פורום הריון ולידה (עמוד 804)

איזה קשה!!!!!! פשוט קושי אדיר ממש ממש!!!!

אם תרצי לקרוא משהו שאולי יחזק אותך....

קראתי "ניחום" דומה של בת-חן וויל (יועצת מינית וזוגית) שבהסתכלות שלה (ואני ממש מתחברת לזה) זה ממש חלק מהמלחמה! מלחמת ה' על היותנו חיים חיים יהודיים וקדושים!!!!

והלוואי ואיכשהו יהיה נס יאריכו לבעלך או ישנו לו את הזמנים....

תתפללי על זה, ה' יכול לעשות הכל!!!! 

הוא רב גדול שמתמחה בענייני טהרת המשפחה, ואולי ימצא לכם הקלה בגלל שאתם בשעת דחק... 

זה לא שהיא צריכה לעשות הפסק ולא יוצא לה טהור ואז אולי רב אחר יכול להתיר את הצבע... או בעיית כתמים ב7 נקיים

כמו שחשוב לא לפסוק בפורום להתיר גם חשוב מאוד לא לחרוץ הלכות לאסור.

צריך לשאול ספציפית וגם אפשר לבחור את מי לשאול.

וגם-מלחמה זה לא זמן רגיל

לשאול לשאול לשאול

תתפלאי אבל כבר קרה לי

שווה להתיעץ

לתת לו זמן עם הילדים, זמן מקלחת ארוכה,

אם יש אופציה טיול קצר ברחוב איתך

או קפה וארוחת ערב

בסוף זה לא הרבה זמן ולא כדאי לבנות הרבה ציפיות

בהצלחה 

יש מצב שהוא יגיע ופשוט יישפך לישון...

בעז"ה יהיה לכם טוב יחד וזמן נחמה

אבל תכיני את עצמך גם לאופציה הזאת שהוא פשוט יקרוס ולא יהיה בפוקוס וזה קורה הרבה והגיוני...

אומרת מניסיון שזה באמת קשה למצוא את דרך המלך מה עושים עם האפטרים והיציאות... דילמה שנמצאת כל הזמן בראש שלי... חיבוק! 

פשוט להיות

להקשיב לו

להנות ממנו בבית, מעצם הנוכחות

לתת לו לנוח אם צריך את המקום, אוכל מפנק, שיחה מהלב

לא הייתי מתכננת משחק לחזרה מאפטר בזמן מלחמה האמת. נראה לי פחות מתאים מבחינת הלך הרוח של הבעל

אם יהיה לו כח אז אולי טיול בחוץ להתרענן.

אבל מעבר זה יכול להיות אולי מאולץ ומכביד

ואני מבינה את הצורך, ממש, אבל כדאי גם לחשוב על משהו יותר מותאם לסיטואציה

לא התכוונתי לא מותאם סיטואציה, אלא ייתכן  ופחות מתאים להלך הרוח של הבעל, תלוי איפה הוא משרת גם ואם יש ילדים וכו'.. אינדיבידואלי מאוד, אבל הגיוני בעיניי שמנק מבט של גבר שחוזר אחרי זמן הביתה - זה פחות בלו"ז

אז כנראה שזה בת

האמת שקיבלתי את מה שאמרה. ואז אחרי השרשור שלך על שבוע 13 התחלתי לפקפק.

היא אמרה שהיא לא רואה אז היא לא יודעת והאמת שאני ראיתי שלא רואים

זה אמנם שלב שעקרונית אפשר לראות אבל עדיין לא תמיד מזהים בבירור

מה שכן זה משאיר תקווה לבת

אם היו רואים שזה בן אז זה היה סופי מן הסתם

או שכן היה אפשר להתמקד באזור אבל לא הצליחה לזהות

חושבת שיש הבדל

ועכשי קראתי שוב את הודעת הפותחת והיא כותבת שהטכנאית חדשה במקצוע.. אז אולי היא סתם עדיין לא מנוסה בקטע הזה

אצלי עכשיו לקח איזה 5 דקות לטכנאית לראות אבל בגלל התנוחה

חיכינו עד שהוא יזוז ויהיה אפשר לראות

וזה באמת היה מממש כיף אחר כך לגלות שזה בן

(אצלי ההפך יש בעיקר בנות)

אבל היה לי גם עוד הריון בעבר

שהרופאה חשבה פעמיים שזה בת..אפילו בשבוע 19!

כי התנוחה לא היתה משהו אז זה היה כזה- כמעט בטוח

ובסוף בסקירה- זה היה בן!!

אבל נראה לי באמת הרופאה היתה לא מומחית חח

לפעמים לא בטוחים ומעדיפים שלא לומר ולטעות...

אני ממש סקרנית.

יש אפשרות ללגת לאולטרסאונד רק כדי לבדוק?

עושים את זה? מקובל?

או שיסתכלו עלי ממש מוזר אחרי שעשיתי שבוע שעבר

כי סקירה זה משבוע 14

מה אכפת לי איך הרופאה הסתכלה עלי

אמרתי לה פשוט שאני ממש סקרנית

האמת היא חייכה ..מה מפריע לה..ומה אכפת לי

אשאני אשאר עוד במתח רק כי לא נעים..?

עד 3 חודשים.

כמובן בהתאם לצבע ולכמות

יש למישהי תובנות?

כי מתחילה לחשוב לנסות לקדם את זה.

לא יודעת מתי בעלי יוכל לצאת ונראה לי שזו תהיה ממש הפתעה נעימה אם נהיה מותרים

יש כמה דברים שאפשר לעשות בשביל להמנע

לדוגמה:

שתיה מרובה

לשים את הרגליים על שרפרף בישיבה על אסלה

לשים משחה שתמנע פציעה (יש לאינקולינה משחה מעולה לזה)

אכילה ושתיה של דברים ״משלשלים״ כמו ירקות, קפה, מיץ שזיפים ישר אחרי לידה.

מנסה לחשוב על עוד

יש לי עוד זמן עד התאריך אבל כבר שלושה חודשים עם צירים שבשבועות האחרונים התגברו ממש ואין לי כח לחכות לתאריך

לא יודעת מה מתאים לסימפי ומה לא אבל מה שאני מכירה לזירוז לידה (שלא באמת עובד עד שהיא לא מגיעה...) הליכות, הליכה על חול, לעלות ולרדת מדרגות, ובכללי תנועות לא סימטריות של האגן.

דברים שמשחררים אוקסיטוצין - עיסוי פטמות, גירוי מיני, רוגע ומגע נעים. יחסים אמורים לזרז לידה גם בשחרור אוקסיטוצין (כשיש תחושת נעימות) וגם כי נוזל הזרע מכיל חומר שמרכך את צוואר הרחם.

ויש גם שמן קיק, חליטת עלי פטל. שלא ניסיתי...

נשמע ממש מייאש🫣

מכירה את הזירוזים האלה חוסר סימטריה אסור עם סימפי, וייצור אוקסיטוצין בעייתי בגלל חוסר חשק, אז יוצר דחייה במקום ההפך...

פטל אני שותה המון, ושמן קיק הבנתי שממש לא מומלץ!!

בכל אופן, תודה על ההזדהות! ובקרוב בקלות אצל שתינו!

אני כן ניסיתי את כל הזירוזים האלה, חוץ מעלי פטל ושמן קיק (אה, וגם עיסוי פטמות רק ידני ולא עם משאבה, אולי זה כבר יותר יעיל).

לא את כולם ניסיתי כזירוז, חלק זה פשוט החיים עצמם

כן יכולה להגיד שזה עשה צירים באותו רגע, אבל בוא נגיד שצירים זה לא מה שחסר לי, יש לי מספיק צירים שלא מקדמים כלום גם ככה.

(נורא כיפי ללכת מהר בעליה כדי להספיק לקחת את הבן שלי מהגן ולקבל בתגובה כמה צירים)

גם לדעת שיש לך ליווי בלידה, גם יש הרבה דולות שעושות גם הכנה ללידה ועיבוד לידה.

אני מכירה רק בירושלים אז לא יודעת להמליץ בנתניה, אבל שווה לבדוק בקבוצה "לידה פעילה" בפייסבוק, יש שם מלא המלצות. 

למרות שלא ממש הייתי צריכה עיבוד לידה.

וכן לידה שניה ילדתי בלניאדו מהסיבה הזו.

אני ממש ממליצה על אפרת קורנפלד. מקצועית ממש ואלופה, אבל יקרה...

והיא מלווה רק בלניאדו.

איש שהיה מוכן לוותר על כל כך הרבה כדי להגן על עם ישראל! התאמן שנים, עבד קשה, עשה את המקסימום, כדי להגן על עם ישראל!

ואז, כשהוא ראה עכשיו שהוא לא מצליח לעשות את כל החלקים של התפקיד שלו, הוא לא ניסה לטשטש את זה, או להאשים מישהו אחר, או לקוות שלא ישימו לב והוא יוכל להישאר עם התווית של קצין מצטיין.

הוא היה אחראי עד הסוף, ודיבר עם המפקד שלו והסביר בדיוק את נקודות החולשה שלו.

ועכשיו כשהעבירו אותו תפקיד, הוא לא שובר את הכלים, או מתלונן, או בא בדרישות לצבא - הוא עושה את המקסימום שהוא יכול, בלי אגו בכלל. גיבור!

איזו גיבורה את! את חושבת שהשינוי עכשיו מקטין את כל ההקרבה עד עכשיו? מה פתאום!

אם היית מדברת עם אשת לוחם שבעלה החליק ושבר את הרגל בהושענא רבא, ושוכב עכשיו מגובס, היית חושבת שאין לה ולבעלה זכויות על כל המסלול שעשו עד עכשיו? רק בגלל שהוא לא יכול להלחם עכשיו?

ואת לא יודעת למה הקב"ה מסובב דברים בצורה כזאת. אולי צריך דווקא אותו, עם הכשרה מעולה כמו שלו, לתפקיד ה"פשוט" שהוא נמצא בו. אולי משם תבוא תשועה לישראל.

האכזבה שלך מובנת, אבל אני חושבת שיש לך עכשיו תפקיד ענק לא לשדר אותה לבעלך. אני בטוחה שמספיק קשה לו גם ככה, ושהוא ממש צריך שאת עדיין תאמיני בו, ותהיי גאה בו, ולא תתאכזבי ממנו. בהצלחה ❤️

ולך פותחת יקרה, את פשוט וואו!!

כותבת ומוחקת.. אולי עוד מעט אמצא את המילים

כל הכבוד לו שהוא לקח אחריות! הבין שמשהו עכשיו קצת לא מסתדר ולא טישטש את זה!

האמת שזה מרגיע אותי לשמוע שאלו החיילים שיש לנו בעם ישראל .

אני חייבת להגיד לך,

כשזוג מתחתן- יש איזה מוסכמות- אתה כזה אני כזאת ולכן רצינו את הקשר.

במהלך השנים אדם משתנה,את והוא-

ובום- מרגישים כאילו שיקרו לנו..

בשביל מה התחתנתי??

(אברך שמבין שהוא בכלל איש עסקים, אשת חינוך שמבינה שהיא בכלל שחקנית מהממת, ובמישור הרוחני גם כן- עליות,מורדות, שינויים.

ותמיד יש את השאלה הרותחת- אז שיקרת לי??

אז היה מקח טעות??

את *זה* אני לא רוצה!! עם *זה* לא התחתנתי!!

וכאן צריך להסביר משהו.

מותר לאדם להשתנות.

זה טבע האדם וזה זכותו.

כמובן לדבר לדבר לדבר.

אבל הבן זוג הוא לא רק בעל/אישה,אלא אדם כשלעצמו ואתם רק בתחילת הדרך להכיר את עצמכם...

דברים עוד ישתנו.

חלק גם אצלך.

תגלי על עצמך דברים שלא ידעת עם השנים- ומותר וצריך להקשיב לעצמך ולמצוא את שמחת הלב.

כמובן יחד עם הזוגיות- שתאפשר ותיתן מרחב.

אגלה לך סוד- בעלי אלוף הדיבור המחזק.

בחוץ נשמע תמיד המעודד, המחזק, המדבר דיבורי אמונה.

איזה סרטונים של מורל.. חבלז.

אבל בבית?

אין לו איו לו אין לו- לא מתלהב מההריון, מבעיטות, לא יודע לתמלל דיבור ריגשי, מתה לאיזה שיחה כזאת פוצי מוצי בטלפון אחריי שבוע וחצי של מיל'- וכלום. זה כמו שיח של דיווחים הדדיים מה קורה.

אחריי שהיה אברך והיה מתוסכל- (אני רציתי איש תורה כי רציתי אור!! ומידות עדינות בנפש!! ועין טובה!!)

מסתבר שהוא איש של ארגונים, מנהל כזה. נותן פקודות. יש לו את זה. ובעבודה שלו יש לו מלא סיקורת על ההוא וההוא והוא מתעצבן, ואצלי בראש אני בוכה וחושבת- זה הבן תורה שהתחתנתי איתו? ואני שוב מעלה לי בראש את מה שכתבתי לך:

מותר לאדם להשתנות!!

מותר גם לך!

וזה בסדר

וכרתנו ברית

ונכיר אחד את השני יותר

וזה למידה.

יש לי לכתוב בלי סוף אבל אין לי כח, סליחה.

בהצלחה ענקית!

אהבתי את השיתוף האישי. סחטיין על העבודה הפנימית שת עושה!

אם יש לו יכולת להרים אחרים, אז כן יש לו אינטליגנציה רגשית..

הוא מעולה בלדבר בפאתוס,

מול אנשים,

בחוזק, חוסן.

גבר גבר כזה.

אבל בכללי הוא ציני יותר,

לא בקטע של קוצי מוצי..

אין ספק שהקושי שלך גדול, זה ממש ניפוץ של חלום.

אבל רוצה לשתף אותך שתוך כדי קריאה חשבתי-

וואו! איזה אמיץ בעלך. להכיר במציאות כמו שהיא ולא להיות בעל גאווה או לפחד מהפאדיחה ללכת ולהגיד את האמת. מגיעה לו  ערכה ענקית על זה.

בעזרת ה' תתגברו על זה ותראו אלייך הכל מכוון מלמעלה.

רק מלא חיבוקים.

זה באמת אני חושבת הדבר הכי קשה בעולם להתכונן פיזית נפשית רוחנית למשהו כל החיים ואז להרגיש שהכל היה לריק.

ואו

אני רק שולחת לך מלא מלא חיבוקים ❤️

לא יודעת אם הייתי מצליחה לעשות את זה.

לדעתי כולם לוחמים. גם לשמור על מוצב זה נחשב אצלי בגדר לוחם, במיוחד בתקופה זו.

ולדעתי כל הכבוד על המודעות העצמית של שניכם- לך על המקום לרגשות והכתיבה הבהירה

ולבעלך על היושר והכנות וההבנה איפה אני תורם עכשיו הכי טוב.

הייתי מסתכלת על זה מתוך הבנה שיש תקופות בחיים שמתאים בהן א ויש תקופות שמתאים בהן ב. החיים דינאמיים ואנחנו מתגמשים ומתאימים את עצמינו.

כל השנים הקרבת והשקעת כי התאים לכם א' ועכשיו מה שמתאים ותורם לעם ישראל זה ב'.

והאמת שאני הייתי יותר רגועה שהוא לא ממש בחזית הלחימה...אני מהלחוצות... .

הספקנו לחוות כמה דברים.. לא בסדר גודל של צוק איתן ב"ה, אבל באמת לא רצינו גם

זה לא שעכשיו שעת השין והוא נכשל או הצליח בטירוף. שירות המדינה הוא ראוי בכל תפקיד. גם לעומדים בראש הקרב, וגם לשומרים ולטבחים ולקציני הלוגיסטיקה ולתותחנים.. את כולם כולם צריך. ממש אבל. ועוד 360,000 אנשי מילואים בכל התפקידים

אני חושבת שזו הסתכלות לא ככ נכונה והשחור או לבן הזה מאוד מערער אותך וגורם לך לחשוב שהכל התפרק. וזה מובן. מאוד.אבל אם להסתכל מבחוץ - השם מתכנן לכם משהו אחר.

בעלך ואת נתתם עשור שלם כמעט למדינה. ותמשיכו לתת.

אני באופן אישי רגועה מזה שיש אנשים כמו בעלך. באמת אבל.

איך כתוב? מי שמרגיש שהוא לא יכול להרים את מורל הלוחמים במלחמה, צריך לסגת אחורה.

בעלך לא רק אלוף שכבש את גאוותו, אלא גם קיים מצווה דאורייתא. זה הגברים היהודים של עם ישראל שאין כמוהם בכל העולם.

ואני רוצה להוסיף זווית אחרת: להיות מפקד פלוגה לוחמת במבצע קרקעי בעזה זה המון אחריות, הרבה לחץ, זה להוביל עשרות לוחמים לקו האש, חלקם לא מכירים טוב את השטח והסיבה שלא נכנסים עד עכשיו זה כי מתאמנים על שיתופי פעולה בין חילות וגם על הכרת השטח ברצועה, שהוא מורכב מאוד.

מאוד ייתכן שבעלך הרגיש שזה גדול עליו.

סופו של דבר, הרבה לוחמי סדיר לצערנו נהרגו. וגם קצינים ותיקים, אפילו מיומנים ו'מורעלים' מה שנקרא. העוצמה שיש להם יימ"ש, כמות המחבלים, האמל"ח, ועוד בשטח הבית שלהם.. צריך כוחות מעל הטבע.

ואם כך,צריך לכבד אותו כפליים. דווקא כי מהצד זה נראה רכרוכי אולי.

דווקא כי את ככ ציפית לזה.

את כל הכח שהיה לך לחכות לו - את צריכה לנתב כדי לחזק אותו. לתמוך בו. להעריך. בכח הזה שיש לך לשלוח אותו ללחימה, תשתמשי עכשיו למה שצריך כי חוק בידינו שאנרגיה לא נעלמת, היא מתחלפת.

הקב"ה מטלטל את הספינה לכולם. לזו שחיה חיי שגרה ובעלה בין לילה בקו החזית, לזו שחיה בעוטף או ביישובים שהותקפו ונעקרה מביתה עקב הלחימה או חלילה נשארה חסרת כל, ולאלו ששרדו את התופת. וגם ל'צופים' מהצד שחיים בחרדה תחת מתקפת הטילים.  זו טלטלה לכל העם. ואת בתוכה.

הזוגיות תופסת עכשיו צורה אחרת ואת נדרשת לשנות בעצמך גם כן. זה וודאי לא פשוט, אבל תזכרי שיש אינסוף גיבורים במדינה. מהם שלחמו ממש ונודע סיפור גבורתם, מהם שיישארו לנצח בצללים, ומהם שלא יזכו להתפרסם כי הם 'לא' מספיק מכבדים אותנו כביכול, אבל כולם כולם שמו את המדים ונשבעו אמונים למדינה, מוכנים למסור נפש בשביל הארץ המובטחת. והרצון אצל הקב"ה חזק יותר מהכל. גם שלך וגם שלו.

שימי לב שהבושה שלך ממה יגידו,מזה שהסטטוס שלך כבר לא 'אשת לוחם' לא משפיע על היחס שלך אליו ועל איך שאת מקבלת את הדברים.

לדעתי זה טריגר משמעותי.

הוא חופשי לעשות כרצונו כל עוד זה לא פוגע בך.

איבוד הסטטוס שלך הוא לא פגיעה בעיניי כל עוד הוא מוכן לספוג.

ואם שואלים אפשר לענות שהוחלט להציב אותו במקום אחר ולא חייב לפרט. את לא חייבת הסברים לאף אחד!

אני פשוט מעריצה אותו.

הגדולה לדעת מתי לעצור, הענווה ללכת הצידה ולתת כל מה שיש לך לאורך שנים.

לא סתם את זכית בו, את אישה של מסירות נפש ומגיע לך איש גדול שכזה.

תתאבלי, זה מותר, זה חשוב.

רק אל תשכחי מה העיקר!!

יש לך איש ענק. את ענקית. הקב"ה מצרף כוונה למעשה ואתם זכיתם בכל הקופה. 

קוראת את התגובות שלכן ובוכה אבל הפעם מהטוב והחיזוק שהרעפתן עלי. תודה על זה, באמת מעומק הלב, תודה.

לוקחת לי את המילים האלה ושמה אותן מול העיניים שיהיו לרפואה.

באמת...

אל תתבאסי. גם בעיניי בעלך ראוי להערכה רבה.

כי הוא איש אמת שמסתכל על טובת הכלל.

זו תכונה מדהימה.

רק רוצה להגיד שקראתי ונגעת לליבי מאוד.

גם את וגם בעלך אנשים השראה.

את עם כל ההקרבה שעשית כל העשור האחרון ובעלך גם עם כל ההכנה שעשה עד היום וגם עם היכולת לומר ברגע האחרון שהוא נכשל.

אני בטוחה שלשניכם הכישלון וניפוץ החלום כואב ממש.

יש עוד הרבה מה להאריך,

רק חשוב לי גם לומר שאנחנו כרגע בלחימה, וגם אם את צודקת 1000% זה לא הזמן להוריד לו את המורל.

אני בטוחה שגם ככה קשה לו, אבל הוא חייב לתפקד כדי לבצע לפחות את המשימה שנתנו לו עכשיו גם אם זאת "רק" משימת אבטחה פשוטה, ואפילו רק פינוי אזרחים. אף פעם אי אפשר לדעת מי יופתע.

כל בורג הכי פשוט, חשוב כרגע במערכת.

יש הרצאה יפה של אריק זאבי שמתאר את תחושת הכישלון שניה לפני רגע האמת שהוא התאמן עליו שנים.

לא שאני משווה בין הגנה על המולדת לאולימפיאדה, אבל בסוף תחושת הכישלון והפספוס האישית של משהו שכל החיים עבדת עליו וירד בשניה לטמיון אולי יכול להיות רלוונטי.

במבט האמוני, בניסיון הכי קשה של אברהם, ניסיון עקירת יצחק, בסוף אברהם לא שחט את בנו. גם הוא עבר תהליך עם עצמו של הקרבה עצומה ובסוף אומרים לו לא צריך את המעשה עצמו. כלומר העיקר בניסיון היה הכוונה. וגם אצלכם כל עשר השנים וכל המשפחה שבניתם סביב זה הוכחתם את ההקרבה למען עם ישראל. שום דבר מזה לא מבוטל. הזכויות נשארו ויישארו. ובע"ה יגינו עליכם ועלינו.

בהצלחה רבה יקרה!!

אני בעיקר נפעמת מהגדולה שלך כרגע.

הלוואי ותלמדי אותי איך עושים את זה בכזאת נחישות וביטחון..

ה' רואה הכל תהיי בטוחה בזה.

הרבה חיבוקים וחיזוקים ושבעלך יחזור בריא ושלם בגופו ובנפשו, וגם החיילים שלו יחזרו בריאים ושלמים בגופם ובנפשם עם המפקד החדש.

הכל ולענות...

ראיתי את התיוג, עבר הרבה מאוד זמן ואולי לא רלוונטי בכלל, אבל בכל זאת רוצה לשלוח לך חיבוק וחיזוק גדול גדול

קודם כל רוצה להתייחס למה שאלת די בסוף - האם זה נורמלי?

אז כן יקרה.

הכל נורמלי במציאות כזו שלא נורמלית.

את נורמלית.

בעלך נורמלי.

המציאות והמלחמה וכל מה שקורה לנו משמחת תורה הוא זה שלא נורמלי.

וכל תגובה או רגש או מחשבה טבעיים ואנושיים כ"כ כ"כ.

אז עם המון אמפתיה לעצמך,

חיבוק לעצמך,

חמלה לעצמך,

וממקום שכבר עבר יותר מחודש לתוך המצב -

רוצה לשתף איך את היום?

ורוצה להתייחס גם לדברייך עצמם בהודעה כאן:

א. לגבי מה שכתבת: "זה שעת המבחן שלנו. ונכשלנו. זה לא רק שלו, זה גם שלי, הרי אנחנו ביחד תמיד."

יש כאן כמה תפיסות או אמונות מגבילות שהייתי ממליצה לבחון.

למשל, האם בטוח זו ודווקא זו, זו ו*רק* זו שעת המבחן שלכם?

לא כל אלפי הדקות והרגעים שהתגייסתם למעם העם כולו?

לא כל אלפי הרגעים שעוד תתנו?

ושאתם נותנים עכשיו?

לא עוד כל המקומות האחרים בהם אתם תורמים, גם בצבא עצמו?

לשים את כל המשמעות וכל המטרה על רגע אחד לא בטוח מקדם.

והמילה הזו "נכשלנו" בעצם מורידה את כל האוויר כמו בלון שמתפנ'צר והופכת את כל מפעל החיים בעצום! עצום (!!!) של שניכם לכישלון.

חלילה מכך יקרה.

לא נכשלתם.

אתם נימחתם ומנצחים כל יום מחדש!

זה לא כישלון שלו.

זה לא כישלון שלך.

ב. לגבי מה שכתבת: "פרט קטן שנשכח טיפה בדרך זה שאף פעם אישי לא התנסה באמת במלחמה, הוא הרי התגייס אחרי צוק איתן ולמרות שעבר כמעט עשור מאז התגייס הוא עוד לא לחם בפועל.

 בשמחת תורה הוא כמובן הוקפץ בין הראשונים אבל הם לא נכנסו לעזה, הם פשוט חיכו לפקודות להיכנס. בינתיים החיילים מתוחים, עצבניים, דואגים ומפוחדים והאיש שלי המתוק שלא יודע להתמודד עם רגשות, מבחינתו אם צריך אז עושים ואין מקום לרגש, הוא פשוט לא הצליח לגייס אותם, לא הצליח לעודד ולהשרות ביטחון, לא הצליח לאסוף וללכד אותם למטרה הנעלה שלשמה הם שם."

כאן ניתן לראות דווקא את *האחריות* הנפלאה של בעלך היקר

את המודעות העצמית הגבוהה שלו

את הרגישות (כן כן דווקא רגישות ) להבין בזמן אמת מהם הכוחות ומהם הנתונים ומהם הצרכים של *כולם* ולפעול בזמן אמת ותחת לחץ טכני ורגשי עצום בצורה מעוררת השתאות!

אני אישית גאה מאוד בבעלך ומודה לו מאוד שלקח את האחריות הזו, עבור החיילים שלו, ועבור כל העם שלנו!

איזה אדם גדול צריך להיות כדי להכיר את כוחותיך,

להכיר גם את מגבלותיך וגבולותיך

לעשות מהר חושבים וחישובים ולראות מה יהיה הכי טוב *לעם שלנו כולו*

ולתפקד כך בגבורה!

הוא גיבור, פשוט גיבור!

ג. ובהמשך לכך לגבי מה שכתבת (ממרקרת את המילים העיקריות שאתייחס אליהן בהמשך): 

"... הדיחו אותו מהפלוגה 

ביוזמתו 

(דיבר עם המפקד שלו ואמר להם שהחיילים לא עובדים והוא לא מצליח לגייס אותם בגלל מחסום רגשי אז הוא מבקש לעבור מקום 

כי הוא לא חושב שזה אחראי להיכנס ככה למלחמה) 

הוא נוסע להגן במקום אחר."

שוב ניתן לראות את היוזמה שלנו

האחריות

הידיעה שהוא נוסע *להגן* כן להגן, רק במקום אחר שבו הוא יוכל להוציא את יכולתיו המותאמים יותר מן הכוח אל הפועל.

וזה נפלא!

הקב"ה ברא אותנו אנושיים

גם את בעלך הוא ברא עם היכולות, החוזקות, החולשות, הרגשות, המקומות בהם יותר קל, המקומות בהם יותר קשה -

והוא לא מצפה ממנו להיות משה רבנו, או דווקא מפקד שם לצורך הדוגמא, אלא הוא מצפה ממנו להיות *מי שהוא* עם סל הכוחות *שהקב"ה עצמו נתן לו*

ונשמע שבעלך עושה יופי של עבודה עם זה

עם ענווה ונכונות והכרה בקב"ה שכך ברא אותו ובאנושיות שלו ולרתום את כל זה למה שבאמת מתאים ומותאם יותר, ושוב, למען כל עם ישראל!

*זו* הדרך שלו לתת את כל כולו למען העם והארץ כפי שכתבת יקהר,

כי הכולו הזה, מי שהוא, זה מי שהוא.

וזו הדרך שלו לעשות את זה.

וזו דרך נפלאה ועוצמתית מאין כמוה.

ד. לגבי מה שכתבת: "והאיש שלי כמו תמיד יחשוב רק על הצד הפרקטי, לא עבד, פסדר, ננסה משהו אחר. ואני אצטרך לשבת להסביר לו איפה זה פוגש אותי בצד הנפשי והוא יהנהן, ויחבק, ויגיד את המילים שלימדתי אותו לומר ברגעי משבר ושאני מתה לשמוע"

מכמה מילים אפשר ללמוד כל כך הרבה טוב ואור על הזוגיות שלכם ועל מי שאתם גם כיחידים.

החוזקה הזו של בעלך לפעול,

הגמישות המחשבתית,

הלפעול תוך כדי תנועה,

ההתאמה והדיוק בזמן אמת

- כל אלה ועוד הן תכונות נפלאות ויקרות כ"כ!

וגם זה שלימדת אותו והוא נמצא שם *עבורך ובשבילך*

ומקשיב לך

ומחבק אותך

ואומר את המילים שלימדת אותו ושאת זקוקה לשמוע -

אלו עוד תכונות נפלאות גם שלו כאדם וגם שלכם כזוג וגם שלך כמי שלימדה אותו והגדילה את הזוגיות שלכם עוד ועוד!

אז פשוט כל הכבוד לשניכם יקרים 🏆

שולחת עוד חיבוק גדול,

מקווה שאתם בטוב, עד כמה שהמצב מאפשר, 

ושתזכו להינות מהפירות המתוקים של מי ומה שאתם, וגם אנו כעם נתרמים ועוד ניתרם המון דווקא מכם אז המון תודה לכם מקרב לב ❤

התגובה שלך ממש חיממה לי את הלב, גרמה לי להסתכל באור יותר חיובי על המצב, אז תודה על ההשקעה שלך בתגובה!

לגבי המצב כרגע, ב''ה ממרחק של זמן הדברים מתחילים להסתדר ומתחילים להתרגל קצת לשגרה החדשה שלנו. בעלי כרגע בתפקיד שונה ממה שחשבנו אבל מה שחשוב- תפקיד שטוב לבעלי ומועיל לצבא (הוא ראה איזה מחסור במערכת, הגיע לדרגים גבוהים עם רעיון לתפקיד שיועיל את מהלך הלחימה וכרגע ממלא אותו בצורה מעולה, המפקדים בשטח מאוד שמחים והוא גם מרוצה מאוד).

אני עם הילדים, הוא לא יצא עדיין להתאווררות כי הוא המציא את התפקיד ואין מי שיחליף אותו, בע''ה מקווה שבקרוב הוא יתחיל לאמן חיילים תחתיו ואז יוכל לצאת מידי פעם.

יותר מכל אני שמחה שהוא לא היה זמין אחרי שכל השינוי קרה, זה נתן לי זמן לעכל הכל, לכתוב פה ולקבל קצת מחוכמתכן ואז כשיכולנו לדבר התגובה שלי הייתה הרבה יותר מחושבת ומחזקת. 

את יכולה בבקשה לגלות לי איך חיים ככה?

איך את מצליחה ?

מה מחזיק אותך?

איך את לא מרגישה בודדה בלילות?

איך יש כח להלזחק את כל האחריות הזאת על כל התחומים לבד?

אני באמת שואלת בכנות

לא בקטע שחושב שהכל אצלך מושלם ואת רק יזקה תמיד ולא קשה לך

אני מניחה שכן

אבל אולי תתרמי לנו שחדש לנו המציאות הזאת.. מאיפה לוקחים כח? איך מרגישים שמחה ביום יום כזה?

בבקשה זאת כזאת שליחות חשובה

ויש לך בטוח הרבה מה לתרום לנו

דבר ראשון צריך להבין שאני רגילה לזה, מהרגע שהכרתי אותו הוא היה בצבא, אני לא מכירה שום צורת חיים אחרת אז כמו שבתחילת הנישואין מתרגלים לחיים חדשים אלה החיים שאני התרגלתי אליהם.

מנגד- פה ספציפית יש סיטואציה שונה, אנחנו במלחמה. הכל הרבה יותר באוויר וכולם מרגישים את המתח, הילדים מחורפנים וגם אני..

אז איך אני מצליחה? אין ברירה. משתדלת.

איך אני לא בודדה בלילה? אני בודדה, אני כמהה, אני מתגעגעת. מנתוות את זה לתפילה, וגם בכי, ותסכול, כותבת לי יומן של כל הרגש שנשפך ממני.

ולגבי להחזיק הכל, זה מורכב. מהר מאוד למדתי לבקש עזרה, לא להתבייש, באמת לבקש לא את מה שנעים אלא את מה שבאמת יעזור ויש ב''ה המון נערות וכדו' שממש מחפשות איפה לעזור ולהתנדב במיוחד בימים אלו! ולא לקפוץ מעל הפופיק, לעשות את מה שחייבים ואת מה שלא להשאיר למי שיש זמן וכוח. וכמובן מה שלא דחוף- לדחות. יהיה בע''ה היום שאחרי שכבר נארגן הכל והוא בע''ה יהיה זמין לעזור לי עם הדברים שבדר''כ הוא אחראי עליהם.

ולהתחזק. כשהילדים במסגרות אני שומעת שיעורים מחזקים, ישנה הרבה, אוכלת משהו טוב, בוהה בנוף בשקט. שכל אחת תמצא מה שמחזיק אותה או לפחות מה שלא מחליש. אני לא קוראת חדשות. בכלל. שום שום כלום. אם אני צריכה לדעת משהו אני אדע, כל השאר מחליש ומכלה סתם את הזמן.

ולדעת להתפרק. כשקשה צריך לפרוק ואם לא פורקים זה נשאר כלוא בפנים. אפילו עם חברה או משהו בטלפון, לבכות, בדר''כ מרגישים יותר טוב אחרי איזה בכי טוב כזה. לפחות אני...

זה מה שעלה לי כרגע, מקווה שמועיל. ואם לא אז רק חיבוק גדול! אם הייתי מתרגלת לזוגיות ''נורמלית'' ואז בעלי היה נעלם פתאום לדעתי היה לי הרבה יותר קשה אז באמת מצדיעה לכל נשות המילואים הגיבורות! לא פשוט בכלל❤️

איזה יופי לקרוא אותך!

אתם מדהימים 👑

המון המון ברכה והצלחה ורק בשורות טובות 🙏❤️

פשוט מדהים שבעלך מצא לעצמו תפקיד משמעותי!

אני מקווה שאת מוצאת את הדרך להעריך אותו על זה. זה מאד יוצא דופן, הוא נשמע יצירתי ונחוש. 

זה נורמלי לחוות כאב על אידיאל שלא יתממש במיוחד שהקרבת בשביל זה כל כך הרבה.

אבל קודם כל שום דבר לא הולך לאיבוד,גם אם זה לא מתבטא עכשיו, זה נשאר בפנים. כל השנים האלה בעלך גדל, התפתח, האופי שלו התחזק. את עוד תטעמי מהפירות!

אנחנו "עזר כנגדו" וכל כישלון קטן מרגיש כואב.

הזוגיות עוברת טלטלה, את צריכה מחדש לאסוף את הכוחות וללמוד לאהוב את בעלך ללא תנאי.

וגם למצוא את האושר בפנים שלא תלוי רק בהצלחות שלו. בסוף בטוח שהכל לטובה והמשבר הקטן הזה יעשה רק טוב לך ולזוגיות, את תראי שתגדלו מזה

ממש כך. ששם את טובת החיילים הלחימה בראש, וידע לומר-אני לא מתאים לזה. ולא ברח הביתה אלא אמר - שימו אותי במקום אחר, תנו לי לתרום במה שאני טוב בו. וכל תפקיד הוא חשוב, בייחוד בלחימה. הוא לא שווה פחות מהחיילים בעזה.

ואני מבינה את השבר שלך, ומעריצה אותך כ"כ שהקדשת את הבית שלך כל השנים למען המדינה. יודעת על עצמי שנשברתי כבר כמה פעמים במלחמה הזאת ותמיד אמרתי לבעלי שאני לא בנויה לחיי צבא.

ה' ישלם  שכרכם. 

חשוב יהיה כתוב שאת צריכה מנוחה או משהו בסגנון

לי בהתחלה הרופא כתב שצריכה לא להתאמץ ולשבת הרבה.

התיעצתי כאן ובעזרת החכמות כאן בזמנו חזרתי אליו שיכתוב מנוחה מוחלטת ואז אישרו.

כי אני בעבודה משרדית אז גם ככה יושבת

וזה היה על ורידים בולטים וכאבים ברגליים ובמפשעה

נתנו לי 6 שבועות לפני התלמ

וקיבלה

זה תלוי גם למה הגשת. כי נגיד זה לא מסכן את ההריון, אבל אם זה כן מונע ממך לעבוד בגלל אופי העבודה ולמעסיק אין משו אחר להציע - זו הגשה שלרוב מצדיקה את עצמה

על זה אני הגשתי פעמיים עם סימפ' וקיבלתי

שאם אני לא יכולה לעבוד זו לא סיבה

רק מה שמסכן הריון

אבל, אני יודעת גם שזה מאד תלוי מי הרופא שמגיש את הבקשה..

לגבי היפרמזיס יש את הארגון של ההיפרמזיס (שכחתי את השם) שיש להם רשימת רופאים מומלצים ושווה לשלם 300 שקל לביקור אצל רופא שההפניה שלו יותר מתקבלת.

שמציין את זה שלא ניתן לעבוד בגלל המצב בהריון בשל אופי העבודה ובהתחשב במוגבלות מאשרים

זה לא מסכן את ההריון

ולא עשו שום בעיה

אני אף פעם לא הצלחתי להוציא על היפראמזיס

גם עם אשפוזים...

בטענה שזה לא מסכן את ההריון..

מתסכל ממש

חיבוק❤️

תרגישי טוב

גיבורה ואלופה 

אולי השיפור היה ממש ממש אחרי שניסיתי אם כי לא נראה לי

גם חברות שלי לא קיבלו אף פעם על היפראמזיס (בשנה האחרונה נגיד)

את גיבורה ואלופה שמתמודדת עם זה

וזה שבביטוח לאומי לא חושבים שזה מספיק קשה או לא נקרא מחלה או לא מסכן את העובר זה לא אומר שזה באמת לא כזה נורא!!

זה באמת סבל והתמודדות יום יומית

אולי תתיעצי עם עו"ד שמבין בזה

הלוואי שתצליחי לקבל את מה שאת צריכה  ❤️

אין כ"כ אופציה אחרת.

לזרוק אטום? לא רלוונטי. אנחנו צריכים להמשיך לחיות פה בעולם הזה.

וכן, זה בהחלט נחשב שהחיילים נהרגים על הגנת עם ישראל והמולדת.

והם מגנים עליהם כדי שיוכלו לטהר את הרצועה וככה פחות יפגעו מכוחותינו. בלי זה הם לא יעברו לדרום הרצועה(בלי ההגנה של צהל)

ומסכימה איתך, זה מתסכל ממש! ובלתי נסבל לשמוע על עוד אח שלנו שנופל.

הם צדיקים גמורים החיילים שלנו.

אני לא רואה בזה התחנפות לנאצים. יהודי לא צריך לאבד את צלם יהדותו כי מי שנלחם מולו זה השטן.

חיים של יהודי שווים יותר מחיים של גוי, ככה זה.

והאלטרנטיסה זה להפציץ מהאויר יותר

ופחות להלחם קרקעית וב'פינצטה'.

נתנו אפשרות לאנשים לנוע דרומה,

למה ממשיכים לברור את כל האנשים שם בצפון.

ברור שאטום לא מעשי.. לא התכוונתי עד כדי

גם לא אמרתי בכוונה לרצוח

אבל להיות קצת פחות 'מוסריים'

כי זה המוסר האמיתי.

ואגב, אני מכירה ערבים,

עובדת הרבה עם ערבים ביומיום.

מוסלמים ונוצרים.

(ישראלים, יישובי הגליל)

גם הם מתיחסים באופן מאד שונה לערביי הרשות ועזה בכלל

ברור להם שהם נגדינו ושונאים אותנו

ובאופן עקרוני כל אחד שם יכול לקום בבוקר ולהחליט להרוג אותנו

לא צריך להיות בשביל זה נוח'בה.

הישראלים אולי יש ויש,

יש כאלו שבאמת רק רוצים את השקט והשלווה והתנאים הנוחים שאצלינו (וגם כאן יש כאלו ששונאים אותנו בשקט יותר או פחות)

הלוואי שהיתה לנו מדינת הלכה.

זה לחלוטין לא המצב לצערנו...

אין ספק על כך!

אבל אין ברירה כנראה. הם עושים גם וגם.

הם מפציצים המון מהאוייר. אבל סופו של דבר איסוף מודיעיני לדוגמא חייב להעשות רגלי.

ואנחנו אם כבר יהדות, מאמינים שמי שנרצח כנראה הגיע זמנו עם כל הכאב שבדבר! ושה' ירחם עלינו ולא יצטרף אף אחד למות יותר. וחלילה לא להפצע.

כי נגמר לנו הכוח. אני איתך לגמרי. אבל אני מאמינה שבאמת עושים את המרב.

וזה כן בהחלט נחשב שהם מתים על קידוש ה' ולמען המולדת.

זה כמו שחייל שהוא בתפקידו רק דואג לתיוק מסמכים במשרד וה' ישמור נרצח. אז זה לא על הגנת המולדת ולא על קידוש ה'? זה כן!

כל אחד ותפקידו. ויש כאלה שתפקידם נראה לנו מיותר. אבל מסתבר שלא...

אני מאמינה שגם בדרג העליון של הפיקוד אף אחד לא רוצה שחייל חלילה ימות.

מסכימה שהמחשבה על כך היא באמת מתסכלת ובלתי נסבלת! זה קשה!

אבל צריך להשאר חזקים ומאמינים.

החיילים שנכנסו לעזה לגמרי מגנים על יהודים. העזתים נהנים מההגנה הזו בצורה משנית

שהרי אם היינו כותשים מהאוויר ללא רחם - זה היה מביא למלחמה מחזיתות נוספות שבוודאי היו מסכנות עוד יהודים בארץ בגלל העליהום הערבי וההגנה על הפלסטינים יימ"ש

וגם, יש סכנה לחיי החטופים

זה לא חנופה, זה באמת שומר על עוד יהודים

לכן צריך להעלות למודעות, יש כל מיני קבוצות שעושות כל מיני דברים כדי להעלות למודעות. ואפשר גם לעשות הפגנות, העיקר לעשות משהו... אני בתור אשת חייל לא ממש יכולה לעשות הרבה אבל משתדלת לפחות ברשתות החברתיות...

דוגמאות למשהו:

*משפיעים על דעת הקהל, אומרים לא לרש"פ! כן להתיישבות יהודית בעזה🧡*

מתוך הבנה שדעת הקהל משפיעה על מקבלי ההחלטות, פתחנו בקמפיין גדול של שילוט דרכים וגשרים בנושא!

מימון משמעותי לקמפיין יש. חסר לנו רק סכום קטן אחרון בשביל כמה דברים טכניים ואנחנו באוויר🇮🇱

תרמו עכשיו בקישור המצורף》

לא לרש"פ! רק התיישבות יהודית!

ההרוגים בעזה הם לא רק בגלל "המוסר הנוצרי" - סרוגים

הכל טוב ויפה.

הוא צודק בגדול, אין טעם ממשי בסתם להפציץ את עזה מהאוויר עם כל יושביה, בטח ובטח כאשר יש לנו שם חטופים.

ועדיין, מה הכי משגע אותי?

שהחיילים שלנו שם נהרגים סתם.

שאין מטרה אמיתית ללחימה הזו.

שאם בסוף יביאו את עזה לרש"ף או אש"ף או אנא ערף, אז כן.. החיילים מתו לחינם, ככה זה מרגיש.

חייב חיייב חייב הרתעה לחמאס ולכל האויבים מסביב שחושבים גם לבא עלינו למלחמה, שכולם יראו שזה פשוט לא שןוה להם, לא רק בגלל שאזרחים שלהם יהרגו (כי ראינו שזה הדבר האחרון שמעניין אותם)

אלא כי נכבוש אותם ונקים שם יישובים פורחים, זה באמת הדבר שהחמאס הכי לא רוצה שיקרה אז זה מה שצריך לעשות.

לא רואה מוצא אחר. 

שהוא מאוד מומלץ

שום דבר לא עזר, חוץ מלגדול...

בכל אופן, ממליצה על הדר ויז'ניצר. מקבלת בפרטי בבית הכרם. היא מתוקה ונעימה ממש ועושה רושם מקצועי.

לתינוקת בת חודש שצרחה ללא הרף.

היינו אצל דר סופר ברמת אשכול בירושלים מומחה ממש (הוא עיור)

וראינו הטבה גדולה.

לא הפכה לתינוקת שאוכלת וישנה אבל הגבה יותר רגועה

פחות בכה, אבל לא ראיתי שינוי דרמטי.

רק הזמן לצערי

ולי עצמי מאוד מאוד עזר בהריון חח

הלכנו מסיבות אחרות אבל בהחלט ראינו שיפור במה שרצינו.

ואם יוצא שנוסעים לצד השני סביב התאריך אז חוגגים גם איתם.
 

אנחנו לא עושים משהו רציני- עוגה, בלונים, קצת חטיפים ושרים ורוקדים (אומרים פסוקים, תורמים צדקה)

בגיל שנה לא מביאים מתנה, בגיל שנתיים כן.

ואם הוא היה בגן אז כנראה שהיינו חוגגים גם בגן.

לדעתי לילד יותר כייף עם עוד אנשים מאשר רק עם אבא ואמא.

לפי מה שמתאים לכם. 

אנחנו לא חגגנו לפני גיל 3 האמת 

לפני/אחרי התאריך. ההורים של שנינו גרים קרוב, אז חוגגים עם שני הצדדים באותה שבת.

יש עוגה, מתנה, שרים היום יום הולדת. מחברים את זה עם מנה אחרונה/קידוש.

בנוסף יש יום הולדת במעון, אני משתדלת שיהיה קרוב לשבת שבה חגגנו (גם אם זה אומר לחגוג בגן שבוע וחצי לפני/אחרי התאריך)

אם חוגגים עם זבא סבתא ודודים זה כשמתארחים אצלם בסמוך ליומולדת? 

לא מזמינים לבית שלנו, 

זו הכוונה? 

מה שמתאים לכם.

בנפרד או ביחד.

עוגה, שירים, מתנות, הזדמנות לילד להביע את עצמו, מברכים אותו, מרימים על כיסא

בלי קשר כשהיינו בשבת יחסית סמוכה לאירוע אצל סבא וסבתא אז שרו לו היום יום הולדת וסבתא הכינה עוגה לכבודו.

עם סבא וסבתא

דודים לא כולם כזה מי שמסתדר לו באותו זמן

ארוחת ערב

עוגה וקצת מתנות לא משהו גדול יותר מדי..

הדפסתי בחנות צילום כ10 תמונות שמראות את הגדילה שלו-

מהלידה, ברית, כשהתחיל לזחול, טעימות, נעליים ראשונות, יומולדת שנה וכו... סתם תמונות שהיו לי שהצליחו לבטא ציר זמן. ככה סיפרנו לו על כל תמונה והמחשנו לו בעצם על מה כל הטררם...

התחלתי עם זה ביומולדת שנתיים וזה היה מהמם, המשכנו גם ב3 ו4 והשנה שקעתי קצת אז זה התפספס...(היו לי נסיבות מקילות, הייתי בתחילת הריון קשוח מאוד ועשינו לו כבר יומולדת 'של גדולים' עם בני דודים וחברים וחבילה עוברת...) אבל בעיקרון החלום הוא לעשות את זה ממש כל שנה.

חוץ מזה עוגה, בלונים, כתר אם הוא זורם על משהו על הראש, מתנות, שירים..

אצלנו שנתיים היה בקורונה בדיוק בשלב ששיחררו למפגשים בחוץ, אז ההורים שלי ניצלו את ההזדמנות ובאו פעם ראשונה לפגוש אותנו אחרי כמה חודשים, יחד עם אחים שלי.. אז זה היה נחמד שזה גם וגם.. ואז גם הזמנו פיצה וזה.

יש לי גיסה עם הרבה ילדים שגרה לידינו אז באופן טבעי יש לנו עם מי לחגוג.. אבל יצא גם שנה אחת שחגגנו רק אנחנו וזה היה נחמד ממש. בקיצור זה ממש בזרימה וגם תלוי ילד ומשפחה..

בסוף זה היה המדד של זמן אמת וצירים שיוצרים פתיחה.

כמה זמן כל ציר אצלך?

אז אצלי כנראה זה לא המדד,הם יכולים להיות דקה, דקה וחצי,לא זוכרת שהיה לי ציר של פחות מחצי דקה. יש להם נוכחות 😅

הם לא נורא כואבים, לכן חשבתי שכאב כן יוכל להיות המדד, אבל הם מתחזקים מפעם לפעם אז כבר לא יודעת למה לצפות.

והם תמיד מתחזקים בערב, אז זה לא זמן נוח לקפוץ למוקד להיבדק.

אני גרה בחור, שעה נסיעה מהמוקד או מהבית חולים.

אין מה לעשות מוניטור בבוקר כשיש ציר פעם בשעתיים... לא יראו שום ציר ולא יתן לי שום מידע.

עכשיו אני מתזמנת אותם, הם לא סדירים (נניח 20 דקות ואז 10 ואז 13, משהו כזה) אבל משש וחצי כשכתבתי את ההודעה הראשונה היו לי עשרה צירים (זה יוצא בערך כל רבע שעה ציר) האורך הממוצע שלהם הוא דקה וחמש שניות. מתוכם יותר מחצי כאבו גם בגב אבל לא כולם.

נשמע כמו התחלה של לידה או סתם צירים?

אם יש פתיחה או מחיקה כלשהי

זה גם יתן לך אינדיקציה

אבל הייתי עושה אמבטיה טובה, מתרגלת תוך כדי צירים הולכת לישון, אם הייתי נרדמת היה עובר. ביום של הלידה משהו לא נתן לי להירדם ובאמת זה התקדם ככה....

בנתיים גם עכשיו אני באותו מצב, נראה איך יתפתח.

שמעתי מכמה חברות שבודקות ככה

לק"י

אם הצירים נרגעים, כנראה שהם לא אמיתיים.

לא יודעת אם רפואי או לא, אבל מוכר.

מכירה את ההמלצה הזאת שצירים מדומים עוברים במקלחת/ מנוחה אבל אצלי זה פשוט לא ככה

במקלחת של רבע שעה אני יכולה להרגיש ציר כל 3-4 דקות כשברגיל יש אחד כל 10-15 דקות.

ועוד לא ילדתי, אז זה לא היה צירי לידה.

כל פעם חושבת שהפעם זה זה ובסוף אחרי כמה שעות- זה לא

אבל

כשזה באמת זה

אני באמת יודעת בוודאות ממממש מהר שזה הדבר האמיתי

ומעולם לא טעיתי

תמיד באותו רגע אמרתי לעצמי אהה עשיו אני מבינה את ההבדל

כשאני מנסה לאפיין

אז הכאב הרבה יותר משמעותי

תופס את כל כולי

לא רק כואב באותו אזור או לרגע..

פשוט כואב מאוד. וזה שואב את כולי

העמימות  התחושה שאני בבועה הרבה יותר מורגשת מהמופעים המןקדמים

לא בטדקת סדחרות אף פעם

פשוט רואה שהם מגיעים ולאט לאט נהיים יותר צפופים

לא אפשרי לנוח

ובטח לא להרדם

ואולי פשוט יודעת בלב

קשה להסביר

אז התייחסתי אליהם יותר וזה באמת הוביל ללידה..

ילדתי שבוע אחרי התאריך ומשבוע 34 הייתי עם צירים כואבים סדירים..

ככה לדעתי.

כאבי בטן ושלשול כזה מאוד אופייני.

זה אמור לעבור תוך 24 שעות.

לגבי ההריון, אני אישית לא הייתי חוששת.

אבל אולי תתקשרי למוקד אחיות אם יש מה ללכת לרופא (יהיה לך קצת קשה לצאת מהבית ככה)

אין לי מילים חוץ מלהגיד לך תודה ענקית!!!

לא מתחילה להצליח להבין את הקושי שלך...

אבל בזכותכם תישאר לנו מדינה בעז"ה!

שולחת לך חיבוק...

ואתפלל עלייך עכשיו.

הפחד הדאגה הגעגוע

כל כל כך מובן

כל כך לא קל

ובאמת פשוט חיבןק חיבוק

תחבקי את עצמך

באמת

ההתמודדות הזאת ראויה להערצה

אל תפחדי לבכות

ממליצה לך ממש מה שעוזר לי בלילות כאלה

לכתוב לכתוב לעצמך הווצאפ

להקליט לעצמך

זה נשמע מוזר

אבל צריך לנקות מהלב הוא סוחב מדי הרבה ולכתיבה יש מימד שמנקה ומפנה קצת מקום

זה מצב שמפגיש אותנו נראה לי עם מקומות שלא דמיינו

מי דמיין שכל כך הרבה זמן נחיה ככה הוא שם ואני כאן

אנחנו נשואים מעל עשור ומעולם לא עשינו שבת בנפרד..והנה שוב ושוב..

אבל מהצד

ברגעים שמצליחה קצת להרים ראש

אני רואה שקורה פה גם משהו מיוחד מאוד

וזה מחזק אותי

אני רואה כל כך הרבה נשים

שכל כך מתגעגעות

שמחכות

שרק יחזור

שמצפות

שמייקרות פתאם כל רגע פשוט של יחד

וזה בעומק

ממש מתחבר לי לעומק תהליך של גאולה

שבו הרעיה והדוד כל כך מתגעגעים למפגש

לחיבור מחדש

ואולי כל געגוע קטן כזה שלנו

נוגע שם למעלה

ומחבר חיבורים

ומקרב אותנו למציאות שלמה הרבה יותר ממה שדמיינו

ואשריך שאת זוכה לקחת חלק

וחלק כלכך לא קל בתהליך הזה

ואשרי בעלך שמטהר לנו את הארץ ואת האויר מכוחות של חושך וטומאה

תדמייני אותו חוזר הביתה אחרי הניצחון

בגו זקוף בחיוך רחב

תדמייני את החיבוק שתקבלי

תדמייני איך תספרו את התקופה הזאת לילדים

אל תתני מקום לפחד לנהל אותך

אתם מביאים לעולם כל כך הרבה חיים

אל תלחמי בפחד, בדאגה תקבלי אותם

הם חלק ממך עכשיו, לתקופה הקרובה

ויחזרו שוב ושוב בגלים

את יכולה לדמיין את היום שאחרי- לפעמים זה עוזר

חיבוק יקרה

יש מפקדים שדואגים לקבוצות עם הנשים וכו' כדי לעדכן

אבל זה לא ממש זכות מסודרת מבחינת צהל...

אומרת כדי שהיא לא תחשבו שחייבים לה ולא ממלאים...

זה משהו יפה שהרבה מפקדים עושים, לא חובה של צה''ל.

אלופה וגיבורה

❤️❤️❤️❤️❤️

כבר שנים רוב השבוע

ובגלל זה אני כן משאירה לעצמי את הזמן של הערב לעבודות הבית (ככה אני יותר פנויה לילדים בשעות שהם ערים), לשיחות עם חברות, למקלחת מפנקת, ערב טיפוח, ארוחת ערב מושחתת לבד לעצמי או רביצה בטלפון

שומעת שיעור תורה תוך כדי, רואה סרטונים של סטנדאפ, פורום כמובן וכו'

וכשאין כח הולכת לישון מוקדם.

היו שנים שכמעט כולם אפילו

אבל זה לא אותו הדבר

קשה לי להסביר

אבל זה שלא מתראים בכלל למשך תרופה

שבתות לבד

לא ישן בבית

זה פשוט נופך את זה לאחר

לזמן שמנכיח חסרון ונוכחות מאוד מהותית בחיים

וזה בעיקר רגשי

אם הוא היה מגיע אפילו ב12 בלילה כל יום ורק ישן בבית

זה היה מרגיש לי אחרת

באמת חשבתי על זה כשכתבתי, על העניין של יודעים שמגיע למול בדידות מתמשכת..

אולי פעם-פעמיים בשבוע להזמין בייביסיטר ולצאת לאיזה שהיא סדנה/חוג/ משהו מעניין וקצת מרענן?

האמת זה באמת קשה..

ואם באלך לדבר עם מישהו מוזמנת להתקשר בשמחה😘

עוד אופציה להתקלח להיכנס למיטה ולראות סדרה עד שנרדמת.. אם עוזר לך יש לנו נטפליקס שאני משתמשת בו רק בצהריים אז יכולה להעביר לך ף או למי שרוצה אגב) סיסמה..

חיבוק

וזה באמת התמודדות של הרבה נשים עכשיו.. רז אולי משהו עם נשים אחרות?

זה שאין לי חברות באותו המצב

איכשהו יצא ככה שהחברות שלי בלי בעל מגוייס

אז קצת מייצר איזו בדידות כזאת בהתמודדות

אין למי לפרוק שהיא מבפנים ומרגישה מה אני מדברת

אבל מנסה לקבל שזה גם חלק מהברור שלי

וחוג או סדנא לא מכירה משהו כזה בערב

אבל אולי נתת לי רעיון לחפש איזו סדנא אינטרנטית לתקופה הקרובה

אולי משהו כזה קצת יכניס משהו אחר

ובעקרון אני לא רואה סרטים ..

אז עכשיו רק אם הם לגמרי לגמרי נקיים..אם מישהי יש לה המלצה ספציפית אשמח

ארוחת ערב מושקעת,

אם מישהו נמצא כשאני מתקלחת אז גם מקלחת אבל אם לא אז אני ממש מפחדת שתהיה אזעקה אז מתקלחת ממש מהר.

לפעמים זום עם חברות או בנושא מסוים.

בכללי זה לא שיש לי מליון

והקצת שיש

הבעל לא מגוייס

לכן גם הבדידות יותר מורגשת

אבל ב''ה ..

ומבינה אותך לגבי המקלחות

יש בזה משהו מלחיץ

אבל תודה רבה!!

אבל כן רציתי לכתוב משהו.

הקושי שלך הכי מובן בעולם. זה באמת באמת קשה להיות תקופה ארוכה כזו בלי בעל איתך.

זה גם קושי טכני (כי כל התפקידים שלו נופלים עלייך, בנוסף לכל מה שאת עושה בשוטף), גם קושי רגשי של הבדידות והגעגוע, וגם המתח של המלחמה, יחד עם דאגה לשלומו (לא יודעת איפה הוא משרת, אבל תמיד יש איזושהי רמה של מתח...).

אבל אולי זה ייתן כוח לחשוב שזה האתגר שלך במלחמה הזו. וזו הדרך שלך להיות שותפה לניצחון.

אנחנו עכשיו בתוך סיפור היסטורי. מה שקורה עכשיו במציאות זה ממש ברמה של עוד פרק בתנ"ך. לא יודעת אם ואיך זה עוד ייכתב, אבל זה בוודאי מהלך היסטורי משמעותי.

ולכל אחד יש תפקיד במערכה הזו. כל אחד בדרך שלו.

יש את החיילים שבחזית, ויש את החיילים שיותר בעורף, ויש את מי שמחזיק את העורף - הנשים של החיילים שמחזיקות את הבית, כל מי שמתגייס לעזור למשפחות המגוייסים או למשפחות של דרומיים וצפוניים או לחיילים, כל מי שעובד בעורף יותר במאמץ כי חלק מגוייסים והוא צריך למלא את מקומם, ועוד ועוד. כל אחד בדרך שלו תורם למערכה הזו.

והנשים של החיילים הן ממש חלק משמעותי במלחמה. המאמץ שלכן להחזיק את הבית, בזמן שהבעל שלכן התגייס למלחמה, זו תרומה עצומה לעם ישראל. אולי זה פחות מרגיש ונראה כמו גבורת הלוחמים בקרב, אבל זה חשוב ונצרך לא פחות.

זו אולי לא תשובה פרקטית מה את יכולה לעשות כדי לעבור את הערבים יותר בטוב.

אבל זה נותן משמעות. לראות את זה כחלק מהגבורה של המלחמה.

חלק מהמאמץ המלחמתי שלך הוא למצוא משהו שימלא את הערבים שלך, ויאפשר לך לעבור את התקופה הזו, ולמלא את התפקיד שלך במלחמה, בטוב ובשמחה...

(באופן אישי, אם היו לי ערבים פנויים, הייתי מציירת, אולי גם תוך כדי לשמוע שיעור מחזק ברקע. לא יודעת אם מתאים לך, אבל באמת שאפשר ליהנות ממש מציור גם בלי לדעת יותר מידי. יש המון סרטוני הדרכה ביוטיוב שאפשר להתחיל מהם. או סתם לקחת תמונת השראה שאוהבים ולנסות לראות מה יוצא לך...)

כשאני עמוק בבוץ קשה לי להרגיש את המעבר והמשמעות והשליחות וכו

רק בא לי חברוח מהסיוט הזה

כשיש ימים יותר שפויים

אז באמת זה מה שנותן את הכח והמשמעות של הכל

וזה באמת משמעותי

אפילו הבנתי שאם היו נותנים לי מלכתחילה את האופציה שלא יצגייס בכלל

בסוף

לא היתי רוצה

למרות הכל

שמחה להיות חלק

אבל זה לא סותר שבא לי לומר כבר

ש...אפשר שזה כבר יגמר?!?!!😥

תודה רבה על החיזוקים זה באמת ממש נכון

ערבים עם נקודות התורפה שלי.

תחושת הלבד היא קשה.

וכשאני נשאבת לפלאפון אני בסוף מתבאסת על עצמי..

במיוחד אם קוראים חדשות ואז הדכאון חוגג

מזדהה

ולכן כן מחפשת רעיונות גם לפלאפון למשהו עם תוכן

והקושי הוא לא השאלה מה לעשות

מי שתיכנס לבית שלי תראה שהוא הפוך

אפשר גם לבשל ארוחה למחר

או לקרוא תהילים תמיד טוב

להכין שיעורים למחר

ועוד מליוני דברים שאני מתכננת בכללי לעשות

ובסוף מוצאת את עצמי נמרחת בטלפון.

הערב החלטתי שאין לי זמן לשמוע את השיעור של הקורס שאני עושה

ובסוף שרפתי את כל הערב על הספה 🥴

ממש תהי רכה עם עצמך

זה לא באמת נורמלי כל המצב הזה

ומדדים רגילים של מה הגיוני ואיך

פשוט לא אלוונטים

ומוכר מאוד...

אני רק יכולה להמליץ גם בשבילך וכם בשבילו לעשות דברים כיפיים שלא קורים בשגרה ולהגיד לו שזה בגלל המלחמה.

אפילו ברמת הממתקים, משחקים, לראות קצת וידאו..

ולעצמך- לפרגן באוכל טעים, מקלחת מפנקת, ספר טוב או כל דבר אחר.

פשוט יש המון מתח מהרעש המפחיד אד כדאי להוסיף כקונטרה דברים משמחים כמה שאפשר

כואב לי לשמוע אותו ככה למרות שזה בכלל לא נראה שמפריע לו והוא עדיין מדבר הרבה ולא שם לב לזה בכלל.

נכון זה יעבור לו?

ואני יודעת שאף אחד לא יכול להבטיח לי שזה יעבור....

אני חושבת שאת יכולה גם להפוך לו את הבומים האלה לכיף.

כל פעם ששומעים פיצוץ לצעוק יש איזה כיף מענישים את האנשים הרעים או משהו בסגנון

גמגום קבוע הוא גמגום שנובע מעניין פיזיולוגי לחלוטין ולא קשור למצב רגשי.

אם הוא התחיל לגמגם בעקבות המצב זה יעבור לו בע"ה.

גם כמו שאמרו, זה מאוד אופייני לגיל.

(יש לי ילדה מגמגמת ואני מכירה את הנושא טוב)

בלי קשר לגמגום כדאי להציע רעיונות איזה פעולה יכולה לעזור לו להתמודד עם הפחד.

למשל חיבוק, בובה, לשים מטבע בקופת צדקה.

קראתי דרך מרכז חוסן שילדים שהיו צריכים לדאוג לאחרים בזמן מצוקה פיתחו יותר חוסן מילדים שהיו צריכים לדאוג רק לעצמם.

לכן אפשר להגיד לו שהוא אחראי לתת חיבוק לבובה שלא תפחד או לאחותו הקטנה.

וגם לחזור על הסבר קצר מותאם גיל שאפשר להגיד גם 30 פעם ביום.

נגיד: שמענו עכשיו בום, הרגשנו קצת פחד, הלב התחיל לדפוק מהר, שמתי מטבע בקופת צדקה, קיבלתי/ נתתי חיבוק ונרגעתי.

הבום עבר ואני ממשיך לשחק.

מניסיון אישי, לא זוכרת אם שמעתי על כך מבעל מקצוע, אבל מצד אחד אני נותנת מקום לפחד, מדברת על זה ומציעה פעולה, מצד שני אנימחא מפסיקה את הפעולה שהתחלתי לעשות. כלומר לא נותנת לפחדים לנהל לנו את שגרת היום.

במצב של אזעקה זה אחרת כי כן עוזבים הכל והולכים למקום מוגן, אבל כשיש במים ממשיכים את אותה הפעולה.

אצלנו למשל זה התבטא מפחד מסירנות של משטרה/ אמבולנס.

אז אני מרימה, שמה ידיים על האוזניים שלו (ככה ראינו שעוזר לו) אומרת את ההסבר.

(משטרה עברה ואתה פחדת מהרעש, ונצמדת לאמא, אמא מרימה ושומרת על האוזניים, המשטרה עברה ואתה נרגע וממשיכים בדרך)

אבל אני ממשיכה בכיוון ההליכה המקורי שלי, אני לא מנסה לברוח מהמשטרות.

אז אותו דבר אם את שוטפת כלים או שותה קפה, את יכולה לתת מענה לפחד, אבל לא לעצור את הפעילות שלך כי זה מה שמשדר הכי חוסן. אם אמא ממשיכה כרגיל אז הכל בסדר.

זה ממש קשה בתור אמא לשמוע את הילד ככה.

לי שני בנים גמגמו סביב הגיל הזה (בלי טריגר רגשי מיוחד, זה אופייני מאוד בגיל הזה, לרוב הילדים זה חולף).

ממליצה לקרוא פה על עצות מעשיות איך נכון להתנהל עם הגמגום -

מידע להורים לילדים שמגמגמים - אמב״י עמותת המגמגמים בישראל. גמגום ילדים בני נוער ומבוגרים.

יש שם למטה גם קישור לחוברת להורדה עם עוד מידע (חלק מהמידע שם מיועד לילדים שכבר מגמגמים במשך תקופה, לא הכל רלוונטי עבורך. אבל יש שם גם הרבה טיפים טובים. קחי מה שמתאים לך בלי להיחלץ...).

אצלנו מאוד עזר כשהייתי מקפידה להקריא סיפורים בדיבור מאוד איטי. הדגם של הדיבור האיטי עוזר לילד לסגל את זה גם לעצמו וזה ממש מקל.

אם את רוצה להתייעץ עוד, מוזמנת לפרטי בשמחה...

שזה ממש אופייני בגיל הזה.

יש לי ילד בן שלוש שמגמגם לאחרונה, ואנחנו לא גרים בארץ ואין לו מושג ממה שקורה. גם שני האחים שלו גמגמו בגיל הזה, ואחרי תקופה מסוימת זה עבר.

בזמנו נעזרתי בחוברת שבארץ אהבתי שלחה, ממליצה!

ללדת.

יש פה בנות שאמרו שטיפול איזון (נראה לי אקוובלריו קוראים לזה) עזר להן קצת.

ממלימה לך לקרוא חוברת שמסבירה על זה וממה להימנע ומה לשים לב

למי שכתבה אוצה קוראים ריקי

ואפשר לכתוב לה במייל  ‏‪simfi.help@gmail.com‬‏

והיא תשלח לך

יש שם גם המלצות לאנשי מקצוע שיכולים לעזור...

גם אקווילבריו

תרגישי טוב אהובה!❤️❤️