מתי הוא משתחרר?
עוד שבוע, עניתי, בקול יבש וחסר תנועה.
עוד שבוע? וואו, איזה יופי. בטח את ממש שמחה! ברוך השם.
כן, ממש שמחה, השבתי בחיוך מאוד שמח.
עוד שבוע.
עוד שבוע הוא חוזר.
הלב שלי דופק מהר מידי.
אני שמחה, ברור שאני שמחה.
כל כך חיכיתי להיות ברגע הזה, שאוכל כבר לראות בלוח שנה את המשבצת הזו. האיש שלי חוזר הביתה. ליד אימוג'י של לב אדום.
כל כך חיכיתי שאוכל להרדם לתוך החיבוק החם שלו בלילה, ולא לתוך כרית מזדמנת בבית של ההורים.
חיכיתי שלא אצטרך יותר לחכות לרגע שהוא יחזור כדי לנשום נורמלי, נשימות עמוקות וטובות.
חיכיתי שהוא יחזור ואוכל לספר שכואב לי ואני עצובה ובודדה יותר מידי זמן. ואיזה כיף שהוא כאן, ואני לא צריכה לשדר שהכל סבבה כשהכל כואב בשיחת טלפון קצרה ועם קשב של גבר במילואים.
חיכיתי כל כך.
לכמה חודשים כל הצרות שלי הצטמצמו למילה אחת: מילואים.
והנה הוא חוזר.
ויש התנגדות מוזרה כזו בפנים.
התנגדות חזקה.
רגשות שלא הכרתי.
מתי הסבב הבא?
אני מוצאת את עצמי שואלת
סבב הבא? תני רגע לנשום, מה את לחוצה.
הוא שואל.
סתם, רוצה להתכונן אליו כמו שצריך. ויש אמת בתשובה שלי.
אני כל כך אוהבת אותו
את האיש היפה הזה שלי שהוא כל חיי.
מה קורה לך, אני כועסת על עצמי
אבל זו האמת
אני מבינה.
אני מפחדת שהוא יחזור.
מפחדת לחזור לצרות הרגילות של החיים,
צרות שהן לא נשמעות פוטוגניות כמו המילואים.
מפחדת מהרגש שלי, שנבלע לו אי שם.
אחרי שני סבבים מלאי דמעות ובכי, בסבב הזה שמתי את הרגש על השתק.
לא היה געגוע. ולא כאב. לא בדידות שחונקת ולא אושר באפטרים.
לא היה כמעט בכי ולא לב שפועם חזק מידי כשהוא חזר והיד שלו ליטפה לי את השיער בעדינות.
אבל היה קל יותר
פשוט יותר
חומה גבוהה שנבנתה סביב הלב שלי.
לא נותנת לו לאהוב מידי
וגם עוזרת לו לא לכאוב מידי.
אני כאן. מחכה.
אולי בגלל זה, כשאני סופרת לאחור את הימים, אני לא יודעת אם אני מתכוננת אליו. או נפרדת מעצמי של המילואים.
אולי אני מפחדת שאיבדתי את היכולת להרגיש אותו באמת, כמו פעם, כשהלבבות שלנו פעמו בקצב זהה.
מפחדת שאיבדתי את הרגש הפשוט, הטבעי.
עוד שבוע והוא כאן.
ואני מחכה.
מחכה לאהוב חזק. ולחבק חזק עד כאב.
מחכה להעיר שוב את שפת האהבה ששייכת רק לנו. השפה שהלב שלנו כבר מכיר ויודע, 40 יום טרם הוולדו.
מחכה לעורר אהבה.
