פורום הריון ולידה (עמוד 1169)

צריכה לעקור שן בינה שכואבת
אמרו לי לחכות לאחרי הלידה
איך אפשר לחכותתתתת???

בת 4 ובת שנתיים.
איך להכין אותן לזה שאמא הולכת להיעלם, שאבא גם פחות יהיה, שנחזור אחרי כמה ימים עם אח/ות?
אם בן- אז שכמה ימים אחרי יהיה ברית, אם בת- נעשה בטח קידוש.. אז איך להכין אותן לאירוע?
להביא אותן לבקר בבית חולים?
למה להתכונן מבחינת תגובות שלהן?

אנחנו גרים ליד ההורים שלי אז הן יהיו אצלם בזמן הלידה או בזמן שבעלי יהיה איתי בבית חולים.. זה מקום מוכר מאוד והן יוכלו ללכת למסגרות כרגיל.
המשוער עוד חודש וחצי..
הן כבר יודעות שאני בהריון. מדברות על התינוקי, מלטפות את הבטן שלי, מנשקות ומחבקות..

האם של 3 חודשים אחרי החזרה, או אחרים?
אם אחרים, של איזה חודשים?

בעקבות הסיפור של @בארץ אהבתי 

התחשק לי גם לכתוב את הסיפור שלי

 

לידה שלישית. בבית שני מתוקים שכבר ממש מתרגשים לקראת הלידה. בלילות לפני הלידה הם מתעוררים מלא, כאילו מחפשים לראות אם הלכנו או שאנחנו עדיין בבית. זה קצת מתיש אותנו אבל אני נחה בבקרים מלא בבית.
את שני הגדולים ילדתי בזירוזים(בגלל לחץ דם גבוה וחשש לרעלת) ובעצם אני לא יודעת מה זה ללדת לבד, לא יודעת מה זה צירים ופשוט מתפללת לריבנו של עולם שייתן לי הפעם 'פשוט' ללדת.
ב"ה ההריון עובר בלי שום לחץ דם גבוה ואני כבר מתחילה להאמין שלא נצטרך לזרז! שבוע 39+5 בשעות אחרצ מרגישה התקשויות בבטן, מתחילה להבין שכנראה אלו צירים. הם לא כואבים , אבל מורגשים. בהמשך הערב הם מצטופפים אבל הם לא סדירים- 6,10, 8, 4 ,10 וכו'. מבחינתי זה היה הכי צפוף שאי פעם הרגשתי שאני החלטנו שנוסעים. הקפצנו את אמא שלי ב11 בלילה, חברה באה לשמור על הילדים עד שהיא תגיע ונסענו. כל הדרך אני נעה בין – בטוח זה לידה, לבין – בטוח יחזירו אותנו הבייתה, וקצת מתביישת שאני בלידה שלישית ולא יודעת לזהות צירים.
מיון, אני כאובה אבל ממש נסבל, מוניטור, אכן צירים אבל לא סדירים, פתיחה 2.5. בואי נחכה שעה נראה מה קורה. מחכים, עייפים כבר, ותכלס קולטים שזה לא זה. אחרי שעה, פתיחה 2..... ומשתחררים הבייתה.  מגיעים הבייתה לקראת 1:30 , אמא נשארת לישון אצלנו ובבוקר הילדים משתעשעים שסבתא נמצאת והיא אפילו מפזרת אותם לגנים. אני ישנה כל אותו בוקר. הייתי גמורה....
יומיים אחכ. 40+0. הגענו לתאריך המשוער! יום שלישי בבוקר. מתלבטת אם ללכת למעקב הריון עודף אבל מחליטה לחכות למחר (כי מחר בבוקר יש מסיבת סיום במעון של הקטן. אז תכננתי להגיע למסיבה ואחכ לנסוע למעקב). מנצלת את הבוקר לסדר את הבית, מכינה בצק לחלות וקובעת עם חברה טובה שנבוא אחרצ עם הילדים והבצק ונעשה ביחד הפרשת חלה לקראת הלידה. היא מתלהבת ובאמת היה אחרצ ממש נעים בבית שלה. היא עזרה מלא עם הילדים, עשינו הפרשת חלה , התפללנו מלא והיה מרגש. יצאנו מהבית שלהם לקראת 18:00 וקבענו לדבר יותר מאוחר כי באותו ערב היה ערב נשים ששתינו התלבטנו אם ללכת.
ב20:00 הבעלים של שתינו משכנעים אותנו ללכת ומחליטות ללכת. נוסעות ברכב אבל חונות קצת רחוק כדי ללכת, אולי יזרז את הלידה. יושבות שם איזה שעה, בעיקר מפטפטות עם עצמנו ולקראת 22:00 אנחנו ברכב בדרך הבייתה. יושבות מחוץ לבית שלה ומקשקשות להנאתנו.
22:30 אני מגיעה הבייתה. ופתאום, מרגישה רטיבות ממש בכניסה לבניין . ממששת את עצמי וקולטת – מתלבטת אם זאת ירידת מים. שולחת זריז הודעה לבעלי שאני במעלית ואני רטובה!
נכנסתי הבייתה. עוד קצת מתלבטים, הולכת לשירותים ומחליטים סופית שזאת אכן ירידת מים . מתחילים להתרגש אבל תכלס לא ממהרים, יודעים שצריך לצאת אבל בנחת. מתקשרת לאמא שלי והפעם מתפללת שאני לא מקפיצה אותה לשווא. היא מתרגשת , ואומרת שתכף תצא אלינו- חצי שעה נסיעה אלינו.
מתחילים צירים ואנחנו בודקים תכיפות. כל 7 דקות, סבבה. תוך כדי אני מסדרת את הבית , מרימה דברים מהרצפה, כמעט מעבירה סמרטוט(בשלב זה בעלי אמר שאני מגזימה! וואלה לא הגזמתי  ,השארתי רצפה שחורה.חחח), והצירים מתחילים לכאוב לי. עוצרת כל ציר לנשום. כל 6 דקות, כל 5 דקות. מתלבטים אם להקפיץ את השכנה ומחליטים לחכות לאמא שלי.
היא מגיעה כשאני באמצע ציר, אני לא נושמת. היא נותנת לי מהר חיבוק ומשלחת אותנו לאוטו (בעלי כבר הוריד את הכל). אחכ היא מספרת שהייתי נראת ממש בלידה!
נסיעה של חצי שעה לפנינו. הצירים כל 4 דקות, כל 3 דקות. הפעם אנחנו מאמינים שזאת כנראה לידה (למרות שבתוכי עדיין מתגנב החשש ששוב נחזור ריקם). כל ציר אני מנסה לנשום בתוך האוטו ולא כלכך מצליחה.
מגיעים לבית החולים , השעה 23:45 , בעלי עוצר איפה שיכל ואנחנו נכנסים למיון. האחיות קולטות את המצוקה שלי ומיד מכניסות למוניטור, תוך כמה דקות בודקת פתיחה- 5 ואני  רק- יששששש. זאת לידה!
אבל מה, בבית חולים הזה לא רגילים ללידה שלישית (איפה שהוא במרכז...) והם נלחצים. לידה 3 פתיחה 5- את צריכה לעוף לחדר לידה. ובגדול מעיפים אותי לשם.
עולים לחדר לידה. ו..אנחנו לבד. לא מגיעה מיילדת. בעלי יוצא לחפש מישהי ומגיעה מיילדת. מדהימה. מתחילה להכניס למחשב את כל הפרטים ואני בינתיים עומדת ומסתובבת עם הצירים. היא אומרת לי- אם את מרגישה לחץ- תעדכני. ואני- מה לחץ?! הרגע הגענו. אוקיי...
שואלת אם אני רוצה אפידורל- בטח!!! אוקיי. מזמינה מרדים . תוך כדי היא שואלת אותי- אבל את מתמודדת מדהים, בטוחה? אני- כן!!
פתאום מרגישה לחץ. היא בודקת, אני עוד בפתיחה 5. חחח שילוב של דמיון והתרגשות.
דיי מהר מגיעה מרדימה שלא הייתה הכי נחמדה (לא אפרט..) אבל אחרי כ20 דקות סוף סוף בלי תזוזה וצירים כואבים תוך כדי- יש אפידורל בפנים! ואפשר לנשום לרווחה. השעה 1:30 בערך. אנחנו עוצמים עיניים. עוברים כמה דקות, ואני- לחץ!  
בעלי קורא למיילדת, שמאשרת- פתיחה 10!!!
המיילדת שואלת אותי איך אני בלחיצות, ואני מגלה לה שאני על הפנים ותמיד לא מצליחה וזה לוקח שעות – והיא הייתה פשוט מקסימה ועודדה אותי שאני מסוגלת .
היא ממש לימדה אותי איך לעשות את זה, יד ביד. ברקע שומעים שירים רגועים של אברהם פריד המלך. נושמת, לוחצת, נושמת, לוחצת

והשעה 2:15 ונולד הנסיך!

נס נס נס.

לא יכולתי לבקש לידה יותר טובה מזה. 
וכן- הגוף שלי יודע ללדת. חסדי ה'. 

כבר כמעט חודש
עד לפני חודש הארוחות שלה היו כאלה -
בקבוק קטן בבוקר
פירות טחונים עם ממרח שקדים ב9:30
רבע פיתה עם טחינה או חמאת בוטנים מתישהו בין לבין
ארוחת צהריים שכללה קציצות הודו ברוטב עגבניות, ירקות מבושלים ופסטה בסביבות 13:00
ב16:00 בננה
ב18:00 חביתה, פסטה, אבוקדו.

כבר חודש שלא מוכנה לאכול פירות טחונים בבוקר, היא אוכלת בננה ואחכ את הרבע פיתה
ופעם הבאה שאוכלת זה רק כשמתעוררת מהשנצ ב16:00!
ואז בארוחת ערב טורפתתת כל מה שנותנים לה.

ניסינו לתת לה כמה שפחות אוכל בבוקר, כדי שתהיה רעבה בצהריים - לא עזר! גם כשאכלה רק חצי בננה ב9 וחצי בבוקר, הפעם הבאה שאכלה הייתה ב16:00. מה לעשות?? לוותר ולזרום איתה?? יוצא ככה שהיא לא אוכלת בכלל בשרי..

בת שנה
מרביצה לעצמה בפנים ביד (כמו כאפות כאלה) או אם מחזיקה כפית דופקת לעצמה ממש חזק
זה בסדר? מניחה שהיא נהנת אבל זה כואב לה😒

כמו בהריונות הקודמים, ההריון שלי מוגדר כ'הריון בסיכון', בגלל נוגדני אנטי די שיש לי (שלא ברור לאף אחד איך הם הגיעו אלי…). החשש הוא ששלעובר יש סוג דם חיובי, ואז הנוגדנים עלולים לגרום לאנמיה אצל העובר ולסכן אותו.
אז במהלך ההריון אני במעקב זרימות דם, ובשבוע 38 כבר צריך לעשות זירוז.
את שתי הלידות הקודמות שעשיתי בזירוז ילדתי עם רופאים פרטיים (בזכות ההורים היקרים שלי). הראשונה מביניהם עם ד"ר פלוטקין - הגעתי למיון יולדות ביום שהוא אמר, ודי מיד התחלנו בתהליך (לקח כמה שעות עד שהזירוז התחיל בפועל, היה צריך לפני גם היפוך ומוניטור ארוך וכו', אבל למעשה היה די מהיר ובאותו לילה כבר ילדתי). בלידה הבאה לא יכולתי לקחת אותו, והלכתי לרופא אחר בהדסה עין כרם, אבל שם היה תור ארוך לזירוז, הגעתי בשלישי בערב ונכנסתי לזירוז רק ביום חמישי אחה"צ, וזה אחד הדברים שזכורים לי כסיוט, למרות שאחר כך הלידה עצמה היתה טובה.
הפעם חזרתי לד"ר פלוטקין, נפגשתי איתו לקראת הלידה כדי לתאם ולתכנן מתי אני מגיעה. שבוע 38 מתחיל לי ביום חמישי, ואני לא רציתי להסתבך עם לידה סמוכה לשבת או ממש בשבת (אי אפשר באמת לדעת כמה זמן יקח ללידה להתפתח), שאלתי אותו אם אפשר לחכות לראשון/שני בשבוע הבא אבל הוא לא רצה לקחת סיכון, ולכן קבענו ליום רביעי.

יום חמישי שלפני תאריך הזירוז, אני מתחילה שבוע 37, יש לי תור אחרון לרופא שלי. בבוקר אני מתחילה להרגיש מידי פעם התקשות של הבטן.
בהתחלה אני לא ממש מתייחסת, אבל די מהר מתחילה להסתכל בשעון כל פעם, ושמה לב שזה באופן די מדוייק כל חצי שעה.
בינתיים אני לא לוקחת את זה רציני, אבל כן ממשיכה לעקוב. כשהייתי אצל הרופא עשיתי גם מוניטור, ובאמת ראו שם את אחד הצירים האלו - גל יפה וברור שעוזר לי להאמין שזה באמת ציר.
לקראת הצהריים התדירות לאט לאט גוברת. כל 20 דקות, כל רבע שעה, כל 10 דקות. בעלי בלימודים בירושלים ואני מתלבטת מה לעשות.
מתייעצת בפורום (באנונימי🙂, ותודה לעונות…) ובעקבות העצות מתחילה לארוז תיק ללידה. מזל שכבר כתבתי רשימה לפני כמה ימים, ולא צריך לחשוב תוך כדי מה לארוז.
במקביל מנסה לסיים את הבישולים שהתחלתי כבר. ותוך כדי מנסה גם לראות איזה פתרון יכול להיות עבור הילדים במקרה שבאמת נצטרך לנסוע לבית החולים.
בערך ב-6 בערב, כשהתדירות כבר כל 10 דקות אני שואלת את בעלי מתי הוא חוזר והוא מחליט לצאת מהמכללה ולקחת מונית הביתה.
בינתיים סיכמנו עם אחותי שתבוא אלינו הערב לישון פה בלילה, למקרה שהדברים ימשיכו להתפתח לכיוון של לידה.
חמי וחמותי אמורים לבוא אלינו לשבת, כדי להיות פה לגיבוי למקרה שתתפתח לידה בשבת. לא רציתי בהתחלה להלחיץ אותם, אבל כשבעלי חוזר אני אומרת לו שחייבים לעדכן אותם כדי לתאם מה עושים במקרה שתתפתח לידה. חמותי רגילה לבשל הכל לשבת כבר ביום חמישי, והפעם היא הכינה רק את מה שסיכמנו מראש שהיא תביא. אז דיברנו איתה והיא מיד הציעה שהיא תכין עוד משהו כדי להקל, ובמקרה שתתפתח לידה הם הם יבואו לקחת את הילדים ויקנו את מה שחסר.
הכל מאורגן ומסודר לאפשרות של לידה, אני הולכת לישון בערב, והכל נרגע. מידי פעם מתעוררת מאיזה ציר, אבל כבר לא צפוף בכלל ונראה שלא באמת קורה משהו.
מצד אחד זה מאכזב, אחרי כל ההתארגנות שעשינו, אבל מצד שני אני שמחה מזה. בניתי הרבה על הימים שנשארו עוד להגיע לעבודה, ולא באמת הייתי מוכנה ללדת עכשיו.
ועכשיו לפחות יש לי תיק לידה מוכן, ואני מתחילה קצת לעכל שאני באמת אמורה ללדת עוד מעט. ושמחה שגם הגוף שלי מתחיל להתכונן…

השבוע הבא ממשיך בלי אירועים מיוחדים. הצירים עוד ממשיכים מידי פעם, לא כואבים וגם לא תכופים, רק מזכירים לי שהגוף שלי ממשיך להתכונן.
אני קובעת ביום שלישי בערב דיקור סיני לזירוז (בפעמים הקודמות גם עשיתי אצלה דיקור, זה אף פעם לא הביא ללידה טבעית, אבל נראה לי שזה עוזר גם כהכנה של הגוף ללידה וזה עזר לזירוז להשפיע בצורה טובה). אני מגיעה אליה ומקבלת בנוסף לדיקור גם עיסוי טוב, אחרי שאני מספרת לה שאחרי שכיבה על הגב כואב לי באגן. היא ממש עוזרת לי, וגם נותנת לי אפיקומן כסגולה לשמירה וללידה קלה.
אני חוזרת הביתה, ממשיכה לארגן את כל הדברים שעוד נשאר. בין כל הארגונים מגיעה שכנה מתוקה ומפנקת אותי ואת בעלי בכוסות שוקו מוקצפים, ובחיבוק ואיחול ללידה קלה. זה ממש משמח ועוזר קצת להתנתק מהארגונים הטכניים ולהתחיל לקלוט שאני עומדת באמת ללדת בקרוב…

בבוקר אני קמה מוקדם, ויוצאת באוטובוס הראשון שיוצא מהישוב, כדי שנתחיל את כל התהליך כמה שיותר מהר. עדיין חושך בחוץ. בעלי נשאר בבית כדי להוציא את הילדים ויצטרף אלי אחר כך.
אני נוסעת באוטובוס, יורדת בירושלים ועושה הפסקה לתפילה (מתחילה בדיוק לקראת הזריחה). משם אני ממשיכה ברכבת לכיוון בית החולים שערי צדק.
מגיעה לשם די מוקדם, מביאה את ההפניה שד"ר פלוטקין נתן לי. פותחים לי תיק ואני נכנסת פנימה, פוגשת את ד"ר פלוטקין והוא אומר להתחיל עם מוניטור.
המוניטור די רגוע, אולי יש תוך כדי איזה ציר אחד, אבל לא נראה משהו שמתקדם לכיוון לידה. כשאנחנו לקראת סיום אני מנסה לברר עם האחות מה הולך לקרות ואם יתחילו בזירוז בקרוב. היא אומרת לי שיש תור של עוד נשים לזירוז, ויכול להיות שיעבירו אותי למחלקת נשים עד שיגיע התור שלי (שלא בטוח יהיה היום). אבל בעצם היא לא יודעת אם זה שלקחתי את ד"ר פלוטקין בפרטי משנה את התמונה, ואי אפשר לשאול אותו לאן מתקדמים כי הוא כרגע בניתוח.
אני מעדכנת את בעלי ואת אמא שלי שכרגע לא ברור לאן הדברים מתפתחים, וממש כמעט מיד מגיע ד"ר פלוטקין להגיד שכדאי שנתחיל.
השעה 10 בבוקר, בודקים פתיחה ורואים שעדיין אין התחלה של כמעט כלום, צוואר אחורי ובלי פתיחה, רק קצת מחיקה. זה לא מצב שמתאים להתחיל בו פיטוצין, אז מתחילים עם ג'ל פרוסטין. ד"ר פלוטקין מסביר שזה אמור בעיקר לרכך את הצוואר ואולי גם להתחיל צירים. בעוד 6 שעות הוא יבדוק אותי שוב, ואז כנראה נתקדם לפיטוצין. אלא אם כן נראה שהדברים מתפתחים כבר קודם. בינתיים אני צריכה להיות שוב עם מוניטור אבל עוד מעט ישחררו אותי להסתובב קצת.
מיד אחרי שהוא שם את הג'ל מתחילים צירים כל כ-5 דקות. לא כואבים עדיין, אבל יותר מורגשים ממה שהיה לי ביום חמישי. אני מתקשרת לבעלי לעדכן שהתחלנו והוא יכול כבר לצאת. הוא מסיים לארגן בבית עוד כמה דברים אחרונים ויוצא.
אני נשארת במוניטור. התיק שלי מונח על הכיסא שקצת מרוחק ממני, אז כל הדברים שהבאתי לי לקרוא לא נגישים לי. רק הפלאפון היה בכיס. אני מנצלת את הזמן להתפלל קצת, קוראת את רשימת השמות של האנשים שאני מתפללת עליהם בהפרשות חלה ומתחילה להגיד תהילים שפתחתי באינטרנט, על כולם וגם על הלידה.
בעלי מגיע בערך ב11 וחצי, וקורא לאחיות שינתקו אותי מהמוניטור. אנחנו יוצאים קצת להסתובב והאחות אומרת שנחזור בעוד כשעה. אנחנו יוצאים קצת, מסדרים את ההרשמה לבית החולים, אוכלים ארוחת צהריים. בעלי הולך להתפלל מנחה ואני יושבת לחכות לו. הצירים בינתיים ממשיכים, כל 5 דקות, נהיים קצת יותר כואבים אבל לגמרי נסבלים. אני מתחילה לנשום עם הצירים, לא כי אני חייבת אבל זה כן מקל, וזה גם תמיד טוב להתחיל עוד לפני שהם כואבים מידי, להתרגל ולהכניס את זה לאוטומט.
בערך ב-1 אנחנו חוזרים למחלקה ומכניסים אותי שוב למוניטור. בודקים שוב פתיחה, התקדמנו קצת אבל לא משמעותית - מחיקה של כ-70-80%, פתיחה 2.5.
ממשיכים עם מוניטור לעוד כמה זמן, בערך ב-1 וחצי מנתקים אותי וד"ר פלוטקין אומר שהוא יבדוק אותי שוב ב-3 וחצי. אנחנו מחליטים להישאר בינתיים בפינה שנתנו לנו. יש שם מקום לשבת, ויותר נעים לעבור שם את הצירים. אני מתחילה לעשות גם את התרגיל של אמית לידה שלמדתי בלידה הקודמת (ביחד עם הנשימות). בין הצירים אני קוראת תהילים החיד"א לפי אותיות השם של מישהי יקרה.
בהתחלה התרגיל של אמית עוזר כל כך שתוך כדי שאני עושה אותו אני לא מרגישה בכלל את הציר ולא בטוחה מתי הוא נגמר. אבל די מהר אני מרגישה את הצירים מתחזקים וגם מצטופפים. לפעמים צפופים מידי ואין לי כוח לקום שוב לתרגיל, אז אני נשארת לשבת ולעבור את הציר עם הנשימות. יש גם צירים שאני ממשיכה בקריאת התהילים וזה גם עובר בסדר, אבל התרגיל והנשימות בהחלט עוזרים.
אני מתחילה להרגיש כבר יותר מכונסת בעצמי, מרגישה שכבר באמת קורה משהו וזו באמת לידה. אני מעדכנת את אמא שלי שכדאי שהיא תתחיל להתארגן לצאת.
בעלי הולך לקרוא לאחיות שיבדקו אותי, אבל הן אומרות שרק ב-4, שזה 6 שעות לאחר הפרוסטין, צריך לבדוק מה המצב. כבר לא נשאר עוד הרבה זמן עד אז, ואני יודעת שזו עוד לא ממש לידה, אז אני לא בלחץ.
קצת אחרי 4 אני נבדקת שוב, הפתיחה התקדמה רק ל-3.5. לא ממש מה שציפיתי, אבל ד"ר פלוטקין מרוצה, הוא אומר שבגלל שרואים שזה מתפתח גם ככה ללידה אז אין צורך בפיטוצין. הוא עושה גם סטריפינג (רק בדיעבד הוא אמר לי שזה מה שזה היה, דווקא לא כאב לי כל כך), מבקש לעשות עוד מוניטור, ואומר שאחר כך כבר נתקדם לחדר לידה. הוא מציע לי להיכנס אחרי המוניטור להתקלח, יש מקלחות בקבלה, אבל אני מעדיפה לחכות לחדר לידה, שם תהיה לי יותר פרטיות.
בינתיים האחות מציעה להביא מדקרת של בית החולים שתעשה לי דיקור סיני. המדקרת נכנסת קצת אחרי שאמא שלי מגיעה, היא שמה לי מחטים בין הצירים, ואני יושבת שם על המיטה (בישיבה ולא בשכיבה, ביקשתי שיגביהו לי את הגב הכי שאפשר), מתמודדת עם הצירים באמצעות הנשימות.
עכשיו הם כבר באמת כואבים. עוזר לי לספור את הנשימות תוך כדי הצירים ולדעת שתוך 4-5 נשימות הציר נגמר (כל נשימה היא של 12 שניות - 4 בשאיפה ו-8 בנשיפה). במקום לספור את הנשימות אני בוחרת לחשוב בכל נשימה על מישהו מהמשפחה. נשימה ראשונה על בעלי, השניה על הבת הגדולה, השלישית על הבן שאחריה, הרביעית על הבן הקטן, ואם נשאר עוד קצת - אז אני חושבת על התינוקת שבדרך ומזמינה אותה במחשבה שלי להצטרף אלינו למשפחה. כשאני שואפת אני מדמיינת את האהבה שלהם ממלאת אותי, וכשאני נושפת אני מדמיינת את עצמי שולחת להם את האהבה שלי.
אמא שלי מדליקה ברקע מוסיקה של המשפחה, ואני בעצימת עיניים יכולה לדמיין איך היא ממש מנגנת לי. באיזשהו שלב אמא שלי מציעה לבעלי להראות לי בזמן הצירים תמונות של הילדים, כי לה זה היה עוזר בלידות שלה. זה דווקא ממש משתלב לי עם החשיבה על כל אחד. עכשיו במקום לעצום עיניים ולדמיין אותם, אני ממש יכולה לראות אותם בתמונה ולהתרכז בכל נשימה באחד מהם.
הזמן עובר מהר, קצת אחרי 5 מודיעים לנו שאפשר כבר לעבור לחדר לידה ושם ד"ר פלוטקין יבוא שוב לראות מה המצב. אני מחכה להיכנס להתקלח שם, אף פעם לא ניסיתי מקלחת בזמן הצירים (בלידות עם הפיטוצין זה לא היה אפשרי, ובלידה הראשונה לא יצא לי לנסות).
אנחנו עוברים לחדר לידה, מגיעים לשם אחרי כמה עצירות לצירים בדרך. כשמגיעים אני מבקשת להתקלח, והמיילדת אומרת שאפשר מקלחת קצרה עד שד"ר פלוטקין יבוא לבדוק אותי. זה לא מה שהתכוונתי, ואני מסבירה לה שאני רוצה מקלחת להקל על הצירים, וזו היתה בכלל הצעה שלו.
המיילדת מופתעת ואומרת שבדרך כלל רופא פרטי לא בא ביחד עם לידה טבעית, למרות שהיא בהחלט בעד. אמא שלי לוחצת עליה לשאול אותו, והיא חוזרת עם אישור להיכנס למקלחת. השעה כבר 5 וחצי, היא אומרת שאפשר להיכנס עכשיו לחצי שעה וב-6 אני צריכה לצאת כדי שהוא יבדוק אותי.
אני נכנסת, מורידה את הבגדים בין הצירים שכבר ממש חזקים, נכנסת למקלחת ופתאום מקיאה, מזל שכבר הורדתי בגדים. במקלחת יש כדור פיזיו גדול, אני יושבת עליו ומכוונת את הזרם לכיוון הבטן. בכל ציר אני עושה סיבובים על הכדור, מכוונת זרם חזק על הבטן, וגם נושמת כמו קודם, אבל עכשיו עוברת לנשימות של ששש חזק בכל פעם, שגם עוזר קצת להתמודדות עם הכאב. הצירים כבר ממש חזקים, אבל אני מרגישה שאני מתמודדת טוב.
אין לי תחושת זמן שם בפנים, אבל באיזשהו שלב אני מרגישה שגם בין הצירים אני לא ממש ממוקדת, ומחליטה שזה הזמן לצאת.
אני יוצאת מיד אחרי ציר כדי שיהיה לי זמן להתנגב וללבוש חלוק, אבל לא ממש מספיקה. הציר הבא תופס אותי אחרי שלבשתי רק את החלוק הקדמי, והתחלתי ללבוש עוד חלוק שיכסה את הגב. אני קוראת לאמא שלי שתבוא לעזור לי, הציר ממש חזק עכשיו כשאני מחוץ למים. אמא שלי רואה אותי וקולטת שאנחנו ממש מתקדמים, היא אומרת לבעלי שיקרא מהר לצוות, ועוזרת לי להתארגן ולצאת.
עוד ציר אחד, ואני מתחילה להרגיש לחץ, המיילדת נכנסת ונלחצת, אומרת לי לעלות על המיטה מהר. מיד גם ד"ר פלוטקין מגיע. בציר הבא אני על המיטה על שש, מרגישה לחץ חזק והם מבקשים שאני אסתובב כדי לבדוק אותי ולשים מוניטור. אני מסתובבת, בודקים וד"ד פלוטקין מודיע שבציר הבא אני כבר יולדת, ואני יכולה אפילו להתחיל ללחוץ בלי הציר.
אני מעדיפה לחכות לציר. מבקשת להסתובב לעמידת שש אבל עוד לא מספיקה, הציר מתחיל, אני לוחצת בספונטניות, ופתאום כבר אומרים לי שעכשיו לא ללחוץ, הראש יוצא ואני עכשיו עוצרת ונותנת לשאר הגוף לצאת. תוך כמה רגעים התינוקת בחוץ, ממש כמה דקות אחרי 6.
מניחים אותה עלי, קצת אחר כך יוצאת גם השיליה, ואני מבררת אם יש צורך בתפרים, ב"ה אין שום צורך בכלום.
אחר כך אחותי, ששמרה בבית על הילדים, סיפרה לנו שבדיוק קצת לפני 6 הם שלחו לבעלי הודעה ושאלו מה קורה. הוא עדכן שב"ה מתקדמים מאוד אז הם החליטו להגיד ביחד תהילים להצלחת הלידה. אחרי שני פרקי התהילים שהילדים מכירים, אחותי חשבה מה עוד להגיד איתם, והחליטה לשים בפלאפון שיר של 'מזמור לתודה', ותוך כדי השיר בעלי שלח להם הודעה שנולדה להם אחות…

היא חושבת שאני סתומה. מכירה אותה המון שנים והיא תמיד יודעת לחרטט בצורה הטובה ביותר. היא בטוחה שמאמינים לה אבל אני לא טיפשה ותפסתי אותה מלא פעמים על חם והמשכתי לשחק אותה הסתומה שלא מבינה רק כדי לא לפגוע בקשר ולא לפגוע בה

לדוגמה קובעות לצאת והיא יכולה להחליט שלא בא לה לבוא רבע שעה לפני, אחרי שאני מוכנה ועשיתי שמיניות באוויר כדי לצאת ולהמציא איזה חרטה והיא כבר לא שולטת בשקרים שלה, כי כמובן שלשקר אין רגליים והיא מסתבכת

והיד עוד נטויה

פעם אחת אמרה לי גם שלא יכולה לצאת כי הילד לא מרגיש טוב או משהו כזה ופתאום פוגשת אותה בקניון עם חברה אחרת

זה אולי נשמע ילדותי , אהבל זה פוגע וזה קורה המווווווווון

בגלל שהיא אחות של בעלי אני לא יכולה באמת לנתק קשר

אבל אני כבר ממש מתחילה לשנוא את זה!!! 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחלתי לצחוק.
אני? פעילות גופנית?
יושבת מולך סמרטוט אנושי
גוררת את עצמי מהבית לחניה...
האחות- מהמיטה למקרר
אני- לא, אני והמקרר לא חברים בזמן האחרון.


פעם הבאה אני אגיד לה שפיתחתי ענף ספורט חדש-
ריצה מהספה לשירותים.
תודו פטנט

אמנם זה ידוע שילדים הם עם אגואיסטי, אבל היום באמת כבר נשבר לי מזה.
אנחנו בחופש והילדים מתחרפנים בבית, אז היום הוצאנו את שני הגדולים, בני 4 ו5.5 למשחקיה, והם לא הפסיקו להתלונן על כל דבר. אחרי 5 דקות משעמם לי, בא נצא מפה... אחר כך שילמנו על תור של 10 דקות במכונית חשמלית אבל אמרנו להם שכל אחד יהיה 5 דקות, מכאן לשם יללות ובכיות שכל אחד רוצה מכונית לעצמו ולא מוכן לחכות שהשני יסיים את התור. אחר כך קנינו להם שתיה, צרחות שלא היה את השתיה שהם רצו.
יצאנו משם נרגזים וחסרי סבלנות אחרי שרצינו לעשות להם כייף ובסוף הכל לא היה להם טוב ורק התלוננו על כל שטות... לא עושה שום חשק להוציא אותם שוב. מצד שני בבית הם מטפסים על הקירות וצריכים להוציא אנרגיה בחוץ...

מה אפשר לשים לו?

יש את כל המשחות הרגילות אבל מרגיש קהוא קטן מידי בשבילן

לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל אני כבר ב39 ולא נראה לי שהרגשתי ברקסטונים... אבל האמת היא שאני לא יודעת מה אמורים להרגיש, אני מברות המזל שאין להן כאבי מחזור 🙈
מפחדת שהגוף שלי לא יודע לעשות צירים יש מצב שזה פשוט יקרה בלי ברקסטונים? מה זה אומר שהגוף שלי לא מתכונן? שתהיה לידה ארוכה וקשה?
אני צריכה להגיע ב39+5 להתייעצות אם לזרז ב40 או שאפשר לחכות, בגלל היקף ראש גדול ומוניטורים לא מספיק ריאקטיביים ובנוסף חשש לרעלת סמויה בגלל חלבון בשתן וכמה גורמי סיכון (לח"ד תקין).
מפחדת שאפילו זירוזים לא יעבדו עליי מרוב שהגוף לא נראה בקטע של ללדת בקרוב או אי פעם...
זה תקין לעבור הריון שלם בלי ברקסטונים? על מה זה מעיד? מרוב לחץ מהלידה והאולי זירוז אני מתחילה להמציא פחדים נראה לי 🤐

ב"ה אני בשבוע 31+2 ,לא מאמינה עדיין. מודה לה' על כל יום שעובר.
במעקב אחת לשבוע בשיבא בגלל הסטורייה של לידה שקטה והפלות חוזרות והתחילו צירים מוקדמים ו..עובר עם iugr , מציינת שגם הגדולים שלי היו קטנים ואשפזו אותי בשבוע 32 עד הלידה (טופלתי בקופה וביה"ח אחר)

היום הייתי במעקב והעובר התחיל לשבור עקומות, עד עכשיו היה באחוזון 30 שגם היה קטן והיום הוא ירד לאחוזון 15 , אמר שכרגע אין סיבה לאשפוז כיוון שאת מעל אחוזון 10 והזרימות תקינות.
מה גם שאורך צוואר היום 25 (בדיקה קודמת שבוע שעבר היה 31)
נתן לי הנחייה להגיע למעקב פעמיים בשבוע למוניטור ואו"ס ואחת ל 10 ימים לעשות הערכת משקל.
משהי הייתה במצב דומה? אני כ"כ לחוצה ומפחדת שמשהו יקרה חלילה עכשיו,ויודעת שזה לא בריא לעובר כל הלחץ שלי
בעלי אומר "מה יש לך תהיי רגועה יהיה בסדר" לכי תסבירי לו מה זה פחד של אמא 🤦‍♀️

מישהי פה התנסתה דייטים של באשערט ויודעת להגיד לי אם זה מתאים לציבור שלנו ואם זה בכלל מומלץ?

לק"י

והאם יש דרך לנקות בלי לרסס כתם כתם?

להוריד את שערות הערווה? לא הורדתי מאז החתונה..אני רק מקצצת קצת. וב"ה אני בהריון אבל עדיין בשלב שאפשר לראות מה נמצא מתחת לבטן

ברחם?
אני בשבוע 29 וגם ככה עם קיצור צוואר גבולי (23-28)

לקראת לידות (פחד מהלידה, פחד מאחרי הלידה והורמונים שגורמים לסף חרדה מזעזע)
קשה לי מאוד, לא ישנה בלילות, בוכה המון... הרבה 'מיני התקפים', ואני בחרדה מטורפת מלחטוף התקף חרדה תוך כדי הלידה או מייד אחריה או בכל מיני סיטואציות של הטיפול בתינוק.
בחרדה מלהיות אסורים, בחרדה מלא להיות בבית, בחרדה מלחזור הבייתה...
בחרדה שיכאב לי, שאהיה אמא גרועה, שלא אצליח לתפקד וכו'
הכל מציף מאוד.
אני מטופלת בCBT, רוב ההריון זה עזר, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שהכל גומר עליי וסוגר עליי, פשוט רוצה כבר להיות אחרי. ללכת לישון לכמה שבועות ולהתעורר אחרי הלידה.

אשמח מאוד לשמוע כל דבר מכן, כאן או בש"א (אפנה מפצלש שלי).
תודה יקרות

אני מצוברחת. אין לי חשק לעשות כלום.

וכל היום יש לי בלת"מים שמוציאים לי את האוויר.

אני מנסה לשמור משקל- אז גם שוקולד מחוץ לתחום.

אנחנו אסורים וכל כך חסר לי להתכרבל איתו בסוף יום...

וזה אומר שגם הפעם אין הריון.

ויש 7 נקיים.

ויש מקווה.

וקר לי.

ואני מרגישה שאני ממש מחזיקה את הראש מעל למים, אבל בא לי לשקוע ושמישהו אחר ייקח אחריות...

אני עייפה, אבל לא מצליחה להרדם.

אני עצובה.

 

תעזרו לי לשמוח במי שאני ובמה שאני.

כי כבר קשה לי למצוא על עצמי נקודות טובות...

 

תודה.

שולחת מהר לפני שאתחרט.