אחרי הריון קשוח עם ההיפראמזיס, דיכאון בעקבותיו
אין לי עזרה מהמשפחה שלי בכלל, לא טכנית ולא רגשית, וכל פעם זה צף מחדש, למרות שברגיל אני די בסדר ולומדת לדאוג לעצמי בהריון הכל קיצוני יותר. עברתי ילדות קשה מאוד וזה משפיע כמובן על כל דבר בחיים ולא משנה כמה אני אדאג לעצמי ואתקדם, בסוף בסוף במצב של חולשה זה שובר אותי...
עכשיו כבר יותר מחודש אני בסטרס פסיכי בגלל סוגיית 'איפה נשאיר את הילדים'
אני צריכה ללדת רחוק מהבית, בניתוח( שזה טריגר בפני עצמו)
וכמובן האשפוז וההתאוששות ארוכים יותר.
זה הביא אותי לבקש טובות מאנשים מהקהילה פה והיה לי ממש ממש קשה, גם כי הייתי צריכה להסביר שזה ליותר מיומיים... וגם כי יש לי פה משפחה מדרגה ראשונה ואנשים חושבים שהם עוזרים לי אבל בתכלס כל אחד עסוק בעצמו ובעבר כשהעזתי פעם אחד לבקש עזרה לכמה שעות עם אחד הילדים נעניתי ב" רק אם אין לך ברירה" וכו' וכו'
אמא שלי מנותקת קשות מהמציאות, ולא מזמן אחותי שצעירה ממני ביותר מעשור תקפה אותי ממש והשפילה אותי כי לדעתה 5ני לא מוקירה תודה על "פועלה הרב" עם הילדים שלי, כשבמציאות היא בקושי עושה משהו. היא אמרה שבגלל ההתנהגות המגעילה שלי אחיות שלי האחרות לא אוהבות אותי ואף אחד במשפחה לא סובל אותי, ואני צריכה להתנצל
אח"כ אמא שלי אמרה שההתנהגות שלי גרועה ואמנם יש שיפור עם השנים אבל לא מספיק. ( תודה ממש על הציון.... )
אבא שלי הוא זה שהמריד את כולם נגדי עוד לפני שנישאתי, ועד היום הם ברגשי עליונות עלי.
עם השנים צמצמתי את המפגשים איתם והלכתי כמה שנים לטיפול כדי להשתקם, אבל ההשתלחות הזאת חודש לפני הלידה ממש טלטלה אותי, ועוד כתבתי בקצרה ובעדינות את תוכן ההאשמות.
אני מותשת, בשכל, אני יכולה לתת לעצמי ציון לשבח על שמצאתי פתרונות יצירתיים והסתדרתי ללא עזרתם, אבל ברגש אני צריכה חיבוק, הכלה ואהבה, קצת אימא, ופה קרסתי
מרוב לחץ לתקתק הכל ולארגן עד הפרט האחרון.
אני פשוט רוצה חיבוק, ולשמוע שאני אמא טובה, ושאוהבים אותי
ואני רוצה למחוק אותם מהחיים שלי, שלפחות לא יטרידו אותי, אבל אי אפשר - - -
בבקשה לא לשפוט, ולא להגיד לי לכבד הורים, אני לא כתבתי אפילו קצה מהקצה ממה שהם.
תודה למי שהגיעה עד כאן,
הכתיבה עזרה לי לפרוק קצת, ותודה על מי שאתן❤️
)
