צריכה פשוט להוציא כי אין לי מקום בפנים
ואין לי כח לנהל עם זה דיאלוג ולשמוע רק את עצמי
אפילו ואולי בגלל שזה בין הדברים השוליים יותר שקורים לי עכשיו בחיים.
בוקר דפוק, לחוץ
לא הספקתי להיות עם הילדים כי רק חשבתי על זה
שאני מאחרת לפגישה חשובה למרות שעשיתי כל מה שתלוי בי כדי להגיע בזמן.
שונאת שאני צריכה לתרץ את עצמי, להתנצל.
שונאת להתחיל ככה את היום,
להרגיש את חוסר האונים הזה ואת המחנק מול גרגירי הזמן שאוזלים בפרצוף
ולהגיע כמו אחרי קרב.
אני יודעת שבצהרים כבר לא אזכור שזה קרה
אבל קשה לי עכשיו להיות במקום הזה.
נכון, מטופש לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת
אבל כרגע אין לי תנאים אחרים או משאבים לנהל את הדברים טוב יותר ובמסגרת היכולות שלי, אני כן מנסה וניסיתי גם הפעם לעשות משהו קצת אחר כדי שזה לא יקרה
רק שבמצטבר, לא מעט פעמים לא הולך לי.
אני כועסת על עצמי
מרגישה רע, גם פיזית
וזה לוקח אותי איך לא גם לחוסר הזוגיות שלי
כי אין לי גיבוי והכל מתנהל בבלאגן אחד גדול ועם הרבה קשיי התארגנות
שיהיה הפרעת קשב שלו או הפרעת הסתגלות שלי
זה מסוג הרגעים שאני מרגישה שאני לא יכולה לבד, שמשהו אצלי לא בסדר ולא מאפשר לי חיי שגרה תקינים
גם אם אובייקטיבית יש באמת קושי טכני של מרחק, תחבורה ואילוצים כאלו ואחרים.
ואיך אפשר להסביר את זה לאנשים שאני מחוייבת להם?
בא לי לצרוח.
זהו.
ואין לי כח לנהל עם זה דיאלוג ולשמוע רק את עצמי
אפילו ואולי בגלל שזה בין הדברים השוליים יותר שקורים לי עכשיו בחיים.
בוקר דפוק, לחוץ
לא הספקתי להיות עם הילדים כי רק חשבתי על זה
שאני מאחרת לפגישה חשובה למרות שעשיתי כל מה שתלוי בי כדי להגיע בזמן.
שונאת שאני צריכה לתרץ את עצמי, להתנצל.
שונאת להתחיל ככה את היום,
להרגיש את חוסר האונים הזה ואת המחנק מול גרגירי הזמן שאוזלים בפרצוף
ולהגיע כמו אחרי קרב.
אני יודעת שבצהרים כבר לא אזכור שזה קרה
אבל קשה לי עכשיו להיות במקום הזה.
נכון, מטופש לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת
אבל כרגע אין לי תנאים אחרים או משאבים לנהל את הדברים טוב יותר ובמסגרת היכולות שלי, אני כן מנסה וניסיתי גם הפעם לעשות משהו קצת אחר כדי שזה לא יקרה
רק שבמצטבר, לא מעט פעמים לא הולך לי.
אני כועסת על עצמי
מרגישה רע, גם פיזית
וזה לוקח אותי איך לא גם לחוסר הזוגיות שלי
כי אין לי גיבוי והכל מתנהל בבלאגן אחד גדול ועם הרבה קשיי התארגנות
שיהיה הפרעת קשב שלו או הפרעת הסתגלות שלי
זה מסוג הרגעים שאני מרגישה שאני לא יכולה לבד, שמשהו אצלי לא בסדר ולא מאפשר לי חיי שגרה תקינים
גם אם אובייקטיבית יש באמת קושי טכני של מרחק, תחבורה ואילוצים כאלו ואחרים.
ואיך אפשר להסביר את זה לאנשים שאני מחוייבת להם?
בא לי לצרוח.
זהו.
מקווה שהמשך היום יהיה באמת יותר זורם וטוב ותשכחי את הבוקר הזה 
)