כללים במיטה המשותפת (מיטה אחת, לא משטחים מחוברים):
1. התינוק ישן תמיד ליד האם, ולא בין שני ההורים.
2. ללא ילדים נוספים.
3. ללא בעלי חיים.
4. המעיטו בכריות ובשמיכות כבדות.
5. התינוק ישן על הגב, ללא עיטוף, וללא כיסוי ראש.
6. אל תלבישו את התינוק יתר על המידה (הקרבה אליך מחממת).
7. אין להשאיר תינוק ללא השגחה במיטה המיועדת למבוגרים.
מתי לא מומלץ לישון במיטה אחת עם התינוק?
1. אם עישנת במהלך ההיריון
2. אם אחד מבני הזוג מעשן
3. אם התינוק שלך נולד פג, או במשקל נמוך מגיל ההיריון (SGA)
4. אם האם סובלת מעודף משקל קיצוני (obesity)
5. אם המשטח רך מאוד, מיטת מים, ספה, כורסא...
6. אם יש במיטה הרבה כריות או שמיכות או בובות רכות
7. אם אחד מבני הזוג תחת השפעת אלכוהול, סמים, או תרופות מרדימות
8. אם את בעייפות כה גדולה שקיים חשש שלא תגיבי לתינוק
9. אם קיים מרווח כלשהו בין המזרן ובין הקיר/ מסגרת המיטה
שינה במיטת ההורים היא גורם סיכון למוות בעריסה..
וזה שיש גורמים שכתובים כמפחיתים סיכון לא אומר בשום אופן שהם מפחיתים סיכון כשיש גורם סיכון עיקרי
חוץ מעובדות כמובן שכל אמא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ומרגישה
ולכן כתבתי שזה לשיקולה של הפותחת
בכל מקרה אם מצבה מחייב שינה משותפת (אם אין דרך אחרת לישון אז הורים שלא ישנו כמה לילות זה גם דבר מסוכן, בעיני)
אז יש הנחיות איך לעשות את זה.
בקבוק לפני השינה
נדנוד בעריסה
מוזיקה מרגיעה
מובייל מנגן
מוצץ
משמרות עם הבעל
חסוי בהחלטעוד לא ילדתי למקרה ששאלתם......
או בהמתנה...
משהו כזה לפנים 
גלויה
!מק"ר
כי לעולם חסדודבר ראשון. וזהו
ואל תעני לטלפונים
אוף
מעצבנווווווווווווות
אצלי גם ככה.זמרת מיוחדתפשוט שמתי תפלא על שקט.. וסבא וסבתא שלי כל יום מתקשרים מהמתח
בכל זאת לידה ראשונה ואני גם נכדה בכורה..
מק"רתפוחים ותמריםכי לעולם חסדומק"רהחלטתי שמכאן והלאה אני אומרת לכוווולם תל"מ מאוחר בשבועיים. לחסוך את כל הסבל.
זמרת מיוחדתעד שהנחתי ללחץ ללדת כולם מלחיצים.. אמא שלי התקשרה בשם אבא שלי לוודא שאני מרגישה תנועות איזה לחוצים הם..
מק"רזמרת מיוחדתבהצלחה גם לך
זה יכול להיות משהו אחר מלבד הריון?...
לא רוצה להיות בהריון עכשיו. וגם אסור לי כרגע. אבל מרגישה את התחושות האלה בימים האחרונים...
נוטלת גלולות למניעת הריון כבר שבעה חודשים, ומניקה כמעט מלא (בלי מוצץ ובלי בקבוק, אבל התינוק ישן לילה). לא פספסתי אף גלולה בעיקרון. יש סיכוי להריון בכלל??
אוף, מקווה שהתחושות האלה יעברו מהר, ויפסיקו להדאיג אותי...
די איומות, אבל אחרי חודש הן פסקו.
יכול להיות שזה פתאום יתחיל שוב? ואם כן, אז מה יש לעשות עם זה?
רק נשים...
מצד אחד רוצות להיות אחרי, מצד שני חוששות להיכנס ללידה
)גם לסבול צירים וגם שנעלם בבוקר
עד מתי זה נורמלי?מיואשת******אוף
אני יודעת שיש לה מטפלת מעולה, באמת.
והיא מקבלת טיפול VIP כי כרגע היא לבד
והיא שולחת לי סרטונים שלה מחייכת ומשחקת במשך הבוקר
אבל היא צווחת קשות כשאני הולכת ואני מקשיבה מאחורי הדלת היא ממש לא נרגעת מיד
בסוף אני הולכת
עצובה כל כך
עד מתי זה נורמלי שהיא תמשיך לבכות? בהנחה שהיא באמת דבוקה וקשורה אלי מאד
ואצל המטפלת הקודמת שהיתה אצלה מגיל חצי שנה לא בכתה, עשתה פרצוף ושתי וואה וואה והפסיקה
אבל זה בטח בגלל שהיתה רגילה מגיל קטן
מק"ראצלי שמתי לב כי גם באמצע השנה אם אני לוקחת את בת השנתיים שלי לגן היא מתחילה ממש לבכות...
קשה להם יותר להיפרד מאמא. האבא הוא יותר ענייני בדברים האלו.
מניסיון שלי, כשבעלי מביא הם אף פעם לא בוכים...
ובהצלחה...
אני שלחתי שתיים למעון...
והן עדיין בוכות ולא אוכלות...
מזדהההה
הוא בכה גם כשבעלי לקח אותו באחת הפעמים.
אבל הבוקר הבת הגדולה שלי הייתה בבית בבוקר ולקחה אותו - והוא אמנם הראה שהוא לא רוצה שתעזוב אותו, אבל לא בכה... כנראה שהוא לא מרגיש נעים או בטוח כדי לעשות לה סצנות 
וגם לנו ברור שהוא נהנה ושטוב לו אצל המטפלת...
בכל אופן - תני לזה זמן. היא עדיין די קטנה, וזה שהיא קשורה אלייך משפיע ודאי... (לא זוכרת כמה זמן לקח לבן שלי להתרגל בשנה שעברה, אבל זה לקח זמן...)
כן עלול לגרום לסחרחורות
כאבי ראש
טעם מתכתי בפה
וונופר לא עשה לי עצירות
מובא במקורות הסיפור על לאה עם ביתה דינה - אחת מארבע אימהות.
אפשר למצוא בספר "המהפך" של הרב זמיר כהן מהידברות- הוא כותב שם את הסיפור עם פירושים וכ"ו... (זה ארוך לכתוב..)
לפי הפירושים שם אחרי יום ה-40 זו תפילת שווא כיון שמין העובר כבר נקבע .
לעשות כל מיני סגולות ומאמצים וכ"ו לדעתי מיותר. הכל נקבע למעלה. ורק תפילה יכולה לשנות בפרק זמן מוגבל כנ"ל
בכל אופן מה שבורא עולם מביא ב"ה. העיקר שיהיה בריא ושלם!
אך ניתן לשנות עד יום ה-40
ולא אני אומרת אלא במקורות שלנו כתוב.
תוכלי להביט בסיפרו של הרב זמיר כהן מהידברות. הוא רושם שם מקורות מדוייקים.
בהצלחה.
לשכב על צד שמאל אחרי המעשה.. אין לי מושג אם עובד.
לתזמן את יום הביוץ בדיוק או כמה שיותר קרוב.
להתפלל הרבה!
וכמובן לקחת באיזי את הכל. כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, תחסכי מעצמך כאב 
אני כבר כמה חודשים משתמשת בכפית של מטרנה לסימילאק 
סימילאק 11 גרם אם אני לא טועה ומטרנה 9.
את יכולה להתקשר לסימילאק להתלונן, תקלה ממש משונה,
בטוח הכפית לא בתחתית הקופסה?
גם אני קניתי וחשבתי שאין כפית עד שמצאתי אותה בתוך האבקה
או שיש לך כף מדידה בבית...נראה לי של מטרנה גם.
לטעמי מאכלים בהקפאה מאבדים קצת טעם.
אז מראש לשים קצת יותר מלח/סתם לתבל בנדיבות
זה מחפה על 'טעם הלואי' של המקפיא שהוא לדעתי הרבה ובעיקר 'חוסר טעם'
כבר כמה ימים עברו.
והרגשתי רצון לשתף אתכן, ואולי גם לעבד עם עצמי.
אבל משהו כנראה עוד לא רצה להכתב.
ועכשיו אני מנסה.
אז לפני שלושה שבועות(יום שלישי) היינו בביקורת אצל הרופאה בשבוע 8. תחילת הריון, הכל כיפי ושמח. באותו יום אמורים לצאת לחופשה משפחתית (עם כל הצד שלי..) אני מתכננת לספר להורים שלי על ההריון כשמגיעים.
אבל אז הרופאה רואה עובר קטן (אחכ אגלה שהוא בגדול של 5+6 ) ועם דופק איטי מאוד. הרופאה אופטימית ואומרת שכנראה פשוט ביוץ מאוחר והכל יהיה בסדר. שולחת לעוד אולטראסונד עוד שבוע וחצי (אצל טכנאית כי היא בחופש).
יוצאים מהרופאה. מתוסכלים .. בעלי מנסה לשמור על אופטמיות. אני עצבנית. רבים קצת. נרגעים ונוסעים. החופשה עוברת בנעימים. הצלחנו לדבוק באופטמיות והרבה תפילות.
בערב שבת הדלקתי נרות לבן איש חי ולרב מרדכי אליהו זצ"ל ( רק שתבינו שאני אשכנזיה בטירווווף. כאילו הכי לא מתאים. אבל וואלה לא יזיק).
עוברים השבוע וחצי. יום חמישי בבוקר. שמה את הקטנה (בת שנה ושמונה) אצל חברה באיזור. אולטראסונד. טכנאית מקסימה. בצער רב מודיעה לי שאין דופק והעובר לא מתפתח כראוי. עברו שבוע וחצי והוא עכשיו 6+1. הדמעות בעיניים. ואז פתאום היא רואה דופק. אני מבסוטה, והיא מעדכנת שזה לא טוב. שאין לו סיכוי. אבל כל עוד יש דופק לא עושים כלום..אז הפנתה לעוד אולטראסונד עוד שבוע.
יוצאת לרכב. מתקשרת לבעלי. בוכה.
נרגעת קצת והולכת להביא את הקטנה. עולים הבייתה. שתינו הולכות לישון. אני מבואסת. קובעת לי תור לתספורת.
זהו. במהלך השבת אנחנו משלימים עם זה שאין דופק. ומחכים..אני מתחילה להלחץ בעיקר מהתהליך שמחכה לי.. חוסר ידיעה.
בינתיים אני מחליטה לספר לאמא שלי. מוצש שולחת לאמא הודעה... ואז אנחנו מדברות.
אמא מנסה לעזור למצוא רופא נשים שיקבל אותי השבוע (כי שלי עדיין בחופש....)
רביעי בערב. יש תור . הקטנה אצל ההורים שלי (שבאופן הזוי כל האחים החליטו להגיע באותו ערב אליהם....)
מבשר סופית שאין דופק. ושזהו. אבל.. לא רוצה להפנות לשום דבר ואומר שאלך לרופאה שלי (שחוזרת שבוע הבא) ונחליט איתה מה עושים.
"אין שמחה כהתרת הספקות"? אז אומנם הייתי שמחה להתרה אחרת. אבל עדיין איזה שהוא נחת יורד עליי. השלמה.
יום שישי. שעת צהריים. אחותי הגדולה המהממת והרווקה מגיעה לשבת. כבר עידכנתי אותה ביום רביעי .. היא באה סתם. בסוף היה נס.
אני נכנסת לשירותים. וורוד בניגוב. אוקיי. מה עכשיו?
מתקשרים למוקד מכבי. מדברים עם אחות. היא מסבירה שאם הדימום גובר (מתמלא פד) צריך לסוע למיון. או כאבים בבטן. מתלבטים כי בכל זאת שבת. והשאלה אם זאת הגדרה של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש. פתאום נזכרת בחברה טובה מפעם שהיא אחות. ותקופה מסוימת הייתה במחלקת נשים. אנחנו מתכתבות. היא מגדירה לי אם הדימום הוא יותר ממחזור או כאבים חזקים מאוד או חום. אוקיי. אני נרגעת. מסיימים הכנות לשבת ובינתיים אין עוד שום ורוד. אני בטוחה שדיימנתי. אבל לא.
בלילה לפני השבת יש קצת אדום. אוקיי. לא דיימנתי. אבל זה קצת ואנחנו עדיין לא אסורים. מזל.
ישנים טוב ב"ה (הקטנה עשתה עם כולנו חסד).
שבת בבוקר , בעלי תפילה, אני מספרת לאחותי שיש דימום ומסבירה לה מה התנאים שצריך לסוע בשבת. להכין אותה נפשית.
ארוחת שבת כיפית ונחמדה. מברכים.
ואז אני הולכת לשירותים. גוש דם גדול. אוקיי.. מתלבטים האם זה יותר ממחזור או לא?
מחכים . עוד גוש. ועוד. ועדיין מתלבטים. אני רוצה שבעלי ילך לרב שייתן את ה"אישור" שלו שנסע. בעלי מתארגן ואז עוד גוש ועוד גוש. וכבר אין התלבטות. נוסעים.
מהר מתאגנים על שקית עם קצת אוכל, כסף, ת"ז, פלאפון.
בעלי מתקשר לתחנת מוניות מבקש מונית של נהג לא יהודי. שולחים. עוד 10 דקות .
הנחיות זריזות לאחותי לשמור על הקטנה (כבר אמרתי שנס שהיא הייתה?...אנחנו עברנו דירה. לא מכירים עדיין כל כך. לא יודעת מה היינו עושים אם היא לא הייתה!!!)
ויורדים. אני נכנסת למונית ומתחילה לבכות. על שבת. על זה שאני צריכה לחלל אותה. נוסעים ברחובות היפים והנקיים של שבת ואני באוטו. מדממת ובוכה. בעלי המקסים מנסה להרגיע ולהסביר שבעצם עוד לא חיללתי שבת. צוחקים ונרגעים קצת.
השעה 15:00 מגיעים למיון. שירותים קודם כל. מדממת. מחליפה פד שהתמלא בטירוף.
האחיות מקסימות. מרגיעות ומנחמות. הדימום מתגבר ושמלת השבת היפה מלוכלכת בדם (שירד בכביסה חסדי ה'). נכנסת לרופאה שמחליטה שמבצעים את הגרידה בדחיפות (ולא מחכים לצום כמו שבדרך כלל עושים, ולא מחכים לצאת שבת כמו שביקשנו אם לא דחוף). בדיקות דם זריז. המוגלבין 12 ב"ה. עולים לחדר הכנה לניתוח. אנחנו שם לבד. שבת. שקט. נעים. מחליטים לעשות הרדמה בספיינל (כמו אפידורל) ומכניסים לחדר ניתוח. בעלי בחוץ.
עושים את ההרדמה, אני נלחצת קצת ורואה שחור.. מוסיפים עוד טשטוש ואני נרדמת. מתעוררת אחרי כמה דקות כשהרופאה מספרת לי שנגמר והכל בסדר והיא הולכת לעדכן את בעלי. השעה 17:30. חדר התאוששות. מתאוששת.
אחרי שעה מועברת למחלקה. בעלי מצטרף. הרגליים מתחילות להתעורר. איזה שהיא שלווה פרוסה עליי. שבת בכל זאת.
יוצאת שבת. בעלי בערבית. אני מתקשרת לאחותי ומעדכנת בהכל. היא מספרת שהקטנה הייתה מהממת. חסדי ה'.
זהו. ב21:00 אני כבר משחוררת. מרגישה טוב. קצת כאבי בטן אבל באמת שהכל בסדר. מתחילים לעדכן את מי שצריך (ההורים שלי, הבוסית). מגיעים הבייתה ונחים. קיבלתי שלושה ימי מחלה שנוצלו עד תום. ביום הראשון כאבים בגב מההרדמה אבל זה עבר. המצב רוח בסדר גמור . לא עצובה כמו שכולם מצפים. אולי קצת לא מאפשרת לעצמי להיות .
עכשיו, חמישה ימים אחרי. כבר הלכתי אתמול לעבודה וחזרתי גמורה ברמות.
ופתאום אולי השגרה מנחיתה עליה את ההבנה שבאמת ההריון הזה נגמר. ואיזה שהיא עצבות יושבת בבטן. מנסה לקבל את זה. קצת קשה. אולי גם לכן כותבת. תמיד זה טוב לכתוב.
ועכשיו נמשיך להתפלל שנזכה לזרע של קיימא. אמרו לי השבוע שהילדים שנולדים אחרי הם הכי מתוקים.
תודה למי שקראה.
ואיך אומרים, בשמחות!
באמת... רק חיבוקים ועידודים וחיזוקים והמון הבנהההההההההה
מה יש לשפוט אותך? שקשה לך? באמת קשה! הסיטואציה שאת נמצאת בה קשה
ילד בחינוך מיוחד זה קשה, תינוק קטן שתלוי בך זה קשה, ילדים צפופים זה קשה
כל זה לא סותר את זה שהם מתנות מדהימות, וזה שקשה לך לא סותר את זה שאת אמא מדהימה!
ברור שקשה.
אז קודם כל את הכי נורמלית שיש, ואת אמא מדהימה מכל ההודעות שלך זה ברור כשמש בצהרי אוגוסט כמה שאת אמא מהממת משקיענית נותנת את כל הנשמה, דואגת שלילדים שלה יהיה רק טוב. באמת! את מיוחדת מאד!
אז קשה לך, כן זה נורמלי. יש תקופות כאלו שלא מצליחים לנשום, ואת חולה, ולא ישנה... מה יש לומר?
דבר ראשון מציעה אם יש אפשרות שמישהי תבוא לשעתיים לשמור לך על הקטן בבוקר שתשני
אולי אפילו שבעלך יקח יום חופש, ותתחלקו. חלק הוא ישמור ותשני וחלק את תשמרי והוא ישן. נשמע ששנכים הרוסים כבר. אז שווה לקחת יום חופש לפעמים לאפס את המערכת.
בנוגע לבכי בלילה, אולי כדאי לראות רופא? אולי יש נוזלים באוזניים ואפשר לתת משהו להקלה?
ויש ילדים בכיינים... מעצבן אבל יש
תנסי כמה שיותר לשבת איתו, בסדר שיהיה בידיים אבל לפחות תשבי ובינתיים תדברי עם האחים שלו ותדאגי לצרכים שלהם
בכלל כדאי ללמוד לעשות יותר דברים בישיבה ולגרום לילדים לבוא אלינו ולא לרדוף אחריהם. אמא עכשיו יושבת בספה כל מי שרוצה משהו יבוא לפה, תבואו תדברו , תבואו תראו לי ציורים, תבואו אני אעזור לכם עם השיעוריםץ יותר תפעילי אותם שיבואו אלייך
ובימים כאלו של קושי ועייפות וחולי, מותר גם לשים סרט ולקבל קצת שקט. זה בסדר. לא ימות העולם
ומותר אולי ממתק שיעסיק אותם ויתן לך לנשום
חיבוק גדול גדול גדול!
אני בטוחה ששאלו את זה מלא פעמים אבל לא מצאתי...
אז ככה-
בע"ה אני חוזרת לעבודה אחרי החגים.
בעיקרון יש לי הרבה מאוד חלב ב"ה, ברמה שזה מלא פעמים משפריץ על התינוקת המתוקה תוך כדי הנקה, ולפעמים היא משתעלת מרוב שזה הרבה.
מאז שהפסקתי לשאוב ואני רק מניקה הכמות ירדה קצת, אבל עכשיו מתחילה הבעיה שאני צריכה חלב שאוב שיהיה למעון...
אז איך שואבים חלב בלי שזה יגביר את כמות החלב?
יועצת ההנקה לפני חודש בערך אמרה לי לא לשאוב כדי לא להגביר את החלב... אבל מה אני אעשה שאני צריכה להתחיל לשאוב שיהיה לה למעון?
אשמח לתובנות..
יש ילדים רזים וקטנטנים ובריאים לגמרי.מיואשת******רמת השומן בחלב בקושי מושפעת ממה שאוכלים (רכיבים אחרים בחלב כן מושפעים).
השומן מושפע בעיקר מגיל התינוק, ממזג האוויר (בחורף שומני יותר), וממשך ההנקה/שאיבה (בדקות הראשונות עשיר יותר בנוזלים וסוכרים, ומדקה לדקה רמת השומן עולה, כל עוד נשארים באותו צד).
מידע מעמיק, מפורט, מקצועי לעילא, תוכלי למצוא במאמרים באתר הזה: בדיקות חלב אם לבריאות האם והתינוק – מיימילק - חלב אם
ולפני כמה שנים קראתי פוסט נחמד מאוד, שלצערי חסום לי כרגע (שלא בצדק!) אבל אולי לך יהיה נגיש. נסי לעשות חיפוש על "עדי יותם" "קפה על חלב" "צבע החלב" (אני לא בטוחה שזה היה השם... זה היה מזמן).
