שוב, לא פעם ראשונה, לא שניה וגם לא שלישית
ה"ריב" /ויכוח שלנו שחוזר על עצמו שוב ושוב
הוא- את אף פעם לא רוצה להיות איתי (קיום יחסים)
אני- מודעת לכך שקיימת בעיה כלשהי בנושא, אבל לא מצליחה להגיע לשינוי בנושא. יש לי איזהזשהו קושי בלהפתח, לתת אמון(באופן כללי), אבל אני ממש במצב הרבה יותר טוב עם עצמי ועברתי שינויים, אבל בתחום הזוגי האינטימי לא היו כל כך שינויים.
אני גם מניקה רוב הזמן, או בהריון.. זה החיים.
ובתכלס אני אומרת לו שמאוד קשה לי שאנחנו בקושי מתראים ובקושי מדברים (הוא עובד מלא ובקושי נמצא)
וגם אם קצת מדברים הוא עושה את זה בצורה טכנית כדי לקבל... ואז אני מתעצבנת שזה לא מהלב. הוא יכול לזרוק אמירות מעצבנות של "דיברנו כבר חצי שעה " או כל מיני אמירות בסגנון שמבחינתי מראות שזה לא באמת אכפת לו ושלא באמת חשוב לו מה אני מרגישה! לא חשוב לו באמת הקשר שלנו והדיבור בינינו!
הוא אומר מצידו שהוא נותן לי הכל ושאני בכלל לא באה לקראתו, ושזה לא משנה כמה הוא ידבר איתי זה תמיד לא יספיק לי.
יש בזה משהו. גם לי זה קשה. אבל מה אני יעשה שזה המצב??? שאני פשוט לא מרגישה צורך/רצון לחיבור?
מנסה להסביר לו שאם אני ארגיש פתוחה בלב רק ככה אוכל להתקדם הלאה. הוא מיואש ממני ממש ממש.
וגם מרגיש פגוע ומושפל.
אני תוהה לעצמי אולי אנחנו פשוט לא מתאימים. הוא לא מצליח להכיל את הצורך שלי בלדבר, לשתף.
זה ממש חסר לי, המון זמנים שאני פשוט זקוקה לשבת ביחד לדבר וזהו והוא רוצה ללכת לחברים/למקומות אחרים.
הוא הרבה יותר מחוספס ממני וזה קשה לי .
אני מקשרת את זה (את הרצון שלי לדבר ולהעצים את הקשר הרוחני בנינו, רצון שלא מתממש) לחוסר חשק שלי כלפיו.
והוא עונה שאני מפילה הכל עליו ולא משתדלת מבחינתי.
ושהוא עושה כל מה שהוא יכול והוא לא יצליח בחיים לרצות אותי .
פשוט סיוט. אוף.
בגדול "הכל טוב" אני שמה במרכאות, כי מבחינתי העיקר חסר, אבל על פניו הכל טוב.. אני בבית, הוא עובד. כל אחד עושה את התפקידים שלו בצורה מעולה ממש. אני משתדלת להתחשב בו כל הזמן, לפנק אותו, להכין לו אוכל טעים וכו, מפרגנת לו בהכל ממש. הוא לא מזיז אצבע בבית, גם בטיפול בילדים. מצד שני באמת מביא כסף ומפרגן לי כל הזמן לצאת לקנות לעצמי דברים ולהנות.
ממ זהו. פרקתי, אשמח לתובנות..
אנחנו נשואים 6 שנים..
ה"ריב" /ויכוח שלנו שחוזר על עצמו שוב ושוב
הוא- את אף פעם לא רוצה להיות איתי (קיום יחסים)
אני- מודעת לכך שקיימת בעיה כלשהי בנושא, אבל לא מצליחה להגיע לשינוי בנושא. יש לי איזהזשהו קושי בלהפתח, לתת אמון(באופן כללי), אבל אני ממש במצב הרבה יותר טוב עם עצמי ועברתי שינויים, אבל בתחום הזוגי האינטימי לא היו כל כך שינויים.
אני גם מניקה רוב הזמן, או בהריון.. זה החיים.
ובתכלס אני אומרת לו שמאוד קשה לי שאנחנו בקושי מתראים ובקושי מדברים (הוא עובד מלא ובקושי נמצא)
וגם אם קצת מדברים הוא עושה את זה בצורה טכנית כדי לקבל... ואז אני מתעצבנת שזה לא מהלב. הוא יכול לזרוק אמירות מעצבנות של "דיברנו כבר חצי שעה " או כל מיני אמירות בסגנון שמבחינתי מראות שזה לא באמת אכפת לו ושלא באמת חשוב לו מה אני מרגישה! לא חשוב לו באמת הקשר שלנו והדיבור בינינו!
הוא אומר מצידו שהוא נותן לי הכל ושאני בכלל לא באה לקראתו, ושזה לא משנה כמה הוא ידבר איתי זה תמיד לא יספיק לי.
יש בזה משהו. גם לי זה קשה. אבל מה אני יעשה שזה המצב??? שאני פשוט לא מרגישה צורך/רצון לחיבור?
מנסה להסביר לו שאם אני ארגיש פתוחה בלב רק ככה אוכל להתקדם הלאה. הוא מיואש ממני ממש ממש.
וגם מרגיש פגוע ומושפל.
אני תוהה לעצמי אולי אנחנו פשוט לא מתאימים. הוא לא מצליח להכיל את הצורך שלי בלדבר, לשתף.
זה ממש חסר לי, המון זמנים שאני פשוט זקוקה לשבת ביחד לדבר וזהו והוא רוצה ללכת לחברים/למקומות אחרים.
הוא הרבה יותר מחוספס ממני וזה קשה לי .
אני מקשרת את זה (את הרצון שלי לדבר ולהעצים את הקשר הרוחני בנינו, רצון שלא מתממש) לחוסר חשק שלי כלפיו.
והוא עונה שאני מפילה הכל עליו ולא משתדלת מבחינתי.
ושהוא עושה כל מה שהוא יכול והוא לא יצליח בחיים לרצות אותי .
פשוט סיוט. אוף.
בגדול "הכל טוב" אני שמה במרכאות, כי מבחינתי העיקר חסר, אבל על פניו הכל טוב.. אני בבית, הוא עובד. כל אחד עושה את התפקידים שלו בצורה מעולה ממש. אני משתדלת להתחשב בו כל הזמן, לפנק אותו, להכין לו אוכל טעים וכו, מפרגנת לו בהכל ממש. הוא לא מזיז אצבע בבית, גם בטיפול בילדים. מצד שני באמת מביא כסף ומפרגן לי כל הזמן לצאת לקנות לעצמי דברים ולהנות.
ממ זהו. פרקתי, אשמח לתובנות..
אנחנו נשואים 6 שנים..
בתאריך ב' בסיון תשפ"א 11:59
