פורום הריון ולידה (עמוד 402)

מחוברת לעירוי כל הזמן לנוזלים ולזופרן.

אין לדעתי איך להרגיש טוב. פשוט לחכות שהסיוט יעבור...

כל היום גם טלפונים מהעבודה מתי אני חוזרת

כי דפקתי ילדים בכיתה בלי סייעת .. סליחה שלא תכננתי להבריז לכם

אני גם ככה במצב בריאותי ונפשי על הפנים

אני לא צריכה שיוסיפו לי עוד ויעשו לי רע 😭

חיבוק!

זה בסוף עובר...

להסתכל רק על אותו יום ולשרוד..

לא לחשוב על המחר או מה יהיה ..

ככה עבר לי ממש מהר ההיריונות. השליש הראשון  הבלתי נסבל ... וסבלתי כל כך.. לא הפסקתי להקיא. חייתי בין המיטה לשירותים וחוזר חלילה.....

מחודש רביעי חמישי התחיל להשתפר.

וזה היה נורא אבל נסבל. והתרגלתי...

אבל זה עבר בסוף. ומי זוכר את זה היום?

וזה עבר כי השיטה של להסתכל רק על אותו יום עזרה לי מאוד..

מצליצה מאוד

בהצלחה יקרות

צריך להיבדק בכל מקרה...

לא יודעת אם הרגע... אבל מחר תלכי

עדיין יש לך הפרשות כאלה?

תלכי להיבדק, לראות שהכל בסדר ויש דופק...

בעזרת ה' זה כלום.

אמרו לי שהיא תתחיל ב13:30 אז להמתין

ב 14:00 אני מחייגת לבדוק והופ היא לא מוכנה לקבל אותי כי עמוס והיא לא תתן הפניה למיון.

האחות התחילה להסביר לי על הפלות

בטלפון שאני בוכה! לבד עם ילדה!

נמאס לי מהחוסר אנושיות של אנשים נמאס לי! 

עוד לא בדקו אותך בכלל..

מה הקטע להלחיץ???

אמור להיות מרכז בריאות לאישה לכל קופה. ושם צריכים לקבל אותך במצב כזה.

לא צריך מיון

הייתי במיון וקבלתי אנטי די

בלילה חזר שוב.. כל ניגוב בשירותים הוא ורדרד

כמו התחלה של מחזור

לא ברור אם זה מהשתן או ממשהו אחר 😔 אוף מתסכלת 

שלחה אותי לבדיקת פאפ לא ברור מאיפה הדימום 

הן לא נראו כאלה מודאגות אומרת שזה יכול לקרותאבל אני חייבת בדיקה פאפ 

זה משמח! תנסי לא לקחת ללב את כל הדאגות של מה יהיה אם חלילה... רופאים צריכים לשלול סיכונים

ואת צריכה לשמור על עצמך! לא להיכנס לסרט מכל בדיקה ולא לחיות כל חשש כאילו הוא מציאות

לקחתי משהו נגד צרבות כל 8 שעות וגם התרופה לבחילות שבדיוק הורדתי לפעם ביום לקחתי פעמיים ל3 ימים, זה עזר לי

וגם למדתי בצורה קשה את השיעור איך מה ומתי לאכול…..

מביאים הרבה בגדי החלפה

הוא יודע מה לעשות אז זה לא העניין

קשה לו השינוי וזו הדרך התמודדות שלו

יכול להיות שהוא מרגיש שאין לו שליטה על כלום כי יש המון אי וודאות עם הכניסה לגן חדש אז זו השליטה שלו

רגרסיה זה טבעי.

תשתדלי לא להתייחס מדי אלא יותר בענייניות..

אצלי לפעמים יש לה פתאום ימים שמפספסת בהם וששאלתי את הגננת אם מבקשת בגן ללכת היא אמרההלי שהם עושים בגיל הזה הליכות ישומות מרוכזות לשרותים ככה זה מעודד את כולם לעשות כי רואים גם שהחברים נכנסים..

היום הוא עשה בגן גדולים בתחתונים הרגשתי ממש לא נעים מהצוות כשראיתי את השקית עם הבגדים המלוכלכים בתיק שלו... (הן לא אמרו לי כלום, אבל שמעתי את הגננת נאנחת לחברה שלה שהיא הספיקה לשכוח איך זה התחלה של גן שלוש ודי הייתי בטוחה שזה קשור לשקית המלוכלכת בתיק של הילדון לידי...) 

היי שולה, ראיתי שאתמול בנימין פספס קקי. תודה ששמתם את המכנסיים בשקית.

שמתי בתיק שלו עוד שני סטים סטים של בגדי החלפה, ושני חיתולים אם נראה לך שיש צורך.

תודה שאתן דואגות לו!

מה פתאום קשור אליו?

זה אולי עוד פסיק קטן.

חברה שלי שגננת של גיל 3 כל הזמן אומרת שמקבלים אותם תינוקות שלא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם בכלל, ולוקח להם זמן להתאפס על עצמם וההתחלה קשה ומתישה.. פשוט כי זה חבורת תינוקות שצריך להפוך לילדים....

תהיי גם בטוחה שהוא לא היחיד שמפספס בגן..

הוא ממש ילד מבין ובוגר

בינתיים לא דיברתי איתה בכלל, מקווה שבאמת מזכירים ממילא לכולם ללכת לשירותים או שבעצמן הן ישימו לב שלא היה לו יום בלי פספוס וישלחו אותו יותר לשירותים. 

את ראית כמה בכי יש בגן 3 בתחילת השנה?

את יודעת מה זה ללמד את כולם כללים, במפגש יושבים, לא הולכים למשחקים...

לעזור לכולם לפתוח תיקים לפתוח קופסאות, לשטוף ידיים... והם עייפים רוצים את אבא ואמא, ולא מבינים כלום... הקקי שלו זה כלום. חוצמיזה שהגננת לא מחליפה אלא הסייעת, אז מן הסתם זה לא מה שהתיש אותה... 

ילד שהיה גמול היטב מספר חודשים, די ברור שזה יושב על מקום רגשי.

יכול להיות שהוא מחפש אותך, ויכול להיות שקשה לו לשלוט כשהוא במצב רגשי של שינויים.

תסבירי לו שאת סומכת עליו שיסתדר והוא ילד גדול.

שיחליף בגדים כשהם רטובים.

אם מפספס קקי להכניס למקלחת זריזה.

כדאי מאוד להתייחס למצב הרגשי. כדאי לעשות כמה שפחות עניין מהפספוס עצמו.

לא יודעת אם הייתי משתפת את הגננת, זו תגובה כ"כ נורמלית, ומצד שני לא אוהבת לשתף אנשי חינוך בחסרונות של הילד בשלב ההתרשמות הכ"כ התחלתי.

את יכולה לומר לילד האם קשה לך השינוי? אתה מתרגש? אפשר לספר סיפור על ילד שהתחיל גם חדש ומתוך הסיפור להבין עם מה מזדהה.

בבית לתת לו כמה שיותר מהמוכר והידוע. זה לא הזמן לנסות מאכלים חדשים, בגדים חדשים או שינויים במיקום הרהיטים וכו.

לדבר ולשחרר רגשות מאוד מאוד עוזר.

כדאי אירי שהוא מדבר או מאשר את התחושות שלו, להקנות כלים מה אפשר לעשות ואיך לפרוק את המתח.

למשל לעשות פעילות ספורטיבית בבית זה משחרר.

ללמד כיווץ והרפיה.

ללמד ולתרגל נשימות, אפשר ע"י ניפוח בלונים.

אפשר לשיר שירים מוכרים שאוהב.

הרבה חום ואהבה וכמה שפחות עניין מהפספוס עצמו, וזה יעבור 🤗

להתייחס באופן מאוד ענייני לפספוסים. לא לעשות מזה עסק בכלל. הוא אחראי על זה ואם אפשר אז על כמה שיותר אחריות בלנקות את עצמו ולהחליף לו בגדים. לא כעונש אלא כתוצאה טבעית.

מצד שני הרבה יחס חום והכלה בלי קשר לעניין הפספוסים.

בעז"ה זה יעבור!

התלבטתי אם לתייג אותך, כיף שענית!

ואם כבר התחלנו מבצע שלשום, אז להיות עקביים ולהמשיך עד הסוף, נכון?

ולקחת יזום לשירותים? בבית אני ממש הכרחתי אותו לעשות, לא ויתרתי לו כשאמר שאין לו ובסוף אכן עשה בשירותים ואז לא פספס בבית היום, בגן מאמינה שיש זמנים שמזכירים שירותים אבל אף אחת לא תשכנע אותו להתאמץ עוד קצת...

וגם, לא מראה שום קושי אחר בהסתגלות, הולך לגן שמח, חוזר שמח, נפרד בקלות, לא נראה משהו רגשי מורכב מדי. (חוץ מזה שבלילה הוא התעורר ולא הסכים שאחזור למיטה שלי "אני רוצה להיות לידך" וגם הוא שאל היום מתי יגמר גן שלוש? ומתי נגמר גן שנתיים?)

לא לשים פוקוס על עניין הפספוסים/הצלחות בכלל.

כבר הבטחת פרס, אז שיקבל אבל בגלל דברים אחרים.

למשל אמר משהו טוב או סיפר מה למד בגן. משהו קליל כיף מדרבן ופרס.

ולאט לאט יורדת מהפרס.

מעולה שהוא הולך שמח והוא רגוע,

עדיין יכול להיות שהוא מבולבל.

לנתב כך שבמקום לנהל את השיחות האלו בלילה, לנסות לאוורר אותם במהלך היום.

אפשר ע"י משחק, תאטרון בובות, שיח בין שני בובות וכו.

לא ללחוץ עליו ללכת להתפנות, לא בבית ולא בגן.

הוא לומד את עצמו מחדש, לא כדאי להציב אותו מול חוסר הצלחה שלו.

תחשבי למה הוא כ"כ מתנגד, למה הוא אמר שאין לו?

הוא בטוח שהוא לא מפספס, בתפיסה שלו הוא לא מפספס. וזה מקסים. לא הייתי שוברת לו את התדמית.

שימשיך להאמין בעצמו, ועם הזמן כשירגיש שהוא רטוב, ימצא לזה פתרון. ככה ילמד בעצמו מחדש איך מזהים כשצריכים לשירותים.

אני חושבת שההתעסקות בנושא עלולה להחמיר את המצב ואילו לשחרר יגרום לו בתוך כמה ימים בודדים לחזור לעצמו,

אבל את אמא שלו ואת מרגישה אותו הכי טוב.

תחשבי עליו ותראי אם נראה לך מתאים לו ומה יעבוד.

כאילו לתת לו מדבקה כשהוא הולך לשירותים אבל גם כשהוא אוסף יפה את המשחקים, מוותר לאחים שלו, וכו'.

הקטע שאין לי סבלנות לפספוסים, אני גם אחרי יום מתיש בעבודה, הוא עם כל הרצון הטוב לא יכול לנקות בעצמו הכל, מקסימום למרוח קצת עם סמרטוט, להוריד את הבגדים הרטובים, לקחת יבשים מהארון ולהכניס את שתי הרגליים באותו חור של התחתונים. וכשזה שלוש פעמים ביום אז זה מתיש ומעצבן, וכשזה שש פעמים בשבת אחת אז זה לגמרי גומר את הסבלנות של אמא, לכן אני לוקחת אותו יזום, וזה באמת עזר, אתמול הוא לא פספס בבית.

אז בכנות, הייתי רוצה להתייחס לגמרי בענייניות לפספוס אבל מהשני והלאה אני לא מצליחה, זה מכעיס אותי.

אם כן אולי להיעזר בהם.

אם לא, כדאי לדבר ולשתף.

הכי חשוב שיהיה בשיח פורה ולא בעצבים.

לא להכריח.

לומר אני מבינה שאתה לא מרגיש שצריך, לפעמים לא מרגישים שצריך גם כשצריכים, זה יכול להיות בגלל שקש להפסיק משהו מעניין וזה יכול להיות בגלל שיש משהו חדש.

אצה יודע פעם התחלתי עבודה חדשה והרגשתי כמו פרפרים בבטן ובהתחלה לא הלכתי לשירותים ואז כשהלכתי הפרפרים קצת נרגעו.

לא לדבר על הפספוסים, לדבר עם ההתרוקנות. על ההתחלה. על הבלבול.

אפשר לומר שגם לך זה חדש תחילת שנה ואת גם מתרגשת איתו.

אפשר את המדבקה לכוון כשהוא עושה משהו לפי התוכנית. למשל יושב לאכול, שותה, הולך לשירותים, מתלבש וכו.

אפשר לעשות לוח ציורים וכל פעם שהוא עושה משהו הוא נותן לעצמו מדבקה.

ככה התפנות בשירותים נהיית חלק מתהליך שלם של דברים שעושים, ולא באה לעודד דווקא לא לפספס.

אפשר לקרוא זה "חיים בריא"

אוכלים ירק- מדבקה

שותים מים- מדבקה

הולכים לשירותים-מדבקה

הולכים לישון- בבוקר שמים מדבקה.

עושים פעילות ספורט- מתיחות או משהו- מדבקה.

אפשר לתת לו לשים לבד מדבקות.

לעודד אותו: אני רואה שאתה דואג לבריאות שלך, כל הכבוד!

אפשר לעשות מבצע משפחתי, לוח לאמא, לוח לאבא ולוח לילדון.

ככה זה עוד יותר מנתק מהאי-הצלחה שלו,

את לא פספסת ובכל זאת מקבלת מדבקות, נכון?

אז גם הוא.

פשוט עושים משחק דואגים לבריאות.

אם הוא נהנה מהמשחק את יכולה גם לבקש ממנו לשים לך מדבקה.

למשל לומר לו, מתוקי תראה אני שותה כוס מים, תוכל בבקשה לשים לי מדבקה?

מתוקי, הלכתי לשירותים עכשיו, תוכל לשים לי מדבקה?

לא משנה מה עשית בשירותים ואם זה יצא באסלה או מסביב, המדבקה זה על ההשתדלות, לא על אם יצא או לא ואיפה. לנתק את מדידת ההצלחה.

לאט לאט הוא ישחרר את הלחץ סביב השירותים דווקא, ואז כשילך הוא גם יתפנה. כמו שהוא כבר יודע פיזית לעשות.

מבינה ממש את הקושי שזה גורם. לא מתעלמת מזה,

פשוט מהניסיון שלי, תגובות שנובעות מקושי של ההורה מחמירות את המצב. ואז עוד יותר קשה גם להורה וגם לילד.

לכן עדיף עכשיו לעשות את הסוויצ ולהבין שזה טבעי ונורמלי ויעבור עוד כמה ימים עם הרבה סבלנות,

מאשר להגיב מחוסר סבלנות עכשיו ואז למשוך את הקושי הרבה יותר ועוד להרגיש באסה על ההתנהלות.

לכן אולי קודם כל,

לאוורר אצלך את התחושה.

בשבת את לא יכולה לקבל עזרה בניקיון?

בסוף יום?

איך אפשר להקל עלייך את המעבר מהעבודה לבית?

אולי יש דברים אחרים להוריד ממך לימים הקרובים?

עם הסבלנות והפירוט שלה בהודעות.

אוהבת בגדול את הגישה ומאוד נהנית לקרוא אותך כל פעם.

אולי אני לא מספיק מבינה את התהליך הכולל, אז בבקשה לקחת את דברי בעירבון הרבה יותר מוגבל, ועדיין חולקת כאן, בעיני בבית כן להתעקש שיתרוקן בשירותים. אם זה יעזור לשפיות שלך, אם זה יפנה אותך לעשות את כל המסביב בסבלנות והתאמה למצב, לי פשוט שכן להתעקש ולא לסבול כולם בשביל התהליך. בעיני אנחנו נולדים כחלק ממעגלים חברתיים, וההתחשבות בהם היא גם חלק משמעותי בהתפתחות. נכון שהופיע קושי רגשי, ובודאי להתייחס ולהכיל ולהבין שבאמת קשה לו למרות שנראה שהוא מתברג היטב במסגרת החדשה. אבל מותר לך להתחשב בעצמך כאן וזה לתפיסתי הבלתי מקצועית לא יהיה לרעתו, זה חלק מהמכלול שהוא יכול (גם בלי תמלול והתייחסות כלשהי) ללמוד לקחת בחשבון.

כן לשים לב מה אומרים לו, לא להתייחס לפיספוסים, כן למה שצריך עכשיו- כבר הרבה זמן לא היית בשירותים, בדרך כלל גם אם אנחנו עדיין לא מרגישים שזה דחוף אם נשב רגע או שניים- יצא. וזהו, לא להזכיר כי עלול לפספס או משהו כזה, אבל לא לתת לו להתחמק. זו דעתי, אבל עשי כחוכמתך ואם את מתלבטת אז מציעה לקחת את כל מה שאמאשוני אמרה ולהתעלם משלי. אם ברור לך שיותר מתאים לך להתעקש, אז זו הנטיה שלי. בכל מקרה בהצלחה💜

בסופו של דבר שתינו מסכימות לא לעשות עניין מהפספוס עצמו.

איך לגרום להתרוקנות הגיוני שיש דרך קצרה וארוכה ובסיטואציות מסויימות ולאנשים שונים יתאימו פתרונות שונים,

וגם כתבתי במפורש שתשמע, תחשוב ותבדוק אם מתאים לה לקחת.

אז מעולה לשמוע צדדים נוספים.

ואת כותבת מהמם שתדעי ואין פה שום תחרות, רק הפריה הדדית, גם כשמגיעים בסוף להסכמה וגם כשלא, עצם הדיון כשהוא מתנהל בכבוד מסייע לחשיבה על היבטים שונים אז טוב שכתבת.

לא לקחת יזום

לתת לו את מלוא האחריות, להזכיר לו שעושים/מנסים לפני שיוצאים מהבית כמו שכל בני הבית עושים כך, גם את...

הרבה חום ואהבה.

אגב, לא הייתי קוראת לזה רגרסיה בכלל, זה לגמרי הבעה שלו לצורך רגשי בצורה שהוא מרגיש שיראו אותו. כלומר עשיית הצרכים לא בשירותים, לא נובעת מחוסר יכולת באיפוק וכד'...

בקיצור מתחברת ממש ממש למה שכתבה אמשוני... 

קודם לנסות לדבר עם הילד. לפעמים ילד בעיקר קטן לא ידע להסביר את ההתנהגות,

אבל הרבה פעמים גם בגיל הזה הם יכולים להפתיע..

הכי חשוב זה לנסות לתקשר איתו.

להגיד לו אני רואה שאתה כבר לא עושה בשירותים, למה?

אתה לא רוצה יותר לעשות בשירותים? למה אתה אומר שאתה רוצה לפספס?

תנסי ככה לדבר ולשאול ולהקשיב בנפש חפצה.

משיחה כזאת אפשר יהיה גם לנסות להבין אם הוא מרגיש צורך בפרסים וזה יכול לעזור לי ולעודד אותו, או שזה לא העניין.

אם זה לא יתן לך כיוון, אז כנראה שבאמת זו נקודה רגשית.

לא פעם דברים כאלה קורים כשילד בתהליך הנסירה שלו בצורך בעצמאות מול טיפול של ההורים, מרגיש פתאום איזשהו חוסר בטחון. יכול להיות מאד שהגן החדש הציף בו פתאום מקום כזה, והוא צריך להרגיש שאתם עדיין איתו,

ואתם מטפלים בו ודואגים לו.

משהו שתמיד צריך ותמיד טוב, אבל כשיש התנהגויות שיש להן רקע רגשי שקשור

לקשר עם ההורים תמיד כדאי להגביר, זה לדאוג לתת לו מקום, חום, אהבה, בטחון.

יותר שיח, חיבוקים, לתת לו מקום, לייקר את הדברים הטובים שעושה וכו'.

בהצלחה רבה

אני מפחדת שאני לא עושה את השיחות האלה טוב או שזה לא תואם גיל, לפני הגן גם הגננת שלחה לנו כזה לדבר איתו על התחושות שלו ונראה לי השיחה הזאת רק יותר גרמה לו לחשוש מהגן החדש כשהוא בכלל לא התייחס לזה לפני זה.

תקשורת ובטח תקשורת מסוג כזה זה דבר ממש חשוב בין הורים לילדים.

הרבה פעמים נראה לנו שאם לא נעסוק ולא ניגע בתחושות הם יעלמו או פשוט לא יהיו, אבל בסופו של דבר תחושות לא נוצרות מהדיבורים, אם הן קיימות הן קיימות  ואז הן גם לא יעלמו אם לא נדבר על זה (הן פשוט יופיעו בדרך אחרת... בבכי, בדכדוך, בכל מיני התנהגויות, בכעס, בעצב, בדכדוך וכו).

ואם זה לא קיים זה פשוט יעבור בקלילות ממש כמו אצלנו כמבוגרים..

לפעמים צריך קצת להתנסות כדי לדייק, אבל תזכרי תמיד שאת האמא הכי מדוייקת שלו, ואת יכולה לתת לו את המענה הכי נכון עבורו

אצלי זה קורה (פספוס לא אבל התאפקות כל היום ובכי כשמציעים לו ללכת בגן) ואין פספוסים כבר כשנה. מתעלמת כי רואה שהדיבורים על זה גורמים לאנטי 

עוקבת

אם הוא היה מפספס בגן או לא הולך לשירותים בגן הייתי מבינה אבל אם גם בבית הוא רק מפספס זה נראה לי יותר חריג, לא?

אז בבית הוא מרגיש בנוח ''להרשות לעצמו'' ,סוג של פריקה כזו... לדעתי

בבית ברור שהוא יחזור לעצמו

בגן חוששת שזה עלול להיות קיבעון, מקום חדש, אין חויה אחרת משם

מקווה ממש שזה יעודד אותך

להיפך, זה התהליך הטבעי.

בגן הוא צריך להיות יותר אסוף ומאופק.

בבית הוא פורק את המתח.

איפה את מרגישה יותר בנוח לשחרר?

בעבודה בשבוע הראשון שלך שם, או כשאת מגיעה הביתה?

זה סופר הגיוני שזה קורה בבית ועדיף ככה.

בגן את לא יכולה לשלוט על התגובות שהוא יקבל.

בבית את יכולה לנהל את ההתמודדות כפי את מאמינה בה.

ואולי הוא לא מרגיש בטוח ללכת לשירותים בגן, כי במקרה של הפותחת הוא מפספס בעיקר בבית.

חוץ משיחה של לשאול למה הוא לא רוצה להתפנות בגן, ואם הוא לא יודע אפשר לתת לו כיוונים, שהוא לא מכיר מספיק, שהוא חושש שיקרה משהו, שהוא מתבייש וכו

הייתי מנסה גם לקחת אותו בעצמי לשירותים בגן ולראות אם ואיך הוא מגיב כזה יחד איתך, כי נראה שפשוט משהו בללכת לשירותים שם מפחיד אותו (בדרך כלל הימנעות ממשהו בחיים מצביעה על פחד, לפעמים מודע יותר והרבה פעמים מודע פחות...)

זה הימים הראשונים של הגן הגיוני שיש דברים שאולי נראים מפחידים לאטלאט תתרגלי לגן ואת תאהבי את כל המקומות שיש בו פינת ספריה

פינת בובות

פינת בית

פינת מפגש

פינת אוכל

והשירותים הלימודים

בהתחלה אנחנו לפעמים חוששים אבל לאט לאט אנחנו רואים שיש הרבה דברים שחששנו מהם ןאז גילינו שהם נעימים ומשמחים.

ואם את מרגישה שלא לעושת מזה עניין עדיף

אז גם אפשר ללכת איתה לשירותים בתואנה אחרת

להגיד דלה שאת בגן

וואי יש לי רגע שירותים אני נכנסת שנייה טוב

תחכי לי כאן או תבואי איתי

להנות בקול מהמתקנים המיוחדים בשירותים

להאהיב אותם עליה..

ולצאת

זה הגיוני שיקח זמן עד שתרצה ללכת, שתרגי שבנוח כדי להשתחרר

אבל אם היא בוכה כשמדברים על זה  

זה כן מדליק נורה אדומה...

לחשוב איך היא תגיע למצב שתרגיש שאתכם היא יכולה לדבר ולפתוח והיא 'לא בסדר' אם היא לא רוצה או יכולה..

או לנסות להבין אם קרה לה חוויה לא טובה שם ולכן היא בוכה...

לנסות להבין מה מקור הבכי..

כי אפשר להינעל שלא רוצים

אבל לבכות זה מחשיד אולי...

בכל מקרה בהצלחה גדולה!!!

ולא להיבהל מהאתגרים!

מכל דבר כזה בסוף צומחים וגדלים!!

הטלפון לא מפסיק לחפור

וגם כל אחת שאני מתקשרת אליה עונה לי "ילדת???"

אסור לי להתקשר אם לא ילדתי?

כשהייתי בסוף הריון.

אני רק נזכרת בזה ומתעצבנת שוב...

החלטתי שפעם הבאה, לא משנה מה, אני נותנת תאריך שבועיים אחרי.

בייחוד לכמה אנשים ספציפיים

אני תמיד אומרת שבוע וחצי אחרי המשוער

חחח כמה שזה שקט ככה

גם להורים, לחמותי

ואז פשוט אין חפירות ( קצת תמיד יש)

גם בעבודה, כי תמיד המנהלת הייתה אומרת לי איזה שבוע את והנה את יולדת והייתה ממש חופרת .

אז חלאס פשוט משנה תאריך 

מהלימון

תעני להם כן ילדתי ואני מדברת איתך 5 דקות אחרי הלידה

או- את מתפללת עלי כן?

או- רוצה שאתפלל על מיהשו קרוב לך בלידה?

תנסי לראות מה יצא לך טוב מזה...

כי זה באמת יכול לשגע ככה...

אני הייתי אומרת תמיד את התאריך האמתי למשפחה

אבל לאנשים רחוקים הייתי אומרת חודש קדימה

ופעם אחת  היה מצב לא נעים שילדתי בתחילת תשעי וכולם דאגו שילדתי בשמיני חחחח

אמרתי להם שטעיתי בחישוב, מקווה שאכלו את זה

אבל אפשר לקחת את זה יותר בחיוך

כשהייתי מתקשרת לאחרים ישר הייתי אומרת 'לא ילדתי, שלום מה נשמע?'

ואם יש אנשים שבאמת ממש מציקים אפשר גם להסביר להם שזה לא נעים

היתה מישהי שתמיד שאלה אותי 'נו משהו מתקדם? יש צירים? את מרגישה שמשהו קורה?'

זה כבר שיגע אותי. אז הסברתי שכשיהיה רלוונטי וארצה לעדכן היא תדע מזה ובנתיים זה רק מעצבן. 

פשוט עבודת המידות מה שאת עושה  !! !

טעות ש'לא היה ולא נברא' כי היה. למה את מעלימה את התחושות שלך..?

כעסים מודחקים סופם להתפרץ החוצה בצורה לא נעימה שלא תעביר את המסר ותעכיר את היחסים

וטעות מס2 , את לא צריכה לנזוף בו. הוא לא ילד מול אמא שלו, הוא גבר בוגר שהוא אבא למשפחה ובעל לאשתו. 

איך לא טועים..? אומרים מה שהרגשת בצורה כנה ולא נוזפת/ מאשימה כשנשארת עם תינוק צורח שלא יכלת לטפל בו כי הוא הקדים  לצאת 

הציפייה שלך ממש נורמלית בעיניי אגב. 

למה לא להסב את תשומת ליבו לסיטואציה?

לא יודעת אם זה משהו שפתחתם בעבר- ובכל זאת חוזר על עצמו וחכן את בוחרת לשתוק

אבל זה בהחלט משהו שהייתי מדברת עליו ומנסה להבין איך הוא רואה את הדברים

כי בעיני זה הזוי

ולדבר על זה לא אומר בהכרח להתחמם עליו

לי מספיק לכתוב את הכל ולהוציא את זה, זה ממש מרגיע. לפעמים אני שולחת לחברה, ואז מוחקת פשוט כי הוצאתי את הקיטור.

אני כן ממליצה לך לפתוח את זה מולו, אחרי שהוצאת כאן את הכעס האינטואטיבי התגובה אח''כ תהיה יותר מעודנת ופחות מהבטן❤️

מבחינת הכעס שלי עכשיו זה לא היה.

הגיוני שאני אעלה את זה מתישהו, אבל אני רוצה שזה יהיה בנחת ולא בעידנא דריתחא.

גם יותר בריא לזוגיות וגם יתקבל אצלו ביותר הבנה. 

אבל לא כשאת עצבנית ורתוחה

כשאת כבר רגועה

תגידי לו - היה לי קשה בבוקר שעזבת למרות שהתינוק צרח

הייתי שמחה אם היית שם לב במקרים כאלה ומחכה איתו עד שאני אצא

לשמור בבטן זה לא טוב כי אחרי זה בהתפרצות הבאה היא כוללת גם את זה וזה נהיה גרוע

כדאי ללמוד להתבונן בכאב ובקושי ביחס אלי

כלומר את מתבאסת ממש שהוא הלך

כי את מרגישה אולי לא חשובה מספיק, או שהוא לא דואג לך ולכם, או שהכולל חשוב לו על פנייך.

וזה כואב.

תחבקי את עצמך שם, ויהיה לך פחות צורך לנזוף או לצעוק.

כשפועלים ככה, כן כדאי אחרי שתביני מה הרגשת, בזמן רגוע לשתף אותו.

היום היה לי קשה ממש שהלכת, הרגשתי כאילו אני לא חשובה לך וכן הלאה

ואם יש משהו ספציפי שיעזור לך, למשל אני אשמח שתברר לפני שאתה יוצא אם יש משהו שצריך לבית, זה יכול לעזור❤️

לשתות בכמויות גדולות מים.

הכי טוב, לקום בבוקר לשתות מים 2 כוסות גדולות ואז מיץ שזיפים ( מכינים ערב קודם 4 שזיפים מיובשים שמים עם מים רותחים בכוס גדולה, מכסים ושותים בבוקר).

ואז ללכת, אפילו שקשה, רק צעידות בסלון, ולשתות לשתות. לא לאכול כלום, רק לשתות עוד ועוד עד שאת צריכה להתפנות. 

מעכשיו עד כמה חודשים מהלידה

לשתות המון!!!!!!!

אחרי הלידה יש לפעמים טחורים

ולכל זה הפתרון הכי טוב זה מים

בנוסף ירקות..

לי עזר בזמנו

להגביר ירקות ופירות ומים

נשימות בשירותים

וסיבובי אגן

וגם

את את נושמת עמוק עד 10

ואז מחיזקה את הנשימה בפנים עד כמעט 10

הסרעפת שמלאה אוויר דוחפת את הצואה למטה

יוצא יותר בקלות

וגם במקרים קשים למרוח עם כפפה שמן קיק או שמן אחר בפי הטבעת עוזר לה להחליק החוצה..

מערבבת את העצות שלכן... מקווה שמשהו מזה יעזור

כל שניה רצה לשירותים להשתין

זה חופר כבררר

כמה דברים שהייתי עושה ממחר בע"ה

א. מנסה אולי לא לשהות לידו, אלא ישר כשמגיעים לגן אז להפרד לשלום עם נשיקה חיבוק, ולהשתדל לא להעביר לו שאת חוששת שיבכה או שאת לא שלמה עם זה

ב. אולי אני מגזימה, אבל בשביל השקט הנפשי הייתי שמה מקליט, כדי לדעת שהבכי זה רק מתוך געגוע ורצון לאמא, ושבאמת האוירה טובה בגן ולא עוינת

אין מספיק צוות.

תמונה רגילה של גן עירייה בישראל 🥺😰

אין מצב לתת נשיקה וחיבוק וללכת, הוא צורח ובוכה.

כי זה באמת קשה. חוויתי את זה עם הגדולה ובהתחלה נשארתי איתה עד שכבר בצוות אמרו לי שזה רק מקשה עליה , אז באמת נפרדתי לשלום קצר והם החזיקו אותה , והם התקשרו אחרי 5 דקות לעדכן שהיא נרגעה.

אחרי זה כבר עברנו שלב, בגיל 3, שהיא נכנסת לגן לבד ואני מנופפת לה לשלום מהשער..

כי גם בגן עירייה היה אותו סיפור בהתחלה

אני בטוחה שפשוט הראתי לה את החולשה שלי, לי בעצמי היה קשה לשחרר והיא הרגישה את זה כנראה והגיבה בהתאם..

עד שאני בעצמי שיחררתי

יש אולי בובה שהוא אוהב שיוכל להחזיק איתו בגן במהלך היום ולחשוב על הבית? אולי כרית קטנה (כזו של מחזיק מפתחות) שמודפסת עליה תמונה משפחתית שתהיה איתו בגן?

תדברו אחר הצהריים איך הולך, מה יכול לעזור לו..

גם אצלנו קשה אבל בצהריים אומר שהיה כיף בסוף.

ומצד שני יש ילדים שנראה שבוכים יום שלם. באמת מעברים זה לא קל...

ואם הוא מדבר טוב תנסי להבין אחהצ, לא בבוקר שהוא בלחץ, מה טוב בגן ומה לא טוב. איך הגננות, איך הילדים. נגיד אצלי שאלתי שם שם וראיתי שלגננת וסייעת אחת התחבר וסייעת אחת לא אוהב. או שיש ילדים שכן וילדים שלא, אז נגיד בחיים לא אשאיר אותו בבוקר אצל הסייעת שלא אוהב או ילדים שלא התחבר אליהם.

וגם, אם יש לך את האפשרות, זכותך לעשות לו ימים קצרים עדיין. זה לא כלא..

ובסופו של דבר תדעי שההסתגלות הקשה היא נורמלית ובריאה, ונורמלי שזה רק מחמיר כי פתאום נוחתת ההבנה לילד שזה מה שהולך להיות כל יום עכשיו. אףוזה בסדר ויעבור.

וגם כאב הלב והקושי להשאיר ככה הוא מובן, ותני לעצמך. זה קשה ❤

אני לא רוצה ללכת לגן, אני רוצה להישאר בבית עם אמא.

שאני לא שוכחת להביא לו את הבובה האהובה, ודואגת שהוא ילך עם הסייעת שהוא אוהב לקרוא ספר מפינת הספרים אני רואה שיותר קל לו.

ויש ימים קשים. ככה זה. אבל הם יודעים בסוף שטוב להם, פשוט אם אפשר עם אמא אז למה לא? ברור שהכי טוב לו איתך.

אני חושבת גם שכאמהות אנחנו מםרשות את האמירה הזו כזעקה "רע לי, אני צריך אותך לידי עכשיו" ובעצם מבחינת הילד, כמובן כשהמסגרת טובה ואוהבת, המשמעות היא "אפשר להיות איתך? אותך אני הכי אוהב. הגננת טובה. אבל הייתי רוצה להיות איתך כל היום".

אם תתייחסי ותעני לו כאילו הוא אמר את המשפט השני, ולא הראשון, נראה לי שזה יהיה יותר קל. זה בכל אופן מה שעוזר לי כל בוקר בכאב לב של לעזוב אותו...

כל מה שכתבתי כמובן כשאת בטוחה שטוב לו והוא מקבל יחס ומענה לבכי ולקושי. 

לילד שלי זה היה מעבר מאד קשה (שנה שעברה, גיל 3) במשך חודש הוא בכה בכניסה לגן, לפעמים גם לא רצה להיכנס, אחרי חודש (!) זה עבר.

השנה היתה לו הסתגלות חלקה ללא בכי.

הייתי מקשיבה קצת מבחוץ

הסייעת אמרה לי שהוא נרגע די מהר

זה היה קשה לחוות את זה, במיוחד שזו היתה תקופה שבעלי לא יכל לקחת וממני היה לו יותר קשה להיפרד.

אם אני מהוססת ודואגת ומגבירה את הווליום לש הרצון לגונן או לא מאה אחוז רגועה על הגן או הגננת

אז הילד מרגיש

קודם כל אני מתבוננת בעצמי ומדייקת את ההתמקמות לשי מול עצמי

וכשאני בטוחה

שיהיה לו טוב

הוא יסתדר

הוא יתרגל

זה לטובתו

הוא מסוגל

אז אני באה עם מלא אמפטיה ואהבה

אבל בבטחון במהלך

אני לא נשארת איתם מעבר לכמה דקות

מביאה חפץ מעבר

שקית עם נשנוש

עוזרת להם למצוא פינה לשבת

חיבוק ונישקה

אני אוהבת אותך ואיתך כל הזמן בלב

נותנת נשיקה יששמרו בכיס😉

והסבר מילולי על הסיטואציה

והולכת

כן גם אם בוכים

מהקתש מהגננתת לעדכן כשנרגעים

לרוב זה מהר מאוד

דווקא להאשר עוד ועוד לא עוזר בעיני

רק. יותר קשה

ו

כמי שעבדה במעון- זה שהאמא נשארת יותר, זה לא עוזר להסתגלות .  זה רק מגביר את הקטשי בפרידה אחכ, (הרי עד עכישו האמא הייתה איתי אז למה פתאום הולכת?!)

מציעה לתת חפץ מעבר, או פשוט להסביר ברוגע שהוא יכנס, תתחבקו ותלכי. לא להישאר יותר מדי, ולסמוך עליו ועל הצוות שהם יתמכו בו ויהיה לו שם טוב!!!

זה קשה מאוד, והפרידות האלה ממש מקשות להאמין שזה אפשרי, אבל לי זה עבד וגם ראיתי במעון שבו עבדתי כמה זה נכון וחשוב .

בהצלחה רבה!

שונאת את הימים הראשונים בגן 3...

מרגיש לי כל כך לא טבעי.

35 ילדים, שלא לומר תינוקות, מגיעים יחד למקום חדש, חברים חדשים, וביי.

הגננות מהממות ומקסימות באמת, אבל מלכתחילה זה נראה לי לא נכון, טראוומתי, לא טבעי, אכזרי אפילו.

יש לי גם ילדון בגיל הזה, שבוכה כל בוקר ולא רוצה ללכת, למרות שבסוף הוא נהנה, ואני בטוחה שיהיה לו מעולה בגן, כי הוא מאוד אוהב מסגרות, אבל איך הוא אמר לי? הם משגעים אותי, כולם בוכים וצועקים...

כפרה עליו, רגיל למסגרת של 6 ילדים... משרד החינוך חייבים להתעורר עם הקטע הזה שיש אלף ילדים בגן! 

הבת שלי רצתה לחזור מוקדם

לקחתי אותה ושאלתי אותה למה היא רצתה לחזור? ניסיתי להבין אם יש משהו ספציפי שמפריע לה..

אז היא אמרה לי- יש שם בגן המון הרבה ילדים וכולם צועקים🙈 יש יותר מידי רעש

מסכנה. צודקת. זה באמת כמות לא הגיונית בעליל של ילדים!

איך היא מביעה את עצמה

צודקת ממש 

גם ניסיוןשלי וגם של חברות שלי.

זה קשה לנו כאמהות, אבל זה טוב להם יותר כשהבעל לוקח, יותר קל בד''כ להיפרד ממנו...😬 גם אשת מקצוע הציעה את זה עכשיו לקרובים שלי עם ילד גדול ביסודי

בדיוק היום םגשתי אמא שהבן שלה גם בערך 2.9 והיא אמרה שממש קשה לו.

ולפותחת אני עשיתי לבת שלי הכנה לםני אמרתי לה שבהתחלה נלך לגן יחד ונהיה שם קצת ואז אחכ אמרתי לה שבעוד כמה ימים נלך לגן והיא תישאר קצת ואחכ אמא תבוא ואז בצהרים הכנתי אותה ליום שאחרי וככה כל יום..

לא נשארתי איתה בכלל בגן חוץ מהיום הראשון שהיה יחד עם ההורים רק נכנסנו וניגשתי איתה לבחור משחק והלכתי כמובן שאמרתי לה שהולכת והעא בכתה אבל הגננת מיד לקחה אותה ולםני שיצאתי מהשער שמעתי שהפסיקה כבר לבכות. ביום השני והשלישי גם קצת בכתה והיום דוקא כבר שמחה ללכת אבל היתה גננת שלא מכירה אז פשוט הסברתי חה שאמא חייבת לחכת לעבודה אבל שהנה הגננת ××× ואיזה כייף הן ישחקו יחד וחיבקתי אותה והעברתי אותה לידיים של הגננת כשכבר לא בכתה בכלל..

מרגישה שההטרמה עשתה לה טוב ושהיא הגיעה מוכנה.

ילדים קודמים כשנשארתי היה תמיד קשה להיפרד לכן החלטתי שאיתה לא נשארת וזה באמת יותר מוצלח בעיני.

אבל צריך להיות שלמים עם זה כי ילד מרגיש אם לא .  וזה בסדר אם לא מתטים לך גם השיטה הזו יש ילדים שלוקח להם זמן. לילדים של אחותי כל שנה לוקח חודש פלוס ההסתגלות וזה לא גן ראשון שלהם

היו לי כמה ילדים שהפרידות בבוקר היו ממש קשות.

מקווה שזה יהיה רק לתקופה קצרה ובקרוב הוא כבר ישמח ללכת לגן...

מהגישה ההיקשרותית אני למדתי שני דגשים, שלדעתי יכולים לפעמים להקל:

- פרידה זו חויה קשה לילד. ככל שהגיל יותר קטן, ההיקשרות שלו יותר מבוססת על קשר פיזי ולכן כשיש פרידה פיזית הם לא מצליחים להחזיק את זה שאמא עדיין אוהבת אותם ואיתם גם מרחוק, וזה יותר קשה. מה שיכול לפעמים קצת להקל זה להשאיר עם הילד משהו שמסמל את הבית/את אמא (מעטפה עם נשיקות, תמונה של המשפחה, וכדו').

האמת שאצלנו כל הדברים האלו לא ממש עזרו, הילדים שלי רצו רק אותי, אבל אולי יש ילדים שזה כן יכול להקל.

- כשלילד יש איתו דמות שהוא קשור אליה רגשית, הוא מרגיש בטוח. בתחילת השנה את הדמות שעליו הוא קשור, ולכן הפרידה ממך נחווית כחוסר ביטחון. אבל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לעזור לו לייצר קשר בטוח מול הצוות של הגן, וככה הפרידה תהיה פחות קשה כי הוא לא באמת נשאר לבד, יש פה דמויות שהוא מרגיש איתן בטוח.

אז כדי לעזור לו להרגיש ביטחון עם הצוות של הגן, הוא צריך לראות שאת קשורה אליהן - מחכה ושמחה לפגוש אותן, מדברת איתן, מדברת עליהן בבית, וכו'. כמה שהן יהיו דמויות יותר נוכחות במרחב שלו, והוא ירגיש שאת אוהבת אותן וסומכת עליהן, הוא ירגיש שהם הוא יכול לסמוך עליהן ולהרגיש בטוח איתן.

מצרפת פה קישור להורדת 'ערכת הסתגלות' של רותי דריאל. נראה לי שיש לה גם פרק בפודקאסט שלה שממנו למדתי את מה שכתבתי פה (אם מעניין אותך, תחפשי בפודקאסט 'בחזרה ללב ההורות').

הסתגלות למסגרת בגישה תומכת היקשרות- חזרה ללב ההורות

בשרשור אחר פה העליתי פוסט שבדיוק כתבתי בעניין בקצרה.

ממליצה לדבר עוד היום כשהוא חוזר ומחר לפני הגן על מה שהיה.

לשאול אותו למה הוא לא רוצה ללכת לגן בבקר, ולתת לו להגיד.

אם הוא לא יודע להגיד אפשר גם לעזור לו לתמלל

אתה עוד לא מכיר את כולם בגן החדש? קשה לך להשאר בלי אמא? אתה לא מכיר את החברים? דברים שאת חושבת שמפריעים לו. אחרי שהוא סיפר כל מה שמפריע לו, אפשר לשאול מה יעזור לו. יעזור לך שאני אשחק איתך קצת?

אתה רוצה לשחק ביחד עם איקס? איזה משחק בגן אתה אוהב?

גם בבקר, לדבר על התחושות שלו, לשאול עוד לפני שמגיעים בהמשך לשיחה מאתמול אם הוא דואג ממשהו, וכן הלאה.

מה שאנחנו וגם ילדים צריכים זה בעיקר הכרה והבנה של מה שקורה בתוכם. בלי זה הם מרגישים בפלונטר ולא ממש יודעים איך להתנהל מול זה, וכמובן שזה גם לימוד לחיים ונכון גם לסיטואציות אחרות...

בסוף אם הגננות טובות יהיה לו טוב והוא ישמח...

יש כמה אפשרויות

-להחליט ששבוע הקרוב, אם יש לך את האפשרות, הוא נשאר בבית עד שהילדים האחרים יתרגלו ויהין פחות בכיות.. ויותר פניות אליו

- אם לא, ואת שלימה עם ההחלטה לשלוח אותוב אז להיות 'על זה'- הרבה דיבורים חיוביים על הצוות, אפשר לשאול אותן אם הן נמצאות אחהצ מתישהו ואפשר לקפוץ אתו שיכיר אותן בנחת, ויחד איתך ירגיש יותר בנוח...

וגם השאלה מה קורה אחרי שאת הולכת, אם הוא בטוב א זמעולה! אם לא- אז צריך לחשוב מה עושים יותר לעומק...

אפשר לדבר עם הגננות ולחשוב איתן איך להקל ומה יכול לעזור, החושבים ביחד מתגלים פתרונות מיוחדים!!

- כשאת נפרדת בבוקר לעשות את הנורמה בדרך שאת ממהרת לעבודה ותלווי אותו, תהיי איתו כשהוא בוחר איפה להתיישב ואז את צריכה ללכת..

ותחליטו ביחד איפה להיפרד- עדיף בחלון, אצלנו מאודד מקל..

כשנשארים עוד ועוד זה לפעמים רק מקשה..

נותן לילד תחושה שהוא לא יכול להסתדר לבד ואמא לא ''סומכת עליו'' ועל הגן שיסתדר

וגם לא ברור אם אמא יכולה להישאר עוד ואולי עוד ועוד

ואז נהיה משבר רציני כשאת הולכת...

כמובן לתכנן מראש וגם להתייעץ עם הגננת מה היא מרגישה שנכון...

דבר שני ממליצה ממש לקרוא קצת על גישת ההיקשרות אולי זה יעזור.

בגדול לתווך לו לפני את הפרידה. וכבר בבית לחשוב על חפץ מעבר (צעצוע, תמונה, ציור) כל דבר שהוא יכול לקחת איתו.

ולהגיד אמא הולכת איתך לגן משחקת קצת והולכת. אני חוזרת בשעהx אתה נשאר עם x (אני אוהבת לתת חיבוק ולהגיד אתה עובר מהחיבוק של אמא לחיבוק של הגננת או הסייעת ופיזית לקחת את הילד לחיבוק אצלה).

וכל פעם שיהיה לך קשה תקח את החפץ ותזכר בחיבוק של אמא, בנשיקה ,באהבה, בצחוקים. ואני מחכה מאוד שנחזור להיות בבית...

יקח זמן אבל כמה שתחזקי יותר את המעברים, ואת דמויות ההקשרות שלו בגן יהיה לו יותר קל להיפרד.

לא תמיד להשאר איתו בגן עוזר ככ

אם מה שקשה זה הפרידה ואחכ הוא נרגע יחסית מהר.

הייתי מדברת לפני על השלבים שיהיו וכו':

נגיד ניסע לגן, נכנס בשער, נשחק משחק אחד שתבחר, תגיד לאמא שלום ותשאר בגן. תאכל ארוחת בוקר, תשחק בחצר וכו' ואקח אותך בשעה 2 ונלך הביתה...

וכשאת מגיעה וזה הזמן ללכת כמו שקבעתם

תגשי איתו לסייעת או לגננת ופשוט תתני לה אותו, תגידי לה שקשה לו להפרד ואת הולכת ושתתן לו יד בבקשה ואז תצאי מהר וזהו. (אל תחכי שהן יזמו ויתפנו כי כמו שאמרת יש הרבה ילדים...)

ואולי כדאי לבוא מוקדם כשעוד אין המון ילדים.

אם ראית את החומר בבירור אז כנראה שלא נספג הרבה

רופאת ילדים אמרה לי שבמצב כזה לתת משכך כאבים ממשפחה אחרת-

הגיד אם פלט נובימול לתת נורופן

כי אלו תרופות אחרו עם מנגנון אחר 

לשתף אותה

וגם לפנות לגננת ולשתף אותה מה את מרגישה.

חוויה לא נעימה וגם אסור שזה יקרה

איך הילד הגיב?

כשראה אותי נרגע, ב"ה.

כואב לי עליו ממש. ועלייך. חוויה לא פשוטה!!

תפני קודם למפקחת. הייתי מצפה שהיא תדבר על הצוות ותעמיד אותן במקום. תפקידם לוודא שהילדים שיצאו נכנסו. 

כי בתור אמא בדבר הזה נראה לי חמור ביותר. ברור לי שהייתי פונה לפיקוח, מבהירה שאני פסע מהגשת תלונה ומבקשת העברה מיידית של גן. ואם לא היו מעבירים הייתי באמת מגישה תלונה על זה. מה המשמעות של קשר טוב עם הצוות אם זה ליטרלי על חשבון הביטחון והנפש של הילד? 

קשר טוב עם הצוות לא על הגב של הילד.

המפקחת צריכה לדעת על זה

צריכה לקבל על הראש, להוריד אותו ולומר טעיתי

למה בגלל טעות שלה ההורים משניאים את עצמם..? יצאת לא בסדר, יש לך אחריות. קחי בחשבון שעל טעויות משלמים. אז ינזפו בך 🤷 בגלל זה את מוכרת את הילד כל השנה..?

גם אם זה בתום לב.

הסתכלות ממש עקומה לדעתי

לקחתי את הילדה לשירותים בסוף יום (ביקשתי רשות מהסייעות)

הן יצאו ונעלו אותנו בתוך הגן כי מאוד מיהרו..

הייתי בתחילת היריון, עליתי על שולחן ויצאתי והוצאתי אותה מהחלון

אח"כ התקשרתי לגננת המקסימה שלא הייתה בגן בזמן הזה והיא כעסה נורא וישר התקשרה לסייעות. אני יודעת את זה כי הן התקשרו אלי להתנצל ובכלל לא לקחו אחריות

אז קודם כל אני ממש מבינה, אצלי הייתי אתה ועדיין לקחתי את זה אתי הרבה זמן, וכאן הוא היה לבד.

הייתי צעירה ולא ידעתי למי לפנות, היום כנראה שהייתי פונה לפיקוח.

אצלך התלונה היא על הגננת אז זה קצת יותר מורכב.

את לא מגזימה בכלל!! ממש מבינה. חיבוק

אוף, איזה כאב לב 🥺

חוסר אחריות!

את יכולה לפנות למפקחת בלי קשר אבל לדעתי להעביר גן...

זה סיפור חמור מאוד!

אני סייעת בגן ואני ממש נחרדת.

כשחוזרים מהחצר אמורים לעשות סיבוב ולוודא שכל הילדים חזרו לגן ואף אחד לא נשאר בחוץ, עוברים על הנוכחות של אותו יום ובודקים שכולם בגן, זה לא אמור להתפספס ככה סתם. במיוחד כשהם ראו שחסר ילד ולא טרחו לבדוק יותר מדי..

ממליצה מאוד לפנות לפיקוח ולהעביר גן, בגלל שלא הייתה לקיחת אחריות ולא התייחסו לזה כמו שהיה נדרש.

זה משהו שיכול לקרות, לא אומרת שלא, אבל התגובה ו(חוסר) ההתייחסות למקרה כן דורשים תגובה חריפה..

חיבוק גדול גדול על החוויה💕

כאלה ואחרים, הם לא אוהבים לקחת אחריות. להתנצל בטח שלא

זה לא בגלל שהם אנשי חינוך בדווקא,  זה יותר בגלל שאנשים לדעתי לא אוהבים לצאת לא בסדר.. אם התנצלות ולקיחת אחריות זה מה שירגיע אותך - לכי על זה

לדעתי זה באמת חמור, בעיקר בגלל שזה גן טטח ורק עכשיו התחילה המסגרת. הן לא מכירות את כל הילדים, מצופה מהן לשימת לב מוגברת לילדים.

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. אני רוצה להאמין שעכשיו הן ישימו לב יותר

מה שכן - מבינה את התחושה המבאסת ממש

זה חוסר אחריות בוודאי. אין צל של ספק.

ובעיקר מה שמטריד בסיפור- שהן התנערו מאחריות, לא הביעו חרטה וביקשו סליחה.

והפיקוח חיייייב לדעת מזה. זה לא דבר של מה בכך...

לא רק בשבילך, בשביל כל ילד אחר שיטפלו בו אי פעם.

גם זה שהצוות כולו, בצורה אחידה, לא הביע חרטה וסליחה, זה מה שהכי חורה לי פה! כלומר הן מגבות את הטעויות אחת של השניה! נשמע באמת שהפיקוח חיייייב לדעת!

והייתי מנסה ליצור קשר עם הורים ותיקים שמכירים את הצוות אם זה נשמע להם חד פעמי ולא אופייני או שחלילה כן... 

כשנכנסים לגן אחרי החצר עוברים בין מתקני החצר לוודא שאף ילד לא נשאר בחוץ.

חשוב לוודא שמקפידים על זה, מאוד מסוכן

הייתי פונה לבקש לעבור גן ואחרי שאת מקבלת שיבוץ אחר פונה למפקחת.

אם הן היו ממש מבקשות סליחה ומתנצלות ומראות חרטה הייתי אומרת שטוב, טעו..טעות חמורה אבל טעות אנוש. אבל מהתיאור שלך נשמע שהן בכלל לא מבינות את החומרה של מה שקרה. ולכן זה משהו שעלול להעיד על מגמה. לצורך העניין גם השער יכול היה להיות לא נעול ואולי ילד ברח? מאיפה הן יכולות לדעת שזה לא יקרה? וגם להשאר בחצר בשיא החום זה מסוכן. אמנם תחילת שנה ועדיין לא מכירים אבל עובדתית שמו לב שחסר ילד ולא עשו שום דבר בנושא לפי מה שאת מתארת. והתגובה שלה של "למה לא אמרת " 🙄 בקיצור לא נשמע טוב, התגובה שלך באמת מוצדקת ומזל שלפחות הבן שלך לא חווה את זה טראומתי

הפתעתן אותי עם הכיוון הברור של לפנות לפיקוח.

מקווה בע"ה לפנות בראשון לאחראי שיבוצים בתקווה שיסתדר מהר.

לא רואה את עצמי מצליחה לשלוח אותו שוב לגן במצב הזה.

לגבי פניה לגננת - לא בטוחה שיש עניין. לא מרגישה שיכולה לסמוך אחרי מקרה כזה ותגובה כמו שקיבלתי...

בנוסף לזה שהם יסתכלו על הילד שלך ב7 עיניים יותר כי יראו שאת לא חלילה מזניחה או מבליגה על המעשה

תחשבי על טובת ילדים אחרים שזה יכול להיות להם כזה דבר

פתאום שפונים לפיקוח והפיקוח יעשה עם זה משהו כל גננת תהיה יותר אחראית בעז"ה

רק חושבת אם לא היית מגיעה באותו זמן כמה זמן היה לוקח להם להתאפס ולקלוט

ה ישמור

רק כדי להגיב לך

אני עוקבת ממש שקטה כאן כבר המון זמן

ממש ממש לא בסדר

אני פניתי ישירות למפקחת ולמשרד החינוך

גרים במקום שיש בו אזעקות/חדירות מחבלים

ושכחו את הילדה כמעט חצי שעה ולא שמו לב

הגן שלה היה סגור יומיים

בסוף הוחלפה גננת

מה חשבו שאר ההורים?

ממש לא אכפת לי.

זאת הבת שלי ואני אלחם בשבילה

שום דבר לא נעים בקטע הזה…

בהצלחה מבינה אותך

אני גם שמחה שהתייחסו לתלונה ברצינות, דבר שלצערי לא תמיד קורה.

וואו. וואו.

חיבוק גדול!

אי חוויה מטלטלת !

יש לי גם ילד בגיל הזה, לא יכולה לדמיין את זה.... מזעזע אותי ממש..

מזעזע ברמות

חיבוק גדול על החוויה

לא יודעת מה להגיד

גם הייתי מנסה להעביר גן במקומך

(וזה חמור מאוד מאוד)

זה שהן לא מבינות עד כמה זה חמור!

וזה לכשלעצמו מצריך פניה לפיקוח

יש כמה כמה כשלים
 

1. ששכחו אותו

2. שלא עשו סריקה בחצר

3. שראו תיק ללא יחד- וזה לא הדליק להם נורא אדומה

מרגיש לי שאננות- שאין לה מקום בגן ילדים

ואם יש שאננות- וחוסר הבנה עד כמה זה חמור

זה מעלה את הסיכוי שחוסר אחריות שכזה (או אחר) יכול לקרות שוב פעם 

לפנות לפיקוח זה לדעתי רק אם רוצים להוציא מהגן

כי זה מביע כהז חוסר אמון שקשה אח''כ להישאר....

כן לבקש לקבוע שיחה

להבהיר כמה זה לא ייתכן

אפשר לבוא עם עוד הורה

להגיד ששקלתן שלפנות לפיקוח

אבל אתם מעדיפים לשבת איתם וכו'...

אבל דווקא בגלל זה אני חושבת הפוך מכל התגובות פה.

כמו שלצערינו יש הורים ששוכחים ילדים ברכב, לא משנה מה הסיבה,

אבל ברור שזה לא בסדר, גם ברור לי שזה יכול לקרות לכל אחד,

אז אני חושבת שהמקרה הזה לא מעיד על הגן ועל הגננת.

החשיבות בפנייה לפיקוח זה כדי לחדד נהלים ולוודא שדברים כאלו לא יחזרו על עצמם לא בגן הזה ולא באף גן אחר.

אם את מרגישה שאת לא מסוגלת לשלוח אותו לשם שוב, זו תחושה ולא מתווכחת עם זה,

אבל לא חושבת שמבחינה רציונלית אפשר לומר שלגננת אחרת זה לא יקרה. לרובן זה לא קרה כי סטטיסטית זה אירוע נדיר, לא חושבת שזה לא קורה בגנים אחרים כי עושים משהו אקטיבי משמעותי שונה ממה שצוות הגן הזה עשה.

אני במקומך הייתי מבררת מה הנהלים בכניסה לגן והאם הנהלים בוצעו במקרה הזה או לא ולמה לא בוצעו.

אפשר גם להשאיר לפיקוח לבצע את התחקיר הזה, אבל זה נראה לי מה שנכון לעשות בסיטואציה הזו.

לגבי לקיחת אחריות- את צודקת שאת מצפה ללקיחת אחריות. התגובה של הגננת אולי נובעת מבהלה, מעניין מה אמרה/ הייתה אומרת בשיחה אחד על אחד אחרי כמה זמן ולא כתגובה מהבטן.

אם את פונה לפיקוח תבקשי מהמפקחת את תגובת הגננת לאירוע (מבלי לפרט את התגובה הקודמת שהיא חסרת משמעות בעיני)

אני חושבת שמן הראוי שהגננת הייתה מתקשרת בעצמה אחרי סוף היום להתנצל ולהרגיע ולהבטיח חידוד נהלים.

אבל אם לא עשתה זאת מיוזמתה אז לפחות מיוזמת הפיקוח.

אם זה לא קורה בכלל, גם אחרי שהפיקוח מעורב, זה כבר משהו אחר.

אירוע נדיר.

לרובן זה לא קרה כי ברוב הגנים שומרים על הנוהל של סריקה בחצר לפני הכניסה לגן (או שסייעת עוברת על השמות, או שסופרים את הילדים... כל דבר כדי לוודא שאף ילד לא נשכח בחוץ)

זה חמור מאוד שלא עשו את הנוהל,

ולא פחות חמור שראו תיק בלי ילד ולא בדקו מה קורה...

זה באמת לא פשוט לחשוב על הילד בסיטואציה הזו.

אני הייתי פונה לפיקוח לחדד נהלים. זה הפקרה.

וזה לא אמור להישאר ברמת הדיבור שלך אל מול הגננות

ולגבי סרזט בלידה האחרונה שלי לקחתי סרזט כי זה מה שמכבי המליצו ובאמת כמו שאת מתארת היה כתמים כל הזמן גם אחרי הטבילה 

יש אותו מוצר בחברה אחרת שנקרא פומניק ( כללית יותר ממליצים עליו ) לקחתי אותו בכל שאר המניעות שלי אחרי לידות אחרות ולא היה לי כתם אחד 

ממליצה לך לנסות אותו ולקחת שבועיים לפני הטבילה ולא להאסר סתם שוב 

המון המון הצלחות 

מנסה.

אני פעם אחת התחלתי סרזט אחרי טבילה והכל. היה דימום הסתגלות ואז שקט. (באמצע עברתי לדיאמילה כי זה מה שהיה)

אז פעם שניה פשוט התחלתי לקחת מתי שהתחשק לי דיאמילה ולא היה שום דימום.

בקיצור תנסי. ותקבלי בהבנה גם אם לא ייצא טוב...

עוד לא ילדת????

וואלה זה היה מעליב 

לדעתי בכלל לא הייתי נראית לקראת הסוף

בחודש שביעי מישהי בעבודה שבאה רק חלק מהימים דפקה לי כזה "אני עוד אספיק לפגוש אותך?"

ואמא שלי שאלה אותי בכל הריון אם אני בטוחה שזה עובר אחד🤣

הקטע שעד חודש שישי לא ראו עליי כלוםם

ופתאום יצאה בטן בלי עין הרע חחח

לעשות ואומרים: את בטוחה???

כן! אני בטוחה . וסתמי

ואתמול שמעתי מפורטות

נכון מאדם נורא נורא שמנה בהריונות?!

בול מה שהייתי צריכה אין

לק"י

מקסימום תעברי בי"ח.

אין לי מושג מה קורה אם מבקשים לעבור. לא מאמינה שיש בעיה.

וחתמתי על סרוב ושחרור

שרצו לזרז אותי שם ונסעתי  לביהח שרציתי

)שם גם לא הבינו למה צריך לזרז)

הכי טוב שיכול להיות

אחלה מחמאה

זהוווו

😅❤️

העיקר כבר ללדת 😅

כבר אמרו לי בעבר שאני ניראית: ענקית, נפוחה/אף נפוח, אדומה, עייפה, מותשת, בטן נמוכה (זה דווקא אחלה מחמאה) אז בטח אלד בקרוב.

אז זוכרת שנפגעתי, אבל באמת יילדתי ממש קרוב ל"מחמאה"🥳

עכשיו כבר כמה אמרו לי שאני לא נראית כמו מישהי שעוד מעט יולדת🤷 בגדול זה אמורה להיות מחמאה, אבל היא רק מייאשת אותי (מה גם, שאני באמת לא מרגישה כמו מישהי שעוד מעט יולדת🤦🤦🤦)

זה שלדעתן את לא קרובה ללידה, זה לא אומר כלום

את יודעת כמה אמרו לי שאני נראית בשלה/מוכנה/הבטן למטה וזה היה בכלל לא בכיוון?!

לכל אחת נראה משהו

ויש מי שמחליט מה הזמן המדויק לכל נשמה ונשמה!!

מבינה מאוד את התחושה הזו שאת לא מרגישה שאת עומדת ללדת אבל זה יכול לבוא באמת כהרף עין

בעה במהרה בקלות ובבריאות!!!

מחכות איתך לרגע המאושר.

עניתי לטלפון למישהי קרובה, בסוף תשיעי

היא אומרת לי: "שמעתי שהשמנת מאוד!"

אמרתי לה איזה יופי, ממי שמעת? (היא לא ראתה אותי הרבה זמן)

אז היא אומרת לי:  X ראתה אותך באירוסין אתמול, היא אמרה שהיא ממש בקושי זיהתה אותך מרוב שאת נפוחה.

וואי כמה מחמם את הלב! איזה כיף לשמוע. מה גורם לך לבוא לספר לי את זה??

ועוד בשיחת טלפון שכל עניינה היה לבקש ממני טובה. אמיתי שלא היה לי טיפת חשק לעזור לך אחרי זה.

סליחה שאני צוחקת 😅 אין לתאר את האנשים בעולם הזה... איזה רמה של פירוט אמאל'ה.

איי הטקט, הטקט

תחתמי על סירוב אשפוז ותלכי לאיפה שאת רוצה.

לא רואה סיבה לנסוע רחוק.

ולא חושבת שיהיה שינוי ביחס

מעקב הריון אפשר לעשות כל פעם במקום אחר.

אני בהריון קודם עשיתי פעמיים בבי"ח ופעם בקופה (מוקד נשים, לא רציתי שילחצו על זירוז)

אין שום בעיה

וגם אם רוצים לעשות לך זירוז את יכולה להגיד שאת לא רוצה, לחתום על סירוב וללכת לבית חולים שאת כן רוצה ללדת בו.

עומדת בתור במכולת, לפני עומד גבר מבוגר, אבל לא מספיק זקן כדי שיהיה לו גם זכות להיות חסר טאקט🤫

מסתכל עלי ואומר: "אני לא אשאל באיזה חודש את, אבל לפי הגודל יש לך בטוח שלישיה או לפחות תאומים!"

🤦🤦🤦🤦🤦🤦🤦🤦

תודה רבה באמת, יש לי אחד ובהחלט גדול, וכל יום שעובר רק הולך וגדל🤭

פשוט נופת צופים!

אצלנו דוד שלי ראה אותי שבוע לפני הלידה. רק הגעתי והוא אומר לי "וואו! איזה גודל!!"

תודה! גם אתה שמן מאוד!!

ואחרי הלידה הוא טרח לספר שהם היו בטוחים בטוחים שיש לי תאומים (יש במשפחה רקע של תאומים)

מה זה השטויות האלה

את המחשבות שלך תשמור לעצמך ותסתום את הפה

פעם בעלי היה בחנות והמוכר אמר לאישה אחת "רק שלא תלדי לי פה"

היא הסמיקה בטירוף.... אני חושבת שזה ממש מטריד ההערות האלה

אהבתי את ההגדרה שלך "לא מספיק זקן כדי שיהיה לו גם זכות להיות חסר טאקט" 😅

כן זה תקין.

גם לבן שלי זה היה

אמרו לי שזה קורה לתינוקות שנולדים קצת מאוחר.

כי שכבת הורמוקס (מקווה שכך קוראים לזה) שמגנה על העור נושרת ואז העור מתקלף מהשהיה במים.

בערך שבוע שבועיים וזה עובר.

לבן שלי גם היה קצת קילופים כאלה אבל הוא נולד מוקדם

ואיזה יד מתוקה של תינוק מתוק🥰

הרבה נחת...❤️

אמן ותודה!!

יש לו בידיים ובצוואר

טוב לשמוע שתקין 

והגיל הזה כ"כ מהר עובר!

מאוהבת בו🥰

תקין לגמרי

לי אמרו למרוח שמן קוקוס

אולי מכאן הגיע הכינוי ׳קוקוס׳😅

למרוח לו על כל הגוף? זה עזר אצלך?

הייתי מורחת כל פעם אחרי אמבטיה

וזה עוזר, לא זוכרת תוך כמה זמן כבר 

כן, ממש לשבת לבהות!

טוב שההנקות לוקחות המון זמן, אני פשוט לא שבעה מלהסתכל עליו

זה מראה של תינוק טרי 🤤

תקין לדעתי

לי ממש עזר להפסיק להשתמש בסבון לתינוקות אלא בשמן בלנאום או אמול

לא שמת סבון בכלל?
ומאיפה קונים את השמן בלנאום או האמול?

אולי תלכי מייד על בלנאום

ולא - לא משתמשת בסבון

את שמה כמה טיפות במים של האמבטיה ומעבירה את המים על הבייבי

זה חומר יותר עדין לניו בורן.. 

אבל בכל זאת

קונים בסופר פארם

את שמה כמה טיפות במים ושוטפת את הקטן

העור שלהם יוצא הרבה יותר רך אחרי המקלחת

והשמנמנההה

זה לנגוס ולהסניף כל היום והלילה🥰

יאללה כבררר

זה ההתחדשות של העור, זה חולף תוך שבוע- שבועיים, ואז יהיה לו עור חלק ורך ונעים 'של תינוק' ...

חוצמיזה, תמיד מרגש להתבונן על כף יד של תינוק שרק נולד... פשוט להרגיש את ה'. פלא.

לא אמרו לי כלום על זה

ובכל זאת לא לקחתי

תודה👍

של העובר

את יכולה להזמין מiherb

מגיע מהר

ופער מחירים רציני מהמחירים בארץ..

קודם כל חיבוק על התחושות, באמת קשה לחיות עם התחושות האלה…

אני ממש ממש מזדהה כי ככה אני הייתי בול כזאת!! לפני החתונה עבדתי ב3 עבודות!! כן כן, הייתי רצה ממקום למקום…. ברמה שהייתי מאחרת לדייטים עם בעלי ואני הבן אדם הכי דייקן שיש

אבל, לפני החתונה לקחתי רק את העבודה המשמעותית יותר וגם אז הייתי מרוכזת בזה 24/7

הייתי באמת טובההה! אבל אז באו הילדים ב״ה והבנתי כמה לא טוב לי לחיות ככה

עשיתי חושבים רציני עם עצמי והגעתי למסקנה שאני בסוף לא פה ולא ש, זה היה בהריון השני בעצם

והורדתי הילוך בעבודה. שמתי גבולות, איפה ומתי ועד כמה אני שם כי המשפחה שלי יותר חשובה, וכן המנהלת כעסה עלי ובסוף אחרי החופשת לידה יצאתי משם

ברמה שלא עבדתי כמעט שנתיים!! אבל יצאתי עם שיעור חשוב לחיים שהמשפחה שלי שווה יותר! שהילדים שלי הכי חשובים!! שאני בחרתי במה שבאמת חשוב (כמובן ב״ה התאפשר לי אז לא לעבוד)

ועכשיו עובדת מהבית אבל ממש לוקחת בקלות, מלאאא פעמים מוצאת את עצמי כותבת לבוס דברים כמו:

זו שעה עמוסה שלי עם השכבות וכו, אני לא יכולה עכשיו

אני לא עובדת 24/7 אז מה ששלחת לי בצהרי יום חמישי לא יהיה מוכן עד שני

וכו….

הוא מקבל את זה מעולה! כי אני בטוחה בדרך שלי ומצאתי איך לעשות את זה נכון

העבודה נעשית ב״ה בצורה מושלמת והוא מרוצה, לא משנה לו השעות

ואני הרווחתי מלאאאא

אז כן הייתי מציעה לך לחשוב טוב טוב עד כמה זה באמת נחוץ וחשוב להיות כל הזמן על המחשב והעבודה ולקחת החלטות, שלפעמים הן קשות אבל טובות

בהצלחה!!

את ממש לא היחידה שבחוויה הזאת, למעשה רוב הנשים שאני מכירה יזדהו איתה במידה זו או אחרת.

אני רק רוצה לומר לך שזה בסוף עניין של סדר עדיפויות, והרבה מזה נובע מהנטיה שלנו כנשים לשים את כל העולם וצרכיו לפנינו ברשימה, ואז להתפלא שאנחנו בסופה.

וזה באמת דבר לא נכון ולא מדוייק שיוצר חוויה כזאת של עומס ופספוס

ולפעמים גם מעבר לזה, שלא רואים אותי, לא סופרים אותי , לא מעריכים אותי, שלא מתחשבים בצרכים שלי ועוד.

אני אגלה לך סוד קטן- ברגע שאת תעשי שינוי בתוכך,

ותלמדי לייקר את עצמך ולתת לעצמך את היחס החיובי שאת ראויה לו, תגלי שגם החיים שלך יכולים להראות הרבה יותר טוב,

ובסוף הבחירה היא שלנו.

יש צדדים בשינוי הזה שהם יחסית פשוטים, כמו לבחור לעשות דברים מסויימים ברמה הטכנית בצורה אחרת,

ויש לא מעט מזה שזו עבודה תודעתית על תפיסות שלנו של עצמנו, ולהבין למה אנחנו כל כך מפחדים ממה יגידו שמפעיל אותנו במקום שנבחר במה שהיינו רוצות לבחור,  שזה קצת יותר מעמיק אבל לגמרי תהליך בר שיפור.

אל תראי את המצב כברירת מחדל, ה' נתן לנו יכולת בחירה,

וגם כשדברים מרגישים לא בחיריים, לדוגמה אני כזאת ש... בעלי לא בנאדם של בוקר, כשרוצים ומנבים מוצאים דרכים גם לגביהם.

כל הזדמנות כזאת של אכזבה וכאב מהחיים שלנו (בכלל, וספציפית התחושה שהביאה אותך לכתוב את ההודעה)

היא הזדמנות להבין שמשהו בתוכנו מרגיש שזה לא נכון לנו,

ולמצוא את הדרך שלנו לתקן...

הלוואי שבע"ה תחפשי ותמצאי את הדרך שמתאימה לך

לי עבודה כזו

עם הרבה אחריות ודרישות

הרבה ניהול עצמי

רוב הזמן העבודה נכנסת בקצב מסחרר

לפעמים אחרי שעות העבודה

בגלל שהעבודות הקודמות שלי לא היו כאלה, לקח לי הרבה זמן לשים גבולות, הייתי מוכרחה לשים אותם, זה בכלל לא האופי שלי לעשות דברים בלחץ ועל חשבוני.

למדתי להעביר אחריות לעובדים שלי, להאט את קצב העבודה, לשקף את כמות העבודה לבוס שלי, להגיד ׳לא הגעתי לזה׳, לקחת מחלה כל פעם שלא מרגישה טוב, לקחת חופש כל פעם כשמרגישה צורך, לימדתי את הבוס שלי למצוא ממלא מקום בשבילי כי אני לא תמיד יכולה להגיע גם אם יש פרויקטים קריטיים, למדתי להיות זמינה בבית רק כשאני באמת זמינה ורק לדברים שאינם סובלים דיחוי.

העבודה הפכה להיות משהו שבעיקר נותן לי אישית/ מקצועית/ כלכלית, ופחות לוקח ממני.

בבית כבר הרבה שנים אני עושה דברים בקצב שלי ומוצאת את הזמן לעצמי.

מאד ממליצה ללמוד להאט ולהתאים את העבודה והחיים לקצב הנכון והמתאים לך, זה אפשרי, תמיד, זה ענין של רצון, מודעות, תכנון ויישום.

מה היית אומרת לעצמך?

תחזקי את עצמך יום יום עם הפרופורציות האלו.

לדעתי בגיל 80 עצובים משני דברים- 1. שלא הגשמנו את החלומות שלנו. שביטלנו אותם מהר מדיי. שלא נתנו להם הזדמנות אמיתית.

2. שלא נהננו מספיק מהילדים. או שלא הבאנו ילד נוסף.

בעיניי מהמירוץ שתיארת הוא הקללה של הפמיניזם בן דורנו.

מרוב ציפיות שהופנמו, הפכנו אנחנו אנשים למשימתיות אובר, אפילו יותר מגברים.

וזה לא אמור להיות ככה

עבדתי בעבודה ממוטטת , כל היום על הרגליים,עם תינוקת בבית ובהפסקה (שלא הייתה) הייתי שואבת חלב וגם המצב הכלכלי לא היה משהו בכלל.

עד שראיתי שאם אני ממשיכה במירוץ הזה אני מתמוטטת.

החלטתי שאני מאטה וגם מרפה.

התחלתי לשים לב לדברים, שיניתי את ההליכה מהליכה מהירה להליכה איטית יותר. פתאום ראיתי את מה שלא ראיתי קודם. שמתי לב ליופי של הטבע וקיבלתי מזה המון כוחות. והבנתי משהו, שכמו שהטבע כל פעם מתחלף, אחרי החורף מגיע אביב, אחרי לילה בוקר, כך גם כל תקופה רעה חולפת.

גם קבעתי לי שעת התבודדות בדרך כלל בבוקר מוקדם שאני פשוט מיישבת את הדעת,מתפללת.

קצת הרפיתי מעניין המצב הכלכלי, פחות הלחצתי את בעלי ואת עצמי, אמרתי אני סומכת על בעלי ועל השם.

המשכתי לעבוד באותה עבודה, אבל הבהרתי להם דברים מסוימים שהפריעו לי וכבר לא פחדתי, אפילו שיפטרו אותי.

ומאז פשוט קרו לי ניסים. הגעתי לתובנות, קיבלתי בטחון .

מאז המשכתי לחפש איפה עוד אני יכולה לשחרר, להאציל סמכויות בעבודה או בבית. היום אני עובדת בעבודה יותר נוחה ולא כל יום. ואני כמוך בעבודה מאוד מצפונית ולא מחפפת, אבל בגלל שעובדת מעט זה לא שוחק אותי.

**סוד קטן כשעצרתי והרפיתי העולם לא עצר, הדברים הסתדרו.

מרוץ החיים זה פשוט טרלול קשוח.

כמה שהיה לי קשה בחופש הגדול, עם בעל במילואים וחמישה ילדים לבד, יש משהו מאוד קשה דווקא בשגרה, למרות שאני בחל''ד... אבל המרוץ הזה להעיר , להכין, לארגן, לטוס, לפזר ילדים, להספיק לבשל, לנקות, לעשות דברים של העבודה.... אמל'ה .. קשה.

רק להגיד לך שמזדהה עם הרצון לרצות את הבוס כל הזמן.

וכל הכבוד לך ששיחררת את בעלך והבנת שהוא לא בנוי לבוקר... זה ממש אצילי מצדך לא להילחם אלא להבין שכל אחד איך שהוא בנוי. יש לי גם ילד כזה, בבוקר זומבי. קשה לו מאוד להתעורר ולתפקד , רק ב10 מתחיל לחיות וזה קשה כי החיים דורשים מוקדם יותר.

הבנתי נכון שאת עובדת מהבית?

אם באמת ככה ואת עובדת מהבית אני ממש חושבת שכדאי לך לצאת מהבית לעבודה.

אם יש משרד שאת יכולה לבוא זה הכי טוב (לדעתי)

כי ברגע שאת במשרד אז זהו את בעבודה.

וברור שלגיטימי שאת קמה רגע להכין לך קפה.

וגם כשאת מדברת עם החברה בעבודה זה בסדר, כי את בעבודה.

כשנמצאים בבית לדעתי יש תחושה יותר גבוהה של מחויבות וזה קשה.

ונשמע שאת לא, אבל אני כשאני עובדת מהבית אז מנסה גם להעמיד מכונות מידי פעם ולשטוף כלים ולהספיק עוד קצת תוך כדי שאני עובדת.

זה עושה מירוץ פסיכי, נראלי עדיף לנתק. עכשיו עבודה ורק עבודה אח"כ בית ורק בית.

באופן כללי החיים היום ממש ממש קשוחים וקצב החיים הוא פשוט בלתי נסבל.

אני שונאת עבודה מהבית. זה מרגיש לי כמו אוטוסטרדה.

מעדיפה את ההפרדה בין המשרד לבית. גם ההספקים שלי במשרד אחרים לגמרי, כי יש פחות הסחות דעת

לק"י

אומנם אני עובדת פחות שעות ממך, אבל המרוץ רציני גם ככה.

והייתי רוצה שהחיים יהפכו להיות רגועים ונעימים יותר.

האמת היא לי להגיד לך בכנות שאת לוקחת על עצמך המוןןןןן

כותבת לך אפשרות אחת

מקווה שמשהו מזה רלוונטי-

ואם היא לא אז בטח יש אחרת...

למשל-

אולי בעלך יפזר את הילדים בבוקר?

תצאי ב7 נגיד לעבוד מחוץ לבית באיזה ספריה או משהו

והוא יקום כשנוח לו ויפזר אותם

את תחזרי ב3 תתארגני קצת בנחת

תסדרי מהשו בבית

תסדרי את המחשבות

ותלכי לאסוף אותם

עד 8 השם ישנים אין סיכוי שאת פותחת מחשב או וואצאפ

תעדכני את הבוס שאת לא מזינה בין 4 ל8 וזהו...

בערב טיפה עבודה

ואז זמן לזוגיות!!!

הולכת לישון מוקדם קמה מוקדם

גם אני ממש לא טיפוס של בוקר

ממש אבל

אבל אין לי ברירה....

בהצלחה ממש יקרה!!!

אני מאמינה בזה שלא באנו לעולם כדי להיות עבדים, חוץ משל הקב'ה כמובן...

השאר כבר יסתדר .. בעזרת ה'!!

יצאנו ממצרים, לא חוזרים לשיעבוד..

וסליחה אם אני חותכת מדי🙈🙈

אבל אם את רוצה פחות מ19 פעמים, אני אוהבת את של מקלארן אבל אני דינוזאורית, קניתי את שלי לפני 10 שנים.

לא מכירה את הטיולונים של השנים האחרונות.

הרבה שנים מקלארן (techno xt לא הקוואסט) הכניס בכיס הקטן את כל האחרים.

 ממש מצוין !

מוכרים בשילב

מתקפל בקלות

מאוד עמיד ואיכותי

לא מאוד יקר 

ספורטליין וייפר. גם אני חיפשתי בעיקר קל. ממה שראיתי באינטרנט יש יותר קלים אבל משכיבים את המשענת עם חוט ולא קליפס וזה פחות נוח לדעתי. אז העדפתי אותו.

מרוצה ב"ה🙂

גם לי יש וויפר של ספורטליין ואני ממש מרוצה ממנו. נוח, יציב, קליל קל לניקוי, מתקפל בקלות.

הילדים מעלים אותו במדרגות בלי הרבה בעיה

מהווייפר.

יש לי בוגבו, היה לי שבוע יויו

עולם אחר לגמרי

קליל הרבה יותר

מתקפל בשניות ביד אחת 

סתם מסקרן אותי כדי להבין איזה יויו יותר נוח מבוגבו..

כי לי יש דגם בטרפליי ולתחושתי הקיםול שלה יותר נוח מיויו.. 

מאוד מרוצה ממנה, היא ברזל

עברה המון המון טיסות וכמו חדשה

אבל לגבי הקלילות המשקל והקיפול- אין להשוות…

מרוצה ממש.

קליל ונח, נשכב עד הסוף, קיפול זריז ביד אחת.

מתפרק בקלות לכביסה.

כדי להתמיד צריך שהמשימה תהיה מותאמת לזמן, כוח וסבלנות שיש, וגם שהיא תמשיך להיות חשובה.

אם מדובר במשימה עם ילדים צריך להבין את התהליך איתם, בניגוד לתהליך עצמי, תלויים בשיתוף פעולה שלהם, דבר שמצריך עוד כוח/ זמן/ סבלנות.

אני בנאדם מתמיד, כל דבר שחשוב לי נכנס להרגל, גם אם זה לוקח הרבה זמן, גם אם יש הרבה כשלונות בדרך, אני לא מוותרת, לא רואה בעיניים. זה גם מאד שווה, כי הרגלים טובים לי ולסובבים אותי מקל על החיים ומיטיב איתם.

*אם זה משימה שאני מתעצלת לעשות אז שמה לי סטופר ואז כשזה "רק" 10 דקות של עשייה פתאום זה לא הר גבוה.

*צעדים קטנים. מחלקת משימה גדולה לכמה משימות קטנות.

*מדמיינת איך החיים יראו אם אתמיד בדבר הזה

*מצ'פרת את עצמי במשהו טעים או נעים לפני/ אחרי/ בזמן ביצוע משימה כמו מוזיקה או קפה

*בתחילת שבוע מנסה לקבוע לעצמי יעדים.

מחלקת את המשימות: למשימות חשובות ודחופות (כיבוי שריפות, שנעשים ממילא), משימות חשובות אבל כביכול לא דחופות (אצלי בד"כ זה ההרגלים כמו ללכת לישון מוקדם, לעשות ספורט לפחות פעמיים בשבוע , להפטר מחפצים מיותרים, זמן זוגי וכו')

דווקא את המשימות מסוג שני בד"כ מזניחים והן משפיעות על החיים.

למשל בעלי עושה כמה תרגילי ספורט בין הרתחה של מים לקפה, לבין הכנת הקפה.

הבן שלי הולך לערבית, מתקלח, ולומד משהו קבוע.

בזמן הארוחה אנחנו עושים סבב משהן טוב שקרה לי היום.

אם זה משהו משמח אז אפשר לעשות לוח ולסמן בו.

הנושאים שכתבת, לא רואה מה עניין ההתמדה בהם, אז קשה לענות. אולי תפרטי למה חשוב לך ולמה את מתכוונת להתמיד בהם.

אולי חלק מהתשובה זה לפרוט את המשימה לתתי משימות מאוד קטנות שקל להתמיד בהם. 

זה נתון מעניין שעוזר להבין את עצמינו ואיך אנחנו פועלים וכמה זה חשוב להגיע לקו הזה של 3 שבועות.

2. פעולות קלות וקטנות שעוזרות להגיע לתוצאה הרצויה. אם זה יהיה קשה, זה פחות יעבוד. לחפש איך להפוך את זה לקל יותר. נגיד ספורט - ניסיתי לחזור למה שהייתי עושה (ספורט מול מחשב + תרגילי רצפה) ולא הצלחתי להכניס את ה-40 דק׳ האלה. אז בחופש הגדול פיצלתי - סרטונים בבוקר ותרגילי רצפה בלילה אחרי שהילדים הולכים לישון. ככה זה עבד לי ב״ה.

3. מה שאמאשוני כתבה - להצמיד למשהו קבוע שאת כבר עושה.

4. מבצע לעצמך. כל פעם שאת מצליחה, את כותבת את זה (אצלי זה בפתק בפלאפון). אני עשיתי את זה למשהו מסוים. נתתי לעצמי תמחור של 5 ש״ח לכל פעם ואחרי 50 פעמים הלכתי לקנות לעצמי עגילים שרציתי. אני גם רואה את הרשימה שמתארכת ושמספרת לי שאני מצליחה לעמוד בזה, זה נותן עוד דרייב. אפשר גם צנצנת שאת ממלאה כל פעם וכו׳

5. לחדד לעצמך למה זה חשוב לך ולמה את רוצה להשקיע בזה.

בהצלחה!!!❤️

שבמצבי חיים משתנים באמת קשה להתמיד בהרגלים.

אצלי ההיריונות פוגעים בהרגלים (כמו למשל ההרגל שקבעתי לעצמי לסדר את הבית ולנקות אותו בכל לילה - זה פשוט קשה מדי בהיריון).

אבל זה בסדר. אני תמיד מרגיעה את עצמי שבע"ה אחרי שאתאושש מהלידה אחזור להרגל הזה...

גם הטמעת הרגלים חדשים מבחינתי זה משהו שקשה לעשות בהיריון. ולמרות שאני באמת רוצה להטמיע הרגלי סדר בילדים, כרגע אני עושה את זה רק בקטן ולא מצפה שזה יישאר לתמיד. ובע"ה אחרי הלידה יהיה לי יותר פנאי נפשי ופיזי לזה.

גם בלי קשר להיריונות - דברים משתנים בחיים. ילדים גדלים, משנים אופי, נמצאים פחות בבית... לפעמים גם תנאי החיים משתנים, כמו עבודה חדשה וכו'. אז בהתאם לכך גם הרגלים קבועים יכולים להשתנות ולצרוך קביעות חדשה, הרגל אחר.

אז בלי הלקאות עצמיות כשלא מצליחים בהרגלים לאורך זמן... להשתדל מאוד, לאמץ את הטיפים פה (מקווה שאזכור אותם בעצמי כשאחליט להטמיע הרגלים חדשים בבית) - אבל לא להתבאס נורא ולכעוס על עצמי אם זה לא הולך...

את התגובות שלכן והאמת שנתתם לי כוח וגם רעיונות פרקטיים לנסות להתמיד בדברים.

חשבתי על זה שאקנה פנקס/ מחברת ואעבוד איתו אנסה להכניס אותו ללוז שלי וכל פעם אקח דבר אחד קטן וננסה להתקדם ולראות את ההתקדמות.

אתן אלופות! ממש עזרתם לי לקדם את העניין שמעסיק אותי כבר הרבה זמן ועכשיו כשנגמר החופש ואנחנו עוד מעט מתחילים שנה חדשה בא לי ממש להצליח .

'האופה' הוא מסביר מצויין איך לתחזק מחמצת

ואיך להכין אותה טעים

זה באמת לא מסובך!

9 חודשים

כל הזמן עם בעיות..

ומצב נפשי רעוע. ..

ובכי ונקודות שהר מרוב סבל ...

אז תרגישי בנוח להרגיש מחלה.

את מוסרת את הנפש אחותי .. ישר כח ..להביא נשמה יהודית. ואת תראי מזה ברכה עצומה בעזרת ה'. מחזקת אותך מרחוק

אחרי שהקדמתי אותו כבר בחודש(!)

ובלי זה לא יודעים שאני בהריון אז לא נותנים לי

אל תחכי לתור שלך !!! ואם יש לך ככ הרבה הקאות את יכולה לצאת לשמירת הריון הביטוח הלאומי מכיר בזה !! 

אני אישית כמעט ולא עבדתי בהריון הקודם, וברוך השם הביטוח הלאומי ממש התחשב בי!! 

תרגישי טוב, ושהשם יתן לך כוחות !! לא פשוט בכלל !! בעזרת השם ביידים מלאות ובריאות איתנה !!

אולי לבקש שהפניה מרופא משפחה לבדיקת דם של הריון

בשבילו זה שנייה

בשבילך גם בקטנה

והנה הוכחה שאת בהריון😅

בדרך כלל לא עושים מזה סיפור בכלל...

לא מהפניה לבדיקת דם

ולא ממרשם..

בשעה טובה וישעבור בקלות ובבריאות!!!

ממישי באיזור שלי וזה אצלייי

ועכשיו מה עושים עם המיגרנותתת?

וכן, לפעמים אני חושבת שמי שאמר שהריון זה לא מחלה היה גבר

אפשר להשיג בונג'סטה דרך גמ"ח חסדי איילה גם בלי מרשם, והרבה פעמים גם ביותר זול.
 

וכן, הריון זה קשה נורא... אני בשבוע 15 בעצמי, חיכיתי להריון הזה ממש אחרי 2 הפלות רצופות ועוד אחת בין הבנות שלי, ב"ה הפעם לא סובלת מהיפראמזיס בניגוד למה שהיה לי בהריונות עם הבנות שלי - אבל עדיין קשה, אפילו שאני זוכרת היטב את הקושי הנוראי פי כמה עם ההיפראמזיס.

הכאבי ראש - זו צרה בפני עצמה, אוויר צח והרבה שינה, לא מצאתי פתרון אחר

אבל - עד כמה שזה קשה, שרידות יומיומית, אפילו רגעית - בסוף בסוף זה עובר. אבל בינתיים - זה ממש לשרוד כל יום וכל רגע. מוצאת את עצמי סופרת את השעות והדקות עד לסיום יום העבודה - וזו מי שראו בתור מודל לוורקוהוליסטית. אבל עוד יום עובר, ועוד יום. שבוע מצטרף לשבוע, ובסוף בסוף בסוף - זה יעבור!

מאחלת לך, לי ולכל ההריוניות פה הריון קל הכי שאפשר שיסתיים בבריאות ובידיים מלאות - בלידה קלה ומהירה!

שיילך הכל כשורה

ממש מאתגר ברית בשבת - זו הייתה החרדה שלי..

אולי להגיד להם שאת רוצה להניק?

או שאת רוצה להיכנס לנוח עד שתינוקי ישן?

שאת רוצה להרדים את הילדים הגדולים בנחת לפני שבעלך חוזר?

אפשר גם פשוט להגיד שאת עמוסה ורוצה קצת שקט לעצמך..זה הכי מתבקש שיש בתור יולדת 

שזה אנשים שמבחינתם

תעשי מהנשבא לך אני לא יפריע רק יעזור...

מסוגלים גם להשאר ולישון כאן בספה

בחוסר הבנה מוחלט שאולי אני צריכה להניק שם או ששקט זה בית ללא אנשים זרים

על כזאת רמה אני מדברת

"אני עייפה נורא/רוצה להיניק, אז אני נכנסת עכשיו לחדר. תוכלו לשמור בינתיים על הילדים כאן בסלון?"

ואז - או שהם יעשו את בקשתך, והרווחת, או שלא יתחשק להם לשמש כבייביסיטר והם יתעופפו מעצמם...

בכל אופן, בעיקר תעבדי על עצמך להיות בלי נקיפות מצפון - לא להתחשב ברגשות שלהם יותר מדי, אלא פשוט ללכת להסתגר בחדר כשלא מתאים לך להיות עם אנשים. את לא אמורה להיות נחמדה (בגבול הטעם הטוב, כן?) - את יולדת!

בע"ה שיהיה בקלות ומזל טוב!

מדייקת שמה שמפריע לי זה שהסלון לא יהיה פנוי ששם הכי נח לי להניק.

וגם שאהיה זקוקה לבית פנוי מאנשים זרים.

סתם בשביל הנוחות והרגיעה.

הכל באולם ואמורים ללכת לדירות

אבל יש כמה שעלולים להתעלק...

למה הן בכלל אמורים להיות אצלך בבית?

אני הייתי מפקידה את האחריות אצל בעלי, שהוא יהיה אחראי להוציא את כולם לפני שהולך לתפילה או שלום זכר וכו'

לראוץ ולהיות עם הנכדים

סתם כי נח ונעים

..

מבינים את הצורכים שלך כרגע.

אם לא היית אחרי לידה והיית עושה אירוע שבת אצלך (לדוג שבת בר מצוה)

מאוד מקובל שהבית המארח הופך חהיות באותה השבת תחנת רכבת- ואפילו מקום הכינוס המרכזי

אני כן הייתי מנסה לשתף מישהי שיכולה להבין את הצורך שלך בשקט (אחות/גיסה/אמא) ולהטיל עליה את האחריות לפנות את כולם

מצטרפת להצעה לשתף מישהי שתעזור להעביר את מרכז הפעילות למקום אחר... 

אבל מבינה את עצמי😉מצב רגיש..

"אני צריכה עכשיו להיניק בסלון וגם לנוח. כדאי לכם ללכת לנוח בדירות שלכם - יש עוד זמן עד סעודה שלישית, וחבל שתהיו עייפים כשהיא תגיע."

אבל האמת - נשמע לי קשה להגיד אפילו את זה כשאת אחרי לידה... אין מצב שבעלך יהיה בבית בכל זאת?

אפשרות אחרת היא לנעול את הבית ולא לפתוח לאף אחד... אבל זה קצת "אכזרי" וגם צריך לבדוק קודם שכל הילדים חזרו הביתה...

אבקש סאמת עזרה מאמא שלי ובעלי

נראה שאין ךי כל כך מה לעשות שאני לבד ובלי כוחות נפש

נתפלל

זה נשמע שברור לך מה את צריכה, אבל את לא מרגישה בנוח לבקש את זה.

השאלה אם יש מישהו שיכול לעזור לך בזה. כי נשמע שאם זה לא ייאמר בפירוש, אז את תסבלי ממי שלא יקלוט ויחשוב שזה עוזר לבוא אלייך.

אני מניחה שבסופו של דבר אין פה אנשים שרוצים לפגוע. פשוט תפיסה שונה של איך נכון להתנהג מול יולדת (והאמת שזה גם באמת אישי. יכול להיות שאם הייתי במקומך הייתי דווקא שמחה שיבואו אלינו הביתה לעזור עם הגדולים).

אז בעיני פשוט צריך למצוא איך להגיד את זה בפירוש - שאחרי הלידה את צריכה את הבית שלכם ריק ממבקרים, ושכולם יכבדו את זה כי זה הצורך שלך כרגע.

אולי אפשר לבקש מאמא שלך להעביר את המסר?

תודה !

אנסה לחשוב על מישהו מתאים

הרבה כותבות פה על מה להגיד כדי לגרום לכולם לצאת.

בעיני זה אפילו לא צריך להגיע למצב הזה. הם לא אמורים להגיע אלייך הביתה אם זה לא נוח לך.

אני חושבת שמישהו (את, בעלך, ההורים שלך, או כל אחד אחר שיתאים) צריך להגיד מראש לכולם - הזמנו אתכם בשמחה לברית, אנחנו שמחים מאוד להיות איתכם בסעודות, אבל בין הסעודות הבית שלנו השבת צריך להישאר ללא אורחים, בבקשה לא להגיע בכלל, זה מה שהיולדת צריכה כולנו רוצים לגרום לה להרגשה נוחה ונעימה.

אפשר להגיד את זה באופן פומבי, או אפשר שמישהו יגיד לכל אחד באופן פרטי (אפשר גם לחלק, למשל שאמא שלך תגיד לצד שלך ואמא שלו לצד שלו). אבל בעיני זה צריך להיאמר מראש בצורה מפורשת.

לדעתי זה גם הרבה יותר קל ונעים להגיד מראש, מאשר אחרי שהם כבר בבית ואז פחות נעים להגיד לאנשים 'לכו' (וזה גם אולי גורם לאנשים שבאו הרגשה לא נעימה, כי הם סה"כ באו מתוך הרגשה שאולי הם אפילו עוזרים, ואז אומרים להם שהם רק מפריעים).

ואני רק אגיד שפעם היינו בשבת בר מצווה של אחיין שלי, כל הסעודות היו באולם ושם פגשנו את כולם, ובין הסעודות היינו בדירות שקיבלנו לשינה, או בחוץ, או שביקרנו בדירה שבה התארחו ההורים של בעלי, אבל לא באנו לבית של גיסים שלי (בעלי השמחה) כי הרגשנו שזה פחות מתאים ויותר מידי עמוס.

אז גם בלי יולדת זה לא תמיד מתאים, וזה ממש בסדר לדעתי. רק שצריך להגיד את זה, כי לא כולם ינחשו שזה הצורך שלך.

בתור בוגרת מספר בריתות בשבת...

למדתי מפעם לפעם

הכי ממליצה לך לבקש מאמא שלך/מישהי אחרת אסרטיבית להכריז "זהו. עכשיו כוווולם יוצאים. מאדאם צריכה את הבית שלה לעצמה. "

ושתחזור על זה כמה פעמים אם צריך.

שמבינים ויכולים להעיף

תודה נראה לי שפשוט אדאג לזה

לא לנסות למצוא תירוצים כמו "לא רוצה להטריח אתכם", כי אז הם יגידו "זה לא טרחה בשבילנו".

עוד אפשרות - בשלב של התכנסות באולם לפני אחת הסעודות, שבעלך יפנה אליהם ויגיד "אני מבקש שלא תבואו אלינו הביתה. בחלק מהזמן מדאם תבוא לאולם עם התינוק. אבל כשהיא תהיה בבית היא צריכה שלא יהיו איתה שם אורחים".

או שאלה אורחים שגרים במרחק הליכה מכם? 

אבל...

לדאוג שהאורות יכבו מוקדם עם שעון שבת.

תשאירי מנורת לילה או מנורת שולחן.

אם אין אז תשאירי את האור הכי חלש יחסית שעדיין נותן מספיק אור לני שצריך אבל לא נותן אווירה של "כיף להישאר".

בנוסף לדאוג לשתיה חמה וכיבוד (עוגות פשוטות/ גרעינים) זמינים באולם ולא אצלכם בבית.

להכניס ללוז של השבת בין הסעודות-

כיבוד ודיבורים באולם

(הניסןח גרוע, אבח הפאנץ') 

@מאדםמאד יקרה, מזל טוב גדול!!

מקווה שהברית עברה בשלום וששום דודה או סבתא לא רצויה לא הפריעו את מנוחתך

לפני סוף הסעודה, סביב מנה אחרונה להגיד לכולם:

עכשיו תהיה מנה אחרונה, זימון, ואז כל אחד הולך לדירה שלו לנוח (אפשר להוסיף גם אנחנו) וניפגש פה באולם כולם לסד''ש/ לסעודה בבוקר.

זה הרגיע אותי והכניס לפורפורציות קודם כל

ועזר לי לדייק מה אני צריכה ולומר לבעלי

והוא היה על זה והאמת שכמעט לא היה צריך

הפרזות של יולדת....

היה מרגש ומהמם וכיף וקדוש

ואפילומשמרו כל אחהצ על הגדולים באולם

אין היה פשוט טוב

ואין עליכם תודה!

איך קראתם לו??

סתם אאוטינג וזה...

שתהיה המשך התאוששות טובה ונעימה!!!

שמחה מאוד לשמוע

לא התרגשה או משהו אבל גם לא ציפיתי לזה

כן איחלה בשעה טובה והריון קל ואם אני צריכה עזרה פה ושם אפשר לפנות אליה יש לה 7 או 8 ילדים אז כנראה הבינה אותי

אז לא ממש הופתעו

בעבודה הנוכחית כן ראיתי שקצת מתבאס והגלגלים בראש מתחילים לעבוד:

מה יהיה עם מחליפה? איך נמצא? איך נסתדר?

אבל תמיד היו נחמדים ושמחו בשבילי.

לא פוגשת אותה על בסיס יומי.

פעם היה לי קטע איתה, הייתי בחודש רביעי, היתה לנו פגישה עם עוד כמה גורמים נוספים , ואז היא ליוותה אותי החוצה... לא הבנתי במה זכיתי לנחמדות הזאת... פתאום היא אומרת לי - שושנה, את בהריון?

הכי ישיר שיש...

כולי בהלם- כן ....

- למה לא אמרת לי??

- אל תדאגי אני אעדכן אותך , אני רק בהתחלה...

הייתי בשוק. 

מכמה סיבות

דבר ראשון אני די רזה (או לפחות פעם הייתי) וראו מיד, מעבר לזה היו אילוצים בעבודה שרציתי שידעו שא''א לבנות עליי לפרק זמן מסוים.

בהריונות האחרונים הייתי גם בתפקיד ניהולי ורציתי שתדע

יש לי שתי בשורות טובות

אחת שאני בהריון והשניה שהתאריך המשוער שלי הוא יומיים אחרי סיום שנת הלימודים (מורה)

אז היא צחקה ושמחה ואיחלה בשעה טובה..

ואז התבאסה שהבת שלי ושל כלתה באותו גיל וכלתה עוד לא חושבת על עוד ילד🤣

והשארתי אותם עם כיתה בלי מחנכת🙈

היתה ממש בסדר. שאלה איזה שבןע אני, אמרתי 15.

והיא אמרה שזה זמן טוב לספר...

אני הייתי צריכה להגיד ממש מוקדם

אני מרגישה לא טוב מהרגע שאני עושה בדיקה ביתית ..

עבדתי או בגן או בבית ספר .. יש ילדים על הרצף.

אז הייתי חייבת לספר ישר גם בגלל שאני מרגישה פיזית ונפשית לא טוב וגם מהחשש שילדים יכולים לפרק אותי מכות בזמן התקף 

למרות שאני לא מרגישה טוב.. נניח עכשיו תחילת שנה

לטענתם אין מאיפה להביא מחליפה מעכשיו לעכשיו

ושמירת הריון זה תהליך

אז מנסה להוריד אותם ממני 🤷🏻‍♀️