פורום הריון ולידה (עמוד 264)

מי הנחה אותך לעשות כך? את במעקב אצל רופא פוריות?

את מניקה? 

בעקרון ההכתמות זה עוד הוכחה שיש חוסר איזון הורמונאלי....

בעיקרון, באולטרסאונד רואים מה קורה ברחם, מה מצב הזקיקים וכו' אבל למעקב אמיתי צריך גם בדיקות דם כדי לדעת מה רמת ההורמונים והאם זה תואם את מה שרואים באולטרסאונד (נגיד באולטרסאונד יראה שיש זקיק מוביל אבל לפי ההורמונים לא גדל זקיק ואין ביוץ, אז אפשר להבין שזה צ'יסטה, אבל אם לא עושים בדיקות דם אי אפשר לדעת)

מצטרפת לשאלה אם את במעקב של רופא פוריות, הבנתי שהם מבינים בזה אפילו יותר מרופאי נשים רגילים, ואם צריך התערבות כלשהי אז הכל כדי בליווי של רופא פוריות שיתאים הכי טוב ויעקב כמו שצריך

כדאי לעשות בדיקת דם אפילו עכשיו, כך תוכלי לדעת אם היה ביוץ ואיכשהו פיספסת או שלא היה

אני יודעת כמה זה מתסכל, מניסיון

אבל אם הבעיה היא ביוץ לא סדיר הפתרון ממש ממש פשוט

לדבר עם ה'

לבקש חיבוק ממישהו קרוב, אפילו מהילדים. אולי לשתף אותם קצת בתחושות שלך אם מתאים

גם לא תורם לבריאותו

יש לי כרגע תינוק בבית מהריון לא רצוי שהייתי בדכאון ברובו

והוא מתוק וחינני במיוחד

אולי זה יעזור?

הפסיכיאטר אמר לי שאין טעם להלחם במחשבות שליליות

המטרה היא להרפות כלליתמהחשיבה,

..

בשביעי לאוקטובר הייתי בהריון סביב השבוע שלך והייתי בחרדות רוב אם לא כל ההריון ברמה של חיפוש תרופות לחרדה שבסוף לא השתמשתי

נולד תינוק בריא ושמח ברוך השם

זה באמת נשמע טיפה קיצוני מה שאת מתארת, אבל לא חושבת שבאמת יש משהו ש"צריך" לעשות כדי לסיק את זה.

נראה לי הכי חשוב להסביר לבעלך שזה לא קשור אליו, ושגם כשזה כן קשור אליו (נניח אם נפגעת ממנו)

אז שהתגובות שלך קיצוניות בגלל ההריון ושלא ייקח קשה

גם יצא לי ללמוד שמהלך הריון הגוף מתנקה ומכין את עצמו לגדל תינוק וזה מתבטא לא רק פיזית אלא גם נפשית משהו בתוכי מתנקה

וגם למדתי שבדמעות יש ניקוז של הניקוי (ממש חומרים רעילים שהצטברו בגוף) של הגוף בפן הרגשי (רגשות שליליים שהצטברו) וזה מאוד חשוב לא לעצור אותן ולתת לצאת

הריון ראשון זה מאתגר, והאתגרים לא נגמרים בלידה.

ממליצה בחום ללמוד בקורס או בעצמכם מה צפוי לאחר הלידה.

אחרי הלידה ההורמונים "משתוללים" ויחד עם מחסור בשעות שינה צפוי שיצוץ גם קושי רגשי.

נהדר שהוא מכיל ואתם מדברים. מאמינה שרכישת ידע תקל עליכם בהתמודדות.

בע"ה שיהיה בידיים מלאות, בשמחה ונחת.

מה שכן, אם יש לך רקע של דיכאון ומצבי רוח הייתי מתייעצת עם איש מקצוע. כי סוף הריון זה גם ככה לא קל וכל אחת עוברת את התקופה בצורה שונה. 
אם זה ממש על בסיס יומי ומתלווה לתחושה כללית ירודה הייתי בודקת
תשתפי מישהו מהחברות או מהמשפחה שאת סומכת עליו ואל תהיי עם זה לבד יעזרו לך להבין מה קורה איתך ואולי לפנות לעזרה.

אם אין סיבה רצינית, זה פחות נחמד להעמיס ולעכב נשים שחייבות מוקד, וגם בשבילך לחכות שעות.

תחשבי אם באמת יש לך סיבה טובה או שאת יכולה לחכות כמה ימים, ובינתיים לקבוע תור עד שתהיה הפניה.

סיכוי שמרוב שאין לך כוח את כבר רוצה להישאר ככה רק כדי שכביכול משהו כבר יקרה לבד שאיכשהו ישנה את המצב? כי מאד מאד קשה היה לקרוא שעזרה רק מעיקה... הייתי מנסה לפרק את המועקה הזו...

גם אני איתך בסירה..

אין לי עצות, רק חיבוק גדול!! אני איתך לגמרי!

נקרע לי הלב לקרוא כמה קשה לך וכמה את עוברת

מתפללת שה' ישלח לך כוחות ויקרה נס שישנה ר"ת המצב

את מלכה גיבורה אלופה שהביאה שלוש נשמות לעולם תוך פחות ממשלוש שנים ורק על זה מגיע לך אות הוקרה!! וכל השאר זה פשוט מעל ומעבר!!!

את לא חפץ, את מלאכית קדושה והכי קרובה לה' ברגעים האלה של הכוחות שאוזלים והלב שקורס...

אוהבת ומחבקת מרחוק!!!

גם אני מזדהה בהרבה מובנים

פיזית ל5 במצב שלך אמנם עם יותר ילדים אבל לא אחרי לידה והשניים שמגיל 3 ומטה הם בשלב יותר קל אז הצד הפיזי יותר קל

אבל נפשית מרגישה כבויה לגמרי

אין באמת חיים

רק השרדות

הבדידות הכי קשה לי

רק שיגמר היום

ואז מתחיל עוד אחד

שרק מחכה שיגמר

גם אני מעורבבת עם הכעס על הז שככה מתנהלים

ולשא ברור אם ברגע חותמים על הסכם וסתם משחקים בנו

וגם כעס על כל מי 'לא מתגייס ובוחר בנוחות של עצמו ומבחינתי זה על חשבוני כי עוד לוחמים היו מאפשרים סבבים קצרים יותר ויציאות יותר טובות

וגם התחושה של השקיפות שרק מצפים שתתרדלי ותהי חזקה

ולא קולטים כמה כלום לא רגיל ככה

גם אם אני לכאורה מסתדרת

האמת ממש מרגיהש אותך

וחושבת שבמצב רגיש כזה נכון לתשף את הבעל אפילו נקודתית-

וגם אני כמוך שלא מצליחה לדרוש או להיות קשוחה ולא להסכים

אולי מצליחה אבל הז גורם ביננו לריצוק ושיחות קשות שכבר התעייפתי מהן.ומרגישה 'בלי הקרבה ביננו בכלל אין לי כוחות לעבור את זה

אז ש'ותקת

ומתגברת מחדש שוב ושוב

אבללל

אם הגעת לקצה

תגידי לו

בלי הכרזות קדימה

חיייבת אותך בבית עכשיו לשבוע

אחרת לא יהיה לי כח להמשיך

יותר קל להם בקשה נקודתית אגב

מהכרזות קדימה

ואולי כן תחשבי על טיפול ולו רק כדי לפרוק מהלב

אפשר גם בזום

חיבוק ענק וגדול קודם כל, על כל מה שאת סוחבת איתך!! כי זה כל כך כל כך קשה

אני רוצה רגע לשקף את המצב שלך

המלחמה כבר יותר משנה וחצי, ואת עם שלשה מתחת לגיל 3. זה אומר שהגדול היה אולי בן שנה וחצי כשהמלחמה התחילה, את רק מתחילה להבין איך להיות אמא, אתם רק מתחילים להבין איך זה להיות הורים. אולי גם הזוגיות עוד בשלב שהיא נבנית.

ואז מגיעה המלחמה ולתוך כל הלחץ והפחד של זה, נולדים לכם ב"ה עוד שני ילדים. אבל כל זה בזמן שבכלל מעכלים את הראשון.

וכן, זה עמוס בטירוףףף 

וזה לחץ

וזה כל כך כל כך מובן שכבר נגמר לך האוויר, ונגמר עוד קצת ועוד

כי את פשוט במציאות לא נורמלית. לא הגיונית. 

ואני לא אומרת את זה כדי להחליש, אלא קודם כל כדי לתת מקום. לא, זה לא אנושי לסחוב ככה

לטפל בשלשה קטנטנים זה קשה בלי קשר

אז במלחמה? בכלל

ומה את רוצה?

רוצה שמישהו יראה אותך. שיגיד - נכון, זה לא אפשרי.

או שיגיד - אני כאן לעזור.

ואת רוצה שהמישהו הזה יהיה - בעלך.

אבל הוא, כמה שמנסה, יש לו את המלחמה שמרחפת לו מעל הראש. ואת הרצון לתרום, להיות חלק מהכלל, לא לשבת בבית ולהרגיש "שהוא לא עושה כלום". ומעבר לזה, אולי הוא גם אדם כזה. קוראים לי? אני בא! מה, אני אתחיל להתווכח עם המערכת? כן, קשה לה. אבל באמת אין לי ברירה, אני ממש חייב לצאת.

והפער הזה ביניכם, במצב שבו אתם נמצאים, הוא לא מקדם. הוא רק מפיל אותך עוד יותר. כי כבר ניסית להגיד די, ותלך פחות, וזה לא עבד. אז מה תעשי?

מעין חוסר אונים כזה, נכון?

וואי כמה שאני מבינה אותך!!

ואחרי שאני מבינה, אני רוצה להגיד שאת במצב חירום.

על הבית, על הנפש, על הילדים, על הזוגיות, על עצמך.

ובמצב חירום מנסים לקחת חבל הצלה ממה שאפשר.

קודם כל, לפני כל פתרונות העומק (ויש גם כאלו, אבל זה עוד לא שם)

קודם כל פתרונות חירום

נסי לחשוב רגע עם עצמך, מה את הכי הכי צריכה עכשיו (ברגע זה, לא בעוד יום. לעוד יום מגיעים אחרי זה)

שקט? שינה? זמן לעצמך? שיחה עם בעלך שיבין לגמרי?

תבחרי משהו אחד, שהוא הכי דחוף כרגע, ותבדקי איך את משיגה אותו. גם אם זה אומר להשאיר את הילדים עם שתי בייביסיטריות בשביל לישון, או בשביל לדבר עם בעלך. או לשלוח לו בדיוק אצ מה שכתב כאן- אם מה שאת הכי צריכה זו הבנה.

אחרי זה, עולים שלב. מה את הכי צריכה בשעה הקרובה, ביום הקרוב. שמישהו יבוא לבשל? שבעלך יהיה כאן? מישהו יחזיר את הילדים מהמעון? מישהו יהיה עם התינוק? לדאוג לעצמך לטיפול?

תנסי לבדוק איך עושים את זה.

תפרקי את זה להכי הכי קטן שאפשר. שנייה, דקה, שעה, יום. איך את עוברת את היחידות הקטנות האלו. 

יש לך פייסבוק? תצטרפי לקבוצה של נשות המילואמינקים, תוכלי להתייעץ שם עוד. גם עזרה טכנית וגם מעבר.

תתחילי בקטן

עובר עלייך הר, זה קשוח . תתחילי מלפרק אותו לאט לאט

אם צריך,  אנסה לעזור יותר

ואווו את אלופה שפרקת שזה לא מובן מאליו בכלל!!

ומתחברת לזה שאת אלופת עולם רק כל זה שהבאת 3 נשמות לדור הגאולה בפחות מ3 שנים.... ממש מדהימה!!!!

חשוב שתוכלי לשקף לבעלך כל מה שכתבת לנו, לא רק על הקושי אלא גם על זה שאת מרגישה שלא רואים אותך ואת בקריסה ושלא יהיה מאוחר מדי (מותר להוסיף הפחדה קלה כשהיא נכונה, באה מהרגשתך)

זה קשה לומר בפה מלא "אני לא הסופר וומן שחשבתי שאני" אבל זה מה שאת צריכה עכשיו.

אגב, "הגדולים" במסגרות? 

עודדתן אותי קצת

עדיין אני גמורה ומותשת כועסת. אבל שימחתם אותי קצת.

יש לי קצת משפחה שעוסקת המון.

הילדים לא מכירים מישהו אחר ולא מסכימים בכלל ללכת עם מישהו אחר. והם רגישים בטירוף. וקשה להם ככ כשאבא רחוק. אז מבחינתי לשלוח עם בייביסיטר שהיא לא משפחה, לא בא בחשבון. כי זה יזיק להם והלילות יהיו עוד יותר קשוחים. הם כאלה שמושפעים מהר ורואית את זה עליהם.

וכן, מי ששאל ילדתי פעמיים במלחמה. כשלא יודעת אם בעלי יהיה איתי. בניסים היה. אבל הלחץ לא עזר.

ובכללי, ילדים שלא רואים את אבא הרבה ונפגעים מזה.

הגדולים במסגרות. היום ספציפית לא כי איסרו חג.

וכן, אני צריכה להגיד לו שנישאר קצת. הוא בא ביצים הקרובים ואבקש ישאר לפחות שבוע.

תודה על הרעיון לבקש משהו עכשיוי .

להגיד לך לגבי עניין הבייביסטר, שבגדול גם הילדים שלי לא משתפים עם זה פעולה בכלל.

כל המלחמה אני רק איתם, לא מאפשרת לעצמי לצאת בכלל.

אם מביאה בייביסיטר זה רק בערב, לא אומרת כלום לקטן כדי שירדם לפני כן. ובגדול היה מוכן להישאר (אחרי הרבה בכי ודמעות) רק בתנאי שהוא נשאר ער ומחכה לי.

אבל השתדלתי שתגיע מישהי קבועה, ולאט לאט הם הבינו שככה זה עובד והייתה פעם שאפילו היא הייתה איתם כשהם ערים ואני יצאתי קצת.

אז נכון שכאן כבר נכנס הטווח הארוך, ואולי את לא שם.

אבל אם אפשר, להתחיל בלהביא מישהי שתהיה בבית יחד איתך. תעזור עם התינוק, תשחק עם אחד הילדים כשאת נמצאת. וככל שהילדים יתרגלו זה יהיה יותר קל.

אבל כאן זה כבר איזשהו קיבעון לפעמים אצלנו שאנחנו צריכות לשבור. להצליח קצת לשחרר. נכון, בבת אחת זה קשה לנו ולהם. אבל אולי אפשרי בהדרגה.

אגב, (וזה שוב לטווח הארוך), מבחינה זוגית אני חושבת שחשוב שבעלך יבין את כל זה. יבין את המשמעות של ילדים שגדלים כשאבא לא נמצא, את המשמעות של אמא שעוד רגע קורסת, בת זוג שמרגישה לבד. יכול להיות שבאמת אין ברירה, אבל אני חושבת שבשלב הזה של המלחמה, אין מה "ליפות" מולם את המציאות. כן, המציאות היא קשה ומאתגרת. ויש מחירים למלחמה הזו. ויכול להיות שעדיין אין ברירה וצריך לצאת, אבל חשוב להכיר במחירים. ומצד אחד אני לא אוהבת שאומרים "שפשוט לא ילך", כי אני חושבת שזה לא כל כך פשוט ובאמת יש כאן צורך. מצד שני, גם הצד הקיצון של "אז אבוא ואעשה בדיוק מה שאומרים", הוא גם קצת לא הגיוני בעיניי בשלב הזה. אני מכירה כל כך הרבה יחידות שבהן היציאות עכשיו יותר משוחררות, ושהמפקדים נותנים מקום לבקשות של המילואינקיים כי מבינים את המורכבות. אבל בשביל זה באמת צריך לדעת להגיד. זה אפילו לא לדרוש, אבל כן קצת לעמוד על שלך. וכאן כבר כן יש בחירה. ואם הוא ניסה ולא הצליח זה משהו אחד, אבל אם הוא אפילו לא ביקש - זה חבל. ואני אומרת את זה אולי גם קצת לך, כדי שכשתדברו, תדעי להגיד מה הגיוני ומה לא. ולבקש קצת יותר שחרור הביתה במצב כזה, בשלב כזה - זה הכי הגיוני בעולם. וזה המעט שאפשר לעשות בשביל להקל עלייך ועל הבית.

ואני רק מתפללת על בעלי

לקחתי על עצמי פרק תהילים יומי ומברכת אותו

הרבה דברים בהבנה שלו בדינמיקה בינינו השתפרו מאז

אני מאמינה בשליחת אנרג' טובה למישהו אחר ויש תוצאות טובות ועם זאת יש מציאות שנכפתה עליי, כן אני צריכה לקבל את ההבנה שלפעמים הבחירה שלי זורמת עם מה שהקב'ה תכנן ויש פעמים שזה כ'כ מנוגד אבל ההחלטות של הבורא עמוקות ואני לא מבינה במה זה טוב ועדיין חייבת לקבל את זה וזה כ'כ כ'כ יכול להיות עבורנו מתיש וקשה אבל עצם ההבנה של הדברים ככה עוזרים לי לקבל את המציאות וזה לא אומר שאני מצליחה לשמוח בזה תמיד אבל מנסה לעודד את עצמי ולקבל כוחות להמשיך לעשות הפסקות, לתת לעצמי מנוחה גם אם זה אומר שיש ימים שאני קמה מאוחר והילדים לא ילכו למסגרות

אצלי גדולים יותר ב"ה. כאילו יש תינוקות אבל יש גם גדולים. בכללי רק לעודד שהנק זמן הזו עם 3 קטנים היא בעיני הנקודת זמן הכי אינטנסיבית בהורות. בלי קשר למילואים. וכל יום שעובר את מתקדמת לשלב קל יותר.

נהיה לי גוש בגרון רק מלקרוא אותך.

את מהממת וטובה.

זה קשוח ברמה מוגזמת ממש, גם בלי מילואים זה קשוח.

בבקשה תהיי טובה גם לעצמך לפחות כמו שאת טובה לילדים שלך. תאסםי את עצמך ופשוט תרימי טלפון למפקד, ותאמרי לו מה את דורשת, יציאות כל סופש או ווטאבר, אם קשה לך תכתכי בווצאפ . אל תחששי שהצבא יקרוס מהיציאות שלו, יש גבול. וגם ככה, בואי, כמו שאמרת, אין אמון בהנהגה וזה לא יגמר. 

שלא כדאי לפתוח מסלול "עוקף בעל". בוודאי אם לא מוצו כל האפשרויות לפני כן.

כמובן תלוי דינמיקה ובן אדם.

אבל אני חושבת שהכי נכון שזה יגיע אחרי שיח בין בני זוג, ולא שהיא תנחית את זה על המפקד.

יש מקרים שזה יכול ממש ליצור מתח בין בני זוג, אז ככל שאפשר כדאי קודם כל לתקשר ביניהם (גם אם לתקשר אומר שצריך להציב עובדה. או לא יודעת באיזו דרך מעבירים את המסר).

כמו כל האמירות מבחוץ

אז אל תסכימי לא

אני לא היתי מרשה

לא מבינים בכלל שזה לא מתאים למציאות האזת

שהז לא דינמיקה כאזת לש

אולי בבקשה תואילי להסכים

אלא צורך מאוד חזק שלהם

וגם מציאות מורכבת

בידיעתו והסכמתו, מעולה. מה שמתאים להם.

אני האחרונה שאחשוב שזו בעיה.

רק חשוב לא לשכוח גם את הביחד, כמה שאפשר. מכל מיני סיבות.

לא יודעת למה הבנתי אחרת לפני כן.

מצטערת

שוב ושוב, ואמרתי לו שאני מתקרבת לגבול האדום.

(זה גרם לו לבקש שוב ושוב להשתחרר, שזה לא עזר בהתחלה, אבל בסוף אחרי 3.5 חודשים המפקדים הבינו שהוא רציני ושחררו אותו)

חיבוק ענק ענק. אין מילים.

הלוואי שתצליחי להחזיק מעמד.

והרבה כוחות מרחוק♡

זה באמת ממש קשה! וברור שעזרה מבחוץ לא יכולה להחליף בעל בכלל, אבל אם יש משהו שכן מקל תקחי אותו.

אם מציעים לך עזרה עם אוכל/יש אפשרות לקנות/ בייביסיטר ביחד איתך בבית כדי להרגיל אותם או אפילו בערב כדי לנוח קצת שתהיה עם התינוק הקטן.

לגבי הבקשה ליציאות טובות יותר- ממש לגיטימי! וכל מי שבמצב כזה מבקש אולי זה יעודד אותו לבקש. אפילו אם זה לא אפשרי לפחות שיהיה בראש למקרה שתסתדר עוד יציאה או עוד יום שיכול להקל עליך.

מקווה שיעבור כמה שיותר מהר ובעזרת ה' בשורות טובות לכולנו!

מצטרפת למחשבה לבקש משהו כאן ועכשיו, לנשום ואז לחשוב הלאה..

זה באמת כבר לא מאמץ נקודתי וכשכבר לא עומדים בזה צריך לעצור בזמן, ולעשות חושבים מסודר...

יותר ילדים ויותר גדולים, אבל לא גדולים באמת

סבב 5. ואני כל כך כועסת. כותבת ומוחקת את החוויה שלי כי יש גבול למה שניתן לומר גם בפורום אנונימי.

אבל המחירים המשפחתיים, הנפשיים, הזוגיים, כבדים מנשוא. 

רק חיבוק !!

ותודה!

וחיבוק!!!

שנזכה לישועות!!!!

נראה לי שמה שיעזור זה לשבת עם בעלך ולדבר איתו על הרגשות האלו. לראות גם את עצמך בסיפור הזה. את הבסיס של הבית. אי אפשר לוותר עלייך! גם אם זה אומר לאכזב את חמותך. וגם אם זה אומר להפסיק את הסבב הזה באמצע. שהכל יהיה מתוך מחשבה וראייה שזה בתוך גבולות המסוגלות שלך כרגע.

אני תמיד מרגישה שזה הרבה מעבר

בפועל גם במעבר לכוחות יש דרגות

וברור שיש מצבים שבהם מגיעים לקו אדום ואז מפסיקים הכל.

אבל סתם חושב לי להניח את זה

כי אחת האמירות הכי מכאיבות שאני שומעת מחברות לא מגויסות

זה התפיסה הזאת

שמי ש''נותנת לבעלה'' כנראה מסוגלת

או מה לעושת אין לי כוחות לזה..אני לא מסוגלת

צר לי

גם לי אין

בכלל אין

וזה לא השיקול במציאות של מלחמה

בהמשך נחזור בעז''ה לחיים מאונזים יותר וקשובים לכוחות🙏

ועדיין בתפיסה שלי, במלחמה כל כך ארוכה, יש מקום לראות את המסוגלות שלנו.

לכולם יש רגעים שמרגישים שלא מסוגלים יותר.

אבל אם מישהי חיה ככה במשך תקופה ארוכה ברמה של- תתפללו עליי שאני אשרוד, אז אי אפשר להמשיך ככה וצריך למצוא פיתרון, ובעיניי זאת סיבה מספיק טובה גם לוותר על סבב, כדי שלטווח ארוך נוכל להחזיק במלחמה הזאת כמה זמן שנצטרך.

וכשמישהי שלא הייתה במילואים אומרת "יש כאלו שמסוגלות ואני לא", אז זה באמת מעצבן. כי גם אני לא הייתי חושבת שהייתי מסוגלת. בקושי השכבתי את הילדים לבד לפני המלחמה הזאת.

אבל מי שעשתה סבב ועוד סבב ועוד סבב ומרגישה שהיא כבר לא מסוגלת- מבחינתי זה משהו אחר לגמרי. ואנחנו צריכות לשמור על עצמנו ועל הנפש והשפיות שלנו. גם בזמן המלחמה.

איתך בעיקרון.

אבל אני חושבת שאנשים הם שונים אחד מהשני.

והגענו למלחמה הזו גן עדן החוזקות שלנו, וגם עם הדברים שיותר קשים לנו.

ובלחמה הכל מוקצן.

אבל אם לצורך העניין יש אדם שקשה לו לעמוד על שלו, והוא נוהג לבטל את עצמו בפני אחרים, לא בהכרח שזה שאנחנו במלחמה זה מה שיעזור לו ללמוד להגיד "עצור". אולי אפילו להיפך, כי כוחות הנפש מופנים להתמודדות היומיומית, אז להוסיף לזה עוד התגברות? למי יש כוח.

גם אם למי שמחוץ לסיטואציה נראה שזה הדבר הנכון. וזה יכול להיות. אבל לא תמיד זה קל. בטח לא למי שמתמודד.

מה שאני מנסה להגיד, זה שלמישהי אחת נראה שלשמור על נפש זה להצליח להגיד "אני כבר לא מסוגלת", אבל למישהי אחרת, להצליח להגיד את המשפט הזה - זה כמו לעבור הר ממש גבוה. ואז זה פתרון, אבל לא ישים ומאוד מתסכל. כי - למה כולן מסביב מסתדרות או מצליחות לנהל את זה ורק אני לא?

וכמובן שגם על היכולת או הקושי להגיד, מתווספים התנאים מסביב - בן זוג שמבין או שלא, סביבה, עבודה ועוד ועוד. ואז זה בכלל הופך את הכל לסלט אחד גדול ומאתגר

אני כתבתי כתגובה רק להתיחסות ממקודם של גבולות המסוגלות

ומאחר ולא פרטת את כל מה שכתבת עכשיו ממקודם

אז כן הרגתשי צורך להגיב

כי לא דומה מי שעשתה כמה סבבים, ובמצב מסוים אוומרת -זה גבול המסוגלות שלי. שזה ממש נכון ואמיתי וחשוב.

לבין מיהשי שמלכתחילה לא ניסתה לעבור אותו או להתקרב אליו כי במחשבה היא התרגלה שלא יכולה ולא מסוגלת..ולמרות המלחמה והמחסור בלוחמים היא העדיפה להתעלם מהכלל ולהמשיך כרגיל באזור הנוחות שלה.

ויש לי כמה וכמה חברות כאלה

ומורכב לי מולן מאוד

כי הן לא מתארות לעצמן כמה אנחנו מותחות את קצה גבול היכולת וגם לי היה בא לומר -די אני לא יכולה וזהו

ולכן הרגשתי צורך להגיב ..

לאור כל מה שהוספת אנחנו לגמרי מסכימות❤️

אבל אולי זה תלוי בשבוע.

אני עשיתי לקראת סוף ההריון.

בדיוק כמו כל אולטרה סאונד שגרתי בשבועות מתקדמים. הוא רק 100% פוקוס על הלב ולא על שאר האברים.

עשיתי בכמה הריונות, כל פעם מסיבה שונה.

אז זה בטני וממש קצר

בעז"ה בשורות טובות!

גם אצלי היה ככה.
בדיקה סבבה ללב של העובר מכל הכיוונים, זה חשוב.
מה שכן, בדיקה ארוכה...תתכונני.

וגם אותי סתם שלחו והקרדיולוג אמר שהוא לא מבין למה שלחו אותי

שכבר ממש נמאס לי, ושאלתי מתי מסיימים...
 

לי פעם אחת עשו בדיקה ממש קצרצרה, ואצל עובר אחר עם בעיה אחרת לקח מלא זמן גם בגלל שהבדיקה הייתה מעמיקה יותר וגם בגלל שהעובר שכב בצורה לא נוחה

ודווקא הקרדיולוג אמר שזו כן סיבה שהוא חושב שנכון לבדוק

ב"ה

שמחה שנסעתי שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור רק כדי שהוא יגיד שב"ה הכל בסדר.

יצאתי מהבית ב14:20 וחזרתי ב18..

כשרוב הדרך הייתה פקקים.

אבל כצו שכתבתי למעלה אני שלמה עם זה ושמחה שנסעתי 

לכן ישר קבעתי את התור בלי לחשוב הרבה..

כשהבנתי את ההשלכות של הנסיעה בערב לפני הבדיקה (ועוד אחותי נתנה לי תחושה שזה מיותר ללכת לבדוק.. מדובר בשני מומים מולדים במשפחה. אחד לא גנטי והשני גנטי אבל קצת יותר רחוק) אז זה הרגיש לי כמו מאמץ קצת מוגזם..

לכן שמחתי אחרי ששאלתי את מכון פועה בבוקר, שלדעת הרב המשיב כדאי לבדוק, וגם הקרדיולוג חשב ככה..

גם יפה, חדרי לידה מרווחים

צוות נשמה, גם מילדות גם רופאים. גם במחלקה.

יש אפס הפרדה וכללית קשיבות ליולדת.

כולל שעברתי שם לידת תינוג בלי דופק ל"ע והיו פשוט מעל ומעבר

ברמה שלמרות הטראומה אחזור לשם שוב.

אם צריך- ח"ו גם הפגיה שלהם טובה וצוות לבבי

משתדלים לתת מילדת יהודיה ולהפריד בחדרים מבני דודים.

שמעתי גם המלצות עליהם מדולות שעובדות גם פה גם שם.

ועדיף שזה יהיה מרופא הריון בסיכון ולשלוח כמה שיותר מסמכים רפואיים על אשפוזים וכד'

חבלים.

הם מפנים לרופאים שמבינים בזה.

את צריכה כח לגדל את התינוק אל תחזרי לעבוד.

שימי לב צריך 30 ימי מחלה ואז מבקשים שמירה, במצב כזה הימי מחלה לא ירדו ממך אלא מבט"ל אבל לקחת בחשבון קצת זמן עד שהשמירה נכנסת למערכת ומקבלים כסף,בהנחה ואין לך ככה פתאום 30 ימי מחלה ספייר

מה הביקוש ומה הרמת שכר במקום אחר

אבל בגדול אם לא מעריכים אותך וההערכה לא מגיע יחד עם תגמול הייתי בודקת אופציות אחרות (לאחרי אוגוסט)

לחפש לפחות עבודה חדשה?

לנסות?

אין מה לפחד השוק בחוץ מעולה. אנשים מצוינים (וגם פחות) כל מיני סגנונות של עבודות שפשוט מפחד לבצע שינוי לא עושים את הצעד הנדרש.

ולדעתי לפעמים הוא נדרש

להעלאות וגם להפחתה במשרה יש הבטים שונים

1. מדיניות של ארגון/ הבוס

2. גובה הערכה לעובד

3. שימור העובד

אצלי בעבודה הנוכחית קבלתי 2 העלאות אישיות בלי שבקשתי

אבל שבקשתי הפחתת משרה (יום חופשי) קבלתי סירוב מוחלט (בגלל מדיניות של הבוס, כי הערכה ושימור קיימים באופן מובהק)

לשיחה הזו הגעתי מוכנה כי שערתי שאקבל סירוב והתמקחתי

בסוף קבלתי הפחתה קטנה וזמנית

מקווה שזה ימשיך ויהיה קבוע ואולי בהמשך יגדל

אפשר לחשוב על המניעים לאי העלאה/ הפחתה במשרה

אם מדובר בחוסר הערכה/ שימור, אולי לבדוק איך ניתן להשתפר או לחפש עבודה אחרת. אם מדובר במדיניות אפשר ליצור משא ומתן, לרוב אפשר להוציא משהו.

צריכה לחשוב על זה לעומק.

למה בעצם קשה להם כ"כ לקבל שהעובד יבוא פחות שעות?

גם ניסיתי להגיד שבמקום להוריד ל7 אפשר להוריד ל7 וחצי.. נראה מה יהיה. מבחינת הארגון הגדול הפחתת שעות זה לגמרי לגיטימי ואפשרי, אבל הוא ספציפית ממש היה נראה שזה יהרג ובל יעבור אצלו.

מצד שני אולי באתי לו בהפתעה ואם הוא יחשוב על זה קצת הוא כן יסכים ברמה מסויימת..

מבחינת הערכה יש, לפחות כלפי חוץ, מבחינת שימור 1000% בגלל שכבר היו לו כמה וכמה עובדים נוספים והוא לא הסתדר עם אף אחד מהם אז כנראה יהיה לו ממש לא כיף אם אעזוב. אז כנראה זה רק המדיניות שלו. יש לך פתרונות אחרים להציע לו לגבי ההפחתה במשרה?

אחרי שהוא שלל יום חופשי

הצעתי פעם בשבועיים

הוא סירב

הצעתי חצי יום חופשי

סירב

חצי יום חופשי פעם בשבועיים

סירב

אז העברתי את הכדור אליו

אמרתי לו שחשוב לי מאד הפחתה כלשהי במשרה

נתתי גם סיבה

ושאלתי מה הוא יכול להציע לי

אז הוא הציע לצאת פעם בשבוע שעה מוקדם

אז אמרתי תודה אני אקח אבל זה לא מספיק לי

והצעתי להגיע פעם בשבוע שעתיים מאוחר

ככה התמקחנו ושנינו טובים בזה 😉

עד שהגענו לסיכום כלשהו

אז אפשר להציע נגיד פעמיים בשבוע 7 שעות או משהו דומה

ולא לפחד להתמקח כי לפעמים זו הדרך

להתעלם כי זה דם מכה.

לא יודעת אם יש עדיפות כלשהיא לעיתוי. רק לא בווסת.

מקווה נשים

ממוקם ברחוב אבקת רוכל 2, על יד הספריה.

מספר טלפון: 03-9362696

לחצו לקביעת תורים לטבילה במקווה נשים

בלניות:

מירה מגידיש - נייד 050-3286226

רותי ברכה - נייד 050-6498770

בן אדם צריך טיפול.

אני אישית מעריכה מעשים.  אם גבר לא עושה ומדבר יותר מדי , הוא משקר . גם מעשים אמורים להיות אמינים.

אם גבר מטפס על חלון עם גיטרה , עדיף לברוח ממנו. 

ברור, מעשים זה חשוב, אם זה רק דיבורים כמו חול ואין מה לאכול, אני גם לא יכולה לסבול.

אבל אם רק קונים לך, עושים לך, אבל מסתובבים עם פרצוף תשעה באב, זורקים לך הערות, אין קלילות, קצת צחוקים, הומור, מחמאות, קשה להיות עם בן אדם כזה וקשה להעריך את מה שעושה בשבילך.

את לא מכירה מקרים כאלה? אני מכירה המון! אישה מתוסכלת ולא מסופקת ובעל לא מבין למה הרי הוא עובד קשה בשביל שתהיה מאושרת ולא חסר לה כלום מבחינה פיזית.

גם אם עושים לך. אבל זה משהו אחר. זה כאילו הוא קנה אותה ויכול להעיר או לדבר איך שבא לו. כי הוא קנה אותה.

אולי זה אותו צורך אובססיבי בכבוד או בשליטה. לא אהבה. 

רואה את זה כדפוס חוזר אצל הרבה זוגות

גבר עובד קשה אישה לא מעריכה שגבר עובד קשה, גבר לא נותן הערכה גם כי אין לו כח מעבודה הקשה וגם כי אישה לא מעריכה ואז האישה נפגעת ומזלזלת וזה לופ כזה שחוזר על עצמו גם מהכיוון השני שבעל לא רואה את הצרכים של אישתו. 

גם אצלי כן, הרבה פעמים צריכה להזכיר לעצמי להעריך את בעליי לפעמים מקבלת דברים כמו ברורים מאליהם 😑

רוב הגברים מרגישים שהם אחראים על הפרנסה, גם אם האישה עובדת, עצם האחריות זה גם עול.

או שמכירה זוג כבר מבוגרים, לא עובדים , אז הבעל תמיד סוחב ומביא קניות , דואג ששום דבר לא יחסר והאישה תמיד מוצאת על מה להתלונן חחח

לעשות "שעת קבלה למחשבות".

לתת להם מקום, אבל לא כל הזמן.

לאפשר להן להשתחרר לx זמן. ואחרי זה לנסות להסיח את הדעת

למצוא תעסוקות אחרות, דברים אחרים לחשוב עליהם

אני מרגישה שזה כל הזמן ברקע

גם כשאני לא חושבת ומתעמקת בזה זה נוכח

לק"י

לגבי תנועות, זה שלב מאוד מאוד מוקדם.

לא הייתי מייחסת לזה חשיבות כרגע

לק"י

מספיק שהוא שינה תנוחה, ולא מרגישים אותו.

לא סתם מתחילים מעקב תנועות משבוע 25.

מניסיון של תנועות שפסקו בשבועות מוקדמים

ברוך ה' נולד תינוק חי בשבוע מוקדם מאוד

כן זה מטלטל וסוחט נפשית. למה לעשות כאילו שהכל בסדר?

זה בסדר שאין לך סבלנות

זה בסדר שאת דואגת

זה בסדר שאת מדמיינת דברים

לגבי גיסתך תפסי מרחק בזמן הקרוב, הניגודיות בצורת החיים שלכן לא עושה לך טוב, רק זוללת אנרגיה.

יש לך אפשרות לסדר בייביסיטר פעמיים בשבוע קבוע?

תשחררי ממך דברים פחות תצטרכי להילחם בתחושות ולנסות לתפקד בכל מצב.

בעלך מבין אותך? יש ביניכם תקשורת על הפחדים שלך?

ניסית לשאול את הרופאה אם יש לה מה להציע?

משהו מעבר לנשימות, מקלחות ומשהו טעים.

אולי רפואה משלימה, שיחות, תרפיה כלשהי.. משהו שיוציא אותך מהבית אבל לטובת עצמך, שיטעין אותך קצת בכוחות.

אני לא רואה אותה בכלל

בעלי משתדל להבין אותי בגדר היכולת שלו

אני באמת זקוקה ליותר אוורורים ויציאות ולא עושה את ה לצערי 😳🫨🫨

שם החיידק: Pseud. aeruginosa

בריאות שלמה.

יכול להיות הבדל בין מה שעכשיו לבין מה שהיה בפעמים הקודמות.

יכול להיות הריון.

יכול להיות שהגוף מתכונן למחזור.