בס״ד
בוקר, והילדים בבית...
מתארגנים, מתלבשים, ומגיע הזמן להתפלל...
והילד לא רוצה... לא בא לו...
מוכר? מהעבר? מההווה?
אז ספרו לי נא...
* את מה שאתן זוכרות על עצמיכן בתור ילדות,
* את מה שאהבתם ואת מה שלא אהבתן...
* ואת מה שגיליתן שעובד עם הילדים שלכן.
* את הדברים החכמים שההורים שלכן עשו והשפיעו לטובה,
* ואת הדברים הנבונים שאתן עושות כעת עם ילדיכן, ומשפיעים לטובה.
* שתפו סיפורים שיכולים לתת השראה לילדים.
* שתפו לגבי שיטות חכמות של חינוך לתפילה...
* מכירות ספר / אתר / סדרת הרצאות בנושא אולי?
בעיניי זה נושא כל-כך חשוב...!!!
אני כל הזמן חושבת עח זה שאם נשכיל לפעול נכון, יש סיכוי טוב שהתפילה עם אבא / אמא יישאר אצל הילד כאיזשהו זיכרון מתוק של דבר נעים, שמח, מקרב... ❤️
ולעומת זאת זה נושא כל-כך טריקי שהוא בנקל יכול להפוך למוקד של התנגדות ושל זיכרון לא טוב, או סתם למשהו שהיינו עושים כדי לסמן וי 😔
אז יוצא שאני לא רוצה לחייב אותם, אבל גם לא רוצה לוותר על העניין הזה ושלא תהיה תפילה בימים שהם בבית...
דברים שעובדים (בחלק מהזמן או באופן חלקי) אצלנו:
- כשבעלי מעיר את הילד (בן 8) מוקדם ולוקח אותו איתו לבי״כ. להיט גדול כי הילד מרגיש גם מיוחד וגם גדול. בכללי הוא גם מאד אוהב להתפלל בבית הכנסת. אבל הרבה פעמים הוא עייף מדי כדי לקום כל-כך מוקדם, אז זה פתרון שלא תמיד עובד.
- לקחת כל אחר בתורו על המרפסת ולהתפלל עם כל אחד בנפרד (עובד טוב אבל מורכב כי הם כמה ילדים ב״ה, אז זה לוקח הרבה זמן ובזמן הזה אין מי שנמצא עם שאר הילדים. זה גם דורש סבלנות...)
- להגיד להם להתפלל רק ״לפי כוחם״ (אבל זה טריקי כי אז מתישהו מגיעים למצב שהילד ממלמל רק משפט אחד ומכריז ״סיימתי״. וההרגשה היא שזה לא טוב ולא נכון... שזה קצת עושה צחוק מהתפילה ומהילד עצמו).
בואו נחכים אחת מהשנייה...
מחכה לקרוא אתכן ♥️