יום רביעי, שעת בוקר כבר לא כל כך מוקדמת, אנחנו מטפסים בארבע מכוניות לאורכה של אום אל פאחם. אני שונאת לנהוג באום אל פאחם, אני מסבירה ליושבים ברכב, שילוב בין נהיגת שטח, לונה-פארק ומערב פרוע, תוצאה של טופוגרפיה והעדר השקעה בתשתיות.
באנו להפגין סולידריות עם תושבי אום אל פאחם למול הפגנת הכוח הפרובוקטיבית של מרזל, בן גביר וצאן מרעיתם. אני מתייצבת היום לא רק מתוך מחויבות למאבק פוליטי משותף. אום אל פאחם בשנתיים האחרונות הפכה לי בית מחקרי, ו”תושבי אום אל פאחם” הם לא גוף אמורפי, אלא שמות, פנים, אנשים שהקדישו לי מזמנם וחלקו איתו את תובנותיהם. המושג סולידריות מקבל משמעות הרבה יותר קונקרטית מבחינתי היום.
באזור בו החנינו וברחוב ליד ישנן קבוצות של שבאבניקים. אנחנו תוהים האם זה סימן ל”בלאגן” הקרב ובא. אולם מאה-מאתים מטרים הלאה, למול כוחות המשטרה, ההרכב משתנה. מלבד מספר פעילי שמאל וקבוצה של נטורי קרתא, ניתן למצוא בעיקר אנשים מבוגרים, מיושבים. גם הצעירים יותר שביניהם אינם רעולי פנים, וכל אימת שהם מנסים אפילו להתחיל בקריאת קריאות הם מהוסים ע”י המבוגרים. ח”כ עפי אגברייה ואחרים מסבירים לנו שישנה החלטה לשמור על מחאה כמה שיותר שקטה ולא להיגרר לפרובוקציה של הימין, לכן גם לא הכריזו הפעם על שביתה כללית. אבל מולנו ניצב כוח משטרה רב, לא פרופורציונאלי לכמות האנשים הנוכחים במקום או להרכב האנושי.
קשה להישאר אדיש למול ים של לובשי מדים שחורים, עטויי מגנים, חלקם רעולי פנים, ובעיקר מחומשים בנשק, סליחה, אמצעים לפיזור הפגנות, מכף רגל ועד ראש. בגוף עוברת תחושת צמרמורת. שרון, אסתר, ואני מתמקמות בשורה הראשונה מול כוחות הימ”מ, במרחק נגיעה מהשורה הראשונה של הכוחות. עוברת לי בראש עוד מחשבה נאיבית, שאם תהיה התלהטות, אולי יהיה משהו “מרגיע” בנוכחות שלי בחזית מול המשטרה. אבל בינתיים, בכל מקרה, שקט, ואנחנו עסוקות בעיקר בלקשקש, לעשן, לתקוע מבטים חזרה לימ”מניקים שספק מנסים לקרוא את הכיתוב על החולצות ספק תוקעים מבטים לא ראויים, ובלתהות האם השקט יישמר, האם העובדה שבשורה הראשונה של השוטרים ניצבים בעיקר קצינים היא סימן לרצון של המשטרה גם לשמור על רגיעה.
אולם ככל שהשקט גובר והזמן עובר, כך מתרבים כוחות המשטרה, נוספים פרשים, וזרנוקית או בואשית (יש חילוקי דעות), ובעיקר ניכר כי גוברת דריכות כוחות המשטרה. הם מהדקים שורות, מדי פעם מרימים מגנים, וכמו נחיל של נמלים, מתפשטים שמאלה וימינה וכבר לא עומדים רק מולנו אלא מקיפים אותנו משלושה צדדים, ומתפשטים לגבעות שליד, לצידי הבתים.
אני תוהה האם הדריכות הזו מסמנת שצעדת הימין הגיעה, מנסה להתמתח ולראות מבין ים לובשי השחורים. מאחור מצד ימין נשמע כאילו יש התרחשות. מאוחר יותר יסתבר כי אנשי המקום זיהו מסתערב, שניסה להלהיט את הרוחות, ודרשו ממנו להזדהות.
ואז זה מתחיל.
צילום: Rami Za
גז, הלם, כדורי ספוג נורים לכל עבר, צללי פיצוץ ושריקת הרימונים באוויר. אני זוכרת בעיקר את ההלם. לפני שאני פותחת בריצה אני שומעת את שרון לידי צועקת, ספק לעצמה ספק לשוטרים “אבל למה? לא קרה כלום!”. אני לא למודת גז, אבל אני לא צריכה את הניסיון המוקדם הזה או את ניסיונם של אחרים על מנת להבין שנורת כאן כמות חסרת תקדים. אני רצה. משהו פוגע בי בקרסול, הסימן העגול הכמעט מושלם שהוא מותיר כנראה מלמד שזה כדור ספוג. עוד כמה צעדים ומשהו פוגע בי גם בקרסול השמאלי, בצד האחורי שלו, ותוך כדי הריצה שוקעת התובנה, שעל מנת לפגוע בי בזוית זו, משהו כיוון אלי מאחור, מהגב. אין לאן לברוח, גז, הלם וספוג מכל עבר, מאחורה, מימין ומשמאל, גשם של עצמים מתעופפים באוויר, רודף אותנו לכל מקום ועכשיו (רק עכשיו!) גם מתווספות האבנים.
צילום: Rami Za
ישנה הפוגה קטנה. אני חוצה בריצה את הרחוב לצד השני במטרה לנסות להיכנס לאחד הרחובות הפנימיים. שוטר מכוון אלי נשק וצועק עלי ללכת מפה, אני משיבה לו “מה נראה לך שאני עושה?”, וחוברת לגיל ולשרון. מתחיל מטח נוסף. בזווית העין אני רואה בית שהקומה הראשונה שלו חצי בנויה. אנחנו רצים לתפוס מחסה בתוך המבנה, גז בריאות וידיים מעל הראש, מגנות פני עצמים מתעופפים. נכנסים למבנה החצי בנוי, אבל רימון גז רודף אחרינו ומתפוצץ ממש לידי. האפקט של הגז בתוך מבנה חצי סגור רק חזק יותר, ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא באמת נחנקת. האלכוהול שמרחתי לא ממש עוזר, ואולי זה מכיוון שלא ממש הייתה שהות למרוח אותו מראש. חוצים את הרחוב שוב, ומבין הדמעות אני קולטת בזוית העין שוטר נוסף המכוון עלי נשק, אני צועקת לו שאני הולכת מפה ושיוריד את הנשק, הוא מספיק קרוב בשביל לשמוע, ותודה לאל גם להוריד את הנשק. רצים לתוך הרחוב ומישהו דוחף לי בצל ליד, אדי הבצל עושים את העבודה, ואני מתחילה להרגיש הקלה. ממשיכים לעומק הרחוב. מחכים, ברקע פיצוצים ותמרות עשן, מדי פעם חבורת צעירים רצה פנימה ובעקבותיהם דולקים כוחות המשטרה ואנחנו רצים עוד לעומק הרחוב.
צילום: Rami Za
בתום שעה נראה כי שכחו הרוחות. חוזרים לנקודת ההתחלה, כוחות המשטרה נעלמו כלא היו, על הקרקע שטיח של תרמילים, קלעי ספוג ושרידי רימוני הלם. מתכנסים ליד המכולת השכונתית. מבטי הכרה, לחיצות ידיים, חיוכים של שורדי קרב משותף. גם זו דרך ליצירת סולידריות.
בדרך חזרה לבועה התל-אביבית חלקי הפאזל של היום הזה מצטרפים לכדי תמונה מדאיגה. התובנה שהמשטרה פעלה ליצור אסקלציה של המצב שוקעת, וההסבר כי אולי היה כאן לא יותר ולא פחות מאשר ניסיון לתרגל ב”חי” השתלטות על מחאה ברחוב הערבי, בהמשך “לתרגיל הטרנספר” לפני כחודש, נראה לי הגיוני מרגע לרגע.
http://www.justjlm.org/646
כ"כ רציתי לבוא!!!
, אז נסתפק בתגובה בעולם קטן.] 
-אוהב ת'עצמו!|
