פורום הריון ולידה (עמוד 444)

עם דבש ולימון

ואם את מסוגלת לבלוע ויטמינים- אז ויטמין C בכמות מוגברת

וגם חיזוקית של הדס מאד מאד עוזר להתאושש מהר.

שאלת רב לגבי הצום?

הטיה שבאה והלכה. לא היתה כל הזמן, לרוב נטיה לצד אחד אבל הייתה לפעמים לצד השני.

לפעמים ממש נטיה חדה (לכיון הכתף) ולפעמים בקושי נראית.

אישית היינו אצל רופא התפתחות הילד שהוא גם נוירולוג.

אצל אורתופד

ובדיקת ראיה

וב"ה הכל תקין ברוך ה'.

מה שכן זה לא היה ממש מהלידה אלא מעט מאוחר יותר- אולי גיל חודשיים.

וכמו שציינתי זה בא והלך והיה דו"צ.

בשורות טובות!

חשוב ללכת לרופא ילדים שייתן הפניה לפיזיותרפיה בהתפתחות הילד. לא צריך לחכות תקופת המתנה.

פזיותרפיסטית נותנת תרגילים פשוטים לעשות וזה אמור להסתדר עם הזמן. חשוב להיות במעקב.

תשימי על הבטן כמה שאפשר

ותדאגי גם כשהוא על הגב שיהיה לו מעניין ב2 הצדדים.

לנו זה עזר ואחר כך לא נזקקנו לפיזיותרפיה

אני מעדיפה פעילות גופנית האמת

בטוח זה בסדר? ראיתי מקום אחד שהיה כתוב ששבועיים...

את יכולה לקרוא אותו גם באינטרנט 

קראתי בעלון לצרכן, לא יודעת למה הייתי צריכה אותך בשביל לחשוב על זה

תודה רבה!

יש גם של הריון כזה מקלון, והוא בוודאות של הריון

זה הגיוני שזה הריון?

לעצור אותה מלהרביץ. ולהגיד- תעשי טובה לילד, תתני חיבוק ( אם הילדים רוצים כמובן)

או להציע להם לשחק או תור תור

היא מחפשת ליצור קשר וזה הדרך הקלה

אצלנו היה בן שנתיים שנשך, כל פעם הרחקנו אותו וביקשנו נשיקה במקום

לקח קצת זמן אבל רוב הנשיכות הפכו לנשיקות

כאילו יש לי כל הזמן התלבטות של עד כמה להתבחבש בעניין ולתת לזה מקום, כאילו לנסות לשפץ את הסיטואציה וש"תחזור בתשובה" (ולהסתכן בעודף צומי שיגרום לה להמשיך עם זה)

או לחלופין אולי עדיף לומר בכמה מילים ולהרחיק אותה לאיזה תעסוקה אחרת, ולהתפלל שזה פשוט יעבור מהר...

תודה על התגובה! 

אבל בגיל הזה בד"כ זה לא בא כהתרסה, בטח אם זה כמו שאת מתארת ולא מתוך כעס או משהו

היא צריכה להבין שהיא הרביצה וזה לא טוב ויש דברים טובים אחרים

אפשר גם רופא משפחה. אנטיביוטיקה מביאה שיפור מידי בהרגשה.

בינתיים הייתי לוקחת נורופן זה גם אנטי דלקתי

תרגישי טוב😘

אם השד קצת כואב זה סימן לדלקת...

גם אם הוא לא אדום

ואולי תקבלי אנטיביוטיקה.. תלכי לרופא..

רפואה שלימה!!!

יש למישהי המלצה על רופאת הנקה פרטית שמקבלת בזום? יש דבר כזה? לפני שנים הייתי אצל רופאת הנקה במעייני הישועה

לא יודעת אם עדיין יש כזה, ואם אפשר בזום

ובטח שמחר ערב חג

את יכולה גם לנסות להתייעץ עם מוקד אחיות לש הקופה

אבל בעיקרון הכתובת זה רופא משפחה

הוא לא בודק פיזית רק מתשאל.

וכן, התחלתי להגביר שתיה, אז במקום לרוץ כל 2 דקות לשירותים

כי העוברון יושב לי על שלפוחית השתן

אני רצה כל חצי דקה....

ב"ה

ב"ה

ב"ה

מתי להתחיל לאכול ענביפ ןלשתות תירוש

ובירה שחורה ושקדים

ואם יש לכם עןד מאכלים שמגבירים ועןזרים להנקה בצום

בי פולן מתחילים היום נכון?

והכל טוב להתחיל כמה שיותר מוקדם

כמה שיש כוח

ככה אמא שלי אמרה חח

נשך ילדה ספציפית כמה פעמים ובצורה קיצונית וכואבת וממש היה צריך לשבת עליו עם הנשיכות שיפסיק וזה לקח המון זמן עד שעבר לו מזה..

אין לי עצות ❤️❤️

הבת שלי ננשכת במממוצע פעיים בשבוע 

כרגע היא עם נשיכה ביד, בכתף ובחזה 

מה תגידי על זהההההה אאני משתגעת כבר

והתושבה היא שזה חלק מההתפתחות

מספיק שיש ילד אחד שדומננטי בקבוצה וכל פעם שחוטפים לו משחק הוא נושך זה יכול להיות נשיכה שלישית. במיוחד עם לילד שלך יש משיכה להיות בסביבתו. בגיל הזה מאוד קשה להפסיק התנהגות כזו בצורה חד משמעית. אין לך דרך להעניש או לפנות להגיון... וזה לא מראה כלום על אופי המטפלת או מאיזה בית הילד הגיע.

אפשר להאיר את תשומת לב המטפלת שתשים עליו יותר עין אבל בגדול לא יודעת אם יש פתרון חד משמעי חוץ מגדולי.. 

הבן שלי רק בראש השנה הספיק לנשוך את אחותו הגדולה ארבע פעמים והוא כבר בגיל שלא ממש נושכים..

ב"ה זה לא חזר על עצמו מאז אבל התדירות נשמעת ממש הגיונית

זה נכון שזה תואם גיל אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. וזה בדיוק תפקידה של המטפלת. לוודא שילדים לא נושכים או ננשכים. אם זה קורה בתדירות גבוהה יש בעיה עם המטפלות. הן כנראה לא תמיד עם העיניים על הילדים ולכן מפספסות את הרגע לפני שזה קורה ולא מצליחות למנוע את הנשיכה..

זה ממש לא מוריד מהאחריות שלהם ובטח לא מצדיק אמירה של תואם גיל!

וזה ממש לא חלק מההתפתחות.

נשיכות באות בדר"כ אצל ילדים שעדיין לא יודעים לדבר כמו שצריך וזו הדרך שלהם לבטא / לקבל מה שהם רוצים כמה שיותר מהר. אצל ילדים כאלה יש צורך בהסבר יותר מפורט מה עושים ומה לא עושים וכמובן לשים לב אליהם יותר לפני שהם מגיעים למצב של נשיכות.

וזה תלוי אך ורק בצוות!

הייתי מנהלת מעון כמה שנים והיו נשיכות כמובן אבל מעט מאוד ועם הדרכה נכונה של המטפלת וההורים זה נגמר מאוד מהר..  

אבל זה לא הופך את זה ללגיטימי או הגיוני.

ובדיוק בגלל הסיבה שלפעמים צריך ללכת לחתל ילד או לקנח לו את האף וכדומה יש חובה שיהיו מינימום 2 מטפלות בחדר אחד על מנת שכשאחת על ילד ספציפי השניה שמה עין על כולם..

עובדתית זה אפשרי ועובד

כי נשמע פשוט לא הגיוני להיות עם זוג עיניים על עשרה ילדים בבת אחת שמשחקים.

ויש ילדים שמתוסכלים מזה שלא מצליחים לדבר גם אם מנסים ומצליחים להבין אותם בדרך אחרת

עצם החסם גורם לתסכול

שהיא לא מטפלת במקביל למרות שזה לא תפקידה. הייתי מינמום פעם בשבוע מחליפה מטפלת לפחות ליום שלם.. שלא נדבר על חצאי ימים..

וראיתי מטפלות שעשו את ההדרכה שלנו מול הילדים הנושכים וזה עבד פיקס ומטפלות שלא עשו וכל שני וחמישי הילדים ננשכו..

ואישית אני כל הזמן נכנסתי ונתתי דוגמא אישית איך נכון לעשות את זה מול הילדים ורוב המטפלות למדו וישמו וזה עבד..

אולי את עןשה סדנאות גם לאמהות?

ממש עושה חשק

אני לא הצלחתי למנוע נשיכות שקרו בבית שלי

זה כל כך פתאומי הוא בא מאחוריה לחבק אותה ופתאום נושך אותה

ויש לי רק שניים

אם היא היתה אומרת שחוזר עם נשיכות כל יום זה משהו אחר

חשוב לומר לילדים שנושכים מה אסור לעשות ומה מותר.

ולא לתת את הצומי השלילי לילד שנשך. לגשת לננשך, לנחם אותו ולחבק אותו כדי שהילד שנשך יראה שזה לטא שווה לא.

אבל זה לאר מונע לגמרי ובטח לא בהתחלה

אם גם בהמשך השנה היא היתה אומרת שננשך הרבה הייתי מסכימה איתך

יש לי "רק" 4 ילדים לשים עליהם עיניים, ורק אחת נןשכת ועדיין יש נשיכןת.

אפילו אותי היא נושכת תוך כדי חיבוק.

מה זה אומר עליי?

לגמרי תואם גיל וחלק מההתפתחות

ואם היית מנהלת מעון ולא מטפלת זה מסביר את המחשבה שלך.

זה בסדר גמור שלא כל אחת יודעת איך להתנהל מול נשיכות. גם אני לא ידעתי עד שקיבלתי את ההדרכה הברורה מה ואיך צריך לעשות ועם עיקביות זה עבד...

חשוב לציין שרוב הילדים לא נושכים אז אם בקבוצה של 9 ילדים יש אחד שנושך או אפילו 2 אז המטפלות יודעות שעליהם צריך יותר לשים עין..

ושאפשר לתת לו נשיקה.

אז היא נתנה נשיקה, אני סובבתי את הראש להרים כוס מים והיא נשכה אותו.

אם אני רוצה למנוע נשיכות זה להפריד בינהם לחלוטין, שזה לא משהו שאני מעוניינת בו.

היינו בשני מעונות. בראשון לא היו מכות ונשיכות בכלל, זה לא קרה כי טופל.

ובשני הכל חגג.

ושאלה אלייך, הבת שלי בת שנה ו4 לא נושכת, אבל כן מרביצה. חשבנו לקנות כמה משחקים קטנים ומעסיקים (נגיד טלפונים בכאילו עם מוזיקה ואורות) למעון כדי שיתנו לילדים, ואם רואים שזה זמן מועד לפורענות איתה אז יתנו לה והיא תרגע.

היית ממליצה?

יש לך עוד רעיונות?

היא מרביצה גם בבית ולדעתי כבר מבינה שזה אסור. בבית אחד מאיתנו הולך איתה לחדר לשחק, לא בשבילה היא לא מבינה אבל בשביל שהאח שכן מבין ידע שזה לא סבבה להרביץ ופשוט להשאר ככה (וגם לתת לו פסק זמן בלעדיה). אבל בגן לא כל הזמן נמצאים עליה, בעיקר במעברים שהמטפלות עסוקות בהאכלה החתלה וכאלה והיא מרביצה. אני מבינה שאי אפשר למנוע לגמרי אבל הייתי שמחה לעזור לשפר את המצב. 

למשל אם היא מרביצה אז לומר לה, "אנחנו לא מרביצים, אנחנו מבקשים"

אם היא לא מדברת עדיין אז אפשר לומר לה "אנחנו לא מרביצים, אנחנו עושים טובה / אנחנו מלטפים / אנחנו מחבקים" וכדומה.

היא בהחלט מבינה למרות שזה נראה שלא. וחשוב באותו הרגע שהיא מרביצה להתייחס לילד שקיבל את המכה ולא אליה כי לפעמים הילדים מרביצים כדי לקבל צומי שלילי..

אח"כ אפשר להסביר לה מה לא עושים ומה כן עושים.

לגבי המעון

אחרי שתראי מה עוזר בבית אפשר לומר למטפלות ליישם גם במעון לגביה..

וכאמור, לפעמים תוך כדי החיבוק או הנשיקה היא גם נושכת.

רק לא את הקונספט של ענישה אז ללכת לחדר סתם מעצבן אותה אבל לא מתקשר למכה.

אנחנו מסבירים לה לעשות טובה והיא גם מנסה אבל לפעמים אחיה לא רוצה ליטופים, או שהיא מתקשה לווסת את העוצמה וזה יוצא מכה (נדיר אבל קורה).

אני חייבת להתייחס אליה כי אני תופסת אותה שלא תמשיך, אם אתייחס רק אליו ואתעלם ממנה היא פשוט תמשיך להרביץ לו.... הוא גם לרוב לא מחזיר רק בורח ממנה או בוכה וממשיך לשבת.

אני מרגישה שהיא בעיקר מרביצה משיעמום. כאילו הכל כמו צעצוע בשבילה. נגיד היום במעון היא פשוט הלכה לתינוק שזחל וניסתה להזיז לו את הראש עם הרגל שלה. ישר הרמתי אותה ואמרתי שלא לעשות את זה ודאגתי שתהיה ליד המטפלות (הן גם יודעות לשמור על התינוקות ממנה...) אבל ראיתי אותה והיא לא עשתה את זה בדווקאיות, או בכעס, או בבדיחה, היה נראה כמו סקרנות יותר, או שהוא הפריע לה לעבור. כאילו מבחינתה היא עשתה משהו ענייני.. כשהיא עושה משהו שאסור היא מבינה מצוין וצוחקת. ופה זה לא היה המקרה. בגלל זה אני מרגישה שלפעמים זה סתם ככה...

גם לפעמים היא "מדברת" איתי ועושה באויר תנועה של מכה ואז ישר עושה נו נו נו. כאילו היא כן מבינה משהו, אבל או שלא תמיד זוכרת או שלא הפנימה, כי זה לא מפריע לה לרוץ מרחק של 5 מטר עם היד מוכנה להכאה ולהנחית אותה על אחיה.

טוב סתם פרקתי תסכולים. אנחנו ממש מתאמצים למנוע ובסוף יש זמנים שמתפספס וזה מאד מתסכל. ומצד שני היא עוד לא שנה וחצי אז לא יודעת אם אני עפ ציפיות גבוהות

סליחה שלא מגיבה אחת אחת..

התינוקי משגע אותי הבוקר😶

היא נמנעת בגלל שקשה לה?

קושי הרבה פעמים מוביל להימנעות, אפילו בצורה לא מודעת.

זה ממש מתסכל אותנו ההורים, שצריכים להתמודד עם זה.

אבל עוזר לי רגע לחשוב דרך העיניים של הילד, להבין שהוא לא עושה או לא רוצה כי באמת ממש קשה לו. ולא מאף סיבה אחרת.

ואם קשה לו אז הוא צריך עזרה וכלים איך להתמודד.

וכאן צריך לחשוב מה בדיוק קשה, ומה יכול להקל.

אם קשה לה להבין את החומר - לחשוב איך ללמד בצורה שתבין

אם קשה לה לשבת הרבה זמן - לחשוב האם יש אפשרות לאוורור או למענה בבית הספר. בבית לקצר את הזמן של הלמידה לזמנים קצרים שהיא תוכל לעמוד בהם.

באופן כללי, לנסות ליצור חוויות של הצלחה. אפילו אם לך זה נראה קטן. לפתור תרגיל קצת יותר קל, העיקר שתראה שהיא יכולה לבד.

ואם יש אכן הפרעת קשב / התנהגות, נראה לי הכי חשוב לטפל מקצועית כדי להצליח להקיף את כל ההיבטים של זה וכדי שגם בבית הספר ידעו לתת לה את מה שהיא זקוקה לו

ולכן אני מחלקת את זה לחלקים, ולא מקפידה על כל השיעורים, אבל יש מקצועות שקצת פחות עובר לי בגרון לוותר עליהם.

ואני כל הזמן מתלבטת בין לראות את הקושי ולהכיל לבין לדחות אותה קצת מעבר ליכולת שלה כדי שתראה כמה מסוגלת.. כי בעיניי הקושי שלה יותר בראש מאשר בטכני, ונכון שלא קל לה לכתוב אבל היא עדיין עושה את זה בקלות יחסית, ואני לא מקפידה על כל כללי הכתיבה וממש מוותרת על כל מה שלא חובה בעיניי.

וואו. סיוט!!! סיוט!!!

כל אחר הצהריים היה פה בכיות, תלונות, מנגינת התלוננות, קללות (כולכם מטומטמים 🥺😳 לאחים ואחיות שלה) בגלל שהיא לא סובלת את השיעורי בית.

ואני עוזרת תומכת ומסבירה ומקילה עליה כי קשה לה לכתוב המון אז קצת עושה במקומה פה ושם. אבל הרגשתי את הצער והעצבים עד סוף הערב בגלל ההתנהגות שלה.

לא באתי לתת עצות רק להזדהות.

אבל פעם בשבוע לא להגיע זה המון! אצלי הם התחילו לבקש להישאר בבית ואני לא מרשה, יותר לקראת אמצע שנה פה ושם אני מאפשרת אבל ממש חד פעמי. יום כיף או משהו כזה. בעיני, ברגע שמאפשרים יציאה מהגבול זה אח''כ כל יום מאבק.

היא לא מבקשת להישאר, היא פשוט נשארת..

אני לא יכולה לקחת בכוח.

איך היא בקריאה? בחשבון?

אם הרמה שלה טובה - לא הייתי רבה איתה על ש"ב. משאירה למורה לטפל בזה אם מתחשק לה 🙊

אבל אם הרמה לא משהו זה כן גיל קריטי לתרגל קריאה וחשבון.

לגבי לא ללכת, שמתי לה שכשאני מאפשרת פעם אחת, נכנס להם למודעות שזו אופציה, ואז כבר מגיעה גם הפעם השניה השלישית והרביעית. אם אני נחרצת שאין כזו אפשרות בכלל - גם אצלם זו אפשרות לא קיימת וזהו. לכן לדעתי כדאי 'לחתוך' ולא לאפשר להישאר בבית.

היא מקבלת לכתוב בעיקר בתורה, ברמה של 3 שאלות פעמיים בשבוע, קשה לי לוותר על זה כי זה התרגול כתיבה כמעט היחיד שלה..

בעברית היא כמעט לא מקבלת שיעורי בית

וחשבון גם לא מקבלת הרבה, אבל גם צריך להתחנן שתעשה ופה אני פחות מקפידה 

לקבוע זמן לשיחה מסודרת איתה

רק שתיכן בחוץ

שעה בשבילה

לשמוע מה עובר עליה

אח''כ לשבת לשיחה שקבעת מסודר מראש עם המחנכת

לדבר עליה

איך בכוחות משותפים הבית והביס תעלו אותה לכל טוב.

ומסכימה עם אשר האימהות לגבי 'לחתוך'

כן לאחרונה קרה אצלנו גם הרבה שרצתה להישאר

בעקבות עצה מגננת חברה -

ישבנו לשיחה בזמן רגוע.ושאאלתי אותה אם כיף לה בביסא ם באמת רוצה להפסיד

אחרי כמה דיבורים סיכמנו שאתן לה יום חופש פעם בשלושה שבועות, אבל בשאר הימים הולכים בשמחה

וגם- שעל יום חופשי מסכמים מראש ולא מבקשים בשום פנים באותו בוקר..עובד חלקית בינתיים....

בהצלחה בכל מקרה יקרה!!!!

היא בכיתה ב לא בגיל ההתבגרות

ומה זה לדבר על ליבה?

היא עושה מה שההורים אומרים וזהו

בגיל הזה לא משכנעים ומחכים להסכמה ורצון

ילד אמור לעשות דברים מסוימים גם כשהוא לא רוצה כי זה מה שצריך לעשות ואין פה עניין של דיון

לכולנו הכי קל להישאר במיטה בבוקר, גם לאדם מבוגר נחמד יותר להמשיך לישון ולא ללכת לעבודה אבל בחיים יש מסגרת של גבולות

תפקיד ההורים בגילאים הצעירים הוא גם להרגיל למסגרת של שגרה וגבולות בריאים

כמובן כל זה מתוך הנחה שאת כותבת שכשהיא כן הולכת החוויה הכללית היא טובה ואין קושי חברתי לימודי אחר משמעותי שאז צריך לבנות תוכנית התערבות מותאמת

במקרה שבסה"כ טוב לה אבל לפעמים "לא בא לה" אז הורה אמור להציב גבול של התמדה ושגרה ואחריות.

זה מתבטא בעוד תחומים ההתנגדויות שלה?

מה בעלך אומר לגבי זה?

אולי כדאי לשקול הדרכת הורים?

היא בכורה אגב?

בעלי ואני באותו ראש בקטע הזה, כי היא מאוד מבלבלת ויש ימים כמו היום שמכונה ראשונה לבין ימים שלא רוצה ללכת, ימים שהיא ממש זורמת ומקבל  לימים שהיא מתנגדת לכל דבר.. אז כשיש ימים כאלה, שהם לא הרוב ב"ה אנחנו קצת חסרי אונים.

היא אמצעית ולא היה לי שום דבר דומה לזה עם הגדולים, וגם הקטנים לא מראים סימנים כאלה

ופשוט לא הולכת, מה תעשי? תגררי אותה בכוח?

זה לא תמיד כזה פשוט ולא תמיד הילד עושה מה שההורים אומרים וזהו

בין ילד שעושה כמו שההורים פשוט אמרו לבין ילד שמחליט לבד מה הוא עושה על דעת עצמו

רוב הילדים הם איפשהו באמצע

הם מגלים התנגדות לדברים מסוימים ברמה כזו או אחרת ובדכ ההורה יצליח לנתב אותם לגבול הבריא

על ידי חיזוק חיובי, עידוד, תקשורת מקרבת, הפעלת סנקציות, שימוש ביצירתיות וכו...

מההודעה של הפותחת לא הצלחתי להבין מה קורה כשהילדה מתנגדת ללכת לבית ספר

כי כוח ההחלטה הוא לא בידה

ההורים הם אלו שמחליטים

היא יכולה כמובן להתנגד

אפילו להתנגד מאוד

אבל האם בכל פעם שהיא מתנגדת זה אומר שכוח ההכרעה לא ללכת פשוט עובר אליה?

כי בגיל הזה רוב הכוח היחסי הוא אצל ההורה

ולפותחת @שופטים - אני מדברת מהשטח לא מהתיאוריה, אני נתקלת כיועצת בהפרעות התנגדות גם בגילאי העשרה, ושם זה יותר מורכב. צריך להגיב נכון כבר מהגילאים הצעירים, כי הפרעת התנגדות בגיל בוגר היא כבר קשה יותר לטיפול. כמובן תמיד אפשרית.

לכן שואלת מה קורה שם כשהיא מתנגדת? מה אתם מנסים לעשות? והאם קיבלתם הנחיית הורים?

צריך לזכור שאנשים הם חומר גלם גמיש מאוד

הם משתנים כל הזמן

המח שלנו הוא איבר סופר גמיש

יש מחקרים שמדברים אפילו על שינויים שאנשים עושים שמגיע עד רמת הדנא

לא סתם הקב"ה נתן לנו את כוח התשובה

אדם יכול לשנות אפילו את העבר

ובתוך אוכלוסיית בני האנוש

ילדים הם קבוצה עוד יותר גמישה ומלאת פוטנציאל

לכן ישנן הפרעות שרשמית לא מאבחנים עד גיל מסוים בגלל שזה עוד יכול מאוד להשתנות.

לפעמים אבחון עוזר מאוד לקדם תוכנית התערבות מדויקת שמונעת תסכולים ובכך מעודדת תחושת מסוגלות ומשפרת מוטיבציה

ולפעמים אבחון עלול לקבע הגדרה מסוימת באופן פחות רצוי ומיטיב

בכל אופן כדי לאבחן הפרעת התנגדות יש צורך באבחון מומחה של פסיכולוג או פסיכיאטר

המטרה היא לקבל סט כלים שמתאים לסיטואציה כדי שיהיה קל יותר לכל המעורבים בעניין.

למרות שבטח כלים שמתאימים להתמודדות עם הפרעת התנגדות יכולים לעזור גם להתנהלות עם ילדים "סתם" עקשנים ודעתניים, אז האבחנה לא בהכרח קריטית.

שוב תודה

אני יודעת על הפרעת התנגדות וגיל ההתבגרות וגם מכירה מקרה מצער מאוד מקרוב, אז מאוד חוששת מזה, קיבלנו המלצה על הדרכת הורים על ידי מומחית להפרעת התנגדות, אמורים ללכת אחרי החגים. מקווה שיהיה לתועלת.

זה גם ייתן לכם כלים בעז"ה

אבל גם יחזק אתכם כי זו התמודדות לא פשוטה

ואתם לא צריכים להיות עם זה לבד

וזה שהיא בסה"כ שמחה ללכת לבית הספר ויש חיבור טוב עם המורה וזה שהיא מתחרטת לפעמים שלא הלכה זה נקודות פתיחה מצוינות לעבוד איתן!

שמשפיע על כל החוויה בביה"ס ובבית.

בטח בכיתות א-ב ששם יש שיעורי בית כמטרה בפני עצמה, ולא כאמצעי.

לפעמים הילד עייף מההתמודדות, אין צורך בקושי נוסף על זה כדי להתוות לו דרך מתאימה לטיפול הבעיה מהשורש במקום לדחוק אותו למקום שמתסכל אותו.

אבל ילד שמתרגל בגיל צעיר להחליט מתי הוא הולך לביהס ומתי לא זה בעיה שאח"כ מאוד קשה לתקן

ההימנעות מייצרת עוד הימנעות ומקשה על פיתוח היכולת להתמודד ופתח תחושת מסוגלות 

בגיל הזה ההורה צריך להוביל את הטון ברגישות ובנחישות.

אבל לא להסתכל על זה כפינוק, אלא קושי אמיתי שצריך להציף ולתת לילד גב.

אם צריך גם לדבר עם המורות והיועצת שירפו מהלחץ.

אבל לא להגיד לו אתה חייב ללכת ולהתמודד עם מה שיבוא.

זה גיל שהם כ"כ מוכנעים, מה שהמורה אומרת הוא קודש קודשים, וכשזה מעלה להם קונפליקט מול היכולות בפועל, זה מוביל לקושי גדול שצריך לעזור להם לפרק אותו.

בעיני ילד לא צריך להרגיש מאויים כי הוא לא הכין ש"ב או לא הביא ספר, גם כשהבעיה היא כרונית.

ויש ילדים שלוקחים את זה כ"כ קשה, עד סיוטים בלילה. אז ברור שיש גם הימנעות מללכת לביה"ס.

זה לא כמו שהצגת את זה שלכולם קצת קשה לקום בבוקר. זה קושי מסוג אחר שילד צריך להרגיש שיש לו תמיכה.

מה עושים עם זה בתכלס, מן הסתם תלוי כל מקרה לגופו.

יש ילדים שקשה להם לגייס את עצמם להתחיל משימה

במיוחד ילדים עם הפרעת קשב, זה די קלאסי

אני לפעמים עוזרת להם להתחיל משימה על ידי זה שאני מבקשת מהם רק להראות לי מה העמודים שצריך לעשות או רק להוציא את הספר או שאני בעצמי מוציאה וקוראת כבר את השאלה הראשונה, אפילו מגלה להם או מרמזת באופן גס על הפתרון למשימה הראשונה כדי לפתות אותם לקפוץ למים ואז משם הם כבר בד"כ זורמים יותר בקלות

שהפרעת קשב היא לכל החיים

משמעות הפרעת קשב היא חשיבה והתנהגות שונה, בגלל קושי בקליטה, עיבוד, ישום והתמדה.

רוב הפעמים הפרעת קשב מביאה איתה ליקויים/קשיים נוספים (לימודיים/ התנהגותיים/ רגשיים)

כיתה של 30 ילדים, רועשת ומבלבלת מדי עבור הפרעת קשב, ויוצרת קושי ותסכול, גם אם נראה לעיתים שהם מסתדרים.

בעיניי הפתרונות הם:

1. לצרוך הרבה חומר שמדבר על אופן החשיבה והתחושות של הפרעת קשב, כדי להיות בצד שלהם, להבין כל קושי.

2. למצוא טיפול תרופתי שיאפשר השתלבות בכיתה בלי קשיים גדולים ותסכולים

3. לתת עזרה מקצועית בתחומים שצריך

4. לתת הקלות יזומות, בהבנה שהמתכונת הרגילה קשוחה להם

אצלי הילד בכיתה ח׳ מקבל כמובן ריטלין (מכיתה א׳) ועזרה מקצועית לימודית מקיפה, בנוסף, אנחנו מאפשרים לו להשתחרר פעם בשבוע באופן קבוע. 

אני פשוט חושבת שאולי בשביל יום בשבוע זה מוקדם מדי ואפשר לנסות דברים אחרים..

אבל באמת שאתמול היה יום קשוח שהרגשתי שממש פוגע לנו בקשר אז אני כבר לא בטוחה.

היא לא במצב של עזרה מקצועית בלימודים ב"ה,  פשוט צריכה לתרגל כדי שיהיה יותר שוטף וחלק. אין איך לברוח מזה, בלי תרגול זה תמיד יהיה יותר קשה.

כמו שכתבתי בתגובה אחרת, אני מתקשה לשים את הגבול בין הקלות יזומות לבין ויתור שיגרום לה לא למצות את הפוטנציאל שלה   

להפרעת קשב הכל יותר קשה והפוטנציאל במובנים מסוימים יותר נמוך, לחץ לרוב גורם לעשות פחות מהפוטנציאל שלהם, יש להם דרך אחרת.

רוב המידע על קשב, מדבר על פתרונות, אבל יותר חשוב להבין את הלך המחשבה שלהם, להבין את הקשיים הנסתרים, כשהקשיים הופכים לגלויים, התסכול כבר עמוק והרבה יותר קשה להתמודד.

וכל הכבוד על הסבלנות להסביר בנחת.

הצלת נפשות, אשרייך.

אגב אנחנו לא מטופלים תרופתית, אבל הדגש פה הוא לא על הפתרון שיכול להשתנות ממקרה למקרה,

אלא על הדרך והתמודדות. וההבנה בכלל מה עובר על הילד ושזה לא רצוני. ככה הוא בנוי.

וצריך לעזור לו במקום לתסכל אותו ולהעמיק את הקושי.

ולפותחת,

טיפ שאולי יצליח גם אצלכם, אצלנו שיעורי בית זו מילה גסה. ממש ככה. מהצד שלי.

אבל משחקים במחשב היא מכורה. אז את החומר הלימודי היא משלימה באופן הזה של תרגול אינטרקטיבי ומול המערכת מקבלת גב חזק מההורים.

בפסיכומטרי קראו לזה בזמנו brainrash

שזה ממש ככה. אתה לא חושב, נסחף.

בשביל תרגול שינון וחזרה זה מעולה.

גם האחים האחרים שמים לב לפער בדרישות ביניהם..  אני לא רוצה לוותר יותר מדי כי זה הכי קל, רוצה לדחוף אותה קצת מעבר למה שהיא חושבת שהיא מסוגלת 

גם אצלנו הפער הזה עולה והוא מאד משמעותי כי 2 הילדים האחרים על הסקאלה ההפוכה של הקשב והם חדים מאד.

לי זה מאד ברור שכל ילד בפני עצמו וככה אני מסבירה אם עולות שאלות, אין השוואות, כל אחד מה שמתאים לו, לאחד קשה יותר ולשני פחות.

הפרעת קשב בהחלט לוקחת יותר כוחות (ויותר זמן וכסף)

זה לא סותר את חוסר ההקשבה של הילדה, שזה דבר מובנה בהפרעת קשב, זה לא זלזול.

בעיקר בא-ב. בגיל הזה נותנים לעשות ש"ב סתם כאידיאל בפני עצמו, בהמשך זה מתאזן ונותנים ש"ב רק כשיש צורך לימודי אמיתי.

אז את ילדי הקשב זה מתסכל מאוד.

גם ככה צריכים לשמור על פוקוס כל היום, זה קשה.

אני חושבת שכדאי לקחת אותה לטיפול או אתכם להדרכה, כדי להבין לעומק עם מה היא מתמודדת, זה יקל על הכוחות נפש.

כמו למשל שתנסי להסביר משהו למי שדובר שפה שונה ממך. זה תסכול אמיתי.

אבל אם תדעי לדבר בשפתו, זה ידרוש ממך פחות כוחות בשוטף.

לגבי האחים, אני מסבירה שכל אחד והמתנות שהוא קיבל, והשליחות שלו בעולם. לא יהיה שוויון במטלות אלא בשותפות.

אחד ניחן ביכולות סדר וארגון, אחד ניחן ביצירתיות, ואחר ניחן ברגישות לזולת.

עוגת גבינה ועוגת שוקולד מאוד שונות זו מזו.

כל אחת טעימה בדרכה ואין מקום להשוואה.

התאמת הדרישות לילד ולתכונותיו ויכולותיו זה באחריות ההורים בלבד. כשילד מתלונן על משימה שאחיו קיבל שהיא קלה מדי, אני מביאה לו משימה שלא תואמת את האופי שלו למרות שהיא גם קלה, שהוא התרגל שלא מבקשים את זה ממנו (למשל לבקש מילד איסטניסט לקנח אף לאחיו) וככה מבין שהוא לא ראה קודם את התמונה הגדולה.

לגבי לאתגר את הילדה בלי קשר לציפיות הלא ריאליות של המסגרת ובלי קשר להשוואה בין האחים, אז מצד אחד אני מבינה ומזדהה.

מצד שני כשלי לא היה הכלים המתאימים להבין אותה עד הסוף, הרגשתי שאני לא מצליחה לאתגר אותה. הייתה שם מן נקודת שבירה עדינה שלא תמיד ידעתי לזהות בתקשורת איתה.

לכן, בדיעבד, כל עוד יש לכם את הסיבות שלכם לא להתחיל טיפול/ הדרכה, הייתי מרפה מזה בשלב הזה.

אצלנו הייתה קפיצה ביכולות להתגבר על בעיות הקשב בכיתה ד' (היום היא בה')

קיבלתי ילדה אחת לגמרי. חלק נבע מכלים שאנחנו למדנו ואימצנו עם הזמן בתקשורת איתה, וחלק מכלים שהיא פיתחה בעצמה וחלק כנראה גם מגדילה טבעית.

בכל מקרה, אני באופן אישי חושבת שעשינו טעות עם הרצון לאתגר ולקדם אותה לפני שהיא הייתה בשלה לכך.

היומיום מספיק מאתגר אותה ואותנו ממילא. אם הצלחנו לסיים את היום בטוב זה כבר יום מוצלח.

אני לא בטוחה שזה נכון גם לכם, רק משתפת מהחוויה שלנו בהקשר הזה.

בכל מקרה בהצלחה גדולה!

וחיבוק גדול לך על ההתמודדות, זה ממש קשה. מבינה אותך לגמרי.

כשהיתה בגן אחה"צ איתה היה סיוט מתמשך, כל יום כל היום..

היום יש פחות התפרצויות ופחות התנגדויות ויש הרגשה שיש עם מי לדבר רוב הזמן, גם אם היא לא מבצעת מה שאמרתי, אז ממש מתחברת למה שאמרת על הבשלות.

אם היתה קצת יותר משתפת הייתי יכולה לדעת מה קורה במהלך היום, לפעמים אני שומעת על כל מיני סיפורים דרך הקבוצה בווטסטפ ולא ממנה, או שמקבלת איזו דרישת שלום מהמורה, אם הייתי מצליחה לשמוע ממנה אז היה לי יותר קל להבין את הקושי שהיא מתמודדת איתו..

תודה רבה על התשובות המפורטות! מעריכה מאוד

מזכירה לילדים, עוזרת, מסך רק אחרי ש"ב.

לא עשו הם צריכים להתמודד עם זה בבי"ס.

לגבי לא ללכת לבית ספר סתם, אני לא מרשה בשום אופן. זה הרגל ממש רע לדעתי. כמו שלעבודה הולכים על יום, בלי קשר לאיך קמתי הבוקר, ככה לבית ספר.

עצם הדיון שלה עם עצמה- בא לי ללכת היום? אולי לא? זה שלילי. לא אמורה להיות שום אופציה כזו..

עם הבת שלי, גם עדיין לא מאובחנת אבל הרבה התנגדות, שנה שעברה גם הרבה פעמים לא הסכימה ללכת לבית הספר וגם היה קשה לדבר ולהבין ממנה איפה הקשיים. וגם הרבה פעמים היה לא צפוי.

אנחנו בכיתה ב התחלנו טיפול רגשי באומנות וזה מאוד עוזר לה. עדיין הקשיים קיימים אבל היא למדה לשים לב לרגשות שלה, להתבטא וזה ממש ממש שיפר את הקשר איתנו ובעיני זה משפיע על הכל. (והייתי ממש מיואשת, לא האמנתי שמשהו יעזור)

לגבי הליכה לבית הספר לנו היה הסכם שיכולה לא ללכת פעם בחודש לבית הספר וכשהיתה אומרת שלא רוצה ללכת הייתי שואלת אותה האם זאת תהייה הפעם הזו, לא יודעת אם רלוונטי לכם

תרופתי

אמנם יש לי בן ובכיתה ד' אבל כל תהליך האבחון התחיל בכיתה ב', סיימנו לפני כחודש.

הילד לוקח טיפול תרופתי כבר שבועיים והשיפור הוא עצום עצום, מבחינת ביטחון עצמי, מבחינת החברה, מבחינת הערות הטובות שהוא מקבל (אחרי הרבה שכאלו לא טובות).

גם אם אתם לא רוצים כרגע לטפל כדאי להתחיל לפחות לאבחן כי זה תהליך ארוךךךךך אם עושים דרך הקופח. 

היא ממש מתארת את מה שאת כותבת.

ממליצה לך לקרוא אותו!

צורי

משחת הפלא של ערוגות

זה לטיפול

למניעה אחכ- לדאוג שהמקום יהיה יבש

לנגב אחרי מקלחת

ולמרוח טלק/דאורדורנט

כמו שכתבו לך צריך לייבש ולשים קרם לחות או קרם החתלה

כנראה שכדאי חזיה אחרת או לסדר אחרת את הרצועות כך שהשדיים לא יהיו צמודים מדי ביומיום

או לפחות לשים חתיכת בד נעימה בינהם

אם זה לא עובר או מחמיר אז יכול להיות ח"ו פטריה... אבל בעז"ה שיעבור מהר

שפשפת אמורה להשתפר תוך יום יומיים של טיפול

טבעקוטן שהציעו הוא נגד פטריות.

לא יודעת מה החסרונות שלו אם בסוף זה לא פטריה..אבל אולי כן אפשר להתחיל ממנו.

החסרונות, אני מניח קשורים לשימוש נרחב מדי בסטרואידים. אני לא עוסקת בתחום הרפואה אבל למיטב הבנתי שימוש מקומי במעט קרם לכמה ימים, לא מזיק. כמובן שזה לא מיועד לשימוש קבוע.

לדעתי אם הפותחת תכתוב לרופא משפחה על השפשפת בחזה ותבקש משחה כזו או מקבילה, הרופא מיד ישלח לה מרשם.

ולפותחת, ממש נראה לי בסדר להתייעץ עם רופא משפחה, לא יבקשו לראות את זה ולא מביך, הם מתעסקים בדברים כאלה כל הזמן. 

שתיארת,

אבל אדמומיות שורפת/מגרדת בכל מיני מקומות של קפלים וכו', בדרך כלל בעיני מצריך משחה אנטיפטרייתית, טבע קוטן מעולה לעניין הזה ( אפשר לבקש מרשם מרופא משפחה/עור באפליקציה... )

לרופא דרך האפליקצייה/אתר?

https://www.beok.co.il/forums/forum-37/?m=1016757

בוקר טוב

העובר בתוך הרחם יושב מוקף בקרומים - קרום אמניון וקרום כוריון.
כאשר הקרום מתרחק מקיר הרחם ונוצר בינו לבין הרחם דימום יתכן היפרדות קרומים.
היפרדות קרומים לרוב נסגרת יתכן עם דימום קטן
הנתוים שלך אופטימיים
אין טעם לרוץ על כל דימום למיון במיוחד שלמיון אין מה לעשות, אין טיפול רק מנוחה.
 

הסתדר לבד, לרוב זה קורה בזמן הזה וחולף מעצמו.

בבדיקה הבאה אחרי שבועים כבר נעלם

ולמה אנחנו עדיין אסורים ובעלי לא יכול לנקז לי את זה 😭

סינוטמיצין ומופירוסין למשל, הן אנטיביוטית, מן הסתם יש עוד

כבר אתמול הביאה לי ךעשות אמבטיות פולידין

לא הזיז כלום

שינקזו לך גם. ואולי תצטרכי גם אנטיביוטיקה דרך הפה כמו שכתבו.

הרבה בריאות 🙏🏻

אלא ע''י כירורג, כך שלא בטוח שיעשו את זה.

(מרובת נסיון בנושא)

בסוף זה מתפוצץ והמוגלה יוצאת, אבל יכול לקחת זמן