פורום אבדן הריון (עמוד 33)

בדרך כלל התהליך די דומה, בשינויים קלים. מזמינה אותך להסתכל בשרשור הנעוץ כאן למעלה, על הפלה, גרידה ציטוטק ומה שצפוי בכל אחת מהן.

אני מניחה שאת חווה חוסר ודאות וזה בהחלט לא קל.
מחבקת אותך!!
מה שלומך עכשיו?
ספרי אחר כך איך היה, אם מתאים לך.

עוד לא הייתי בבית חולים, יש לי משבו מאוד חשוב לסיים ביום חמישי, ואז אתפנה באמת לתהליך של סיום ההריון.

היום יש לי תור לרופאה שלי, אולטרסאונד שני בעצם, לוודא שאין שינוי, גם אתייעץ איתה עוד, נראה..וכוללי בתתקוחה שפתאום יתפתח טבעיי. ביננתיים

טרי טרי.
אתמול גרידה, שבוע שעבר ציטוטק.

הלכתי לרופאה בישוב בשבוע -9-10 וכשלא היה דופק שלחה אותי לשם. אמרה לי שהם מחזקים ממש במקרים כאלה והיא אכן צדקה.
עשו us, ולבסוף נתנו כדןרים כי חששתי מהרדמה מלאה...
לא עזר לי. היה לי שלשולים חזקים וכתם והפרשה, ולא יותר מזה.
השבוע חזרתי לרופאה והיא ראתה שהכל מלא, שלחה אותנו שוב למעייני הישועה, שם בדקו אותי שוב עם us ואז החלטנו על גרידה.
למחרת (אתמול) כבר נקבע לנו תור. הייתי צריכה לקחת אנטיביוטיקה ערב קודם, וציטוטק בבוקר כדי להרחיב קצת את הרחם, ולהיות בצום כמובן. קיבלו אותנו באשפוז יום, מחליפים בגדים (חייבת לציין שממש מקפידים שם על צניעות, שני חלוקים קדימה ואחורה), הרופאים באים ומדברים איתך, מסבירים לך, מרגיעים אותך, ממש ממש מחזקים.
מתעוררים בהתאוששות.. היו לי כאבים כמו צירים (זה מה שאמרו לי. אף פעם לא הרגשתי... מתברר שזה בגלל שנותנים גם פיטוצין), הם נותנים משהו חם לשתות אם מבקשים, משהו מלוח, מעדן. גם כשמשחררים אז בנחת. בודקים שהכל בסדר, שואלים...
יצאתי משם בהרגשה טובה בגלל היחס. את הכאב הנפשי עצמו כבר עברתי בשבוע של הציטוטק. גם עכשיו זה קצת קשה אבל אנחנו מחוזקים יותר. ובשבוע שעבר באמת שהיה לי קשה. בכיתי הלוך, בכיתי חזור.. זה מבהיל ועצוב.. ומבינים שזה גם יכול לקרות. וכמו שאמרו לי גם שם וגם המשפחה, השם ברחמים גדולים החליט להפסיק את זה כי כנראה יש משהו לא תקין בעובר והגוף לא יכול להתמודד עם זה. הוא עושה איתנו חסד. ושם אמרו לנו שסה"כ זכינו להיות שליחים לעשות תיקון לנשמה שהייתה אמורה להגיע.


זה הליך קצר ופשוט, אותי זה הלחיץ שפתאום אני צריכה לעבור הרדמה... אני כל כך לא אחת של בתי חולים אז מה פתאום זה עובר עליי כל זה...
אנשים באמת טובים שם. שנגיע לשם רק לטוב בע"ה...

המון טוב.

בכלל התלבטתי אם לפרוק את זה איפה שהוא וכל פעם נכנסתי ויצאתי.. הייתי צריכה כנראה לראות את ההודעה שלך כדי להוציא את זה... כתבתי גם בכלה הדרך..

אני מאוד מאוד מאוד מתלבטת בין ציטוטק לגרידה,
שבוע שאני יודעת שהפסיק הדופק, כמה ימים בכיתי ללא הפסקה, אחרי שבת התחלתי קצת לתפקד, להשלים, היום הייתי אצל רופאת נשים, לעשות אולטרסאונד שני, אפילו שהייתי ללא ציפיות, ובכל זאת. היא הגדילה וחוץ מלהגיד שאין דופק ושום דבר לא מתפתח גם החליטה לתאר שהעובר כבר מתיל להתפרק((( איזה חוסר רגישות, אם זה היה רופא גבר לא הייתי נכנסת אליו יותר.
תודה על התיאור המפורט, נושא הצניות באמת מרגיע, אותי הכי מפחיד בתהליך הגרידה שלא יווצר נזק לרחם/ צוואר הרחם..לכן שוקלת לנסות צייטוטק..אבל כל הטרטור הזה במקרה ולא מצליח הוא כל כך קשה, גם נפשית גם מעשית...
ועוד פעם תודה ענקית על השיתוף! עוזר לי מאוד!

זה ממש קשה לשמוע שאין דופק.. שוב ושוב..... מבינה אותך...
קחי את הזמן שלך להתאבל...
אמרו לי שהכדורים מתאימים עד שבוע מסויים... אחרי זה, זה פשוט לנסות... אני החלטתי קודם לנסות עם הכדורים..
אני בטוחה שהם יעשו הכל כדי למנוע נזק. הרופאה שם ממש הרגיעה אותי... ואני באמת מתפללת שיהיה טוב.... גם אני חששתי מזה ממש ובע"ה נדע את זה רק בהריונות הבאים לא?

מאחלת לך בריאות וטוב! מחזקת ממש!

מתי שחררו אותך, כמה זמן לקח כול השהות בהית החולים?

מאוד מלחיצה אותי הסיטואציה להיות אישה יחידה , במצב כזה חשוף ופגיע בין רופאים ומרדימים גברים

הייתי איתי עד שנרדמתי.
ממש אמרה לי כל הזמן דברי חיזוק. עודדה אותי ממש. מאחלת לך שגם לך יהיו אנשים טובים כאלה.
היתה אישה נוספת, אולי היא המנתחת, לא שאלתי אפילו.
והיו שניים שלושה נוספים, שני מרדימים אני חושבת ומנתח נוסף.
במעייני הישועה ראיתי בתקנון שתמיד תהיה נוכחות של אחות או מלווה כשגבר בודק אישה. בטוחה שקל וחומר בניתוח כזה היתה נוכחות של רופאה. האמת, לא שאלתי... ישנתי חזק

, כי לא יהיה לי מלווה, סביר להניח שבעלי יביא אותי ויחזור לקחת, וכל כך דאגתי איך יהיה כל הזמן הזה לבד שם, מי ישמור לי על התיק וכו'

על זה....
אין מישהו אחר מהמשפחה, חברה?
הוא לא יכול להישאר איתך?

וכמובן שאת מקבלת כמה ימי מחלה...

לקח שעה בערך עד שהכניסו אותנו, מהסיבה הפשוטה שלא היה מקום..... ואז עוד שעה בערך עד שנכנסנו לניתוח..
לפי מה שבעלי אמר, הייתי שם בערך שעה... לפחות מהרגע שהוא יצא ועד שנכנס חזרה... התאוששות של שעתיים שלוש לדעתי וכבר הייתי יכולה לצאת..

מעניין אותי לדעת מדוע הרופאים אומרים שאין מה לעשות מלבד לחכות. תוכלי לשתף מעט על ההפלות הקודמות- כיצד הן קרו?
חיבוק על כל זה. מאוד.

אני שומעת ממך חוסר רצון להתחבר לעובר או להריון,
שומעת ממך פחד גדול וכאב על מה שהיה, שמחובר במידת מה למה שכאילו, אולי, עתיד להיות.

אני חושבת שאולי היינו רוצים להכין את עצמינו מראש לגרוע מכל כדי לא להיפגע או להתאכזב כאשר הוא מגיע, אך מצד האמת אין בזה ממש. אולי זה לא באמת יעזור לנו בזמן אמת...
אני מתכוונת,שדבר כזה הוא תמיד מזעזע ותמיד קשה ביותר, ונראה לי שחבל לסבול מראש, לוותר מראש, להתאכזב מראש, רק כדי לא להתאכזב אחר כך.
אם תקרה חלילה הפלה- זה יאכזב וידכא ויגרום לכאב כשזה יקרה. כנראה.
בינתיים, כל עוד לא קרה... אולי שווה דווקא לעבוד על כח, אופטימיות ושמחה, לפחות שבזמן הזה תהני...?

מישהי אמרה לי פעם שגם אם יודעים שמשהו רע עומד לקרות, אף פעם אי אפשר באמת להתכונן אליו עד שהוא ממש קורה.
אני כן מציעה להיות ערניים לאפשרויות השונות, אבל כן לתת דגש על הנאה, על הרגעה ועל תקווה. אולי הפעם יהיה שונה....?

אני חושבת שבגלל שאין הרבה מה לעשות, לפי דברי הרופאים, התחושה היא שזה קשה שבעתיים. זה רק לשבת ולחכות. קשה.
מציעה לעבוד על נשימות,על דמיון טוב לאו"ס טוב, ועל אופטימיות.
ואם קשה להתעסק עם זה- לנסות להעסיק את עצמך עם דברים אחרים.

מחזיקה לך אצבעות!!!

אני בהריון אחרי הפלה
מודה לה' הודיה ענקית!
ומצד שני מרגישה שאני בהכחשה.
אני מלאת פחדים.
התקופה הזאת עד לבדיקת דופק פשוט סיוט.
ממש קשה לי.
במתח נוראי ממה יהיה.

רוצה כבר להעיז לשמוח

בעז''ה שיהיה לכן הריון בריא ושתצאו בידיים מלאות!

אחרי 2 הפלות. האחרונה הייתה טראומטית גם נפשית.. מגלה לפני שבועיים היריון.. ומאז במן אפטיות. אין סטרס. אין שמחה. אין עצב. אין כלום.. חוץ מתפילה לה' כל יום.. חוץ מלתת צדקה כל יום כדי להציל את העובר. חוץ מלשאת מאגניט= חתיכת ברזל..(קראתי בליקוטי עצות שזו סגולה למפלת). חוץ מלהכריח את הבעל להגיד את הקטע מתפילת חנה של הצדקה והתפילה שאישתו לא תפיל. חוץ מזה שאני אומרת את כל התפילות בתפילת חנה שיש(של האישהבימי היריונה)... כי לא נשאר לי כלום חוץ מזה. כי שום רופא לא מאמין אחרי הבדיקות שעשיתי שיש משהו שאפשר לתת. כי אין שום אינדיקציה שיש. עשית כל השתדלות... החרדות לא מתפרצות.. כי אין לי כח לעצור את החיים.. אני מובילה. לא ההיריון כמו פעם קודמת.. אני אשמח ואחיה עד אבוא שילה.. עד ההתמודדות הבאה...מקווה שזאת תהיה הלידה, ההתמודדות הטובה היחידה והבריאה.בשורות טובות לכולן. יקרות ואהובות

באמת, הריון לאחר אבדן הריון הוא חתיכת נושא.

זה משהו שכל כך מצפים לו, עורגים אליו, מקווים, מתפללים, מנסים... 

ואז כשהוא באמת מגיע- ההרגשה היא כאילו אין מילים, אין יכולת לשאת את כל הרגשות, אולי זה מציף מדי אז סוגרים את התריסים ולא מעיזים להרגיש כלום?

אולי חוויית התקווה שהתנפצה פעם אינה מאפשרת להרגיש כלום מהפחד שמא שוב תתנפץ?

אולי הכאב, על מה שהיה, מתחבר איכשהו לפחד האיום על מה שעלול אולי להיות? (רק שלא, רק שלא, רק שלא!!! אבל הפחד שם... ומה עושים איתו?!)

אולי חוסר רצון להיקשר כי אם ניקשר ואז נאבד, ההרגשה היא שלא נוכל להכיל יותר את הצער הזה...

אולי חוסר רצון לשמוח, כי מיד מבטלים מבפנים: אבל זה הרי כל כך שברירי, ומי אמר שיימשך, ואיך יימשך, ומה יקרה...

הפחד משבית כל רגש אפשרי, אולי אפילו משתק.

נראה לי כאילו כמעט אי אפשר אחרת במצב הזה.

פשוט לא להרגיש, כי אחרת התחושות מורכבות מדי, מסתבכות מדי, כואבות מדי, בלתי ניתנות לחשיבה...

 

אז לא מרגישים.

אולי עדיף כך.

 

יקרות,

הריון לאחר אבדן.

קשה מאוד לחוות את כל הפחדים והחרדות, הייאוש והמילים המבטלות, ולצידן את התקווה, הרצון, האהבה, השמחה הזהירה...

קשה לחוות את הכל יחד.

 

אני מציעה לאפשר לדברים להיות שם עם כל המורכבות שלהם.

להבין שיש גם את זה וגם את זה.

ושהכל כה לגיטימי בתוך ההקשר הזה של חייכן כרגע.

להבין שיש תקווה ואפשר להאמין שיהיה בסדר, ולצד זה להבין שאי אפשר לדעת כלום עד שבאמת המציאות מראה שאכן זה יסתיים בידיים מלאות ובריאות.

 

הריון לאחר אבדן הוא תקופה מטלטלת וכואבת, מלאה בתנועות בין בליל הרגשות.

 

מה שאני מציעה זו עבודה פנימית על נשימות, הרגעה כמה שניתן, מחשבה טובה, דמיון טוב של המשך הריון תקין,

וקבלה של המצב הנפשי שבו אתן נמצאות כרגע.

זה מובן ולגיטימי והגיוני כל כך.

 

ועוד אני מציעה- לעבור כל תקופה בנפרד. לחלק את ההריון לחלקים קטנים. לעבור מבדיקה לבדיקה, או אפילו לחלק לימים. לעבור את היום הזה בהצלחה... זו משימה.

ואחר כך את היום הבא.

תהיו יותר בהווה, פחות בעבר ובעתיד. אנחנו הרי חיות כאן ועכשיו, למרות שהתודעה נמצאת אי שם... 

הגוף כאן. ועכשיו. היו איתו.

 

מחבקת כל אחת ואחת מכן, באהבה!!

 

(וזה עושה לי הרגשה שצריך לפתוח קבוצת תמיכה לנשים בהריון לאחר אבדן. המממ...)

תודה על התגובה המושקעת והארוכה,

תודה על ההכלה וההבנה.

 

את מדהימה!

 

 

(וכאן זה סוג של קביצת תמיכה)

עוד לא עשיתי בכלל את הבדיקות דם, אמרו לי לבוא עוד שבועיים בערך. אבל אני ממש לא רגועה.. נורא חוששת מהתוצאות.
מפחיד אותי להזריק לעצמי ועוד בבטן... מקווה שלא אצטרך, אבל החשש לא עוזב אותי..

לכן רציתי לשמוע ממישהי שעברה את זה, מה היא מספרת.. והאם נשארים על הבטן סימנים של דקירות... לא שאכפת לי הבטן שלי לא מהממת, אבל עצם הסיבה שאלה סימנים של דקירות עושה לי דיי רע...
אני כאילו במקום של חשש מתוצאות של בדיקות שעוד לא התבצעו, וכבר אוכלת סרטים שאני צריכה לעבור את זה..

חושבת איזה חודשיים מורטי עצבים מחכים לי.

עוד שאלה - הריון אחרי עובר ללא דופק בשבוע 16+ נחשב הריוו בסיכון? ואם כן אז מה ההשלכות של זה?

וקצת יותר "מהבטן" - כשקלטתי היום מה זה אומר אם יש לי קרישיות יתר כעסתי כל כך כי חשבתי על זה שאם ייצא חיובי יהיה לי כל כך קשה לקבל את זה ואני אכעס ואבכה ואבטיח שאני לא מוכנה ככה לעבור הריון ואני מוותרת על הכל..... אבל אני לא באמת אוותר ואני אדקור את עצמי כמה שיהיה צורך, והמחשבה הזאת עוד יותר גרמה לי תסכול כי זה כמו מקום ללא מוצא, שהרצון שלי גובר על הכל גם אם זה מכעיס ומעצבן אותי אני כאילו אעשה את זה בעל כורחי כי אני אעשה הכל בשביל עוד ילדים...

זהו. יצא מבולבל ולא ברור כי אני כותבת ובוכה... דיי נסערת.... סליחה 😣

הלוואי שתצליחי להכניס אופטימיות עד הבדיקה,
בע"ה עוד יכול להיות שהכל תקין. יש תקווה!
קשה. קשה לאחוז בתקווה. כל כך מבינה אותך.

בעלי מנסה להבין למה אני מתעסקת בזה..
נורא קשה להסביר כי לכאורה אין סיבה בעולם.. אף אחד לא איבחן לי כלום... אפילו עוד לא לקחו לי דם עוד אין מה לבדוק....

ניסיתי להסביר לו ואמרתי לו שכשנודע לנו שהעובר מת אף אחד לא הכין אותנו לזה.... לא היה סימן מקדים, לא היה זמן לתפילות, לא היינו בין ייאוש לתקווה... זה פשוט היכה בנו. הוא מת. וזהו. עובדה גמורה.
ואני במקום שלא רוצה שוב להיות מופתעת... רוצה לדעת מה מצפה לי... רוצה לדעת מה המשמעויות של הבדיקות שאני הולכת לעשות.
כי עכשיו כשאני קוראת על זה יש בי תקווה שלא אצטרך. עם כל הפחד והחשש הגדול ובאמת שזה נורא מלחיץ אותי ככל שאני קוראת, אבל אני לומדת מה זה עם תקווה שאני סתם לומדת...... כך שבע"ה כשיתברר שהכל בסדר אשמח כל כך. ואם ח"ו אגלה שיש בעיה, אז אדע במה מדובר, ולא אקבל את זה כרעם ביום בהיר.

זה הכי טוב שהצלחתי להסביר.

לא נראה לי שהוא הבין 🤷‍♀️

גם אני מרגישה שנהייתי ככה.
יותר מחפשת לדעת מה קורה אילו כך וכך.. ובאופן כללי יותר להיות מודעת למנגנון הפוריות ואיך הוא עובד וכו'
יש בזה קצת אובדן התמימות
מרגישה על עצמי שאני מנסה לשים לב שזה במינון, מצד אחד כמו שאמרת הידע מרגיע, מצד שני 'מוסיף דעת מוסיף מכאוב' וצריך לדעת איפה לעצור...
בגלל שפעם אחת היינו בצד הלא נעים של הסטטיסטיקה אז התחושה היא שתמיד משהו יכול להפתיע ח"ו. אבל למרות שנכווינו אני משתדלת להאמין בטוב, להאמין שבדכ הדברים הם פשוטים. לזכור שרוב ההריונות מסתיימים טוב. מנסה לאחוז בשאריות התמימות ולא לתת לה ללכת.

יכולה להגיד לך על עצמי שהיה לי כביכול "הכנה" כי שבוע ומשו לפני ההפלה היה לי דימום וכבר התחלתי לחשוש שמשו לא טוב.
ולמרות שקצת הכנתי את עצמי, זה תקף אותי כרעם ביום בהיר. יש דברים שאתה אף פעם לא יכול להיות מוכן אליהם! ואני עוד חשדתי כבר לפני הבשורה שמשו אולי קורה, ועדיין שום דבר לא הכין אותי לזה... זה פשוט בום. אז קל וחומר את שלא היה לך שום הכנה.

קודם כל לגבי אובדן התמימות, אני קוראת לזה אובדן של ביטחון בטוב. וכן, זה באמת הולך לאיבוד וקשה להחזיר אותו.... היה לנו ביטחון שיהיה בסדר... היה לנו קל יותר להאמין שיהיה בסדר.. ואחרי שנפל עלינו משהו, אנחנו כל הזמן במוכנות, שלא נופתע שוב....

לגבי זה שהייתה לך איזו הכנה, את אומרת שתכלס זה לא באמת הכין אותך... וזה כל כך נכון... המוח שלנו כנראה שומר עלינו באיזה מגננה כזו שלא נפנים ולא נבין..
אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הזיכרון הזה ששכבתי באולטרסאונד והייתה דממה... והרופא המשיך לבדוק ולא אמר כלום... וניסיתי להבין למה הוא לא מדבר ולא אומר מה הוא רואה.... ניסיתי לחשוב על סיבות... אבל לא עלה לי בראש שהעובר מת. שאין דופק. חשבתי שפשוט הוא לא משמיע לי את הדופק ותהיתי למה, לא עבר לי בראש שפשוט אין!! אין מה להשמיע....
ואז כל פעם ששיחזרתי את מה שקרה הרגשתי מובכת.... איך שכבתי לי שם ולא הבנתי כבר מהשקט..... איך שכבתי שם והוא היה צריך להגיד לי, ולא הבנתי לבד.....

אבל אני יודעת, שלכאורה לא הייתה לי סיבה בעולם לחשוב אחרת.... היה לי ביטחון בטוב.

במיוחד לא בשבוע כזה של ההריון.
כבר עברת את השליש הראשון. למה שתחשבי על זה?

ומעניין שגם אני לא יכולה לשכוח את השקט ההוא. הארור.
ואני דווקא הבנתי כבר מה זה השקט הזה (כי היתה לי "הכנה"), אבל כל עוד הרופאה לא אמרה, החזקתי בתקווה שאולי אני מדמיינת. עד לבשורה. זה שקט שלא ישכח לעולם.

(מבחינתי חלק מאובדן התמימות זה אובדן של המחשבה שהדברים הם פשוטים וטובים, מתחתנים אופס יש בטן אופס יש ילד.. זה התמימות...)

להרגיש שיש מי שמבינה מה עברתי..

קשה לשתף את מי שלא מבין (ושלא יבינו בע"ה)

שהידע הזה לא יכניס אותך לסרטים, כי אז הוא מחליש דווקא ולא נותן כח.

לאט ובזהירות.

חיבוק!

אבל אין אופציה לקחת כדור במקום הזריקה?.. ניסית לברר? 

 

זה מתחלק בין השקפות שונות של רופאים.
כן, זה באמת קל יותר רק לבלוע כדור קטנטן...

או בעיה מינורית של קרישיות.
ככה הסביר לי רופא.
אני לקחתי אספרין בערך שבועיים

כל רופא בסופו של דבר הולך לפי המחקר שבו הוא מאמין, לפי הדרך בה הוא מרגיש שהכי נכון ללכת. 

כמובן יש את המיינסטרים, את מה שרוב הרופאים אומרים, ויש את הסוגים השונים של האמירות בקצוות.
יש כאלה שנותנים רק אספירין לבעיות קרישיות, יש כאלה שממליצים על קלקסן. יש כאלה שממליצים על קלקסן במינון נמוך, מניעתי (40 מ"ג), יש כאלה שנותנים במינון טיפולי (60 מ"ג) ויש כאלה שנותנים מינון גבוה יותר.

אישית קיבלתי קלקסן במינון גבוה למרות שבכלל בדיקות הקרישיות שלי היו תקינות... סליחה שאני מבלבלת אתכן אך זה אכן היה כך. בנוסף, קיבלתי אספירין...

(מי שרוצה להבין לעומק מוזמנת לבוא פעם להופעה שלי בה הסיפור שלי נפרש במלואו ואולי אז יהיה מעט יותר מובן...)

פעמים רבות בשלב ראשון כשדברים נודעים לנו- יש הצפה ראשונית של שאלות, רגשות ומחשבות סביב הדברים. קשה לעכל.
אחר כך לאט לאט אפשר להירגע ולהניח כל דבר בפינה שלו,בתיבה שלו,לסדר רגשות ומחשבות במקום המתאים להן- ולהתארגן על התמודדות נכונה לנפש.

אני קוראת אותך ושומעת בדברייך עצב עמוק על המצב שנקלעת אליו,
הרבה כאב,
חוסר וודאות,
ויחד עם זה כעס על מה שקרה ועל ההשלכות שאולי עלולות להיות.

כעס הוא בריא, הוא מאפשר לך לתת תנועה בנפש לדברים. בעיניי זה נפלא שאת מבטאת כעס, כי זה אומר שאת עובדת עם הרגשות שלך ולא מטייחת או משטחת אותם. את מודעת למה שאת חווה ולפחדים שלך, את חשה כאב וכעס ואת מבטאת אותם. זה נהדר.

אני רוצה לומר לך שלא תמיד הבדיקות אכן מראות שיש קרישיות יתר. לפעמים כן ולפעמים לא.
מעניין לציין שלפעמים יש נשים שדווקא היו רוצות לדעת שיש להן משהו כזה, כי אז הן יכולות לדעת מה היתה הסיבה למה שקרה. וגם לדעת שיש פיתרון. הזריקות בהחלט עוזרות להשאיר את הריון פועם וחי. הן באמת מצילות נשים רבות!
עם זאת,אני מקוה בשבילך שלא תהיה קרישיות והדברים יראו שאת בריאה ואין בעיה כלשהי.

ביחס לשאלות ולרגשות המציפים-
אני מציעה לחלק את התקופה הזו לחלקים קטנים. התמודדויות קטנות. אל תראי הכל כגוש אחד בלתי עביר, חלקי את ההתמודדות ליום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע.
כך קל יותר לעבור שבועות של המתנה לתוצאות.

בנוגע להזרקה-
גם אני פחדתי מהזריקות ולא היה נעים להזריק, אך התרגלתי... זה להזריק בצד הבטן ולא בבטן עצמה.
יש כל מני טריקים שעוזרים,למשל אפשר לשים קרח לפני כן ואז הזריקה פחות כואבת.
בסופו של דבר עזר לי לזכור שאני עושה זאת עבור הבת שלי.
זה חיזק אותי.

אבל... רגע.
את עוד לא שם.
קחי את הדברים לאט.

שרשור על קלקסן יבוא בנפרד בימים הקרובים.

חיבוק

כמה סבלנות יש לך לענות לכל אחת תשובה מפורטת מהלב.
מדהים!

אני יותר רגועה היום.
קצת עצובה, כי מעכלת שיש לי חודשיים וחצי לחכות.. ונראה לי שככל שאחכה יהיה לי מפחיד יותר אחרי זה בהריון. לא יודעת אם זה נכון...
אבל כאילו הפחדים והחששות שוקעים בינתיים.. ואז הם יצופו ויעלו בהריון וזה יהיה מרוחק ומאיים. אולי אני סתם מדמיינת את זה ככה.. כרגע זה עוד טרי ונראה לי שאם כבר אז להיכנס להריון כשאני בתוך זה, ולא אחרי זה להציף את הדברים מחדש...
אבל זה לא משנה, אין לי כאן אופציה אחרת, אני צריכה לחכות אם אני רוצה לדעת מה המצב שלי בבדיקות דם.

מנסה לחשוב על דברים שאני ארוויח בחודשיים וחצי האלה... אולי אעשה דברים כיפיים שאי אפשר בהריון.... צניחה חופשית וכאלה... יכול להיות מעניין להעביר את הזמן בדברים כיפיים...

בינתיים תודה לל, ולכל מי שעוזרת ועונה ❤️
בשורות טובות לכולן

מה הכי קרוב לך?

פעם שעברה לפני כמה שנים ,עשיתי גרידה בשערי צדק ויצאתי קצת בטראומה מההתנהלות שהיתה שם. יכול להיות שהשתפר בינתיים? או שיש המלצה על מקום אחר?

הפלה בכדורים דרך הנרתיק לפני קצת יותר מחודש היה ממש בסדר בהתחלה הייתי במיןן הרגיל כדי לאשפז אותי אחכ הלכתי למיןן נשים הגעתי ב9בבוקר ב1 בצהורים הייתי בבית.

תוך כמה זמן אפשר לחזור לעבודה אח"כ מבחינה גופנית?

אני פשוט עצמאית והתחייבתי לדברים ובנוסף יש לי ילד שנשאר איתי בבית אז צריכה לדעת אם אוכל להסתדר איתו לבד או לבקש מבעלי שיקח חופש?

 

אבל ממליצה שהיה לידך משהו כי לפעמים יש כאבים שקשה לתפקד איתם

אצלי אחרי כמה ימים כבר הייתי בסדר גופנית. (נפשית לא )

רופאים נותנים בדרך כלל בין שלושה ימים לשבוע,
לפעמים יש דימומים חזקים או כאבי בטן.
היכולת הגופנית תלויה באישה ומשתנה מאישה לאישה. כך גם היכולת הנפשית.
בעיניי, נכון יהיה לקחת פסק זמן למנוחה ולעיכול של מה שאת עוברת,לפני שתמשיכי במירוץ.

הייתי ממליצה לך להיעזר במישהו ולנוח עוד כמה ימים.
שלושה ימים זה מעט לדעתי.

חיבוק!

הלכתי לעשות את ההפלה בציצוטק בבי"ח אחר, הכל היה בסדר,
אחרי כמה ימים הגיע דימום מטורף והלכתי למיון בשע"צ. כולם שם פשוט מלאכים, אין לי מילים פשוט כולם מקסימים. ועברתי גם גרידה.
אז מי שצריכה הפלה, ממש ממליצה על שערי צדק.

עברת ציטוטק, דימום כבד, מיון... חתיכת חוויה קשה! חיבוקים על זה.
ושמחה לשמוע על היחס הנעים ומקסים שקיבלת שם!
תודה שחזרת לספר.

מה שלומך עכשיו? כמה זמן עבר?

חיבוק!
ואיזו התרגשות!! בשעה טובה ומבורכת!
בע"ה בידיים מלאות בלב שמח והמון בריאות!

משהו לא ברור.. שנה שעברה היה גם חשד כזה עם fsh גבוה לא בימים הראשונים של המחזור. בגלל התוצאה נשלחתי לבצע amh שיצא גבוה מאוד (10.5) . היו שתי שאיבות בשתיהן היו 11/14 ביציות, 80% הפריות ולא מעט עוברים. בבדיקות של זקיקים בתחילת מחזור היו בין 16-18 זקיקים.
לא ברור.. נשלחתי לעשות שוב amh.
ואני בכלל מוגדרת פוליצסטית. איך גם פוליצסטית וגם רזרבה נמוכה?
אני ככ מבולבלת ובעיקר מתה מפחד

או ההלם שמתעורר אחרי ממצא רפואי כזה או אחר הוא עצום. מתעוררים אלפי רגשות.
כאב אכזבה, בלבול . פחד, אשמה, אולי גם בושה.
חרדה, יאוש, כעס....
הרגשות מסתחררים ומסחררים, ממלאים כל פינה, וכמעט שאין מוצא מלבד להיות מוצפת וכואבת...
אז חיבוק לפני הכל על ההצפה והפחדים, קשה להכיל דברים כאלה, זה הלם מוחלט!

לגופם של דברים, איני יכולה לומר לך הרבה בהקשר הרפואי.
יש הרבה סימני שאלה באשר למצבך ההורמונלי ולמצב הביציות, אך אין זה המקום לדון אלה כל או לאבחן משהו.
מה שכן אני יכולה לומר לך בוודאות, ומנסיון חיים, אלה כמה דברים.

א. היאוש נוטה להשתלט מוקדם מדי ומהר מדי. אמירות שנובעות מפחד ומכאב עלולות להשתלט על הכל ולצבוע הכל שחור. זה בסדר לכאוב ולהרגיש בלבול, רק לזכור דבר אחד:
אחרי שעובר גל הכאב אפשר להרים ראש ולחשב מסלול מחדש. אפשר לחשוב על עוד אפשרויות ועוד כיוונים.
היאוש מסתיר אותם, אבל יש דרכים נוספות מעבר למה שהיה עד כה. ואחרי שההלם יירד מעט, ניתן לחשוב מחדש.

ב. התייעצות עם רופא אחד אף פעם אינה מספיקה. לא במקרה בו אומרים לכם אמירה כה ברורה שאי אפשר יותר. לכו לכמה רופאים. התייעצו עם עוד מישהו. בדקו מי מומחה בעניינים הללו ולכו אליו. אל תתייאשו מרופא אחד וגם לא משניים. עשו בירור כדי לוודא שבאמת בדקתם כל כיוון.
זה מצריך כוחות נפש ולכן אל תעשי זאת מיד. תני לעצמך לעכל את האמירות והרגשות, אבל אל תניחי לאמירות כאלה לשקוע אל תוכך כה מהר.

ג. גם אם אין אפשרות ממש ממש להביא ילד מהרחם שלך- ניתן לעשות מעשה ולהביא ילד לבית במגוון דרכים אחרות. אם זה חשוב לכם אפשר לעשות תהליכים בהקשר הזה.
זו אמירה קשה והיא מקדימה את המאוחר כי לפי הבנתי עוד לא נסגרה סופית האפשרות. אבל אני מניחה אותה בכל מקרה כדי שתדעי.

ד. הבלבול לפעמים מכניס למסקנות ולפעמים זה לא המצב לגמרי. המתיני קצת ובדקי שוב מה קורה בשדה הרפואי.

את כל אלה אני אומרת לאחר שרופא אחר רופא אמרו לי שלא כדאי, שלא אוכל להרות עוד, שעדיף לי לא לנסות להיכנס שוב להריון כי זה סיכון גבוה מטורף... ואני כמעט התייאשתי אבל בכל זאת הלכתי לעוד כמה רופאים... ומצאתי את האחד שלקח על עצמו להשגיח עלי צמוד, נתן לי תרופות שמתאימות למצבי, וטיפל בי... עד להבאת עוד ילדה לעולם.
לא לכולן זה קורה אבל כולן יכולות לבחור מה לעשות בתוך זה. ואני מאמינה שגם את יכולה לבחור לעשות דברים אחרים, אם תרצי בכך.

מחבקת אותך ומקווה שדבריי מעודדים ומחזקים,
כואבת את כאבך מאוד מאוד מאוד ומבינה את ההלם שבו את נמצאת, חוויתי הלם כזה כמה פעמים... זה חתיכת סיוט.

חיבוק!!!

בניגוד לכל התחזיות מכירה כמה זוגות שזוג אחד אחרי 17 שנה יש להם ילד כבר בוגר ולא רק אחד.
אז למי מי שמפתח של ילודה זה הקב"ה שהוא יפתח במהרה את אוצרו לכל עמו .

בהצלחה, בבריאות, בידיים מלאות בע"ה!

גם אני פחדתי מהציפייה הזאת שוב כל חודש...
ועכשו אני בהריון שוב ב"ה ובחרדה

טוב שאת רואה אותו ונותנת לו מלים.

בתהליך של אבדן הריון,במיוחד הריון ראשון, ההרגשה היא של אבדן הבטחון בטוב הפשוט, בתמימות הפשוטה שתמיד חשבנו עליה: הריון=תינוק.
פתאום קשה לנו לשאת את ההריון עד הסוף כדבר מובן מאליו, פתאום קשה להבין איך בכלל נעבור את כל התקופה הקרובה בלי מחשבות על אבדן, בלי חרדות, בלי פחדים...

הפחדים טבעיים ההגיוניים, האמון הטבעי שלנו בסדר העולם נשבר. עכשיו הכל לא ידוע בהקשר הזה. וכבר לא בטוח.

אני שולחת לך חיבוק גדול מכאן, באהבה גדולה, ומקווה איתך שהדברים יקרו באופן הנכון לך. שתצליחי להכניס שלווה ושמחה גם לתוך התקופה המתוחה הזו.
באהבה.

האבדן של הבטחון הברור שהריון=תינוק.

 

מאמינה שעד הלידה הראשונה בעז"ה, הבטחון הזה לא יחזור

זה כאילו לא אפשרי.... אי אפשר להאמין שהגיוני שיקרה...
(אבל אנחנו יודעים שיכול להיות, ושזה קורה המון, ורוב ההריונות מסתיימים תקינים עם תינוק חי, כן...? בכל זאת כה קשה להאמין. עד שזה קורה לנו. אמן במהרה.)

לפעמים יש סימנים מובהקים כבר ממש בהתחלה, אך לרוב הם מופיעים כארבעה שבועות לאחר תחילת ההריון.
כל אישה וגופה, קשה לדעת מהם התסמינים המדויקים.
אני רק חושבת לעצמי שזה גוזל כל כך הרבה אנרגיה- הציפייה הבלתי פוסק, ההקשבה הפנימית לכל רחש מבפנים, הפרשנויות השונות למה שקורה בגוף...
זה באמת קשה להמתין.
חיבוק!

יום אחרי ההפלה שלי.. בעלי לקח אותי לבית קפה להתאוורר אחרי החוויה שעברתי... קניתי שמלה .. וכבר לבשתי אותה פעם שניה ואם מישהו שואל עליה ומחמיא אני מספרת שזאת שמלת ההפלה שלי.. היא נקנתה כדי לנחם אותי על ההפלה. ואני כל כך מחוברת אליה ואוהבת אותה. יש בה מן תקווה.. חח לא יודעת להסביר... אני מאמינה שקנית אותם תוך כדי שאת בההיריון תקין וזה פשוט מזכיר לך אותו.. את לא חייבת ללבוש אותן.. או להרגיש מוזר שאת לא רוצה. כל מיני דברים בחיים שלנו מזכירים לנו תקופות. תני ללב שלך פה להנחות אותך. ממליצה לך לקנות כמוני בגד נחמה. הלוואי ויעזור לך כמו שנייחם אותי

מצד אחד זה אכן מתקשר לשם וזה כואב ומכאיב.

מצד שני, הייתי כן מנסה לעשות עבודה פנימית על שחרור השמלות והבגדים היפים הללו מקישור אוטומטי להפלה.
זה לא שבאמת משהו בהן קשור... זה רק משהו שהמחשבה שלך עושה בראש. אבל אין באמת קשר.
חבל לי לחשוב עליהן מיותמות ולא נלבשות לעולם...

הייתי עושה מאמץ מחשבתי מכוון להוציא אותן מהמקום המתקשר להפלה, ואף מקשרת אותן באופן מכוון למשהו אחר,משמח (נניח חג).

לא קל, אבל אפשרי.
בעיניי שווה לעשות עבודה פנימית של הפרדה בין החוויה הקשה לבין הרבה דברים שאנחנו 'מדביקות' אליה באופן לא מודע. תיזהרי שלא יידבקו דברים נוספים, זה גורם לחיים להתכווץ מעט אם נמנעים מעוד ועוד דברים שמזכירים.

חיבוק חם. חג שמייח!!

רוצה לספר לך שאני עונדת יום יום טבעת שבעלי קנה לי אחרי שעברתי לידה שקטה של תאומים.

הטבעת היתה מיועדת לסמל את הלידה המשמחת אך לצערינו קיבלתי אותה בנסיבות עצובות.

 

בעיניי זה מסמל המשכיות. שמחה. רצון להתקדם ולהאחז במה שיש ושיהיה.

 

קחי את השמלות האלה, תחדשי אותן בשבת. ותעבירי להן ייעוד למקום נקי,ף שמח, ממשיך וטוב!

 

חיבוק יקרה.

וגרמת לי לראות את כל אלו גם על עצמי
תודה

איזה כיף ומרגש לקרוא❤️

על היכולת לראות גם את הטוב בתוך הקושי
ואפילו את הטוב שצומח בך דווקא מתוכו.
מרגש ומפעים!!

תודה לך ❤

הכאב שלנו גדול וקיים ונוכח

אבל ההארות האופטימיות חשובות כל כך ומחזקות

ובתוך הכאב כל כל חשוב ונכון למצוא את האור והטוב

אני במסע כבר 11

ועברנו כל מיני "הרפתקאות"

ותמיד כשאני מסתכלת אחורה אני יודעת בוודאות שגדלתי וצמחתי

זה לא מעלים את הקושי אבל מרגיש לי שה' מכוון את צעדי ומלווה אותי בכל רגע רגע

והשבוע זכיתי לניסיון נוסף, קשה מאוד. לא מתחום הפוריות...

וראיתי שכוחותי רבים...

 

שנזכה לראות תמיד את הטוב

ושנזכה לשמחות רבות בבריאות ובטוב

ותמיד משמח לגלות כמה גדלנו בעקבות הנסיונות ומתוכם.

לא שביקשנו אותם... אבל אם כבר הגיעו- טוב להרגיש את הגדילה והצמיחה.
מה שנקרא- 'כאבי גדילה'...

בסוף הפכתי שירשור אופטימי לפסימי🤦‍♀️
הכוונה שלי היתה שחשוב להעלות גם דברים אופטימים.. ומשמח אותי שפתחו שירשור כזה...
שנזכה לראות טוב

בעיניי היא דווקא מורכבת מעיניים פקוחות,
מראייה בהירה
מיכולת להבין מציאות מורכבת
ובכל זאת לקוות לטוב.

וזה מה שהיה בהודעה שלך, בעיניי.

חג שמח יקירה! ❤

אני חושבת שאחרי גרידה הגוף פשוט מוצף בכל מני הורמונים ויש קצת בלגן... אז הכל אפשרי..
אני למשל טבלתי רק אחרי חודש וחצי, ואז ואחרי שבוע קיבלתי מחזור. משהו שלא קרה לי מעולם.
הכל עכשיו מסיבת הורמונים גדולה....
אני מאמינה שלאט לאט זה יסתדר...

מה שבגרידה הקודמת לא היה..

(בדקת בדיקות הורמונלית?)

לפעמים האיזון אמנם נמצא אך הדימומים מוצאים את דרכם החוצה... אולי אם את רוצה לברר מה זה, בקשי מהרופא לבדוק אם זה מהרחם. אולי זה פצע? (אם זה חום אז כנראה שלא, אבל למדתי בחיי שבאמת אי אפשר לדעת...)

ותשמעי, אי אפשר ללמוד מהפלה אחת להפלה שניה.
בכל חוויה הגוף מתמודד אחרת.
זה מה שקורה עכשיו, בניגוד לפעם הקודמת שקרה אחרת.מה לעשות... הגוף גם משתנה בין הפעמים...
חיבוק.

והרופא שלי טען שאני אחרי ביוץ.. יש לי תור אליו רק עוד שבוע וחצי..
(פרוגרסטרון 27.5, lh 10.4 וe2 664 )

שוב, הגוף משתנה מפעם לפעם ולפעמים מפתיע.

תרגישי טוב!

אני זורמת בגדול סתם זה פשוט מוזר ..

שבתחום של הורמונים, במיוחד לאחר הפלות למיניהן-
הדבר הקבוע ביותר הוא... ששום דבר לא קבוע ולא צפוי.

צר לי...

פעמים רבות תשובות של בדיקות קרישיות אומרות שצריך להתחיל לקחת קלקסן משבוע כלשהו בהריון, לרוב לא מיד בתחילתו.
יש נשים שכן לוקחות מיד בתחילתו, זה תלוי ברופא בעיקר.

אם את מגלה הריון- פני לרופא הנשים ברגע שיש תשובת בטא חיובית, ובקשי הנחיות.

תנשמי. אני מכירה נשים רבות שלוקחות קלקסן רק משבועות מאוחרים בהריון,ומעט נשים שלקחו מיד מההתחלה. (אני כן הייתי מיד מההתחלה. יש עוד ששמעתי אבל לא המון)

מחזיקה לך אצבעות! חיבוווק.

אני מכירה את גופי.. יתחילו לי דימומים.. שבוע 8 פלוס יש דופק ויום אחרי כבר לא היה דופק ומגלה זאת רק בשבוע עשר.. מה כדאי לעשות? לחכות או לטוס לרופא.? תודה שאת פה

ובכן, הייתי מרימה טלפון לרופא או הולכת אליו בהקדם.
השאלה היא עד כמה יש לך ספק וכמה וודאות בעניין ההריון?
לפי היכרותך עם גופך.

חיבוווק.

עדיין תנשמי
תכניסי לעצמך מחשבות טובות.
היי עם הדברים הטובים של חייך ברוח ובנפש.

עוד יומיים שלוש אם לא אקבל זה מבחינתי איחור. התחילו לי גלי חום שתמיד מבשרים על היריון. ורגישות יתר. מצד שני כחווצים בבטן הץחתונה שגם היו לי בהיריונות קודמים. אני גם תמיד עם כתמעם בימים שלפי מחזור ובינתיים אין. ככה שהכל מחשיד כרגע... לא ללכת ישר לרופא בהיריון בסיכון?

בעיניי שווה ללכת ואפילו לטעות מאשר לחוות עוד הפלה.

יקירה, נראה שעברת מסע מפרך ולא קל!! חיבוק על זה.
לא הצלחתי להבין כמה ילדים יש לך לפני ההפלה שהיתה, ויש עוד דברים שכדאי לבחון, אך אנו נשים, איננו רופאות. איננו יכולות לתת המלצות רפואיות, וגם לא כולן מבינות את הבדיקות השונות שתיארת.

בנוסף, כפי שאני מתרשמת, מעטות מכאן הלכו קופרמינץ.

אני הייתי אצלו. הוא עזר לי ללדת את בתי לאחר שהיתה לי לידה שקטה.
את שואלת אם כדאי לפנות אליו, לאחר הסיפור המורכב שלך,ואני אומרת שלדעתי כן. כדאי, ולו רק בשביל לשמוע עוד חוות דעת מקצועית ומעט שונה מרופאים אחרים.

בעיניי שווה לעשות גם עוד בדיקת קרישיות כי דברים יכולים להשתנות בשבע שנים. אבל זה דבר שרופא צריך לתת לך.

בעיניי שווה ללכת לעוד ייעוץ.
חיבוק חם!!

קראה לו מלאך ואמרה שהציל אותה.

רציתי לעשות לך העתק הדבק לפה ואיכשהו זה נשכח לי. מאמינה שתמצאי בקלות דעות והמלצות בגוגל..

בהצלחה!!!

מלאך אמיתי. הוא רופא רגיש ככל שנתקדם המעקב אצלו, מרגיע ומעודד...את משלמת אצלו ביקור ומעקב אחת לחודש ומגיעה אליו לus כמה פעמים שרק את רוצה כי אצלו זה הריון בסיכון אז הוא מבין שנשים אצלו בחרדות!!! מדברת איתו טלפונית אם יש לך שאלות והוא עונה קצר וקולע. הייתי מעבירה לו תוצאות בפקס או בטלפון ו ייתי מקבלת תשובות ממנו במקום - זה פרטי, אין מה לעשות, שמיים וארץ!


פרופסור קופרמינץ הוא אכן מומחה בעל שם עולמי שבדק את הקשר בין הפלות חוזרות ובעיות קרישה,תחום יחסי האנוש פחות חזק אצלו הוא איש מעשי מאד, הוא לא הכתובת לאמפטיה.


הלכתי אליו באופן פרטי לאחר שסקרתי את הרשת וראיתי המון המלצות, לצערי התאכזבתי ולא חזרתי לפגישה נוספת, דפדף בהיסטוריה הרפואית בפגישה שערכה 10 דק בעלות של 1000 ש"ח יצאתי עם מרשם לקבלת זריקות קלקסן 60 מיליגרם. (אני שוקלת 51 וזה מינון מאוד גבוה).
יכול להיות שהחוויה שחוויתי היא פרטית ואני בטוחה שהוא מקצועי אך אני לא התחברתי.
חייבת להמליץ על ד"ר לוביצקי אהרון שעשה לי חוויה מתקנת. שלח אותי לבדיקות נוספות, הוריד לי את המינון, קפדן בטירוף, מקצועי וקשוב, מומלץ בחום.

בעיניי הכל תלוי בך,בצרכים שלך ובדרך ההסתכלות שלך על הדברים.
כל אישה מגיעה בזמן המסוים שלה שבו היא זקוקה לעצה וייעוץ רפואי. הרופא יכול להיות מורגש כנחמד ואמפתי, או בפעמים אחרות מרגיש קר ומרוחק. זה מאוד תלוי גם באיזה יום תופסים גם אותו... לא רק איך האישה מגיעה...

לכן,בעיניי, המלצות באינטרנט הן חשובות, אך בסופו של דבר את היא את, ואת תצטרכי להחליט עלגופך ועל הריונך מה לעשות. וזה מה שחשוב באמת.

לאחר ההקדמה אני יכולה לספר על החוויה שלי,וגם להסביר מעט על קלקסן. (את זה אעשה בשירשור נפרד לטובת נשים נוספות שאולי לא יפתחו את השרשור הזה).

הלכתי לקופרמינץ לאחר שהרבה פרופסורים אמרו לי שלא כדאי לי להיכנס שוב להריון,כי היתה לי רעלת הריון פעמיים וזה עלול לחזור שוב ולסכן את חיי. הם דאגו לי.
רציתי לשמוע עוד חוות דעת לפני שאני סוגרת את הבסטה ומנסה כיוונים אחרים להבאת ילד לבית.
הראיתי לו חומר רפואי שנאסף בקפידה ובכאב לב במשך זמן ארוך, כולל הטפסים של הלידה השקטה, בדיקות קרישיות, בדיקות של הכליות ועוד.
הוא עיין בהכל, לא באמפתיה מרובה. הוא היה מקצועי וחותך. אבל הוא נתן לי תקווה אדירה ומדהימה.
הוא אמר שלדעתו אני יכולה להביא עוד ילד, אך לקחת קלקסן בכמות שהיא לפי משקל (לא שקלתי מעט... ), וזו כמות נכבדה. יותר מ-60 מ"ג.
הוא גם אמר שיגדיל את המינון כשאעבור שבוע מסוים בהריון.
כל זאת הוא אמר שיעשה תחת השגחה צמודה ולקיחת אחריות מלאה על הליווי שלי. הוא אמר שבעיניו יש להריון הזה מעל 94 אחוזי הצלחה, עם עובר בריא ואני אהיה בריאה.
מה אני צריכה יותר מזה....?
הלכתי עם השיטה שלו.
היו רופאים שהתנגדו למינון, שאכן היה גבוה מאוד!
אך הוא השגיח והיה איתי ושמע את התוצאות וליווה ובדק.
אז נכון, הוא לא היה אמפתי ורגיש כפי שהייתי צריכה, אבל הוא עשה את העבודה ועזר לי להביא ילדה לעולם.
את באמפתיה קיבלתי מהאיש שלי...

יש לי קרישיות. צילום רחם, תפקוד בלוטת תריס פרופיל הורמונלי

אין לי קריוטיפ

מה הסיכוי שזה יעכב אותי?

שהוא ישלח אותי לעשות את הבדיקה ? ולא ייעץ לי......

חבל שתבואי ויהיה חסר משהו.

בהצלחה!

שמהרגע שתכנסי להריון תיהי אחרי תשעה חודשים שוב אמא לתינוק בריא ושלם..
גם אני חשבתי שזה הדבר שהכי ינחם אותי ולקח לי חודשיים להכנס שוב ברוך ה שלא היה הרבה זמן, וברוך ה אחרי שהיא נולדה באמת ההפלה קצת עברה, אומנם לא נשכחה ולפעמים אני עוד בוכה על מה שאבד לי אבל יש את מה לחבק ולהודות לקבה שזיכה אותי לקבל תינוקת חדשה אחרי.
ההפלה הייתה אחרי שבועות בשנה שעברה, פתאום החג מתקרב וזה מעלה זכרונות ומקשה קצת אבל הקבה נותן כוחות.
ההמלצה שלי היא שפשוט תאמיני בקבה ותתפללי שהתינוק יהיה בריא ויהיה זרע חיה בר קיימא הריון תקין ולידה בעיתה ובזמנה, התפללתי כל שבת בהדלקת נרות שבאמת זה ימשיך עד הסוף ובידיים מלאות ובריאות..
ונזכה לשמוע ממך עוד תשעה חודשים על הולדת תינוק חדש בעזרת ה

אני ב"ה בהריון אחרי הפלה
והפחדים צפים
לא מסוגלת לחשוב על הבדיקת דופק.
לא מסוגלת לחשוב איך אני מסתכלת על המסך בכלל.
מחזיר אותי כל כך לus שבו הודיעו לי הריון אחרי הפלה הוא חרדתי יותר. זה בלתי נמנע. צריך להשתדל לחשוב חיובי.

איני יודעת כמה זמן עבר, אך לפי מילותייך נראה שלא עבר זמן רב.
דבר ראשון, דעי שאינך לבד. נשים רבות חשות כמוך, ברצון עצום למלא את החלל שנפער בהן לאחר ההפלה. המחשבה על הריון חדש היא מעודדת ומנחמת,ממלאת בתקווה ובכמיהה, ועם זאת בפחד איום... ואם זה יקרה שוב? אני אתפרק! לא אוכל לעבור זאת שוב, זה קשה באופן שאי אפשר לתאר...
אכן, התקווה להריון חדש מעוררת מגוון רגשות. טובים וקשים כאחד.
ואכן, ההריון שלאחר ההפלה מלא בחרדות פעמים רבות.
הריון לאחר הפלה, לפחות עד השבוע שבו ההפלה התרחשה, הוא הריון אחר. פעמים רבות הוא מלא חרדה ופחד. הוא מצריך עבודה פנימית עמוקה ויסודית כדי לעבור אותו באופן טוב ומיטיב.

אבל הוא אפשרי.
אני יודעת כי חוויתי אחד כזה.
אני יודעת שאפשר לעשות עבודה פנימית כדי לשחרר חרדות, או לפחות להתמודד איתן באופן שניתן יהיה לשאת את הכאב והפחד.

עם זאת, אני חושבת שפעמים רבות נשים נכנסות להריון מהר מדי. הרבה לפני שהגוף או הנפש עברו תהליך שמכין אותן להריון נוסף.

אני מציעה לאפשר מקום לעיבוד ההפלה ועיבוד הפחדים מהריון נוסף. אני מציעה שלפני שנכנסים להריון- נאפשר לעצמינו להבין מה עברנו (לא מחייב שיקח תקופה ארוכה), ונוכל לעבוד על מה שהיה, ועל מה שיהיה.
זה כדי להרגיע וכדי להכין את הנפש להריון הבא.
(

למי שכבר נמצאת בהריון, אני מציעה להפריד בין העבר להווה,ולמצוא כמה שיותר דברים שונים בהווה לעומת מה שהיה. לפעמים יש נטיה לחבר בין שניהם ולראות מה דומה... אני מציעה הפוך: מצאו כמה ההריון הזה שונה ואחר. והוא גם יסתיים אחרת, אמן.

אני חודש וחצי אחרי ההפלה. היא קרתה בשבוע 18.
אני מאד מאד מחכה להריון חדש, רק שמפחיד אותי שזה ייקרה שוב.
מפחדת להתרסק שוב.
אני מתלבטת אם לחכות עוד קצת או ישר לחזור לנסיונות...

מרגיש לי כמו עמידה בין הפטיש לסדן... מצד אחד מה שהיה, החוויה הקשה והטראומטית,
מצד שני הרצון והכמיהה הכמעט בלתי נשלטת להריון חדש...

אני אשאל אותך כמה שאלות שהייתי שואלת לו היית באה אליי לטיפול, כדי להבהיר ולבדוק מה שלומך מבחינה נפשית. אולי לפי זה ניתן יהיה לברר את המוכנות שלך לעוד הריון?
א. האם את יכולה לספר את הסיפור של ההפלה, או שאת נמנעת מלספר אותו, נמנעת מלחזור אליו, אפילו בינך לבינך? האם סיפרת למישהו במלואו?
ב. האם הזיכרון של ההפלה עולה לך מדי פעם ומטריד את מנוחתך, בצורה מעוררת תחושות לא נעימות?
ג. מה קורה בגוף שלך? האם הוא יכול להיות רגוע למשך זמן סביר, או שאת מרגישה שאת 'קופצת' למשמע רעשים או מגע, ובאופן כללי יש לך עוררות גופנית גבוהה?
ד. האם ישנם דברים אחרים ביחס להשפעת ההפלה, שלא הזכרתי אך קיימים?

תשמעי יקירה. הרבה פעמים אנחנו חווים טראומות בחיים. לרוב אנחנו מצליחים להתגבר עליהן וממשיכים הלאה למרות שקשה. לעיתים הטראומה ממש גורמת לקושי משמעותי שמקשה על תפקוד, או לסבל נפשי משמעותי.
כאשר הסבל הזה נהיה קשה מנשוא אני מציעה לפנות לעזרה מקצועית על מנת לעזור לעצמינו לחיות טוב יותר בתוך האירועים הללו וכמובן לקבל כוחות וכלים לעתיד.

השאלות ששאלתי יכולות לתת לך אינדיקציה קטנה האם הסבל מקשה על חזרה להריון נוסף. ישנם עוד דברים שאילו הייתי פנים אל פנים איתך הייתי בודקת איתך (כגון מחשבות, תפיסת עתיד- איך את רואה את העתיד, האם יש תקוה? אילו כוחות יש בך שיעזרו לך להתמודד עם הריון חדש? ועוד)

כמובן, אינך חייבת לענות לי כאן על גבי הפורום...
את יכולה לענות לעצמך כדי להרגיש מה קורה איתך והאם יש לך הכח הפנימי להתחיל הריון חדש.
את מוזמנת גם לפנות אלי ולשתף אותי באישי.
או על גבי הפורום, אם נח לך כך.
אלה מחשבותיי, כמובן רק באופן שטחי ולא עמוק. איני מכירה אותך ואת מה שעברת.

חיבוק חם בכל מקרה, אהובה! אינך לבד.

א. אני מספרת את הסיפור של ההפלה. יצא לי לספר בפירוט כמה פעמים. אני לא נמנעת מזה.
ב. כן עולה לי הזיכרון עם כל תחושת הפחד וחוסר האונים. זה לא קורה כל הזמן אבל לפחות פעם ביום...
ג. רוב הזמן הגוף רגוע. רעשים חזקים מקפיצים אותי אך לא באופן יוצא דופן.
ד. אני סובלת מסיוטים ומתקשה להירדם. כשאני מתעוררת משעון מעורר אני קופצת בבהלה ולוקחות לי כמה דקות להתאפס. בעלי סיפר שמדי פעם הוא שומע אותי בוכה מתוך שינה...

תודה על ההכוונה שלך. זה עוזר להסתכל קצת יותר מקרוב על מה שקורה איתי.

חשבי מה לעשות עם הדברים. אם זה מטריד את מנוחתך אולי כן שווה ללכת לעשות עיבוד עם גורם מקצועי כדי להצליח להתקדם הלאה, ולנשום.

חיבוקים חמים.

כשאת לא במצב רגשי טוב יש דלקת גרון,
כשאת עושה מאמצים גופניים מרובים מגיע הדימום, והכל סביב החוויה הקשה של ההפלה והגרידה.
חיבוק חם על כל אלה!! כמה לא קל!

באמת, הגוף שלנו אינו מכונה והנפש אינה עוברת בקלות ליומיום לאחר טלטלה כה קשה, ושניהם מאותתים לך כנראה משהו.
אולי על הצורך במנוחה?
אולי על הצורך בחיבוק חם, אולי לשבת ולבכות קצת על מה שהיה כדי שתוכלי לשחרר ולהמשיך הלאה?
נראה לי שאם תקשיבי לעצמך תוכלי לדעת מה הם מאותתים, ואולי תוכלי לעשות עבור עצמך משהו נחמד?

לגבי דימומים לאחר גרידה- בגדול זה בערך שבועיים, אך הגוף אינו מכונה ויש הרבה מקרים לכאן ולכאן.
אם הדימומים יימשכו לך עוד כמה ימים אני מציעה שתפני לרופאה שלך לבדוק מה קורה לך.

מאחלת לך בריאות הנפש והגוף.
באהבה.

שבוע 15. כמה קשה.
כואבת איתך.

ההפלה שלי היתה בציטוטק אז לא יודעת אם זה שייך, אבל היו לי הפסקות, התחלתי שבעה נקיים ובאמצע פתאום היה שוב דימום יום אחד ונעלם, זה אסר אותנו, והייתי צריכה לספור מהתחלה.
נראה לי שזה הגיוני.

קצת דימומים אח'כ.
טבלתי.
יום אח''כ נאסרנו. קיבלתי מחזור.
אז רק כדי להתכונן לאפשרות שעד ההיטהרות, הווסת לא מחכה.

טבלתי חודש אחרי הגרידה. יומיים (יום וחצי יותר מדויק) אחרי זה קיבלתי...
מבאס או משמח, תלוי איך מסתכלים...
לא הייתי מוותרת בשום אופן על היומיים האלה. לקבל חיבוק, לחזור טיפה לשפיות הזוגית, ואז להמשיך הלאה למחזור הבא. שגם לו חיכתי כדי לדעת שהגוף מתחיל לחזור לשגרה. (סוג של...).
אז יצא שטבלתי ושבועיים אח"כ טבלתי שוב...


עוד משהו שלא בטוח קשור, אבל אצלי התברר שהיה לי פצע. מה שמעולם לא קרה לי, גם לא אחרי לידות. ובזכות זה הצלחתי לטבול, אחרת גם אחרי חודש כנראה לא הייתי טובלת...

אני ממליצה לה לנסות לעשות בירור קרישיות. זה בירור רפואי שנותנים רק אחרי הפלה שלישית, אבל יש רופאים שמאפשרים כבר אחרי שתי הפלות. יש נשים שזה פשוט מציל אותן... וחבל להמתין לעוד הפלה, כמה נורא.

חיבוק!

כי אני לא רופא ולכן איני יכולה לפרש לך את התוצאות.
יכולה רק לומר לך שאני שומעת כמה את לחוצה ורוצה להבין את התוצאות,
שלעיתים זה קשה כבר מדי להמתין ופשוט רוצים לדעת את התוצאות מיד, בלי שיתחילו למרוח אותנו או לשלוח אותנו לכל מני אנשים,
שלפעמים הדמיון או הפחד עובדים שעות נוספות וממציאים לנו כל מני דברים שאנחנו מפחדים מהם
ושלפעמים ההרגשה היא שאנשים מתחמקים כי נראה שקשה להם לעזור לנו במה שעברנו.
לפעמים גם לנו קשה מדי עם מה שכבר עברנו...

אני מחבקת אותך ורוצה לומר לך שהמתח סביב הבדיקה הגיוני. את רוצה לדעת מה זה אומר, והאם יש משהו שם... כמה טבעי ופשוט!
התחושה שהרופא מתחמק ממך קשה וכואבת, כאילו את אומרת שקשה לו להתמודד עם מה שעברת,כה הרבה החזרות ועוברים...

חיבוק יקרה. אני חושבת שהוא יחזור אלייך ויסביר לך. כפי שעשה עד עכשיו. כך אני מניחה.
לא הלכת סתם לבדיקה, הדברים יתפענחו.

מכיוון שאיני רופאה ואף איני מצויה בתיק הרפואי שלך, איני יודעת וגם איני יכולה לומר לך דבר לגבי התוצאות, מלבד להיות איתך ולתת לך חיבוק חם.

חיבוק חם והשתתפות כנה!
ציפי

נודע לי עכשיו שאצטרך למנוע הריון לעוד כשלושה חודשים אחרי שהייתי בטוחה שהיום אני פותחת דף חדש אחרי הריון שפסק בשבוע 17..

בכיתי ובכיתי ושפכתי את הלב ומחקתי.. קשה לי החשיפה..

אבל תודה על החיבוק

שולחת לך חיבוק גדול


מאד מאד קשה להמתין כשהחלל מכאיב ומורגש כל כך.
כואבת על האובדן שלך ומתפללת שיתמלא חסרונך.


כולנו כאן בגלל כאב
כל אחד ממקום אחר..
כואבות ומחזקות ביחד.

זו ידיעה קשה וכואבת, לא קל להמתין כך כה הרבה זמן (3 חודשים זה זמן בהחלט) בידיעה שאת רק ממתינה להצמחה של משהו חדש...
חיבוק חם!!

היו פעמים שהייתי מוותרת (והאיש היה מבין זאת), פשוט כי לא היה לי כח ויכולת להתמודד עם זה
והיו פעמים שזרמתי והלכתי, ולפעמים אפילו ממש נהניתי ושמחתי.

איני יודע היכן את נמצאת מבחינה נפשית ומה כוחותייך, ממליצה לדסקס על זה עם האיש ולראות ביחד מה אתם יכולים לעשות על מנת להקל עלייך ככל שניתן. לפעמים אפילו ללחוץ יד אחד לשני כשאת מרגישה שקשה מדי- זה עוזר. את לא לבד.
דברו ביניכם, אל תישארי לבד עם זה.
ואם את יכולה כן לשתף את אחת הנשים שיהיו שם- בעיניי זה יכול להיות נפלא.
אני בטוחה שגם הצד השני לא ממש יודע מה לומר ואיך.

אבל אם את מרגישה שאינך יכולה- הרפי. יהיו עוד חגים ועוד זמנים. אל תכאיבי לעצמך כל כך. היי קשובה ורגישה.
חיבוווק

נראה לי שצריך למצוא את האיזון בין להיות קשובה לריגשותייך ולא להכאיב לעצמך ולפעמים לא ללכת. לבין לא ליצור מצב שמתנתקים מחברים/משפחה/שכנים.

אני כל הזמן על הציר הזה.

חיבוק גדול

החרדה שלך דווקא מוצדקת ומובנת מאד.
מניחה שגם מישי מאד רגועה היתה נלחצת אחרי 2 הפלות.

לגביי כל השאר - אולי תרפיה? הידרותרפיה? איזשהוא טיפול על שיחרור שליטה במצב. הרפיה. דמיון מודרך. יכול לעזור.

בהצלחה!!

פשוט חרדתית בטירוף בכיתי בקטע מוגזם לפני הלידה, היום הבן שלי פתח את השפה פשוט התחלתי לבכות ולהלחץ ולהתעצבן שאני אחרי לידה וצריכה לדאוג לתינוקת ולקחת אותו למיון לתפור פשוט נכנסתי לחרדה ולחץ שלמזי שיכולתי לקבל עזרה מאמא שלי שתושיע אותי, וגם אני עברתי את ההריון הזה אחרי הפלה והייתי בפחדים נוראיים שיקרה משו וכשראיתי שההריון מתקדם ברוך ה נכנסתי לחרדות שיקרה משו בלידה פשוט רק ראיתי שחור ותודה לבורא עולם שזה עבר והסתיים בידיים מלאות, אני מאוד רוצה ללכת לטיפול החרדות מעייפות את המחשבה וקשות ומה שתמיד מציק לי זה שאני לא רוצה לגדל עוד דור חרדתי אני רוצה להיות הכי מאושרת ושמחה ושהילדים שלי יגדלו ויחשבו מחשבות חיוביות ואופטימיות גם כשקורה משהו והמחשבות יצרו מציאות טובה וברירה בעזרת ה..
ממשיכה לעקוב לראות איזה תגובות יכתבו שכדי לעשות

נשמע שהחיים שלך מלאים חרדות מציפות,וכל דבר הוא טריגר נוסף לעוד חרדה.
את כבר יודעת לשים את האצבע על כך שבעבר אימך היתה כך,ושזה מגיע עוד מסבך, מחוויות נוראות בשואה. נשמע שאת מודעת לדברים, אך יש לשים לב שאת אינך סבא שלך ואינך אמא שלך.
את את.
ולך יש המאפיינים שלך וגם הדברים הטובים שלך בחייך.
לא הכל מושלם, ובעיניי החיים לא צריכים להיות מושלמים. הם מורכבים מעליות וירידות, אך היחס אליהם צריך להיות מאוזן ואת מתארת חרדה ותחושה שאינך מצליחה לשלוט או לאזן את הדברים בתוכך.
נשמעת חוויה מוצפת וקשה מאוד. לא קל!! וזה אכן פוגע בשגרת החיים וביכולת להיות שמחה או שלווה. קשה להרים ראש מעל למים כשכל הזמן נאבקים! וזה כמובן עלול להשפיע גם על סביבתם ועל הילדים.

אני מציעה,למרות שאמרת שהלכת לפסיכולוגים, לפנות לטיפול שיהיה ממוקד חרדה. יש טיפול שנקרא cbt, שמאפשר עבודה טובה על חרדות ונותן כלים פשוטים וטובים.
זה אינו טיפול ארוך וגם לא מעמיק בעבר. זהו טיפול שמאפשר עבודה ממוקדת על החרדות שלך, על דפוסי מחשבה והרגלים, ומאפשר חשיבה מחודשת ועשיה למען יציאה מהחרדות המציפות.
זהו טיפול מומלץ ונחקר רבות, מוכח קלינית כיעיל במצבי חרדה.

בנוסף, ניתן ללכת לטיפול שמשלב מיינדפולנס, אלו שיטות הרגעה מיוחדות ומצויינות.
ניתן גם ללכת לטיפול שנקרא emdr, זהו טיפול יעיל ולא ארוך, גם הוא מוכח קלינית ומסייע בהפחתת חרדות באופן עמוק.

בהצלחה וחיבוקים!!