היי,
התייעצות
בגיל קטן בילדות אחי נפגע חרדה באחד המלחמות, מאז מוגבל נפשית. לצערי לא התייצב מאז.
כמובן הוא לא הפך להיות מוגבל בגלל החרדה, אלא משהו במקביל פשוט התפרץ..
בתקופה המדוברת הוא גר בבית - כי העיפו אותו מהמסגרת הרגילה, כך שהיה כל היום בבית.. ההורים מבוגרים השתדלו לעשות את המקסימום כדי לתת מענה לאח האומלל ולכל המשפחה.
בגיל 12 שלי
14 של אחותי
האח המדובר התחיל לגעת בנו.
לפעמים אימא הייתה ליד כדי לעצור את זה.
היא לא עצרה את זה במעשים
כלומר - הגיעה והגנה עלינו
אלא עצרה בדיבורים בתחנונים שפשוט יפסיק
כן, קרה שאני שוכבת קוראת ספר על הספה והאח הנחמד מגיע אליי / אחותי ומתחיל למשש
רק במקרים ממש חריגים שהאח נכנס לטירוף סביב הנושא אמא קמה מהכיסא והפרידה בינינו.
ככה התקופה נמשכה מספר שבועות או חודשים, לא זוכרת במדויק.
זה היה עצוב.
בשעת מעשה לא הבנתי כמה זה נורא.
אין שיעורי מוגנות (מקווה שהיום יש)
אין הבנה לכך שיש פה בעיה
במיוחד שאני ממש קטנה.
אחותי עברה יותר ממני, היא כבר החלה את שלב ההתבגרות, עם כל המשתמע (..---...)
גם היא חוותה את הנגיעות האלה, רק שאצלה היה כנראה יותר אטרקטיבי.
בקיצור, היא סבלה יותר.
כעבור תקופה שזה קרה שוב ושוב ההורים שלי סופסוף פנו לעזרה מקצועית,
משם אחי נשלח לאשפוז - הוסטל - דיור מוגן שוב הוסטל
ככה הלוך ושוב..
במהלך השנים ההורים שלחו אותנו לטיפול פסיכולוגי שלא באמת החזיק מעמד
אני הייתי הולכת לשיחה אחת מקסימום, אחותי כן הלכה קצת יותר
משם גדלנו עם הסוד הגדול הזה שעברנו פגיעות.
אני מעולם לא דיברתי על זה, לא היה לי צורך.
התחתנתי, לא חשבתי על זה
זה לא הפריע לי לחיים.
הכל היה לי טוב וכיף.
האמת שעדיין טוב וכיף, למעט השיחות עם אחותי - אכתוב על זה בהמשך..
היא כבר נשואה כמות שנים סופר מכובדת
יש לה הרבה ילדים - בורא עולם עשה לה נס שנקלטת בשניות כי אם לי אין הסבר אחר לרמת הילודה הגבוהה.
היא מטופלת.
נפגשת עם פסיכולוגית.
אני לא מדברת מילה על כל הנושא הזה, כי פשוט לא רואה עניין
אולי גם לא רוצה.
אחותי מנגד בכל הזדמנות מעלה מחדש את הנושא
ממש בכל הזדמנות
אנחנו מפטפטות מלא
היא אחות מדהימה, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אבל משגע אותי כמות הדיבורים בנושא
כל פעם מחדש יש לה מאין מגנט הפוך לזה
אני מרגישה שזה עושה לי רעעעע. ממש ממש רע לדבר על זה
להעלות את הנושא
לא רוצה!!!!!!!!
אני גם לא רוצה לקטוע אותה, כי אולי עושה לה טוב לדבר על זה?
היא כל פעם נכנסת לשיחה בקטע של תזכירי לי רגע מה בדיוק קרה? מה היה שם?
ומה עשית? ומה אמא עשתה?
דיייי כמה אני יכולה לחפור בפצע הזה
היא ממש נכנסת לזה כל פעם מחדש בתיאורים גרפיים - דיי לא רוצה. תשאירי אותי מחוץ לזה.
לא רוצה להעלות ולהיזכר, שכן עברתי פגיעה
אח שלי פגע בי
אמא שלי לא הייתה שם כדי להגן עלינו
יותר גרוע, היא הייתה פיזית נוכחת אבל לא עשתה כלום כדי לעצור את זה.
ברור שאני כועסת
ברור שאני לא סובלת את המפגשים עם האח הזה
ברור שבכל תקופה שהאחות מעלה את הנושא אני לא מסוגלת לדבר עם ההורים שלי, אני עדיין ממש כועסת.
אבל,
איזה ברירה יש לי?
בסה''כ בן אדם אומלל. באמת אומלל. הכי בעולם.
בקיצור, תוהה מה עושה עם האחות
השיחות האלה עושות לי רע.
זה ממש משתק אותי בכל פעם מחדש שזה עולה.
אז כן, בהמשך למה שכתבתי בהתחלה טוב לי
עד אותו רגע שבו היא מעלה את הנושא.
באותו רגע אני הופכת להיות בנאדם בלתי נסבל לכמה ימים (בלי חשק לכלום, שוקעת במעין דיכאון עם עצמי. כלפי חוץ מציגה אותה מושלמת, אבל בתוך הלב? קשה לי!!!)
אני חייבת לעצור את השיחות בנושא הזה, ניסיתי לרמוז
ניסיתי לעבור נושא
וכל פעם זה חוזר לשם
כל פעם שזה עולה אני כועסת מחדש
מרחמת (לא ברור לי על מי)
כואבת, כי כואב לי באמת.
אני חייבת לעצור את זה, לא יודעת איך.
ענק
