "אולי פחד על הילדה שמא התנהגותה תישאר כך והיא לא תדע להודות בטעות או לתקן מעשים ואז תפסיד גם בחייה הבוגרים?"
האומנם?
האומנם יש רק הזדמנות אחת כל פעם ואם פישלנו אין לנו עוד הזדמנויות בעתיד, ואפילו כשאנו ילדים?
האומנם אי אפשר ללמוד מהטעויות גם בקצת זמן לאחר מהמצב בזמן אמת?
האומנם חייבים להיות מושלמים ואם לא זה אומר שאנחנו ללא ערכים וחסרי תקנה? (אני בכוונה מקצינה, ברור שאינך חושבת ככה (לב))
כתבת גם:
"ובכלל, זה פשוט הציף לי שוב את כל הקושי שיש לנו איתה. וגם פחדים של מה יהיה איתה, והאם יהיה בינינו קשר טוב בסופו של דבר, והאם היא תגדל להיות ילדה שמחה... וגם תהיות: האם דרשתי ממנה יותר מדי? האם סטרטגית היה עדיף להחליק את זה?"
גם כאן, בדומה למה שכתבתי למעלה,
אפשר לעשות את אותה עבודה,
וכאן את כבר ממש מתחילה לדייק אפילו עוד יותר חלק מהפחדים -
הפחד של מה יהיה איתה
הפחד של האם יהיה בינינו קשר טוב
הפחד של האם היא תהיה ילדה שמחה
תהיות האם דרשתי ממנה יותר מדי
האם אסטרטגית היה עדיף להחליק את זה
ובעצם חשש או אכזבה או תחושת אשמה עצמית של אולי לא הייתי אמא מספיק טובה?
וגם כאן אפשר להתחילך לענות לפחדים:
- הפחד של מה יהיה איתה - האם אותו אירוע ספציפי בהכרח מנבא את מה שיקרה איתה, ולרעה?
או שיש בה המון המון עוצמות גם של טוב, והיא רק בכיתה א', והיא גם בטיפול רגשי, והיא גם עטופה בהמון המון אהבה של הוריה, והוריה כאלה מדהימים וכל הזמן בלמידה, ואפילו כעת בהדרכת הורים, וכל הזמן מנסים לגדול ולהשתפר וכן הלאה...
- הפחד של האם יהיה בינינו קשר טוב - כנ"ל לגמרי, האם זה שקרה מה ואיך שקרה אומר שאין ולא יהיה לנו קשר טוב?
או שמא הצחוק שלנו, הכיף שלנו, הרגעים המתוקים, השיתוף של בתי, כל מה שהיה ב6 שנים האלה, וכל מה שיהיה ב100 שנים הבאות - האם *אלו* והטוב שבהם לא יהיו אלו שיעידו שהקשר בינינו יהיה טוב?
ושוב, בפרט כאשר אנחנו כל הזמן במודעות,
בלמידה
בהתפתחות
עם יד על הדופק,
לא "קופאים על השמרים"
אפילו הולכים להדרכת הורים, טיפול רגשי, שואלים שאלות בפורום, חושבים, מתעמקים, מתפללים ומה לא...
כי לדעתי יקרה שלי הקשר שלכם כבר טוב, ויהיה הכי טוב!!!
- הפחד של האם היא תהיה ילדה שמחה - כנ"ל, לראות את כל הפעמים שחייכה, שצחקה (כולל באותו יום), שהשתובבה, ואת כל הרגעים השמחים והאינסופיים שעוד נכונו לה בחיוך, בשמחה ובטוב ב"ה, וגם כאן - גם הטיפול ברגשי והדרכת ההורים וכל המודעות וכל מה שכתבתי קודם - גם הם לגמרי לוקחים דווקאלכיוון שהיא בטוח כן תהיה וכבר עכשיו ב"ה שמחה!!!
וגם לתהיות -
אז גם אם דרשתי ממנה אולי יותר מדי
וגם אם אולי פעלתי אסטרטגית לא הכי נכון - אז מה??
אז גם *אני* יכולה לתקן ולא רק באותו מצב אמת עצמו
וגם *לי* יש מרחב גם לטעויות,
ולגדול
ולצמוח
ולהיות אנושית
ולא מושלמת כי אין מושלמים
ולהיות תמיד בהסתכלות קדימה
וגם אם נפלתי - אקום (וזו אפילו לא נפילה )
ולהמשיך לחשוב ולהתעניין ו"להיות על זה"
וכל פעם לעלות עוד קצת ולהיות עוד קצת הגירסא היותר טובה של עצמי
וזו דרך סבלנית ולא הכל "בבום"
והכל הכל בסדר
ואת לגמרי והכי טובה שיש!
והכי משתדלת שיש!
עוד חיבוק גדול גדול ואת תראי איך הכל יתבהר ב"ה בקרוב ממש ❤❤❤
אני מרגישה שקיבלתי ולמדתי הרבה מהדברים שכתבת. ממש ממש תודה!
אותי מאוד מאוד ❤❤
בת ה5 שלי הגיעה מהגן אתמול וסיפרה שהיא והחברות השתוללו טיפה
והגננת המחליפה "תפסה לה את שתי הידיים חזק. אז הלכתי למטבח של הגן, בכיתי ונרגעתי וחזרתי לשחק"
שאלתי אותה אם הגננת התעניינה בה, אמרה שלא.
יש לציין שעל הבת הזו ספציפית אני יכולה לומר במאה אחוז שהיא דוברת אמת וגם ילדה מאוד טובה ועדינה
מה הייתן עושות (שניה אחרי שהתעצבנתי נורא)?
דיברתי איתה והיא הודתה כמובן שעשתה את זה והבהירה שזה לא היה בעצבים.
בגדול- נשמע שהיא לא ממש אוהבת את הבת שלי ואמרה שחשבה שהיא הלכה לבכות בצד
בגלל הכבוד שלה (של הבת שלי) מול החברות בגן. הזויה.
בכל אופן, אני שמחה שהתקשרתי וביררתי וגם גיליתי כמה דברים נוספים בדרך
תודה לכולן על המענה, בהחלט החכמתי!
"לא בכבוד שלה"
את צריכה לשמוע איך היא אמרה את זה.
לא מכירה אותה בכלל
היא חדשה ומחליפה רק פעם בשבוע את הגננת המקסימה שלה
מצידי רק רציתי שהיא תשמע שיש מישהו שעומד מאחורי הילדה ושהילדה
מספרת לי הכל.
דיברתי איתה כ"כ יפה ואפילו אמרתי שהיא צודקת אם לילדה עברה גבול להציב גבולות. אבל....
לא ירדתי עליה
אני לגמרי רגישה לנושא הזה כי יש לי בן שהתברר שהגננת הייתה מענישה אותו בעונשים של פעם
אם אתן יודעות למה הכוונה. כמו למשל משיכות באוזן, נועלת אותו בחדר כדי שיצרח עד שירגע ועוד ועוד....
משהו חשוב שיצא מזה לדעתי זה שהגננת לגמרי הבינה שאני לא באה להתלונן אלא להבין מה קרה.
אם חס ושלום זה היה חמור יותר, כמובן שהתגובה הייתה אחרת.
אז המתוק שלי בוכה המון המון וצורח ממש וכבר בן חמישה חודשים...
המליצו לי ללכת להוסטאופט שאולי יעזור והוא קצת יותר ירגע..
יש המלצה על מישהו כזה באזור ירושלים?
