פורום הריון ולידה (עמוד 157)

נגמר לי מהלילות האלה. פשוט .

אין. לי. כוחות. אין. ושולחת הודעות מעוצבנת לבעלי.

אין לי לילות כבר במשך חודשים.

אומנם לא מעודדת אותך , אבל אולי חברה לצרה תעזור.

אנחנו לא סופרמן ונמאס לי שחושבים שאנחנו כאלה.

זה ממש קשה להגיע לקצה...

והלילות האלה גומרים אותו :-/

אולי בהזדמנות כשבעלך יחזור, תמצאו יחד את הכוח בשביל הטווח הארוך שלך

:-*

לבחור.

מבינים שיש לנו יכולת בחירה ושליטה על החיים שלנו, אבל אנחנו צריכים להיות אקטיביים בשביל זה ולא להיגרר עם הזרם.

לעשות סטופ

לבדוק את הנחות המוצא שלנו

מה באמת מתאים לי

ומה אני עושה כי ככה עושים מסביבי אבל זה לא מתאים לי

להתחבר למה אני אוהבת, ולא רק למה אני צריכה.

מאטים את הקצב

מאפשרים לעצמנו זמן לנשום

ואז יש גם זמן להנות, לחיות. ולא רק למירוץ

שהמיקוד לא צריך להיות הילדים, אלא את.

כשלי נהיה יותר טוב בנשמה, גם לילדים שלי היה יותר טוב. הייתי פנויה אליהם יותר ורגועה יותר.

כשאני מצליחה למצוא זמן לעצמי, יש לי יותר סבלנות אליהם.

כשאני מצליחה לחיות בתודעה של בחירה בחיים שלי, ולא בתודעת "קורבן" של המציאות, הרבה הרבה יותר טוב לי, וזה מקרין על כל הבית.

אני חושבת שאת באמת באוטומט. ברצף של בחירות אחת אחרי השנייה שאולי לא כולן הכי טובות לך. ואת מרגישה את זה עכשיו, וזה זמן טוב לעצור. לבדוק. לעשות תכנון מחדש לחיים, כדי לא להרגיש פספוס והחמצה.

@תקומה

ואני מוסיפה, שזה תהליך שלא קל לעשות לבד. ממליצה לך ממש על טיפול, ממש משנה חיים בעיני. (אפשר דרך הקופה אם כבד כלכלית.)

ובינתיים כמה דברים שיכולים לעזור-

תעשי לעצמך כל יום זמן שלך שבו את עושה משהו רק בשבילך שמפנק אותך, אפילו כמה דקות.

תרימי לעצמך על כל דבר שאת עושה, אפילו הכי קטן שיש.

ותשנני לעצמך שאת לא כישלון, את עושה את המקסימום שלך ואת טובה כמו שאת🙂

בהצלחה!!

אם מרגישים כבויים אי אפשר להיות בחיות עם אחרים

איך מרגישים משמעות בחיים?

1. חושבים על רצונות ומטרות

2. מתכננים תוכניות ולוז ברמה שעתית/ יומית/ שבועית

3. עושים סיכום יום/ שבועי/ תקופתי עצמי (האם הושגו המטרות, האם הלוז מתאים או שצריך לעשות שינויים)

אם אין טבע, אז לפחות לגן שעשועים, לנשום אוויר, לא להיות סגורים בבית.

הליכות בערב.

למצוא זמן להתבודדות, זמן לשיחה עם השם לפרוק לו הכל.

לבקש שיתן כח.

טבע , תנועה והתבודדות זה הויטמינים שלייי. תמיד כשמרגישה חסרת כח אני יודעת שחסר לי אחד מהם.

אין לך כוחות לסביבה כי לך אין כוחות!

דבר ראשון זה למלא אצלך את המצבורים להעלות את הרצון לחיות, לאגור מצבורי כוחות ולשמור על זה.

איך את יכולה להוציא אנרגיה עבור אחרים אם אין לך אנרגיה?

תעצרי הכל שימי בצד הילדים והבעל יבינו את זה בהמשך זה לא שאת מזניחה אותם, תני לעצמך זמן קבוע למילוי כוחות כמה פעמים בשבוע עד שיתאזן אחר תורידי זמן ממך אבל לא לגמרי ותוכלי להשקיע זמן עם אחרים מבלי להיות גמורה וחסרת כוחות.

את פשוט עייפה, ככה נשמע לי. לא אשמה בכלום. פשוט עייפה. כמה מוכר.

אם את מרגישה שזה מגעיל אותך או משהו אז תכבסי בנפרד, אבל אם לא אז איפה הבעיה?

עורכת כי מביך אותי.. תודה על התשובה

אם סבבה לך להשתמש כמב פעמים אז אחלה ואם לא אז תכבסי כל פעם.

לא רואה כאן משמעות לדעת הקהל (;

פעם הייתי בהרצאה בנןשא שהמרצה אמרה לשטוף קודפ במים ואז להכניס למכונה  

ותהיתי לעצמי מה אני מפספסת...

כי תמיד כבסתי רגיל ודי

עם מגבות אמבטיה

לא עם מגבות מטבח. 

אבל הכי נכון לבדוק בזוית השניה כי אז פחות יש איך לטעות

לפחות על סמך רופאה מומחיתה לאולטרסאונד וסקירות

זה האיבר מין אז כנראה בת.

אצל בנות הבליטה כלפי מעלה ואצל בנים כלפי מטה. אבל לא יודעת אם זה האיבר הנכון 😅

זרמו לי יותר טוב בגרון.

שתיתי חצי כוס סודה עם חצי כוס מיץ

לא יודעת כמה בריא זה אבל זה הכניס לי נוזלים וגם הרגיע בחילות

לגבי השירותים- לזה לא מצאתי עד היום פיתרון

שימי לב לצבע של השתן לוודא שאת לא מתייבשת

צריך בהריון שירותים צמודים..

ככה זה😏

לא ראיתי הבדל גדול בתכיפות בין ימי בחילות קשוחים שלא הצלחתי לשתות כלום

לבין ימים ששתיתי הרבה..

לכל מקום

ובאמת הלכתי לשירותים כל הזמן 

אין מה לעשות...

בקבוק ליטר וחצי אני צריכה לסיים עד הצהריים(1-3) ומהצריים עד לבוקר למחרת עוד ליטר וחצי, סהכ כ-3 ליטר ביממה

לא בכל ההריונות עמדתי בזה אבל יש תקופות יותר טובות ויש פחות העיקר שאת מרגישה טוב ולא מגיעה להתייבשות, צריך לזכור שגם באוכל יש נוזלים אז תלוי כמה ירקות ופירות את אוכלת במהלך היום ביחס לנוזלים כי גם הרבה מאוד נוזלים זה גם לא טוב

שקיפות היא בדיקה סטטיסטית

ככל שיש יותר נתונים- יש יותר סיכוי לדיוק

והתוצאה יותר אמינה

בבדיקת דם של השקיפות בודקים פרמטר שיש לו משמעות גם לגבי מצב השיליה ואם הוא לא תקין צריך להקפיד על המעקב שלו..

זה לא קריטי שיהיה באותו יום, זה רק לפרוטוקול

אבל התוצאה משוקללת בין שניהם ובנוסף לבדיקת דם הזו יש גם חשיבות בפני עצמה.

מבחינת השקיפות מן הסתם זה לא ישנה הרבה את התוצאה.

אבל כמו שכתבו פה, יש לזה עוד משמעות, אז כדאי לעשות.

תודה עלהחידוד! מתפללת שאצליח מחר בבוקר מוקדם מוקדם מוקדם

היה פער מאוד גדול בין הסטטיסטיקה עם הבדיקה ובלי.

(בשתי הריונות)

מה את מתכוונת, תוכלי לפרט?

או שבכוונה את לא כותבת?

אם יצליח להיכנס לאן שרוצה אז יש להם צו לעוד חודש.

מה שאומר, מילואים ביולי-אוגוסט ואולי גם בזמן הלידה.

@בכינוי אחר

קודם כל לגבי ההריון, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת!!

מעבר לכך

אין לי נסיון

אבל באמת נשמע קשה כל כך

גם תקופה עמוסה ושהילדים לא בשגרה

גם לידה

וגם מילואים

חיבוק ❤️

לי זה רק לדבר עם הקב'ה להרחיב ביטחון ואמונה

ולזכיר לי שאין לי שליטה במציאות וכל מה שהוא עוה זה לטובה

אבל באמת באמת שזו עבודה אינסופית מאתגרת 

אי אפשר לבקש לדחות לאחר החופש? יש מקומות שאפשר לבקש...
בפרט אם את לפני לידה...זו סיבה מוצדקת.
כשבעלי היה במילואים תמיד לפני לידות ביקשנו שישאר, אבל זה לא היה במלחמה... ):

בע"ה יהיה טוב!!

עוזר לי לעבור מילואים זה - השלמה.

להשלים עם זה שכן אנחנו לא יודעים כלום, שאני מפחדת, שזה קשוח, שאולי הוא ילך ואולי לא. שהחיים שלנו נראים כמו מטוטלת.

במה שאין לי שליטה אני מעדיפה להרפות. זאת אמירה כל כך מעצבנת, אני יודעת! אבל זה הדבר היחיד שעוזר לי לעבור את זה בשפיות.

כשכל הזמן ניסיתי להיות על זה, להבין מה קורה ומתי, זה לא הלך. כי זה כל הזמן משתנה.

אז ביחס למילואים - אני משחררת. אתה כאן? איזה כיף לנו.

הלכת? זה קרה רשמית? עכשיו אנימשנה ראש למצב מילואים. אבל עד שזה לא קורה, אז זה לא קורה.

אני חיה מיום ליום. עברתי את היום הזה? צל"ש. מה יהיה מחר? ששש לא מדברים על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר.

אני כן מתכננת ומביאה עזרה, אבל מבחינת מחשבות של איך אסתדר, מתי ילך, מתי יחזור, מנסה לשחרר לגמרי.

והשלמה כוללת גם את ההשלמה עם זה שיותר לחוץ לי, שלא תמיד אני סבלנית. שזה מצב לא נורמלי, ולכן התגובות נורמליות.

ולאט לאט אני כל פעם לומדת את עצמי ואת הילדים ומבינה איך נכון לנו להתנהג כמשפחה בתוך הסיטואציה.

אבל העיקר זה בנחת. במנות קטנות. לעבור כל שלב מחדש. לפרגן לעצמך מיליון

ואיזה סיוט!!

הכי מזדהה שיש! עברנו את זה ברמה שאמרו לו תגיע מחר אבל תבדוק בבוקר שנפתח צו וככה כל יום לא נפתח ועד הערב לא ידענו ושוב למחרת.. נהיתי עצבנית ומותשת ובעלי המקסים לא הבין🙃

בעיקר עבודה עם עצמי שה' יסדר את זה כמו שאמור להיות ועבודת שחרור שאין לי שליטה בשום דבר (גם אם לדעתי היה אפשר להתקשר על הבוקר ללחוץ שיסדרו ובעלי טען שלא יעזור ולא רצה)..

בעיקר לחיות את הרגע, עכשו אנחנו בבית? מכינה א.צהרים שווה ולא נותנת לדיבורים שלו שאולי יקראו לו עוד שעה- להכנס אלי..

חיבוק! כמו להיות בחודש תשיעי אחרי התאריך ולמשוך😅

איזה כיף!! שיהיה בבריאות ובקלות❤️❤️

טוב שכתבת זה כבר עוזר ולאטלאט תמצאו את הדרך להקל על עצמכם גם בסיטואציה הקשה הזו..🥰🥰

וגם לי קשה חןסר וודאות.. או שבעלי נמצא ולא נמצא.. זה משגע..

אפילו יותר מהמילואים עצמם.

ועכשיו כשהוא יצא לאפטר אני כועסת עליו 😆

תן לי שקט ולנהל לבד את הדברים, אבל לא יכולה עם זה זה שהוא בבית אבל לא בבית.

אוף חיבוק ❤️

כשאת כותבת, נראה לי מילת המפתח היא "גם אצלי". זאת אומרת, זו באמת חוויה משותפת ביחס למילואים.

זה ממש קושי וחלק מההתמודדות עם מילואים. וזה בסדר!

בעלי עשה מאות ימי מילואים, שבחלק מהם הייתה תקופה מלאת  "צא, תחזור, מחר, בעוד שבוע, בעוד שבועיים". אז באותם חודשים, הוא היה באמת יותר בבית. אבל זה היה מחרפן!! לא היה לי נעים שאני מעדיפה שילך. העיקר שתהיה וודאות.

ואז אחרי זה אנשים עוד אמרו לנו "מה, אבל במילואים שלך היית יחסית הרבה בבית, לא?"

(תהיו בשקט אנשים. ותפסיקו להשוות. אם מתוך 350 יום הייתה גם תקופה כלשהי כזו, זה לא אומר שזה לא נחשב)

אם אני מבינה נכון אתם מצטרפים למערך המילואים עכשיו מבחירה? כל הכבוד לכם!!!! כל כך לא פשוט!!!!!!

מעשה מדהים ואצילי וחיבור לכלל ישראל ברמת מסירות נפש ממש!!!

וכמו שתקומה אמרה- הכי עוזר אם מצליחים לשחרר. לעבור כל יום בפני עצמו.

בהצלחה רבה!!!

הבוקר קמתי יותר רגועה ונחמדה, מקווה שישאר ככה.

כן, אנחנו מצטרפים עכשיו.

מקווה שלא נתחרט על זה מידי. כי להתחרט בטוח נתחרט.

@שיפור

יותר משקשה לי המחשבה שאצטרך להסתדר בלעדיו כל כך הרבה זמן וכשכולם בחופש ואני בסוף היריון, קשה לי האי ןדאות הזאת.

שיתנו לי תאריך שאדע מתי זה קורה, ושיגידו לנו כבר שמחזירים אותו לצוות שלו ולא שיצטרך ללכת בעל כורחו לצוות חדש ומקום ותפקיד חדשים.

אבל יאללה אין מה לעשות.

כבר חודשים אנחנו מתלבטים על זה, ועד שהחלטנו, אנסה שזה יהיה כמה שיותר בשפיות ובטוב.

בס"ד

אחמול בלילה קראתי את תחילת השרשור וממש התרגשתי בלב מחצי הידיעה הזאת שכתבת, והבוקר אני רואה שהבנו נכון ואתם אכן בתהליך גיוס למילואים, ושוב הלב ממש מתרגש ומתרחב מלקרוא.

אנחנו גם היינו עם פטור והצטרפנו בדרך, בתחילת המלחמה (לא ממש איך שפרצה המלחמה, קצת אחרי). זה מהלך לא פשוט, עם הרבה מאד לא נודע וחששות, תהיות ותחושת אחריות כי כביכול "אנחנו מביאים את זה לעצמינו ועל הילדים".

ואי הוודאות באמת מחרפנת ויכולה להוציא מאיתנו צדדים לא הכי כייפיים 🤗. מבינה אותך ברמות.

יש שרשור מקביל על מילואים ביולי-אוגוסט שנפתח אתמול עם עצות טכניות איך לעבור את זה. אבל מעבר לכל עצה או המלצה, אני רק רוצה להגיד לך שאני מעריכה אתכם בטירוף על האומץ שלכם. אתם בוחרים במסלול לא פשוט למען כולנו ואני ממש מצדיעה לכם. גיבורים. ואת במיוחד, כשאת בהריון מתקדם ולפני לידה. בע"ה שהכל יעבור בטוב גלוי ובמתיקות, כמה שניתן!! שיחזור בריא, שלם ועם המון סיפוק בלב, ושלך יהיה עם המון סיעתא דשמיא, ברכה והצלחה 🫶🏼🫶🏼🫶🏼🫶🏼🫶🏼🫶🏼🫶🏼

אני גם התמודדתי עם המחשבה הזאת (בהקשר של חזרה למילואים אחרי הפציעה די בתחילת המלחמה)

ומשתפת טיפה בתובנות.

המסקנה שהגעתי אליה שזה לא לגמרי נכון. לא לגמרי יש לנו אפשרות לבחור לא להיות חלק.

בהסתכלות צרה אכן אנחנו "מביאים את זה לעצמנו"

אבל אם נרחיב את ההסתכלות אפשר לומר זאת לגבי כל מי שגר בגבולות הארץ בדרום ובצפון וביו"ש, ולגבי כל מי שלא יורד מהארץ, וכל מי שמתגייס, וכל מי שיוצא לבלות בשטח פתוח ללא יכולת מיגון מספקת ועוד ועוד.

חלק מהבחירות עם סיכון גבוה יותר וחלק עם סיכון גבוה פחות.

חלק עם מחירים גבוהים יותר וחלק עם מחירים גבוהים פחות.

אבל המשותף לכולם היא יכולת הבחירה המדומה.

כאילו זה בידיים שלנו ההחלטה אם לסחוב את האלונקה או לא.

אבל בראייה רחבה יותר, עצם השתייכותנו לעם היהודי, נועדנו לסחוב את האלונקה ואי אפשר באמת לברוח מהשליחות הזאת איך שלא נהפוך את זה.

אז עדיף להצטרף בגאון מתוך תחושת "בחירה" מאשר שהשליחות תרדוף אחרינו עד תרשיש וניכנס תחת האלונקה עם זנב בין הרגליים.

אם ניקח את הגבולות הפיזיים של הארץ, אז אם נבחר שלא לגור בקו ראשון, הקו השני יהפוך בעל כורחו שלא מתוך בחירה לקו ראשון.

ואם נבחר שלא לגור בשני הקווים הראשונים, הקו השלישי יהפוך לקו ראשון.

לזה אני מתכוונת שאי אפשר באמת לבחור שלא לגור בקו ראשון.

אז אותו דבר עם כל צורת השליחות לא רק בעניין המגורים, אם לא נעלה להתקפה נפגוש את המלחמה בהגנה וכו' ואם ננסה להיכנס לתוך הקונכייה האישית המשפחתית ולהתנתק מצורכי עם ישראל, אז איפשהו זה בסוף ייכנס הביתה בדרך כלשהי.

השבוע ראיתי פוסט שכתבה אמא של עידו אביגל ז"ל, ילד קטן ומתוק שנפגע מרסיס רקטה שחדר לממד בשדרות לפני 4 שנים.

היא כותבת סליחה ילד שלא שמרתי עליך, וזה כאב לי לקרוא את השיפוטיות כלפי עצמה, כאילו מה הייתה יכולה לעשות אחרת, לא לגור בשדרות? זה לא הגיוני לא לגור בשדרות בגלל זה אני כאילו מה אפשר לעשות אחרת? זה לא אשמתה שזה המחיר שהיה צריך לשלם על מגורים בשדרות כמו שזה לא אשמתכם שיש מחירים שאתם צריכים לשלם על גיוס למילואים. בעיני זו תחושת שליטה מדומה על הסיטואציה ולא בחירה באמת.

וואי יצא לי מה זה מתפלסף,

אבל רק רציתי לחזק את ההחלטה שקיבלתם ושלא תרגישו מצפון על המחירים כאילו "הבאתם את זה על עצמכם ועל הילדים" חס וחלילה כי זה לא לגמרי נכון. זה לא שהחלטתם לצאת לטרק או הרפתקה שיכולתם להימנע ממנה.

סה"כ אתם ממלאים את השליחות שלכם כפי שאתם מבינים אותה ולכן אתם לא אשמים במחירים של זה.

אז כל הכבוד על זה ובהצלחה!

❤️

בסוף, אחרי התחושות והתהיות, אנחנו עם אותן מסכנות בדיוק, לגבי כל סעיף וסעיף שכתבת. בגלל זה הוספתי את ה"כביכול" לפני. תודה על החיזוק היקר, ושולחת לך אותו בחזרה, איזה גיבורים ואמיצים אתם. לחזור לשרת אחרי פציעה, וואו. ותודה עמוקה.

אני מאמינה שלא תתחרטו. זאת אומרת בקטנה, מאה פעמים ביום, ברור שתתחרטו. כי זה קשה.

אבל באמת באמת, אני בטוחה שתסתכלו אחורה על התקופה הזאת, ותהיו גאים שלקחתם חלק בדבר המטורף הזה!

בעז"ה שיצא לשלום, ויחזור לשלום, ושתראי ותרגישי איך הקב"ה נושא איתכם את האלונקה ♥️ 

לצערי עם הותק הגיעו גם כמה תובנות (מעל 300 יום... ועדיין סופרים)

אז קודם כל- ברוכים הבאים❤️

אתם מצטרפים למשפחה חמה ולא בהכרח מתפקדת

אבל אני מאמינה בלב שלם שאנחנו עושים היסטוריה ובצד הנכון של האמת.

ולתובנות

אנרגיה היא משאב מוגבל

והיא משאב מאוד מאוד חשוב במילואים

עם הזמן הבנתי שאין לי את הפרווילגיה לבזבז אותה על מה שלא מועיל לי

עם הזמן הרשימה של מה שלא מועיל לי רק מתארכת ואני מוסיפה לה עוד ועוד דברים

אחד מהם - זה הדברים שאין לי שליטה עליהם

אין לי שליטה על הלוחות זמנים,

ואין לי אנרגיות מיותרות לבזבז על חששות ועצבים על העתיד

אני מנסה לחיות בכאן ועכשיו

נכון, זה קל להגיד

אבל עם הזמן (והרבה עבודה עצמית) זה מגיע

בהצלחה!!!

(ועוד ברשימת הדברים שלא מועילים לי ולא שווים את האנרגיה שלי:

-אנשים שלא עושים לי טוב

-אמירות חסרות טקט

-הבושה והלא נעים לי...(כבר נעלמה מזמן... )

-המחשבה מה יגידו

-רגשות של אחרים - אני מתמקדת בילדים ובי... שאשאר ידאגו לעצמם

ועוד ועוד)

לא ברור אם ומתי יגוייס.

הוא מנסה כיוון אחד, כרגע לא קיבלנו משם תשובה אבל לחברה שם יש צו. נראה אם יצרפו אותו.

מקווה שלא ושהוא שוב יפול בין הכיסאות.

תגובה מזעזעת שלה ואת הכי צודקת שיש בעולם

הייתי פונה עם המידע הזה לפניות ציבור לפחות כדי שנשים אחרות לא יחוו את זה 

נורא נורא נורא

תעברי מהר לאחת אחרת

יש מייקלסון ש

ודועא (ערביה)

לק"י

מחקנו את שם הרופאה, מכיוון שבעייתי לכתוב דיס המלצה על גבי הפורום.

ובדיוק בשביל זה אני מביאה את בעלי

מסכמת איתו מראש שזה חלק מהתפקיד שלו.

הייתי לאחרונה אצל רופאה שהגיבה מאוד לא יפה על זה שבחרתי לא לבצע חלק מהבדיקות בהריון.

ובעלי העמיד אותה במקום

כל המשך הביקור היא רק התחנפה אלינו 

מעצבן, ממש

ויש כאלה.. לא מעט

גם נשים לא דתיות מובכות בבדיקות כאלה ולא מעיזות לערער על ההחלטות של הרופא/ה , גם אני לא..

והרבה גניקולוגים ניצלו את זה לדברים קשים..

ויש כאלה שסתם הורסים לך את היום וניתנים לך הרגשה רעה וטראומה קלה...

בקיצור מחזקת אותך להמשיך לחפש מישהי נעימה!

בהצלחה גדולה!!!

לשכב, מקום לשחק, מקום לנוח

מרחב אישי

גם בלי לפתוח מיטה ולהרגיש באמצע החדר

כותבת לך אם את בשלב שעוד לא קנית..

אולי 2 מיטות מעבר?

הם קטנות משמעותית.. 

לק"י

אנחנו לא סוגרים בכלל, למרות הצפיפות.

אבל רוב הזמן המיטות לא בשימוש במשך היום.

מיטת ילדים דגם

למישהי יש נסיון איתם?

כי הם עדיין קטנים

וכן- ממליצה מאד אם יש בחדר אופציה למיטה נפתחת ל3

(ואם כן- יש מיטות שהמיטה השלישית עולה למעלה- בגובה המיטה הראשונה ואז זה מתאים לארוח של זוגות/סבא וסבתא וכד')

גם לחשוב טיפ טיפה על העתיד בעז"ה וגם לארוח וכד'

אני לא חשבתי על זה מראש והצטערתי מאד כי קניתי מיטה ללא עוד אופציות

ואז הייתי צריכה לקנות מיטה חדשה לגמרי.

ולך-  @אוהבת את השבת

לא בכל בית ולא לכל משפחה יש אפשרות שלכל ילד תהיה מיטה שפתוחה כל היום

ב"ה יש לי בית חמוד מאד עם שני חדרי ילדים ובליעה"ר שבעה שצריכים אכשהוא להסתדר שם.

והם בהחלט סוגרים כל יום את המיטה ועדיין יש להם את התחושה שהמיטה הזו היא שלהם, גם אם כל יום היא נסגרת.

אז לכל אחד יש את המגרה שלו שהיא כל עולמו ואת המיטה שלו שהיא המקום שלו אבל בלילה...

אף פעם אין להם צורך במנוחה במהלך היום. ואם כן יש ספה בסלון או פוף בחדר....

שמן זית לדעתי לא טעים הקינוחים אבל אפשר לשים אותו במקום שמו קנולה אם את מעדיפה

(להחליף מתכון רגיל בשמן זית)

אפשר לחפש מתכון לעוגיות שיבולת שועל

אבל בסוף זה עדיין עוגיות.. לא מתפקד על תקן מאכל בריא

ואם הוא מנשנש הרבה אז א הייתי מנסה להפחית את כמות הנשנושים וב לתתמשהו בריא יותר מעוגות ועוגיות.. פירות, ירקות

עוגיות בריאות ובכלל קינוחים בריאים... הכל יחסי ל..

קינוח ביתי הוא תמיד עדיף על קנוי

ורכיבים איכותיים גם אם בריאים זה בדרך הרבה סוכר בריא מכל סוג שהוא.. אבל זה פחות נורא

בכל אופן את יכולה להכין שלגונים מפירות למשל או גלידה מבננה או אבוקדו וזה יוצא טעים מאוד

את יכולה לכתוב בפינטרסט גם תראי סרטונים קצרים איך להכין

אפשר גם מלוחים קרקרים, בייגלה וכד'..

אבל כתבת שזה לא יהיה ממתכונים שהרכיבים מומרים לרכיבים בריאים יותר אז לא הבנתי מה הסגנון שאת מחפשת
 

אני רוצה משהו שזמין לנשנוש, כי הוא מנשנש מלא.

הכי טוב עוגית

פשוט שקדים ותמרים טחונים ולעשות מזה כדורים

אפשר לצפות בקוקוס אם אוהבים

(לטחון קודם את השקדים ואז להוסיף את התמרים

אני מכינה במגימיקס)

ככה זה לגמרי בריא וטעים מאד

כנסי לאתר המתכוניה. יש שם גם עוגיות ומתוקים פחות תעשיתיים, ובכללי אוכל לתינוקות.

אם את לא מחפשת דווקא עוגיות אז אפשר:

פירות, רסק תפוחים (אפשר גם קנוי), לחם עם חמאת בוטנים טבעית, גלידה מבננה קפואה טחונה עם תמרים, שיקים למינהם (אם אין לך שייקר, אפשר לקנות את הכי קטן של נינג'ה יחסית לא יקר וגם לא תופס הרבה מקום, ואז אפשר בקלות לשים גם אגוזים, קוואקר, ממרחים טובים וכל מה שיוסיף לו לתזונה)

הבן שלי ממש אהב, הייתי מכינה לו יוגורט עם פירות וטחינה או דברים כאלה, מקפיאה בתבנית סיליקון קטנה של קוביות קרח ונותנת לו קוביות קפואות כאלה, כמו ארטיק, עף על זה בגיל שנה

לא נורא קפוא כי זה קטן, או קוביות קטנות או שאני חותכת לו. אני שמה לו על המגש של הכיסא אוכל הוא לא מחזיק כל הזמן. 

נגיד תיבול, מה הכי טוב?

אני משתמשת הרבה בסויה, טריאקי ותבלינים, זה בריא?

כל הרטבים התעשייתים מלאים בנתרן, סוכר וחומרים משמרים.

אישית כן משתמשת, פשוט לא הרבה יחסית אבל לגמרי אפשר לתבל אוכל גם בלעדיהם.

במקום עוף עם צילי מתוק- עוף עם תבלין צ'ילי, פפריקה ואפשר קצת דבש

במקום עוף בסויה- עוף בסילאן, שום כתוש, תבלינים

יהיו כאלה שיגידו שגם סילאן ודבש זה סוכר ולא בריא אבל ברור שזה עדיף על פני הרטבים התעשייתיים

כן אני עושה גם ככה לפעמים

תודה!

תמיד ברכיבים

תבלינים עדיף נקי ולא תערובות שלא רשום מה יש בפנים

רטבים להכין בבית

תבלינים- תלוי איזה...
כמון, כורכום, חוויאג' ללא תוספות מיותרות וכו על זו הדרך...
במקום רטבים קנויים תמיד אפשר להוסיף סילאן, או דבש ופלפל שחור.

חוץ מדברים עדינים כמו פחזניות וכדו אם תשתמשי בקמח של 70-80 אחוז מחברה טובה זה בכלל לא יורגש כמעט.

לגבי שמן- שמן זרעים הוא באמת לא בריא....אין מה לעשות

עדיף להחליף לשמן זית (באפיה זה אחלה כי זה לא מספיק חם כדי להתחמצן) או שמן קוקוס

אם אתם לא אוהבים או לא בתקציב אז שימי שמן רגיל ברור שזה עדיף מעוגיות קנויות עתירות מרגרינה

וסוכר קנים הןא קצת יותר טוב מסוכר לבן שהוא לגמרי מזוקק

ואני מורידה בכל המתכונים את הסוכר בחצי בערך. מתרגלים...

המתכון שתמיד הכנתי נעלם מהרשת 😭 אבל העיקרון פה דומה:

עוגיות שיבולת שועל בריאות שלא תפסיקו לאכול - מתכונים ב-10 דקות

יש מעט מאוד סוכר, אני גם לא שמה שוקולד אלא חמוציות ללא סוכר, הבררנים שלי אוהבים.

הוא מאד אוהב..

ששמן קוקוס הוא מאוד טעים העוגיות

הרבה יותר משמן זית

והם בערך אותו מחיר...

וגם אם עכשיו הוא אוכל קנוי אז כל מה שתכיני- עדיף

לאט לאט תורידי את הכמויות של הסוכר מהמתכון.. מתרגלים מהר וזה עדיין ועים

דובשניות

שלוש רבע כוס דבש

חצי כוס שמן (קוקוס או קנולה)

ביצה

חצי כפית קינמון

2 כטסות קמח (כוסמין או רגיל)

שלוש רבע כוס שקדים טחונים (אפשר להחליף בקמח רגיל אבל פחות מוצלח)

כפית א אפיה

כפית סודה לשתיה

8-10 דק' בתנור

עוגיות תמרים

כוס תמרים קצוצים דק

 חצי כוס שמן (קוקוס או קנולה)

כוס קמח

כוס קמח שקדים

רבע כפית קינמון

חצי כפית סודה לשתיה

רבע כפית מלח

משהו כמו 10 דק/ בתנור

עוגיות טחינה

כוס וחצי קמח

2 כפיות א. אפיה

קמצוץ מלח

חצי כוס קמח 

חצי כוס סילאן

לדעתי אם את רוצה להכין בבית עוגיות בריאות שווה כן להצטייד בכמה דברים בסיסים שמשתמשים בהם

שמן קוקוס ממש טעים באפייה מתוקה ובריא יותר משמן קנולה.

קמח שקדים- קצת יקר אבל מוסיך המון למרקם של העוגיות המתכונים שכתבתי.

סילאן דבש וכד'

בסוף אין מה להגיד זה יוצא עוגיות יותר יקרות מעוגיות של חומרים פשוטים... אבל אני מאמינה שזה שווה את זה

אגב איגוד הבריאות האמריקאי ממליץ להמתין עד גיל שנתיים..

בפועל הבת שלי בת 1.3 עוד לא אכלה דבש.

אמא שלי אומרת שכל הילדים שלה טעמו דבש בפעם הראשונה בראש השנה שאחרי יומולדת שנה, מי שנולד יותר מוקדם בשנה זכה ליותר הגנה אז יש לי אחות שטעמה בגיל שנה ושבוע, ויש לי אחות שנולדה בסוף תשרי וקיבלה לראשונה בגיל כמעט שנתיים..

פשוט זה כבר גיל שקשה לרמות אותם ואם כולם מקבלים דבש גם הם רוצים...

עוגיות תמרים

כוס תמרים קצוצים דק

 חצי כוס שמן (קוקוס או קנולה)

כוס קמח

חצי כוס קמח שקדים

רבע כפית קינמון

חצי כפית סודה לשתיה

רבע כפית מלח

משהו כמו 10 דק/ בתנור

אין כמו לנסות ולנסות ולנסות..

אולי לבקש מחברה/ בעל שיצטרפו אלייך לכמה נסיעוצ קצרות?

אבל רק אם הם ידעו לעודד ולהעלות את הביטחון

לדעתי אל תפסיקי לעלות על ההגה בגלל זה

תנהגי לאט, תוודאי שאת שולטת במערכות הרכב ונוח לך עם המראות, עם המושב, שיש לך מספיק שדה ראייה או שצריך לכוון גובה וכו, שאת מפוקסת, ושאת יודעת איך לווסת גז ברקס.

לאט לאט לומדים את הרכב וזה זורם. אל תהיי קשה עם עצמך.

❤️

אבל אשרייך על האומץ לחזור לזה!!!!!!

אני חזרתי לנהוג לפני שנה, אחרי מעל 15 שנה שלא נהגתי! בעצם הניסיון היחיד שהיה לי זה היה השיעורים לפני שעברתי את הטסט. אז אני בונה את הביטחון לאט לאט, לפעמים נותנת צדקה לפני נסיעה או מתחייבת בלב תוך כדי לתת כשאגיע הביתה בע"ה. כרגע נוהגת כשבעלי לידי (משתדלים לנצל כל הזדמנות שאנחנו צריכים לנהוג ביחד איפשהו שאעלה על ההגה), בע"ה עוד מעט צריכה להתחיל לפרוס כנפיים ולנהוג בעצמי… מה שאני רואה על עצמי זה שעם התרגול והניסיון גם מגיע (או חוזר) הביטחון. תמשיכי! אל תתייאשי! תמשיכי לצבור פעמים וקילומטרים ועוד מעט תחזרי להיות נהגת מדופלמת 👑🧡

חג שלם עוד לפנינו

אני לבד כרגע בזה

מול עצמי

מול הקרובים

ואוף

את מדהימה!

לדבר בקול על לידות של אחרות..

אבל היית מעדיפה שלא ידברו על דברים מסויימים לידך?

שיפסיקו לדבר על מה שמדברות כשאת נכנסת לחדר?

אני לא מדברת על שכנות

אני מדברת על מישהי קרובה אליי

שדיברה בקול עם מישהי שנולד לה נכד

אז זה מאד נחמד וטוב

באמת מזל טוב, אין לי כלפי השכנה כלום

אבל הציק לי שאותה קרובה

מכירה את המצב אצלי

ומשוחחת איתה כשהיא מודעת לכך

שאני שומעת את השיחה.

הייתי מעדיפה להנמיך טונים או לא ידעת מה  

אבל מטיפה טקט אף אחד לא מת.

בגלל אותו חוסר טקט 

אני לא ממש משתפת אותה

מנסיון עבר.

ופרקתי כי פשוט כבר קשה לי .

וטכנית אני לבד עכשיו

אז כולל החג והילדים שיהיו

זה לא כזה נחמד

זה דומה לרווקה שממתינה זמן ארוך

כשהיא שומעת ליהוגים מקרובה שלה

לגבי החתונה ולה אין כלום...

לא בטוחה שהצלחתי להסביר

אבל כנראה שהייסורים האלה זה חלק מהחבילה.

אינשאללה תסתיים כבר

בינתיים זה מה יש.

ושכל מי שסביבך יהיה מספיק רגיש וידע מה נכון להגיד ומה לא..

לצערי, רוב האנשים לא יודעים מה נכון להגיד למי שסובל ואם בכלל לומר..

והרגישות מתפתחת בעיקר אחרי שאנחנו בעצמנו עברנו סבל

והלוואי הלוואי חסרונך יתמלא במהרה!

את גיבורה! 

והמון כוח

שה' יקבל את תפילותייך בקרוב ממש

בחסד וברחמים

שיהיו בשורות טובות!

ממה שאני יודעת פשוט רואים באולטרסאונד שהיא עלתה.

אף פעם לא שמעתי על מדד מספרי לזה.

אז הדבר הנכון לעשות זה להתעלם

כי אם זה נהיה מודע זה יותר גרוע, כך אמר לי פעם הרופא.

גם לבן שלי יש טיקים, באים והולכים מגיל 3 כל פעם בצורה אחרת

אותנו גם שלחו לברור נוירולוגי בגלל זה

בעקרון יש טיפול תרופתי וטיפול CBT אבל עד שהשגנו תור לנוירולוג זה כבר נעלם מעצמו (מאז כבר הספיק לחזור ולהעלם שוב כמה פעמים)

אני לא חושבת שזו הנחיה גורפת כי טיקים מאד נפוצים בגילאים האלה. הרופא ילדים בקושי הסכים לתת הפניה.

מעניין, אותנו מייד הפנו כרוטינה לשלול פעילות מוחית לא תקינה

היום הבן שלי בן תשע וזה עדיין בא והולך בתקופות

אולי זה כן עניין פיזי שמציק לה, קולות של נחירות זה ממש התחום של רופא אף אוזן גרון.

אם הבעיה שיש לה גירוי במערכת אפשר לשים משחת מנטה כל בוקר, זה ממש עוזר לפתוח ולנקות את מערכת הנשימה.

בהתחלה זה היה ברור לי שזה גודש באף...

אכן היה

אבל ואחכ הבנתי שזה כבר לא בגלל גודש

וחשבתי שאולי זה כבר טיק שפתחה לעצמה

אז כדאי ללכת לרופא אאג ?

אני לא מבינה בטיקים, אבל הרבה פעמים כשיש תופעה פיזית מציקה, והגוף כבר מגורה, אז התחושות המציקות ממשיכות גם אחרי שהתופעה נעלמת.

ולפעמים זה מרגיש שזה כבר לא יעבור לעולם, אבל עבר בסוף

(משיכות באף, כחכוח)

לתת את הנשמה ולקבל בוקס (תרתי משמע).

לדעתי את עונה בעצמך על העניין - אני יותר מידי טובה.

גבולות. גבולות. גבולות.

ילד שמעז לצייץ מילה כזאת על אמא שלו זה צריך להיות קו אדום בוהק, במיוחד שזה לא מתוך כעס ותסכול. לא להכיל. 

לק"י

עוד לא מצאתי פתרונות להכל.

אני כן חושבת שלפעמים הפתרון להשתוללות המשותפת שלהם זה לנסות להסיח את דעתם למשהו אחר. להציע משחק או משהו.

מכות- גם פה זה קורה לאחרונה. אני מאוד ברורה שאסור להרביץ להורים. לא עוזר....

בת 4.5 היא עדין קטנטונת בעצמה וצריכה הובלה והכלה שוטפים

אחיה הקטן בטח ובטח שצריך

הריון במצב כזה זה קשוח מאד

הגיוני שהם מנצלים את המצב שאין הרבה סבלנות

ככל שמוצאים יותר

סבלנות/ שליטה עצמית/ הכלה

יותר קל להתמודד עם קפריזות של ילדים

הילדים מרגישים יותר בטוחים שההורה מוביל בשלווה את הסיטואציות ומתנהגים בהתאם 

אצלנו גם הילדון בן 3 וחצי מרים ידיים לא מעט גם עלינו ההורים

וגם אומר מילים לא יפות ממש כמו שכתבת וגם כל הזמן: לא בא לי, לא בא לי

אצלנו מאוד עזר להבין בעצמנו את הגבולות שלנו

לדוגמא מכות מחוץ לתחום.

כל פעם שהוא מרביץ, אני עוצרת הכל. תופסת לו את הידים ואומרת בקול שקט וחמור: אצלנו בבית לא מרביצים

ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ממש כמו מנטרה

על מכות אני לא עוברת לסדר היום.

במקרים חמורים אחרי שאני מזהירה יש גם עונשים. למשל שמה למעלה את הבימבה שלו או משחק שהוא משחק לעשר דקות.

וכשהוא בוכה כי זה מאוד אכפת לו, אני באה להיות איתו מרגיעה מנחמת ומסבירה שזה תוצאה של המעשים שלו אבל לא מוותרת על העונש.

בהרגשה שלי יש שיפור בעניין המכות. הרבה פחות מרביץ מפעם.

מילים לא יפות אני משתדלת להתעלם, כי מרגיש לי שאם אתייחס זה רק יתגבר

אז משתדלת לעשות את עצמי כאילו לא שמעתי ומקסימום אומרת זה לא יפה לדבר ככה/ אצלנו בבית לא אומרים מילים כאלו

זה הגבולות שלי, תחליטו בעצמכם מה הגבולות שלכם.

אבל את גם רגע לפני לידה, מאוד קשה רגשית לעשות תהליך כזה.

אם זה ממשיך אחרי הלידה אולי שווה הדרכת הורים.

וחיבוק גדול. קורה בבתים הכי טובים גם שההורים מאבדים את זה...

גפ אני בשלב הזה ומרגישה שהקטן שלי תופס עלי טרמפ כי אני פיזית לא יכולה עליו כרגע. נניח בורח לי שלא אקלח אותו כי יודע שאני לא יכולה לרדוף אחריו

דבר ראשון לא קרה שום אסון מזה שפעם אחת איבדת את העשתונות וצעקת עליהם מאוד. גם אם זה לא תגובה אידיאלית...

דבר שני אני מציעה לעשות כללי בית ויזואליים וברורים עם ציור כמו: לא מרביצים, אומרים רק מילים נעימות וכן הלאה מה שאת מרגישה שצריך. לא יותר מארבעה הכי חשובים

ותחליטו את ובעלך מה התוצאה כשלא עומדים בכללים. ללכת לחדר לשתי דקות? לקחת משחק? מפסידים סיפור או משחק עם אמא? תחשבו מה מתאים אצלכם

וזה ממש בסדר לחגות עם זה גם לכך שתתאוששי אחרי הלידה. הסוף באמת ממש קשה

גם אני חסרת סבלנות ויחסית לרגיל שלי ממש עצבנית וצןעקת הרבה. אנחנו רק בנאדם או כמו שהבן שלי אומר, בנאדמת 😄

א. קרה לכולנו

ב. לומדים מטעויות אחרת קשה ללמוד

ג. אז הכל טוב אל תאכלי את עצמך

ד. חשוב מצד אחד לפתח קשר

ה. מצד שני להעביר גבול ברור, בצורה רגועה אך באמת בטוחה בעצמך "חושך שבטו שונא בנו" ילדים וכולנו גם- חייבים גבולות

ו. לי מאוד עוזר לדבר על כיבוד הורים, שזו מצווה מהתורה הקדושה, חשובה מאוד, כמובן להרחיב יותר בזמני נחת ושזה גבול ברור.. על כיבוד הורים לא עוברים.. אמא אמרה אז עושים

אסור חס וחלילה להרביץ לאמא

ז. לקחת הדרכת הורים- מתנה לכל החיים!! אצל מישי טובה זה שווה כל שקל!!!

ח. לבדוק אם זה גן טוב ואם לא- להעביר

חיבוק גדול, סיטואציה באמת קשה.

אותי תפס שאת אומרת עבדתי קשה, מוגבלת פיזית ובעצם את מצפה מהם שיבינו אותך. לצערי, אני אגלה לך שהם לא מבינים, וגם אם הם מבינים זה לגמרי לא שיקול שיעמוד להם מול העיניים, והחדשות הפחות טובות שזה לפעמים עד גיל 18 ויותר שהם לא מכניסים לשיקולים את כמות האנרגיות שהבקשות או המרידות שלהם מפעילות אצלך..

מה שאני רוצה להגיד, זה שעם כל כמה שזה פוגע שהם לא חושבים על זה ככה, אם תצפי שהם יתרגלו לחשוב ככה ולהתחשב את תתאכזבי כמעט כל פעם מחדש. בעיני זה משהו שכדאי כבר מעכשיו לנסות שלא יפעיל אותך, זה פשוט לא ביכולת שלהם כרגע להבין את זה ככה, מה גם שהם לא באמת 'נגדך', הם למעשה 'נגד' הגבולות. ברור שזה יוצא עליך אבל האמת היא שזה לא אישי. אז תנסי ממש להוציא את זה מהמשוואה.

ועכשיו, לראות מה יש לך לעשות כדי שהם לא יסלימו כשהם נכנסים למצב רוח כזה ולא יגיעו ללהרביץ וכד'. כתבו לך אופציות טובות, אם לא עובד, אני הייתי מנסה אסטרטגיה של לעזוב את השטח. לתת להם לפרוק את האנרגיות שעוד יש בהם בינם לבין עצמם ונועלת את עצמי בחדר עד שהם נרגעים. כמובן להגיד להם, אתם משתוללים, אתם מדברים מילים שלא נעים לשמוע, אני הולכת לחדר עד שתרגעו. אם תצטרכו אותי ותרצו שבאמת אבוא, תעשו כך וכך (תדברו נעים, תדפקו על הדלת, או כל סימון אחר בינכם שמעיד שהם הבינו שעכשיו נרגעים ושרק ככה תצאי אליהם). ואז לתת מים ולהכניס למיטה או לתפעל את מה שנדרש.

ואם את רוצה ללמד אותם שיח של התחשבות בכוחות, אז בסוף הגן כשנפגשים ושואלים מה נשמע, את יכולה אחרי זה לספר להם מה שלומך. היום עשיתי כך וכך, ובגלל שהייתי צריכה להיות הרבה זמן בעמידה או בנסיעה וכד' אני מרגישה שאני צריכה לנוח ולא להתאמץ מידי. אחר כך אפשר להזכיר, אמרתי לכם שאני עייפה, בבקשה תעשו/ אל תעשו כך וכך, כי אם לא/כן תעשו ככה, לא יהיה לי כח גם לספר סיפור לפני השינה, להכין אוכל שדורש עמידה לארוחת ערב וכד (עדיף על דברים שהם מיד ירגישו שחסרים להם, ולא משהו שיקרה מחר, גם את זה הם לא מספיק יודעים לחשב. מחר רחוק מידי מכדי לאיים עליהם הפסד כלשהו).

לא להיכנס ריגשית ולהפעיל להם את המצפון אלא שיבינו שהתוצאה של התנהגות בעייתית היא פחות אפשרות ופניות שלך לבקשות שלהם

ברגע האמת שהתקשרת כנראה תפסת אותה ברגע לא טוב שהיא לא התכוננה אליו

האם לדעתי התגובה שלה היתה נכונה ומידתית?  לא

האם תמיד אנחנו מגיבים נכון ברגע מלחיץ? לא

אבל לדעתי גם התגובה שלך אחכ והפחד להתקשר וכתוצאה מזה להתנתק ליומיים היתה לא מידתית וזה כבר היתה בחירה שלך

(שאני מבינה לגמרי שנבעה מפחד/הלם או מה שלא יהיה) ולא הייתי משליכה את זה עליה...

זה הרי לא שהתקשרת אחכ והיא סירבה לתת לך לדבר איתם

אני כן הייתי פותחת מולה ומיישרת הדורים

אומרת במפורש שאת מבינה שתפסת אותה ברגע לא נוח

וגם אומרת שהרגשת אחכ לא נעים להתקשר ובדיעבד זה לא היה נכון לך ולילדים

ולהבא- לא משנה איפה משאירים את הילדים

אני למדתי שחלק מהעסקה הזאת וההוראות הפעלה זה גם תיאום ציפיות על איך מתקשרים עם הילדים בזמן הזה  (וגם מול הילדים לעשות את זה... לדוג. אבא ואמא נוסעים. אתם תשארו אצל סבא וסבתא, אנחנו נספור 2 לילות ואז נחזור, כשלא נהיה אנחנו נדבר כל ערב בוידאו טלפון או בכלל לא ואם אתם תתגעגעו אפשר לצייר לנו ציור או ללכת לסבתא לחיבוק או מה שעובד לכם- ולעדכן את סבתא עלממה שסיכמתם)

בעיני להשאיר ילדים אצל סבא וסבתא/להישאר עם הנכדים זה אירוע גדול ולא מובן מאיליו ויכול להוציא רגעים פחות יפים

אם הקשרים בניכם טובים בדרכ- לא הייתי שורפת אותם על רגע אחד של תגובה לא טובה

בסוף יכולה לתאר לעצמי שאולי תפסת אותה ברגע של לחץ..או של בכי של אחד מהם

לדוגמא בעלי מגוייס וכמעט תמיד כשמתקשר לילדים זה פשוט מציף אותם רגשית ולפעמים בדיוק ברגע הכי לא מתאים

ואחת משתבללת השניה בוכה והלך לי כל ההרדמות לאותו יום

אז מאוד הגיוני שאם למחרת יתקשר באותה סיטואציה אני אגיב ב' לא לא רק אל תדבר איתם עכשיו '

זה לא אותו הדבר כמובן

אבל כן רציתי לשתף שיכולה לדמיין תגובה כזאת

שכמובן נאמרת מהבטן וללא כוונה רעה

לא הכי מתוקן כמובן

אבל גם לא נורא

תלוי איך מפרשים את זה

ואגב עם השנים למדתי שדוקא בגלל שחמותי מרגישה איתי בנח היא לפעמים פולטת דברים פחות סטריליים

אבל זה לא מכוונה רעה היא פשוט מרגישה יותר משוחררת וטבעי ת

וזה גם סוג של מחמאה לקשר

לעניינך

היתי האמת עושה ביני לבין עצמי הפרדה

היה רגע לחוץ

היתה אמירה בהחלט לא נעימה ומיותר

אבל זה היתה מעידה של רגע

זה שלא התקשרת -מובן מה הרגשת אבל זה בחירה שלך סה''כ...יכלת למחרת לשלוח הודעה-מתי מתאים להתקשר אשמח לדבר עם הילדים ..

ובעיני אין שום מניעה לשלוח בפעם הבאה אם הם יכולים

וגם בתואחת שאין לה אופציה לשים אצל ההורים אף פעם...בא לי לומר שזה ראוי להערכה הנכונות שלהם

גם אם לא נעשה באופן מושלם..

זה באמת לא נעים התגובה שלה

אבל זה רק אמירה ברגע אחד

אפשר לראות גם מעבר שסה''כ השקיעה עבורכם ורצתה לעזור

ולא יודעת..אני היתה מנסה לשחרר ולשים מאחורה ולראות בעין טובהבשביל הקשר העתידי

לא כדאי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

היא מבחינתה מצפה להערכה בסדר גודל של וואו... את מבחינתך כועסת שהיא הגיבה בעצבנות.

איפה האמת?

האמת היא שזה גם וגם. היא עדיין ראויה להערכה על זה שלקחה אותם לשני לילות. זה שונה מאמא שלך. זה כאילו היא עושה טובה לך אישית. כנראה שהיא מאוד אוהבת אותך ונכונה להתאמץ עבורך.

אבל מצד שני, היא באמת הגיבה באופן לא מכבד, באופן מלחיץ ומרתיע. וזה חבל...

אני לא הייתי פןתחת איתה את הדברים, כי בעיניי זה ממש תלוי סיטואציה.

הייתי כותבת לה תודה רבה, ושאני מעריכה, וכמה שהחופשה הזו הטעינה אתכם (גם בעצבים...אבל את זה היא לא חייבת לדעת)

וזהו.

עדיף להשאיר עם טעם טוב.

לכי תדעי, אולי בחופש הגדול תרצי שוב עזרה ממנה?

עשית בשכל שהיית נחמדה ומנומסת. בסוף משפחה זה רגיש, בטח שכלה וחמות, ועדיף לא לשרוף את הגשרים.

סביב ההרדמות (כמו שלנו קשה הרבה פעמים)

אבל לסבתא זה משהו חדש שהיא לא רגילה אליו

ולא היתה מידי רגועה באותו זמן (גם אנחנו לפעמים מאבדות את זה..)

תנסי כמה שאת יכולה להפסיק לחשוב על זה

סביר להניח שהיא אפילו לא תזכור על מה את מדברת

אבל לדעתי תנסי לדון אותה לכף זכות.

בסך הכל זו עזרה ענקית ואני מכירה סבתות שלא מוכנות לשמור על הנכדים כשההורים לא באזור.

כנראה היא היתה עצבנית כי היה לה יום מתיש או רגע קשה. אמנם זה ממש לא יפה לענות ככה אבל אל תשפטי אותה רק לפי משפט אחד.

איך היחסים שלכם באופן כללי? 

זה שהיא ענתה לך בחוסר סבלנות לטלפון?

נו אז התקשרת בדיוק בזמן לא מתאים והיא חששה שזה יערער/ יעיר את הילדים.

שתדעי שזה בכלל בכלל לא מובן מאליו שהיא הסכימה לשמור עליהם.

יכול להיות שבלי קשר אליה את הרגשת לא טוב בדיעבד עם התוכנית וזה ממש הגיוני, זה קשה להשאיר את הילדים רחוקים גם כשצריך את זה לזוגיות אז הכי קל להויא את זה על איך שעונה לך לטלפון.

להבא בלי קשר לחמותך, גם לבייביסיטר כדאי לשלוח קודם הודעה אם זה זמן טוב להתקשר.

תביני שלאחרים הרבה יותר קשה להתמודד עם הגעגוע של הילדים אליך וטלפון זה דבר שמציף את זה.

ובלי קשר לכל זה,

לחייך ולדבר בנימוס זה מצווה, לא להיות צבועה זה לא מצווה.

כלומר זה בסדר לחייך ולדבר בנימוס ולהרגיש צבועה. זה עדיף מאשר לא לדבר בכלל.

את לא חייבת לאהוב אותה, אבל את חייבת בכבודה.

ברור לי שזה פוגע

וזה באמת לא נעים למשוע אמירה כזאת

ומותר להפגע

ומותר בלב גם לצפות להתנצלות

זה הכי מובן בעולם

השאלה מה הלאה

כמה לתת לזה לתפוס מקום ולהמישך איתנו..

האם לפתוח את זה או לא

אני את דעתי שלא כבר כתבתי א לא אכתוב 'וב

אבל הז שיש מקום ללהרגיש כאב אן פגיעה- אין ספק שיש ומותר🙏

איך לתת לזה לנהל אותנו- זה כבר סיפור אחר🙏

זמן הרדמות ועןד כשאמא ואבא רחוקים הוא לא פשוט, אולי בדיוק כשהם עצמו עיניים אחרי סיפור ושמע ישראל התקשרת וזהו הם קמו ובכו...
התקשרת בעיתוי לא טוב כנראה, וזה לא אשמתך, אבל למה לא להתקשר שוב אחר כך ולשאול מה היה? ולהודות לה בפעם האלף?
בכל זאת, לקחה את ילדייך לכמה ימים, לא ברור מאליו.
אם שיחררת והחלטת ללכת לנופש, תהני, וחבל להתבאס על משהו קטן שהיה. מאמינה שברור קטן מול הסבתא יעלה לך חיוך ויביא לך רוגע.

יכולה לספר על ילד שאני מכירה, שנשאר שנה בגן והגיע לכיתה א כבר יודע לקרוא (והיה לו מענה שם, לא השתעמם).

אבל השנה הזאת בגן ממש ביגרה אותו ונתנה לו המון. לפני כן הוא היה הרבה יותר תלותי במבוגרים, והשנה הזאת שבה הוא היה חלק מקבוצת הבוגרים בגן, עם אחריות, ממש עשתה לו טוב.

גם אם הילד יודע אותיות פיקס

אם הוא ילדותי, בוכה מכל שטות, מעדיף לשחק על פני  למידה, חסר מוטיבציה לעבודה, כל אלה אינדיקציות להשאיר

מצד שהי אם הוא בוגר, נהנה מלמידה, אוהב לעבוד בדפי עבודה, גם אם הוא יודע את האותיות פיקס זו סיבה להעלות

להגיע לבית ספר ללא מוכנות רגשית זה משו שיכול להיות לו השלכותלשנים קדימה

תמצאו את הדרך לאתגר אותו לימודית מחוץ למסגרת החינוכית

יש לי ילד קטן יותר בגיל (עוד רחוק מכיתה א)

מהפיציים בשנתון

א
האווירה, המורים, הלמידה של כולם מכניסה אותם לזה.
ילדותיות בגיל חובה, זה די נפוץ, לא משהו שמראה על כשל רגשי.

והם מצליחים ומסתדרים יפה מאוד אחר כך.
כמובן אם יש עוד דברים נלווים, התייעצות עם גננת, פסיכולוגית הגן וכו תסייע מאוד

ילד עם קושי רגשי אמיתי יהיה מטופל בדרך כלל אז גם התייעצות עם המטפלת, מנחת ההורים תסייע בהחלטה.

ואם הקושי דיין ניכר, ומחליטים להשאיר שנה נוספת בגן, אפשר לבקש ועדה שתיתן סיוע לילד בגן לפי הצורך (גננת שילוב, מטפלת רגשית, קלינאית וכדומה)

חד משמעית

הרגשי הרבה יותר חשוב

הרבה גננות טועות בזה

אצלנו ב"ה זו היתה החלטה נכונה. הוא ממש פורח בכיתה, יותר טוב לו מאשר בגן, וכשאמרתי פעם למורים שלו שהגננת חשבה שעדיף להשאיר עוד שנה בגן, הם לא הבינו למה בכלל.

אבל זו באמת היתה התלבטות ארוכה.

אני יכולה לפרט יותר בפרטי אם תרצי (לא רוצה לחשוף אותו פה יותר מידי).

ונראה לי שבאמת זה מאוד אישי ושונה בין ילדים, וזה שעבורו זה היה נכון ממש לא משליך על אף ילד אחר...

מסייגת שהוא לא מהכי קטנים בשנתון, אבל כן הגננת מאוד לחצה שיישאר שנה וגם קיבלנו אישור פסיכולוגית לזה(אם כי לא המלצה חד משמעית)

החלטנו להעלות לכיתה א שנה הבאה

חוץ מזה שהיא מאוד חכמה ובגן כבר למדה המון ומבינה מהר, היא רוצה ללמוד, בוגרת ויודעת לשבת 

יש לי ילד שנולד בסוף דצמבר

ואנשי מקצוע אמרו לי להשאיר .

בסופו של דבר העליתי וזה היה הדבר הכי נכון בשבילו,

למרות שכולם כולל פסיכולוגית ועוד אנשי מקצוע אמרו להשאיר ושמחה שהלכתי עם הלב שלי...

גם חברתית מעולם לא היו לו בעיות, והוא גם לקח אחריות על שעורי בית ועל הדברים שלו למרות שבגן בכלל לא לקח אחריות על כלום.

מצד שני יש לי ילדה בכיתה א' שנולדה בסוף פבואר ופשוט בזבזה שנה שלמה בגן ואני גם מרגישה פער עצום בינה לבין החברות שלה,עלתה לא' קוראת כותבת ובוגרת נפשית מאד,ההרגשה שלה שהיא עם ילדות קטנות בכיתה...היא לא מאותגרת בשום צורה מבחינה אינטקטואלית ובקושי יש לה חברות בכיתה מצד שני מכיתה ב' כן יש לה חברות...

מצד שלישי יש לי בן שנולד ב5.1 ובסופו של דבר הייתי צריכה להקפיץ אותו כיתה...וזה היה פשוט מתבקש...

ועדיין זה לא איתגר אותו בכלל,אנחנו גם גרים במקום שלא מפותח מבחינת מסגרות למוד והוא מעשיר את עצמו דיי לבד.

אבל הילדים שלי מאד בוגרים ומאד חכמים

תחשבי עם עצמך אם הוא מספיק בשל ובוגר ומה יוסיף לו עוד שנה בגן....ילד חכם שישתעמם בגן זה גם לא משהו שתורם לאף אחד ולפעמים מספיק חודש בחופש בשביל לצמצם פער רגשי.(ולפעמים  גם 120 שנה לא יעזרו)ולפעמים זה בדיוק מה שהילד צריך...

מבינה את ההתלבטות

וזה בעצם קשור..כי הרגשי גורם לו לא להיות נוכח ולא להשתלב..כמעט אין לו חברים..ולא בגללם

.אלא כי הוא לא משחק איתם ולא משתתף

( בבית כשמזמין חברים אין שום בעיה והוא פעיל ויוזם וחברותי מאוד)

אבל הוא מאוד חכם וקולט מהר גם קריאה וגם כל ידע משועבר לו..ברמה גבוהה

ולכן ההתלבטות

לק"י

וידע חשבון ואנגלית מעבר לגיל שלו. במבחני מחוננים גילינו שהוא מחונן.

הוא נולד בסוף ינואר, ועלה לכיתה א' בין הגדולים.

לא חושבת שהוא השתעמם בגן. לומדים בגן עוד דברים מעבר ללימוד אותיות, תלוי גם בגננת (אבל גם בכיתה א', הוא רצה לעבוד עם כולם, ולא בדפים מתקדמים יותר).

אני חושבת שזה כן תרם לו בצד החברתי והרגשי, לקבל עוד ביטחון.

יכול להיות שגם אם היה עולה שנה לפני, זה היה עובר בסדר. אין לדעת🤷‍♀️

אבל חשוב לי להביא גם את הצד של ילד חכם, שעוד שנה בגן לא הזיקה לו.

(גם השניה שלי שנולדה ב2.1 ועלתה גדולה לכיתה א', נראה לי שסך הכל אהבה את הגן. היא לא גאונה בצד הלימודי, ממוצעת. אבל אני חושבת שעוד שנה בגן, של להתבשל עם עמידה במטלות ומשימות, ולשחק, והכל יותר בנחת, תרמה לה).

את בטוחה שזה לא אופי?

יש כאלה שבחוץ הם כאילו "מנותקים"

מתביישים,סגורים ועוד...

בבית במקום הבטוח שלהם קל להם יןתר עם חברה..

אצלי חלק מהילדים שלי בפרוש חסר להם מיומנות חברתית ושנה נוספת בגן לא רק שלא יעילה אלה גם יצרה פער...(הבת שלי שבא')

לאחותי היתה את ההתלבטות הזו לגבי אחת הבנות שלה ובסוף היא החליטה לעלות וזה רק טרם לילדה לא ההפך....וראיתי גם ילדים שאצלם היה קשר ישיר לדינמיקה שלהם עם הגננת בגן,כמה שתהיה מקסימה ונהדרת לא תמיד הדינמיקה שם נכונה...

בדיעבד עם אחת הבנות שלי שספרה לי כל מיני דברים שזכרה אחרי שנים, ולא האמנתי אפילו עד כמה זה השפיע....וכן הגננת היתה ממש מקסימה.

השאלה גם כמה אחריות הוא יכול לקחת ?

כמה יכולת ריכוז? להתרגל לצוות שונה?

יעל מהדרום כן תארה פחות או יותר את הבן הגדול שלי שנולד בתחילת ינואר ומבחינה חברתית זה דווקא לא נתן לו שום ביטחון חברתי שהוא היה הגדול.....

עדיין לא חושבת בהכרח שהוא השתעמם מאד בגן,אבל כן באיזה שהוא שלב הבנו שהפער בינו לבין הכיתה גדול מידי והקפצנו אותו בשנה ,ועדיין הוא היה בוגר יחסית לכיתה שלו...דברים הסתדרו חברתית בגיל העשרה וכשהוא עבר למסגרת שאיתגרה אותו שכלית.

לק"י

מה גם, שזה לא ילד שנשאר שנה ולכן הוא הגדול-גדול. יש עוד ילדים בגיל שלו, כל אלו שגדולים בשנתון.

פשוט יש ילדים חכמים, שעדיין נהנים יותר לשחק מאשר ללמוד. וזה בסדר.

(היום הוא בכיתה ד'. לומד פעם בשבוע במסגרת של מחוננים ואוהב את היום הזה יותר מאשר את שאר השבוע. ועדיין יש לו את החברים שלו בכיתה שהוא אוהב, ולא בטוח שהיה לו כיף יותר עם חברים גדולים יותר).

יש לי בבית הכל....גם ילדים שהם קטנים בשנתון אבל הם גדולים רגשית...דווקא אלו שהיו רגשית מפותחים יותר התקשו אצלי ליצור מיומנויות חברתיות.

זה פשוט תלוי באופי בגרות וכו'

ילד חכם אבל לא בשל לא יעזור לו לעלות לכיתה א

ולא משנה הגיל שלו...

אם הוא בשל אבל חסר מימנות חברתית לא בטוח שמה שיעזור זה להשאר שנה תלוי למה הוא חסר מיומנות...ומהנסיון שלי זה יכול להיות כמה סיבות,שפשוט כדאי לבדוק

אצל כל הילדים שלי הייתי נכנסת לגן ומשקיפה כמה דקות ופשוט ראיתי בעיניים את ההבדלים בין ילד בשל ללא בשל.

לקיחת אחריות ,הבנה סביבתית,ביצוע מטלות,יכולת ריכוז מיומנויות שונות....ועוד

ואז גם משווה למה שאני רואה בבית אצל חלק מהילדים באמת היה פער משמעותי...

חלק מהם היו ממש חסרי ביטחון בגן ובבית לא

והיו כאלה שבאמת לא היו בשלים.

ואז באמת הבנתי איפה המקום של הילד עצמו,ומה הגננת לא יודעת ורואה או לא רואה

לא תמיד זה יושב על חוסר בשלות לפעמים זה דינמיקה בין הילד לגננת,היתה לי ילדה שהגננת היתה מקסימה אבל היא לא היתה מאפשרת ואק מה שהיא חושבת הוא נכון והילדה בגן פשוט התנהגה בצורה אחרת לגמרי ממה שהיא...

לפעמים החוסר בשלות התבטא במלוי מטלות...ועל זה השכל לא כיפר....(היה לי קטע עם אחד הילדים שפשוט לא עניין אותו צורות וצבעים בגיל קטן ופשוט היה עונה שטויות מחוסר עניין והיה ממש קשה לעלות על זה כי זה נעשה ממש ברצינות והגננת היתה בטוחה שיש לו בעיה)

שוב כל מקרה לגופו ואי אפשר לענות בלי להכיר ממש.

הדרישות של ביס גדולות יותר מגן, זה לא רק חברתי ומעמיס רגשית על הילדים. ילד שקשה לו רגשית פשוט יסבול מזה וחיזוק של עוד שנה יכול להיות ממש משמעותי.

עוד נקודה חשובה - העלאה היא חד כיוונית. אם תצטערו לא תוכלו להוריד לגן חזרה. אם תשאירו טתטערו אפשר להעלות לכיתה א באמצע שנה

זה עוד שנה לצבור ביטחון, בגרות, יכולות...

(אלא אם כן, באמת אין שום התלבטות והילד מוכן לגמרי++).

לא הרגשתי שום בעיה עם להסתדר מבחינת הגיל, הם בין הגדולים בכיתה אבל יש עוד ילדים שקרובים מאד אליהם בגיל (שהם הגדולים של השנתון הבא) ועם הזמן זה מתאזן ולא מבחינים יותר מדי בהפרשים.

היה גם ילד שלא השארתי והרגשתי קושי כל השנים אפילו עד התיכון...

התמודדות עם תסכולים, האם הוא יודע להתגמש?

אם הוא מפסיד במשחק, מתבאס או שובר את הכלים או לא מוכן לשחק יותר? אם הגננת אומרת לו לשבת פה והוא מאוד רוצה לשבת שם דווקא, הוא יכול לקבל את זה? 

כשהוא מתוסכל, הוא בוכה שעה ולא נרגע, או שהוא מסוגל לעשות סטופ? 

האם כשהוא מתעורר בבוקר, הוא מסוגל להעסיק את עצמו ולהמתין בסבלנות שתתעוררי או שישר מגיע להעיר אותך? 

הוא יכול להכין לעצמו אוכל ברמה בסיסית פשוטה, לקחת קרקרים מהארון כשהוא רעב או שיבכה שיבואו להכין לו אוכל? 

השאלות האלה יכולות לכוון קצת מה זה בשלות רגשית. בהצלחה! 

(זה היה תנאי) והיה עם אבא שלו בלימוד עד התפילה בנץ ואז בעלי כבר החזיר אותו שיישן.

הוא נרדם בבית הכנסת בתפילת ערבית היום החמוד

הוא בן 7, והוא רגיל לישון מאוחר מדי פעם (לא ככ מאוחר אבל בסביבות 1 וחצי נגיד) כי הוא הולך עם בעלי לעונג שבת כל כמה שבועות בישיבה. גם אז התנאי הוא לישון צהריים.

ברגיל אני ממש מקפידה על שעות שינה כי זה משפיע על ההתנהגות מן הסתם. לא נצפו בעיות יוצאות דופן ב"ה כי אני לא מעירה אותו בבוקר למחרת. 

1 וחצי זה ממש מאוחר בגיל הזה, אבל באמת עם שנת צהריים זה אחרת. וכשהוא רגיל לזה אז זה מן הסתם יותר בקלות.

כיף שעבר אצלכם בטוב...

כי אנחנו בעיקר אלו שמתמודדות עם ההשלכות של החוסר שינה של הגברים והילדים

אצלי כל הבנים מתעקשים להיות ערים (הבן 6 הלך לישון ב3 וחצי)

באמת במהלך הלילה הם לומדים נהדר יש הרבה פעילות לילדים בבית כנסת וזה עושה להם טוב

המשך היום... פחות מוצלח 🥴🥴

אבל אני כבר התרגלתי

ויודעת שזה סהכ חג אחד כזה בשנה.

רק יצא החג אפילו בלי מקלחת כולם נכנסו למיטות וזהו

מחר בעז"ה יום חדש ויותר שפוי.

לא רוצה להרוס להם את ההתלהבות הזאת גם אם היא ילדותית ברמה מסויימת של להיות ערים בלילה

הם רואים הרבה אנשים לומדים

זה חוויה ולימוד בשבילם.

טוב לדעת שזה לא רק אצלנו שמתעקשים להישאר ערים, ואז אני צריכה לספוג את ההשלכות...

אבל אני מתחברת למה שכתבת - שחבל להרוס להם את ההתלהבות והחוויה של הלימוד בלילה (אצלנו לומדים בבית. בעלי גם מעדיף ללמוד בבית, אז זה פחות חוויה של הרבה לומדים. אבל עדיין יש פה חוויה מיוחדת).

בן ה13 ניסה לישון 4 שעות אתמול ולא נרדם (היה במיטה כל הזמן הזה)

למד כל הלילה, התפלל ותיקין, אחרי קידוש הלך לישון ל3 שעות עד הסעודה, ואז שוב ישן כ5 שעות.

סה"כ ישן הרבה וזה בסדר כי זה העניין של החג.

(אם הייתי צריכה עזרה הייתי מגבילה, אבל בעלי היה בחג בבית אז לא הייתי צריכה מהגברברון עזרה מיוחדת)

בעיני גיל 6 זה גיל ממש קטן לקחת אחריות על הזמנים הוא עוד לא מכיר את הגוף שלו ואת ההשלכות של הבחירה שלו.

קידוש של ערב חג יוצא בשעה מאוחרת אז בטח שאי אפשר עוד ללמוד אח"כ.

לדעתי הקו עובר איפה שהילד יכול להתמודד עם ההשלכות לאיפה שההורים צריכים להתמודד עם זה.

האם מדורת לג בעומר אפשר עד מאוחר כי זה העניין של החג? לא. אז לא רואה הבדל, אפשר ללמוד גם ביום.

לשם השוואה אצלנו בן 4 נרדם קצת אחרי הקידוש (האכלתי אותו לפני התפילה) ובת ה8 התאמצה להישאר ערה עד שהבנתי שהיא ממש מחכה לעוגה שהכינה, אז נתתי לה חתיכה תוך כדי שהיינו במנה עיקרית והיא נרדמה בשניה וחצי (לפני 22:00)

בת 11 יצאה לשיעורים עד מאוחר (אני לא הייתי מרשה, אבל בעלי כבר אמר לה שכן)

בבוקר מצאתי אותה עם בגדי שבת נרדמה על הספה.

אמרתי לה פעם הבאה אם זה קורה היא לא תוכל לצאת עד מאוחר יש לה אחריות לחזור ולהתארגן לשינה כמו שצריך ושתשים לב לסימנים כשהיא מתחילה להתעייף לא למשוך יותר מדי.

היה חג ממש מהמם וכיף!!

הרבה זמן משפחתי ונהניתי גם מהתפילות.

למה מגבילה?

הוא כבר בגיל מצוות.

האם לדעתך העזרה בבית עדיפה על הלימוד והתפילה שלו?

זאת אומרת, איפה בעינייך עובר הגבול בין הרצון שלו לקיים מצוות לבין הצורך שלך בעזרה בבית?

ואם הוא היה מתנגד למשל?

אז אם הוא לא היה בבית בחג ברור שעזרה בבית קודמת על מנת לאפשר את המשך המילואים עם יותר רצון/ כוחות/ לא להחליש את הלוחמים איך שתקראי לזה..

הבן שלי יודע שאם אני מבקשת ואני מדברת איתו ברצינות הוא לא יסרב.

זה גם הקו של הת"ת.

חשיבות לימוד תורה היא גם לקיימה.

אני לא מדברת עם דברים שאפשר לדחות נגיד לשטוף כלים וזה, מתכוונת עזרה עם הילדים שאוכל לנוח כדי לתפקד בהמשך היום.

מקווה שזה עונה על שאלתך, ואם לא, אולי יש פה פער השקפתי כי גם בעלי לא יצא ללמוד כל הלילה אם זה אומר שאני אקרוס מטיפול בבית במהלך היום.

(אין לי תינוקות אז זה כבר לא רלוונטי אבל אז זה היה הדיבור)

השנה בכלל לא היה רלוונטי כי היה שפוך וגם צריך לחזור עירני למילואים.

אני לא מדברת על זמני תפילה, אלא על הגבלת זמן לימוד תורה.

אני לא מכירה מצווה שחובה הלכתית ללמוד כל הלילה, אלא יותר מנהג טוב. לכן בעיני אין פה השוואה לתפילה או עניין ספציפי עם גיל 13 אלא יותר בכיוון של "כל המרבה הרי זה משובח" בלי התייחסות לאורך ספציפי.

דווקא השיקול לאפשר לו ללמוד זה יותר עניין חברתי מהלכתי.

ועייפות זה לא רק טכני, זה גם הרבה נפשי, ואנחנו משתדלים לנתב את הצרכים והכוחות בין כולם.

ב"ה זכיתי בילד מהמם שממש "מתעלה לגודל השעה" ודווקא מתוך הכרה בזה חשוב לי שיחווה גם ילדות וקצת מרד נעורים.

אבל כשאני מרגישה שזה הפתרון שלי אז אני מבקשת ממנו והוא נענה בשמחה תמיד.

ואני בטוחה שההשתדלות של ילדי מגוייסים עושה הרבה רעש בשמיים גם אם לא מתאפשר לילה שלם מפאת המצב בבית. אנחנו פה בריצה לטווח ארוך ואי אפשר להחזיק שגרה או חיים רגילים בכל מחיר.

אז מתמרנים..

אשרייך שזכית ❤️

כי הכיתה עושה מדורה, והוא חזר הביתה רק ב22:00, ואז עוד צריך להתקלח.

אז נכון שלא הרשיתי להישאר עד 12 (כל הכיתה סיימה ב-22:00, לא היה פה דיון. דווקא אצל אח שלו כן סיימו יותר מאוחר ואנחנו אמרנו לו שנאסוף אותו ב-22:00 ביחד עם האח הקטן. מניחה שאם היה מאוד מתקשה עם זה אולי היינו מוותרים ונותין לו יותר, אבל ב"ה הוא זרם).

וכן, זה חלק מהעניין של היום. אני לא אהרוס לו את החוויה כי כל יום הוא צריך להיכנס למיטה עד 8 וחצי.

אז גם פה, אני כן חושבת שיש מקום להתגמש ולאפשר לו להרגיש את החוויה של החג.

אבל אולי באמת נקבע שצריך לישון בצהריים לפני, כדי שיעבור יותר בטוב...

בעיני ילד שרגיל לישון ב20:30, לסחוב עד 22:30- 23:30 זה מכובד, מעבר לזה, זה כבר שיבוש שעובר את גבול הטעם הטוב,

אבל אם זה עובד לכם אז אחלה.

ואם הם לומדים בבית אז בכלל זה מאפשר גמישות ולהיות עם יד על הדופק.

יש לי פה 2 ילדים (אחת בת 11 ואחד בן 8) שלא כדאי להיות לידם כשהם עייפים..

לקטן יותר היו תוכמיות ללמוד עם אבא, אבל בסוף האורחים שיבשו אותו לחלוטין והוא יצא מאיפוס והתנהג בצורה מחפירה 😞  מצד אחד מרחמת עליו מצד שני כועסת

אז גנזתי את כל התוכניות שהיו לי ועליתי להרדים אותו, זה עדיין היה מאוחר, בסביבות 23, אבל התבאסתי ובכיתי.. ב"ה הרבה זמן לא היו לו התפרצויות כאלה, אבל תמיד בקיץ כשהשעון מתאחר והוא עייף יותר זה מגיע בתדירות גבוהה יותר.. ו מש מרגישה איך ההתנהגות שלו קובעת את הסדר יום בבית..

היום דיברתי איתו קצת והיה יותר טוב, אבל היה קשה לילדים למלא את היום והרגשתי שמאוד מאוד נמרח למרות שבעלי יש ולמד איתם.. חושבת כבר איך אפשר לטפל בזה שנה הבאה.

אצלנו כל מי שרוצה ללמוד בלילה צריך לישון צהריים.

בערב החג בשעה 16:00 הבית היה חשוך כולם ישנו חוץ ממני, שהייתי במטבח, והגדול (11) שמתקשה להירדם אבל היה מוכרח להשאר במיטה.

אז בלילה הם למדו

בבוקר קמו מאוחר וזה היה בסדר, מי שעוד היה עייף יכל להירדם בצהריים.

להוציא את בת ה8 שהתעוררה מוקדם מידי ככה שישנה בלילה רק 6 שעות, וגם לא נרדמה בצהריים. רק ב5 נרדמה לשעתיים....

היום היחיד בשנה שאני מצליחה לגרום לילדים לישון צהריים זה ערב ליל הסדר. ככה גדלתי וזה חלק מהסדר של היום הזה. כי שם השותפות שלהם בלילה זה חובה, אז חשוב לי שהם יהיו עירניים ורגועים.

בערב שבועות לא עשינו את זה אף פעם.

אבל גם לא חשבתי שהם יישארו ערים ככה. בשנים קודמות למדתי איתם את מגילת רוב כשהם כבר במיטות, וכשסיימנו הם נרדמו.

השנה זו היתה פעם ראשונה שהם רצו ללמוד בעצמם לימוד משלהם.

הבן הגדול יותר הלך לישון בערך ב-11 כי הוא רצה ללכת לתפילה בבוקר. אבל הקטן יותר ניסה ללמוד כמה שיותר. (ולמרות שהוא לא הלך לתפילה בבוקר, הוא בכל שאת התעורר מעצמו ב-8 וכבר לא חזר לישון...). זה היה מאוד חמוד, אבל באמת כנראה היה קצת יותר מידי בשבילו. 

זה חג שצפויים בו אתגרים סביב העייפות והשינה

אצלנו בן 14 כבר רגיל להישאר כל הלילה

בן ה5 חזר עייף באמצע התפילה בערב וקלט שאין לו כוח לסעודה ובוודאי שלא ללכת אח"כ לבית הכנסת (הוא לא הצליח לישון בצהרים) והתחיל לבכות

עזרתי לו להרגע ונתתי לו לאכול מהמאכלים של הסעודה

אח שלו אמר לו שיביא לו ממתקים ופרסים שמחלקים בבית הכנסת

הוא נרגע לחלוטין והלך לישון כרגיל

אבל לגמרי הלכו לישון מאוחר וגם בערב החג השנצ של הקטנה היה קצר ממש והגדולה לא ישנה.

ב"ה החג הגיע אחרי ליל שבת שישנו מאוחר ומוצש שישנו מאוחר אז בשבועות בבוקר הן קמו בעשר רק וזה היה נחמד גם לי וגם להן😅

בעלי ער בלילה אז פשוט מכינה את עצמי טוב לבוקר- דואגת שתהיה פה עוד חברה עם ילדים, קונה מעדנים ומכינה ארוחת בוקר כיפית כדי שהאווירה לא תהיה "איזה באסה צריך לחכות שאבא יקום" אלא "איזה כיף שיש מעדן שווה שחיכינו לו כל השבוע".

הרשנו להישאר רק אם יישן צהריים.

הוא ניסה אבל לא הצליח

אז זה היה תלוי בשאלה איך הוא יהיה, ובגלל שהחזיק מעמד אז הרשנו להישאר. למד עם סבא והיה בשיעור ומבחינתי זה מבורך. עד 12 וחצי.

בבוקר קם ב8 (שזה מאוחר עבורו)

ובצהרי החג המלצתי שוב על שנת צהריים והוא נרדם.

בעיניי המריבות בסוף זה חלק מזה

זה מבאס, אבל לא צריך לעשות מזה דרמה גדולה.

אפשר לשקף בפעם הבאה, "פעם קודמת כשלא ישנת היית עייף, אולי כדאי לישון". אבל לא חייב, וזה בסדר שלפעמים גם רבים כשעייפים.

אם זה משהו שהיה קורה כל שבוע, אז הייתי עושה חושבים.

אבל זה פעם בשנה, אז לא נראה לי נורא