פורום חסידות ברסלב (עמוד 95)

1.מצווה (לפי הרמב"ם המצווה היא מגיל 17....).

2.חתונה זה מבגר, כשמתחתנים מבינים שהחיים הם לא צחוק.

3.עבודת המידות!!! תגידו מתי צריך יותר עבודת המידות מעם בן\בת זוג.....

4.להוליד כמה שיותר ילדים (ולקרב את הגאולה....).

5.בניית בית בישראל. חתונה זה דבר פרטי שהוא הדבר הכי כללי שיש....

מצד אחד זה דבר אישי של בעל ואשתו, מצד שני, זה דבר של כלל עמ"י "לבנות בית בישראל" זה הדבר הכי גדול....

לדעת שהבית שנבנה הוא בשביל כלל ישראל בשביל להמשיך את עמ"י....

6.תרופה ליצר (לא "קסם" אבל תרופה....)!

7.כי מי שלומד בפנימיה יודע לומד להסתדר בחיים בלי ההורים....

8.לקטע של הפרנסה יש פתרונות (לחיות בהתחלה אצל ההורים...)ןחוצמזה, שתאמינו לי שמה שאתם צריכים לקבל מקב"ה כל עוד אתם עושים את כל המאמצים האפשריים אתם תקבלו....

בקיצור, אני חושב שרוב האנשים הרציניים שלומדים בפנימיות מוכנים לחתונה כבר בשמינית(וחלק גם בשביעית...),כבר אז, האדם מסוגל לחיות עם מישהו אחר ב"בית"...

פה בחזית, מה אומר לך אבא, המצב לא קל. חושך גדול, כמו שרק החבר’ה מהסיטרא אחרא יודעים לארגן. אין לנו יום ואין לנו לילה. אני באופן אישי, חמש עשרה שנה בשמירה, ועוד לא באו להחליף אותי…

עומדת עם הנשק בהצלב, מתקלחת עם הנעליים, מחרישה את האפוד, קשובה לפקודות בקשר, אוכלת בעמידה שאריות של שש צלחות פתיתים ונקניקיות טבעול שהילדים השאירו, מעורבב עם המיץ שנשאר מהסלט. דרוכה לכל רחש, חשדנית כלפי פרצופים זרים, חרדה מפני התרחשויות פתאומיות. עויינת שינויים גדולים.

מחכה לצפירת הארגעה, זו שתבשר על קיצה של המלחמה. מחכה לטוטוטוטוטו של השופר, ולמה מה מה של הכבשים בדרך לירושלים.

כל הזמן מסתובבת עם התחושה שהתפקיד שנתת לי גדול עלי. אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מדברת ככה, אתה מעדיף שבמקום תפקיד קשה אני אגיד “תפקיד מאתגר”. באמת מאתגר, אין מה לומר. יחידה קרבית. אני מגרשת את המחשבה  שמתעקשת לא להבין איך לתפקיד כל כך קרבי לקחת כזאת ג’ובניקית. באמת שאין לי השגה במחלקת אכ”א אצלכם שם בבית. הם כנראה זיהו בי את הפוטנציאל שאני עד היום לא זיהיתי. הם הבינו שלמרות שחוץ מקקטוס אני לא מצליחה לגדל שום דבר, טמונה בי היכולת להיות האישה הזו שקמה כל בוקר לתוך עולם תוהו של כלים מלוכלכים בגדים מלוכלכים בית מלוכלך ילדים מלוכלכים ורצון אחד נקי וטהור לנצח את הקטנות. לדלג מוארת אל תוך השגרה, לא מעליה, אלא היישר לתוכה. להאיר אותה באור מעולם הנצח. להאירה לפנות בוקר.

לא נעים לספר אבל ממך אסור להתבייש, לפעמים כל כך קשה לנו , שכל מה שאנחנו רוצים פה זה לישון. דקה, שתיים, שנה, שבעים שנה, לא יכולים כבר. תן לעצום עיניים ולשכוח, לנחור קצת, להתהפך על הגב, ללטף את הכרס ולשקוע בעילפון חושים מטומטם. אני נרדמת, מודה על האמת, נרדמת בשמירה. מסביבי מתחילים להסתובב על בהונות הרגליים יצורי חושך זדוניים. מצחקקים ” הי הי , היא נרדמה בשמירה…” מטפסים עלי, שולפים ביסקויט מכיס האפוד ומכרסמים בהנאה. “הלילה הכל שלנו, הי הי, אפשר לנגוס חופשי במעט הקדושה ששמורה בבונקרים,” אני שומעת אותם כמו מרחוק, במעומעם, מנסה להרים יד ולגרש אותם אבל שינה טרופה מעכלת את שארית הרצון שלי. מחשבה תקיפה הופכת להירהור חולף, הופכת לזיכרון עמום, הופכת לאבק. “הי חבר’ה,” אני שומעת אותם חוגגים, “מצאתי יין משומר, אני מצאתי שמן זית זך, בואו נטעם, אם נטעם לה מהיין והשמן ניצחנו הי הי הי”.

אבל אז, כשאני כמעט נבלעת כולי בלועה של המפלצת, כשאני כמעט מתגלצ’ת לה בגרון, מגיע המפקד. וכשהוא מגיע, הוא מגיע. אפילו לישון לא נותנים פה…  תמיד בשניה האחרונה, תמיד כשכבר אין עולם בייאוש כלל, הוא מגיע וצועק “אין שום יאוש בעולם כלל!!! להתעורר! להתעורר! אזעקת אמת, צריך להלחם. כמו שלימדתי אתכם באימונים, כמו שכתוב בספרי תורות הלחימה שהורשתי לכם, כמו חיות הנוהמות ביער לילות שלמים, אתם אנשים חיים, תחיו, תלחמו עד טיפת דמכם האחרונה, תהיו גיבורים, תהיו האנשים שלי, אתם אפויים בליבי, אני מסרתי את חיי עליכם, אני הבטחתי שאת הפחות שבאנשיי אני מוליך בדרך של צדיק גמור. קומו, אל המטרה, אש. מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם…”

אני מבחינתי, כבר מזמן הייתי נכנעת. אבל הוא לא עוזב. מוביל אותי מנצחון קטן, להפסד גדול, ומהפסד גדול, לעוד נצחון קטן. . חובש את הפצעים. מרגיע את הנפש המדממת. כבר כמה פעמים קרה שחשבתי שיותר אני לא קמה. שמעתי בתוך הראש קולות שאומרים “את בן אדם גמור, תרפי כבר”, והרגשתי שאין לי בשום מקום אפילו טיפה אחת קטנה של אמונה בחיים בשביל לקום איתה. אין לי טיפה של אמונה בחיי שלי, בעצמי שמוטלת על הארץ. כמעט שעזבתי ידיים. כמעט שנשמטתי במדרון. ואז שמעתי אותו אומר “עוד מעט ואין רשע”  אתה מבין? זה מה שהוא אמר לי “תחפשי, חייבת להיות שם בפנים נקודה אחת טובה. אם תמצאי אותה, ניצחנו. למרות החושך, למרות טומאת השמן והיין. ” .

אין מה לומר, הוא יודע תכסיסי מלחמה. הנה אני חיה. מתגעגעת וחיה. בוכה וחיה. כותבת לך וחיה. ממש עכשיו חיים שלא חייתי מעולם.מזמרת לאלוקי בעודי. משתמשת בעוד מעט טוב שיש בי. חולמת על שינוי. חולמת על עצמי והנה אני גאולה ושמחה. מתגעגעת אלי כמו שאהיה כשתבוא הגאולה. מתגעגעת לגאולה.

מקווה שהכל בגדול מתנהל לפי התוכניות שלך ושאתה מרוצה מהקצב שבו מתנהלים הקרבות. החבר’ה פה בחזית, אם יורשה לי לדבר בשמם רק לרגע, לוחצים בכיוון של “ואחישנה”… בכל זאת, טוב הסברתי כבר..

בתפילה לגאולה השלמה,

נועה בת רות

(נועה ירון-דיין)