מדי יום מפרסמת קטעים מתוך #סיפורהתשובהשלי.
מתוך פרק: "אז איך חזרת בתשובה?"
השאלה הזאת תמיד תופסת אותי לא מוכנה.
השאלה הזאת כמו פיל בחדר, נמצאת בהרצאה שלא קשורה לנושא או בחדר עם מטופלת או בפגישה עם חברה מהגלגול הקודם.
אני לא יודעת מה לענות, כדי לא להשמע כמו האנשים האלה שרק אתמול הפסיקו לעשן/ לאכול בשר/חזרו בתשובה/השתקמו כלכלית והיום כבר מזלזלים ב"אלה שעדיין לא"?
הייתי רוצה להכניס לתשובה שלי כל כך הרבה ריחות, צבעים, רגש, מחשבות ותהיות.
בסוף אני ממלמלת שזה "סיפור ארוך" או עונה משהו שכלי. ואז מהנהנים לי וישר ממשיכים לנושא אחר. שוב אני מרגישה את הפספוס, לא כי כל מטרתי הייתה "להחזיר מישהו בתשובה", כי הייתי רוצה לעצור ולדבר על זה שעות, כי קרה לי משהו משמעותי מאוד בחיים האלה.
פשוט לחיים האלה קצב אחר, הם אינטנסיביים מדי, אנשים בדור שלנו מחפשים small talk. ואני באה עם כל העומק הזה. ואולי זה הדבר הנכון לפתח שריון, להציב גבול ולא לפתוח את הלב לכל אחד, כדי לא להפגע.
בזכות זה או בגלל זה, הסיפור הזה נכתב.
סיפור שכולו מבטן. סיפור התשובה שלי.