פורום הריון ולידה (עמוד 276)

אוכלת מאוחר?

התזונה שונה מאוד מהתזונה במהלך השבוע? 

סוג התזונה מאד דומה. אותו אוכל בערך.

בכמות זה באמת אחר אני אוכלת יותר.

לגבי החלות תהיתי לעצמי בגלל שא. אני אוכלת גם לחם בימות השבוע. ב. זה קורה לי גם בשבתות של חלות קנויות וגם בשבתות של תוצרת בית.

לגבי אוכל מקולקל לא נראה לי...

איך את מחממת?

יש משהו בזה שזה אוכל מאתמול+חימום על פלטה שהוא לא איכותי כ"כ, שיכול לגרום לפער הזה..

אז מה אני יכולה לעשות??

או לאכול בבוקר יותר דברים קלילים וטריים(לחם, ירקות.. כזה) או שלא צריכים חימום

או להתרגל לזה שיש מוצשים כאלה..

אני בוחרת לפעמים ככה ולפעמים ככה..

כי גם עליי זה ניה משפיע מאוד

מאז שהורדתי כמויות אוכל בשבת, אני מרגישה הרבה יותר במוצש ובראשון

מניסיון...

תנסי להפחית מאוד את החלות 

ולא לאכול חצילים וכרוב (אצלי זה הכי משפיע)

שסבלתי עמו שאת מתארת

ואחרי שעשיתי בדיקות דם והתברר שיש לי מחסור מטורף בויטמין די

והתחלתי לקחת ויטמין וכדור מולטי בגלל ההריון

התופעות חלפו ברובן

אז אולי זה גם נובע ממחסור של ויטמינים בגוף

או שלא יעזור.

גם האמת עוד משהו שמפריע לי שאני מרגישה שעם הגיסות שלי היא הרבה יותר מכבדת מה שהן מבקשות.

היא סיפרה על ההריון שלהן בחודש רביעי ואצלי בהריון השלישי היא סיפרה בשבוע 15 כשלא רציתי עדיין שידעו.

יש לכן רעיון איך לדבר איתה על זה שתתחשב גם במה שאני מבקשת?

הימנעות לדעתי כאופציה ראשונה היא לא נכונה

זה דורש פגיעות כי ייתכן ולא תקבלי את התגובה שציפית לה, אבל אני חושבת שמגיע לך את הצ׳אנס של הניסיון לפחות.

לשתיכן האמת.

היא רוצה לתמוך, כנראה לא יודעת איך נכון לך להיתמך. אם לא תדייקי את התגובה שאת מצפה לה, היא לא תבין כמה התכובה שלה מנותקת מהצורך שלך.

גם אני הייתי מקבלת תגובות כאלה, ולפעמים עדיין.. שמתי לב שהתגובות שלי מאוד משפיעות על התגובות הבאות.

אז מה? זה צ׳יק צ׳ק להכין, תעשי....

כן, אמא, אבל אני גמורה. לא נראה לי שאני יכולה

גם אם היא תגיד שעברנו את זה, אפשר להגיד שלא כולן עוברות את זה אותו דבר ולך יותר קשה אז את לא מסוגלת ולהגיד שאת מצפה לתמיכה בקושי ולא להגיד שכולן עושות כאילו את מפונקת חריגה. 

בקיצור, להנכיח את הקושי ולא לסגת או להיאלם כשהיא נותנת לו ׳קונטרה׳ ומקטינה אותו. לפעמים זה נראה להן כמו חיזוק, כשלמעשה זה עושה את ההיפך. קצת דור קודם

אם זה לא עוזר אפשר לנסות את הגישה של @אמאשוני, שגמני משתמשת בה לפעמים והיא חכמה מאוד

חיבוק❤️

אולי לדבר איתה עליך, בלי להשוות לגיסות...

מה את מבקשת ממנה, מה חשוב לך שהיא תדע...

חיבוק!

שהורים מגדלים ילדים מגיל 0 עד חייהם הבוגרים,

ולאחר מכן מצפים מהם להיות מוצלחים ומושלמים בהכל.

קשה להורים בשלב הזה לגעת בכאב של הילדים שלהם ולהמשיך להיות המשענת והכתף החמה.

אני מבינה שאת לא מצפה לעזרה אלא רק להבנה והזדהות, אבל גם זה סוג של ציפיות גבוהות..

אני חושבת שחשוב להמשיך לשתף אבל דווקא ממקור של עוצמה. לשתף בדברים החיוביים וכמה שאת מוצלחת וכו.

לגבי הגיסות זה שונה, זה פחות כואב לגעת בכאב של ילדים של אחרים.

פעם חשבתי שאם אני מבקשת עזרה זה מרים להורים, והבנתי שלא, ההיפך. אם אני רוצה נגיד להביא את הילדים להורים שלח אני אומרת שהתגעגענו אליהם ולא שקשה לי ואני צריכה עזרה.

אני חושבת שכשמבינים את המקום הזה זה הרבה פחות פוגע וגם יודעים איך להתנהל עם זה חכם כדי לא לקבל תגובות מורידות.

נגיד לגבי הסלטים בעלך יכול לומר שהוא בחר לקנות סלטים כי את תמיד משקיעה וכו והוא החליט הפעם לפרגן לך ולעשות לך הפתעה.. אני חושבת שהתגובה המתקבלת הייתה קצת שונה.

לגבי ההשוואה לגיסות עוד משהו, בד"כ באופן טבעי אנחנו נוטים יותר לכבד/ להקשיב/ לשקול בקשות של מי שרחוק יותר מאיתנו, זו חולשה אנושית טבעית. לא הייתי נלחמת בזה אלא ממסגרת את זה כמו שזה.

נכון שלאורחים נוטים יותר לנקות את הבית או לכבד ולהגיש להם דברים ולבני הבית פחות?

אז אותו דבר גם בין ילדים וגיסות.

אני גם רואה שאמא שלי מאוד משתדלת לכבד את גיסתי ואותנו הבנות שלה היא מתייחסת אלינו כמובן מאליו וזה נרכה לי טבעי מאוד. ההבדל הוא שאצלך את בת אחת לעומת הרבה גיסות ואצלנו זו גיסה אחת לעומת הרבה בנות, אז אצלך זה יותר צורם מנקודת המבט שלך אבל עדיין אני חושבת שזה עניין של הסתכלות ולכן כדאי פחות להסתכל ולהשוות כי בת וגיסה זה לא אותו דבר לטוב ולרע.

תהיי בטוחה באהבה שלך אמא שלך כלפייך בלי צורך להשוות התנהגויות..

בהצלחה!

נקודה למחשבה.

תודה!

אני מבינה

אבל בקשר ליחס לגיסות זה כן מפריע לי, למה להן מותר להיות חלשות ולנוח ולי לא?

לדעתי היחס צריך להיות שווה לכולם,

ואם אני יותר חלשה בתקופה הזו שתבין ותזדהה, לא ממקום של רחמנות אבל כן ממקום של אמפתיה והבנה שאני במצב אחר עכשו.

ולכן אני מעדיפה לקבל את זה כחולשה אנושית ולא להיפגע באופן אישי. כשאני אהיה אמא לנשואים אשתדל לקחת עצ עצמי יחס שווה לכולם.

לגבי לנוח, אני חושבת שאת יכולה לשדר עוצמה בבחירה ללנוח ולא מסכנות, ואולי זה יתקבל יותר טוב אצלה.

למשל לבקש מהילדים שיכינו לך תה מתוך חינוך לכיבוד הורים למשל או כי את מגדלת ילד בתוכך ומותר לך לנוח, ולא כי את חלשה ומסכנה ויש לך בחילות וכו',

אולי זה יעבוד ואולי לא..

מזכירה לי את אמא שלי 😵‍💫

כל דבר אומרת לי את מפונקת

הייתי מקיאה עד שהיה דם .. אומרת לי זה כלום את מפונקת

אני יצאתי מהלידה עם 55 תפרים וקרע עמוק .. אחרי שעות בחדר לידה ותינוקת שנתקעה .. אני עוד בהתאוששות מהלידה פתאום היא נוחתת משום מקום אומרת לי מי יולדת ביום רביעי? קומי קומי לא צריך לעשות הצגות אין לך שום דבר תמיד את דרמתית .. אז האחיות כבר קמו לעזרתי ובקשו ממנה ללכת.. אף פעם לא התקשרה לשאול לשלומי איך הסתדרתי איך החלמתי אם בכלל ואיך התינוקת.  

גיסתי ילדה כמה שבועות אחרי לידה סופר קלילה שהסתיימה בתפר 1 אמא שלי לקחה אותה בחזקתה טיפלה ועזרה לה חודשיים רצוף וכל היום הייתה בוכה בשבילה שהיא עם תפר אחד ומסכנה כמה כואב וקשה לה .. גם בילדות זה היה ככה אז זה לא הפתיע אותי 😵‍💫 

בהריון ולידה

המזל שזה היה ככה מילדות

אז זאת לא הייתה הפתעת השנה מבחינתי

מה שכן כאב לי שכבר הפכת לסבתא.. אז כן ציפתי לאמפתיה .. ובתור אישה ילדת מי כמוך יודעת כמה זה מאתגר קשוח וכואב אז המינימום זה להתייחס לבת שלך בכבוד.. אל תעזרי אבל גם אל תדברי בצורה כזאת 

הלוואי שנהייה אימהות

טובות לילדינו

אני גיליתי אחרי כמה "כוויות קור" מצד אמא שלי, פשוט לא לשתף.

אני מבינה את הצורך באמפתיה מאמא, אבל אם זו לא פעם ראשונה... עדיף לקבל אמפתיה מהחברה הטובה , הבעל, הגיסה או הילדים...

כי חבל להיפגע שוב ושוב..

וחיבוק גדול!!!

שלא ידעה איך להתמודד איתה

הרגיהש מצפון לשא עוזרת מספיק בגלל שקשה לה

וזה גרם לה לא להיות פנויה להרגיש את הקושי שלי

גם כשלא ציפיץי לאף עזרה אלא רק לאמפטיה

כשהבנתי את זה הפסקתי לשתף בקושי במובן מסוים

וניסיתי למצוא דרכים לשתף בדברים אחרים בהם לא היתה מאוימת והשתדלתי לתת לה תחושה שמשמעותי לי לשתף אותה בהם

לא קיבלת אמפתיה, אלא התעלמות מתחושותייך. אפילו ברמה המילולית. זה מבאס כשמרגיש שלא רואים אותנו.

אמא שלך לא מעודכנת. בהשאלה, תארי לעצמך שהיא הייתה אומרת לך לקנות חיתולי  בד. ולכבס אותם ביד... זה בערך אותו דבר. לא להתרגש. עשי את שלך ובהצלחה. ראי אך טוב בכל אשר יעבור עלייך. לפעמים יש דברים שקשה להבין. העולם מוצף היום בתובנות חדשות בכל מיני נושאים. וקשה לראות אנשים בגילי... מאמצים את ההרגלים של הסבים שלהם. כנראה ככה זה. יש דברים כאלה.

של כל מה שהדור הקודם חשב ועשה.

הייתה בהם הרבה חכמה.

דווקא הייתי יותר נזהרת עם אימוץ של כל רעיון חדש שהגיע בכל נושא.

כיהודים באופן כללי אנחנו מאמינים שהיכולת של הדור שלנו לצמוח ולהתקדם היא רק על גבי הצמיחה וההתקדמות של הדורות הקודמים.

יש אנשים שמאמצים הרגלים של הסבים שלהם כי הם רואים בזה דבר חיובי וטוב, מתוך בחירה מלאה בין הקדמה והמודרנה לבין היתרונות של החיים בעבר.

ספציפית לגבי האופן שבו האמא דברה אל הבת, אנמ כן מסכימה שזו גישה מיושנת (שמאוד התאימה לאנשים של אותו דור!) שהיום כבר לא כל כך מתאימה ורלוונטית. פשוט אופן הכתיבה שפוסל באופן גורף כל דבר של פעם מאוד מאוד צרם לי.

גם לי יש נסיון ארוך שנים של רגשות והתלבטות כמו שתיארת. אמנם לא סביב הריון אך כן תגובות ויחס מצד אמי שגרמו לי לרגשות כמו שאת תיארת.

ובאמת, מכל הלב, אני מציעה לך את הגישה עם הפתרון הכי שורשי, הכי עמוק ועם זאת הכי קל ליישום והכי נותן מנוחת נפש אמיתית:

התייעצי עם מנחה בגישת שפר. לא תאמינו איזה אוצר תגלי ואיך תשמחי שעשית את זה. מחכה לך שם מתנה ממש! ולא.. אין לי אחוזים  כותבת לך רק מרצון אמיתי להקל עליך באמת ולהביא אותך למקום נכון.

אם את מעוניינת בהמלצות אז היועצות שאני מכירה וממליצה: אסתר סולטן, דקלה יוספסברג.

את יכולה גם לקרוא את הספר של דקלה "לחזור הביתה" ולהיכנס לאתר שיש לכל אחת מהן.

אמורים לראות דופק

אם יתכן ביוץ מאוחר יתכן שעוד לא יראו

מה זה אומר ביוץ מאוחר 

אבל הגיוני גם לא לראות עדיין בשלב הזה.

במיוחד אם יכול להיות שגיל ההריון האמיתי הוא שונה.

ווסת אחרונה ב- 16.2 

ביוץ ב- 2.3 

לא בקיאה בנושא אבל אם את בטוחה ביום שהיה ביוץ כנראה שתאריך הריון לפי וסת זה תאריך ההריון. ( נראה לי מחשבים שהביוץ זה ביום ה14 שלפי מה ששלחת נראה ככה )

אני לא עוקבת אחרי הביוץ אבל שהייתי עוקבת זה היה ביום ה14-15 ומסתבר שהפעם זה איחר ולכן גיל ההריון יותר קטן מלפי וסת , סתם לקחת בחשבון שיש חודשים שזה יכול להשתנות 

חכי עוד שבוע

אני יודעת שזה קשה

אבל זה עדיף

אבל לפעמים הביוץ יותר מאוחר ממה שחשבת ואז העובר בעצם קטן יותר, ולא יראו. למשל את חושבת שהביוץ היה ב-2.3 אבל בפועל הוא היה ב-7.3 אז הפער של החמישה ימים האלה יכול להיות משמעותי באם יראו דופק או לא.

לכן בדכ ממליצים לקבוע לשלב מאוחר יותר.

אם את יודעת בוודאות מתי היה הביוץ כי עברת מעקב זקיקים/ IVF אז אפשר להשאיר את התור במועד הזה.

אני אגב כן הלכתי ב-6+1 בלי לדעת בוודאות מתי היה הביוץ, וב"ה ראיתי דופק אבל ידעתי שזה גבולי ויכול להיות שאצטרך לבוא שוב

תיקתקים גם מפריעים לה?

גם תיקתקים היא לא אוהבת

אם אוריד את הכפתור זה ישאר פתוח מוזר, ואם אסגור את זה אז הראש לא יכנס

אלו שאין להם היא סבבה

רוכסנים זה תלוי במצב רוח ובאופציות האחרות.. היא מעדיפה בלי כלום בכלל

איך בודקים ויסות חושי?

הילדים - לתאר לו את העניין הזה ואם יש עוד עניינים שקצת חריגים בעינייך, והוא כבר יפנה הלאה.

לגבי הבגדים הספציפיים - אין לי המלצות לאתרים, אבל לא חושבת שקשה מאוד למצוא שמלות כאלה, בעיקר סרפנים. ואולי באמת עדיף חצאיות וחולצות.

אפשר גם בטלפון - כדי לראות אם בכלל יש כאן משהו או לא.

בהצלחה!

גם הבת שלי היתה כך... אני חושבת שזה התמתן אצלה. אבל מוזר ככל שזה נשמע, זו תופעה מוכרת.

לק"י

סלדתי מכפתורים.

וזה עבר לי.

עם חצי שרוול (בעונה קודמת היה גם דק עם שרוול ארוך וזה היה מושלם)

מארז זוג שמלות ריב 4Y-12Y | Castro

ללא שרוול (חולצת בסיס למטה)

מארז זוג שמלות ריב 4Y-12Y | Castro

לשבת

שמלת טוטו ארוכה | Castro

שמלת תחרה | Castro

זה רגישות שתלווה אותה כל החיים. ולא תמיד תוכלו לרפד אותה.....

יש במותג החרדי של קיווי, סטים של חולצה וחצאית שנראים כמו שמלה, הייתי משקיעה לליל הסדר.

שאר השנה אפשר שמלות קלילות מבד נמתח או חולצה ניטרלית נעימה על הגוף עם חצאית עשירה.

דוגמה לשמלות:

קנה שמנת - Floral Wrap Dress (3mths-7yrs) from Next Israel

דוגמה לחולצות נעימות מאוד שלדעתי יפות גם לשבת:

קנה Baker by Ted Baker Navy Floral Print T-Shirt and Leggings Set from Next Israel

קנה ורוד - 100% Cotton Sequin Heart Print T-Shirt (3-16yrs) from Next Israel

קנה כחול/ורוד/לבן - Daisy Trim T-Shirts 3 Pack (1.5-16yrs) from Next Israel

קנה פרחוני בצבע טבעי  - 100% Cotton Short Sleeve Scallop T-Shirt (3mths-7yrs) from Next Israel

יש ללידר חולצות מאוד נעימות בצבעים לבן וקרם ניטרלי, שעם חצאית עשירה זה מאוד יפה, אבל לא מוצאת קישורים להתרשם.

אולי אמצא בהמשך.

לק"י

אין לי שום רגישות. וזה עבר לי...

תסתכלי בנקסט.

כתבת פה את כל הסיבות הטובות למה לא לדאוג.

אישית, החל מהילד השלישי- אני לא הולכת לטיפת חלב עד גיל שנה. פשוט כי זה מה שהם בעיקר עושים- מלחיצים סתם את האימהות. היא אוכלת טוב? חיונית? ישנה? יש יציאות? זהו, זה מה שחשוב!

האמת שבדרכ הלכתי לטיפת חלב של הקופות חולים ושם אפעם לא הלחיצו עם הבנות האחרות, תמיד אמרו לי תסתכלי עליכם זה גנים.

הפעם הלכתי לטיפת חלב הכללית כי עברנו דירה, הופתעתי מההלחצות.

גם נתנה המלצה בהפנייה לרופא לב. שמיעה ולב. ראיה כשברור לי שהילדה שומעת ורואה ברוך השם, אין לי מושג למה- היא לא אמרה לי. 

כן אסייג שהיא אמרה את זה על הבן שלנו שבדיעבד גילינו שלא אכל מספיק בכלל (למרות שקם כל 3 שעות, מילא חיתולים וכו), וברגע שאכל מספיק נתן קפיצת אחוזונים מטורפת. אבל זה היה ענין של כמויות. לא של מספר האכלות. 

יועצת הנקה כמה תינוק צריך לעלות בשבוע/ חודש, זה הרבה יותר שפוי.

בכלל, זה שאחוזונים זו עדיין שיטת מעקב זה בעיני לא ברור... אני חושבת שהגיע הזמן שלהם לעבור מהעולם, יש מספיק מדדים אמינים למעקב בלי להכניס תינוקות לטבלאות ואמהות ללחץ

זה כן משמעותי לוודא שהיא אוכלת טוב כמו שהיא צריכה..

הגיוני שהיא באמת יורדת באחוזונים בגלל הגנטיקה אם את מתארת שכולכם קטנים

אבל כן נראה לי כדאי להתייעץ עם דמות מבינה שיש לה ידע ולא נלחצת סתם

למה זה צריך להלחיץ? רק קצת מבאס.

אם הוא מאחר זה יכול להלחיץ..🤭

שאני זוכרת את עצמי (30 שנה פלוס) היו פה מחלוקות

גובה האש היה גבוה- בינוני לסירוגין

לא זכור לי שום תקופה שקטה

לכן אין לי ציפייה שיהיה פה יותר טוב

יש אשמים מכל כיוון שמתדלקים את המחלוקות שוב ושוב ושוב

זה באמת כואב לראות את הקיטוב, ואת האמירות הקשות. ובמיוחד כשאנחנו עדיין בתוך מלחמה, שבהתחלה היה נראה שכן מצליחה לאחד אותנו ולעורר אותנו מהפילוג הנוראי שהיה לפניה...

זה באמת כואב, ולפעמים גם קצת מייאש. כי מה כבר עוד יוכל לעורר אותנו? כמה עוד נצטרך לעבור עד שנצליח באמת להתאחד ולהיגאל?

אבל מצד שני, אני רוצה גם לנסות לחזק (גם את עצמי).

אני חושבת שבמבט על אפשר לראות שאנחנו כן במקום אחר ממה שהיה פה לפני כן.

קודם כל - אלו שמוחים ועושים את הבלגן נגד הממשלה, יודעים לעשות הרבה רעש ובלגן, אבל ממה שאני מבינה - זה כבר הרבה פחות 'סוחף' ממה שהיה קודם. הרבה מהתומכים במחאה בהתחלה כבר לא באמת נשארו חלק ממנה. התקשורת לא מספיק מראה את זה, כי היא חלק מהמחאה ורוצה לצייר כאילו המדינה הולכת להתמוטט פה מחדש עם כל צעד שנתניהו עושה. אבל הרבה מהציבור כבר לא שם.

(אני לא באמת בקיאה ולא שומעת את כל הציבור. אבל כן יכולה גם במבט שלי לראות את ההבדל העצום בין המחאה שהיתה פה לפני המלחמה כשהיתה מחשבה לפטר את גלנט, לעומת המחאה עכשיו שהיא הרבה פחות מורגשת ועוצמתית).

ואני חושבת שבהרבה מישורים נעשה פה תיקון של מציאות שהיתה מקולקלת במשך הרבה מאוד שנים. וחלק מהתהליך של תיקון הוא הצפה של כל הלכלוך. הרבה דברים שלא היינו מודעים אליהם (או לא מספיק מודעים) פתאום צפים ובולטים לעין. ולא הכל מתוקן מיד, אז זה יותר תחושה שהכל פה מקולקל. אבל למעשה הרבה מהדברים כן כבר מתחילים לעבור שינוי לטובה (החלפת שר הביטחון והצמרת של הצבא, שמשנים את הגישה של הלחימה. ובכלל כל שינוי הגישה מגישת ה'סבבים' שהיתה פה פעם, לגישה שברור שצריך לנצח פה באמת ולא רק לשאוף לשקט של עוד כמה שנים).

וגם המחאה והפילוג, זה בעצם חלק מהתהליך של התיקון. אולי אם לא היה משתנה פה כלום, אז לא היתה מחאה. אבל המציאות היתה נשארת מקולקלת. המחאה זה הביטוי לזה שיש פה דברים שבאמת משתנים. ולצערנו יש את מי שמרגיש שהשינוי הזה מאיים עליו, ולכן הם מוחים ומנסים להילחם בכל הכלים שיש להם.

אז כן, זה כואב לראות ולשמוע את האמירות הקשות שמגיעות בעקבות המצב הזה. אבל בעיני יש פה הרבה טוב שעוד נראה אותו באופן גלוי יותר בעתיד, אבל הוא נוצר כבר עכשיו מתחת לפני השטח.

ועוד משהו קטן -

לצערנו חזר עכשיו השיח של הסרבנות בצבא (גם זה ממש לא באותה עוצמה כמו שהיה אז, אבל כן מצער וכואב שיש עוד שמסוגלים לדבר ככה אחרי מה שעברנו).

אבל מצד שני, אותי זה הצחיק (ולמעשה גם ריגש) שה'עונש' למי שמאיים שלא יתגייס למילואים, זה שמדיחים אותו לצמיתות משירות מילואים.

במבט חיצוני זה נשמע כמו בדיחה. זה כמו שילד יגיד שהוא לא רוצה לעשות את התורנות שלו בשטיפת כלים, אז ההורים יענישו אותו שיותר יהיה לו אסור לשטוף כלים. מבחינתו זה אמוכ להיות פרס ולא עונש.

אבל אני חושבת שזה למעשה מסמל את היופי של עמ"י. שגם מי שמגיע לרמה כזו שהוא מעז להגיד שהוא מוכן לסרב להתגייס למילואים - למעשה כשבאמת צריכים אותו הוא כן רוצה להתגייס. וזה עונש בשבילו אם לא יאפשרו לו את זה...

ומצטרפת אלייך ל'מזמור לתודה'. באמת יש הרבה על מה להודות. ובעז"ה גם הרבה על מה להתפלל. בעז"ה שנזכה לראות את האור מפציע ונראה איך כל מה שאנחנו עוברים זה השלבים האחרונים לקראת הגאולה השלמה בעז"ה...

לפני כמה שבועות בעיתון בשבע כתבו שרב יורדים מהארץ הם רווקים בני 25-44. כלומר גברים חילונים שלא רוצים לשרת. אז הם פשוט עושים מה שנכון להם מבחינה אישית.

להבדיל אנשים שעושים קמפיין סרבנות זה לא שהם אישית לא רוצים לשרת ,הם רוצים להרוס מערך מילואים , לכן נכון להרחיק אותם מהצבא.

קומוניסטים השתמשו בטקטיקה הזאת לפני מאה שנה במלחמת עולם ראשונה, ניסו לפורר צבא מבפנים, להפסיד במלחמה , לגרום לזעם בעם ואז לעשות מהפכה . תוך כדי גם לחסל אנשים מיותרים במלחמת אחים. דווקא הצליח להם. 

אבל מאמינה שיש ערוצים שמחלישים ממש, אז קודם כל חיבוק כדי שתזכרי שיש המון ובלי סוף אהבת חינם.

באמת, יש ערוצים שאפשר ממש לקבל חררה בכל הגוף מאיך שהם מציגים את הדברים וכל מה ששומעים מהם זה עין רעה וחוסר אמון באנושות פחות או יותר.

אבל בעיני, צריך לזכור שמדובר במיעוט די שולי וקולני בצורה חסרת פרופורציות לחלוטין, והאמת (הנעדרת משם) ממש רחוקה מזה. ממש. אינסוף אהבת חינם ולקפוץ לעזרת אחרים גם אם אין, לא היה ולא יהיה עוד קשר בין הנעזר לעוזר, בטבעיות וכמובן מאליו.

ואיכשהו, אני מרגישה שטראמפ לא מתבלבל מהמלעיזים. זה לא משהו חדש בשטח שצץ בימים האחרונים. אולי אפילו להיפך, דוקא מאיך שהוא מדבר ופועל נראה שהוא מבין היטב את התפקיד שלו בתוך הסיטואציה, וכמו שהוא מבין מה נדרש ממנו ככה הוא מבין עד כמה לא צריך להתרגש מכל המצקצקים.

ואני בכלל חושבת שאנחנו כבר אחרי שהאור עלה, ממש לא באותו חושך שלפניו. הישגים וניסים בדרך הטבע שקשה לתאר, ומרוב שהם טבעיים לנו אנחנו אפילו קצת מדלגים מעליהם. אני לא עוצמת עיניים מול העבודה שעוד נדרשת מאיתנו, יש עוד הרבה לפנינו וזה בהחלט עלול להיות קשה ולגבות מחירים. ועם כל זה, בעיני כמה שנדע לומר מזמור לתודה על כל ההישגים, ככה הדרך תהיה קצרה יותר וקבלת ההחלטות תהיה מדויקת יותר ולכן המחירים יפחתו. (ופותחת פה סוגריים שאין לי עניין שיגררו לדיון פוליטי, אבל כמו שאני תופסת את זה, ועם כל חוסר ההבנה שלי בנושא, אני מרגישה שהקבינט הבטחוני כרגע מלא תעוזה ומוביל בדרך חכמה את ההתפתחויות האחרונות, אז על זה אני מרגישה צורך לומר מזמור לתודה, וגם למקבלי ההחלטות. שה' יתקנם בעצות טובות אמן).

וכמו בעצות לזוגות שבאים לטיפול- להתמקד במעשים הטובים האחד של השני, ואפילו לכתוב אותם- כמה כל יום- באיזה רשימה פיזית, ככה תסתכלי ביומיום סביבך, אל תפזלי לתקשורת, תראי כמה המצב בעם יפה ומרחיב את הלב 💜

קודם כל, בעניין נשיא ארצות הברית- ה מלמד אותנו שהגיבוי מבחוץ הוא לא הדבר החשוב ביותר. הכי חשוב זה לסמוך עליו ולהתחזק בגבורה פנימית בעצמנו. עם כלביא יקום. אם בכל דבר אנחנו מתנהלים לפי מד המצב רוח שלו, איפה ההתחזקות שלנו כעם? אנחנו עם שנועד להנהיג את העולם, לא ללכת אחריו. אם נתבלבל ונחשוב שהוא הסיי החשוב ביותר זה עלול בהזדמנויות מסויימות לבוא לנו בהפוכה.

מה שקורה בעם זה באמת דבר קשה יותר לעיכול, אבל מזמין אותנו להתבוננות פנימית בתוכנו ולהתבוננות על המרקם הפנימי בעם, להבין מה ולמה ואיך. לברר שוב את האמונות ודעות שלנו ולוודא שאנחנו חושבים שזה באמת המקום הנכון.  ממליצה מאוד לשמוע את הדס לוינשטרן מדבר  על זה, יש לה ראיה אמונית אופטימית ובריאה על המציאות. אני מרגישה שזה הפרפורי גסיסה האחרונים של התרבות הזו, שהדור מחפש אמונה ואמת ורגע לפני שהתרבות הזו שוקעת יש לה פרפורי גסיסה. מעבר לזה, ממליצה מאוד לדבר עם אנשים שמחזיקים בדעות האלו ולנסות לשמוע אותם. לא לשכנע או להטיף, לנסות לשמוע ולה ין איזה גרעין אמת כן קיים אצלם. לשמוע את הפחדים שלהם, יש שם המון פחד. ודבר אחרון, כשמסתכלים בנבואות בתנך רואים איך הם קורות לנו מול העיניים. "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו).  בסוף גם הטוב יבוא.

בס״ד

אנחנו ירושלמיים וגם בלי חדשות הרגשנו את הבלגן היטב אתמול. וזה עשה לי משהו לא טוב בלב ומאד החזיר אותי לבלגן של תקופת המחאה נגד המהפיכה המשפטית. באמת הסתובבתי עם מועקה מזה.

מזכירה לעצמי שיש והיו עוד הרבה דברים מצערים, מפחידים, מדאיגים, מוחצים את הלב וכואבים במלחמה הזאת ובכלל - אזעקות, גילוי הזוועות של החמאס, גיוסים, תקופות מילואים ארוכות, חטופים, אבידות, פציעות, פיגועים… הדברים האלה גדולים ועצומים ומשפיעים עלינו, אין מה לעשות. ומה שקורה עכשיו עם המחאות וההפגנות וההצהרות, זה חלק מזה (גם אם אני כמוך מאמינה שיש לזה משקל ממש מיוחד ברמה הרוחנית ובכוח שלנו להגיע או חלילה לא להגיע לניצחון).

אמי מאמינה שעלינו להמשיך למצוא נקודות של חוסן, כי בסוף החברה והעם שלנו מורכבים מאוסף של פרטים כמוני וכמוך.

להוסיף מיקוד בטוב כמו שכתבו לפניי.

להוסיף רגעים של אחדות, פנימה בבית ובמשפחה - וגם במעגלים הרחבים יותר.

להוסיף אהבת חינם ודין לכף זכות כלפי כל חלק בעם.

להוסיף תפילות על העם שלנו.

להוסיף מעשים טובים.

להוסיף אמונה ותקווה שאנחנו מסוגלים להתאחד. כמו שאנחנו מבינות כמה זה קריטי שנאמין בילדים שלנו ובעצמינו, כך להתחזק באמונה בחברה שלנו.

להוסיף ציונים למזכרת של רגעים שאנחנו כן מאוחדים (כמו שגם כתבו למעלה).

וכו׳

בסוף זה בגדול מה שאנחנו יכולים לעשות ברמה האישית שלנו.

אבל בסוף גם - אנחנו יודעים שזה עולם ומלואו - ההשתדלות האישית הזאת!

ושהיא יכולה להרעיד את השמיים ולהוריד לנו את הגאולה השלמה.

ולזכור גם שכמה שזה תלוי בנו בוודאי, יש אחד בעולם שממונה, ובכן, על השלום… אז להשליך גם עליו. ״עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ואמרו אמן.״

🫶🏼🇮🇱

אבל יש גם תנועה כזו:

אבא חזר מהשבי ואמר: הכי חיכיתי לכוס קידוש

שווה צפייה

הכל תהליך של גאולה

העליתן כיוונים ממש יפים,

בע"ה אתעמק בכל כיוון בפני עצמו כדי להתעודד וגם כדי להשפיע טוב.

אני גרה בעיר חרדית ועובדת בעיר חילונית והרגיש לי מכל הכיוונים כאוס, אבל באמת זה לא חזות הכל וצריך גם לבחור מה לשמוע ולראות וגם לבחור להשפיע בעוד מעשה גם אם הוא קטן.

שנזכה!

באף דור לא הייתה בעם ישראל אהבה ואחווה כמו היום. כל האנשים מכל הזרמים דואגים אחד לשני. ארגוני עזרה הדדית עוזרים לכולם מכל המגזרים.

אם מסתכלים במבט היסטורי זה לא מובן מאליו. בתקופת השופטים היה את פילגש בגבעה ומלחמת אחים. רוב תקופת המלכים היו 2 ממלכות שלפעמים גם רצו לערוך מלחמה, מלחמה ממש, אחד בשני. אפילו התחברו לגויים אחרים כדי להלחם בממלכה השנייה. בתקופת בית שני היו כל כך הרבה כיתות וקבוצות עם מחלוקות נוראיות ברמה של הרג אחד בשני. ושורפי אסמים לא היה ביטוי- אנשים שרפו אסמים של אוכל מתוך ידיעה שאנשים ימותו מרעב כדי שיקבלו את דעתם. היום אין אחד בעם שימנע אוכל ממישהו עני! גם אם הם חלוקים בדעותיהם.

לפני קום המדינה אנשי ההגנה מסרו אנשים מהאצל לבריטים בידיעה שהבריטים יתלו אותם! לעומת זאת היום כולנו דואגים לחטופים בלי קשר למגזר.

אין מה להשוות למה שקורה היום. יש ויכוחים גדולים, יש מחלוקות עצומות. אבל אין שנאה אמיתית פנימית. כשיש יהודי בצרה- כל המחלוקות ו"השנאה" נופלות והאהבה האמיתית הנפלאה מתגלית במלוא עוצמתה.

הוא אמר שאם אני לא אלד עד התאריך, אז להגיע למעקב הריון אחרי יומיים-שלושה.

אולי ההנחיות לא לגמרי אחידות. נראה לי שלהגיע ב40+1 זה בהחלט הגיוני.

בעז"ה שיהיה בזמן הכי טוב ומדויק, בקלות ובידיים מלאות❤️

התכוונת לפני שמגיעים לבי"ח? לפני שיש צירים?

אני הייתי עם פתיחה 2 וחצי שלפעמים ירדה ל2 במשך כל ההריון עודף (שבועיים) אבל פתיחה 4 נשמע לי כבר ממש רציני ולא משהו שמסתובבים איתו שבועיים..

השאלה אם אני יכולה לבדוק פתיחה בלי לחשוש להיאסר, כי אם יכולה להיות פתיחה ארבע לפני הלידה האמיתית אני אחשוש להיאסר סתם, אבל אם זה גם ככה אומר שתהיה לידה בקרוב ממש - לא אכפת לי לבדוק.

אנחנו נוהגים לפי פסיקה אחרת

אבל ידוע לי שפתיחה 4+ מופע של לידה אקטיבית זה להאסר

ולא רק הפתיחה

אבל מניחה ישש דעות שונות

רק מציינת כדי שתבדקו ספציפית לגבי מצב שי שפתיחה סלי צירים ולידה

בכל מקרה, אין שום סיבה לבדוק פתיחה כשמגיעים למעקב הריון עודף. זה חלק מהנוהל, אבל לרוב אין לו משמעות רפואית, ואת תמיד יכולה לסרב.

אני כן הייתי סתם ככה עם פתיחה אבל של לא יותר מ3

פנימית.

אבל יום אחרי התאריך- אין באמת סיבה

וזה גם עלול להיות לא נעים 

לק"י

רק רופא אחד מעצבן רצה לעשות בדיקה פנימית בלי שום סיבה, ולא הבין למה אני באה לרופא ולא מקשיבה לו.

אבל השאר מקסימום שאלו אם אני רוצה, ועברו הלאה (ועשיתי מעקב גם בקופה, וגם בבית חולים).

כשאני מגיעה לפתיחה של לידה, אני כבר במצב מתקדם יותר. לא קרה לי שהגעתי לפתיחה מתקדמת ולא היו לי צירים ולא כלום 

עושים מעקה בקופה, ובשבוע השני בבית חולים בלי הפניה.

בחיים לא היתי מסכימה🫢

האמת לא מסכימה אפילו שאנחנו נוהגים אחרת..

כי יצא לי להאסר מבדיקה לא זהירה של מישהי שסתם גרמה לכתמים

אין לזה שום משמעות האמת בעיני

לידה יכולה להתעכב עם פתיחה 3

ויכולה להתחיל ברגע עם כלום פתיחה

בערבים להפוך לאפקטיביים וסדירים?

הצירים בערב ידועים ככאלה שלא שתינו מספיק מים ועצם זה שזה לא מתקדם למשהו סדיר שמקדם ללידה זה אומר שכנראה עוד לא מתאים להגיע ללידה... לכן הם עוברים בשתיה ומנוחה... 

אבל כן ממליצה על ריקודי בטן 20 דקות רצופות...לי זה ממש התחיל לידה

לא יודעת אם ניסית אותם כבר. ולא יודעת אם באמת יהיו אפקטיביים. (בלידות הקודמות ניסיתי חלק מהם בשביל השראת לידה - לפני הזירוז שהייתי צריכה לעבור מסיבה רפואית, וזה לא עבד בשביל לפתח לידה טבעית. בסוף הייתי צריכה התערבות רפואית. אבל אולי כשיש כבר התחלה של צירים זה יהיה יותר אפקטיבי).

דברים שאפשר לעשות בחינם - עיסוי פטמות (אפשר להשתמש במשאבה), יחסי אישות, לא יודעת כמה מעשי - הליכה כשאת יחפה על חוף ים, שמן קיק (אומרים שכדאי לטגן איתו חביתה ולאכול את החבילה).

דברים שעולים כסף - דיקור סיני, רפלקסולוגיה, אולי יש עוד (יש לי חברה דולה שעושה טיפול השראת לידה - לא יודעת באילו כלים בדיוק היא משתמשת. ואני חושבת שיש לה גם קליניקה בירושלים, בהר חומה. אם רלוונטי אני יכולה לתת לך פרטים בפרטי).

אפשר גם לבקש מהרופא במעקב שיעשה סטריפינג, זה התערבות יחסית פשוטה ויכולה לגרום לגוף לפתח לידה (אבל זה כן אוסר בדרך כלל, לפי מה שידוע לי).

וזה עשה לי עקצוצים בעור

צריך לשים לב לא להשתמש בהרבה מידי

מי שרוצה לנסות תנסה והלוואי ויהיה לה לתועלת. אגב גם אם לא הייתי משתמשת בשמן באחת הלידות והיא הייתה ארוכה יותר לעומת הלידות האחרות זה לא אומר כלום.. כל לידה ואיך שהיא מתפתחת..😉

זה מתאים גם לתינוקות (אני שמה לעצמי קבוע ולילדים אם צריך לאדמומיות בלחיים למשל)

בפנטן סנסידיילי קרם לחות לעור יבש ומגורה במיוחד

לגבי מרכך- יש מרכך לילדים

כדאי לבדוק שמתאים לפנים ולילדים.. וסתם נקודה למחשבה- אולי הזדמנות טובה להגמל מהמוצץ אם היא מודעת שזה עושה לה לא נעים..

נשמעת מתוקה שנותנת לך עצות😀

ולשאלה השניה, יש לכל החברות כמעט מרכך לילדים.. אני שמה פעם בכמה ימים כשצריך ובשאר הזמן הסירוק הרגיל מספיק..

אם זה מופיע כשהיא משתמשת בזה ואח"כ נעלם - זה כנראה זה ואז עוזר פשוט לשטוף.

זה באמת מציק כי הוא כמו תופס את העור.

התכוונתי שלפעמים היובש הוא לא באמת יובש - אלא ממש רוק שהתייבש. ואז הוא נשטף במים עם קצת שפשוף והעור חלק.

שווה לבדוק

כמה ימים לפני הבדיקה

בדיקת סוכר למשל ממה שזוכרת דורשת צום של 8 שעות ומותר רק מים

יש בדיקות לפי מה שזוכרת שצריך להפסיק לקחת ברזל או משהו כזה כמה ימים לפני

ספציפית.

אני צריכה צום של 8 שעות רק מים. אני מקווה שמה שלקחתי לא משפיע. אשאל את האחות.

ואיך אני רואה את עצמי שואלת ובסוף אומרים לי שאי אפשר, וסתם בזבזתי לי את הבוקר.

עוד הייתי אופטימית שאני אספיק עוד דברים...

בדרך כלל די רץ פה. לא יודעת מה קרה היום.

בברית כבר יכלתי לנעול את הנעליים ב"ה, כבר חששתי שאצטרך להופיע עם כפכפי אצבע כי אפילו לטבע נאות לא הצלחתי להכנס

בד"כ שפותחים כתוב שזה טוב לפתיחה עד 30 יום מתאריך פתיחה או משהו בסגנון

אא"כ לא פותחים ואז יש תאריך תפוגה

שסירופים מאבדים מהיעילות שלהם עד כ3 חודשים מתום התוקף

וכדורים מראש התוקף הוא חצי שנה לפני שהם מתחילים לאבד יעילות

אז זה המפתח שאני הולכת לפיו.

לגבי משחות אני לא יודעת בדיוק אבל שנה ויותר ודאי שעדיף לזרוק.

סירופים וטיפות אוזניים/ עיניים גם להעיף אם עברו יותר מ3 חודשים. באריזות פתוחות אםילו פחות מזה לא טוב בחלק מהם

בעיקרון כתוב על קיבה ריקה אבל ביררתי ולא חייב. אם אין שיפור אפשר לקחת גם בבוקר (בערך 12 שעות הפרש)

אורך זמן לגוף להסתגל וזה בעיקרון מאוד מעייף, אך יש שיפור בעייפות אחרי כשבועיים.

תרגישי טוב!

תחושה כל כך קשה לדעת שאת ניסית לשמור על הבן שלך ובסוף מה שחששת ממנו הצליח להכנס מהדלת האחורית.

יש מרכז סיוע לנפגעי עבירות מין דתיים, אפשר לדבר עם הקו הפתוח שלהם. אני לא יודעת אם הם עוזרים גם להורים או רק לנפגעי העברה עצמם אבל בטח ידעו להפנות. (המספרים שלהם מופיעים פה בקישור - מרכז סיוע הדתי חרדי תהל

חוץ מזה יש מרכזים אמנם חילוניים אבל למיטב הבנתי יותר מכוונים לחינוך אז גם יכולים אולי לעזור כמו דלת פתוחה ( https://www.opendoor.org.il/counseling-support ) או מידע אמין על מין 

(  https://www.minamin.org/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%9C%D7%9E%D7%93-%D7%92%D7%9F-%D7%91 )

חיבוק גדול.

מדי פעם במחירים נגישים. שווה להיות בתפוצה

אולי לשלוח לה מייל אבל לבקש ייעוץ חד פעמי על המקרה? זה לא נראה לי מטריד כי יש לה צוות שעונה. תבדקי עלות. או אם יש לה לאן להפנות. 

ממליצה בחום על שרי ברלינסקי

אני אישית התחברתי מאוד לתכנים שהיא מעבירה 

נרשמת לקורס שלה?

נראה לי צריך לדווח על המקרה לבית הספר שיטפלו בילד הפוגע

לגבי הילד שלך

יש סוג מסויים של התעסקות עם זה שתואם גיל וילדים עושים לפעמים בינם לבין עצמם,

לא שצריך לתת לזה לקרות ככה 

אבל זה לא נקרא פגיעה מינית.

אבל באמת זאת הזדמנות לרכוש כלים איך לדבר עם הילד ולתת לו את הכלים להישמר ולהתמודד במקרה שחלילה משהו מנסה לפגוע.

יש את גליה סברוסוב, 

היא הוציאה על זה סדרה של סרטונים

לפי דעתי אפשר ממש לקחת משם דברים למעשה

לא חייבים ללכת לקורס בכסף 

היא שם בין השאר למקרים כאלה.

אם אתם גרים ביישוב הרבה פעמים יש גם וועדת מוגנות דיסקרטית בתוך היישוב.

יש הבדל בין פגיעה לבין סקרנות שהיא תואמת גיל. אני לא יודעת להגדיר בדיוק.. אבל נראה לי שיש מצב שזה *יחסית* תקין (לא שזה בסדר!! פשוט נורמלי לגיל ולא משאיר שריטות..)

זה אחלה טריגר לדבר על מוגנות ואיברים פרטיים...

הרי הוא בקש מהילד שלה להראות...

ומן הדברים שכתבה עולה שהתבייש

כן היתי מדברת ורוכשת כלים וכל הדברים הטובים שכתבו כאן

זה לא זכור לי כטראומה...

ודי לחכימא ברמיזא

כי את בעצם לא צריכה הדרכה כללית אלא משהו ספציפי,

למרות שהשכלה כללית בעניין תורמת

אבל את צריכה התייעצות ספציפית על המקרה שלך

ואגב, כרגע זה מאוד מטלטל

וזה אכן ככה

אבל אתם רק תצמחו מזה

(יש לנו במשפחה מקרה נוראי )

יש את ד"ר מולי גרוסמן שממש מתמקצע בנושא

וישלי המלצה בפרטי אם את רוצה (אאוטינג) על פסיכולוג ילדים שמטפל בפגיעות מיניות, - אני ממש ממליצה

זה כל כך עוזר להתייעץ עם אדם שמכיר ויודע גם מבחינה מקצועית וגם עם ניסיון רב שפגש הרבה מקרים ומבין את השותפות של כל הגורמים בדבר: הנפגע, הוריו, הפוגע - סביבתו.

לא הייתי ממהרת להגדיר את זה פגיעה

קחי נשימה עמוקה

זה מורכב אבל זה יצמיח אותך כאמא ואת בכיוון הנכון

(מהעבודה במסגרות חינוכיות...)

זאת סקרנות טבעית שיש לילדים, זה דבר שאנחנו נחנך אותם לא לעשות אבל קורה אצל ילדים טובים ומחונכים שיש סקרנות לאיבר מין. לא הייתי רצה למחשבות על פגיעה, הילד שלך לא חווה את זה כמשהו פוגע, הלחץ יכול לעשות כאן נזק יותר גדול מהאירוע.

היא תיארה את החבר כ"בעייתי", והאינסטינקט האימהי שלה צדק כשרצתה להתרחק ממנו. ולכן הרוע לא נשמע כל כך רגיל, כי אפילו אם המעשה תואם גיל - במקרה הזה, עם התמרורים של הילד הזה, הייתי מגדירה את המקרה כחמור יותר.

מסכימה שצריך לפעול ברוגע ולא בלחץ. תמיד.

חיבוק גדול,  מתפללת עליכם 

זה לא נשמע שילד חווה את זה כפגיעה אז ליצור לו אישיו סביב זה עלול ליצור תחושת אשמה ופיתוח תסביך מיותר

ברור שזה כן מקום לרכוש כלים, לדבר עם הילד על גבולות וכו, אבל לא בהכרח לקשר ישירות למקרה שהיה כי זה עלול להלחיץ את הילד ולפגוע בו יותר.

לגבי הילד הפוגע זה עניין אחר שצריך לטפל בחומרה דרך ההורים והצוות החינוכי או משהו אחר..

עברנו אירוע כזה לא מזמן עם הבת שלי שבגן, שאחד הבנים שם ביקש ממנה במקום מוסתר בחצר להוריד את התחתונים ולהראות לו. זה באמת גיל יותר קטן, ובכל מקרה לא התייחסנו לזה כפגיעה או משהו בסגנון, אבל בהתייעצות עם הגננת ועם איש מקצוע נוסף כן דיברנו איתה על גבולות. על מה בגוף מראים ומה לא מראים, ותחתונים מורידים במקלחת או בשירותים ומה לעשות אם מבקשים ממך דברים כאלו.

מסכימה עם התגובות פה שאולי לקרוא לזה פגיעה זה עלול לייצר טראומה אצל הילד, אבל כן חושבת שזו הזדמנות לדבר על גבולות בתחום הזה.

רוב הסיכויים שזה לא התפרש אצלו כפגיעה.

לילדים יש סקרנות טבעית ובריאה (שצריך לשים לה גבול) אבל היא קיימת.

באופן טבעי ילדים נמשכים למשחקי אבא אמא רופא וכו׳

כשזה קורה בצורה חריגה והם סקרנים רק סביב הנושא הזה - אז זה מחשיד ויש חשש שמדובר בילד שנפגע בעצמו.

כמובן שצריך לשים גבול, לא מראים / נוגעים באיברים פרטיים, גם במשחק.

ממליצה ממש על יפה צוקרמן בנושא.

וכמה שפחות להראות לו היסטריה סביב הנושא, אולי אפילו לא לדבר איתו על זה עד שתתיעצי עם מישהו מוסמך, אם תשדרי היסטריה זה יכול לחסום אותו מלספר לך בפעם הבאה שח״ו זה יקרה. 
 

אן,למרות הבעייתיות שלו הילד שלך מתחבר איתו כנראה שזה נותן לו משהו. תחושת חשיבות, עניין, או כל דבר אחר.  אני מאד מתקשה להאמין ביכולת שלנו כהורים לומר לילדים אם מי לשחק ואם מי לא.

אני כן חושבת שאפשר לתת כלים לאיך מתנהגים ביחד. מה הכללים מה מותר ומה אסור. וכיו"ב. בעיני ומנסיוני ככה את לא מנגידה את הילד שלך אלא נותנת לו כלים להתמודדות נכונה. 

אבל זה הגיע למצב שהילד הזה היה בורח מהבית שלו, בא אלינו לשחק ואחר כך הם היו יוצאים מהבית בלי רשות (משהו שאף פעם לא קרה אצלנו) למשך שעות! הייתי יוצאת בחוץ מסתובבת ברגל ועם הרכב לנסות למצוא אותם ולא יודעת איפה הבן שלי נמצא

אני כן מרשה לו לצאת לשחק עם שכנים אחרים, לצאת עם האופניים לסיבוב ומשתדלת מאוד להיות נוכחת כל הזמן אם זה בשיעורים או משחקים..

פשוט זה מקרה שהרגשתי שאין ברירה, הרגשתי שאני חייבת להרחיק אותו מהבית שלנו.

אבל זה הגיע למצב שהילד הזה היה בורח מהבית שלו, בא אלינו לשחק ואחר כך הם היו יוצאים מהבית בלי רשות (משהו שאף פעם לא קרה אצלנו) למשך שעות! הייתי יוצאת בחוץ מסתובבת ברגל ועם הרכב לנסות למצוא אותם ולא יודעת איפה הבן שלי נמצא

אני כן מרשה לו לצאת לשחק עם שכנים אחרים, לצאת עם האופניים לסיבוב ומשתדלת מאוד להיות נוכחת כל הזמן אם זה בשיעורים או משחקים..

פשוט זה מקרה שהרגשתי שאין ברירה, הרגשתי שאני חייבת להרחיק אותו מהבית שלנו.

וזאת הזדמנות להגיד לכולכן תודה על התגובות אני קוראת הכל

כל גיל וההתמודדויות שלו.

יש לך דרך לדעת אם זה לא תרוץ אלגנטי שדחו אותה על סמך מקום פנוי? כי סורי אם אני מאכזבת אבל אם היא טובה מספיק בשבילהם למה שלא יקבלו אותה עכשו?

פשוט מפחדת שזה סתם תרוץ ולא תטרחו לחינם

כי באמת הם מוגבלים מבחינת מספר הבנות שיכולים לקבל (מעבר למספר מסוים צריך לפתוח כיתה נוספת, ולא תמיד יש אפשרות טכנית בשביל זה. אז מסננים גם בין הבנות שבאופן עקרוני היו מוכנים לקבל).

אבל הם הבטיחו שאם יתפנה מקום אנחנו נהיה הראשונים שיבחנו קבלה- והיה נשמע שגם יקבלו

אבל כמובן שלא הייתי סומכת על הבטחות

אני ממזמן היתי מוותר והולכת לאולפנה שהתקבלה

ולדעתי בכלל לאולפנה שאנחנו חושהחם שתתאים לה

אבל היא מתעקשת

ולכן ההתלבטות שלי עד כמה להיות תקיפה והחלטית בנושא

קודם כל - הייתי מתפללת על זה. והלוואי שבאמת היא תהיה במקום שיהיה לה טוב ויצמיח אותה.

אני לא יודעת מה נכון לעשות במצב כזה.

בעיני יש מקום אולי לתת לה לחשוב על האפשרויות העומדות בפניה - להבין שאתם איתה ולא נגדה, ובסופו של דבר גם אתם הייתם רוצים שתתקבל לאולפנא שהיא באמת רוצה, אבל במצב הנוכחי שכרגע היא לא התקבלה - צריך לקבל החלטה מה לעשות. ולהחליט לא ללכת בכלל לשום אופציה זה לא באמת אפשרות כי זה יפגע בה.

אני גם הייתי מנסה להתחזק וגם לחזק אותה שהקב"ה יודע איפה באמת יהיה לה הכי טוב, גם אם לה ולכם זה נראה אחרת. אז אתם מצידכם עושים את כל השתדלות כדי לנסות למצוא את המקום הכי מתאים, אבל הקב"ה יכוון בסוף את המקום שבו היא תלמד למעשה, שיהיה מדויק בשבילה.

כי זה מה שאנחנו גם חושבים, כל הזמן

אבל  אני מרגישה שבעיניים שלה מאוד קשה לה לקבל את זה

 היא גם חושבת שלא לחצנו מספיק

הראתה לנו דוגמאות לבנות שלדעתה ההורים לחצו

ולכן התקבלו...

וזה באמת לא היה ככה

ככה שזה עוד נושא שאני לא רוצה שיפגע בה

היתה סיטואציה שהילד לא התקבל לישיבה שהוא רצה

גם אנחנו ניסינו לפנות לישיבה וגם אמרו אם.. ואולי

כשראיתי שזה לא מתקדם לשום מקום נרשמנו לישיבה אחרת (שמאד רצתה אותו) והוא הלך לשם בלי חשק

לקח לו זמן לעכל שהוא לא ילך לישיבה הרצויה ולקח לו זמן להתחיל להנות בישיבה שהוא הלך אליה

היום הוא מאד מרוצה

זה היה בגיל יותר גדול (17)

אני הובלתי את התהליך מול הילד

הסברתי לו שלא מקבלים הכל בחיים והולכים עם מה שיש

ולפעמים המקום שפחות רוצים יכול יותר להתאים וצריך לתת לזה צ׳אנס

ממה שראיתי זה היה תהליך טוב עבורו, להבין שיש פעמים שמקבלים ׳לא׳ וצריך לדעת להתמודד עם זה ולא ללכת עם הראש בקיר

כי אני ככ חוששת שהיא תלך בלי חשק

ולא תלמד וותתפקד ככ  כמו שקורה עכשיו...

מה גם שאנחנו לא מתלהבים בכלל מהאולפנה שכן התקבלה\ולדעתי זה גם משפיע....

ושהיה בראיון בישיבה שהתקבל לא הראה חוסר חשק?

אני חוששת שלא יקבלו אותה באולפנה ההיא בגלל שתראה להם שבכלל לא רוצה

ואז תשאר בלי כלום

מצד אחד היא עקשנית ולא מעונינת לשמוע ולקבל

מצד שני היא כן מתקפלת כמו שהיה בראיון

אבל בכא לא יודעת מה יהיה בהמשך ועד כמה תשתף פעולה ותפתח למקום שלא מעונינת בו...

שהוא הלך לריאיון הוא קיבל את הרעיון שהוא ילמד שם אז הלך במצב טוב

ברור שאם אתם לא מתלהבים זה ישפיע עליה

ילדים צריכים וודאות

אם אתם לא בטוחים במוסד לימוד, היא וודאי לא תהיה בטוחה בו או מרוצה ממנו.

כשאני רוצה שילד ישתף פעולה אני עושה איתו דיון, יתרונות חסרונות, האופציות העומדות בפניו ונותנת לו לבחור. אבל לפני זה אני סוגרת עם עצמי את הדברים ומה אני רוצה להשיג בדיון.

 עד כמה נכון להתעקש על משהו שהיא לא זורמת איתו..

והאם בזה שאני משדרת לה עקשות בה אולי זה לא הדרך הנכונה..

לא להתעקש

זה להסביר לה מה האופציות האפשריות ולתת לה לבחור ביניהן

הרי היא לא יכולה לבחור באופציה שלא קיימת (ללכת לאולפנה שהיא לא התקבלה אליה)

אין לה על מה להתעקש ואין לכם על מה להתעקש

הרי היא לא תשאר בבית

או שאולי זו אופציה מבחינתה?

לא מניסיון עם ילדים בגיל, אבל כן מניסיון חיים,

כשרוצים משהו מאוד מאוד צריך לעשות את כל המאמץ להשיג אותו.

וזה אומר שאם היא לא תשקיע להיות מצויינת באולפנה השניה, היא בעצמה סוגרת לה דלת לאולפנה שהיא רצתה.

תגידו לה שאתם איתה ותעשו כל מאמץ להצליח להתברג אבל זה תלוי גם בה.

אף פעם אי אפשר לדעת מי יפתח לה את הדלת.. אבל כן יש לה פוטנציאל לסנגורים טובים. אם זה המורה שלה כרגע או כל אדם אחר.

לצורך העניין נניח ויתפנה מקום לכיתה י', אם היא לא תהיה מצויינת בט' למה שיתנו לה את ההזדמנות ולא לבת אחרת שמראה יותר מוטיבציה ונלחמת להצליח?

וכן הייתי משתפת אותה שיש עוד בדל של סיכוי לקראת כיתה ט' אבל היא חייבת להיות אסופה ורצינית כדי לא לפספס את ההזדמנות האחרונה הזו.

במקביל כדאי לומר לה שגם אם לא משיגים את מה שהכי רוצים, עדיין כדאי לבחור ממה שיש את מה שיהיה הכי טוב בשבילנו ולא לזרוק הכל.

כדאי להבין על מה ההתנגדות לאולפנה השניה יושבת.

האם זו רק  האכזבה שזו לא האולפנה שהיא הכי רצתה?

אולי בקרב החברות מי שהולכת לשם פחות נחשבת?

אולי יש שם משהו ספציפי שהיא לא אוהבת?

כשעוד כל מה זה יושב יהיה יותר קל להתמודד עם האנטי.

וגם מותר לפעמים למרוד ולזרוק הכל. זה חלק מהתפקיד של גיל ההתבגרות, רק חשוב אח"כ להתאסף חזרה.

לגבי האולפנה השלישית, צריך להוביל אותה להבנה שאין מושלם. יש יתרונות וחסרונות בכל בחירה.

וצריך לבחור מבין האפשרויות שיש לנו. לא חכמה להינעל על מה שאין לנו ולומר רק את זה אני רוצה. היא רוצה אבל זה לא אפשרי כרגע.

צריך לבחור אפשרות אחרת.

תחשבו יחד מה הדברים שחשובים לה (ולכם) בבחירת אולפנה ותראו אולי יש יותר אפשרויות לבחור מתוכם.

ואז לראות מה יתן לה את מענה הכי נכון לה.

(כם אם כרגע למשל פנימיה או נסיעות לא ריאלי מבחינתך, עדיין שווה בשביל התהליך החשיבתי וסיעור מוחות להעלות את זה כאופציה, גם אם יפסל בסוף)

בהצלחה!

שעכשיו היא ממש הורסת לעצמה כשלא לומדת

כי אולי כשיבואו לבחון קבלה ישאלו מה המצב 

וזה לא ישמע טוב...

האולפנא  שהץקבלה פחות נחשבת, גם בעיננו זה לא היתה האופציה בכלל מלכתחילה

והתאכזבנו בעצמינו

מה שכנראה גם מוביל אותה להתעקש

כי אנחנו לא משדרים עוצמה שזה מה שמתאים לה

כי אנחנו בעצמינו לא בטוחים בדרך הזו בכלל

כן הולכות לשם חברות

אבל היא ילדה תחרותית ולכן התאכזבה מאוד שלא התקבלה

לדעת להתמודד עם האכזבה ולראות את הטוב שקורה ולדעת שה' מכוון הכל, ואם היא לא תהיה שם, זה מה שהכי נכון לה.

דווקא מתוך המקומות שהם לא הלכתחילה אפשר ללמוד על עצמנו המון.

למשל אם זה לא הכי דתית או לימודית, צריך שהמוטבציה להצליח בתחומים האלו תבוא מפנים וזה שיעור גדול לחיים.

יכול להיות שהיא צריכה זמן להתבשל באכזבה שלה, זה בסדר.

תנו לה לעבור את התהליך, זה בסדר.

דבר אחד שאולי כדאי לשים לב אליו, לדבר בשפה חיובית ולא שלילית,

לא להגיד אם לא תשקיעי לא תצליחי

אלא לומר אם תשקיעי תצליחי.

אם תראי רצינות זה יפתח לך דלתות בהמשך.

יש משהו מאוד מכווץ ומאיים באם לא אז..

במיוחד בהקשר של לימודים בגיל הזה.

עד היום זכורות לי כטראומות כל מיני משפטים כאלו של אם לא תלמדי לא תצליחי להתפרנס וכזה..

נגיד לי היה קשה באנגלית ואמרו לי כל הזמן שבלי אנגלית לא יקבלו אותי לשום מקום

ואני מבינה שזה מגיע ממקום של לדרבן אבל זה לא מדרבן זה מאיים. זה מאוד מכבה. אם נכשלתי בקצוע אחד אז כל שאר הלימודים הכל הולך לפח?

לא..

עד היום זה מלווה אותי למרות שכן התקבלתי למקומות לימודים ועבודה שרציתי..

לכן לדעתי כדאי לומר על דרך החיוב שצריך להשתדל ולהתאמץ וה' יעשה את הטוב בעיניו.

כדאי גם להתפלל להחלטות טובות ולסיעתא דשמיא, יש משהו שמוריד לחץ ומאפשר קבלה ופתיחות כשזוכרים שיש עוד גורם שמעורב בתהליך והוא יודע הכי טוב מה נכון  לנו.

זה באמת נכון שצריך להגיד חיובי ולא שלילי

תודה שהערת את עיני בזה!

אני לא בטוחה שאני הייתי מתנהלת נכון יותר, אבל כן רוצה להצביע על משהו.

לפי מה שאת כותבת עכשיו, זה נשמע שכרגע היא מרגישה שאתם 'מולה' במקום 'איתה'. אתם אומרים לה שהיא הורסת לעצמה, אתם לא מספיק משדרים עוצמה, זה נשמע קצת כאילו המטרה היא 'לנצח' את הרצון שלה ולגרום לה 'להיכנע' ולקבל את דעתכם.

וברור שמצד האמת זה לגמרי הפוך.

ברור שכל המטרה שלכם היא לעזור לה שיהיה לה טוב. בין אם במקום שבו היא ואתם רוצים שהיא תהיה. ובין אם היא לא תתקבל לשם ואז תצטרכו להסתדר עם מקום אחר.

אבל כל עוד התפיסה היא שאתם מולה ולא איתה, זה מן הסתם עשוי לגרום לה אפילו יותר להתנגד. במיוחד כשהיא כבר בגיל ההתבגרות...

בעיני צריך קודם כל לעשות איזה שינוי פנימי בתודעה. ממש לשנות את המילים שבהם אתם מגדירים את המצב.

המטרה היא לא להכניע אותה, לא לשדר מולה עוצמה, ואפילו לא לשכנע אותה שאתם צודקים.

המטרה היא לעזור לה לרצות בעצמה להגיע למקום שיהיה לה טוב, בתוך הנתונים הקיימים. ואתם שם איתה, בחשיבה איך לעשות את זה.

אתם איתה ברצון להתקבל לאולפנא הראשונה שבינתיים לא קיבלה אותה.

ואתם איתה בזה שכן ניסיתם ללחוץ ולבקש שיקבלו אותה בכל זאת.

ואתם איתה בציפיה ובתקווה שהיא כן תתקבל לשם (אני יודעת שבינתיים לא אמרתם לה. אני חושבת שאני כן הייתי אומרת, כי זה יעזור לה להבין ולהרגיש יותר שאתם איתה. אבל לא יודעת אם יש פה עוד שיקולים משמעותיים אחרים).

ואתם איתה גם בחשיבה מה עושים במקרה והיא לא תתקבל בסופו של דבר (כשפה נכנסת גם האמונה שאם היא לא התקבלה כנראה שמקום אחר יהיה לה מדויק יותר. אולי דווקא במקום אחר היא תפגוש חברות שיהיו לה משמעותיות לחיים? אולי דווקא במקום אחר יהיו אנשי צוות מדויקים יותר בשבילה? אולי דווקא ההתמודדות הזו תתן לה כלים לעוד התמודדויות בהמשך החיים? לא חסרים סיפורים על אנשים שלא התקבלו לאן שרצו ובדיעבד הבינו כמה זה היה להם נכון יותר. מכירה מקרוב כמה מקרים כאלו...).

ומתוך ההבנה וההרגשה שאתם איתה (קודם כל בתפיסה הפנימית שלכם, ומתוך כך גם בשיח מולה) - אפשר לנסות ביחד לחשוב על כל האפשרויות שמולה, לבדוק אם אולי יש לה רעיונות חדשים שלא חשבתם עליהם, להבין למה שווה לתת הזדמנות גם לדברים שמראש לא היינו רוצים. אבל הכל מתוך כבוד כלפיה, מתוך אמון בה שגם היא רוצה שיהיה לה טוב, ושהיא מסוגלת לקבל החלטות שיעזרו לה להגיע למקום שיהיה לה הכי טוב.

כמו שכתבתי בהתחלה, אני באמת לא יודעת להגיד איך לעשות את זה נכון. אין לי מספיק ניסיון במצב כזה, וזה באמת מורכב להתנהל בתוך כל המציאות הזו. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך...

למה היא מרגישה שאנחנו לא איתה

ואיך אפשר לשנות את זה...

זא כנראה כן יש ביננו פער

כי בגלל האכזבה היא פונה להתצעקש על מה שרצתה מלכתחילה

ואנחנו פנינו לחשוב על פתרון אחר

שלדעתינו אפילו מלכתחילה היה נכון לה

ואני לא מצליחה לצערי לגשר על הפער הזה..

נראה לי שאם היא תרגיש שאתם באמת איתה ורואים אותה ושומעים אותה. יש יותר סיכוי שבהמשך, ויכול להיות שזה ייקח זמן, תוכלו לחשוב יחד על איך מתקדמים והיא תוכל גם להיות יותר קשובה לעצות שלכם.

שאת רוצה שהיא תלך לשם יותר ממה שהיא רוצה.

אני חושבת שלא כדאי להתנגח יותר מידי עם השאלה ללכת או לא לאולפנאמהזו, את צריכה להבין מה הזיכרון שנצרב לה בחוויה, מה זה בנה בה ואיך זה עלול להשפיע על תפיסת החיים של את העולם בעתיד ושם לתקן את המצב. לבנות לה שוב אמון וביטחון בעצמה.

ההחלטה לעבור מוסד כרגע זה לא משנה כמו שאמרת אם היא תתקבל כמו שאר הבנות תוכל להחזיר תשובה בהמשך, אז ממילא זה לא רלוונטי כרגע.

ממממזמן הינו מוותרים על המאבק הזה של הקבלה

ופונים לאופציה אחרת כמו שאמרתי

אנחנו גם  מאמינים באופציה ההיא

למרות שזו דרך שונה לגמרי ממה שהכירה

ולכן זה קשה לה לעיכול בגלל שתהיה שונה בדרך

וגם תלך לבד

לכן כן מתלבטים האם להתחיל עכשיו תהליך שם ולגייס אותה לזה

או לחכות לרגע שאחרי האחרון ולנסות להתקבל למקום אחר

כבר לא יהיה רלוונטי

מאמינים במקום רק לא בטוחים בדרך שאנחנו עושים

אולי כדאי להוריד פרופיל מכל הבחינות האלו, זה מתיש גם אותכם וגם אותה.

תסבירי לה את העיקרון וההשלכות שבבחירה ושזה בצורה נעימה, תני לה דד-ליין לעדכן אותך בבחירה שלה וזהו אל תפתחו את זה יותר תשאירו את האחריות אצלה.

אתם עושים השתדלות הקב'ה יחליט איפה שהיא תהיה בסוף זה לטובתה.

אני חושבת שצריך לתת לה לעכל ולבכות.

לגבי לאן ללכת , לדעתי לתת לה בחירה, להגיד אלו האפשרויות והיא יכולה לבחור. בכל מקרה היא תצטרך ללמוד איפשהו כי היא חייבת לפי חוק .

לגבי חברות , מניסיון ילדים שלי בכיתה ט' נוצרות חברויות חדשות, לא בהכרח היא תהיה דווקא חברה של בנות שהיא מכירה אותן.

אחרי כיתה ט' הרבה ילדים מגלים שהם לא באמת בחרו נכון ומחליפים מסגרת.

לגבי שיח מולה , מאוד תלוי באופי שלה . יש ילדים שחייבים להוביל אותם אבל מנגד יש ילדים עם שיקול דעת או ילדים שעדיין מנהגים מתוך דווקא.

עוד נקודה , לחפש דברים טובים במסגרת שהיא כן התקבלה, הרי בחרתם בה בתור אפשרות שניה.

לגבי אופציה שלישית , נורא תלוי עד כמה זרם שונה. אם אתם הר המור ובאולפנה שלישית חצי בנות מקיבוץ דתי או להפך באמת פחות מתאים. אבל אם המקום הוא סטנדרטי סך הכל , יכול כן להתאים

מתחרותיות ולחשוב מה החברות יגידו...

האולפנה השניה סטנדרתית ומצוינת בזרם שהולך אליה.

םחות מקובלת בזרם של החטיבה שעכשיו לומדת

ולכן בזה אני מבינה את המורכבות שלה ללכת לשם

יש ינות בעבר שהלכו לשם

ואני מנסה לחשוב איך ההורים שדרו להם את זה

או שהן בנות שמובילים אותן

או שבאמת לא ברור לי איך משכנעים ילד ללכת למוסד שונה מכל החברים שלו...

מדברת מניסיון (אני כבר סבתא)

זה יושב גם על דימוי עצמי.שמאוד חשוב בגיל התבגרות.היכולת להתמודד עם דחיה.הצורך בחישוב מסלול מחדש ,לא התקבלתי לאולפנה א'..

זה תהליך שנערה או נער עוברים .קשה מורכב,אבל זה חלק מהחיים.

לדבר איתה .לשדר אמפטיה,כמה שאפשר(תלוי בבית).

מה שקשה בסיטואציה שלא לכם ולא לה אין ההחלטה או שליטה בסיטואציה.אתם והיא צריכים להתמודד.

לשתף את היועצת של החטיבה את המחנכת.

היא לא הבת הראשונה ולא האחרונה.בסיטואציה הזו.

המון הצלחה

מצטערת לא יודעת לערוך.

התכוונתי לתת לה מה שיותר שליטה בסיטואציה תלוי בבת.

בעיניי- לתת לה את המקום לכאוב, להתאכזב. הרגע הגיעו התשובות וזה ממש הגיוני.

חשוב ממש שתהיו איתה שם באכזבה.

ההסתכלות כלפיה צריכה להיות כאדם בוגר, שקיבל תשובה שלילית וזה באמת לא קל

כותבת כמה נקודות חשובות בעיניי:

# לדבר על כך שזה לא מגדיר אותה ובאמת יש עומס גדול על מספר מצומצם של מקומות. והיא מדהימה, וטובה.. להעצים אותה ממש!!

# לשדר לה שאתם לגמרי איתה ורוצים שיהיה לה טוב. אני כן הייתי משתפת שפניתם לאולפנה שהיא רצתה ומה התשובה שנתנו. נכון שיכול להיות שבסוף לא יהיה מקום. אבל היא תרגיש שדאגתם לה. יחד עם זה תאמרו שחשוב לקבל במקביל החלטה

# לתת לה את המרחב להחליט מה היא רוצה לעשות כרגע, לאיזו אולפנה לפנות. אפשר להכין יחד איתה ייתרונות וחסרונות של כל מקום. אבל ממש באמירה שהיא יודעת בפנים מה נכון לה, ואתם מגבים אותה.. אל תעשו צעדים כנגדה ואל תכריחו אותה- יש לזה תוצאות הרסניות

# להזכיר לה ולכם שהקב"ה מנהל את העולם, והוא יביא אותה למקום שהכי מדויק ונכון לה..

בהצלחה גדולה!!!

יכול להיות שהיא במצב רגשי מורכב סביב זה.

לפני שעוברים לפרקטיקה תחבקו אותה ותאהבו אותה,

תגידו שאתם לצידה ותנסו להיות מאד רכישים.

זה בטח מבאס מאד שכל החברות הולכות, ושהיא חוששת שתיאלץ ללכת למקום שלא רוצה בו ועוד.

מניחה שברגע שהיא תוכל להתפרק ולהתמך רגשית ההתנגדות שלה תרד

למרות ששילמתי לה 1800 שח על ייעוץ , ורק במעקב חוזר של עוד 1200 היא תענה. בע"ה יש לי מחר תור לרופאת משפחה.... בעיקרון קראתי את כל העלון של התופעות לוואי ולא כתוב משהו כזה, אבל לא יודעת 

למי שנתן לך את הכדורים האלה

שיגיד אם זה משהו מוכר ותקין שיעבור

או שצריך לשנות משהו בהתנהלות

וחיבוק. תופעות לוואי זה מעצבן ומלחיץ.

אבל זה מן גל של כאב עמום מאוד, שמתחיל מהקודקוד כלפי נים, ואז יש תחושת לחץ במצח ומעל העיניים,

אני עושה לעצמי עיסויים במצח כזה..

מן הרגש. שבא לך לשים מן חגורה על כל הראש המצח עד הקודקוד ולהדק אותה..

בשכיבה זה גורם לסחרחורת. עדיף להחזיק את הראש עומד.

בשבת אחר"צ לפני סעודש זה ממש מורגש.

ואם אני בחוץ ויש רוח זה מחמיר ממש.

מול מסך מחשב זה מחמיר. את עובדת מול מחשב?

אגב, יכול להיות גם שילוב של דברים,

לחץ/ הסתגלות לעבודה חדשה בהחלט יכול גם לגרום לתופעות של כאבי ראש.

אבל זה זה באמת מזכיר. רק יותר עמום, ויותר עמוק. מרגיש כמו מטרד,

וזה קורה בעונות מעבר חח

וגם לבן שלי אותו דבר וגם הוא לא מנוזל. אבל הוא כן סובל משיעול עונתי והוא גם קצת אסמטי.

עבודה חדשה יכולה בקלות לעלות את מפלס החרדה

בעיניי כדאי לך קודם לפתור את החרדה, שתהיה לך תקופה נטולת חרדות ורק אח״כ להתחיל עבודה חדשה.

מלחשוב כל היום על איך אני מרגישה וכו' ..... בסוף בכלל לא עשה לי טוב ,לא המשכתי לעבוד. לא הצלחתי להתרכז 

לא נובעת משעמום

הפתרון שלה לא נמצא בתעסוקה אלא בפתרון לפחדים עצמם

בהתמודדות איתם

בהבנת הטריגרים שלהם

זה לא פשוט ויכול לקחת זמן

אבל בהחלט אפשרי

אצלי הצעד הראשון בהתגברות על החרדה (מלבד התרופתי) היה שחרור הפחד מתסמיני החרדה כי זה מעגל: יש תסמינים- מגיע הפחד שהחרדה מתחילה- החרדה מעצימה את התסמינים- כל הזמן נמצאים במעגל חרדה- תסמינים

אם מניחים לתסמינים ולפחד, הם יכולים בהדרגה להעלם. (היו לי סחרחורות וחולשה שתקפו אותי גם באמצע העבודה, הייתי פשוט לוקחת רגע לעצמי ונותנת לסחרחורת/ חולשה לעבור לבד, אחרי כמה פעמים קבלתי בטחון שזה עובר לבד, אחרי תקופה זה נעלם בהדרגה)

תסמיני חרדה מלחיצים אותי נורא. במיוחד אם זה תסמין שאני לא מזהה אותו שהוא קשור לחרדה כי הוא חדש. זה מה שקרה לי בימים האחרונים בעצם. בגלל זה אני ככ נלחצת. אני עדיין לא יודעת אם זה תסמין של חרדה או מה זה.. אבל גם תסמיני חרדה שיודעת שהם קשורים לחרדה לפעמים מאוד מלחיצים אותי מאוד לכן נמנעת מהרבה דברים לצערי..

המנעות גורמת לחרדה

כדאי לעשות דברים למרות הפחד ואז כשמצליחים לעשות שוב ושוב, הפחד משתחרר.

וגם עוד משהו

דברים גרועים קורים בחיים, בין אם מפחדים מהם ובין אם לא, כלומר הפחד לא עוזר לשום דבר, לכן כדאי לנסות לשחרר אותו כמה שיותר, כי לא כדאי לסבול פעמיים (פעם אחת מהפחד ופעם שניה אם משהו באמת קורה)

לא להימנע מהם.... ניסיתי ללכת לעבוד למרטות שנורא פחדתי ובסוף החוויה שנשארה לי היא לא טובה בלשון המעטה

המנעות זה מפעולות ספציפיות פשוטות כמו לצאת לקנות משהו קטן בסופר או לצאת להליכה או ללכת לבקר מישהו

לעשות משהו אחד

לחוות הצלחה

להמשיך להתמיד בו

ואז לעבור למשהו נוסף

מהקל אל הכבד 

אם זה מופיע באחת התופעות לוואי

ותפני למוקד רפואי בקופה.

תרגישי טוב!