באמת, הריון לאחר אבדן הריון הוא חתיכת נושא.
זה משהו שכל כך מצפים לו, עורגים אליו, מקווים, מתפללים, מנסים...
ואז כשהוא באמת מגיע- ההרגשה היא כאילו אין מילים, אין יכולת לשאת את כל הרגשות, אולי זה מציף מדי אז סוגרים את התריסים ולא מעיזים להרגיש כלום?
אולי חוויית התקווה שהתנפצה פעם אינה מאפשרת להרגיש כלום מהפחד שמא שוב תתנפץ?
אולי הכאב, על מה שהיה, מתחבר איכשהו לפחד האיום על מה שעלול אולי להיות? (רק שלא, רק שלא, רק שלא!!! אבל הפחד שם... ומה עושים איתו?!)
אולי חוסר רצון להיקשר כי אם ניקשר ואז נאבד, ההרגשה היא שלא נוכל להכיל יותר את הצער הזה...
אולי חוסר רצון לשמוח, כי מיד מבטלים מבפנים: אבל זה הרי כל כך שברירי, ומי אמר שיימשך, ואיך יימשך, ומה יקרה...
הפחד משבית כל רגש אפשרי, אולי אפילו משתק.
נראה לי כאילו כמעט אי אפשר אחרת במצב הזה.
פשוט לא להרגיש, כי אחרת התחושות מורכבות מדי, מסתבכות מדי, כואבות מדי, בלתי ניתנות לחשיבה...
אז לא מרגישים.
אולי עדיף כך.
יקרות,
הריון לאחר אבדן.
קשה מאוד לחוות את כל הפחדים והחרדות, הייאוש והמילים המבטלות, ולצידן את התקווה, הרצון, האהבה, השמחה הזהירה...
קשה לחוות את הכל יחד.
אני מציעה לאפשר לדברים להיות שם עם כל המורכבות שלהם.
להבין שיש גם את זה וגם את זה.
ושהכל כה לגיטימי בתוך ההקשר הזה של חייכן כרגע.
להבין שיש תקווה ואפשר להאמין שיהיה בסדר, ולצד זה להבין שאי אפשר לדעת כלום עד שבאמת המציאות מראה שאכן זה יסתיים בידיים מלאות ובריאות.
הריון לאחר אבדן הוא תקופה מטלטלת וכואבת, מלאה בתנועות בין בליל הרגשות.
מה שאני מציעה זו עבודה פנימית על נשימות, הרגעה כמה שניתן, מחשבה טובה, דמיון טוב של המשך הריון תקין,
וקבלה של המצב הנפשי שבו אתן נמצאות כרגע.
זה מובן ולגיטימי והגיוני כל כך.
ועוד אני מציעה- לעבור כל תקופה בנפרד. לחלק את ההריון לחלקים קטנים. לעבור מבדיקה לבדיקה, או אפילו לחלק לימים. לעבור את היום הזה בהצלחה... זו משימה.
ואחר כך את היום הבא.
תהיו יותר בהווה, פחות בעבר ובעתיד. אנחנו הרי חיות כאן ועכשיו, למרות שהתודעה נמצאת אי שם...
הגוף כאן. ועכשיו. היו איתו.
מחבקת כל אחת ואחת מכן, באהבה!!
(וזה עושה לי הרגשה שצריך לפתוח קבוצת תמיכה לנשים בהריון לאחר אבדן. המממ...)