פורום אימהות השלב הבא (עמוד 53)

מתפללת עלייך שיצא מזה הרבה אור, ובקרוב...

מבינה מאוד....

החיים
לא פשוטים


לפעמים כמו יוסף בבור
זה החיים שלנו

נשמע שזה משו מתמשך
מקווה שתמצאי את הדרך לצאת מזה בקרוב
ואם את צריכה משו - אנחנו פה
חיבוק גדול ומנחם ❤️. וגם שוקולד 🍫 .ועוגה מפנקת 🍰.
אם היית קרובה הייתי מביאה לך

מתפללת עליך וחושבת עליך יקרה. שה׳ ישלח לך המון טוב❤️

אני רוצה לומר משהו, אולי זה בכלל לא קשור ולא יעזור אבל
משהו שלי עזר מאד פעם
ילדים הם לא ציור שמציירים ושמים בחלום ראווה
ילדים הם יצורים תבוניים חיים ונושמים.
אנחנו מציירים מה שנראה לנו מושלם
הם משנים את זה
והם לא חלון ראווה שלנו
ולא מעידים עלינו
ואנחנו לא נמדדים ולא נשפטים על ההצלחות או הכשלונות שלהם
גם אם החברה משדרת אחרת
אנינו צריכים להזכיר לעצמינו
אם הילד לא עושה מה שאנחנו אוהבים
זה לא אומר שאנחנו אשמים
זה לא מעמיד אותנו במשפט
זה לא מעיד על הערך שלנו
❤️❤️❤️❤️❤️

מעבר לפינה

עוקבת קצת אחרי שרשורייך לאחרונה, ורואה שאת באמת מרגישה הרבה בבור...
כמה זמן את אחרי לידה?

מצרפת לך פה שיר שכתבתי לפני שנים. אם את מרגישה שהוא מדבר אלייך, אני ממש מבקשת ממך - תפני לעזרה!


חבלים
(דיכאון אחרי לידה)

שַׂר הַדִּמְיוֹנוֹת
הִשְׁלִיךְ אוֹתִי אֶל הַבּוֹר.
וְהַבּוֹר רֵיק
רֵיק כֹּל-כָּךְ
רַק חֲבָלִים שֶׁאוֹחֲזִים בִּי
נִכְּרָכִים סְבִיב צַוָּארִי
וְאֵינָם מְנִיחִים לִי לָצֵאת.


שָׁחֹר מִסָּבִיב,
שָׁחֹר בָּעֵינַיִם,
וְאֵינִי מַצְלִיחָה לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר
בִּקְצֵה הַבּוֹר.

(יש לשיר הזה גם שיר המשך, ובו יש עידוד. אם תרצי)

הוא ככ חזק

הלוואי שתצאי מהמצב הזה מהר. חיבוק אהובה

ראיתי שבזמן האחרון את כותבת על קשיים...
וכל כך כאב לי ... אני ממש נהנת ממך פה, כבר הרבה שנים שעוקבת אחרייך.. את כזאת מתוקה, רגישה, חברותית, חכמה...
הלוואי שהכל יסתדר לכם על הצד הטוב ביותר💕
שולחת לך כוחות מרחוק 🥀

תודה ממש ♥️
זה לא קשור לילדים
זה בעיקר אני מול בעלי
אני מול עצמי
אני מול בורא עולם
החזקתי חזק חזק חזק והופס-
נפל..
כבר הרבה זמן שלא הייתי ככ מבולבלת

אותך ומרגישה את הכאב וגם את שלי מפעם
מצרפת לך שיר של ריטה שליווה אותי בתקופה ההיא
מקווה שיעשה לך טוב

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא
כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא
בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם
בקצב רגיל זה יבוא
כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

היית רואה שאת לא לבד בבור הזה.
לא יודעת אם זו צרת רבים שהיא נחמת טיפשים או רק חצי נחמה...
אבל לפחות ההרגשה והידיעה שהרבה נשים עוברות זמנים כאלה, אולי תיתן לך מעט תקווה.
שיש דרך לצאת משם, והבור הזה הוא לא סוף הדרך. אולי תחילתה של דרך חדשה אפילו

יכול להיות שזה קשור?

את במעקב אצל רופא עיניים *ילדים*?

באנו להשתחרר מהבית חולים (הפרימיטיבי), ואז ראיתי שיש לה הפרשות, הלכתי לרופאת ילדים ששיחררה אותנו ואמרתי לה- מה זה? יש לה דלקת עיניים? אז היא אמרה -כן, תשימי לה משחה של דלקות עיניים, תבקשי מהאחות.
קניתי משחה ואז אמרתי לעצמי שמשהו פה לא הגיוני, לא סמכתי על הרופאה, היא לא מצאה חן בעיני מהתחלה, אז לקחתי אותה לרופא ילדים אלוף , שבטח כמעט כולן פה מכירות אותו, והוא אמר לי שזה לא דלקת, זה חסימה בצינור הדמעות ואם זה לא עובר עד גיל שנה אז מנתחים, אבל לרוב זה עובר. ובאמת ב''ה אחרי זמן קצר מאוד זה עבר. וזהו, שכחתי מזה בכלל.

להבנתי הדלה, יש קשר בין החסימה לדלקות חוזרות... יתכן וזה לא דלקות פשוט הדמעות לא מופרשות בצורה תקינה ויוצא בהפרשה כזו.

אולי שווה ניסיון. אם אין משהו אחר.

הבן שלי עכשיו אצל קלינאית ולא מצליחה לדמיין את זה עובד בזום.

מאיזה אזור את? אולי הבנות פה יוכלו לעזור (למשל לי יש מישהי מעולה בירושלים , פרטי אם מתאים לך. ומה קורה בקופת חולים שלכם?)

אבל כרגע זה מה שיש🤦‍♀️

לדעתי עדיף לחכות כמה חודשים שיתפנה תור (כמובן תלוי מה הבעיה וכמה זה קריטי).

עברנו כבר כמה טיפולים והתחלפו שתי קלינאיות אחת יצאה לחופשת לידה אחת כבר לא עובדת דרך הקופה
נשארנו באויר ובהמתנה המון זמן

אם כבר הייתם בטיפול אז את יודעת איך זה עובד ואת מכירה הכי טוב את הילד/ה שלך. לכי עם האינטואיציה שלך!

הבן שלי היה אצל קל"ת עקב שיבושי הגיה, ואני לא מדמיינת שהיה יכול להיתרם מטיפול בזום,
אבל כשהן עבדו איתו על שפה, שליפה, שיום וכדומה - כנראה שזה יכול לקרות גם דרך מסך...

לפעמים זה מטעמי נוחות ולאו דוקא כי זו אופציה מתאימה

כתבת ארוך ונוגע עם כל כך הרבה הבנה ומחשבה על מצבך.

ממש ברור לי שאצלך ב"ה יותר טוב כי את מאוד מאוד מודעת למצב.

 אני קופצת לסוף, נגיד עם הדגמא שאת כועסת על הילדה אז זה יקרה לך פחות ופחות ככל שתשימי לב יותר.

מדהים אותי  הקשר שהצלחת לייצר עם ההורים שלך לאחר השנים הקשות זה ממש ממש לא מובן מאליו והרבה בנות במצב הזה מתנתקות ומפסידות את היכולת של התיקון.

אני מבינה שגם היית בתהליך מלווה בטיפול ואת מגיעה למקומות מאוד מאוד משמעותיים וזה ממש מרגש לקרוא.

ודרך אגב לא תמיד זוכרים רק את החיובי מהילדות

כמעט כל פסיכולוגית תגיד לך שלכל אחד יש משקעים שונים מהגיל הצעיר אצלך זה נשמע הרבה יותר רציני ופתלוגי ונשמע שאת צריכה הרבה יותר תיקון.

כנראה שחלק מהדברים יעברו גם לילדיך, ואז הם יעשו עוד תיקון בדור הבא, אבל עדיין זה לא תהיה אותה רמת סבל שאת עברת!!

מאחלת לך הרבה טוב, 

ומעריכה אותך ממש!!

אין לי הרבה מה לייעץ לך - נשמע שאת בעצמך יכולה לכתוב ספרי חינוך ילדים, ושהם יהיו הכי עוצמתיים והכי כנים והכי נכונים שיכולים להיות...
תאמיני בעצמך ובכוחך! עשית דרך ענקית, גם בילדות ובהתבגרות וגם באימהות. באמת שאין הרבה שהיו מצליחות כמוך...

דבר שני- ניסיתי להדגיש שזה ככה ב*רוב* הפעמים. ממש לא תמיד...

כן, גם אני בתקופת ההתבגרות הייתי טעונה בכעס על ההורים שלי. גם אני שפטתי אותם. גם אני הייתי מלאת ביקורת.
כשאני נזכרת בילדות, לא הכל דבש ונופת צופים, נכון. אבל כמו שאת זוכרת בסופו של דבר רגעים טובים- כל הילדים שלך יזכרו גם הם.
כמו שאת מעריכה אותם היום- גם ילדיך יעריכו אותך.
אז אולי הייתה לך ילדות קצת קשה עם אמא שלך, לא חושבת שיש מישהו בעולם שהכל היה לו חלק
אז אולי התמודדת יותר, אבל אני חושבת שכל אדם התמודד, מי יותר ומי פחות.
אני גם חושבת שכל ילד (בעיקר מתבגר) נוטה לשפוט את ההורים שלו ולמתוח ביקורת.
זה הגיוני וטבעי.
כאלה אנחנו.
אבל כשאנחנו גדלים, אנחנו מתחילים להעריך.
והנה, היום את רואה את אמא שלך באור אחר!
בעז''ה גם ילדייך יראו אותך באותו אור קסום ששמור להורים❤️

קודם כל עשית עבודה ענקית. וגם מה שכתבת על אימא שלך שהיום היא מודה במה שקרה ומצטערת ממש לא ברור מאליו. כנראה גם היא עשתה עבודה.
בטח גם בזכותך.
דבר ראשון אם את אימא טובה דיה אין סיבה שילדים שלך ישפטו אותך לחומרה.
דבר שני גם אם יש יוצאת לך פה ושם אמירה שהייתה בבית שלך בילדות זה לא הופך אותך אוטומטית לאימא שלך.
דבר שלישי, מה שצריך להנחות אותנו בחינוך זה לא מה שאימא שלנו עשתה או לא עשתה אלא מה נכון לנו עכשיו. יכול להיות גם מצב הפוך אימא של מישהי הרשתה דברים מסוימים והיא כילדה נהנתה מזה מאוד אבל היום בתור אימא הבינה שזה לא הכי נכון להרשות את אותם דברים לילדים שלה גם אם היא עצמה נהנתה מהם בילדות.
את בטח אישה בעלת כוחות ומודעות עצמית כך שאת לא צריכה כל הזמן לחשוש ממה שהיה לך בעבר.

והפוסט שלך גרם לי להזדהות איתך ולרחם על הילדה שהיית ועל המקום האכול אשמה וחרטה שאת נמצאת בו עכשיו..וגם אני נמצאת בו. צריך להיות יותר רחומות כלפי עצמנו. אז על הפוסט הזה אני מודה לך כי הוא מזכיר לי שאני רק בן אדם ושעברתי כל כך הרבה במעט שנותיי, שאני צריכה להבין את עצמי ואת הקושי שלי ולא לסלוד מעצמי בגלל זה. אני עוד לא יצאתי מהמקום הביקורתי והשיפוטי (אולי ברציונל כן אבל רגשית לא(

אז מה שנותר זה כשאני מרגישה שפגעתי, לבקש סליחה ולהביע חרטה, באותו רגע או שנה אחרי זה לא משנה, העיקר להכיר בכאב של הילד. כשאמא מתנהגת ככה על בסיס קבוע במשך שנים ובעצם במשך כל הילדות ובלי שום נסיון לשינוי, אז היא מביאה על עצמה את השיפוטיות (גם אם זה הכי טוב שידעה באותו זמן).

קראתי ובכל פסקה התמלאתי הערכה כלפייך

וואו.

 

איך את רואה את הטוב בכל דבר,

ומנכיחה אותו

 

ואיך את הופכת מתוך עצמך ומהעוצמות שבתוכך דברים לטוב, גם כלפי עצמך וגם כלפי הסביבה שלך, זו פשוט יכולת נדירה ומדהימה!!!

 

 

איך את יודעת לדון לכף זכות את אמך, לנסות ולראות את התמונה רחבה של שנות הילדות *שלה* ואת אמה - סבתך,

לנסות לראות שבעצם לא היו לה כלים להורות ושום דבר לא נעשה מכוונה רעה,

לנסות לראות ולקחת פנימה את החרטה הגדולה כ"כ שלה - שכאילו אומרת לך בדרך עקיפה, רק כי כל כך קשה לומר זאת ישירות, - בת שלי, סליחה. סליחה סליחה. אני כל כך אוהבת אותך וכל כך מצטערת על הכל...

 

איך הגעת ממצב של קושי כ"כ גדול ונוכח, למצב שבו כתבת: "שנות ההתבגרות שלי הפכו לנפלאות"!

 "פיתחתי קשר קרוב עם אמא שלי, מבוסס בעיקר על צחוקים, אבל לא רק. "

" ... התחושה הייתה תחושה של משפחה מתפקדת ומלוכדת."

" זאת תקופה שהיו לנו המון אורחים"

"מהשנים האלה יש לי המון זכרונות טובים של נופשים משפחתיים, סעודות שבת עם מלא שירה ועוד הרבה."

...

 

"היום ההורים שלי הם סבא וסבתא מסורים, בדרך שלהם. מפנקים מאד ואוהבים מאד."

 

שאת בקשר מצוין (!) עם ההורים שלך היום

שסלחת להם

שאת אוהבת אותם

שלמדת לאהוב את הדרך שהחיים ייעדו לך והפכו אותך למי שאת

 

 

איך את במשפחתך שלך, בקן הפרטי אותו בנית עם בעלך,

יושבת עם הילדים לזמן איכות

משקפת את הרגשות שלהם

אומרת להם שאת אוהבת אותם

משתדלת כ"כ לגדל אותם הכי טוב שאת יכולה.

 

 

ואז מגיע גם החשש,

החשש שיש בתוכו עצמו כ"כ הרבה אהבה ודאגה ואכפתיות כנה לילדייך - כמה רואים שאת אוהבת אותם רק מהחשש אפילו!

חשש שמא הם יחשבו עלייך דברים לא טובים, בבגרותם או עכשיו.

ואת בעצם רוצה לאחל להם - שירגישו שיש להם הורים טובים ושלמים,

משפחה שלמה ומאושרת ומתפקדת ומלוכדת

שיש להם ילדות טובה וברוכה

ש*טוב להם*

את רק רוצה שיהיה להם טוב...

כל הזמן

עכשיו

בעתיד

בפנימיות של זה

במהות של זה

שירגישו שטוב להם

פשוט טוב.

אמיתי.

שלם.

 

אז יקרה יקרה שאת, מכל מה שכתבת - נשמע שכ"כ טוב להם!

תראי כמה אמא שלהם, את, אוהבת אותם!

תראי כמה את דואגת שתהיה להם רווחה נפשית!

תראי עד כמה את רוצה שיהיה להם טוב ורק טוב!

תראי כמה אהבה את מרעיפה עליהם!

כמה מקום לרגשות!

כמה זמן איכות עם אמא!

כמה ביטויי אהבה!

 

אני בטוחה בטוחה שיש להם ילדות נפלאה!

 

ואת לא אמך.

את זו את.

וילדייך הם ילדייך.

והם חווים את כל הטוב שאת בכוחות עצומים וכ"כ מעוררי הערכה (בכנות!) הצלחת להשיג! למרות הכל הצלחת וזה אפילו עוד יותר ראוי להערכה!

 

 

 

ולגבי הילדה הגדולה, שאמרת שאת מוצאת עצמך לפעמים אומרת לה מוטיבים דומים ממה ששמעת שאמרו לך - שהיא רואה רק את עצמה וכו' -

אז קודם כל המודעות הנפלאה והנהדרת הזו שלך היא כבר יותר מחצי מהפתרון!

והרצון הכ"כ כנה ועמוק ונוגע שלך עוד עוד מהדרך לשם!

והתפילות שלך, והכוונות שלך, והמאמץ שלך - כולם כולם הם עוד מהדרך לשם!

והייתי אולי מוסיפה גם משהו אקטיבי בפן החיובי - בכדי שלא יווצר וואקום,

כי אם לקחנו את ה"סור מרע" - כדאי תמיד ישר להכניס את ה"עשה טוב" - ושלא יווצר מצב שיש ואקום, כי ואקום לא יכול להתקיים ואם לקחנו התנהגות שלילית ולא נמלא אותצה בהתנהגות אחרת, חיובית - זה לא יצליח כמו שרצינו...

 

אז הייתי מציעה לחפש כבר עכשיו, בשעת רצון זו של המודעות והרצון והכמיהה הגדולה לטוב המדהימים שיש אצלך,

ועוד בזאת חנוכה,

ממש לכתוב לך רשימה של משפטים חלופיים,

למשל: אני רואה עד כמה זה חשוב לך ולכן את עושה כך וכך

או:

כמה עקרונות יש לך וכמה חוסן נפשי ועמוד שדרה וחוזקה יש לך שאת יודעת לעמוד על שלך או קשיבות מדהימה לעצמך לראות מה עושה לך טוב וכן הלאה...

את מכירה את בתך הכי טוב

 

והייתי גם לוקחת אותה לשיחה כנה ואישית, מלב אל לב

 

אתן יכולות למשל לצאת לאכול יחד גלידה, רק שתיכן

או כאשר כל האחים הקטנים ישנים - לדבר רק את והיא,

על הספה,

על המיטה שלה,

עם חיבוק,

עם כוס שוקו או תה מתוק ועוגיה או כל מה שאתן אוהבות -

ואת מסתכלת עליה בעיניים

ואומרת לה ממש את זה,

שאת *לא* מתכוונת אף פעם לכך שהיא רואה רק את עצמה ולא אחרים,

ושאת *מצטערת* שלפעמים כך יוצא לך לומר, זה נפלט לך כי את שמעת את זה בערך וזה "תקוע", אבל את ממש ממש לא מתכוונת לכך,

ש*את* טעית באומרך כך,

ושזה בסדר ואנושי לטעות, וגם גדולים טועים, כולנו טועים לפעמים, אנחנו אנושיים לא מלאכים...

ורק הקב"ה אף פעם לא טועה!

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

ושהחוכמה היא אחרי הטעות - לקום,

לא ליפול ליאוש,

לקום,

גם אם ניפול שוב - לקום

ולומר סליחה

זה מראה על ענווה גדולה,

על הכרה בטעות

על חזרה בתשובה

על כך שהתשובה קדמה לעולם!

שהקב"ה הביט עליה וברא את העולם!

שאדם שחוזר בתשובה כל עוונותיו נהפכים לו לזכויות!

שלדעת להגיד "סליחה, טעיתי"

זו מעלה של דוד המלך ע"ה

של יהודה שהודה

שלנו, היהודים!

וזה גם לימוד חשוב חשוב שהיא תלמד ממך, אמא שלה - שגם כאשר היא טועה -

היא קודם כל אומרת את זה,

וזה מראה לה, לילדה, שלא היא אשמה אלא אמא טעתה.

וזה גם מראה לה שכולנו אנושיים ויכולים לטעות לפעמים

וזה גם מלמד אותה ענווה מהי

ותשובה מהי

ובקשת סליחה מהי

ורצון לתקן ולקום מהו

וזה מדהים מדהים מדהים.

 

אז אחרי שתגידי לה את זה,

והיא תפנים את האהבה שלך ואת זה שהיא טובה, ושאת רואה בה כטובה כ"כ,

ואחרי שתסגלי גם משפטים חיוביים,

ותמשיכי להתאמן עליהם ולומר אותם שוב ושוב

(את יכולה אפילו להתאמן במקלחת/ברמזור/מול המראה - לומר כאילו לעצמך את המשפטים ואז הם יהיו יותר שגורים על פיך...)

ואז לאט לאט,

דפוס ההתנהגות הקודם יוחלף בדפוס ההתנהגות החדש.

 

 

כי כדי ליצור ישנוי אנו צריכים:

א. מודעות - כבר יש לך

ב. לקיחת אחריות אישית - כבר יש לך

ג. הבנה עמוקה - לעצמנו, ולסיטואציה כולה - כבר יש לך

ד. כלים - מה ואיך בדיוק לעשות - כבר יש לך

ה. אימון ותירגול בפועל ובשטח - שזה החלק אותו נותר לך לעשות

 

וכמובן שלזכור, שכמו כל שינוי שאנו באים לעשות, יהיו נפילות ולא תמיד הכל יהיה מושלם וחלק, ואפילו ניתן לומר שהנפילות/הירידות הן *חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו של השינוי ומהחיים בכלל*!!!

לכן לא להתייאש אם לא הצלחת

לא ליפול

אלא להבין שזה הכי נורמלי שיש - ויש לקום!

ואז עוד פעם

ועוד פעם 

ועוד

עד שהדפוס החדש יהיה זה ששולט

 

כמו שאומרים שונה בה ושונה בה עד שנהפכת לו להרגל...

שצריך ממש כמו שריר בגוף שמאמנים אותו, ובהתחלה נאמר אדם יעשה 3 כפיפות בטן וכבר כל השרירים יהיו תפוסים - אבל אחרי חודש שהוא התמיד ועשה שוב ושוב - זה כבר לא יזי לו ה-3 הללו והוא כבר יעבור ל10 וכן הלאה...

 

ואסיים בשיתוף אישי טרי טרי מיום חמישי האחרון -

הבת הבכורה שלנו (בת 11 וחצי) קרעה בלי לשים לב כמה וכמה ספרים שהיו לה עם מספריים (זה נשמע מצחיק, אבל באמת זה היה בלי משים ותוך כדי התעסקות במשהו אחר, טוב זה סיפור בפני עצמו לפרט איך ומה בדיוק )

ואני הגבתי בכעס כ"כ לא כיפי, ממש צעקתי עליה חזק שלמה ואיך ומה...

והיא הרגישה כ"כ רע עם זה וגם אני

ואז ב"ה ותודה לה' הטוב ששם לי קצת שכל בראש,

ישר אחרי 2 דקות נכנסתי אליה לחדר, ופשוט אמרתי לה: סליחה. סליחה חמודה שככה צעקתי. שככה כעסתי. שככה הגבתי.

לא מגיע לך ככה ואני בטוחה שלא התכוונת, וגם אם כן לא הייתי צריכה להגיב ככה והייתי יכולה לומר את הדברים בצורה יותר מתונה ונורמלית

וממש הארכתי בכל מה שכתבתי לך גם למעלה, ממש ממש, דיברתי מהלב, אמרתי לה שאני זו שטעיתי חד משמעית

ומה המדהימה הזו אמרה לי בסוף השיחה? אני פשוט הייתי עם דמעות של התרגשות והודיה לקב"ה!

היא אמרה לי: אמא, אני מעריכה אותך על זה שאת כל הזמן מודה בטעויות שלך ואומרת עליהן סליחה, הרבה אנשים לא עושים את זה בכלל ואת תמיד עושה את זה! ותדעי שאת בן אדם טוב שרק רוצה לעזור ואני רואה את זה!

 

וואו אני ממש ממש... טוב, אין לי מילים זהו... להיזכר בזה...

זו פשוט זכות עצומה עצומה ותודה לבורא עולם

וממה זכיתי לדבר המדהים הזה?" דווקא דווקא מתוך מקום כ"כ קשה וסיטואציה של חולשה שלי של הכעס והצעקות, ואחרי שאני טעיתי ונפלתי ופגעתי... דווקא משם... ב"ה הקב"ה זיכה אותי לקום אחרי הנפילה...

וזה לימוד שאני לוקחת איתי, וזה שאני זוכה עכשיו גם לכתוב לך את זה יקרה זה מדהים אותי איך תמי דתמיד מה שאנחנו עוברים בסוף יכול להאיר או לחזק או לעודד אנשים אחרים... פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש!!!

 

אז אישה יקרה שאת!

לכי בכוחף העצום זה והושעת את עצמך, בתך וכל משפחתך

המון המון ב"הצלחה,

את נשמעת אמא מדהימה

והכל הכל יהיה בסדר!

וכבר בסדר!

 

שתראו את האור הכי הכי גדול בכל התחומים אמן כן יהי רצון!

 

 ❤❤❤

כתבת מדהים, ואני ממש מצטרפת לכל מילה...

והחלק שכתבת על איך לתקן ולשנות - כתבת כל כך מדהים, תודה רבה על זה!
ואיזה בת מתוקה יש לך...

את נשמעת אישה מדהימה שעשתה דרך עצומה!!!
לא הייתי חושבת שימור אנושי יכול כל כך להשתנות!
זכית וזכו הילדים שלך באמא מיוחדת!
לגבי מה שכתבת על יעקב אבינו - ה' הוא אבא טוב שלנו.
אין לו כל רצון להעניש אותנו,כך שלפחד לא נראה לי שייך בכלל.
אבל אם את בכל זאת מפחדת,
תנסי לסלק את הפחד- כי זה באמת לא בריא לחיות איתו.
ה' נתן לנו מתנה- תשובה.
לתשובה יש שלבים-
חרטה,וידוי,עזיבת החטא, קבלה לעתיד וממה שכתבת זה נשמע שאת בכלל לא זקוקה לאחד מהשלבים...
( אם את מרגישה שכן,תבדקי איזה שלב חסר לך - תעשי מה שנראה לך שצריך ובזה תסגרי את הנושא לעולמים,אל תחשבי עליו בכלל).

וממש אבא מדהים יש לך! איך בקשיים שהיו לו מצא זמן לשבת ולדבר איתך בצורה כל כך טובה!!!

עשית עבודה מדהימה
ואני בטוחה במאה אחוז שהילדים שלך מקבלים ילדות מאושרת ואם הם יצטרכו יום אחד להיזכר במשהו לא טוב, יהיה להם קשה...

קודם כל תודה לכולכן על כל הפרגון שהרעפתן עלי. התרגשתי מאד לקרוא. עזר לי לפרוק את הדברים. קוויתי שתהיו איתי ולא אכזבתן אז תודה לכל אחת ואחת באופן אישי שעניתן.

-נגמרו לי השמות, תודה מיוחדת על התשובה המפורטת הזאת. זה לא מובן מאליו בכלל. האמת היא שאני הרבה פעמים מבקשת סליחה מהילדים שלי כשאני מרגישה שאני פעלתי לא נכון. אני מאד מאמינה בזה. ספציפית בקטע הזה משגע אותי לשמוע את עצמי אומרת לה את המשפטים שאמא שלי הייתה אומרת לי, אבל לגבי התוכן, אני באמת מרגישה שהרבה פעמים היא חושבת רק על עצמה ושמה פס על שאר העולם, מה שאנחנו אומרים לה, מה שאנחנו מבקשים ממנה, וגם בבית הספר זה ככה. היא המון עוברת על כללים, כולל כללים חשובים ובסיסיים. ברור לי שהיא ילדה אבל עדיין זה משהו שקשה לי להגיב מולו בצורה נכונה.

-דיקלה שולחת לך חיבוק.

כל מי שכתבה שהם בטוח גדלים כילדים מאושרים. הלוואי. בשטח זה לא ממש ככה. יש להם כל מיני עניינים רגשיים וכאלה ואני לא מרגישה שאנחנו מצליחים להעניק להם ילדות כזאת מאושרת. מנסים כמובן אבל בפועל זה לא יוצא כמו שאתן מתארות. דיליה, בהקשר הזה, משהו בי אומר לי שאת ממש צודקת לגבי המשפט האחרון שכתבת. אבל מצד שני אני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני לא רוצה להעביר חלק מהדברים הלאה. זה סוג של מנמיך ציפיות מראש. זה אומר לי למה לך להתאמץ, גם ככה חלק מהדברים הלא תקינים יועברו הלאה. אני מרגישה שאני צריכה תקווה שזה יוכל להיות ממש אחרת כדי שיהיו לי את הכוחות לגדל אותם בצורה טובה.

 

אני בטוחה שתצליחי גם בכל האתגרים אותם תיארת, גם אם לא עכשיו ומיד הכל ייפתר, את נשמעת לגמרי לגמרי בדרך הנכונה,

עם המודעות שלך, עם הרצון הטוב שלך, עם האהבה האינסופית שלך -

ב"ה הכל יסתדר ויתבהר לאט לאט 🙏❤

בא לי להיות חברה שלך! איך ידעת להתגבר על המצב הזה! הערצה...
אין לי הרבה דברים חכמים להגיד, רק רוצה להגיב על מה שכתבת על זה שה' כאילו יגמול לך על השנים בהן כעסת על ההורים. בתורה יש 2 מצוות - כיבוד הורים ויראת הורים. אם אני זוכרת נכון כיבוד זה מצוות עשה (לדבר בצורה מכבדת, לעזור להם טכנית כשצריכים וכו') ויראת הורים זה מצוות אל תעשה (לא לסתור את דבריהם, לא לשבת במקומם וכו'). יתכן ממש שאני לא מדייקת, ושהמצאתי, אבל בדבר הבא אני בטוחה - בניגוד למצוות "ואהבת את ה' אלוקיך", בשום מקום לא כתוב שצריך לאהוב את אבא ואמא. צריך לכבד, צריך לירוא, לא צריך לאהוב. את כל מה שצריך לעשות בשבילם צריך לקיים, אבל זה לא חייב להגיע מתוך אהבה. בלב את יכולה לשנוא אותם, רק בפועל את צריכה לעשות את הפעולות שנחשבות לכיבוד ולמורא.
אז אני לא יודעת איך התייחסת להורים שלך באותה תקופה, אבל נשמע שאת ילדה מדהימה, ושאין לך מה לפחד בקטע הזה.

בעזרת ה עם הכוחות שלך תצליחי גם להתמודד עם זה

והכי חשוב ויכול להיות שזה גם מה שהיא מחפשת להראות ולהשמיע שאנחנו תמיד אוהבים את הילדים בלי תנאים

ומצד שני אבל רק על בסיס זה רוצים לסגל או לחנך לדברים מסוימים,
למרות שאיפה שהוא נשמע שזה קצת גיל ההתבגרות והיא צריכה קצת את הספייס והגדרת זהות העצמית והייחודית שזה בריא סה"כ..

יכול להיות גם שבגלל שהיא בכורה (אכן כך?) היא קצת רוצה למרוד במקום האחראי באופן בריא סה"כ?

ומוכר לי ממש שאתה שומע אמירות של ההורים ששנאת יוצאות ממך.. קורה לכולנו והכי חשוב המודעות כדי לטפל!! @נגמרו לי השמותכץבת כ"כ יפה ולוקחת לעצמי הרבה מהטיפים שלך בעיקר התרגול של איך אנחנו רוצים להתבטא ולשדר..

בהצלחה גדולה! את באמת מדהימה! ❤❤

שימחת

תקשיבי. נפעמתי ממך. איזה כוחות נפש! איזו בגרות! מטורף לגמרי.
גם הבחירה של אבא שלך לשתף אותך ולא "לחפות"על אמא שלך לא מובנת מאליה.
גם העבודה שאמא שלך עשתה שהיא מכירה היום בטעויות שלה ובקשיים.
תקשיבי, זה סיפור מטורף. איזה עוצמות של חיים והתמודדות יש לכם.
ממש מעורר הערצה.

לסרק בתוך האמבטיה עם המרכך על הראש. אפשר תוך כדי משחקים שווים, כמו כלי אוכל אמיתיים או משחקים שבד"כ לא נכנסים לאמבטיה, אצלנו זה נחשב ממש שווה.
אולי את האמצעית להכניס לאמבטיה מיד כשחוזרים מהגן?

במצב של ייאוש כזה, אני שמה הדרין (או טיפ אחר), וככה גם אם לא הצלחתי לסרק הכל, לא נורא, אז יישארו כינים מתות למחר...

וכשהיא משחקת במים היא כל הזמן זזה ומתרחקת ממני...

בינתיים מה שעובד לנו יותר זה נניח לצייר או לאכול ארוחת ערב תוך כדי, ליד השולחן.
רעיון לקלח בצהריים. ננסה. תודה!

ותבקשי שלא תזוז... יש מצב?
או לתחם את זה יחד... נגיד לספור 10 פעמים של סירוק ואז הפסקה קטנה..
ולהראות לה את הכינים כל פעם... שתבין שהן יוצאות ככה.. ויפסקו לה הגירודים...
אצלהו זה אטרקציה לראות את הכינים...

תודה!

לשים הדרין כי זה פשוט הורג אותם ואז גם אם לא מוציאים הכל לא נורא,
ולהשתמש במסרק סמיך טוב אסי 2000 שמוציא גם פיציות
לדאוג לתאורה טובה ולשים פול מרכך
סיוט סיוט הכינים האלה

האמת שאני לא עפה על חומרים יעודיים להשמדת כינים, מאמינה בסירוק טוב וזהו. אבל לחושך המצב אשקול את זה.
אסי 2000 והשיער של הבת שלי לדעתי לא ילכו יחד, אבל אולי אקנה בשביל הקטן. איפה קונים את זה?

אבל במקרה שיש ממש כינים פיציות ומן הסתם מלא ביצים אז נורא קשה להתשלט על זה רק עם מסרק.
קונים את זה בבית מרקחת, הוא היחיד שמוציא באמת כמו שצריך כל השאר לא כאלה טובים
ותנסי עם פול מרכך באמבטיה להוציא לה

ממש מתולתל
ואסי עובד מעולה.
חופפת עם המון מרכך
שוטפת
שמה קרם סרקל והשיערממש בלי קשרים
ומסרקת עם אסי. הכל יוצא!!

הצורה הכי נוחה בשבילי:
יושבת על הספה והיא יושבת מלפני
לידי חבילת טישו ושקית למלוכלכים.
עובד מעולה

לשיער עבה ומתולתל האסי מעולה!!
רק צריך לשים כמויות מרכך ולסרק קרוב למקלחת שהשיער עוד רטוב.
לשיער דק וחלק האסי פחות טוב כי השיערות והכינים מצליחות לעבור בין המסרק...

הדרין זה ממש כמו למרול שמן זית...כל הכינים נשארים בחיים

לי יש מלפני שנה וחצי שתי חבילות סגורות.

אם אסור לשלוח עם כינים זה לא יפה

אם לא היו כינים בגן לא היינו מגיעים למצב הזה...

חייבו שההורים יעשו ניקוי כינים לילדים

אז מחייבים את כולם לעשות ניקוי
או גלאח

אולי לבקש לבדוק ראשים וכאלה

אנחנו שנים רבות במערכת החינוך, מקסימום מבקשים באופן כללי מכל ההורים לנקות.
על גלח שמעתי רק מאמא שלי כשהיתה קטנה בחו"ל.

אלא משו פרטי יותר
לא מפרטת יותר מטעמי פרטיות

גלאחחחח?

נו באמת.....

זה לא חובה ככה נהוג שם

היה לנו גם מתישהו התקפה של הפיציות האלה
רק מהלחץ התגרדתי כל הזמן

השיטה הקבועה שלי זה מרכך, לסרק המון (פעמיים-3 ביום).
ולא לשטוף את המרכך.
אפילו אחרי הסרוק למרוח עוד קצת מרכך ולעשות ככה קוקו/צמה.
יש מרכך של סרקל

זה שהוא יוצא על המסרק ואז אני לא רואה אם יצאו גם כינים (בטח בשלב הפיצי)

ואז כבר לא יהיו המונים...
גם אם מנגבים על טישו אפשר לראות

החומץ- הורס את הדבק של הביצה לשערה
המרכך- חוסם לכינה את איברי הנשימה

מורחים על הקרקפת ולאורך השיער.
ישנים עם זה לילה עם שיער מכוסה בשקית.
בבוקר מסרקים את השיער עם מסרק סמיך וכל הגועל יוצא 😌

זה מגרד גם כי הן מפרישות חומרים מגרדים לדעתי. אבל אם זה ממש כמות שווה אולי לעשות סיבוב הדרין שיהרוג. אם זה כבר בשלב של שתי קטנות כל יום אז רק להמשיך ככה.

שתדעי
יש ילדים רגישים שמגרד להם הפצעים בקרקפת ולוקח יום יומיים עד שבם מפסיקים
ואת אמא נהדרת

אבל גם אם מוצאת כינה אחת בודקת לכל הילדים שיער באותו יום.
ושמה הדרין על שיער יבש ואחר כך חופפת. מושיבה את הילדים שנפגעו מזה וגם אם לא הצלחתי להוציא הכל. לפחות הן מתות ולא מתרבות אז לא נורא אם נוציא מחר.
בכל מקרה צברתי המון שעות ספה. וסיימתי חבילות של מגבונים.
וזה השימוש היחידי שהיה אצלי לחיתולי טטרה.

אבל תודה להקב"ה וטפווווו המום זמן לא היה אצלנו כיניפ. בשבועות האחרונים בודקת להן פעם בשבוע בחפיף..

אבל הדרין יש לכל מתקפה שלא תבוא.

אגב הבן שלי מגרד אבל בדקתי לו שבןע כל יום. והדבר היחיד שיצא לו מהראש זה קילופים של פצעים. אז נרגעתי.

כמובן שביום שאני עושה להן טיפול זה אומר כביסה בהרתחה של כלל המצעים שלהן. ולא לשכוח את המברשות שיער.
אלו שכבר עצבנו אותי אני זזורקת. ואלה שאני אוהבת שוטפת במים חמים וסבון באמבטיה.

אני באופן אישי כשהבנות היו חוזרות מהגן עם כינים. אמאתי גם לילדה וגם לגננת שתתפוס מרחק עם הראש מילדות אחרות.

דבר ראשון כדי לא להדביק.
ולא פחות חשוב כדי לא להדבק שוב!!

רק חסר לנו לקחת ימי חופשה גם על כינים..
אני בתור ילדה הייתי עם דם ממש מתוק. והכינים היו ממש אוהבות אותי.

אז מה לא הייתי הולכת לגן?
נשמע לי ממש קיצוני!

מרחתי לילדים משחה שהכנתי-
שמן זית
שמן קוקוס
חמאת קוקוס

לחכות שעה כשהשיער אסוף בתוך כובע/שקית
לעבור עם מסרק סמיך על השיער
ולחפוף היטב.
חוזרים על זה יומיים-3

בשגרה אני מרססת תמיסה שאני מכינה-
מים
מלח
שמן לבנדר

וזהו ככה ניצחנו את הכינים האלו!!
ומהר מהר!!

ננסה
מה ההבדל בין שמן קוקוס לחמאת קוקוס?

ממיס את הדבק של הביצים
והחמאה מטביעה את הכינים למוות

יש לי בארון שמן קוקוס במרקם של חמאה. חשבתי שזה אותו דבר

שמן קוקוס בחורף תמיד נהיה קשה כמו חמאה.
חמאת קוקוס תמיד קשה כמו חמאה חלבית.
גם החמאה היא לא שומנית כמו השמן קוקוס.

בדרך כלל אני די בסדר...

אבל לבעלי הכנתי מרק ובייגלס.

ואחרי כמה כוסות, בנחת, אם אני רעבה מכינה לי א.ערב רגילה. היום מחממת את כל הירקות המבושלים שנשארו לי, תבשיל שעועית ואולי אוסיף שקשוקה. בעלי מחמם מרק.

יותר מאוחר ארוחה חלבית

בלי ארון. מיטה שולחן מדף
אבל
לדעתי? חפשי ביד שתיים. אנשים מוכרים שם חדרי ילדים שלמים מהחנויות הכי שוות, עצמלה חמש נגרים, האוס אין, במחירים שיותר זולים מהחנויות הפשוטות
יש מבחר אדיר ממש שווה להסתכל קצת
יש אנשים עם ילד או שניים במקומות מבוססים כאלו כמו מודיעין וכפר סבא וכו, שמוכרים דברים מהממים

קניתי לא מזמן חדר עבודה במחיר של שתי מדפים באיקאה. 😁

אבל... לכתת רגליים בכל מיני בתים... אין לי זמן לזה.. וגם לדאוג להובלה איכשהו...

מסתכלים הרבה בתמונות. אפשר לבקש עוד תמינות או סרטון אם את רצינית לגבי משהו
ורק פעם אחת יצא לי להגיע ולא לקנות
אבל כן, זה קצת יותר התעסקות
מצד שני חיסכון של אלפי שקלים תלוי בכמה דברים את קונה ואם מצאת משהו טוב
לשיקולך

לכתת אצבעות באתר של יד2 על הספה בבית עם כוס תה צמחים,
מאשר לכתת רגליים בחנויות.
וגם רהיטים הבחנות צריך להוביל, אז במקום לשלם לחנות גם על הובלה - תשלומי לחברת הובלות שתביא לך את זה הביתה וגם תרכיב.

מצטרפת להמלצה בקיצור

מיטת קומותיים נפתחת, החזיקה מעמד אולי ארבע שנים.
אולי כי יש לנו בנים... ואולי זה הסוג הספציפי שהיה לנו - המיטות היו עשויות קרשים נפרדים שעליהם המזרן.
עכשיו יש לנו מיטות שמרופדות בקרש אחד, חזק למדי, לכל אורכן, ובלע"ה נראה שיחזיקו עוד הרבה. (כרגע כחמש או שש שנים אצלנו)

עכשיו אני נזכרת שיכול להיות שפעם נשבר לנו קרש אחד במיטה אבל החלפנו אותו בקרש מנגריה בעשרים שח ונשאר
קופצים אצלי גם על המיטות 😅

מיטות נפתחות לא קומותיים

והיא במצב מעולה!

רשימה. כמו בנק רעיונות.. ושולפת משם.

את צריכה עזרה ברעיונות מה לאכול או פתרון לבררנות?

אבל כשהגדולים היו קטנים ידעתי מה להכין לארוחת בוקר, מה לצהריים ומה לערב. ועכשיו אני קמה בבוקר ואין לי מושג מה לתת להם מתקרב צהריים ואין לי מושג מה להכין. ןלקראת ערב לא יודעת מה לתת. בעיקרון יש לי רשימה של דברים שיכולים להתאים אבל כל דבר יש סיבה למה לא מתאים.
אולי אני נהייתי פחות מאורגנת אבל ברור לי שזה גם קשור לזה שאני לא יכולה לדעת שאני אכין משהו ויאכלו.
ממש תודה

וכן הלאה

נראה לי את יכולה להחיל כלל חדש:
יש מישהו שמה שהכנת לא נאה לו?
שיאכל לחם עם ממרחים.
(אפשר גם להשאיר בכוונה שאריות מאתמול לבררנים שלא אוהבים את האוכל של היום ואוהבים את מה שהיה אתמול. בעיני פחות חינוכי)
(כמובן חוץ מילד שאסור לו לאכול דברים מסויימים ואז מכינים משהו חלופי)
אפשר להכין עם הילדים ביחד טבלה מה אוכלים כל יום. השיתוף שלהם בהרכבת התפריט יעזור לך לרתום את שיתוף הפעולה שלהם. אם תתעורר בעיה שמשמעמם שכל שבוע האוכל חוזר על עצמו אפשר טבלה לשבועיים. טבלה גם עוזרת בתכנון הקניות.

באופן כללי בעיני חלק מהבררנות הוא התנהגותי - הם יודעים שזה מפעיל את אמא להשקיע בהם ולהכין להם במיוחד. אם מבחינתך לא יהיה דבר כזה, ומי שלא נאה לו שיכין בעצמו או שיאכל כריך - אז התופעה תפחת.

כמובן לשתף גם את הקטנים. ואז יהיו לך רעיונות לדברים שהם יאכלו. אבל אני מזדהה עם הקושי...

נראה לי שאחת הבעיות העיקריות, זה שלפחות שניים מהילדים אין להם שום בעיה לא לאכול ולהשאר רעבים עד שהם ימצאו משהו שהם רוצים.
כאילו הילדים עושים לי טובה שהם אוכלים.
ובן השלוש מטפס על השיש ומחפש ממתקים כי הוא רעב.הוצאתי את כל הממתקים מהבית אבל עדיין הוא מחפש. ולפעמים מוציא את צנצנת הסוכר ואוכל סוכר

מי שרעב שיכן לעצמו אוכל- לחם+ ממרח וכד'...
הגדולים יכולים להכין לעצמם משהו רציני יותר אבל מסדרים את המטבח אח"כ.

גם אצלי יש בררנים וזה לא נגמר....
אני יכולה להכין גם מאכל אהוב אבל עם מיליגרם יותר של איזה תבלין והם כבר לא רוצים.

אני מכינה מה שאני רוצה.
מי שלא רוצה יש טבעול במקפיא או שיקח פיתה או לחם עם משהו ופרי או ירק.

לפעמים הם מתחילים לטעום בשלב מסוים.

בסוף, אם הם באמת יהיו רעבים הם יאכלו.
מצטרפת לדעה שזה התנהגותי הבררנות הזאת. הרי, הם לא ישבתו רעב שבוע, נכון?

בני כמה אלו שמסוגלים פשוט לא לאכול?

ובן ה3 שמחפש אוכל - אולי הוא באמת רעב? אולי להגדיל את הארוחות שלו? או לחילופין לתת לו ארוחות ביניים קטנות אבל מוגדרות - פרי/ירק/ביסקוויט וכדו'. להגדיר לו שאלו הארוחות ובזמנים אחרים לא אוכלים. אם הוא עדיין יטפס על השיש ויאכל סוכר, סימן שזה לא מתוך רעב אלא משהו התנהגותי...

יותר נשמע לי שהוא באיזושהי רמה מכור לסוכר..
או שהוא צמא או עייף - שני מצבים שהגוף לפעמים מפרש כחיפוש אחר מתוק.
נשמע לי שכדאי להחביא את הסוכר...
אם את חושבת שזה רעב - תקדימי אותו ותציעי לו משהו שהוא יכול לאכול.
אפשר אולי "לשחד" עם עוגיה כמנה אחרונה - אבל רק אחרי שהוא אוכל את האוכל...

אבל לגבי הקטע עם הפסיכולוגית לא חושבת שזה שונה מהחיים הסודיים של בני ה4/5(שאגב יצאה עונה חדשה אבל רק ביס vod אז אני מחכה בסבלנות שיעלו את זה לסדרות🤭) או שמונים וארבע או עוד ניפגש


זה פשוט סגנון כזה של סדרות.

ודווקא אהבתי מאוד

אני חושבת שאנחנו כן באובר לגונן ולעשות במקומם ואהבתי לראות תרבויות אחרות

אולי אני ביקורתית מדי. מה את אומרת לגבי ילד יפני? את חושבת שהוא מייצג? אני מזה בספק. קודם כל כי נסיעה של ארבעים דקות ברכבת תחתית זה קצה שני של העיר ובעיר כמו טוקיו בטוח יש מבחר של בתי ספר. וקראתי שיפניות לא כל כך עובדות אחרי לידת ילדים כלומר הילד היחיד , יש להם ילודה הכי נמוכה בעולם. אז לא מסתדר להביא ילד אחד ויחיד ואז לשלוח אותו לבד לקצה השני של העיר בגיל קטן.

שזה עניין של תרבות
ברור לי שנימביה זה קיצון ואני לא שם, וגם החינוך שלי יחסית קיצון לצד השני..

וכן זה גרם לי קצת יותר לשחרר ולתת לילדים יותר עצמאות..

ולא הרגשתי שהם אומרים שהתרבות של אובר עצמאות היא נכונה

הם דווקא הראו שם למה יש סיבות טובות לאיך שאנחנו מגינים עליהם ולחוסר שיקול דעת(למשל סביב הלהטוטן) או מראים את זה שהם נבהלים והולכים לאיבוד..

אני כן מאמינה בעצמאות באופן טבעי.
כמובן עצמאות לא שווה הזנחה. זה תפר דק אבל הוא ממש חשוב.

כי אנחנו באובר שליטה ואין להם מודעות לעצמאות של להיות לבד..

יש דברים שאובייקטיבית ילד קטן לא יכול להיות מודע לסכנה שבהם, זה עניין של בשלות.

אבל זה גם לא מה שעורכי הסדרה טענו.
הביאו דוגמאות כדי לתת נקודות למחשבה או להשוואה, זה הכל.

למרות שמה שיש ביפן זה הזוי בעיני
אני כן חושבת שאנחנו לפעמים אובר מגוננים.

דווקא בדברים כמו ללכת לבד, צריך להתחשב בזה שבאמת עלתה המודעות שלנו לזה שקורים דברים רעים (פגיעות מיניות למשל או תאונות דרכים וכד') ואני לא חושבת שזה רע.
אבל בתחומי הבית אפשר לחשוב במה כן אפשר לשחרר יותר
או איך כן לתת לילדים להתנסות בחוץ בדברים בלי להיות בלחץ וכו'

יסע באוטובוס לבד לביה"ס.

אז דבר ראשון - תסנני את הקולות מבחוץ, ותנהגי לפי האינטואיציה שלך.
דבר שני - גם בתוך המשפחה המגע צריך להיות בגבולות, והוא צריך להיות נעים וגם צנוע. (אפילו בין בני זוג יש גבולות...)
למשל - אני לא ארשה לילד אחד שלי לגעת במקומות הצנועים של ילד אחר שלי, נכון? (אלא אם כן מדובר באח גדול שמחליף חיתול לאחיו הקטן, או משהו כזה)
ואותו דבר - אם ילד אחד שלי ירביץ לילד אחר שלי, אני אתערב ולא אאפשר זאת.
אז גם אצלכם - את מציבה גבולות, כדי שכולם יקבלו מגע ש*נעים* להם וש*בטוח* להם. כרגע אצל התינוק - כל מגע שהוא יקבל מהאחים שלו חהיה כנראה לא נעים ולא בטוח, אז לכן את אוסרת לגמרי על מגע אצלו.
מה שכן - אולי את יכולה לנסות ליזום מגע של האחים הגדולים לתינוק בהשגחה שלך. ואז את יכולה להדריך אותם איך לגעת בו נכון (אם זה אפשרי). ואם ככה - הכלל יהיה שלא נוגעים בתינוק בלי שאמא ליד.
אבל אם את חוששת שזה יםתח פתח להפר אץ הכלל לגמרי - אז ותרי על זה. יהיה ביניהם קשר של מגע כשהם יגדלו בע"ה. עכשיו באמת הבטיחות הפיזית של התינוק חשובה יותר...

סידרת לי את נושא הגבולות בצורה ברורה.
עזרת לי מאד!

אישית גם לא מרשה לפעוטות לגעת בתינוקות חדשים ולא נותנת לאנשים זרים . ועוד משהו אנשים מעירים או מאירים או נותנים עצות בלי להבין ובלי שביקשו מראים חוסר ידע, חוסר חינוך ולא יודעים להקפיד על גבולות של סובבים אותם. כל עצה שלהם בדרך כלל לא חכמה.

את ממש צודקת.
מה שכתבת אני צריכה לתלות על המקרר.
תודה!

אפשר ללמד ילדים (גם עם קשיים) איזה מגע מותר.
אני למשל הרשתי ללטף רק ברגליים. וממש הדגמתי על הגדולה איזה מגע נקרא לוחץ ואיזה מגע נקרא עדין.
וגם הרבה ליזום "החזקה" של התינוק ביחד איתך.
יש הבדל בין לאסור לגמרי על מגע לבין להגביל: רק לידך, רק ברגלייים, רק עם ידיים שטופות.

מכמה סיבות:
1. תחשבי ש"נחת" לחיים שלהם יצור והם רוצים להכיר ולדעת. זה חשוב גם להם וגם לתינוק כמובן באופן זהיר בלבד.
2. זה מונע קנאה בתינוק ומייצר שותפות.
3. השלב העדין מאוד עובר די מהר ואח"כ כבר אפשר יותר להרשות.

מבחינת מוגנות: לדעתי לא הגיוני ללמד אחים לא לגעת. אנחנו יצורים חברתיים וזה חלק מהחיים התקינים.
כמובן ללמד מרחב אישי - איפה לא נוגעים אחד לשני, מה לא מתאים.
ובעיקר מלמדים ילדים להקשיב לתחושות שלהם, מה לא נעים להם, מה לא בטוחים, מה מבלבל אותם ולהיזהר ממעשים לא מאנשים.
כשילד יודע להבין מה הוא מרגיש ואיפה שיש לו סימן שאלה - לשאול, זה הרבה יותר יעיל מאשר להזהיר אותו מכל סוגי האנשים ולא לתת אמון באף אחד.

צודקת שאפשר ללמד ילדים סוגי מגע.

הם גם יודעים להגיד שלא חזק ולא כואב .ואסור כך ומותר כך.
אבל בפועל-
כשיש בעיה בוויסות חושי,איך אפשר להיות בטוחים שיגע בעדינות? גם כשהוא מתכוון בעדינות זה יוצא לא בעדינות. וגם להדגים על עצמו - סף הכאב שלו נמוך יותר.

לגבי המוגנות-
איך אפשר ללמד אותו שזה לא נעים לו?
לא נראה לי שהוא מסוגל להפריד בין מגע מותר לאסור.

וגם לבוא ולשאול אותי נראה לי כרגע לא מציאותי.
( לדוגמא כשהוא מרגיש לא טוב- מספר לי שכואב לו הראש / הגב/ השן.הכל ביחד,לא מצליח לספר לי על מקום מסויים, גם אם הוא יודע להפריד בהרגשה שלו- לספר על זה זה כבר מורכב מדי)

ואני מסכימה עם התגובה שלך- ספציפית לילדים עם צרכים מיוחדים קשה יותר להסביר את כל נושא המגע, נעים/לא נעים וכו'. הכל יותר מעורבב והאזורים האפורים יותר מורכבים.
ממה שידוע לי (עובדת בחנ"מ) מלמדים שחיבוק במסגרת המשפחה מותר, ובביה"ס/הסעה/בית לחיים לא מתאים (אצלנו זה נקרא תוכנית "מעגלים").
אני לא יודעת איך זה בביה"ס שלכם, אבל אולי תקבעי פגישה עם המורה לשמוע יותר מה בדיוק הם מלמדים?

הסברת ממש טוב.
כן. נראה לי בכל הארץ זה מעגלים.
שלחו לנו גם הסבר על התכנית והתכנים.

( הבעיה-
אלו שהעירו לי,סוברים שהתכנית הזו לא טובה,ואנחנו מגדלים דור אומלל בגלל כמה אנשים סוטים)

אם לא- אז שישתקו, במחילה.
סליחה על התוקפנות, אבל מי שלא מכיר עדיף לו שישתוק.

את לגמרי צודקת בהגנה שלך על התינוק ובהגנה שלך על הילדים שלך, בחינוך למוגנות. זה כל כך חשוב!
ואני לא חושבת שהדור אומלל. הדור הקודם שבו הטרדות מיניות היו דבר שבשגרה לא היה אומלל??
אני מבינה את המורכבות שבחינוך למוגנות, אבל מפה ועד "דור אומלל" הדרך עוד ארוכה.


****
קראתי שוב את ההודעה המקורית שלך לפני השליחה. אין לי אלא לומר שוב שלדעתי את צודקת בתפיסה שלך, ורואה את הסיטואציה על המורכבות שלה ❤

מאד עזרת לי במה שכתבת.וחיזקת אותי💞

לא נכון להשתמש ב"נעים ולא נעים"
כי לצערנו גם פגיעה יכולה להחוות כנעימה במקרים מסויימים. בעיקר אצל ילדים.

לכן מדריכים להתייחס למצבים אפורים
לא ברורים
"לא היית בטוח שזה נעים, שזה מותר"
"הרגשת מבולבל"

ואם זה לא מתאים ליכולת שלו
אז ללמד כללים ממש מוגדרים כמו שיטת המעגלים ששלומצ כתבה.

אם זה נעים להם, אז למה זה מוגדר כפגיעה?

הנפגע לכאורה לא סבל, הוא לא 'נפגע' מזה בנפש שלו, לא?

ועוד איך.

פגיעה מינית בהגדרתה היא לא כשזה כואב\לא נעים בהכרח. ממש לא.

זה פוגע כי ילד לא בנוי ליחסים מיניים עם מבוגר ממנו בלי הבנה ובלי רצון אמיתי בזה.

וכנל מבוגרים. 

אם גבר יענג אישה בלי רצונה ויעשה לה דברים בלי להכאיב לה אך נגד רצונה או תוך ניצול יחסי מרות-זה ודאי פגיעה, נכון?

קל וחומר בילדים 

וזה ממש על קצה המזלג

חווה את זה כריגוש, כעונג
הנפש נפגעת
מהניצול
משבירת הפרטיות
מהמשחק בה
מביטול העצמיות

כמו בעל מכה שקונה לאשתו מתנות יקרות

שנים לא הבנתי מה רוצים מהטרדות,
אני חוויתי הטרדות (לא אונס) במשך תקופה ארוכה כשהייתי ילדה מבן משפחה כאילו במסגרת "משחק", הבנתי בראש שלי שזה מוזר ולא אמור לקרות אבל בפרוש לא הרגשתי שום כעס או השפלה או כל דבר אחר
רק כשגדלתי הבנתי מה היה
אחר כך בגיל 18 הוא בא להתנצל אמר שהיה נער קטן וטיפש ואם אני מסכימה ללכת לטיפול שהוא יממן, הלכתי וגם שם לא הבנתי מה רוצים מחיי בשום אופן.

בכל מקרה אני חיה היום מצוין ובטוב עם בעלי ולמרות שמחפשת ממש למצוא איזה שהוא סממן לתקופה ההיא אני לא מוצאת... להפך אני מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר בי שהכל חלק חחח

אני מבינה שהסיפור שלי יחסית נדיר... אבל סתם לידע... יש סיפורים כאלה

תגובות שונות למקרים כאלו
זה תלוי בגיל, במבנה הנפש
בסגנוו התמודדות בכללי
בעוד מיליון דברים...

לפעמים יש. מנגנון הדחקה ןניתוק מאוד חזק
ולפעמים זה באמת לא נצרב כטראומה.

שמחה בשבילך
ותודה ששיתפת

גם הקטן שלי (בן שנתיים פלוס), עושה דברים שממש מסוכנים לתינוק, בשניה שאני לא מסתכלת... עשיתי לו כלל שמלטפים רק ברגליים ובידיים - אין בזה שום סיכון, גם אם זה חזק. להגיד לא לגעת בכלל נראה לי לא שייך, זה הכי טבעי ומתבקש לגעת בתינוק ובטח כשזה אח חדש. זה סתם עלול לפגוע...
כשאני צריכה לשירותים למשל, אני סוגרת את התינוק בחדר אחר, או במקום חשוך בעגלה כי אני יודעת שהוא מפחד מחושך.
ולהרים- כלל ברזל. אף אחד לא מרים בשום אופן, רק יחד איתי.

אל תדאגי,בשביל שיגעו רק בידיים צריך להגיד שאסור לגעת בכלל. הם נוגעים ביד ואז "נזכרים" שזה אסור.😁
אם ארשה להם ביד הם יזכרו בשלב מאוחר יותר...
וגם נראה לי שלעומת ילדון בן שנתיים ,
ילד גדול וחזק בהחלט יכול להזיק רק מהיד/רגל.

עם קושי תחושתי. לא שמתי לב שהם גדולים ובחנ''מ, אז קטונתי מלייעץ.
תסמכי על האינטואיציה שלך.

זה מאוד טוב שמגע גם בבית הוא לא ברור מאליו. זה שזה משפחה לא אומר שאין בעלות מלאה על הגוף, בייחוד עם ילדים מיוחדים.
גם אחים לא יכולים לחבק מתי שבא להם וכמה שבא להם, בטח ובטח לא תינוק קטן.
זה לא אומר שהם חיים בלי מגע- יש להם המון חום פיזי במקום ובזמן המתאימים (עם ההורים, ברשות)

את ממש צודקת!

ואני השניה מ9, אמא שלי גם לא הרשתה לגעת בתינוק התורן.
אלא רק כשהיא בחדר, ורק ביד.
כמובן שכשגדלנו יותר היא הרשתה..
והכל בסדר היום!!
ואנחנו אחים אוהבים ומסורים

אמהות?גננות?כל מי שנדבנו ליבו?

אולי מישהי פה גננת או מכירה מישהי ותוכל לעזור לי

עושה גם לפעמים תחרויות עם הילדים שלי, אבל כאלה אמיתיות (נגיד על קיפול כביסה - כשעוד הייתי מקפלת כביסה ).
ופעם אחת שלחתי אותם החוצה, הודעתי להם שאני עכשיו מסדרת את הבית, והם צריכים ללכת לקנות לי פרס על כך (כי תמיד זה הפוך, אני מבטיחה להם פרס אם יסדרו). יש לציין שהם באמת קנו לי מתנה שווה ביותר (בשבילי) מכספם שלהם! ואני גם נהניתי מהשקט הנדיר בשביל לסדר ולנקות את הבית...

נו, אז מי "זכה" בתחרות שלכם?

כיף גם שהם יודעים לסדר יפה

שהיא באמת טיפוס מוקיר טובה בצורה מדהימה...

אין כמו תחרות.

אני עושה עם הילדים שלי טיימר 2 דקות ונראה מי סידר הכי הרבה דברים....

קורים אצלנו דברים דומים, אבל לא ברמה שלך...
הקטע הוא שגם אם המשימה שלי יותר ארוכה - הוא מתלהב מהניצחון ואז אפשר לרתום אותו לעוד משימה באותו אופן

לפעמים אני עושה את זה איתו בהתלבשות בבוקר.

איזה מלכה על הרעיון!!

עם הילדון בן ה4 שפשוט לא אוהב להתלבש בעצמו ובמיוחד לא לנעול נעליים. ותמיד זה מלווה במשפטים כמו:"אניי לא יודע" "אני לא יכול". אז אמא הולכת להתארגן באותו זמן. והפלא ופלא הילד שמרח את נעילת הנעליים וחבישת הכיפה במשך חצי שעה, מסיים לפני!

להתלבש, אני או אתה.
אני מסיימת לנוח או אתן מסיימות לסדר את החדר

מי מגיע קודם לגן, אני או אתה

את הסלון לפני שהוא נגמר...

ישנתי!!!!

האמת שבזכות השרשור הזה ושרשור הטיפים להורות,  היה פה סופ"ש מזה מהמם

ממש הולכת לפתוח עוד כמה שרשורים בנושא.

עזרו פה ביום שישי חבל על הזמן.

וגם במוצ"ש שיחקו שהגדולה נותנת הוראות לשלישי והשלישי נותן לה הוראות

והשני והרביעית גם תקתקו את הבית בזמן ששטפתי כלים. עד שבעלי חזר מהתפילה נשאר לו רק לטאטא.. מיד הוא אחראי על הכול...

בקיצור, יישר כול לכולם פה.

אצלי שרשורי הטיפים לא כל-כך עזרו ביום שישי הזה (הדלקתי נרות עשרים דקות אחרי הזמן, נדמה לי... מזל שאנחנו ירושלמים...)
אבל לא נורא, העיקר שיש לנו על מה לעבוד בחיים האלה

ככה שיתפת פה למטה....

אב אצלי זה באמת היה מעל לרגיל וב"ה הם עוזרים מאוד יפה בדרך כלל.

הרבה פעמים כשאני מדברת על הילדים שלי חושבים שאני הסבתא...

כי באמת בלע"ה ילדים ממש טובים!!

(עד שהגדולה מתחילה להתבגר, חחח.... )

בשביל הימים הקשים יותר שאולי עוד יגיעו...

אמרתי לילדים שאני עושה איתם תחרות: הם מסדרים את כל פינת משחקים ואוספים משחקים שהתפזרו ברחבי הבית - ואני בזמן הזה מדיחה כלים ומטאטאה את כל הבית חוץ מפינת המשחקים!
ייאמר לזכותי שהם ניצחו כי התחילו לסדר כבר קודם (אבל בגרירת רגליים ובחוסר חשק) (וחוץ מזה שניסיתי במשך זמן - לשווא - לפתול הסתימה שנוצרה בכיור )
חבל שלא חשבתי על הרעיון הזה מההתחלה...

מי מגיע ראשון ליער

ביער היתה תחרות אחרת

עשיתי את זה בשבת ועבד כמו קסם!!!

גם נחתי וגם בית מסודר...

תבדקי באתר של משרד החינוך.

אבל ראיתי שאפשר לבדוק כמה משלמים בכל בית ספר בארץ. ומה שכתוב על בית הספר שלנו (מעל 1000 הרבה יותר מסתם בתי ספר אחרים שבדקתי) הוא מדויק. אז מאמינה שזה מאושר. סתם מתסכל שזה יוצא כ"כ הרבה כסף. מרגיש חוסר התחשבות מצידם.

לדוגמא, אנחנו משלמים מחיר מלא על התוכנית של קרן קרב. מרגיש לי שיעורים כ"כ לא חשובים ומבאס שמוצאים על זה מלא כסף.

יש סבסוד של משרד החינוך.

לא כולל טיולים 

פעילות שנתית,

ערבי הורים,

ביטוח ועוד כמה דברים שאני לא בדיוק יודעת.

זה המחיר הנורמלי באיזורינו

ולפני מסיבת בת מצווה כללית וסיום בית ספר משלמים עוד100₪.
ומזה קרן קרב?

קודם כל קרה אצלי גם בגילאים הרבה יותר גדולים הקטע שמשהו קטן הורס יום כיף. כתבתי על זה פעם. אז זה ממש נורמלי ויקרה לך שוב בעתיד עם ילדים אחרים
בשתי המקרים שאת מתארת נשמע לי שהדרך הכי טובה להתמודד היא הכנה
מחר יוצאים לטיול, נעשה בי הרבה דברים נחמדים כל וכך וכך. אבל בכל טיול לפעמים לא הכל מסתדר
לפעמים מתכננים משהו והוא לא קרוב
ואם נתעצב מזה סתם נהיה עצובים ייהרס הכיף
בואי נחליט ביחד שגם אם משהו לא קורה כמו שתכננו אנחנו עדיין שמחים מאחד שתיים שלו שכם הסתדרותבשעת אמת להזכיר לה שדיברתם על זה
וזוכרת שראינו קוף? או שאכלנו גלידה? נכון היה נחמד? בואי נחשוב על זה ולא על מה שלא הסתדר
היא קטנה
לא הכל היא תבין ותצליח לישם
אבל אתם תדברו
וזה יכנס
ותתעלמו מסצנות

כנ״ל חיבוקים וכו, עכשיו אני מחבקת אותך ועוד מעט אני אחבק גם את אבא כי אני אוהבת אותך וגם אותו.
לתת לה דוגמאות על אהבה
את אוהבת את אבא וגם את אמא נכון? גם אנינו אוהבים אותך וגם את אחיך

אני הייתי נותנת כמשל משהו אלסטי , כמו גרב נגיד, שאפשר להכניס בו כמה דברים והוא גדל, וזה לא אומר שהוצאנו ממנו את הדברים האחרים. ככה הלב של אבא ואמא גדל כשיש עוד ילד, ויש מקום לכולם
הרבה דיבור והסברים
ילדים חכמים צריכים הסברים חכמים

ממש זוכרת טיול משפחתי של כמה ימים שעשינו כשהוא היה בן חמש, שממש נהרס לנו בגלל המצברוח שלו, ושהוא כל נזמן כמעט התלונן שלא כיף לו... (ועד היום יש לו קטעים כאלה )
אבל החלק השני של התיאור שלך שונה לגמרי ממנו... ואני דווקא קישרתי בין שני הדברים - שהוא דוחה מעצמו כל דבר כיף, בין אם זה טיולים ובין אם זה חיבוקים.

אולי אצלכם דווקא זה יכול לעזור - זה שהיא נהנית מחיבוקים ושזה כיף לה. לא יודעת איך בדיוק, אבל להסביר משהו כמו שחיבוקים זה כיף כי זה מראה על אהבה (אהבה *לכל המשפחה*), וגם טיולים זה כיף כי זה משהו שעושים עם כל המשפחה.
ואולי אפשר להסביר לה שלפעמים עושים דברים שטובים לכולנו בתור משפחה, וגם היא חלק מהמשפחה. לפעמים היא מקבלת תשומת לב וכיף באופן פרטי, ולפעמים יש כיף ששייך לכל המשפחה, שמתבטא גם בטיולים וגם בחיבוקים.

אולי לנסות לקחת אותה מדי פעם לזמן אישי מחוץ לבית. רק איתה.
ובאמת להמשיך ולשקף את האהבה לכולם, להאיר את הטוב שהיה בכל סיטואציה. לדבר עליו.
ולתמלל לה- מאוד מתסכל אותך שלא היה מיץ למרות שכל כך רצית. זה באמת יכול להרוס את המצב רוח לכל אחד. בואי לחיבוק.
להכיר ברגשות שלה. כנראה שזה באמת קשה לה יותר להתמודד עם תסכול ולראות את הטוב.
לאט לאט היא תגדל ותתאזן.
נראה לי יותר יעיל מאשר ''להילחם'' ברגש שמגיע. זה לא אומר להיכנע לכל גחמה או דרמה. להכיר ברגש. לשיים. לתת מענה רגשי. וזהו.

היא הגדולה שלך?

אין לי פתרונות, אבל אוהבת מאוד את הטור הזה של עינת נתן על הנושא:
עינת נתן: מה לעשות עם ילדים שאף פעם לא מרוצים?

קרה לנו גם הרבה פעמים. איכשהו דווקא סביב הדברים המיוחדים שעושים (טיול משפחתי, פעילות מיוחדת, וכו') זה הכי קורה אצלנו, והכי מתסכל אותי…

מנסה לכתוב כמה כיוונים. אולי גם קצת חוזרת גם על דברים חכמים שנכתבו פה -

קודם כל, אני מרגישה שלפעמים בתוך סיטואציה כזאת, מאוד קשה לי להיות אמפתית. אני לא מסוגלת לקבל את הקושי של הילד המתלונן, כי דווקא אחרי שכל כך השקענו בפעילות מיוחדת, אני מצפה ממנו שיצליח להתגבר על הדבר הקטן שהפריע לו וליהנות עם כולנו.
אבל בסופו של דבר, כשמשהו מפריע לילד, זה שאני לא אקבל את זה שקשה לו ואולי אפילו אכעס על זה, זה הרבה פעמים מעצים את הקושי שלו, והוא חייב 'להראות' לי יותר שקשה לו.
לפעמים רגע של דיבור אמפתי - שאני משקפת לו שאני רואה את הקושי שלי, שאני מבינה למה זה הפריע לו, זה מה שיעזור לו להתגבר ולהתקדם הלאה.
(באופן אישי לי מאוד קשה עם זה. גם כשאני יודעת בשכל שזו הדרך הנכונה להגיב, בזמן אמת לרוב מה שיוצא לי זה לכעוס על הילד, ולהסביר לו שאם הוא לא יכול ליהנות עם כולנו בפעילות, זה יגרום לנו לא לרצות לעשות אותה שוב בפעם הבאה בכלל.)

מה שכן עוזר לי לפעמים להצליח לשנות תפיסה, זו תובנה שחשבתי עליה אחרי אחת הפעמים שקרתה סיטואציה כזו.
תוך כדי הסיטואציה ניסיתי להסביר כמה זה לא הגיוני לראות רק את מה שמפריע, בלי להעריך את כל מה שהשקענו ועשינו כדי שיהיה נעים וכיף ביחד.
ואחר כך פתאום עברה לי המחשבה, שבעצם אנחנו עושים את זה המון לקב"ה. הוא נותן לנו כל כך הרבה, ואנחנו רואים הכל כמובן מאליו. ופתאום כשמשהו קטן משתבש, זה כל מה שאנחנו רואים. רק את הקושי הרגעי.
אז זה עזר לי מצד אחד להבין את המקום של הילד - כי פתאום הבנתי שגם לי לפעמים זה לא קל לראות את התמונה הגדולה ואת כל מה שהשקיעו בשבילי, כשמשהו במציאות לא עובד כמו שאני רוצה. ואפילו אם אני כן מצליחה גם בתוך סיטואציה של קושי להודות לה' על הטוב, אני יודעת כמה זה קשה, ומבינה שלא הגיוני לצפות מילד לעשות את זה בעצמו.
וחוץ מזה, זה עזר לי להבין שלפעמים אני צריכה לעבור סיטואציה כזו עם הילד שלי, כדי לחזק את עבודת ה' שלי. כדי שמתוך ההבנה הזו, אני אתחזק בלהודות לקב"ה גם כשקשה לי.

מה שכן, אני בהחלט חושבת שזה לימוד שחשוב ללמד את הילדים שלנו - לדעת ליהנות ולחוות את הטוב שהם מקבלים, בלי לתת לדברים הקטנים שלא הולכים כמו שהם רצו להרוס את הכל.

אנחנו קנינו לאחרונה ספר מתוק שמדבר בדיוק על הנושא הזה. אני חושבת שלגיל 5 הוא ממש יכול להתאים, וזה פותח פתח לדבר על הנושא לא בתוך הסיטואציה.
אם מעניין אותך את יכולה להסתכל פה-
פרצוף אוף ופרצוף צוף
(מקווה שלא נחשב פרסומת, לי אין שום רווח…)

אני חושבת שבאמת תוך כדי שהילד מבטא את הקושי, הכי נכון זה כן לתת אמפתיה, להבין שיש פה משהו שמפריע לו וקשה לו, והוא לא מצליח לבד להתגבר על זה.
אבל בזמנים רגועים ומחוץ לסיטואציה, אפשר לדבר על הנושא באופן כללי - אולי סביב הספר ואולי סתם להמציא סיפור קשור, ולדבר על זה עם הילד.

ואני מצטרפת למה ש@מיואשת****** על לדבר על הדברים מראש, לפני זמנים מועדים לקושי.
למשל לפני טיול משפחתי - לדבר על כמה אנחנו משקיעים בשביל הטיול, לחשוב ביחד מה המטרה של הטיול - אם המטרה היא שיהיה כיף, אז אנחנו ניהנה ממה שאפשר ליהנות בטיול, ואם יש דברים שלא הולכים כמו שרצינו אז בכל זאת נשתדל ליהנות ממה שכן.
אני לא תמיד זוכרת לעשות את זה, שכן עשינו שיחה כזאת כמה פעמים זה מאוד עזר, היו סיטואציות שממש יכלו להרוס את הטיול וממש ראיתי שהשיחה המקדימה עזרה להתגבר על זה הרבה יותר בקלות. (והיו גם פעמים שלא דיברנו מראש, וראיתי כמה זה היה הרבה יותר קשה... בדיוק היה לנו סיפור כזה בחנוכה...)

אני בטוחה שהיא תעזור לי לשני הכיוונים. תודה ❤️

כמה נכון שגם אנחנו צריכים לזכור לא להיות כפויי טובה..

ממש התחברתי לחלק מהדברים שהוספתן/כתבתן. מקווה שזה באמת לא משהו שיאפיין אותה לנצח אלא רק תקופה... ושנצליח לראות את הקושי שלה

היתה לנו תקופה שלפני השינה היינו עושים "נקטדות של אור" - כל אחד היה מזכיר דברים טובים שהיו לו היום (משהו כיף שקרה לו, מעשה טוב שעשה וכו').
ובתקופה אחרת היינו עושים סבב שכל אחד היה אומר מילה טובה למישהו אחר ("תודה שהיום ויתרת לי" או "את מציירת מאד יפה").
נראה לי ששני הדברים יכולים לעזור לבת שלך