פורום אבדן הריון (עמוד 34)

לאידת מה לומר לך.

 

אז רק חיבוק.

חזק.

הרבה כוחות.

ואמן שתחליטי נכון. שתחליטי מה שיהיה *לך* הכי נכון, והכי טוב. ושלא יכאב יותר מדי.

 

 

 

 

אני לברית של אחיין שלי הגעתי רק לסוף לא היה לי כוח למבטים . 

ואני חושבת שתחשבי על עצמך ומה שיעשה לך טוב ולא יפיל אותך 

כי בסופו של דבר את מתמודדת ולא חברה שלך ולכן את במקום הראשון 

ולא הייתי הולכת.
נראה לי שהיא תבין.

אחרי שהלכתי לפדיון של הבן של אח שלי, ואחר כך חודש לא תפקדתי מרוב קושי,

הבנתי שיותר אני לא הולכת לפדיונות.

אם יש סיכוי אפילו קטן שזה מה שיקרה לך אל תעשי את זה לעצמך, פשוט תגידי מזל טוב (אפשר בהודעה) ושאין לך אפשרות להגיע אבל תשמחי מרחוק (עזבי מה יהיה באמת, רק שלא תחשוב שאת כועסת עליה או משהו) וזהו.

כי לי זה היה סבל שלא עמדתי בו, ולא חשבתי שזה מה שיהיה מראש (ואח"כ עוד הינו איתם בשבת, לא מבינה איך לא חשבתי שזה יחסל אותי)

החלטתי לא ללכת.

הרמתי אליה טלפון והסברתי לה.
אמרתי שאני עוברת תקופה לא קלה לאחר הלידה השקטה, ונורא כואב לי כרגע. אני מאוד שמחה בשמחתה, אבל מרגישה שזה יותר מדי עומס נפשי עבורי להגיע לברית.
היא קיבלה את דבריי בהתרגשות ובאהבה,וכמובן שהבינה ותמכה בהחלטתי.
השקיפות והדיבור היו מרגיעים עבור שני הצדדים.

היתה פעם אחרת שהגעתי לברית של בן של חברה,והרגשתי שאני מתפוצצת באמצע.... פשוט הלכתי. לא יכולתי להכיל. הצטערתי שבאתי.

והיתה פעם נוספת בברית של אחיין מצד האיש, שלפניה דיברתי עם חמותי וגיסתי. הסברתי להן שאני במצב רגשי שקשה לי עם בריתות.
חמותי המקסימה אמרה שהיא תבין אם לא אגיע, אבל הדגישה שאם אגיע אזכה לחיבוק גדול... (ובסוף באתי וקיבלתי חיבוק ענק...)
וגיסתי אמרה שהיא תשמח להיות עבורי מתי שאזדקק. שאסמן לה סימן והיא כבר תדע.

מה שאני רוצה לומר, לפעמים שווה לפתוח ולדבר על הקושי כי זה עוזר לאחרים להבין מה אנחנו צריכות (גם הם נבוכים ולא יודעים), וגם עוזר לנו להרגיש שיש מי שמבין או שותף לכאב. (כמובן, רק אם יש אנשים רגישים לשתף אותם).


אני מחבקת אותך ותומכת בהחלטתך להקשיב לעצמך.
חיבוק חם.

מזדהה כל כך.

 

הייתי אמורה ללדת בסוף אוגוסט....

 

המון כוחות יקרה.

לפעמים אנו חושבות שעברנו את זה, שזה כבר מאחורינו, שאנחנו בסדר עם זה... ואז פתאום מגיע גל ומציף הכל חזרה.
זה כואב, זה מחזיר אחורה, ולעיתים מעורר רגשות בלבול:
מה, לא עברתי את זה? למה זה חוזר שוב, ובכזאת עוצמה? למה עדיין כל כך כואב לי...?
יקירה, את בסדר גמור.
החיים נמשכים וההפלה אמורה להיות היכנשהו בזיכרון שלך, מאוחסנת כחוויה קשה ורעה שחווית, אך לא מטרידה סתם כך בחיים. אם את נתקלת לעיתים בדברים שמקפיצים לך את הזיכרון ואת החוויה, את הכאב והרגשות- זה בסדר לאפשר להם להיות. לחוות אותם. לכאוב אותם. לקבל אותם.
אני מניחה שלא עבר הרבה זמן מאז ההפלה, ותאריך הלידה המשוער עוד לא עבר, היי מוכנה לכך שעוד תעברי טלטלות מדי פעם עד ליום זה. אולי אחר כך הדברים מעט יירגעו והגלים לא יהיו כה גבוהים.

מחבקת אותך בחום, היי עם מה שאת מרגישה.
תודה ששיתפת!

ושתדעי רק שמחות

גם אני הייתי אמורה ללדת בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר.
כולן סביבי הריוניות עכשיו וזה קשה כל כך.

שולחת לך חיבוקים

תודה על השיתוף הכל כך נוגע בעומק הכאב.

גם אני שואלת את עצמי לפעמים למה אני נכנסת כל כך הרבה לפורום הזה לקרוא את כל הכאב שיש כאן ואז אני מגלה שהכאב הזה באמת נמצא בתוכי ואני רק מוצאת לו מקום שיוכל להכיל אותו.

ולמה שלא תשתפי את האנשים שאת פוגשת סביבך בכאב שלך? מותר לך..אולי זה יעשה לך טוב..

יכולה לספר לך על עצמי שעם השנים אני לומדת מה נכון לי לשתף ואת מי. ולפעמים זה ממש ממש מקל.

שולחת לך המון אהבה וחיבוק על הכאב הזה

ואולי למקום בו תרגישי הזדהות עם כאבן של נשים אחרות, תחושה שאינך לבד?
אלה דברים משמעותיים שבעיניי הם צרכים חיוניים. לעיתים קריטיים.
לפעמים כה קשה לשאת את כל הכאבים,יום אחרי יום, ולחוש הבדידות הקורעת הזו מבפנים.
באמת אינך לבד. אנו פה איתך, ואני בטוחה שיש סביבך עוד מעגלים שחשים, בדרך זו או אחרת, את כאבך.

אני שואלת את עצמי מדוע אינך משתפת את סביבתך במעט מכאבייך, תיארת את הרצון לפתוח ולספר... מדוע לא? פתיחת הלב וקבלת חיבוק או מבט חומל, או השתתפות בצערך- אלה דברים מרפאים ומחזקים מאוד.

בעניין הזיכרון, את שואלת שאלות קשות.
מצד אחד אינך מסוגלת לשכוח,
מצד שני את שואלת את עצמך מדוע עדיין כואב לך ומדוע את עודך זוכרת.
כואב לחוות את שני הקטבים הללו יחד, כל אחד מושך לכיוון אחר ושניהם כואבים כל כך.
אני תוהה האם תחושי אשמה אם תניחי לכאב? מה עוצר אותך מלשחרר אותו ואת הזיכרון העצוב הזה? האם עוברת לך מחשבה שאם תניחי לו את עלולה לשכוח?

לקח לי זמן להבין שלהניח בצד את מה שעברתי, ולהתקדם הלאה- אינו אומר ששכחתי. לקח לי זמן להבין שאיני יכולה באמת לשכוח. זה חלק ממני. הוא צרוב בתוכי. הכאב יהיה קיים שם,תמיד. ועם זאת, אני ממשיכה בחיי ומניחה לזה להיות בפינה שלו. מניחה לעצמי לקבל את מה שעברתי, להבין שזה מה שקרה, ואני עכשיו אחרת. מתקדמת ומפליגה לאזורי נפש חדשים.
קבלה לוקחת זמן, ויש צורך לעבור תהליך לפני שמניחים בצד.
ועדיין, גם לאחר שקיבלתי והנחתי בצד, מעולם לא שכחתי. לא חושבת שאפשר.

חיבוק חם ואוהב לך, יקרה.
תודה ששיתפת רגשותייך ובבלבול שא חשה, הכל מאוד הגיוני.
חיבוק ואהבה!

זו לא מזוכיסטיות, זה רצון להרגיש שותפות גורל. הבנה, הכלה וקבלה מאנשים שחוו גם קושי בנושא הזה בצורה זו או אחרת. זה הכי מובן.

ואני מציעה לך כן לשתף במידה מסויימת את מי שמתאים לך. למה שלא יכאב לך? למה שלא תזכרי? זה אובדן. זה קרע. אל תצפי מעצמך להמשיך כאילו לא קרה כלום. תני לעצמך את החיבוק שאת זקוקה לו.

מאחלת לך שה' ימלא חסרונך!

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי אתמול, וכבר לא מרגישה את זה.

מדהים איך ה' עוזר לנו לשמוח רוב הזמן,

ורק מדי פעם, יש כאב חד שמבליח. חד כ"כ, שהוא כואב ומטלטל ומפרק.

 

יש חברות שיודעות על ההריון שהיה, וגם במשפחה,

אבל איכשהו עבר מדי הרבה זמן בשביל שירגיש לי נעים לבכות על זה.

 

ב"ה שאנחנו שניים. ביחד.

ביחד בהכל.

ביחד בדבר הזה.

ואפשר לבכות ביחד,ואז הרבה יותר קל.

 

וציפי, כנראה שאת צודקת, ואני צריכה להרשות לעצמי לשכוח.

לא להרגיש אשמה.

ואז אולי גם לא להרגיש כואב ששכחתי.

לי ב"ה כבר יש תינוק אחרי ההפלה..

ועדין.. תמיד אני מכניסה איכשהו שהתינוק הזה הגיע אחרי הפלה..

כי זה פשוט שם ואי אפשר להתעלם..

כי זה מעצים את רמת ההודאה לה' וההבנה כמה תינוק זה נס גדול ועצום..

אתמול, יצאתי לגינה.. אמא אחת התחילה לדבר ולומר כמה זה מדהים תינוק וכדומה.. ישר, באוטומט, אמרתי, "כן, והוא הגיע אחרי הפלה.."..  

ותמיד זה כך.. ככל שאני מדברת על ההפלה.. היא תופסת בי פחות מקום נפשי/רגשי..

היא פשוט נוכחת בעדינות..

כמו יבלת כזו.. אי אפשר להתעלם..

בהצלחה!!

אני רק כמה חודשים אחרי הפלה ופחות מרגישה רגעים של כאב חד, מטלטל.
יותר מרגישה שהכאב פשוט איתי תמיד. קטן כזה. אבל תמיד שם.

את כותבת שאת שמחה רוב הזמן. זה מעולה. אך השאלה האם את לא מדחיקה? אולי ההדחקה גורמת לכאב חד מדי פעם לצוף?
רק מציעה אפשרות. אולי אני טועה ולך יש התמודדות אחרת.

וגם אם עבר זמן, תמיד את יכולה לשתף, או אפילו להזכיר את זה בדרך אגב. לי זה עוזר לרפא את הכאב. שוב, מציעה. תחשבי מה נכון לך.

ה' ימלא חסרונך

באופן עקרוני זה נשמע טוב. ההפלה הסתיימה ויש לך דימום של מחזור, הגוף מתחדש.
סיכוי סביר מאוד שאכן הדברים התאפסו.
אם את לא שקטה בנוגע לאיפוס הבטא- את יכולה לבקש הפניה מרופא משפחה עבור זה.
בכל מקרה, אם אינך מרגישה בנח עם רופא מסוים, לא משנה מה הסיבה, פני לרופא אחר שתרגישי איתו בנח. הקשיבי ללב ולבטן.

חיבוקים!

מספיק איפוס בטא כדי לוודא שהכל תקין שם?
לא צריך גם בדיקה פנימית?

אישית לא הייתי עושה בדיקה פנימית אם סהכ הכל נראה תקין. סתם כי זו עוד בדיקה לא נעימה ואני אישית מעדיפה לשמור על פרטיותי כמה שניתן...

אני מניחה שיש רופאים שהיו עושים, ואולי יש רופאים אינם רואים צורך. הדברים נראים תקינים, אין דימום מעבר למחזור החודשי, אין כאבים מיוחדים,
הבטא היתה נמוכה וכדאי לבדוק אם היא התאפסה לגמרי ובעיניי זה מספיק מרגיע (אגב, לעיתים איפוס יכול להיראות גם כך: >10. זה אומר שהבטא קטנה מ-10. וזה תקין. )

אם אין לך כאבים מיוחדים או דימום מיוחד זה נשמע לי בסדר.
אבל אני לא רופאה. אז אם את רוצה להרגיש בטוחה- פני לרופא נוסף כדי להרגיש בטוחה.

חיבוק חם!

גם אני מעדיפה שיתערבו לי פנימית כמה שפחות..
תודה על התגובה ועל ההסבר, כיף שיש אתכן שמבינות אותי..

מחילה, קראתי את השרשור והרגשתי שחייבת להגיב.
פתחתי במיוחד עבור זה ניק חדש.

אז גם אני עברתי הפלה לפני מס' חודשים עם ציטוטק ומאז נכנסת לנשום כאן בפורום בחופשיות מידי פעם...

מאז ההפלה חזרתי לקבל מספר מחזורים כרגיל. ללא דימום בינהם/דימום מוגבר/כל דבר מחשיד.

לפני כחודש בבדיקה שגרתית לאחר הפלה אצל הרופא הוא ביצע US בגישה וגינאלית ואכן יש שאריות שליה עם זרימות דם ויש צורך לטפל בהם ניתוחית. (לפי מה שהבנתי כדי למנוע זיהום/ כדי למנוע חוסר השתרשות של הריון נוסף.)

מחוויה אישית שלי, אין תחושה נוראית מלדעת שהסיוט הזה עוד בתוכי. שהוא נראה נצחי ואינסופי. וכנראה גם מונע הריונות פוטנציאלים.

לדעתי אין מספיק מודעות לעניין זה והלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור לבצע US בשלב מוקדם יותר ולמנוע את כל הלחץ, החרדה והתסכול שאני נמצאת בו כרגע. (או לעשות גרידה מלכתחילה;)

יודעת שUS נתפס כ"חוסר פרטיות" אך זה עניין רציני. הייתי פונה לאותו רופא/רופא אחר ומבקשת לבצע את הבדיקה.

בתקווה שאצלך יהיה סוף שמח!
כל טוב!

כותבת לך בפרטי

כמה קשה לחזור אחורה לתוך בדיקות ואולטראסאונדים וגרידות,אחרי שחשבת שאת כבר מאחורי הכל...
את צודקת ממש. כדאי לבדוק באו"ס שהכל יצא. תודה לך.

חיבוק חם.

אחרי שגיליתי שאיו דופק רציתי רק להתנקות וכמה שיותר מהר. מאד קשה לדעת שהאובדן עוד ברחמך.. חיבוק

כל כך כואב.
חיבוק חם💓
ובקרוב ממש בע"ה!!

איבדת תאומים, ואיתם את החלומות,הציפייה, ההתרגשות. איבדת את השמחה שבגדילה שלהם בבטן, את התקוות היפות לגידול תאומים, עם כל הדמיונות והמחשבות על גידולם... כל כך כואב וקשה!!
נוסף לאבדן, חווית זאת כהפתעה, כדבר מטלטל ביותר, מתח, לחץ, חוסר אונים... כל אלה מעוררים רגשות קשים וכואבים מאוד. האבדן גדול,הנפש כאובה, הגוף הורמונלי, ואת צריכה לשוב לעבודה אחרי כה מעט זמן...
איני יודעת איך זה עבורך לחזור עכשיו לעבודה ואיך היה עבורך החודש הזה, אך נשמע שמורכב ולא פשוט.
אני כה שמחה לשמוע שיש,לכם אחד את השניה ואחת את השני, זה משמעותי מאוד ביכולת ההתמודדות.
דברו על כאבכם. בכו ביחד. דברו על מה שעובר עליכם. על המחשבות, הרגשות, התחושות. חבקו זה את זה, היו אחד בשביל השני בזמני קושי. הדיבור מקל ומשחרר והוא נותן כח לצמיחה.
תנו לכם זמן, אתם ממש מעט זמן אחרי. היו עם מה שעכשיו. תנו לנפש להרגיש, להתאבל ולבכות. תנו לעצמכם זמן לעבור את זה.
ואחזו ידיים, עברו את זה יחד.
יהיה טוב. אמן.

הייתי ועדיין בדיוק במקום כמוך (תאומים זהים- בנים אחרי המתנה ארוכה ולידה שקטה בשבוע 24)

 

כתבתי פה את הסיפור שלי (כואב מאוד. רק אם יש לך כוחות ורצון להזדהות, תקראי)

 מרגישה צורך לפרוק (ארוך) - אבדן הריון

 

אני רק שולחת חיבוקים!

 

וטיפים קטנים ממני- אל תנסי להסתיר מה שעברת! קחי חופש מהעבודה כמה שאת צריכה!

אומנם לפי חוק בשבוע כזה את לא זכאית לביטוח לאומי וחופשת לידה אבל לפי חוקי הגוף שלך את אחרי לידה לכל דבר.

ולידה כואבת פיזית ונפשית!

תקשיבי לעצמך ולכוחות שלך!

דברי ושתפי עם מי שאת מרגישה איתו בנוח (לי זה עזר מאוד)

יש פה מקום לבנות את הזוגיות ממקום עמוק הרבה יותר. תנצלו את זה.

 

חיבוק מוחץ יקרה! אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך בתחושות ובמחשבות!

אצלי התל"מ המוקדם (מה שציפו שאלד) היה בפסח, התל"מ האמיתי היה ביום השואה. עברתי את שתי הימים האלה בהרבה ערעורים ומחשבות.

לקחתי את התקופה הזאת מאז (כמעט 4 חודשים) לבנייה והסתכלות שונה על החיים.

 

מאמינה בכל ליבי שהקב"ה יודע הכי טוב מה טוב בשבילנו.

ואני איתך בתפילות להקלט שוב במהרה.

 

 

 

 

 

שולחת לך חיבוקים, זה פשוט קורע את הלב...

אני היום כמעט חודש אחרי.
בשבוע שעבר חזרתי לעבודה וזה קצת מקל עליי מצד אחד, אבל קשה מאד מצד שני.

הסביבה מצפה שאשאיר את הכל מאחוריי ואחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.
אבל זה קשה.
אנשים לא מבינים שלמרות שזה לא נחשב לידה שקטה כי זה קרה "רק" בשבוע 18 ולא 22, זו לגמרי היתה לידה שקטה.
עם צירים, עם לחיצות, הכל.
פשוט היה להם קל יותר לצאת כי הם היו 200 גרם כל אחד.
ובסוף חוזרים הביתה עם לב מרוסק ורחם ריק.
ואף אחד לא הכין אותי לזה שאני אייצר חלב ולא יהיה לי את מי להניק.
והבית כל כך שקט וריק ואפל.
והסיוטים בלילות על תינוקות מתים לא נפסקים.
ואפילו שיחה תמימה עם חברה שמספרת על פדיון הבן של האחיין שלה נגמרת בדמעות, כי נופל האסימון שלי לעולם לא יהיה פדיון הבן, מזכרת כואבת מפיץ ופיץ שנשארו מאחור.

אז איך אחרי כל זה מצפים שאמשיך הלאה ואשכח הכל?
איך אני יכולה בכלל לשכוח?

ופשוט נמאס לי, נמאס לי מהמבטים המרחמים ומה"יהיה בסדר" וה"את עוד צעירה, עוד יהיו לך ילדים"
כי זה לא מקל על הכאב.

( בגלל מומים) וגם בשבילי זה לא רק ''הפלה מאוחרת'' בשבילי זו לידה שקטה ( על כל שלבי הלידה) של ילדה מתוקה ומושלמת.

אצלי עברו 4+ חודשים מאז, ואין לי מה להגיד. לעבור יום, יום, שבוע, שבוע, חודש, חודש.

( ואצלי אנחנו בבדיקות גנטיות שלא נגמרות, ולאט לאט מקבלים בשורות שההמשך ( אם יהיה) הולך להיות אפל)

בעז''ה (?) שנצליח לצלוח את מה שקיבלנו.

חיבוק גדול. לאבד הריון ( או פשוט תינוקים, שלא הגיעו לרגע שהעולם יקבל את זה שזה מה שהם) זה פשוט מעבר להיגיון.

אתייחס לכמה נקודות שהעלית.
הבדיקות הלא נגמרות, על כל תוצאותיהן, אומרות שהדרך עלולה להיות מסובכת וקשה. אל תרימי ידיים, אולי הדרך תהיה קשה או ארוכה, אך היא אפשרית. וצועדים בה צעד צעד ממש כפי שתיארת.
לאט לאט.
ואולי היא לא תהיה אפלה כל כך?

ראיתי את הסימן שאלה שלך אחרי ה-בע"ה... ותהיתי מה הוא אומר... מוזמנת לפתוח על זה שרשור חדש אם תרצי...

והמשפט האחרון שלך מנוסח כל כך יפה...
אולי באמת אלה פשוט תינוקות, שלא הגיעו לרגע שהעולם יקבל את זה שזה מה שהם.
משפט חזק. מיוחד. אני חושבת שאאמץ אותו... את מרשה לי?

חיבוק חם.

מוכרחה לומר לך שהן כל כך מוכרות, הגיוניות, וחוות אותן נשים רבות. ממש כמוך.

התחושה שקוראים לזה הפלה מאוחרת, אבל חווית לגמרי לידה!! כמה זה קשה כשלא מכירים בסבל שעברת, באופן שעברת את זה, שלא מבינים שהיית צריכה לעבור צירים, ללדת אותם החוצה, לדחוף... זו חוויות לידה לכל דבר. גם אם הם קטנים. עברת לידה.
וגם ההורמונים הם הורמונים של אחרי לידה.
התחושה שלא מכירים זאת ולא מגדירים זאת- קשה כל כך.
זה כואב מאוד.

בנוגע לחלב, צר לי שלא דיברו איתך על כך. יש כדורים שנותנים לייבוש החלב, האם נתנו לך? זה נורא להסתובב עם חלב בלי שיהיה למי לתת... כמה כואב וקשה!!!

מאוד כואב לי לשמוע על הלילות שלך, על הסיוטים על תינוקות מתים, על כאבי הגוף ונפש עם הבית הריק ומחשבות הלא פוסקות.
יקירה, את עוברת תהליך אבל וכאב על מה שאיבדת, התופעות הללו הגיוניות ונשים רבות חוות אותן. והכאב קשה כל כך...
אני מקוה שיש לך במי להיעזר ולהיתמך, כי את מתארת קושי גדול. מקווה שהעבודה לפחות כן נותנת לך כח, שאת מסוגלת לתפקד ולעבוד. שאת מרגישה את הערך העצמי שלך ואת היכולות שלך, לצד האבדן הגדול.

לאט לאט. צעד צעד.
הדברים יירגעו, אך תני להם את הזמן.
תני לך להיות בתוך הכאבים,לצד היכולות החוזרות אלייך.
והיעזרי במי שאפשר- בעיקר בתמיכה חברית, אנושית. זה משמעותי בתהליך הריפוי.

ורק אוסיף, לגבי שאלתך איך אפשר לשכוח.
ובכן, אינך צריכה לשכוח. גם אינך יכולה.
את יכולה רק לעבור תהליך של קבלה שזה מה שקרה לך, וזה חלק מחייך. ושאת יכולה להמשיך הלאה בלי לחשוב על זה כל הזמן ובלי להרגיש שאם את לא חושבת כל זה- את שוכחת. זה לא שכחה. זו קבלה. וזה תהליך.

חיבוק גדול גדול.

היום זה בדיוק חודש אחרי. אנחנו רוצים לעשות איזה טקס פרידה קטן שלנו.
הלוואי שזה יעזור לי לשחרר ולהמשיך הלאה

חתיכת חוויה בשביל הריון ראשון
בהפלות שלי (שהיו בשבועות מוקדמים בהרבה..) עזר לי לתת להם שמות. להנכיח את קיומם.
תראו אם זה משהו שמתאים לכם.

אמנם הפלתי בשבועות מוקדמים יותר, אבל זכור לי הקושי מול אנשים שמצפים ממני לקום ולהמשיך הלאה.
זה כל כך לא פשוט
תני לעצמך את הזמן להכיל את מה שעברת. זה חשוב.
לאנשים יותר קל להתמודד עם אישה שזה כבר מאחוריה, אז הם מנסים לגרום לך להתקדם. שימי לב שאת עושה מה שנכון *לך* בשלב הזה. קחי את הזמן. חודש זה ממש טרי.
חיבוק גדול
מהשמיים תנוחמו.

ושיהיה בהצלחה רבה רבה.

יש אפשרות גם לבוא ולשמוע?
( עברתי הפסקת הריון/ לידה שקטה לפני חמישה חודשים ובהסבה כרגע לאחיות, אז מעניין אותי מה הגישה של הצוות הרפואי)

בכל אופן
המון הצלחה

אפרסם בהמשך את הקישור להרשמה כאשר יישלח אליי.
אנשי מקצוע כגון רופאים, אחיות, עו"ס, מטפלים ופסיכולוגים יכולים בהחלט להגיע.

אולי אעשה הופעה נוספת בהמשך, פשוט לנשים שירצו לראות ולשמוע, ולהתחבר.

רת עושה עבודה לכולנו. מנגישה ומרככת לכול הבאות אחרייך. מי יתן ולא יהיה עוד כאב

מזדהה כל כך עם מה שכתבת
הלואי והייתי יכולה להיות שם, ב30.5

המון הצלחה, ישר כח על העבודה המבורכת

תקשיבי, אני הייתי הולכת להיבדק אבל זו אני. עדיף עכשיו מאשר בשבת.. מצאו איפה זה? אם זה בחצוצרה ויש לך כאבים הייתי הולכת לבדוק.. אולי אפילו ללכת לטרם? לכי אפילו להתייעץ במיון.. אבל כמובן לפי ההרגשה שלך. שימי לב לעוצמת הכאבים וכמה זמן הם מתמשכים.. לא היה לי הריון חוץ רחמי אז אין לי נסיון ממש בזה 

הריון חוץ רחמי הוא מצב מסובך שעלול חלילה גם לסכן אותך. לכי למיון, למרות הקושי שבמחשבה על כך.
ואני מציעה לך להתייעץ עם רופא, אולי במוקדים של אחיות או רופאים אונליין, או מישהו שאת מכירה?

אני מחבקת אותך חיבוק חם ומקוה שהדברים יהיו רגועים ומרגיעים, ושהכל יעבור בשלום.

עדכני בבקשה מה שלומך.

חיבוק!

אז בסוף הצלחנו להשיג את הרופא שלנו, ששלח אותנו למיון ..

נשארנו להשגחה בשבת.
ראו שהבטא בירידה.
נחכה לראות מה יהיה השבוע..ובכלל בהמשך...

תודה רבה על העצות!
כיף שיש את הפורום הזה! (אני נכנסת לקרוא בו הרבה..)
בשורות טובות לכולן במהרה!

זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה... (שיפנו אותך למיון ושבטח תישארי שם לשבת להשגחה...)

באופן כללי, ממליצה לכולן- אם יש כאבים בהריון שגורמים לסימני שאלה- ללכת להיבדק. או לפחות לפנות להתייעצות עם גורם רפואי.
ודאי שבהריון חוץ רחמי, אבל לא רק.

מחבקת אותך חיבוק חם!!
ותודה על מילותייך. שמחה שאת נעזרת בפורום. באהבה.

מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך. לי עזר להיות בפעולה כל הזמן.. לא בטוח שזה טוב..אבל לי זה עזר להרים את הראש מעל המים.. עד שהגיעה עוד גרידה..ושוב ממשיכים..תני לעצמך את הזמן לנוח ולעכל.. לא פשוט בכלל
חיבוק.

לא הכל בסדר.
לא הכל טוב.
לא תראו כמה אני מושלמת ומתפקדת.
לא תראו כמה הכל תקין.
לא.
כי הלב פה נשבר, הוא זקוק למבט, לליטוף עדין, לחמלה.
הוא זקוק למישהו שיתכופף ויאסוף את שבריו שהתנפצו.
הוא זקוק לחום, חיבוק והגנה.
הוא זקוק לתמיכה וחיזוק ואהבה ומבט.

את כואבת.
עברת גרידה לפני שבוע.
איבדת כה הרבה.
מדוע הציפייה הזו של החברה ושל עצמינו- לחזור כה מהר, למרוח חיוך על הפנים, להסתתר, להיראות מושלם?
מדוע לא להיות כנה,אמיתית ובוערת, לבוא ולומר למי שמתאים:
"עברתי לפני שבוע גרידה. קשה לי עם זה ממש. אני מקוה שאצליח לתפקד. אם לא אצליח,אשמח שתתמכי בי ותעזרי לי במה שאזדקק".
מדוע לא להיות כנה ואמיתית?
לא פשעת. לא עשית דבר רע.
עברת דבר כואב.
מגיע לך חיבוק.

הנה, אני מחבקת בחום.
הלוואי ותצליחי למצוא מקום להניח בו את ליבך השבור ולקבל אהבה, דאגה ושמירה.

יקירה, סליחה על מילים שנכתבו בצורה שאיני רגילה לה. אני כותבת מתוך הבנה עמוקה של מה שאת עוברת. ורוצה לשתף אותך שהרבה שנים הסתרתי. היה לי קשה לומר שאני זקוקה או שעברתי משהו קשה או שאני עוברת ימים כואבים.
זה היה נורא, כי כל האנרגיה הלכה על ההסתרה במקום על השמירה על שפיות...
מרגע שהנחתי להסתרה- הבנתי שאני בן אדם. ובאופן מפליא כולן סביבי בנות אדם, והן מבינות ואף רוצות לעזור.
זה מיוחד להניח לעצמי להיות אני, בלי להסתיר. פשוט לומר קשה לי עכשיו. זו תקופה קשה. ולא קל לי לעבור אותה.
כמה קשה לומר וכמה משחרר פשוט להיות אני...

חיבוק חם ואוהב.

תודה על המילים החמות. האמת לא התכוונתי שאני לא מקבלת לגיטימציה מהסביבה להתאבל, אלא פשוט בהרגשה שלי שפיזית הכל בסדר ב"ה והגוף מתפקד בצורה תקינה וכאילו אפשר פשוט לשכוח ממה שהיה ולהמשיך הלאה. ובאמת ממשיכים בשגרה כי היא מחייבת... ובכל זאת משהו שם בלב מרגיש שכל המצב ההזוי הזה לא הגיוני. ואפילו שהכל נראה כרגיל, קרה כאן משהו משמעותי ועצוב, ולא יתכן שהחיים ממשיכים כאילו כלום לא קרה...

זה בדיוק המקום, וברוכה הבאה... (מצער ומכאיב ומכעיס שיש צורך בכזה מקום, אך הנה, אנחנו כאן כדי להיות איתך בכעס הזה ובמגוון רגשות אחרים.)

הכעס שלך מובן, הגיוני ואף ראוי.
את כועסת על כל כך הרבה דברים כרגע... החברה,המשפחה, המערכת הרפואית, מה שאת צריכה לעבור, אמירות שיפוטיות, עצות, מבטים... והכל כה מציף!
ישנן אמירות חיצוניות לך שמכעיסות, וישנן אמירות פנימיות שלך שאת כועסת על עצמך עליהן. כמה מכאיב לכעוס, להרגיש ולקבל את הכאב, ועם זאת להרגיש אשמה עליו, ולכעוס על עצמך על שאת כועסת... זה כאילו לא מספיק שקורים לך כל כך הרבה דברים מורכבים, שאת חווה תיסכולים וקשיים, שאת עוברת גופנית ופיזית דברים מוטרפים, שאת מתמודדת עם אמירות שיפוטיות או חסרות רגישות- את גם כועסת על עצמך שאת מרגישה זעם או קנאה...
אני רוצה לומר לך שאינך אשמה.
ולא מגיע לך לסבול כל כך הרבה ממגוון כיוונים.
והכעס שלך מובן והגיוני.
ושהוא חלק מתהליך בריא.
אפשרי לעצמך להרגיש את מגוון הרגשות: כאב, עצב, כעס. תסכול, חוסר השלמה, מבוכה. עצבים, זעם, קנאה. ויש עוד. זה בסדר להרגיש.
הנפש הרגישה שלנו זקוקה לתנועה של הרגשות כדי לאפשר לעצמה להסתגל למה שהיא עוברת. הכעס הוא עוד תחנה בנפש, והיא תחנה חשובה מאוד.

מה שאני כן רוצה לומר לך, שיש דברים שבעיניי שווה לך לחשוב עליהם שוב. שאינם מחוייבים במציאות. אינך חייבת להתמודד גם איתם. למשל, ריבים במשפחה, יחסי אישות טכניים, תירוצים לאחרים...
אני חושבת שבתקופה כה קשה ראוי שתרכשי לעצמך אנשים שתומכים בך. היי רכה כלפי עצמך ובקשי עזרה או תמיכה מאנשים קרובים לך. את עוברת תקופה לא קלה, המשפחה יכולה להיות לעזר (אם זה הגיוני.... אם לא- הניחי בצד ופני לחברה או למישהו אחר שהגיוני שיכול לתמוך)
גם יחסי אישות יכולים להיות, וחשוב שיהיו, דבר מהנה ומענג, וחבל שיהפכו לטכניים. המטרה היא אמנם הבאת ילד, אך בדרך אפשר וראוי ליצור חיבור משמעותי ביניכם, וישנן מגוון דרכים. היו רכים ועדינים זה לזה, ונסו לראות את היופי גם ברגעים שזה נראה מלאכותי, או 'בהזמנה'.

ואל תכעסי על עצמך, חבל. את בסדר גמור ומותר לך לכעוס, לכאוב ולא לקבל. מותר לך ואת צודקת.

חיבוק חם חם.
תודה ששיתפת!

זה משבר רציני.. לעבור כל כך הרבה בשביל להביא ילדים וכל ההתמודדות עם הסביבה עם הפלות עם אכזבות. לבי איתך אם זה עוזר. עם כאבך.... אמנם יש לי ילדים ועברתי 2 הפלות אז אני יכולה אולי להבין טיפה בים מכל מה שעברת. ותדעי שכל התחושות שלך לגיטימיות. הכי קל להדחיק ולהמשיך. הכי נכון לתת לתחושות לצאת ולצוף. ככה פותרים הכל. אל תהי קשה עם עצמך. את בסדר. יותר מבסדר. מי היתה עומדת על הרגלים ומחזיקה מעמד עם ניסיון כזה? לא כל אחת...אבל את כן.

כל פעם מחדש אני נדהמת כמה חלק עצום מהכאב בקשיי פוריות זה הסביבה!
לעיתים בגלל חוסר רגישות, תגובות, מבטים, דאגה ממצבנו ולעיתים סתם בגלל שהיא קיימת. קיימת ומראה לנו מה לנו אין 😒

אוי, כמה שזה מובן שלנסות שוב יהיה משתק. אחרי אכזבות, תחושת בגידה של הגוף, ייאוש, תחושה שדברים לא באים בקלות, תחושת כישלון. הכי ברור שזה ישתק אותך

כואב לי על מה שעברת. לאלוקים פתרונים. שולחת לך חיבוק גדול
מוזמנת תמיד להוציא כאן, לנו את לא צריכה הסברים וגם לא תירוצים. את יכולה להיות פשוט את🌹

מזדהה איתך ממש ממש!!
תודה שהוצאת את זה פה, עזרת לי לסדר את הבלאגן שיש לי בפנים....

שולחת לך מלא מלא כח וחיבוקים על כל מה שעברת!!

דווקא הרגשתי שאני ממש מגזימה..

יש לי בעיה אחת גדולה, אני לא יודעת להתאבל.. אני רצה..זו הסיבה שלא הייתי בפורום הזה מההפלה הקודמת.. כי הייתי עסוקה בלנסות להיכנס שוב להריון.. והנה אני כאן שוב.

 

ושוב, לפרקטיות שבי, אשמח מנסיונכן.. מחפשת רופא להפלות חוזרות. קיבלתי המלצות על פרופ' כרפ וקופרמינץ. הבנתי שאפשר אולי אפילו בציבורי? 

מישהי יודעת? עשתה? 

תודה רבה על התמיכה..

למדי את עצמך איך.
לאט לאט.

לגבי הרופאים-
יכולה להמליץ לך על מי שאני מכירה.
אני הלכתי לפרופסור קופרמינץ בפרטי, וקיבלתי החזר כמעט מלא על הביקור כי זה נחשב ביקור התייעצות עם רופא מומחה, דבר שיש לו מימון ל 4 פעמים בשנה (בכללית מושלם).
בנוסף, בהריון שלאחר האבדן, הייתי בהשגחה של פרופסור סמואלוב משערי צדק. שם קבעתי תור דרך קביעת התורים של בית החולים. התשלום היה לפי רבעון, לא פרטי אלא ציבורי. אבל הייתי צריכה להביא התחייבות מהקופה לביקור זה.

בהצלחה וחיבוק חם לך!!!

תחכי עד שבוע 8 בערך ותראי מה קורה..
איך היה היום בבדיקה?

קודם כל, עברת הרבה בשנים האחרונות. הזרעות, החזרות, הפלה אחת. כל אלה מעוררים הרבה מאוד רגשות, יוצרים התמודדויות כל פעם מחדש מול עצמך וגופך, מול אישך, מול החברה, מול כל כך הרבה דברים נוספים.
התמודדויות מכאיבות ולא פשוטות. חיבוק על זה, כמה לא קל!!

עכשיו,משנקלטת, הפחד מהלא נודע כל כך מובן והגיוני.
(אני זוכרת את הגילוי שאני בהריון, לאחר האבדן שהיה... הייתי בעננים ומתתי מפחד!! מה יהיה עכשיו? הפחד שיהיה משהו לא טוב, ששוב יקרה מה שקרה, שיהיו מליון תקלות בדרך.... דברים שלא היינו מעלים על דעתינו אילו לא עברנו את מה שעברנו...)
הפחד שלך מובן והגיוני לאור מה שחווית.
עם זאת, נסי לראות את הטוב. יש הריון, את בליווי, (אני מקוה שהרופא שמלווה מגדיר אותך כהריון בסיכון והליווי מעט צמוד יותר) .
בשבוע 6 עוד מעט מוקדם לראות שק הריון לכן באמת כדאי להמתין מעט, שבוע-שבועיים, ולבוא שוב.
מקווה איתך לטוב מאוד! ספרי איך היה היום ומה שלומך.

חיבוקים!!

הלוואי שיהיה בידיים מלאות!
מחכה לשמוע ממך

באמת תחושות קשות. במיוחד שיש יולדת בסביבה..
אבל- למה את חןששת כלכך? יש לך רקע רפואי שמקשה להיקלט?
אם לא אז אנסה לעודד- הרפואה אומרת רק אחרי שנה ויש כאלה שאומרים שנה וחצי להתחיל בדיקות.
אם את ממש בלחץ תנסי להתחיל עכשיו..
בהצלחה!

האמת שלא.. עברתי בדיקה גינקולוגית ויצא תקין.
והמחזור סדיר.

קוצר נשימה, והכאב שאת חווה סביב ילדיהם של אחרים, אלה דברים לא פשוטים.
עם כל חודש מחדש ישנה ציפיה וחוויית אכזבה שאינה פשוטה. עם זאת, דעי ששנה היא אמנם זמן ארוך, אך זהו זמן נורמלי להמתנה. אמנם בציבור ישנה מעין תחרות סמויה, אך זוהי תחרות שאינה הוגנת. לכל גוף יש הזמן הפורה שלו, ולכל זוג הזמן שלו. מה חבל שאנו כך משווים, או מצפים לקליטה כה מהירה...
נסי להניח למחשבות שלא מרפות, נסי למצוא אויר שייכנס וירגיע משהו בתוכך, מעבר להיריון ולהמתנה. את יכולה להנות מהיחד שלכם, מלימודים ועבודה, או ממערכות יחסים שונות. היי עם מה שעושה לך טוב.
נסי לשחרר את המועקה, ואף על פי כן- אני מבינה לליבך. לפעמים זה באמת קשה.
מחבקת ומאחלת שלווה!

מבינה אותך על הקושי עם היולדת, והבטן שצצה לחברה...

פני לרופא בנושא הגרד וההפרשות.

ומה שלומך מעבר לזה?

מבחינה נפשית אני בסדר, חושבת המון על ההמשך ומנסה להיות אופטימית כדי להיקלט שוב...

רירית דקה יכולה להצביע על דברים רבים, קשה לקבוע מה קרה שם בדיוק.
אני חושבת שרק אנשי המקצוע שטיפלו בך יכולים לדעת יותר בוודאות מה זה. ובכל מקרה, דיקור סיני בהחלט משפר את הזרימה, מסייע לאיכות הדם ולאיזון הורמונלי. בנוסף, דיקור מתבונן על המצב בצורה הוליסטית ולא נקודתית (רירית דקה זה רק אלמנט אחד מתוך שלל אלמנטים שיבדקו), ואולי זה השפיע. איני יודעת.
מציעה לך לשוב אל המדקר/ת ולשאול לגבי זה, אולי יהיו מחשבות בנושא.
אם זה אכן מחזור, נשמע שהוא הגיע לך במקום...
נקודה נוספת- לעיתים המדידה אינה חד משמעית, ומכיוון שמדובר במילימטרים (עובי רירית הרחם) עלולות להיות מדידות שונות, אפילו באותו יום,בין רופאים שונים או מכשירים שונים.

מציעה להירגע ולהמתין מעט,ואם הדימום מדאיג בכמות או באיכות- לחזור לרופא.

חיבוקים!

תודה על התמיכה, ההתמודדות לא פשוטה ,הגוף חוזר לעצמו ( ב"ה) אבל הנפש כואבת .. מרגישה חלל שנוצר בי ומנסה להתחזק לאט לאט.
הרופא די מיהר בבדיקה ולכן זה קצת בלבל אותי כשקיבלתי .
נראה לי שפשוט אקבע תור נוסף
תודה 🙏

היי, 

לרופא שאליו הלכתי למעקב הריון אני לא מסוגלת לחזור ...  הרופא הקבוע שלי עזב ונאלצתי ללכת לרופא חדש  וכמובן אחרי שבישר לי בצורה לא ממש רגישה שאני כבר לא בהריון , מעדיפה לא לחזור אליו . 

יש לכן  המלצות לרופא/ת נשים מומלצת מאיזור רמלה/רחובות/ גדרה 

בשביל רופא טוב מוכנה לנסוע אם צריך 

 

תודה 

וגם אני נסעתי אליו מרחק רק כדי להרגיש בטוחה, רגועה ובידיים טובות.
אני מאמינה ששווה להשקיע כדי להרגיש כך.
ואין לי הצעות עבורך... צר לי.
אולי נשים אחרות מכירות? שאלי בסביבתך גם.

חיבוקים!

באר יעקב.

מחקרים מסוג זה נעשים על ידי חוקרים שאכפת להם מתופעה מסוימת, שכנראה לא נחקרה עד כה, או לא מספיק העמיקו בה.
הם נעשים כדי לשפר טיפול, לעודד שיח ציבורי וחברתי, ליצור שינוי במגוון פרמטרים סביב הנושא.

סביב לידה שקטה נעשו מחקרים,בעיקר בחו"ל.
בשנים האחרונות נעשים עוד ועוד מחקרים על לידה שקטה גם בארץ. המחקרים אכן יכולים להוביל שינוי והם מבורכים וחשובים!!

רק רוצה למקד תשומת לב למצב רגשי כאשר עונים על השאלון.
אם חשים שלא בנח משאלות מסוימות,
אם במהלך המענה נכנסים לאלמנטים בסיפור שמחזירים אחורה באופן שאינו מיטיב,
יש להקשיב טוב ללב ולנפש, ואולי לשוב לשאלון כשמרגישים חזקים יותר. או לא לשוב, זה גם בסדר.

בתקווה לשינוי חברתי וטיפולי, להבנה מעמיקה יותר ורחבה יותר סביב לידות שקטות ואבדני הריון.

ותודה לך מריה, המקסימה, חוקרת אכפתית מכל הלב.

כמה שזה מחזק לראות שאת רואה אור בחושך

שאת יודעת להודות על התהליך למרות הקושי העצום שמלווה אותו

מתפללת עבורך שתזכי להתחז ולהתבגר בטוב בחסד וברחמים

 

ותשזכי לשמחות רבות

ודאי ששייך וראוי ורצוי לפתוח פה שרשור אופטימי...
גלי ההתמודדות נושאים אותנו בין ימים טובים וימים פחות, תקופות קושי ותקופות צמיחה, תובנות שצומחות, התבוננות, רעיונות, גדילה מתוך הקושי, למידה ועוד.

התהליכים שהנפש עוברת לאחר אבדן הם תהליכים מורכבים, ותודה לך על השיתוף בראייה נוספת של תהליכי הנפש:
זוהי היכולת לצמוח מתוך הקושי ,
לקבל כוחות דווקא מתוך התמודדות יומיומית מורכבת,
להבין את הכאב בפרספקטיבה אחרת,
לקבל את הכאב כפי שהוא,
להאמין בטוב,
להיות מסוגלת לשמוח עבור אחרים גם כשבפנים כואב לי על עצמי
ועוד יכולות שצומחות אט אט מתוך ההתמודדות.

אצלי, למדתי להבין את משמעות הסבלנות בתוך התהליך.
ההמתנה, הבדיקות, הידיעה שלא הולך להיות לי תינוק בקרוב אלא (אולי) לאחר תקופה ממושכת, ההבנה שפשוט נצטרך לעבור הרבה זמן עד שנזכה- הצמיחו בי הבנה שאני רצה למרחקים ארוכים. ושיש לי כח וסבלנות. זו לא המתנה של שבועות או חודשים. זו התמודדות של שנים.
הפרספקטיבה הזאת עזרה לי בעוד התמודדויות בחיים.
הבנתי שהסבלנות והראיה למרחוק היא כח.
והיא אכן נותנת לי כח. עד היום, כמטפלת, אני משתמשת בידיעה הזאת גם מול מטופלים, וכמובן מול ילדיי ומול עצמי.

הלמידה והצמיחה מתוך חוויות הקושי מצמיחות יכולות.
תודה לך על השיתוף!
יאללה, עוד שיתופי צמיחה וגדילה מי שרוצה לשתף כמובן.

חג עצמאות שמח!

התמודדות קשה מאוד
לא מתיימרת להבין את תוצאות הבדיקה
אבל מבינה את הדאגה והפחד והכאב
מתפללת בשבילך שתזכי לבשורות טובות במהרה.

איזה מסע עברתם. כמה תקוות וכמה אכזבות,וכמה לא נודע יש בתוכו... וכמה כאב,וכמה רצון, וסבבי תרופות...
כמה קשה ומורכב! ותכף שלוש שנות נישואין, וכל האמירות של הרופאים (הריון כימי?) מקשות ומכאיבות עד למאוד!

דעי שפעמים רבות רופאים אכן סופרים הריון כימי כעוד הריון שהתחיל, ולא מורידים אותו בחישוב.
אכן, זה לא רק הריון כימי, אלה התקוות והרצונות והחלומות, השמחות והאהבות שנבנו לכם בלב, ואני מוכרחה לומר שזה מופלא לקרוא שאתם כה מחוברים להריון בתחילתו,וכה שמחים, על אף המסע הארוך של ההריונות שהפסיקו. זה מיוחד, ואני בטוחה שזה מורכב מעוד הרבה רגשות.

אני איתך בתקווה וגם בכאב, מקווה שהרופאים אולי יתנו לך הפעם תמיכה רצינית (קיבלת פרוגסטרון?) כדי להצליח להחזיק את ההריונות הבאים.

חיבוק חם!!
עדכני מה שלומך.

אין לי כל כך מה לומר
כי שום מילה לא תהיה מתאימה לכאב עצום וקשה מנשוא
אובדן אחרי אובדן אחרי אובדן
ותחושה שהגוף בוגד
ותסכול שהתוצאות של הבדיקות תקינות, אז מה לא עובד?
והזמן עובר, ובטח יש הערות של אנשים מסביב

תקוות ציפיות
ואכזבות

מתפללת בשבילך להרבה טוב מעתה והלאה
ושה' ירפא את כאבייך וימלא חסרונך

הלב עצוב כל כך
ואוירה מסביבה מציפה
הלכתי לטקס ופתאום הרגשתי שגם אני נגעתי במוות ושכול
ובכלל מאז הלידה השקטה אני לא מצליחה לפטר מהעצבות שכל כך לא אופיינית לי
וגם ההגעה לטקס שיש בו הרבה אנשים ונשים הריוניות ותינוקות... מציף...

ושאלת המקום שלנו בתוך כל זה.
האבל שאינו מוכר...
אלה שאלות שאינן פתורות בתוכי, במשך שנים אני נושאת אותן ואיני יודעת מה התשובה.
עד כמה אני שייכת לאיזושהי קבוצת אבל ושכול?
איני אם שכולה, ואני מודה על כך יום יום. איני מתיימרת להשוות.
ובכל זאת, הגדרת כה יפה- גם אני נגעתי באבל ושכול... ומה זה אומר?
נדמה לי שאני פשוט שייכת לקבוצת אמהות שאיבדו את עוברן... זה הכי מדויק עבורי. וזה גם אבל שראוי להכיר בו ולתת לו שם, מבט, זיכרון, השתתפות, כאב.

ולגבי ההשתתפות בטקסים יחד עם תינוקות, והריונות....
חיבוק. זה מלווה הרבה לאורך מגוון אירועי חיים.
לומדים להתמודד עם הכאב שאינו מרפה.
מקווה עבורך להקלה.
חיבוק!!

כואב לשמוע

השאלה איך להתיחס לאישה שעברה לידה שקטה היא משמעותית, כי באמת לסביבה קשה לאכול את זה. קשה להתיחס, קשה להכיל את גודל הכאב, קשה להיות שם איתה. היה אמור להיות תינוק ופתאום הוא איננו... מה אומרים? מה לא אומרים? ואישה בהריון... זה נכון להגיע? להתיחס? אולי זה מכאיב שלא נתיחס, ואולי זה מכאיב דווקא שנתייחס?
שאלות כבדות וקשות, ואני מוכרחה לומר שאין להן תשובה אחת חד משמעית.
הדבר הבסיסי וברור הוא שכל אחת עוברת את המשבר הזה איך שהיא, וזקוקה לתמיכה משפחתית וחברתית לפי מה שהיא.
לכן, אני מציעה שלפי רמת הקשר שלכן בקשי ממנה שתהיה אמיתית וכנה מה נכון לה ומה לא. דברי על התחושות שלך, הכאב שלך, השאלות שעולות לך. אם מתאים. ספרי שאת לא רוצה להכאיב, שאת יודעת שזה כואב, ושאת פשוט רוצה לתמוך ולהיות איתה. כנות היא דבר משמעותי ואני מקוה שתצליחו להיות כנות זו לזו ותוכלו להתאים את היחס הראוי והמתאים לה.

עם זאת, יש דברים שהם גם כלליים שניתן לומר. אצייר בקווים כלליים את הגישה הרצויה בעיניי, לפי נסיון וליווי של נשים רבות.
- לגיטימציה לכאוב, לבכות ולהתאבל.
- אין הרבה מה לומר. חשבי עליה כעל אדם שעבר אבדן גדול ואין באמת נחמה. לפחות לא כרגע. היא זקוקה לחיבוק, השתתפות בכאבה, חיזוק במקום שהיא נמצאת בו. בלי מילות נחמה או עידוד. פשוט לשהות יחד בכאב הגדול הזה. להיות איתה.

מה לא להגיד?
- יהיה לך עוד
- מזל שלא הכרת אותו
- טוב שזה קרה בזמן הזה
- אם נכנסת להיריון זה אומר שיכולים להיות לך תינוקות אחרים
ועוד מילים שמוחקות או מנסות לברוח מהאבל הקשה. העיקרון הוא פשוט לשהות. להיות. לאט לאט היא תמצא מעצמה את מקורות החיזוק עבורה. כרגע- רק להיות.

תודה לך על השאלה החשובה.
ובהצלחה לך ולה. כמה לא קל מהכיוון השני, זה מורכב ביותר וקשה.
חיבוק.

כמה נכון מה שכתבת לא להגיד.

לא עברתי לידה שקטה, רק הפלה בשבוע 9. רק.

 

מהריון שנכנסתי אליו חודש וחצי אחרי החתונה.

 

וכמה זה לא מנחם האמירות האלו, ש'נקלטת מהר, אז ב"ה הכל תקין ותכנסי בקלות'.

 

 

סליחה לפותחת על הנצלוש.

ותודה על המקום הזה.

חיבוק!!

והכי הכי עזר לי זה שישמעו מה עבר עלי, ידברו איתי... ישאלו שאלות...
מעבר לזה שכולם חיבקו, ניחמו וכו.. רציתי כלכך שישמעו! שידברו איתי על זה..
אם האופי שלה פתוח תדברי איתה ,תשאלי, תנחמי, תחבקי.
שולחת חיבוק מרחוק.

לאפשר לה לספר כל דבר שבא לה בלי להשתיק. להתעניין באמפתיה. לכאוב איתה רגעי עצב, פשוט להיות איתה.

עם זאת, אני מוכרחה לומר שלא כל אחד יכול להקשיב לסיפור שכזה, ולא בכל זמן.
לדוגמא אישה בהריון אולי לא תוכל לשמוע הכל,אולי זה יעורר בה חרדות או פחדים, אולי יהיה לה קשה מדי לשמוע. ולא תמיד כדאי לדחוק את עצמינו לפינה של הקשבה לסיפור קשה, בלי יכולות מתאימות ובלי כלים.
גם אחרים לא תמיד פנויים רגשית לשמוע ולהכיל את הסיפור.
הקשבה לסיפור קשה ומטלטל יכולה גם לפעמים ליצור טראומה. לשומע. לכן- כדאי להקשיב, ובזהירות גם להקשיב פנימה.


הלוואי והסביבה הקרובה תהיה מספיק תומכת וקשובה.
ואם הסביבה לא מצליחה לשמוע ולהכיל- מטפלים מכילים ויודעים להיות שם במקומות הקשים, איפה שלפעמים אנשים אחרים אינם מוצאים פניות נפשית או מילים מתאימות.

מנסה כמובן לעבוד על עצמי..

ומצליחה לעתים לראות את זה שלכל אחת יש את ההתמודדויות שלה..

זאת התעכבה עד שהתחתנה.. ההיא יתומה.. אחרת בעיות בשלום בית.. נוספת עם ילד חינוך מיוחד.. שם בעיות בפרנסה.. ויש גם אחת עם כ"כ הרבה ילדים צפופים כולל תאומים וכ"כ קשה שהם פשוט לא מצליחים לטפל..

ועדין כשגיסתי אמרה שהיא מתקשרת לרופאה לצורך מניעה עוד בחדר לידה מכיוון שהיא נקלטת רק מלהסתכל על בעלה, כאב לי..

גם אני מקנאה!!

וממשיכה לעבוד על עצמי..

קשה להיות במקום שרואה שאחרות סביבך נקלטות בקלות, הרות בקלות או מדברות בקלילות על מניעה, הריון ולידה.
קשה להיות בסביבה שרוב עיסוקה, בשלב הזה של החיים, הוא ילודה.
קשה להיות בסביבה שלא מנחשת אפילו מה את עוברת סביב נושא הפריון וההריון, ולא מדמיינת כמה מכאיבות לך אמירות פשוטות בנושא.
קשה שהחברות כבר ילדו, כמו סוג של עקפו אותך (אנחנו בתחרות? כנראה יש איזו תחרות סמויה על הריון, כמה ילדים, באיזו מהירות... לא תחרות אבל בהחלט השוואה חברתית. גם אם השוואה לא מדוברת, כנראה קיימת היכנשהו בין הנשים, בין השורות).
וקשה להתמודד עם רגשות קנאה מבפנים. יש הרבה אשמה סביב קנאה, אולי תחושה שאסור להרגיש או לדבר על זה.
אז אני ממש שמחה על האמירה שלך: "כן אני מקנאה. בטבעיות." את לא מתנצלת, את חשה קנאה ומקבלת את עצמך כפי שאת. מותר להרגיש קנאה גם בלי לרצות לקחת לאף אחד שום דבר. אפשר גם לרצות שיהיה לך מה שיש לה. או לפחות לקוות להרגיש פחות כאב, פחות ייסורים, יותר קלות בתהליך...
זה כל כך מובן ולגיטימי. כל כך. 🌹

את מובנת לחלוטין. ואשתף אותך בתהייה שלי תוך כדי קריאת המלים שלך. תהיתי האם נכון לך לשתוק ולא לומר מילה על כל מה שזה עושה לך בפנים. האם נכון להסתיר, להתמודד לבד, לא לדבר על השפעת המילים שלהן עלייך, לסבול בשקט... מה יקרה אם נניח תאמרי משהו לחברתך שמדברת איתך על ילודה? נניח, "את יודעת, אני די מתמודדת עם הנושא ולא כל כך קל לי. בואי נדבר על נושאים אחרים, טוב?" מתוך כבוד אליה אך גם כבוד לעצמך ולרגשותייך.
תוהה האם אפשרי לך, וגם מה זה יכול לעשות לך.
ממשיכה לתהות... את מוזמנת לענות או רק לחשוב על כך.
בכל מקרה, חיבוק גדול וחם על ההתמודדות הפיזית ונפשית. אנחנו איתך. 💜

אני מניחה פה קישור לשיר, אולי יגע במשהו?
אשמח אם תשתפו מה עשה לכן השיר.
(אפשר גם לומר שלא היה טוב, או לא קלע... כמובן)



'תחזיקו' של רוני דלומי

שירת אישה, כמובן.

התחברתי מאד לכל מילה שלך...
את צודקת, אולי לפעמים כדאי לומר..
מדוע בכל זאת אני בדכ נמנעת?
כי אני מרגישה לעיתים כשאני משתפת אני מקבלת שדר של רחמים, או של בילבול כזה שנראה כאילו פתאום הקשר לא טבעי להן כי הן לא יכולות לדבר על מה שמעסיק אותן, או שדר שאני מתפרשת כממורמרת כזו וסובלת.
ולא באלי את השדרים הללו.

או מבט ביקורתי. או פשוט חוסר הבנה.
אולי באמת נכון יותר למצוא פרטנרית לצרה, שתוכל להבין מעט יותר מה עובר עלייך, או פשוט חברה שתוכלי לספר לה לעומק את חוויותייך, ולא תחשוד בך שאת מתלוננת סתם, או תאשים אותך בקנאה יתרה... פשוט בקשי ממנה להקשיב, להיות שם, שותפה למגוון רגשות. זה לא אומר עלייך כלום שאת רוצה גם. זה רק אומר שאת אנושית.
ובתור שכזו, בעיניי, שווה לך לרכוש חברות שהשיח איתן יהיה רגיש גם עבורך ולא רק עבורן.
בכל מקרה, אנחנו תמיד פה איתך,מבינות ומקבלות את סבך הרגשות הזה...
חיבוק!

שכל החברות שלי לא אמיתיות, כי אנחנו יכולות לדבר שעות, אבל הן לא יודעות את הדבר העיקרי שמעסיק את החיים שלי ועל הבעיות והקושי שעובר עליי..

בנות נשואות לא באמת לי לשתף כי הן יכנסו להריון לפניי ואז ירגישו לא נעים ממני וכו'..
רווקות פשוט לא מבינות את זה..

יש לי חברה בהריון שאני מרגישה שהיא מתרחקת ממני כי לא נעים לה..
אבל דווקא ברווקות אולי יש מישי רגישה? יש אנשים שיודעים להכיל מורכבויות.
ברור שהיא לא תבין את תהומות הכאב כי מי שלא חווה קושי בפריון לא יבין זאת!! אבל עדיין.. אם היא רגישה יכולה קצת להכיל..
ודווקא בגלל שהיא מחוץ למגרש ועוד לא נשואה יותר קל.

נקלטתי להיריון ראשון אחרי 4 וחצי שנים שלצערי נגמר בידיים ריקות... בחודש תשיעי היא נפטרה לי בבטן...
קינאתי בכל אותן בנות שהמשוער שלנו היה ביחד...
אבל סמכתי על הקב"ה שהוא יודע מה טוב עבורי. ומה טוב בשבילי.
זה לא קל, גם חיכיתי הרבה שנים להיריון וגם בסוף יצאתי בלי כלום...
עשיתי המון עבודה עם עצמי במהלך השנים שציפיתי איך לא לקנא(כל החברים מסביבנו כבר הורים ל2 ו3...) ואז הגיע הניסיון החדש של לידה שקטה שגם שם השתדלתי מאוד לשמוח בחלקי אבל זה קשה.. מבינה אותך כלכך.
הקב"ה טוב, והוא יעשה ועושה לנו רק טוב.

ובכלל נשמע שאת גיבורה אמיתית
וואו
ממש השראה

כל אחת שהייתה בהריון הייתי סופרת לה כמ חודשים נקלטה אחרי החתונה.
כל פעם שראיתי משהי הריונית סביבי זה צבט אותי.
ולא עבדתי על זה.
אלו תחושות נורמאליות לחלוטין!!
היום אני בעיקר כואבת בשביל הקטן שלי שמנכס לעצמו כל תינוק שהוא רואה
אבל הישועה עוד תגיע.
אצל כולנו בע"ה!

כמה זמן אחרי החתונה נקלטה וכמה רווח יש בין הילדים. כשאני זורקת לבעלי משו על זה הוא אומר שזה מביך אותו לעשות חישובים על אנשים אחרים.

תודה. איזה כיף שאני לא לבד בזה!
ואיך זה עבר לך?

אבל אל תלחצי מזה ותתבאסי על עצמך. זה טבעי לגמרי וברור שלא ממקום רע.

אין מה לעשות. כשמשהו חסר לנו, ולאחרים יש, זה מכאיב.

אני ממש לא מרגישה רע עם זה.  עצובה בשביל עצמי שאני נאלצת להתמודד עם רגשות כאלה. אבל לא רואה בזה פחיתות.
זה הכי אנושי שיש.
גם אני סופרת. כמה הפרשים יש להם בין הילדים, כמה ילדים יש להם, בני כמה הם, כמה זמן הם נשואים...

אני אחרי שתי הפלות רצופות בחורף האחרון, וגם הן הגיעו אחרי ציפייה ארוכה להריון.

אז כן, זה מכאיב לי.

 

מה שכן, יש לי שכנה מושלמת כזו. קשה לי להיות בסביבתה כי היא משדרת שהכל מושלם. הילדים שלה מדהימים. העבודה נהדרת. הבית תמיד נקי והיא יודעת מה להגיד על כל דבר. אנשים כאלה מעייפים אותי.
הבת הגדולה שלי והבת שלה נולדו בהפרש של כמה ימים. ועכשיו, אחרי שתי ההפלות, נודע לי שהיא בהריון. זה היה כזה קלאסי שהכל יצליח לה ולי לא.
והיא הפילה.

וכן, איפהשהוא, שמחתי. לא רק אצלי הכל מתחרבש.
עם התחושה הזו קשה לי. אבל גם כאן משתדלת ללמד זכות על עצמי, אני רואה את כולם ביחס לעצמי, וכואב לי על המקום שלי. זה לא באמת קשור אליה, היא רק משקפת לי מראה.

וזה מלמד אותי, להיות רגישה לאחרים. את לא יודעת איפה הדברים שלך פוגשים את מי שמולך, וצריך מאוד להיזהר.

גם לי יש שכנה כזו שהכל אצלה נראה מתוקתק ושהיא מלאת מזל כזו..
תמיד בתוך הקנאה יש את האדם שמשקף לנו את מקומינו הכי חזק והכי מטלטל. לא משנה בכלל אם זה נכון שהכל הולך לו חלק או לא. אותנו זה מייסר.

תודה על השיתוף 💖