כבר חודשיים אני נמנעת מכתיבת הטקסט הזה.
למה נמנעת? ובכן, כנראה שבעיקר מפחד. הוא הולך לעצבן המון אנשים. הייתי צריכה לאזור אומץ בשביל לפרסם את הטקסט הזה – ועל כן האיחור הלא-אופנתי הזה.
ולאחר שסיימתי עם ההתנצלויות, אמשיך.
לפני כחודשיים וחצי הוצת מסגד במועצה המקומית טובא-זנגריה, שבגליל העליון. כולנו מכירים את הסיפור, שהפך את הביטוי "תג מחיר", עד אז לא מוכר באופן יחסי, לחלק אינטגרלי בשפה האקטואלית בישראל ולביטוי כל הרוע והגזענות בחברה הישראלית.
כמו מרבית תושבי המדינה, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הזעזוע היה כל כך עמוק והמעשה היה כל כך מכוער, שהבנתי שהנה, הדברים קיבלו תפנית חדשה, היחידה שיכולה הייתה לקרות, עם כל השנאה והסגרגציה הגואה במדינת ישראל.
בלילה שאחרי ההצתה הבעירו צעירים מהכפר את בניין המתנ"ס והמועצה המקומית. פתאום הרמתי גבה. למה דווקא אותם? הרי התגובה המתבקשת תהיה ללכת להצית משהו באחד מהיישובים היהודיים בסביבה.
למה דווקא שם? טובא-זנגריה
התקשרתי לאבא, הקונספירטור הידוע ביותר באיזור חיוג 04. הוא הסכים שהדברים נראים תמוהים, והוסיף תהיות לגבי מיקומו של הכפר, שנמצא באמצע שום מקום, בערך שניים-שלושה קילומטרים מכביש 90, באיזור אצבע הגליל. למה דווקא שם?
תחקיר אינטרנטי הוביל להבנה שטובא-זנגריה היא מועצה מקומית בעייתית למדי. היא ידועה בריבוי מקרי אלימות, הברחות, סכסוכים פנימיים בין חמולות ושחיתות. לפני מספר שנים מינה משרד הפנים את תא"ל במיל' צביקה פוגל לתפקיד ראש המועצה, על מנת לשפר את השירותים שהיא נותנת לתושביה. אפשר להתווכח על הלגיטימיות של מינוי איש צבא יהודי לראש מועצת כפר מוסלמי, אבל לא בזאת עסקינן. לפחות לא באופן ישיר. כבר לפני כשנתיים ירה אלמוני צרור כדורים לעבר משרדו, וימים ספורים לאחר הצתת המסגד ברח פוגל מהמקום, והצהיר כי הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים אמיתית.
כל הנתונים האלו לא הריחו לי טוב, והחלטתי לנצל את ההזדמנות לנשום קצת אוויר הרים צפוני, ולנסוע עם אבא לטובא-זנגריה, על מנת לבלוש.
גדלתי בגליל המערבי, ואני מכירה ממקור ראשון את מהותם של חורים, אבל מזמן לא נתקלתי בחור כמו טובא-זנגריה. הוראות הגעה: סעו על כביש 90 עד שידמם לכם האף, פנו מזרחה, סעו עוד, כנסו לכפר – ולכו לאיבוד.
"טובא זנגריה - עלו על כביש 90 והמשיכו עד שידמם לכם האף". טובא, כפי שזו נראית מכביש 90
טובא-זנגריה היא מועצה מקומית המורכבת משני כפרים שונים. כן, ניחשתם נכון: טובא וזנגריה. טובא, הכפר הוותיק יותר, ממוקם בתחתית הגבעה. הוא כפר גדול למדי – ורק דרכו אפשר להגיע לזנגריה, לאחר שנוסעים בכביש ארוך למדי במשך כעשר דקות-רבע שעה, בהנחה שמכירים את הדרך העקלקלה ומלאת הפניות על בוריה. באופן אישי, נסעתי במשך כחמישים דקות תמימות בלי למצוא את המסגד המדובר, הממוקם בזנגריה, הכפר העילי – באור יום. דווקא מצאתי בקלות מסגד אחר, שממוקם בטובא עצמה והגישה אליו נוחה יחסית, אבל הוא היה שלם. אף אחד לא רצה להציתו, כנראה. גם את בניין המועצה שהוצת מצאתי בקלות.
בניין המועצה שהוצת בלילה שאחרי הצתת המסגד
במהלך הנסיעה בחנו תושבים רבים מהכפר את הרכב שלי, שאינו מוכר להם, וחלקם שאלו מה בדיוק אני מחפשת כאשר האטתי וניסיתי למצוא את המקום. ביקשתי מהם הנחיות הגעה למסגד השרוף. הם עזרו בשמחה, אך למרות עזרתם הצלחתי להסתבך בדרכים – ואני דווקא ידועה בחוש ההתמצאות המוצלח שלי. תוך כדי תעייה בדרך, חזיתי בתימהון בבתים המפוארים במקום, שדומים יותר לקיסריה מאשר לשכונת התקווה. לא סוג הבתים שהייתם מצפים למצוא בכפר נידח בסוף העולם.
נמשיך.
לבסוף הגענו למסגד השרוף. היה זה בערך שבועיים לאחר הצתתו, ובדיוק היה אירוע במסגרתו הגיעו יהודים טובים למקום והתנצלו על שעשו אחיהם בני ישראל. סדרנים שמונו לצורך האירוע כבר איתרו את רכבנו מרחוק, והורו לי היכן להחנות את האוטו. חניתי.
אף אחד לא התעורר? אחד הבתים הסמוכים למסגד, כפי שצילמתי מהכניסה למסגד
לא הופתעתי לגלות עד כמה קרוב המסגד לבתים המקיפים אותו. מסגדים מהווים את מרכז הכפר, את אזור ההתקהלות הראשי. ואכן, ראיתי שהוא מוקף בבתי מגורים, שממוקמים מטרים ספורים ממנו. תהיתי כיצד ייתכן שאיש לא שם לב לזרים שנכנסו לכפר באמצע הלילה והבעירו את המסגד בלי שאיש ירגיש – ויתרה מכך, יריח את העשן, או ישמע את קולות הפיצוץ.
בכניסה למסגד אכן כתוב, כפי שדיווחו כל כלי התקשורת, "תג פלמר נקמה". מה שלא ציינו כלי התקשורת, זה שנקל להבחין בעובדה שהמילים כתובות בפחם. כלומר, המציתים המתינו עד אשר יווצר פחם בשביל לכתוב את כתובת הנאצה. זה יכול לקחת זמן מה, בייחוד אם רוצים לא להיכוות באופן קשה. חבל שהם שכחו את הספריי. בנוסף לכך, העובדה שהכיתוב ממוקם תחת העשן, ולא כוסה על ידו, מעידה על כך שהמשחית ביצע את כתיבתו לאחר שהאש שככה – או שמדובר באדם בעל אינטואיציה מאוד חזקה לגבי אופן בעירתה של האש.
כתובת הנאצה במסגד. למחבלים היה זמן פנוי לחכות להיווצרות פחם?
בחנתי את המסגד השרוף, בו האש בערה בחוזקה רבה כל כך עד שניפצה את המרצפות. תהיתי כיצד ייתכן הדבר שתושבי הכפר לא הריחו את השריפה עוד כשהחלה, והספיקו לכבותה לפני שהשחיתה את המסגד כל כך.
האם ייתכן שאיש לא הריח את העשן, או שמע את קולות הפיצוץ?
יצאתי החוצה.
כאמור, חל במקום אירוע באותן שעות, ושוחחתי מעט עם חבר'ה שמתגוררים באזור. שאלתי אותם איך הצליח אדם זר להיכנס לכפר באמצע הלילה בלי שאף אחד ישים לב. הם הודו שבדרך כלל שמים לב לרכבים זרים שנכנסים לכפר, בייחוד בשעות לילה מאוחרות, ואמרו שלפי החשד הגיעו המחבלים מהשדות.
זנגריה, יש לציין, מוקמת בראש גבעה תלולה. הגעה למסגד תדרוש טיפוס של כמאתיים מטרים בתוך קוצים ואבנים. לא קל לבצע אותו עם חבית נפט, בייחוד כשאתה בא מהגדה המערבית, ולא ממש מכיר את האזור. אפילו יותר קשה לעשות זאת באמצע הלילה החשוך.
בואו נעשה סקירה קצרה של הנתונים:
לפי הדעה הרווחת בארץ, מתנחלים מהגדה החליט לבצע תג מחיר כנקמה על רצח אשר פלמר, שנהרג בחברון, דווקא בטובא-זנגריה, כפר מסוכן ומלא פשע באצבע הגליל. הפושעים טיפסו, חבית נפט בידיהם, במעלה גבעה, והציתו באמצע הלילה מסגד הממוקם במרכז הכפר. איש מהתושבים המתגוררים בשכנות למסגד לא שם לב לשריפה עד אשר כמחצית מהמסגד נשרף ונהרס, והפושעים הספיקו לחכות שם עד אשר נוצר פחם כתוצאה מהשריפה והספיק להתקרר בכדי שלא יכוו, ובעזרתו כתבו "תג פלמר נקמה". הם כנראה הרגישו ממש בטוחים אם הם לא פחדו להמתין להיווצרות הפחם.
שעות ספורות לאחר מכן התגלה הפשע, וכל המערכת הפוליטית בישראל מיהרה לגנותו. נשיא המדינה, שמעון פרס, נסע לבקר במקום, והוא רחש עיתונאים. צעירי הכפר הכועסים המתינו לערב, והציתו את בניין המועצה, המנוהלת על ידי יהודי. ימים ספורים לאחר מכן הוא ברח, מחשש לחייו.
קראו לי משוגעת, אבל משהו כאן לא מסתדר לי.
הגזענות שצעקה "זאב"?
בתוך כך, העיתונאים הרבים שמילאו את הכפר במשך ימים ארוכים לא תהו אפילו פעם אחת על אודות הנתונים האלו. ייתכן ותגיעו אתם למסקנות שונות משלי, ייתכן ואני קונספירטיבית ומשוגעת, אבל יותר מכל, אני מודאגת מהעובדה שאף עיתונאי לא תהה הכצעקתה, ורק מיהר לדווח את תגובותיהם של גורמים רשמיים כאלו ואחרים. זה מתחבר לתהייה שאני נושאת עמי מזה זמן רב – האם נותרה עיתונות חוקרת אמיתית בישראל, או שכל מה שנותר ממנה הם פקידים בשירות בעלי ההון?
לא אסיים את הפוסט הזה במסקנות, רק בתהיות – תהיות על האוטומטיות בה אנחנו מניחים שמה שנראה לנו הגיוני הוא בהכרח נכון, תהיות על טיב הכתבים שמסתובבים בשטח, ועל טיב המידע שהם מייצרים, תהיות על דמוניזציה ועל צדק.
תהיות על הילד הקטן שצעק "זאב".
שלכם,
גל חן ©, תוהה מאז 1986
http://galchs.com/2011/12/27/355-9/
]
<צ>
) יוצאת מחר לבצע פעולה שאין חזרה ממנה - הולכת לפגוע גופנית/נפשית בערבי בודד - האם הרתעתי בכך את המחבלים הבאים ? הרי גם פעולה כזאת זקוקה בסופו של דבר לפרסום תקשורתי בשביל להרתיע קהל גדול , אותה תקשורת שמוקיעה בכל דרך אפשרית את המעשים , השאלה שלי היא בעצם מה הערך לפעולה קטנה ומקומית ? האם היא לא באה רק להשקיט קצת את תחושת העלבון והמרמור (ושוב - המוצדקת !! ) שנוצרה או שהיא באמת תמנע פיגועים עתידיים , כי לא מדובר במלחמה מוכרזת שבה אני יוצאת למבצע גדול שבו יש חשיבות גדולה להכריז הכרזות ולהרתיע להבא.
28 בדצמבר 2011 בשעה 18:52
אנחנו תושבי הצפון, ידענו זאת מזמן. חבל שכשהאמת מתגלה התקשורת לא טורחת לעדכן אף אחד. שעושים פאדיחה צריך לדעת להודות באשמה.