השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת זכור, שמזכירה לנו כל שנה מחדש את החובה למחות את זכר עמלק.
במבט שטחי, נראה שהמצווה הזו לא כל כך מתאימה לעולם ה'נאור' שאנחנו חיים בו. למה אנחנו צריכים למחות את שמו של עמלק, ולא להשאיר לו כל זכר? ולמה אנחנו צריכים להמשיך להזכיר את המצווה הזו גם היום, כשהאומות כבר התבלבלו ולא ניתן לדעת מי באמת שייך לצאצאי עמלק?
חז"ל מלמדים אותנו את עומק המצווה הזו. ומלמדים אותנו שלמעשה עמלק הוא לא רק עם, אלא הוא שורש הרע מולו עם ישראל נלחם - "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק", לעומת ישראל, שגם הם נקראו ראשית - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". המטרה של עמ"י היא להאיר את העולם כולו בטוב, להיות 'אור לגויים', ועמלק הוא השורש של הרוע שמתנגד אלינו (ועל ידי ההתנגדות שלו הטוב גדל, ויש עוד הרבה מה להעמיק בזה).
הרוע של עמלק יכול להתבטא דרך אנשים, כמו העם העמלקי שהיה בתקופת המדבר, במלחמה של שאול נגד עמלק, וגם במגילת אסתר - 'המן האגגי'.
אנחנו ממשיכים לפגוש את הרוע הזה גם בדורנו, אצל הנאצים ימ"ש שרצו להשמיד את כולנו, ממש כמו המן, וגם באויבים שלנו ממש עכשיו, שפוגעים בנו באכזריות נוראה מתוך מטרה להשמיד ולכלות אותנו.
וחז"ל מלמדים אותנו שגם בתוכנו יש מקומות של 'עמלק', של ספק ושל יצר הרע, שאנחנו צריכים להילחם גם בהם, ולא רק בעמלק החיצוני.
כשעמלק בא עלינו מבחוץ, אנחנו מבינים שיש פה משהו כללי שאנחנו צריכים להתמודד מולו כעם. ואפשר לראות שבמהלך ההיסטוריה עמלק תמיד בא "בדרך", במעבר בין תקופה לתקופה. בפעם הראשונה ברפידים - במעבר מגלות מצריים אל החירות, קבלת התורה ובניין המשכן (ולקראת מה שהיה צריך להיות הכניסה לארץ ישראל, לולא חטא המרגלים שעיכב את הכניסה לארץ), בהמשך במלחמת שאול - לקראת תקופת המלוכה ובניין בית ראשון, במגילת אסתר - לקראת בניין הבית השני, ובדורנו - הנאצים שהיו ההמשך הרעיוני של עמלק - לקראת הקמת מדינת ישראל.
וגם עכשיו שהרוע קם ומנסה להילחם בנו, אנחנו מתפללים שנזכה לראות את הטוב הגדול שעוד יגדל מזה, ושנזכה לראות איך אנחנו מתקדמים בדרך, לקראת השלב הבא בגאולה השלמה בעז"ה.
"אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא"
"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל"
(חלק מהדברים מבוססים על שיעור של הרב שרקי)
תודה לכם ועליכם