פורום הריון ולידה (עמוד 1083)

אשרינו

לע"נ מו"ר הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל

 אדר תשפ"א

"כבר אפשר לדעת מה זה?" ליבה של אורה הלם במתח. מתח טיפשי, ציינה לעצמה, תירגעי.

הרופא הרים אליה מבט משועשע. "ילד ראשון?"

"רביעי" היא הרגישה איך שפתיה מתייבשות. "יש לנו שלושה בנים."

"אז כנראה הפעם תצטרכו בגדים ורודים" הפטיר הרופא בקלילות, ולמראה פניה שהוארו באושר הוסיף: "חיכית לזה, מה?"

אם היא חיכתה לזה? היא מחכה לזה כבר שש שנים. בנים זה מקסים, אבל בנות...

היא נשמה עמוק, מנסה לעכל את הבשורה. זה אמיתי. זה קורה.

כל השנים הללו של החלומות על שמלות המלמלה הקטנטנות, על הסרטים הוורודים, על הקשר הרך והמתוק שיכול להיווצר רק בין אימא לבת...

עכשיו היא בתוכה, הבת הזו, מושא החלומות.

"עידו?" קולה מוצף האושר גרם לשפתיו להימתח בחיוך. "זו בת! אני לא מאמינה!"

"ברוך ה'" הוא נשף בהקלה מזויפת "כבר חששתי שאצטרך להתמודד עכשיו עם אישה בדיכאון"

"נו באמת" היא הידקה את הטלפון לאוזנה "לא הייתי בדיכאון אם זה היה בן. אבל זו בת! איזה כיף!"

"באמת כיף, חיכית לזה הרבה..."

"עידו", מחשבה חדשה הנצה בה פתאום, מעבירה בתוכה רטט של התרגשות "אני יכולה כבר לקנות לה בגדים או שעדיף לחכות?"

"אומרים שעדיף לחכות" החיוך ניכר בקולו. "אני מבין שקשה לך".

"יש פה חנות של שילב ליד המרפאה" מרץ ודחיפות התערבבו בקולה. "אני אכנס רק להסתכל"

משב רוח קריר פרץ מתוך החנות, מצנן את לחייה הלוהטות.

במהירות פנתה למדפי הבגדים.

גופיות ורודות, בגדי גוף מצוירים בפרחים ולבבות, סרטי שיער תואמים, ולידם מוצצים בהירים בכתום וסגול.

התינוקת בעטה בה מבפנים, מצטרפת להתרגשות. בהיסח הדעת ליטפה את הבטן.

עוד מעט זה יהיה אמיתי.

***

שני לחמים, שקית חלב וגבינה אחת. עידו הוציא מהכיס קבלה מקומטת ושרבט עליה את הרשימה הקצרה. עד שימצא את המכולת הוא עלול לשכוח אפילו אותה.

"סליחה", בחור צעיר ששערותיו לחות ומגבת מונחת על זרועו הסתובב אליו. "בוקר טוב" עידו חייך במבוכה קלה. "איפה יש פה מכולת?"

"חדשים פה?" פניו של הבחור הוארו בחיוך מזמין.

עידו הנהן. "חדשים ממש. רק אתמול עברנו."

"שיהיה יישוב טוב" איחל הצעיר "בוא, אלווה אותך אל המכולת."

שמאלה, ימינה בכיכר.

דמות הדורה התקדמה מולם בשביל. ביד אחת גמרא פתוחה, והיד השנייה אוחזת ברכות בידו של אדם אחר, שנראה עיוור ומוגבל.

עידו נדחק הצידה, מאפשר להם מעבר, אבל האיש הרים את פניו מהגמרא, והפנה אליו עיניים אוהבות, מאירות, ממוסגרות בחריצים קטנים ששיוו לפניו ארשת מחייכת. "בוקר טוב" הוא הנהן לעברם, ומייד שב ושקע בספרו.

עידו נרתע. גל חום שטף אותו.

"זה הרב מרדכי שטרנברג" הבחור שליווה אותו טפח על שכמו כמו מעודד אותו להמשיך ללכת. כמעט שכח בדרך לאן הוא. "השני זה הבן הבכור שלו."

עידו הרים אליו מבט שואל והצעיר משך בכתפיו. "הוא עיוור, חירש ונכה. הרב הולך איתו כל בוקר לסיבוב. אומרים שהוא זה שמטפל בו."

עידו צמצם את מבטו והביט לאחוריו. הרב ובנו עדיין נראו בקצה השביל, הולכים בנחת, צעדיהם מתואמים.

הוא החזיר את מבטו, מבולבל מעט. "זה לא ראש ישיבת הר המור?"

"זה כן"

"הוא מלמד בהמון מקומות, לא?"

"נו?" אותות ראשונים של קוצר רוח נשמעו בקולו של הבחור.

"וואו" מלמל עידו. "טוב, לא חשוב עכשיו. איפה אמרת שהמכולת?"

***

ג' בתמוז תשפ"א, 17:30

"הצירים במוניטור נראים יפים" המיילדת, חני לפי התג, חייכה לאורה בעידוד. "בואי נבדוק לך פתיחה... פתיחה ארבע, יפה. אני מקווה שילך מהר."

אורה חשקה את שפתיה, חיוורת, אגלי זיעה מבצבצים על מצחה. "אייייייי, עוד ציר, תעזרו לייי" היא התקפלה והרכינה את ראשה עמוק אל בין הברכיים.

"תכף יתפנה חדר לידה ונוכל לתת לך אפידורל" חני רכנה אליה ועיסתה את גבה במרץ. "זה עוזר? יותר למטה?"

"פיוו, עבר" אורה עצמה את עיניה בחולשה. דמעות נצצו על לחייה והיא לא טרחה למחות אותן. "אין לי כוח יותר. אני חייבת אפידורל".

"הינה בעלך מתקרב" חני ליטפה קלות את כתפיה. הווילון הוסט בקול רשרוש קל, ועידו הניח לידה כוס תה חם וחבילת שוקולד תות.

"אורוש" הוא חייך אליה בעידוד, "את הבת הראשונה שלנו את חייבת לקבל עם כוחות"

היא חייכה במאמץ. הבת הראשונה שלהם.

"תדמייני אותה בחוץ" קולו של עידו שקט ורגוע, והמאמץ שלו לשמח אותה משרה עליה שלווה. "תדמייני את הפנים המתוקות שלה, את הידיים הקטנות, את הבגדים היפים שתלבישי לה"

"יש חדר" המיילדת נכנסה בצעד נמרץ, קורעת את חוט החלומות המתוקים הנרקמים ביניהם. "את מסוגלת ללכת? צריכה כיסא?"

 חדר לידה, מרדים, מחט, אפידורל. שקט.

"סוף סוף" אורה רעדה "יאללה, שתצא כבר"

"תכף" המיילדת כיסתה אותה בשמיכה עבה "את כבר בפתיחה שבע, אנחנו ממש בדרך."

"אייייי" אורה התקפלה, ידה התהדקה בכוח על זרועה של המיילדת והיא התנשמה "לוחץ לי. אני צריכה ללחוץ. תעזרי לי"

"הכול בסדר" עיניה הירוקות של המיילדת ננעצו בעיניה שלה "בואי נבדוק אותך, פתיחה מלאה. מוכנה להתחיל ללחוץ?"

אורה התנשפה ועצמה את עיניה. הינה היא בדרך, הנסיכה שלה.

חמש לחיצות. "הינה הראש"

עוד אחת "היא בחוץ!"

עיניה של אורה הוצפו בדמעות. גוף קטנטן, מכוסה בשכבת ורניקס לבנה הונח על בטנה. בכי דקיק. יצור מושלם. הבת שלה.

היא חיבקה אותה בידיים רועדות, עדיין לא מאמינה. "ברוכה הבאה לעולם, אהובה", מלמלה.

עידו העיף בהן מבט קצר, מודאג מעט.

היא נשאה אליו את עיניה, תערובת של אושר ושל חולשה, והוא שלח אליה חיוך עקום מעט.

"תראי לי אותה רגע" הוא התקרב בצעד מהוסס. "את בטוחה שהכול בסדר?"

***

ד' בתמוז תשפ"א, 10:00

"אורוש" קולו של עידו חרישי. כמעט אפשר לדמיין שהוא לא פה. אורה עוצמת את עיניה.

"את בסדר?"

לא. היא לא. היא לא. היא לא. כלום לא בסדר.

כתפיה רוטטות, וגל חדש של בכי פורץ ממנה. שיבואו, שיגידו משהו, שלא ישאירו אותה עם הספק המענה הזה. היא רוצה את התינוקת שלה!

פס צר של אור הסתמן על השמיכה. הדלת נפתחה, ושלושה אנשים כבודים למראה נכנסו פנימה.

ליבה של אורה צנח.

אישה מבוגרת, שערה צבוע בכתום חלודה ואסוף לצמה מהודקת התקרבה אליה. עובדת סוציאלית.

אורה כבשה את פניה בשמיכה. אין לה כוחות לזה.

"טוב" הרופא, גבוה ומקריח, כחכח בגרונו, "סיימנו את כל הבדיקות שיכולנו לעשות במסגרת הזמן המצומצם. לפי כל הבדיקות נראה שלתינוקת החמודה שלכם יש תסמונת דאון."

"זה לא יכול להיות" אורה לא האמינה שהצרחות האלה יוצאות מהפה שלה. "עשינו את כל הבדיקות! את כל הבדיקות! הכול יצא תקין!"

העובדת הסוציאלית הניחה את ידה על כתפיה הרפויות של אורה, אבל היא התנערה מהן בפראות.

"יש לכם טעות! תבדקו אותה שוב!" היא טלטלה את ראשה בחוסר אונים. מהצד קלטה את מבטו הרטוב של עידו, את כתפיו שרטטו גם הן.

דקות ארוכות שתקו כולם. רק קול יפחות דקות נשמע, והתנשפויות חנוקות. ידה של העובדת הסוציאלית נעה על גבה מעלה ומטה.

היא הייתה אמורה עכשיו להתכרבל במיטה הזו עם הבת שלה. להסתכל בעיניה הגדולות שבולעות את העולם החדש, ללחוש לה מילים טובות, ללטף באצבע רכה את הבגד שקנתה לה בשבוע שעבר.

ועכשיו...

"התינוקת שלך מחכה לך" אמרה לה לבסוף העובדת הסוציאלית בשקט. "אפשר להביא אותה? היא בטח תרצה לינוק"

אורה נרתעה. להניק? לחבק? להרגיש אותה קרוב אליה?

היא לא רוצה את התינוקת שלה.

***

"אני יוצא רגע" עידו חש שהוא לא יכול יותר לסבול את המתח הזה. "תכף אחזור. להביא לך משהו?"

אורה משכה בכתפיה, מבטה מזוגג. תביא לי תינוקת בריאה. רצתה לומר לו ושתקה. תביא לי את התינוקת האמיתית שלי. זו שהמחשבות עליה מילאו את ימיי ואת לילותיי.

הוא יצא. בכניסה למחלקה התלבט רגע, ואז פנה אל המדרגות. זה אולי נשמע נורא, אבל הוא חייב לראות שיש עוד צרות בעולם.

קומה שמונה. מחלקת אונקולוגיה. הוא נרתע לרגע, ואז נכנס. בחורה צעירה בקרחת בוהקת חלפה על פניו לאיטה, גוררת אחריה עמוד אינפוזיה גבוה.

ליבו התכווץ. במהירות פנה לאחוריו ועלה גרם מדרגות נוסף. בלי להסתכל על שם המחלקה הדף את הדלתות ונכנס פנימה. מחלקה שקטה. הוא פסע פנימה בזהירות, ואז נעצר, מופתע.

מאחד החדרים נשמע קול חזק, בהיר, שונה כל כך מהאווירה שסביבו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו איי איי איי"

הוא התקרב כמכושף. השיר המשיך, כמו קורא תיגר על הסבל ועל העצב: "אשרינו, מה טוב חלקנו..."

בזהירות הציץ פנימה. רגע, אני מכיר אותו... זה הרב מרדכי! בנו של הרב שכב על מיטת בית החולים והרב רכן אליו, מיטיב את הכרית למראשותיו, משכיב את המיטה, משקה אותו בזהירות בכוס מים.

עידו נשען על מזוזת הפתח, בולע בעיניו את המראות, את האהבה, את המסירות.

הרב הרים את ראשו. "שלום עליכם" הוא הושיט לו את ידו.

"הרב" כל הבלגן שהסתובב לו בבטן ביום האחרון פרץ החוצה בצורת מילים מהירות, חדות.

"ואשתי לא רוצה אותה. היא לא מפסיקה לבכות."

הרב העיף מבט לעבר בנו "שלומי נרדם." אמר חרש "בוא נצא החוצה. אתה רוצה לקרוא גם לאשתך?"

***

"הניסיון קשה" קולו הרך של הרב התנגן בחדר, משרה שלווה, סופג את הכאב. "אבל הוא לא הגיע משום מקום. יש בורא לעולם, והוא זה ששולח לנו את הכול. את הטוב ואת הרע, את המשמח ואת המכאיב. מי שמסתכל על הניסיונות במבט מאמין, מבין שה' שלח לו אותם לטובתו. לגדל אותו ולרומם אותו."

שעה אחר כך, כשהתרומם הרב ופנה לדרכו, הרגישה אורה שנשימתה קלה מעט יותר.

הניסיון עדיין קשה. קשה מאוד. את התינוקת שעליה חלמה תקבל אולי בפעם אחרת. אבל יש תשובות, ויש מרפא. וגם אליה הוא יגיע ביום מן הימים.

מנגינה שקטה נשמעה מכיוונו של עידו "אשרינו, מה טוב חלקנו..."

היא נשאה אליו עיניים מצועפות. מה טוב חלקנו.

זורמות איתי???