פורום נשואים טריים (עמוד 169)

לא מכיר, אנסה בלי''נ

התלבטתי אם לרשום בפרטי (לא מתאים)
אם לרשום בפורום ( יותר מדי כוללני) 
בסוף מישהו פתח שירשור אז ניצלתי את ההזדמנות .
תודה תודה תודה שהיית שליח להכיר לי את זה, וה' כיוון שזה יגיע למציאות .

בהשגחה פרטית, זאת התודה שניה שאני מקבל היום על מיינדפולנס.
הבוקר עשיתי תרגילים עם הילדים בגן של הבת שלי כמו בכל יום שלישי, הגננת אמרה שממש רואים שינוי באווירה הכללית של הגן ואצל כמה כמה ילדים במיוחד אלה שהם אימפולסיבים.
חסדי ה' שגילה לנו את החכמה הזאת.

כמובן התרגילים הם בעצם מוחבאים בתוך משחקים פשוטים.

איך להעביר את זה לילד?

מספר של מתי ליבליך שבילי המיינדפולנס. יש שם מאמר על גיל הרך עם תרגילי דוגמא. המצאתי עוד כמה וכמה תרגילים (עם שילובי תנועה)
אני לא יודע אם יש לימודים/קורס מסודר בעניין, אני משער שכן. צריך לחפש.

אם תמצא עוד אשמח אם תוכל לרשום פה

הוא של פסיכולוג שהתעסק בזה, מישהו עם הרבה נסיון (כרגע לא זוכר את השם). בלי''נ אחפש עליו מידע, אולי יש לו עוד מאמרים /סרטונים וכדו'

קוראים לו רוני ברגר
ראיתי בחיפוש קצר שהוא מנחה קורסים מעניינים. בזכותך מצאתי קורס שאצטרף אליו כמעט בטוח (כשיהיה רלוונטי)
ד”ר רוני ברגר - מרכז גוף נפש

אם באמץ ייפתח, זרוק פה עדכון

דברים כמו השלווה שלך, האושר שלך.
האם אני עושה דברים בעדי או נגדי בחיים האלה?

זו דרך להגיע לרוגע לגוף ע"י נשימות 
זו דרך להרגיש שיכור בלי יין (מרוב נשימות עמוקות)
זה דרך להירגע . להיות . להפסיק לרדוף .  לנשום.

אלה, לדעתי השניים הכי מומלצים. הייתי מנוי בשניהם ויש יתרון לכל אחד מהם. כמובן ששניהם באנגלית.

Headspace הוא מאוד מסודר, יש קורסים שלא רק מתרגלים את המיינדפולנס אלא שגם מלמדים יותר על השיטות.

Calm היא יותר ספונטנית, יש גם קורסים אבל הם לא ברמה של headspace, למרות שלאחרונה ראיתי שהם הוציאו שיעורים קצרים מכל מיני אנשים כמו רייאן הולידאיי שהם די איכותיים.

אם מישהו רוצה עוד עזרה בנושא מוזמן לפנות אליי בפרטי.

פעם כמה חברים גררו אותי לאיזה אדמו''ר להדלקת נרות חנוכה והחוויה שלי היתה שהם עובדי האש.

הוא מלמל חצי שעה עם נר דלוק ביד בשפה בלתי מזוהה ואז הדליק כמה נרות להתחיל לדבר אתם בכל בכייני וכולם בשקט... ואז התחילו לשיר ולרקוד מול הנרות כמו חבורת אינדיאנים מסביב למדורה...
חוויה אנתרופטלוגית מעניינת...

שלא הכרתי בכלל את דת היהודית

במוצאי שבת,לשלום בית

אמר איזשהו רב שסגולה גדולה יותר,זה להפשיל שרוולים ולעשות כלים

כלים מעדיפה שלא יעשה עדיף שילמד בזמן הזה.

אשרייך

ראיתי באתר אוצר הספרים, יש כמה ספרים על הריון ולידה,

 וגם על חינוך ילדים, לדעתי ללמוד בספרים האלה ממש יעזור,

רק תכתוב בגוגל אוצר הספרים. בהצלחה רבה והמון מזל טוב אמן.

 

דמויות משמעותיות שמעבירות סדנאות ממשיות. לא רק ספרים..

גם זולים והכי חשוב שעוזרים, חוץ מזה יש שם ספרים גם על חינוך ילדים.

זה אומר שיש דברים שהיא צריכה לעבוד עליהם, ואילו את כל דברים אחרים. כל אחד והתיקון שלו...

לכל אחד יש את האופי שלו זה לא עניין של מה עדיף. כל אחד צריך לעבוד על החסרונות שלו...

שגם אחרים קרואים לי איש כריש..
אז כנראה שאני כזה גם בעיניהם..😜

כי זה נשאר להם ואפילו הם לוקחים את זה אתם,

גם קראתי שילדים שלהורים שלהם לא היה שלום בית

זה השפיע עליהם מאוד בזוגיות שלהם,לכן ילדים צריכים

לראות שאמא היא הכי מלכה ואבא הכי מלך, כי איך שתכבדו

אחד את השני ליד הילדים ככה הם יעשו לאישה או לבעל שלהם,

מה שכתבת חמותך אשכנזייה אז יש גם ספרדים שהם כאלה,

בדרך כלל בכל זוג יש אחד שצועק קצת ואחד רגוע יותר, לכן

זה שצועק (כמובן לפעמים זה הבעל או האישה)צריך לעבוד יותר

על מידת הכעס וההקפדה, בהצלחה רבה רבה לכם.

 

אבל אני רואה שכולם מתחמקים מהשאלה...

שאפילו מיותר לענות עליה....

ברור שכועסים. מה, אני מלאכית?
השאלה מה עושים עם הכעס הזה.
ברור שעדיף לא ליד הילדים, אבל לא תמיד מצליחים.

אבל-
לא לאבד שליטה.
לא להשתמש במילים קשות ופוגעניות.
זה דווקא יפה ומלמד אותם איך להתנהל בחיים האמיתיים (ברור שלא כל היום רק זה מה שהם רואים. מדי פעם לא רע)

אולי לאדם חם קצת יותר קשה לשלוט בזה אבל לא צריך להפוך להיות קרת רוח או משהו שאת לא בשביל שכעס לא יהיה משהו פוגעני.
גם מישהו שכועס עם הרבה אמוציות יכול לשלוט באופן הפורקן שלהם. אפשר אולי להרים קצת טון. אפשר לדבר בחדות ועדיין לא לצעוק ולא להגיד מילים שלא באמת מתכוונים אליהם. זה עבודת מידות

תמיד צריך לעבוד על המידות אבל לא לזה התכוונת

וזה שאת לא רואה שאנשים כועסים זה לא אומר שהם אף פעם לא כועסים
לדעתי לא בריא להכנס להשוואות האלה

נראה לי נדיר ביותר זוג שאוהבים ואף פעם לא כועסים. כעס זה גם ביטוי מסויים לאהבה.
משתדלים מאוד שהילדים לא יראו אותנו כועסים אחד על השני לעיתים קרובות, אבל קורה בכל זאת לפעמים.
(וזה לא קשור רק לעדה, גם אני אשכנזיה...)

נראה לי שיש גם הבדל שמושפע מהוותק כנשואים. אני מקווה שכשאני אגיע לשלב שהבנים שלי יהיו נשואים, תהיה לי מספיק שליטה עצמית ואני מספיק אעבוד על מידת הכעס שלי בשביל שהכלות שלי לא יראו אותי כועסת בפניהן על בעלי...
זה שהיום את לא רואה את חמותך כועסת, זה לא אומר כלום על מה שהיה בשנות הנישואין הראשונות שלהם.

עבודת הכעס היא עבודה של חיים... עבודת המידות.

ודאי שקרה לנו כמה וכמה פעמים שכועסים אחד על השנייה, לעיתים גם מול הילדים - וכמובן עם גבולות ברורים שלא חוצים אף פעם, גם לא בשעת הכעס או הקושי הכי גדול.

וכמובן שהכי חשוב זה גם להשלים ליד הילדים אם כבר הם נכחו בשעת כעס,

ושהאווירה הכללית היא של אהבה, כבוד, טוב,

אז לא נורא אם מדי פעם הם נחשפים לצדדים אחרים ואנושיים, הם הרי גם בני אדם, גם כועסים ויכעסו בחייהם, אז דווקא לראות שזה אנושי + איך להתמודד עם זה נכון + איך להשלים + לזכור גם את כל הטוב שהוא הרוב - זה גם לימוד חשוב לחיים.

1. לא קונים הכל לפני החתונה, מחכים שכן יהיה אפשר.
וגם את מה שכן קונים אפשר לקנות יד 2, לחפש ממסירה וכדומה (גם בקשר למטפחות לא חייב לקנות הרבה בהתחלה, וגם לא את הכי יקרות בשוק). 
2. עובדים בעבודות מזדמנות- משק בית, ניקיון, מילוי מקום בהוראה אם מדבר אליך...
 

אתחיל בלאחל לכם הרבה הרבה מזל טוב, למצוא מישהו ולהתחתן זה לא מובן מאליו, כבר זכיתם!
שנית, ההורים הם חלק גדול מהשמחה ברור אבל הם בשום פנים ואופן לא חייבים/צריכים לממן את ילדיהם אחרי שבגרו. אם באמת ננתח את כל מה שההורים עשו בשבילנו עד היום אין באמת דרך להחזיר להם אז אם הם מעצמם לא מעוניינים או יכולים לתת, אין דבר, לקבל באהבה ובנפש חפצה את המצב.
לגבי הנושא ששאלת, דברו על זה בינכם, אתם הרי מקימים יחד בית וודאי תצטרכו להתקיים איכשהו, אם אין תמיכה יזומה מצד ההורים אתם צריכים לראות איך אתם בונים את הבית שלכם בעצמכם. כעת בכל מקרה לא ניתן לערוך חתונות גדולות בגלל מגבלות הקורונה כך שההוצאה לא צריכה להיות כזאת גדולה אבל מה לגבי מגורים אחריה, חשוב שתראו איך אתם נערכים לממן בית או להעזר בתמיכה מהישיבה או דברים אחרות, אבל אם יש ברשות שניכם רק כמה מאות ואין מישהו שתומך כלכלית, בדרך הטבע, לא רואה איך אפשר להתחתן ולעבור לגור בבית משלכם.
נסו לערוך רשימה של כל הנדרש פלוס הערכת מחיר לכל סעיף ולראות איך אתם מתגייסים להשלים את החסר.
מה שלא תעשו אל תקחו הלוואה לשם כך.
ועבודות מזדמנות, בייביסיטרים, משק בית ושיעורים פרטיים גם יכולים לעזור מאוד באופן זמני

לדעתי כן לשתף את ההורים, את זוכה להתחתן ועוד עם בן תורה מגיע לך הכל,

בעזרת השם תתחלי לאט לאט גם אני ככה התחלתי וברוך השם היה לי סייעתא דישמיא

בכל צעד ושעל ,מזל טוב יקרה.

 

אבל מה זאת אומרת מגיע לך הכל?
דווקא מי שמתחתנת עם בן תורה אומרת תודה על מה שיש ולא מגיע לי.. ועוד מההורים?

מגיע לבן תורה הכל, בזכות התורה כל העולם קיים.

את מוזמנת להזרים לו כספים

הורים לא חייבים שום דבר

לא כתוב בתורה"כבד בן תורה"

כתוב "כבד את אביך ואת אמך"

אף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר

וברוך השם יש לי בעל אברך ואבא אברך ואחים וגיסים אברכים,

וזה המהות שלי ובעזרת השם אני מקווה שהדור שלנו ימשיך הלאה.

לזה שמגיע לבן תורה הכל

לגדל ילד ככה,זה נוראי

ילד חייב להורים שלו הכל

הורה לא חייב לילד שלו כלום

 

את רוצה לתת לו? את מעריכה את הלימוד שלו? אין בעיה

אבל לא מתוך תחושת המגיע לי

 

 

את לא חייבת לענות

אם אתם אברכים,מאיפה הכסף לקיים משפחה וגם לתמוך בבן תורה?

זה תמיד מסקרן אותי לדעת

לא מבינה איך אפשר לעזור לילדים עם בעל אברך ואישה עקרת בית ובמקרה הטוב מרוויחה מינימום?

להגיד להורים מגיע לי שתיתנו לי כסף ותשלמו עליי כי אני בן תורה זה היפך התורה

מה שווה הכסף אם לא יתנו לבת שלהם ובטח לחתן שלומד כל הכבוד

תגידו אנחנו שייכים לאותה דת?

שרוצים לתת לילדים שלהם ושמחים בזה.
אני הייתי נעלבת אם הבת שלי הייתה 'מתביישת לבקש' ממני. ואני כן מגדלת אותם להיות עצמאיים. זה לא סותר אפשרות לבקש עזרה מדי פעם.

לאו דווקא קבלת עזרה.

אבל באמת תלוי איך קוראים את זה....

נשמע איך שהוא שגם ממנו את מתביישת..
תעדכני אותו במצב ותתני לו להתמודד הוא צריך לדאוג לך בנושא הכלכלי ולא ההיפך וכן למרות שהוא בן תורה...

זה יפתור לך את האי נעימות .

קודם כל - דברו עם ההורים. מה הם רוצים ומוכנים לתת קחו בשמחה.

מי מממן את החתונה?
עכשיו הפורמט קצת שונה אבל בד"כ מתנות חתונה כשעושים חתונה צנועה ופשוטה מכסות אותה ומשאירות גם כדי להתחיל את החיים קצת.

בן תורה זה מדהים אבל אם החלטתם שעכשיו הזמן להתחתן זה קודם כל אומר להתחייב לך לפרנס אותך. זה דרכה האמיתית של תורה לאורך כל הדורות.
אם מצליחים להתפרנס ברמת חיים כלשהי שמספקת אתכם ושימשיך ללמוד-מדהים. אבל אם לא אז אין ברירה הוא ילך לעבוד עד שתעמדו על הרגליים שלכם.

ואם השאלה היא מה לעשות כרגע בלי חסכונות אז תקחו עכשיו הלוואה בשביל חתונה וקניה בסיסית לבית ותחזירו אותה אחרי החתונה. כמובן בחישוב ברור ומדויק איך תחזירו אותה באמצעות המשכורות שלכם

בקיצור- השאלה הזו צריכה להיות מופנית קודם כל לחתנך . זה האחריות שלו לפחות כמו שהיא שלך.

בהצלחה!

אז דברי איתו קודם כל. תראו מה ממש דחוף ומה יכול לחכות. אם לא נעים לך לבקש מההורים אולי תקחי מהם או מבוגרים אחרים (אחים, דודים) הלוואה עד אז. אבל צריך לקחת בחשבון שכדי להחזיר את ההלוואה תצטרכו מאוד להצטמצם (לא יודעת את שאר הפרטים)
יש אפשרות לעבוד בינתיים בעבודה קטנה?

אבל אצלינו כל ערב אבא שלי קונה סופגניות מיוחדות, כל יום מסוג אחר

ואחרי ההדלקה והשירה כולם מחכים לראות מה הוא הביא היום ואז מנתחים את הסופגניה עד העצם ואוכלים ביחד

זה התוכנית שלנו.

תודה!

אם כן, אני מוכנה.

אבל נדבר אחרי חנוכה😛

אנחנו מדליקים מוזיקה ורוקדים עם שירי חנוכה חסידיים.

ואחרי הריקודים כל יום אוכלים משהו אחר אפילו משהו קטן.

כל אות משימה או חובה אחרת.

וגם ערב אחד קישוט סופגניות, קונים או מכינים סופגניות פשוטות, ונותנים לילדים לקשט בשוקולדות, גליליות, סוכריות, מרשמלו (קטנטנים) ועוד.

 

וגם אולי אפשר איזה יצירה של נר וכל אחד רושם לאחד מבני הבית דברים שמאירים אצלו שמפיצים אור לכולם...

 

 

הייתי קונה סביבוני פלסטיק גדולים נפתחים, כמו של פעם, וכל יום לפני ההדלקה הייתי מכניסה להם דברים טעימים. שוקולד צ'יפס, עדשים, וכד'.
הם חיכו בקוצר רוח לקבל כל יום...

מחלקים את הילדים לזוגות, אחד גדול אחד קטן.
והם צריכים להכין כיבוד לאחת ההדלקות,
זוג אחר צריך להכין פעילות או דבר תורה.
או גם וגם

נתתם לי השראה

אני משתדלת להכין כל יום לפני ההדלקה משהו ממאכלי החג, ואז יושבים ביחד אחרי ההדלקה ואוכלים ומדברים. משחקים משחקי סביבון או משחק קופסא אחר.

אוכלים מאכל חם חגיגי והילדים מקבלים כל יום מתנה קטנה עטופה.
צובעים יחד סביבוני עץ ומסובבים אותם
בעלי או סבא עורכים חידון חנוכה עם דמי חנוכה
משחקים משחקי סביבון שונים
ועוד לפני חנוכה מקשטים את סביבת החנוכיה בקישוטי חנוכה משמחים ...

היינו קונים סופגניות מכל הסוגים. חותכים ל2/4 וכל אחד לוקח חתיכה ומנסים טעמים חדשים. סוג של בילוי נחמד.

אחרי ההדלקה ההורים שלנו היו נותנים לנו מתנה מסוימת. כמו דמי חנוכה. כל יום מתנה אחרת. חלקם היו יקרים וחלקם מהחנות הכל בשקל.

לפעמים קיבלנו חוברות צביעה, ערכות השחלת חרוזים, פלסטלינה, חימר והיינו יושבים שעות ליצור או לצבוע חנוכיות וסביבונים.

אבא שלי מקריא סיפור על החג. בהמשכים או סיפור אחר בכל יום.

כדי שנשות הצוות יוכלו לשיר ואף לעשות תנועות ולרקוד עם הילדים. בלי בעיות של צניעות.

עכשיו זה בכלל בלי הורים

אני יכולה לחשוב על 2 סיבות עיקריות
א. בגלל הקורונה החליטו רק על אמהות בגלל הצפיפות.
ב. בגלל שזה גן תורני,ובלי קשר לקורונה היו מזמינים רק אמהות למסיבה.

מה שכן במקום מגורי יש הרבה גנים שמתמודדים עם זה יפה וגם אבות יכולים להגיע.

מה יש לו לעשות בגן של אימהות וילדות.

א י חושב שאני יכול לעזור לילד שלי כמו אישתי בקטעים האלו.
אבל זה כנראה בקטע הצניעותי של הגננת

ולפעמים דווקא האמא עובדת אחה"צ באותו יום והאבא גמיש יותר.
יש מצבים שהאמא לא מרגישה טוב/ אחרי לידה וכד'...

אני אהבתי את הפתרון שמצאו אצלינו.
הגננות לא רוקדות ולא שרות.
כן מובילות ילדים, מחלקות אביזרים וכד'....
גם השירים זו מקהלת ילדים בקלטת.

מורות/ גננות/ עו"סיות בחצי משרה?

אצלינו יש יחסית הרבה נשים שעובדות משרה מלאה- בכל התחומים.
אצלינו- בשנה רגילה עושים מסיבת חנוכה או בשישי או אחה"צ מינימום ב-17:15.

יש פה ילדים בצהרונים עד 17:00.....

גם בבקר יש כמעט רק אבות שמביאים.
הנשים יוצאות מטקדם לעבודה כדי לחזור מוקדם ולהוציא מהצהרון....

ילדה אין לי בגן היא תינוקת, הבנים עכשיו בחיידר הכוונה בתלמוד תורה.

אצלינו כל הגברים יודעים טוב מאד איפה נמצא הגן ואת חלקם (כמו בעלי) מכריחים להיות בקבוצת ווצאפ של הגן עם ההודעות.

וגם בגן של הבנים מגיעות רק נשים???

השנה בלי הורים בכלל

אני הולכת להכליל באופן גס מאד מאד וברור לי שזו הכללה.
אני ראיתי שככל שהמקום יותר פתוח מבחינה דתית לרוב יש יותר מעורבות ורצון של האבות להגיע גם
והמסיבה נערכת עבור אמהות ואבות כאחד.

ככל שהמקום יותר דוסי ככה זה ברור (ובטח גם נח מבחינה הלכתית ובכלל לגננות) שמי שמגיע לםעילויות גן הם לרוב האמהות
ועד למצב שזה מראש מוגדר רק להן.

באופן אישי על אף דוסיותי אני מתחברת יותר לזה שגם אבות מגיעים או יכולים להגיע (וגם לא להרגיש לא נעים כי הם האבות היחידים)

הגנים מוגדרים כגנים תורניים, וגם אבות מגיעים למסיבות.

בכל מקרה כתבתי מראש שזו הכללה גורפת וברור לי שיש יוצאי דופן לא מעטים

אנחנו בגרעין תורני, וההורים בגן מגוונים. חלק מהגרעין התורני וחלק לא, כאידיאל לא מעונינים להתבדל. אבל הגננות תורניות וגם כל הסגנון ורוח הגן. הגננות לא רוקדות , רק הילדים.

גם ממה שאני מכירה זה ככה
הגן מיועד לשלל אוכלוסיות סה"כ שאצל הרבה מהן זה כן מקובל...
וגם האוכלוסיה התורנית בגרעינים תורניים מגיעה בראש פתוח ברמה זו או אחרת

עם נשים שרובן לא עובדות/ עובדות במשרה חלקית.
מה שכן- בהחלט יש התאמה רוב הפעמים לרמת הדוסיות......

נגיד אצלינו החלטה כזו של מסיבה בלי גברים לא היתה עוברת גם אצל אף משפחה דוסית כי הרבה פעמים הבעל מגיע בגלל שהאשה בדיוק עובדת אחה"צ (נפוץ אצל צוות פרא- רפואי, עו"ס, רחיות וכד'...) או סתם כי מסתדר ממגוון סיבות.

סופר- דוסים.
האמהות מגיעות, והגננות עושות בוקר אחד בשנה עם האבות.

עניין אותי בשביל שנה הבאה

ואנחנו לא עובדות ולא עסוקות ויש לנו את כל החשק והאנרגיה להתארגן על הבוקר .

2. אחרי שהמסיבה נגמרת אמהות לוקחות את הילדים הביתה ואבות בטח לא ימצמצו לכיוונם.

3. קטע של דתיי .. 😅

הכל מאוד מאוד מובן.

את באמת אוהבת את בעלך ואת באמת חסומה. ודווקא ברגעים הכי לא מתאימים - הטראוומה עולה, ודווקא כשהכי נעים - הטראוומה חוסמת. יש לזה הסבר פשוט - כשטוב לך, כשאת מרגישה שמורה ומוגנת - דווקא אז את מסוגלת להיזכר בטראומה.

במיוחד אם זו טראומה ששנים הודחקה ובמיוחד אם לפני החתונה שידרו לך שלא לגיטימי להתייחס לטראומה - הגיוני מאוד, שבחסות בעלך האוהב והמבין את נזכרת בטראומה.

אבל, לטווח ארוך זה יפגע בכם. זה חוסם אותך מול בעלך ולאורך זמן - זה גם עלול לשחוק אותו. העובדה שטיפול שיפר את המצב, זה סימן טוב. אבל, טיפול קצר לא מספיק.

לעניות דעתי (ומהיכרות עם מקרים בעלי קווי דמיון משמעותיים, אם כי לא זהים) - את צריכה להיות בטיפול ארוך טווח. כלומר לא רק טיפול כדי לעבד נקודות א',ב' וג' - אלא טיפול שהוא סוג של תמיכה קבועה. זו יכולה להיות פסיכולוגית/עו"ס קלינית עם התמחות בטיפול בטראומה ויכולה להיות גם טרפיסטית כזאת או אחרת. חשוב שתרגישי חיבור אליה ושהפגישה השבועית (כך מקובל בד"כ, יכול להיות גם פעמיים בשבוע או פעם בשבועיים) נותנת לך מקום משמעותי לפריקה.

זה לא יוריד את כל העומס מהזוגיות שלכם - אבל יפחית מאוד ויתן לכם מרווח נשימה.

בהצלחה רבה

טראומה מינית כזו, מסבא, שהודחקה על ידי המשפחה, כדי להגן על סבתא, שהפכה להיות הומור שחור...
כל אחד מהדברים האלה הם חתיכת "דבר" בנפשך.
משהו שמשאיר חותם עמוק.
כדי לחיות את החיים בטוב, הנפש שלך אטמה לעצמה את העבר הכואב.
אבל האטימה היא לא הרמטית, לפעמים הכאב פורץ, ולפעמים את נאטמת גם כשאת לא רוצה להיאטם.
בעיקר בקשר אינטימי...

כנראה טיפול מתמשך, לאורך החיים, יכול לעזור בהתמודדות ובהחלמה.
טראומה כזו לא "עוברת", היא מלווה והיא נוכחת.
ב"ה שיש לך זוגיות טובה וחיים עשירים, בחירות משמעותיות שעשית בחייך, מעיד על כוחות חיים עצומים שבך. טיפול יכול לעזור לך עוד בפתיחת הלב והסרת האוטם. לאט לאט...
(וכן, גם מיינדפולנס, ועוד שיטות של חיבור רגשי לגוף. ממליצה להתנסות במקביל לטיפול שיחתי כדי שיהיה אפקטיבי וכדי לא ליפול בשיטות או מדריכים הרסניים לך...)


זה כואב ללכת לטיפול. נכון.
כאבי נפש, ייסורים לפעמים.
אבל איזה הקלה יש בתהליך, כמה משמעות מוצאים בדרך, שמחה עמוקה שמתגלה.
לא כל החיים צריך להתייסר בטיפול. טיפול ממושך לא מייסר כל הזמן. ממש לא. יש רגעים כואבים, לרוב הטיפול מחזק ומעצים.
וגם הכאב כבר לא כל כך כואב, מכירים אותו ומכירים בכוחו להחיות.


בהצלחה!

מצד אחד כתבת שסבלת נורא וזה באמת טראומה אין ספק,

ומצד שני כתבת נפלא על בעלך, יקירה כדאי לך למצוא את הטיפול 

המתאים, מומלץ להתייעץ עם מומחית בנושא, אפשר לנסות גם משהו

טבעי לקחת, יש כמה דברים טבעיים שעוזרים לסדר את המחשבה, אני

יודעת שהייתה משהי במצב כמעט כמו שלך ולקחה משהו טבעי ומאוד עזר לה,

יש שניים שאני מכירה טבעי אחד זה ''חותם הטבע'' השני זה ''טיפות הרב'' תנסי

יקרה לדבר עם שניהם, תראי מה מתאם לך, העיקר זה קביעות בדברים האלה,

נשאר יקרה רק לברך אותך, שיהיה לך בעזרת השם בריאות הגוף והנפש שמחת

חיים ושלום בית אמתי אמן.

 

וואלה אני לא הייתי מצליח.

 

סחתיין עליך. באמת כל הכבוד.

 

אני חושב, וזו רק דעתי שזאת לא את. את לא בוחרת להיות "אטומה". אלה החוויות שלך. את צריכה קודם כל לדון את *עצמך* לכף זכות.

את צריכה לקבל את עצמך כמו שאת ועל בסיס זה אחרי שהגעת להבנה והכרת את עצמך וקיבלת את מי שאת, לעבוד.

 

אל תשפטי את עצמך. בטח לא כשיש לך פרטנר לתקשורת פתוחה.

קודם כל, באמת קורע לב לקרוא על הצער שלך.

 

דבר שני, תמתני את ההגדרות, גם כלפי עצמך. אולי במקום "משהו מת אצלי".. "אני צריכה להחיות כל מיני כחות אצלי"... לא יאוש מכלום, אלא כיוון של בניה ואמונה שאפשר.

 

תתחילי ממה שיש: יש לכם המון. ממש המון. את זכית להגיע בטהרה לנישואין, שזה דבר גדול מאד כמי שהגיעה מרקע כזה.

 

את אכן אשה אוהבת, אתם זוג אוהב, זה דבר עצום.

 

עם כל ההבנה למה שציינת שחסר, צריך לזכור שמה שיש הוא הבסיס לכל. העיקר אינו "פרפרים בבטן", אע"פ שזו יכולה להיות חוויה נעימה. אבל זו אהבת עצמך... העיקר הוא היחס הנפשי, בדיוק מה שאת אומרת שקיים מבפנים וקשה לך לבטא בחוץ. זה באמת העיקר. היחס הנפשי, השיח הטוב שיש ביניכם. זה גם נותן את התקוה לשכלל גם מה שחסר.

כשיש חיצוניות ואין יחס בלב, זה כנראה יותר קשה לסידור מאשר כשיש יחס בלב ויש בעיה באופני ביטוי מסויימים.

מי ש"משוחחים המון", "תקשורת פתוחה" - זה לא "טכני"... זה ממש העיקר.

 

לגבי שקשה לך להרות, נו.. תהי סבלנית כלפי עצמך. הרי עברת הפלות, ניתוחים, טראומה כלשהי, יש לך בעיה מסויימת עם מיצוי הקרבה הפיזית - אז אפשר להבין. כמה שפחות תלחיצי את עצמך, יש יותר סיכוי שגם זה יקרה.

 

ובאמת, אם אפשרי לך מצד תנאי החיים, כדאי "להחיות" גם את התעסוקה. בין מהבית, בין מחוץ לבית.

 

 

לגבי הטראומה שעברת לצערנו בילדותך, ולגבי המחסום בביטוי יחס, ולגבי הקושי למיצוי ביחסי אישות - שלושת הדברים הללו מצדיקים מחשבה על טיפול. יתכן שהם באים משורש אחד.

 

יפה שטיפלת כבר. תלכי לטיפול נוסף. אבל תמצאי מישהי שהיא ממש "עם נשמה" וגם מקצועית. שתוכל לעזור לך לפרוק ולעבד את הטראומה, שתוכל לעזור לך לבטא טוב שבך, חום שבך - וגם שמבינה איך עוזרים לאשה להגיע למיצוי בחיי האישות, שאע"פ שזה לא עיקר הנישואין - אבל, לגבי אשה ביחוד, זה דבר עיקרי. פתח לתחושה חזקה של היחס הנפשי - שיכול כנראה לשחרר לומר מילים טובות גם בזמנים אחרים.

 

 

בינתיים - תגידי לבעלך: תודה רבה על השיחה. אתה מחזיר אותי למה שאני מאד רוצה להיות וצריכה להיות. תדע שאני באמת אוהבת אותך, מחבקת אותך בלב, זאת האמת, ואני ממש רוצה שזה יקרה בפעל. 

אולי בגלל מה שעברתי, זה לא קורה כמו שאני ממש חולמת, לא רק אתה..  אז אני אנסה לטפל שוב. אתה תעזור לי - נגיע לביטוי טוב יותר של מה שיש בלב שלנו.

 

תאמיני - וזה יקרה. 

 

ותתפללי ממש על הנקודות הללו. בפירוט. במילים שלך. תתפללי לה', על כך שתוכלי לחבק את בעלך, לנשק, לבטא אהבה. שתרגישי שמחה מאד באישות, שתוכלי לומר מילים טובות יזומות, לא רק כדי להרגיש נעים, אלא גם כדי לבטא את הטוב לבעלך. תתפללי לה' שישחרר אותך מכל השלכות של ההתנהגות ההיא של הסבא שלך, שתראי כמה זה בזוי ולא ראוי להפריע לך בחיים. כמה את למעלה מזה.

 

תאמיני - ותצליחי.

 

וחלילה להסתכל על עצמך, על בעלך, על היחס והקשר שלכם בעין רעה וספיקות. עצת יצר הרע נטו.

 

הצלחה רבה.

כמעט מיותרת.. תודה על ההשקעה, על הלב בתגובה.

באמת..

לקחתי המון , ממש לשמור לרגעים קשים.

הלוואי ואגיע לחמלה העצמית הזאת

זה דבר שאני מתפללת עליו שנים בדמעות שליש..

 

בגלל זה נשברתי .... שזה פוגע בעצמי עוד מילא..אבל שזה כבר משליך על הבן זוג מבחינתי לא שווה לי כל החיים וכל התשובה שעשיתי בחיי ..

 

הרי ידוע שאדם שלא אוהב את עצמו, יהיה לו קשה לאהוב אחרים..

רואה את זה על עצמי בחוש.....

 

אבל איך עושים את זה?

זה שאני מבינה שזה העבודה שלי, זה שאני מרגישה שזה התיקון שלי פה בעולם,

לא מוביל אותי למציאת דרך להגיע לשם..

 

לראות מבפנים את הטוב בך, בבעלך, במה שביניכם.

 

לשחרר לחץ לגבי הריונות, מתוך שאת רואה שהעיכוב מובן - ויודעת שדווקא אם על כן לא נלחצים מזה, מסתדר יותר מהר. בעז"ה.

 

לקחת שיחה עם בעלך, כתגובה על מה שאמר. הצעתי באיזה כיוון לומר את הדברים..

 

לקבוע טיפול עם מישהי מהסוג שהזכרתי - בכל שלושת הנושאים שראוי לעשות את זה.

 

להשתדל על תעסוקה טובה, בין מהבית, בין בחוץ.

 

להתפלל מהלב, במילים פשוטות, ממש מפורט על הדברים האלו (זה לא צריך להיות ארוך. העיקר, מהלב, בכנות, ולא ביאוש אלא באמונה ותקוה. "לב נשבר", זה לא לב מיואש, ההיפך.. זה לב שממש מבקש ומאמין ומקוה..)

 

להפסיק לומר על עצמך דברים רעים. גם לא על היחס ביניכם.

 

 

ומוסיף "טיפ", לגבי הענין הראשון - שהוא אולי המפתח:

 

תקחי לעצמך - נניח פעמיים ביום, "שתי כפיות כל יום".. - כמה דקות, תשבי בנינוחות עם עצמך, ותצייני לעצמך, בנחת, בקליטה פנימית, נקודות טובות בך, בהתגברות שלך, בתשובה שלך, בבעלך, במה ש"יש לך" (יש לך/לכם המון, כבר פירטתי לעיל... הרבה אנשים חולמים להגיע לשיח כמו שלכם..).. בסיום, פשוט תחייכי קצת.. ואח"כ תגידי לה' תודה. מילה אחת. זהו.

 

כל יום, פעמיים ביום, אבל בנחת. לא במרמור.

 

בעז"ה זה יעבוד. אל "תמדדי". חכי עוד כמה שבועות.

 

 

וחס ושלום "להישבר". חס ושלום לומר שאם גם בעלך סובל מזה - שלא ברצונך - אז לא שווה כבר "כל החיים וכל התשובה"... מה פתאום? אתם נשואים. נשואים כדת משה וישראל. משפחה. זה ענין של שניכם, זה חלק מתהליך הבנין והריפוי שהתחיל ע"י התשובה. בעלך ילך איתך את הדרך הזו בשמחה, אם יראה שאת בכיוון הזה. מסבירה לו מה יש בלב - ומה תעשי כדי שזה יתבטא וגם הוא יוכל ממש לשמוח. הוא יהיה שותף נאמן. ביחד תתגברו.

 

יש כזה יצר הרע, שתוקף צדיקים... אומר להם, מה שווה כל מה שעשיתם וכל מה שיש לכם וכו' וכו' - אם עוד לא מושלם ויש עדיין סבל. אל תשמעי לו, "מלך זקן וכסיל"...  תעשי מה שצריך, תשמחי בכל צעד הכי קטן שאת עושה - ותראי שבעז"ה ממש תצליחי.

הרקע שלך מאוד לא פשוט ואני ממש מבין את מה שאת עוברת מתוך הנסיון החיים שלי עם אשתי. אתם צריכים, שניכם, הדרכה איך לנהל קשר זוגי במצב הזה.
אני בחרתי להתחתן עם אשה שעברה המון דברים שאפילו קשים מאוד להזכיר, אילולא ההדרכות שקיבלתי מאנשי מקצוע לא היינו מצליחים.
המון תלוי בבעליך, המון! הוא המפתח שיכול להוביל אותך לכל האושר וסיפוק שבעולם.
אז תחפשו פסיכולוג וכדו' שמתמחה בענייני פוסט-טראומה וגם בתקשורת זוגית ותראי שזה יעשה פלאות.

במסגרת העבודה שלי פגשתי הרבה נערים ונערות שעברו הטרדה מינית ואני חושב שהצד השווה שבכולם זה מעין שפיטה עצמית מאוד קשה עד כדי אכזרית. הטרדה מינית מאוד פוגעת בויסות הרגשית של האדם בעיקר כלפי עצמו.

אני מאוד ממליץ לתרגל מיינדפולנס כדי לשחרר את הדבר הזה. זה עובד כמו תרופת פלא ע''י תהליך המכונה self compassion (חמלה עצמית).
בהצלחה רבה

העלת לי פה נקודה כל כך חשובה.

 

אשמח לקבל פרטים על אנשי המקצוע שליוו אותך

אשמח להציע לבעלי.....

 

הרבה פעמים מרגישה שעם כמה שהוא יהיה איתי בכאב, הוא לא באמת יבין את החסימה הזאת והוא מנסה כל כך! ואני מבינה אותו....

 

אולי אם מישהו מהצד ינחה אותו..זה יקל עליו ועליי יחד...

 

תודה!!! ומעריצה אתכם על ההתמודדות...באמת כל הכבוד

אשת מקצוע שעזרה לי הכי הרבה, זאת אמא שלי שהיא היתה הפסיכולוגית של אשתי. היא למדה אותי איך להכיל אותה באופן מוחלט, איך לא להיפגע גם במצבים הכי קשים. פשוט להיות שם בלי להיעלם. היא אשה מדהימה, הלוואי ויכולתי להפנות אותך אליה...(כבר מבוגרת וקשה לה...)
אשלח לך במסר שם של מטפל שמאוד עזר לנו גם.
בהצלחה יקרה

זה פשוט... ואוווו

היא היתה אצלה לפני או אחרי שהתחתנתם?

היא הפסיקה את הטיפול אחרי שהתחלנו להיות חברים. אבל הקשר של אשתי ואמי זה לא קשר רגיל של כלה וחמות. יותר דומה לאמא ובת אף יותר מזה.

פגשתי אותה במקרה באיזור הבית.
היא היתה אחרי הטיפול.
מבטינו נפגשו וכו'

אם את מרגישה שאת יודעת איפה לעשות עבודה עצמית לשפר את זה אז רק קחי לך זמן קבוע בשבוע שאת מתמקדת בעצמך ובזה.
אם את מרגישה שחסר לך כלים אז לכי לעוד טיפול, אולי שונה ממה שהיה פעם.
מגיע גם לך להצליח לאהוב ולהיות משוחררת ושמחה
וכמובן גם לזוגיות מצב כזה הוא לא טוב, ויש לזה נטיה להחמיר עם הזמן...

בהצלחה!
אל תשפטי את עצמך,את לא אשמה!
אבל כדאי לך לפתור את זה כי את יכולה לשפר את איכות החיים שלכם בעז"ה

וואו.. כל אחת יותר מרוממת מהשניה..

במצב הנפשי שאני נמצאת בו היום ,זה פשוט כמו מים לנפש עייפה.

אז קודם כל תודה.

הייתי צריכה לשמוע את זה

למרות שבעלי  דואג להזכיר לי גם שאני לא אשמה, ולא לשפוט את עצמי...

אבל..כששומעים את זה מצד אובייקטיבי זה נותן יותר כוחות

 

המייפונס נשמע טוב ,יש קורס כזה במכללה שאני לומדת בה היום.. אולי אתמקד בו באמת.

מה גם שבחלק מהתואר שאני עושה נכלל לי בפנים גם קורס אימון אישי.

שם באמת בחרתי מטרה עיקרית לעבוד עליה- זוגיות..

בתקווה לקבל כלים שאוכל באמת לעבוד עם עצמי, בלי צורך לפנות שוב לגורם חיצוני

זה קשה לי מאוד להיחשף לאדם מבחוץ..עם כמה שהמטפלת היתה אישה מדהימה ומאוד משחררת..

זה מעיק עליי שוב לפתוח, שוב להתחיל תהליך, להיחשף בסיפור כל כך אישי, ששנים שמרתי איתי.

זה כואב נפשית

 

וכן..לדברי רבים פה, אני נוטה לשפוט את עצמי הרבה... חושבת שיש קשר בין הדברים.

זוכרת את אותו יום נוראי שגרם לי לכעוס על עצמי כל כך..ולאבד כל אמון בעצמי או בסביבה.

 

הלוואי וה' ייתן לי כוחות להתגבר על זה. ולאהוב באמת כמו שכל כך רוצה.

 

 

הלוואי ויהיה לי הכוחות לטפל בזה שוב גם מול גורם חיצוני..

 

 

כמה עברת, כמה את עוברת... לא יאומן.

 

הבילבול שלך והתחושות השליליות שעולות לך מובנות לגמרי. באמת סוג של הצפה רגשית מכ"כ הרבה דברים שקרו/קורים בחייך, וכל אחד מהם עם עוצמות גדולות מאוד.

 

את מתארת מציאות בה כבר בילדות חווית טראומה קשה.

ועוד מאדם מוכר שאמור להיות גם אהוב ואוהב ושומר - סבא.

ועוד שהמשפחה ידעה ושתקה.

ועוד שהריצו על חשבונך בדיחות בהומור שחור.

תשמעי, רק מהסעיף הזה בן אדם יכול להתשגע! מה זה?! פשוט הלב כואב כואב כואב!!!

חיבוק גדול גדול גדול יקרה, וואו כמה קשה

 

ואם כל זה לא מספיק,

את מתארת מציאות חיים בה עברת הפלות

ציפייה והמתנה קורעים להריון תקין בידיים מלאות ב"ה

שכול (!!!)

משברים

תאונות קשות (!!!)

ניתוחים לא פשוטים

קורונה שבין היתר גרמה לך לשבת בבית חצי שנה

 

ותשמעי יקרה, באמת באמת שכל אחד מהדברים האלה "מספיק" בשביל לגרום לאדם להיות במשבר. קל וחומר שלזוגיות.

אם חברה הייתה מספרת לך את כל זה - מה היית אומרת לה?

שכמה היא עברה?

שאיזו גיבורה ולביאה היא?

שכמה כוחות ותעצומות נפש יש בה שלמרות כל זה היא עדיין אישה שמשתדלת בכל יום ביומו לעשות את המיטב שלה?

 

כי זו מי שאת.

גיבורה.

גיבורה בעל כורחך אמנם,

אבל גיבורה אמיתית.

 

אישה חזקה חזקה

וטובה טובה

 

שב"ה הקב"ה נתן לך ברכה גדולה בדמות האוצר שיש לך בבית - אישך היקר. שאוהב אותך.

מאוד מאוד אוהב אותך.

ולא מוותר ולא יוותר עלייך!

וגם אם את עוברת קשיים והתמודדויות - הוא שם בשבילך!

והוא לא רוצה שתבחרי ותחליטי בשבילו שאת "לא מספיק" עבורו -

כי בך הוא בחר!

ועבורו את הכי הכי מספיק שיש!!!

ועבורו את מתנה מדהימה! מדהימה!

 

נכון שיש רגעים של משבר או יאוש או קושי, אבל אז מה?! זה לא מוחק את כל מי שאת בשבילו!

את כל הטוב שהוא כן רואה בך!

שהוא כן קיבל ומקבל ממך!

אני בטוחה שנתת לו במהלך החיים המשותפים המון.

אם זה ברגישות שלך, שדווקא בגלל כל מה שעברת יכולה להיות אפילו יותר עוצמתית מאשר אצל אדם רגיל - וההקשבה שלך אליו, ההכלה וכו',

אם זה הלב הגדול שלך

ואם זה בעוד דברים.

בעיניים של בעלך יקרה את מלכה!

את אוצר!

*הוא* בחר בך

*הוא* רואה אותך ככזו.

אל תיקחי ממנו את הזכות הזו לראות אותך ככזו רק כי אנשים רעים ומשברי החיים גרמו לך לחשוב בטעות שאת לא שווה מספיק או לא טובה מספיק או בכללי לא מספיק!!!

הוא האור שכן יש לך!

ואת האור שכן יש לו!
 

הבכי הזה שבכית - זה טוב. זה משחרר. זה טוב להוציא.

להוציא את הכאב העמוק הזה.

לבכות.

 

השיחה ביניכם גם אם הייתה קשה הייתה מאוד משמעותית.

מכאן אתם יכולים אפילו עוד יותר למצוח יחד!

ממש נתת לו לבקר בלב שלך

והוא נתן לך לבקר בלב שלו

זו אינטימיות זוגית וקירבה מאוד גדולה - לדעת לשתף גם בכאב ובקשיים ובמה שרע. ולא כל זוג יכול להגיע לרמות האלה.

ואתם כן.

כי אתם כוח ביחד.

ואתם זוג חזק ומדהים.

שעברו המון וכ"כ אוהבים אחד את השנייה!

לא משנה כרגע איך וכמה זה בא לידי ביטוי - השורש והעיקר הוא שאתם ***אוהבים כל כך*** אחד את השנייה!!!

 

וכל הדברים שכתבת -

גם זה שקשה לך ליזום מגע וקירבה וחיבוק ואמירה של אהבה

וגם זה שאת לא מצליחה להגיע לסיפוק שלם בחיי האישות

וגם זה שמשהו בך מת ונאטם כבר מנערות גם ברווקות וגם עכשיו -

השורש של כל אלה יכול מאוד לנבוע מהטראומה שעברת.

וטראומות נוספות שעברת במהלך חייך יכולים להעצים זאת אפילו עוד יותר.

להוות מעין "טריגרים" לאותה תחושה של חוסר אונים וכאב עצום ולהתפרץ ביתר שאת.

 

כי הרי הקב"ה ברא בך נפש חכמה.

נפש שלא רוצה להיפגע שוב.

נפש שרוצה לשמור לע עצמה.

ואם כבר כאשר הייתה ילדה חסרת אונים היא נפגעה ע"י דמות כ"כ כ"כ קרובה ואוהבת - וחוותה את הפגיעה מאדם קרוב ופשוט נשברה והתרסקה!

אז הפחד שזה יקרה שוב...

הפחד לאבד

הפחד ללכת לאיבוד

הפחד להיפגע

הפחד ששוב אדם קרוב אליי יפגע בי -

זה פחד משתק.

ואז מנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות.

וגורמים לאט לאט ללב להיאטם.

להתרחק.

להיסגר.

כי אם הלב יסגר ולא יפתח עד הסוף - אז גם הפגיעה אם תהיה לא תהיה חזקה עד הסוף.

כי להיפגע מאדם קרוב שהלב אליו פתוח לגמרי זה הכי כואב שיש

אבל להיפגע מאדם שהלב לא קרוב אליו עד הסוף ואפילו אטום אליו - זה כבר פחות כואב.

אז אולי אולי בתת מודע הנפש שלך פשווט רוצה להגן על עצמך.

 

גם אם בעלך טוב ומדהים ואין בינו לבין הסבא וכו' שום קשר-

עדיין התת מודע רוצה להגן ואולי כך זה מתפרש ובא לידי ביטוי - ע"י האטימות המסוימת הזו.

 

אם תביני את עצמך

ותקבלי את עצמך

ותכילי את עצמך

ותהיי אמפתית כלפי עצמך

ותאהבי את עצמך

ולאט לאט תבני גשר של אמון ואמונה בקב"ה ובבעלך היקר - את יכולה לאט לאט להסיר את החומות הללו שהנפש בנתה על מנת להגן על עצמה.

 

אמרת שטיפול בעבר עזר לך מאוד ושיחרר אותך מאוד.

אני ממליצה בחום לחזור לאותו/ה איש/ת מקצוע ולהמשיך בטיפול.

לקבל עוד כוחות.

לקבל עוד ליווי.

לקבל עוד תמיכה.

לקבל עוד כלים.

לקבל עוד תובנות.

לקבל עוד מקום מאפשר ובטוח לפרוק ולהוציא ולבכות ואז לאסוף את הכל שוב ביתר עוצמה.

זה החיים שלך יקרה!

החיים שלך,

החיים של ילדייך המתוקים אלו שישנם ואלו שעוד יבואו ב"ה

והחיים של אישך היקר.

 

נכון שזה לא תמיד קל, אבל זה כבר עזר לך בעבר ואין סיבה שלא יעזור שוב!

 

ברגע שתהיי שלמה עם עצמך - תוכלי להביא גם לזוגיות את עצמך השלמה הזו וזה ודאי ישפיע לטובה גם בפן הזוגי!

גם ההורי

בעצם מכל הבחינות.

 

אבל קודם כל בשביל עצמך ולמען עצמך.

את חשובה!

את יקרה!

את שווה!

את מספיקה!

 

למען הנשמה היהודית היקרה שלך - תדאגי ותטפחי ותאהבי ותעצימי את עצמך!

גם לבד, גם בתור זוג, גם בטיפול, גם בפינוק והתאוורוות ודברים שמשמחים אותך

ובכל מה שעושה לך טוב!!!

 

ואחרי זה שאר המעגלים בחייך, ופרט המעגל הזוגי כבר יוכלו הרבה יותר להתעצם גם הם.

 

בהצלחה רבה רבה יקרה

שולחת עוד אלף חיבוקים ואהבה וכוחות

את תצליחי!!!

ה' איתך!

אישך איתך!

והכי חשוב - את עצמך איתך! יש לך את עצמך!

 

❤

 

אין לי מילים.....אבל אני בטוחה שמצפה לך שכר גדול על המילים הגדולות האלו שישבת והשקעת לכתוב..

אני בכל אופן שומרת  לי את ההודעה ושומרת אותה לזמנים קשים, כי אין מילים מה עשה לי לקרוא אתזה..

כל מיה נוספת מיותרת

פשוט תודה, שה' יברך אותך!

 

לכולם... ממש תודה, לקחתי את כל הכלים ואני בהחלט הולכת איתם הלאה.

תודה לה' עם הרבה תפילות הגל האחרון קצת מאחוריי, התחזקתי יותר..

 

אשריכם ישראל 3>

 

יש להם כלים לסילוק מהיר יחסית של דברים כאלה מהנפש ושחרור כל הרעל שנשפך מהם לשאר החיים.

יש לא מעט שיטות לזה. חמש דקות של גוגל יעזרו לך להיות חכמה יותר.

זה נשמע שמה שחסר זה משהו בתוכך.
אולי הגיע הזמן לעבד ולהתייחס עוד בטיפול למה שעברת.

נשמע שחווית טראומה והיא עדיין מפריעה לחיים שלך.
ממליצה לך ללכת לפסיכולוגית.
גם לי היתה טראומה בקטע הזה , ומאז שהלכתי לפסיכולוגית דברים השתפרו מאד , למרות שזה היה תהליך איטי. כשהייתי בטיפולים אלטרנטיביים אחרים הרגשתי שהמטפלת לא היתה מספיק מקצועית ולכן ממליצה לך דווקא על פסיכולוגית מהחוויה האישית שלי
אם תרצי המלצה בפרטי.

את כן אוהבת אותו!

 

רואים את זה על כל מילה וכל אות!

אין בן אדם בעולם את אוהבת כמו את בעלך!!!

רק שקשה לך להביע, ליזום, להתנפל, אבל תפנימי קודם, שכשאת אומרת חצי מילה זה כמו שמישהי אחרת אומרת אלף מילים...

את עצורה וחסומה כרגע, אבל את כל כך אוהבת ורוצה...

 

אם את חושבת שאני צודק, אז אולי פשוט תכתבי לו את זה... שאת מביעה הרבה פחות אבל מתכוונת להרבה יותר...

חנוכה וזה..

זה יכול להיות זה,וגם יכול להיות שמיעה או ראיה לא טובה

כמה שתקדימו לעלות על זה,זה יהיה לטובתו

זה שהוא לא מתהפך זה נורמלי.
אבל לא לחייך בגיל הזה זה חריג

אותי שאלו אבל לא ראו שהוא מחייך אז אפילו כתבו 'לדברי האם הוא מחייך'.

אני הייתי מתייעצת עם אחות בטיפת חלב.

למרות שקראתי על אמהות שמהתחלה הרגישו שמשהו לא בסדר, ואכן צדקו.
אם זה מלחיץ אתכם- אז
א. תקבעו תור לרופא ותשאלו!
ב. תקנו ספר טוב על התפתחות התינוק ותוכלו לקרוא אם הוא בטווח תקין, או לא. יש ספר כחול כהה כזה- מדריך עד גיל חמש, שבו יש תיאורים מאוד טובים ומפורטים של שלבי ההתפתחות בכל התחומים, וגם כתוב מה צריך להדליק נורה אדומה אצל ההורים.
ממליצה!

תינוקות *נורמליים* לגמרי אוהבים להוציא לשון.

אם הוא לא מחייך - תתיעצו עם רופא ילדים.

אתם טריים בטח שלא תדעו מה אמור להיות

אבל יכול להיות שלמנוסים התינוק ששלכם נראה רגיל לחלוטין

 

להתייעץ עם רופא משפחה..פיזוטרפיה וכו' יכולים לעזור.חשוב לא להילחץ.
אם הוא יוצר קשר עין אז אחלה

הקרוב לאזור מגוריכם.
וסביר להניח שאם היה משו מחשיד/מחשיש בהתפתחות הבייבי,האחות כבר היתה אומרת לכם.

האחות זורקת מבט דקה וממשיכה הלאה..אנחנו אכן נקבע תור לרופא משפחה.

האמהות שלנו טוענות שהכל בסדר, אבל שוב אנחנו עם התינוק 24/7 ורואים עוד צדדים...

וממשיכה הלאה..
בטיפת חלב שאני מכירה ושהייתי עם ילדיי,האחות היתה יושבת לנו על הוריד על כל גרם שהילד היה עולה או לא עולה,או על כל התהפכות מימין לשמאל או משמאל לימין.
אבל זה בדיוק התפקיד של טיפת חלב.
ואם לא מתייחסים אליכם בטיפת חלב שלכם,
הגיע הזמן להחליף סניף.

ולא על חוסר - בדרך כלל הן עוקבות על כל אבני הדרך ההתפתחותיות ומוודאות שהתינוק הגיע אליהן לפי הספר ממש (ועל הדרך לפעמים מלחיצות נורא - ומכאן התלונות)

חוץ מזה, שגם אם הן רק 'מעיפות מבט' אפשר לשאול אותן: תקין שהתינוק לא מתהפך? תקין שלא מגיב לשמו? (ואגב למטה זכרוני בגיל שלו שני הדברים אכן תקינים) ולהחליט האם פועלים לפי דעתן או שעוברים להתייעץ עם רופא.

אם אתם לחוצים- תנסו למצוא רופא ילדים מומלץ באזורכם, מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו, ותקבעו תור להתייעצות.

בהצלחה ורק בריאות!

אצלי בטיפת חלב הן שמות לב לדברים שאני לא שמה לב
על כל פיפס קטן שולחות לרופא ומוודאות שבאמת קבעתי תור
הן בהחלט לא רק מעיפות מבט קטן

ואם כבר, לפעמים הן סתם חופרות על שטויות שבעיניי זה לא רציני וסתם מלחיצות אותי אבל זה מעולה. עדיף מאשר הפוך.

רופא
ואצלינו, אגב, טיפת חלב לא רק 'זורקת מבט'

לדעתי תתייעצו עם שכנה טובה או עם אמא או עם טיפת חלב.

נעבור לסניף אחר, כנראה אצלנו מקום עם הרבה ילדים אז בטיפת חלב מעט מחפפים..

לגבי החמודי שלנו, הוא מחייך באקראי, גלי ליצור יותר מידי קשר עין. אני שמח לשמוע שלרובכם זה גם היה כך פחות או יותר בגיל הזה.

רק באיזור שנה וחצי. ל״ע.
אי יצירת קשר עין יכול להיות מדברים פחות מלחיצים כמו פזילה נגיד ועדיין צריך לטפל.
נכון שאתם הורים טריים אבל גני מאד מאמינה בלב של אמא. אם אתם לא רגועים לכו לרופא ילדים טוב. לא יועיל לא יזיק.

שאובחנו גם בגיל תשעה,עשרה חודשים

לא זוכרת את שמו.
כתבה אותו אמא לשני ילדים אוטיסטים, שאובחנו עוד לפני הרבה שנים.
הילדה הראשונה אובחנה בגיל שנה פלוס, השני אובחן כבר בגיל עשרה חודשים, כי היא כבר ידעה...
מה שמדהים בספר זה הטיפול שהם טיפלו בו, שהיה מאוד לא רגיל בזמנם. הגדולה יצאה מזה, ובגיל שלוש בערך כבר היתה ילדה רגילה לחלוטין. הילד השני אאל''ט גם יצא מזה, אחרי טיפול אינטנסיבי שהתחיל מוקדם.

וגיל 9-10 חודשים הוא משמעותית גדול יותר.....

יש תיאור של אבחון רשמי
וגם קראתי על עוד כמה מקרים

רק שמי שלא בקיא בתחום לא יוכל לשים לב לזה. למשל חוסר חיוך יכול להעיד, כחלק ממכלול, על אוטיזם. מי שלא מבין בזה יחשוב שהתינוק סתם לא חברותי...

זה שתינוק לא מחייך זה לא סימן מובהק

זה בדיוק העניין... מי שקצת יותר מכיר את הלקות יראה ילד שלא מחייך ויחפש עוד סימנים שיכולים להעיד על אוטיזם, ואז זה יוביל לאבחון מוקדם. מי שלא מכיר לא יחפש עוד סימנים ואז במקרה שחס וחלילה זה כן אוטיזם זה יתגלה יותר מאוחר. הרבה מאוד הורים לילדים עם אוטיזם אומרים שאחרי האבחון פתאום הם מבינים בדיעבד כל מיני התנהגויות של הילד שהיו נראות להם קצת מוזרות אבל הם לא ידעו להגיד מה בדיוק.

וברור ברור שאם ילד רק לא מחייך זה ממש לא סימן לאוטיזם, לכן כתבתי שאם זה בא כחלק ממכלול של עוד דברים זה יכול להעיד.

ואיזה נס שעד עכשיו כל הילדים שלי היו חייכנים ותקשורתיים מההתחלה. בגלל שאני באה מתחום האוטיזם כל דבר קטן מקפיץ אותי, ואם הילד שלי לא היה מחייך זה היה עושה לי חוסר שקט לא קטן...

וממש ממש לא כדאי לזלזל בזה אם מרגיש לכם משהו חשוד לכו תבדקו.

תבקשו מרופא משפחה תור להתפתחות הילד. מקסימום תבזבזו כמה שעות על להיות רגועים ולהנות מהילד. בשביל מה להמשיך לדאוג.

 

יש למשל את 'מפנה' שמתמחים באבחון וטיפול מוקדם לאוטיזם בגיל עד שנה. (עמותה פרטית)

8 סימנים מוקדמים - מרכז מפנה

 

 

 

קח אותו לרופא התפתחות, או אפילו לרופא ילדים טוב, ותנסו להבין מה מקור החשדות שלך, אולי יש לו בעיה בשמיעה חלילה.

ויש ילדים שצריכים לקחת אותם להתפתחות הילד ושם מלמדים אותם לעשות הרבה דברים שהם עדיין לא יודעים

 

בשורות טובות!

 

 

שההצעה הכי טובה כאן, תיבחר  

בלי שטויות

 

אז ככה

1. לאשרוטה - בשביל שהיא לא תצא שרוטה או עם שם שרוט

2. בדיחאל - בשביל שגם לה יהיה חוש הומור טוב

3. סתומה - שלא יהיה מדי עין הרע מרוב שהיא מושלמת

 

 

והלו מה קרה איתך

איציק???

איציק???

 

אמא ובת עם אותו שם??😲

השמות לא מתאימים לה לפנים. במיוחד איציק😌

אבל אהבתי איציק.
הוכנס לרשימת האופציות.
😌

כשאת אמא שלהם ❤

זה נושא מאוד רחב...

כל מיני שיטות לאיך לנהל מריבה בלי להגיע לצעקות וכדומה.
גם בזמן המריבה וגם אח"כ לאיך לנהל דיון רגוע ולהגיע לפשרה/הסכמה/למידה לפעמים הבאות
(כמו השיטה של לדבר בתורות כל אחד דקה)

אילן והילה יפרח
יהונתן ויסכה שומר

זה שיטה קצת חפרנית אבל ואו!
זה עשה לנו מהפך מטורף

הבעל יושב ברכב ומחכה, בזמן שאשתו מודדת את השמלה העשירית - עד שכבר נגמרת החופה.

כלומר קומדיות שמנסות לדמות מצבים ואירועים בחיים האמיתיים, כמו "רמזור", "החיים זה לא הכל" ו"חברים"

בעלי?
מאחר כרוני.
איחר לדייט הראשון.

יש לו מזל שחיכיתי

האמת לא כזה הפריע לי.

מכייון שמגרד לי בגוף לאחר
למדתי שיטה
נניח צריכים להגיע למקום ב14:00
אני אומרת לו 12:00
ובסוף מגיעים בזמן🤣
או שנגיד צריכים לצאת לשבת
אני בבוקר קובעת סדר יום ותוחמת שעה שאני רוצה לצאת
כמובן , אם מכוונת לצאת ב1
אומרת 11
ען הזמן זה עובד חחחחחחח

ואז זה מפסיק לעבוד

התחתנו ונותרתי מאחרת כרונית כשהייתי.

בעיה שלו, אני נתתי ספוילר 

 

הוא כמובן יקה

שרופה עליו

איזו בחירה טובה עשיתי

זה
מחרפן
מחרפן
מחרפן

לא יודעת מה היתי עושה אם הוא לא...

זה אחד הדברים הראשונים ששגעו אותי בזמנו...

אצלינו שנינו מאחרים תמיד.
אבל רק היא לחוצה מהאיחור....

הוא מסודר ואני "קצת" פחות

זאת עבודה של חיים לשנות את זה

ושנינו מתאמצים לא לאחר אבל כל אחד מצליח במקומות אחרים שיותר "לוחצים".
אז ב"ה רבים סביב זה לא לדאוג ;) אבל התפקידים מתחלפים לפי הסיטואציה שיהיה מעניין

זה מחרפן אותי

אני מוכנה תמיד בזמן פלוס כמה ילדים

ובעלי מכין רק את עצמו,ואני מחכה לו עם הילדים ליד הרכב,למה????

אני לא מצליחה להבין את זה

תור בשעה 4? 5 דקות קודם לצאת מהבית? למה?

מה הפחד? להגיע בטעות מוקדם?

אני מעדיפה לחכות עוד כמה דקות בתור,אבל לא לאחר

לא מצליחה להבין

יש לרוב הבדלים בנושא,אבל לא באופן כ"כ קיצוני

כמו "מעל הזמן"

למשל אח שלי הוא מעל הזמן יש לו את כל הזמן בעולם,

ואילו אשתו כמו סטופר עומדת בזמנים, כמובן יש גם הפוך.

וגם כאלה ששניהם די דייקנים,או שניהם מאחרים כרונים

הן אפויות,
עם גבינה 5% בלבד,
ללא תוספת שמנת/קצפת,
ללא תחתית של בצק/ביסקוויטים(ואז אין חמאה העוגה),
בקיצור-יש כאלה עם מינימום שומן וקלוריות
וגם אותן אוכלים בנחת ולא מסתערים,כי מה לעשות זו עדיין עוגה,אבל לא מחייב שהיא "משמינה" או עטירת קלוריות יותר מעוגת שוקולד פשוטה...

תכין לבד ויצא לך בדיוק מה שאתה רוצה. @מיסטר דום
אני אישית ממש אוהב אפוי (בכללי ויותר מקפוא)

בחנוכה יהיו מספיק סיבות להשמין .
אל תתפתי לפני .

#אומרת לעצמי 😆

חוסר פעילות גופנית משמין

תזונה יותר משפיעה מכושר

בזמנו פרסמתי עוגת גבינה כמעט ללא סוכר ועם גבינת 5% בלבד

הן יחידות טעם... 

האריזה מתגאה ב"59 קלוריות לגביע", הם רק שכחו לציין שכל קשר בין הטעם של זה לבין עוגת גבינה מקרי בהחלט...

יש טעם מוזר שלא קשור לענבים שהחליטו שהוא טען ענבים. ואז כל המיצים מסטיקים ארטיקים ושאר מרעין בישין שהם 'בטעם ענבים' הם בטעם המוזר הזה

ולא כל אחד עושה משהו אחר

כלומר כל דבר שהוא ״בטעם של״ אין לו קשר לטעם שהוא מתיימר לייצג. למשל ענבים. או עוגת גבינה .

ודוחה מעוגת גבינה רגילה...

שאני אופה עוגת גבינה אז אם בא לי שתהיה יותר בריאה משתמשת ביוגורט ביו ולא שמנת חמוצה וגבינה של 5 %

אל תעשי את זה .

העסק שעבדתי בו הציע בדיוק את אותה הצעה ולא הייתה לי ברירה להסכים

בסוף כשחזרנו לפעילות הוא לא הסכים להשלים את ההפרש בין ביטוח לאומי לבינו

ואיים שידווח לביטוח לאומי שעבדתי בזמן החלת.

כולם נחמדים עכשיו אבל בפועל אי אפשר לסמוך עליהם.

 

לשיקולך.

אם את בטוחה שמדובר באדם אמין אז תעשי את זה

אם לא .... אל תתעסקי עם זה 

 

בהצלחה 

כגון, מה התחום שלך? ומה האפשרות שלך למצוא עבודה אחרת מבחינת ההיצע בשוק?

אבל אני לא הייתי רוצה להישאר במקום כזה, ולא הייתי רוצה להסכים לתנאים כאלה.

השאלה מה האופציות האחרות שלך?

אני יכולה לספר שאני עובדת בתחום שבזמן הקורונה נחשב חיוני.

לפני קצת יותר משנה (לפני הקורונה) החלטתי לעזוב  את העבודה בה עבדתי, שחשבתי שהיתה טובה מבחינה ההשתכרות , אבל גרועה מבחינת תנאים ויחסי אנוש, וזאת אחרי שבמשך שנה הייתי כל יום , אבל ממש כל יום מתוסכלת וחוזרת הביתה בלי כוחות עם כאבי ראש ועצבים.

לא פחות מחודש אחר כך, פנו אלי ממקום אחר, והיום אחרי שנה שאני עובדת כאן במקום החדש אני מרוצה מאוד, ומצטערת שלא עשיתי את הצעד הזה קודם. (אם כי כל דבר בעיתו ובזמנו). 

בזמנו חשבתי שלא אוכל למצוא עבודה אחרת, ושזו תהיה טעות לעזוב ורק אחרי שעזבתי ראיתי שיש עולם גדול שם בחוץ, ושיש עוד אופציות, אבל לא תמיד זה ככה. 

ללכת על האופציה של חלת והוא ישלים. זה גם שקר, וגם בעיה בתנאים הסוציאליים ולכי תחפשי אחרי זה מי ישלים לך את השכר ותוכיחי שעבדת והכל...

האם זו עבודה טובה?
נשמע שכדאי ללכת על החל"ת ולחפש עבודה נורמלית וישרה.

ראי ספר תומר דבורה

ולפי כל מה שכתבת נשמע שאת יודעת מהו הצעד הנכון.
גם האמת, גם ההקשבה ללב שלך, להגינות, לאמך היקרה, לתחושת הבטן שהבוס מניפולטיבי וכן הלאה.
יש כאן הרבה מאוד דברים שאומרים לך ומאותתים לך שהצורה והדרך הזו שהבוס הציע היא לא טובה.

השאלה היא הלאה, מה כן
אולי להבהיר לבוס בצורה אסרטיבית שאת פועלת רק לפי האמת ובתנאים כאלה וכאלה, ולברר כמה בדיוק תקבלי מהמדינה במצב הישר, וכמובן לחפש במקביל ולהתפלל ולפתוח עוד פתח לעוד עבודות טובות ב"ה.

המון המון בהצלחה, אני מאמינה שפרנסה בעיקר או רק בידי שמים, ואנחנו אחראיים לעשות את ההשתדלות שלנו, שכמובן כוללת בתוכה את ההלכה, המידות הטובות, דרך ארץ וההנהגות הטובות שהקב"ה טבע בנו. וזה בהחלט כולל גם הקשבה ללב ואי רצון להיות במקום עם מניפולטיביות, שקרים, הסתרות, והתנהלות שלא יודעים מה יהיה בעתיד עם אותו אופי של הבוס הזה...

המטפלים בעיניני עבודה שכאלה
ההצעה הזו היא פלילית במיוחד שהוא מעמיד אותך בסיטואציה הזויה שכזו

עשו משהו קצת שונה.
עובדים חיוניים יצאו לחל''ת, עבדו כרגיל, והעמותה השלימה להם כנגד חשבונית מס. בלי קשר לביטוח לאומי.
אולי זאת אפשרות?

על כל ההשלכות....

לכן שאלתי אם זו אפשרות.

לא היתי מסכימה

שהבוס שלי שאל אותי אמרתי חלת זה חלת

כי לשחור הזה אין סוף...

שאלנו את הרב שלנו
הוא אמר שאני זאת שחותמת על כל הטפסים שאני כביכול יוצאת לחל"ת
ואין שום היתר לעשות כזה דבר
אמרתי את זה לבוס שלי שאין שום אפשרות אם זה הפסק...
הוא אמר נראה מה נעשה נמצא דרך אחרת להרים את העסק... זה מצב מאוד קשה וכו'
נראה שהוא ממש לא עומד להוציא אותי באמת
רק ניסה לקמבן את המערכת

רק בגלל שאת אומרת שהוא לא ישר. 

אם הייתי סומך על המילה שלו הייתי מוכן אבל בתמורה להרבה יותר כסף

אין בכך שום בעיה, כל עוד המנהג עצמו לא קשור לעבודה זרה שלהם, ולא סותר שום ערך יהודי.

 

לשמח את בן/ת הזוג, לשמוח ביחד מכך שאנחנו נשואים ואוהבים וכו' -  זה הערך הכי יהודי שיש.

כלומר, נהוג היה לתת כל מיני מתנות לרגל 25 שנות נישואים, אחר כך ב 50 שנות נישואין וכן הלאה

אנחנו לרוב לא מייחסים חשיבות מסוימת ליום הזה

התחתנו בתאריך לא נוח לחגיגות

באמת אני מסתכלת אחורה ולא ראיתי שייחסו לזה חשיבות בכל הדורות הקודמים,

אני מתכוונת באופן יהודי, מעניין תודה רבה לך.

אם החלק האלוקי הוא חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו, אם כשהתחתנו האמנו שהיום הזה של החתונה הוא קדוש,
אז גם ימי הנישואים מקבלים אופי יהודי לכל דבר, גם אם בפירוש- הזדמנות להודות לקב"ה,
וגם אם מעצם האמונה שאם הזוגיות כשרה, היא עצמה רצון ה' וכל דבר שמחזק אותה הוא רצון ה', ואם ציון ימי נישואים מחזק את הזוגיות- אז זה מהמם ורצוי

החתונה עצמה היא מעמד קדוש,מה העניין ביום?

זו הזדמנות להודות,אבל הטקס הקיים הוא לא כזה. זה הפך לטקס מתנות,ואוי ואבוי עם בן/בת הזוג שכחו לקנות.

+יציאה למסעדה או לכל מקום אחר. (לא שזה רע,אבל מה הקשר בין זה לבין ציון ליום הנישואים?)

אני מניחה שהיום הזה גורם אושר להרבה זוגות.אבל עצם החובה הקדושה לחגוג יום זה בצורה מאוד מסוימת,דווקא גורמת להרבה זוגות לתסכול,קושי ולמבחן (לא אמיתי)של הזוגיות שלהם.

ויעידו על כך שרשורי בפורום בסגנון של "בעלי שכח לקנות לי מתנה וכו"

מישהו זוכר להודות?

אני מקווה שכן

כן, זה לא המצאה שלי שערב החתונה כמו יום כיפור קטן (ע"ע המנחה שמתפללים בערב החתונה). התכוונתי שעצם היום מתקדש מכח החתונה שנערכת בו. לרגע לא הפכתי את התאריך למקודש.

ואת צודקת שאם יום נישואים הופך ליום של "מגיע לי", ורשימת וויים של מתנות ומסעדות, אז אולי באמת זה חוקות הגויים או סתם לא יהודי. אני יצאתי מנקודת הנחה שיום נישואים מחזק את הזוגיות (וכל זוג והדרך שלו להתחזק ביום הזה), ולכן כללתי אותו בתוך הערך של הרצוי והנכון.

וכן, אנחנו מקפידים בכל יום נישואים להודות לקב"ה, לא חשבתי שזה חריג, בכל אופן, זה מומלץ בחום

כתבתי שבהחלט אפשר לייחס חשיבו ליום נישואים באופן יהודי ורצוי

לא עושים בו איזה טקס שזה משנה אם עשו אותו או לא.

אני מסתכלת על זה כיום שאני ובעלי הפכנו לאחד, יום שבו מסע חיינו באמת התחיל, וזה באמת מרגש ותאריך ששווה שנזכור אותו ונחגוג אותו.

 

 

 

אין "הנהגות ליום הנישואין", אבל התאריך הוא תאריך.

 

גם אצל אבותינו היה תאריך כזה.

 

האם הזכירו? סביר להניח שאצל אנשים עם יחס תקין, היו זוכרים ומזכירים.

 

כמו עוד לא מעט דברים, כשדברים היו פחות מוחצנים - וגם לא עם מכשירים שכולם מתקשרים - אז איש ואשתו הזכירו זה לזה בסיפוק שהיום יום הנישואין... אולי גם נתנו איזו מתנה לפי היכולת.. קשה לדעת. פשוט לא דיברו על דברים כאלה בחוץ....

 

אבל סביר שכמו שידעו מיום ההולדת, וכל אחד ציין בדרכו, גם כאן.

 

היום, לא מעט דברים הפכו להיות יותר "רעשניים". וגם הציפיות גדלות לפעמים בהתאם....  יש בכך צדדים יותר טובים ופחות טובים..

 

העיקר, כנראה, זו לא ה"הפקה", אלא מה מבטאת גם תזכורת מעודנת.

 

[אצל חב"ד, יום הנישואין של הרבי האחרון הוא ענין גדול מאד... כמו שצייין בעצמו, שע"י כך נקשר אל החסידים. הוא היה חתן של הרבי הקודם, לא בנו. והוא ציין זאת בעצמו באופן בולט]

את לא חוגגת יומולדת?

אבל לדעתי זה רעיון טוב ונחמד.
אם מציינים תאריךעברי אז זה בטח לא מנהג גויים
כל עוד הזוג מגבש לעצמו את הדרך לחגוג בצורה שאכן מתאימה להם.

אנחנו רגילים לציין תאריכים חשובים כאומה וכיחידים. בציון היום הזה אנחנו מזכירים לעצמנו להודות ולהעריך את הזוגיות