פורום נשואים טריים (עמוד 125)

הלוואי שנזכה, לבחור נכון כל יום

קודם כל את ממש לא אישה רעה!

את לא עושה את מה שאת עושה "סתם"

או כדי לפגוע בו

או כדי שלא יהיה לו טוב

ממש לא.

כבר בדברים שכתבת, סיפרת שהיה בעבר אירוע די טראומתי עבורך שבו בתוך מפגש של חברים, חבר סיפר לבעלך דברים עלייך, מה שגרם כמעט להרס החיים שלך כדברייך (!!!)

לכן נסי לחלק את הדברים לכמה סעיפים:

1. הסעיף של "למה אני לא מאפשרת לו בלב שלם לצאת עם חברים" -

שבתוכו כלולים לענ"ד 4 תשובות אפשריות גם יחד:

א. יש לי איזשהו איום מהפגש עם החברים.

גם בגלל שבעבר "נכוויתי" מכך,

וכמו שאומרים "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין..."

אולי בתת מודע אני עדיין *מפחדת*!

מפחדת שמישהו יאמר לו משהו רע עליי

מפחדת שמישהו יהיה עם תרבות "לא משהו" ויגרום לו לעשות דבירם "לא משהו"

מפחדת שאולי השיח וכל הביחד הזה יצור אצל בעלי תחושת מיאוס בי או במשפחתיות או ברצון שלו לחזור "להיות רווק" על כל המשתמע מכך,

מפחדת שאולי מי מחבריו יוציא אותי באור שלילי מולו, אפילו בלי כוונה

מפחדת מעצם הבילוי עצמו, התוכן, המהות

ואולי עוד פחדים נוספים.

חד משמעית את לא "סתם" לא שמחה ומשוחררת מכך,

וצריך להבין מדוע באמת, לעומק.

ואם יש פחדים - מהם בדיוק, לעומק.

ואיך אפשר לאט לאט לפעול, יחד ולחוד, להסיר את הפחדים הללו, להסיר את ה"איומים" הללו,

ובצורה הזו השיחרור יותר יוכל לבוא.

(וכמובן שצריך להכיר אותך, אותו ואת כל הדנמיקה הזוגית ביניכם בכל תקופת ההיכרות בכדי לדייק במענה לכך)

ב. אולי יש לי צורך להרגיש מקום ראשון אצל בעלי,

שאני מקום ראשון עבורו,

שהבית מקום ראשון עבורו

שהמשפחה שלנו מקום ראשון עבורו

ואולי כאשר הוא יוצא עם חברים אני מרגישה שהם בעצם מעליי / מעל המשפחה בסדרי העדיפויות שלו?

אולי זה מאיים על המקום היציב והבטוח שלי בלב שלו בשבילי?

אולי אני לא מרגישה מקום ראשון?

ואם זה נכון - כמובן שצריך לעבוד על זה...

ג. העומס עצמו -

אולי קשה לי לשחרר כי *באמת* באמת קשה לי!

אני עמוסה

אני עובדת 9 שעות

אני נוסעת שעתיים

אני אחרי שתי לידות יחסית צפופות

ו2 הריונות

והנקות

וקימות בלילה

וגידול ילדים אינטנסיבי

ואני רוצה עזרה!

ותמיכה!

ושותפות!

וניראות!

והכרה והערכה לכל מה שאני עושה!

וכשהו איוצא עם חברים - אני לא מרגישה את כל אלו

וקשה לי! באמת באמת קשה לי

אני רק רוצה לישון

לנוח

להתאוורר

לא שהכל יפול עליי.

ואם זה נכון - גם בזה כאמור לברר ולפתור לעומק...

ד. הצבת המראה בפן החברתי -

אולי זה שבעלי חברותי ומוקף בחברים שכיף לו איתם ולהם כיף איתו -

מחדד אצלי את *החוסר* שלי.

לי אין את זה.

והייתי רוצה.

מאוד מאוד רוצה.

אז זה לא שאני עצובה שלו יש

אלא אני עצובה שלי אין!

וזה רק מחדד לי את זה!

(מזכיר לי שכאשר חיכינו 3 שנים להריון הראשון, כל פעם ששמעתי על חברה בהריון הרגשתי צביטה בלב ולא הבנתי מה נסגר איתי?!

מה אני עצובה שיש לה?1 איזה מן אדם נוראי אני?!

עד שהבנתי - זה לא שאני עצובה שלה יש - ממש ממש לא! אני שמחה בשהילה באמת!

זה פשוט שזה מעצים ומחדד ושם לי מראה על מה שלי אין - ועל זה העצב מגיע.)

וכאן זה מתקשר לשאלה השנייה ששאלת - 

איך למצוא חברות -

אז התשובה הכי ]פשוטה היא - פשוטא להתחיל.

להתחיל באחת.

בכל מסגרת שהיא,

אמא שבמעון או בגן של אחד הילדים שמוצאת חן בעינייך?

חברה מפעם שאת רוצה לחדש את הקשר?

בנות דודות או משפחה מורחבת?

אמא בגינה כשיוצאים עם הילדים שנראית לך בכיוון ובסגנון שאת מתחברת אליו?

מישהי מהעבודה?

הלימודים?

מישהי חדשה?

נסי להתרכז בנשים סביבך, בטוח ישנה אישה אחת לפחות בעבר או בהווה בחייך שיכולה להתאים להיות חברתך.

ואם תמצאי אותה - כמובן שנדרשת השקעת אנרגיה אקטיבית בכדי לתחזק קשרים.

הנה, גם בעלך לא סתם מהשמים נפלו לו חברים והוא חברותי - אלא הוא דואג לתחזק את הקשר. להיפגש. להתעניין. לדבר. לשתף וכו'

אותו דבר בדיוק גם אצלך - פשוט לקבוע!

תצאו

אפילו בוקר אחד,

אפילו שעתיים

שעה בערב להליכה

בית קפה נחמד

סרט

דיבור בטלפון

כל דבר שהוא - פשוט לעשות!

להתחיל1

בקטן!

לאט לאט הקשר יווצר

החברות תתהדק

אבל חייבים להשקיע בכך בצורה מודעת ואקטיבית. רק כך נוצרים ונשמרים ומתפתחים קשרים.

- לגבי הנקודה שכתבת "ולהתחיל לחיות את החיים" -

אולי גם כאן דרוש בירור מדוע עבורך דווקא חברות זה התחלת החיים?

מה לגבי המשפחה, בעלך, שני הילדים, העבודה שלך, שאר הדברים שאת עושה, התחביבים? הלא גם הם החיים עצמם...

החברות זה רק עוד פן נוסף בתוך כל זה

וטבעי שעם שינוי הסטטוס והמציאות, ושני ילדים קטנים וכו' - גם הפנאי אליהן יפחת... זה לא משהו לא נורמלי...

אם חסר לך חברות - הקדשת זמן ומאמץ עבור כך יכול מאוד להועיל.

בלי לחשוב על עצמך דברים כמו "אני דפוקה", "מה לא בסדר בי" וכן הלאה,

אלא ממקום ממש נקי ורגוע ש: אני בסדר גמור, אפילו מצוינת, ואם ארצה חברות - אתאמץ לשם כך ויהיו לי. זה הכל.

- לגבי הפילוסופיות שהזכרת על האהבה: קודם כל איזו מקסימה את

הכל הכל בסדר!

ממש בסדר!

את צודקת, לא צריך להיכנס לכל הפילוסופיות הללו,ף וברור שאדם יותר קרוב אל עצמו. זה לא משהו רע, זה משהו טבעי ואנושי.

ונכון, את אוהבת את בעלך!

רוצה שיהיה לו טוב!

ואוהבת גם את עצמך1

מצוין!

ועכשיו נשאר לראות איך הצרכים של בעלך והצרכים שלך מתממשים יחד בהרמוניה,

בלי הרגשה שאחד בא על חשבון השני,

בלי הרגשה שאת "מוחקת" את עצמך או את הצרכים והפחדים שלך בשבילו,

אלא לראות איך הוא עונה לך על הצרכים שלך,

ואת לשלו,

ואיך גם כל אחד מכם עונה לעצמו בעצמו על הצרכים, כי לפעמים זו לא רק עבודה זוגית אלא גם או רק אישית...

וזה לגמרי אפשרי ופתיר!

פשוט צריך לעבוד על זה, ללמוד את זה,

להיות "על זה"...

- ואחרי כל זה אפשר לסכם בצקרה ולומר -

שאחרי שלב ההבנה לעומק,

שתביני את עצמך לעומק

ומהם הפחדים שלך

ומהם הצרכים שלך

ומהם של בעלך,

ותגיעו לשלב של השיתוף ההדדי בצורה נכונה מקרבת ומקדמת, -

תוכלו  להגיע לשלב מציאת הפתרונות האפשריים,

שלב של תיאום ציפיות,

מתי כן שייך לצאת, מתי לא,

באיזו שעה לחזור,

כמה זמינים,

מתי אני יוצאת,

מתי אתה,

מתי יש לנו גם זמן זוגי ביחד, בלי הסחות

מתי ואיך הזוגיות שלנו מקבלת גם את המקום שלה והמרחב שלה

וכן הלאה...

וכמובן לזכור את המהות הטובה והלא מובנית מאליה של הקשר שלכם, שאותו כתבת בהתחלה:

שברוך השם הזוגיות שלכם טובה

יש ביניכם אהבה הדדית

יש ביניכם הערכה הדדית

יש לכם 2 אוצרות מתוקים

יש שאיפות חיים דומות

יש רצון להמשיך להתעצם ולהתקדם יחד,

רצון שיהיה טוב ויותר טוב

וכל זה המון!

לאט לאט תלמדו יותר אחד את השנייה ותגיעו לעמק השווה והשלום

בהצלחה רבה יקרה

שבת שלום ומבורך ורק בשורות טובות

זה מה שצריך להכיר קודם כל.

עם כל מיני "ליטופים" והסברה כמה את "צודקת" - לא יצא לך כלום.

לפי דברייך, זה לא מסוג הבעיות של מישהו שכל ערב נעדר מהבית ואשתו מרגישה לבד וכו'..

ההיפך: אדם שאפילו שואל אותך קודם אם זה בסדר (מפרגנת בחוץ ומתעצבנת בלב..).

יש רקע של משהו שלא סיפרת לו (אני לא בטוח כמה "עצת הרבנים" בעניינים כאלה נכונה, אבל לא ניכנס לכך). אז במקום לשמוח שאיכשהו הוא הסכים לעבור על זה - זה מצטרף לכך שאת גורמת לו לתחושה לא טובה מהיציאות החברתיות שלו.

אח"כ - יש בו משהו מצוין שהוא חברותי וגם  מתנהל כך בפעל. אבל לך יש תיסכול על כך שאצלך זה לא מספיק קיים (ולא איתו. אדרבה. רק את מציינת שאת צריכה משהו חוץ מאשר איתו. כלומר, רוצה להיות קצת כמותו..), אז גם את התיסכול הזה את מוציאה בתרעומת העקיפה שלך על כך שהוא מצליח ליהנות עם החֶברה.

אז אני מציע - קודם כל להתבונן בזה. בנחת ואמיתיות. לומר לעצמך, מה אני עושה לו... ואיזו "חוכמה" היא זו לסובב איזה "ריב" (שהוא מן הסתם אינו מבין מאיפה זה בא), כי יש לי קנאה/חששות תיסכולים...

קודם כל לראות שזה כך.

אח"כ להחליט, שאת לא נותנת לעצמך בשום אופן לרמות את עצמך. לא ישירות ולא בעקיפין. לא נותנת לאף מריבה להגיע בגלל זה, גם אם כביכול זה לא משם.

אח"כ תתבונני רגע בפנים, בתוכך. כמה טוב שהוא נהנה, שמח. כמה זה מוסיף לבית שהבעל מרוצה. לך, לילדים. תעוררי אצל שמחה בזה.

וכשאתם יושבים/יוצאים ביחד - תשימי לב כמה זה נחמד. תאמרי לעצמך, מזל שיש לי את בעלי.. יותר חשוב מחברות. קודם כל זה - ולא לאבד את זה.

כמובן, תשימי גם לב לתת לעצמך מספיק זמן לנוח.כשעייפים מידי, העולם נראה קצת אחרת..

אח"כ, תנסי לחשוב איפה את יכולה למצוא חברות. אפילו קצת. בסביבה הקרובה. אולי חברות מהעבר שאפשר לדבר טלפונית ומידי פעם להיפגש.

תתרוממי מחדש בצורה חיובית.

טוב שאת לא מרמה את עצמך היכן הבעיה ומה צרי להיות. זה הפתח לפיתרון.

הצלחה רבה.

רוב החברות שלי הן חברות ממש טובות מהתיכון. יש עוד כמה מהאוניברסיטה וחלק מהעבודה. אבל אף אחת לא ברמה של החברות מהתיכון שהן כמו אחיות שלי, עם חלקן הייתי מכיתה א'. 

לי ולאחים שלי גם יש חברות ממש טובה ואנחנו מוצאים זמן לבלות ביחד וגם עם ההורים (בלי הנכדים, הבעלים/נשים שומרים עליהם).

עם החברות אנחנו נפגשות הרוב בבתים אחת של השנייה או בבית קפה/מסעדה. אבל מידי פעם מגוונות לים/בריכה/קולנוע/חיק הטבע/שופינג. משתדלות להיפגש לפחות פעם בשבוע אבל לרוב יוצא פעם בשבועיים.. עם הקורונה בכלל הכל נהרס והיינו עושות מפגשים בזום.. רק עכשיו התחלנו לחזור לשיגרה..

עם המשפחה שלי אנחנו משתדלים פעם בחודש להוציא את ההורים למסעדה + בימי הולדת/יום נישואים ואנחנו האחים נפגשים פעם בכמה חודשים רק אנחנו. וכל חופש גדול אנחנו יוצאים לחופשה משפחתית.

4. לא

5. משמח אותי בעלי והילדים. ההנאות הקטנות. פעם ב הנאות גדולות מכניסות ריגושים ועניין אבל סך הכל אוהבת את השיגרה ואת הבילויים הקטנים. ומוזיקה, מחוברת לזה כמו אינפוזיה.

נכון , צודקת, הבעיה זה העומס ביומיום, חנק

תודה על הטיפים הטובים1!!!

הבעיה שאין לי זמן כ"כ עמוסה

הכל כ"כ דחוף וקריטי

גם הנקיון גם הילדים גם העבודה גם השקעה לבעל

אז זה נדחק לפינה - וגם זה דחוף

בקיצור עומס

אם זה יצור מתח ולחץ ללכת לשניהם באותו אירוע, אז אין טעם.

הבאת את תשובתך כאן, את בעצם רוצה ללכת לאירוע שלך אך אינך

רוצה לפגוע בבעלך.

אם תוכלי ללכת בסוף האירוע שלך לשלו, רק כדי לתת לו הרגש

גם הוא, ואפשר להסביר לו בדרכי נועם, צריך להבין שאינך צריכה לוותר על עצמך

בגלל האירוע שלו.

בקיצור אם תוכלי שתסיימי את האירוע שלך ללכת לשלו, מה טוב.

אם לא, אז הוא יצטרך להבין.

דבר

לא שהבנתי למה, כתבת מאד יפה...

...

...

.......

..

....

....

אפילו מנומק

אני חושבת שהמחשבה של האדם על החיים שלו,

התפיסה שלו,

או מה שהוא חושב עליו ורואה לנגד עיניו - זה באמת מה שהוא יקלוט מהמציאות.

ז"א, המציאות עצמה שלכאורה יכולה להיות אובייקטיבית ולא קשורה לאדם - יכולה להיתפס עבורו כמציאות סובייקטיבית שכן קשורה אליו ישירות וכאילו "שולחת לו סימנים" - 

שלכשעצמו זה כמובן יכול לקרות,

ואומרים שאין מקרה אלא הכל רק מה' והכל בהשגחה עליונה ומכוונת,

ויחד עם זאת - ההסתכלות שלנו בעיניים שלנו על החיים שלנו ועל המציאות שלנו יכולה בפני עצמה לשנות את תפיסת המציאות שלנו.

או במילים אחרות -

אם יש *בך* לבטים,

התחבטויות,

בלבול

התלבטות

לגבי האם נכון או לא נכון לחזור -

רוב הסיכויים שאתה תראה זאת ביתר עוצמה ותפגוש דברים שיזכירו לך את זה בתחתנות השונות בחייך - פשוט כי זה נמצא אצלך גבוה במודעות...

לכן הכיוון עצמו צריך להיות לענ"ד - לא האם המציאות רומזת לי או לא רומזת לי -

אלא האם *אני* רוצה וחושב שנכון לחזור או לא?

ועל השאלה *הזו* לנסות לענות

ולבחון

ולהתעמק

דבר דבר ופרט פרט

ממש לכתוב רווח והפסד

ולראות מה גובר על מה,

לקחת בחשבון את כל המכלול,

את כל השיקלולים

ולראות לאן פניך מועדות.

להתרכז במה אקטיבית אתה יכול וצריך לעשות / לשנות, מה שתלוי בך ובכוחך

ופחות במה "מכתיבים לך" ואתה רק פסיבי ונשאב למה שקורה...

בהצלחה רבה רבה

שיהיו החלטות טובות ובשורות טובות

סיכוי.

למה היא עכשיו ממררת לך את החיים? מאיפה זה מגיע לה?

בגלל זה לוקחים זמן לחשוב על הכל, פסק זמן לעצמך.

ואנשים תמיד ירצו להחזיר בני זוג, אבל לא תמיד זה נכון.

במקרים מסוימים יש כאלו חוזרים וזה טוב להם.

לאחרים לא.

זה רק הזוגות עצמם יודעים.

זה פשוט תקופה של בלבלות שלא מחליטים כרגע שום דבר מהותי.

ועם הזמן שיעבור אתה תדע מה אתה לא רוצה, ותדע בדיוק מה אתה צריך

במיוחד בשבילך.

למה לחזור אם יש מלחמות? מה הענין?

חוזרים אם באמת שני הצדדים מתחרטים, מבינים את הטעויות, רוצים לבנות מחדש.

זה נושא רציני מידי מכדי להכריע בו לפי מספר של חדר...

בטוח היו עוד המון נושאים ומספרים שלא היה בהם כל "סימן". שמים לב למה שכן...

הדבר הרציני היחידי מכל מה שכתבת, זה מה ששאל אותך החבר שלך.

בשביל לענות על שאלה כזו - צריך לחשוב על מה שכתבתי בהתחלה.

[ואת קצת יותר מידי מתפנקת...]

א. בעלך מספר לך - סימן שהוא סומך עלייך שאת מרגישה טוב איתו, מקבלת בנדיבות. אחרת לא היה אומר.

ב. הגזמת...  "קונה מעבר לנורמה במאות שקלים", בעלך לא אומר כלום - ועדיין "זה לא זה"...

ואם מה שמפריע לך, זה שהוא לא קונה משהו ביוזמתו, אז פשוט תאמרי לו: אתה ממש לארג', שמה שאני מוציאה אתה מקבל בטוב - אבל אם אתה תציע לי משהו מידי פעם ביוזמתך, מאד ישמח אותי. כי זה בא ממך.  מניח שיישם תוך זמן קצר. 

ג. בעלך הצדיק אמר לך "תקחי" על משהו יקר שאהבת. למרות שגם הוא ידע שזה יקר לכם.

את אמרת שלא. יקר מידי לעכשיו.

ממה התאכזבת? שהוא לא לחץ עלייך ולא חזר לקנות מעצמו....

אתן כל כך מצחיקות לפעמים.... תביני: אם את אומרת שלא - ושזה יקר מידי וגם הוא יודע את זה - הוא מקבל את דברייך כפשוטם. זהו.

ד. אז את צודקת, השאלה היא "מול עצמך". תתבונני בדברים הללו, תשמחי בתוכך שיש לך בעל כזה, ותשחררי. ואם את רוצה שיציע מיוזמתו מידי פעם, כי זה מה שמשמח אותך - תאמרי לו את זה..

ה. מאד יפה שאת חושבת אולי גם הוא...

אז כן תשוחחי. תתחילי ממה שאת. תגידי לו שאת רואה שאצלך - למרות שהוא כזה נדיב - קורה שאם לא הציע מעצמו משהו (או למשל לא "לחץ" עלייך לקנות מה שרצית..), אז את  קצת מתאכזבת, למרות שזה מטופש, כי איך  הוא אמור לדעת. וחשבת אולי גם מצידו יש דברים שהיה מצפה, מצד היחס וכד', ולא אומר למרות שאת מאד משתדלת. אז שתמשחי אם יאמר לך...

לכל היותר פעם אחת יאמר. ואחרי כמה זמן כבר תעשי בגלל שאת יודעת, לא בגל השיחה הספציפית שאמר...

עזרה כלומר שיעזרו לי לכתוב אותה ולא שיכתבו לי אותה..

ואני אישית הייתי אוספת את חוות הדעת והן אכן כולן אמיתיות!

עסק לא משלם יותר כסף כדי שידורג יותר גבוה. זה לגמרי חוות הדעת של הלקוחות.

בכל זאת, זה עסק שצריך לשלם משכורות לעובדים. כדי לעלות בדירוג ממש לא משלמים כסף, צריך לעשות עבודה טובה והלקוחות כבר יידרגו בהתאם. זו הרי כל הפואנטה. נוחם המנכ״ל הוא איש מקסים עם אידיאולוגיה ורצון להוסיף טוב.

שרק תמשיכו כך,

גם להעניק אחד לשנייה

וגם לקבל זאת ולא לקחת כמובן מאליו, אלא לראות בכך גן עדן עלי אדמות ממש כפי שכתבת

ממש אושר