פורום נשואים טריים (עמוד 200)

טיפולי המרה לא עובדים אף פעם, הם רק הורסים חיים של ילדים תמימים.

כל מי שרוצה יכול להשתנות, להיות הומו זו בחירה, ואסור למנוע מאנשים את ההזדמנות להשתנות.

נטייה מינית זו תכונה מולדת, מי שנולד הומו לא יכול לעשות כלום בשביל להשתנות. 

נטייה מינית זו תכונה נרכשת-חברתית-תרבותית. בעזרת כלים נכונים אפשר לפתור את זה.

הרב לוינשטיין רוצה לשלוח נערים לטיפולי המרה?! הומופוב מסוכן!

הטרור הלהט''בי לא מאפשר לרב לוינשטיין להגיד את האמת הפשוטה!


...

בכל חודש כמעט, מאיזו שהיא סיבה, הסוגיה הלהט''בית מכה גלים בציבור הדתי.
פעם הרב ההוא אמר משהו והותקף, פעם הרבנית ההיא ניסתה לארגן כנס והוחרמה, פעם חבר הכנסת אמר או הצביע כך או אחרת, ופעם בעולם קטן החליטו שזה הנושא הכי מושך רייטינג שהם יכולים להעלות בדעתם.

בכל פעם מחדש כשאני עד לוויכוחים סביב הנושא הזה, אני בעיקר נפעם.
נפעם איך אנשים שמימיהם לא פגשו הומו אחד, בטוחים שכל הומו שרק ירצה מספיק יוכל להשתנות.
נפעם מכך שאנשים אשר לא מכירים אפילו להט''ב אחד שהתחתן כדת משה מתוך אהבה, בטוחים שהשינוי בלתי אפשרי.
כולם כל כך בטוחים בעצמם, ואף צד לא מסוגל להבין שיש כאן מורכבות.

ואני, אני חי את המורכבות הזאת כבר 15 שנה.
אני המורכבות הזאת.

אני שותק במבוכה, מהנהן, מסתכל על אשתי בחיוך אוהב ונבוך, ומחכה שהשיחה תחזור לעסוק בנושאים אחרים.
 
והנה, בחודש האחרון, השיח הזה תוקף אותי מכל כיוון. רק בחודש האחרון, תייגו אותי כאן בפורומים לפחות 5 פעמים בשרשורים סביב להט''בים.
דף הבית של ערוץ 7 התמלא בכל כך הרבה כתבות על הנושא הזה (החוק נגד ההמרה, תגובת ח''כים מהימין, תגובת הרב לוינשטיין, השתלמות למורים בנושא להט''ב, מתקפה של מפלגת נעם על ההשתלמות ועל החמ''ד שנותן את חסותו, התקפלות של החמ''ד...).
ירדתי לפארק עם כל משפחתי לפני סעודה שלישית, והכנס הזה היה הנושא הכי חם בפרלמנט הקהילתי.
כרגיל, אין מורכבות. הכל שחור או לבן.
בידיעות אחרונות של השבת, כתבה ענקית על סרט בשם 'חתונה הפוכה'', סרטו של הרב מרדכי ורדי, על נשים מסכנות שהתחתנו עם הומואים ללא ידיעתן, והגילוי היה בלתי נמנע, כואב, משפיל ומזעזע.

...


מאז שהתחלתי לכתוב כאן לפני כחצי שנה, פנו אלי *עשרות* אנשים בהודעות פרטיות ועל גבי הפורום עצמו, כדי לשאול אותי ''איך עשית את זה''. איך הפכתי מהומו אשר נגעל מהמחשבה על קרבה רומנטית ופיזית לנשים, לביסקסואל הנשוי לאשה מדהימה מתוך אהבה עצומה.

עד היום סירבתי לענות על השאלה הזאת לפני שהשתכנעתי שאני מדבר עם הומו/לסבית.
לא רציתי לענות לאחים של, לא להורים של, ובטח שלא לסתם סקרנים.

הסיבה לכך כפולה:
א. פחדתי שהורים או אחים יקחו את הסיפור שלי בתור הוכחה שזה אפשרי לכולם, ואז יבואו בדרישות או האשמות חלילה כלפי הבן/האח שלא מצליח להשתנות.
אני יודע מה זה כשההורים מאשימים אותך ומתביישים בך, ואני לא מוכן לגרום את הסבל הזה לאנשים אחרים.
ב. זה סיפור כל-כך אישי, אינטימי, הנוגע בעצבי הרגש הכי עמוקים של חיי.
זה כל-כך לא פשוט לספר על כך בצורה פומבית, אני מרגיש כאילו אני עומד בפני ניתוח וכל השכונה מסתכלת.

הדיכוטומיה שבה מרבית האנשים מתייחסים לנושא הזה, המחשבה שהכל שחור או לבן, כאב הלב מכך שאנשים עלולים להפסיד טיפול פסיכולוגי שיציל את חייהם רק בגלל החוק שעבר השבוע בקריאה טרומית, הרצון לתת במה גם לאנשים שלא מתאימים לאג'נדה של אף אחד מהצדדים, כל אלה גורמים לי להרגיש שהגיעה העת לספר קצת על עצמי.

...


אני עומד ממש לדמם את הנפש שלי לתוך המילים האלה שאתם עומדים לקרוא.
בבקשה, לפני כל תגובה שיפוטית או כועסת שאתם מתכוונים לכתוב, זכרו זאת. מעולם לא הייתי כ''כ גלוי באופן פומבי שכזה.


...


התחלתי את חיי כילד נורמלי במשפחה נורמלית.
הורים טובים ואוהבים, אחים סבירים, חברים קרובים, חוג כדורסל וחוג שחיה (כולל השתתפות בכל מיני תחרויות שגם הקנו לי מדליות על הישגים אישיים), בני עקיבא, הכל היה רגיל.

כשהייתי בכתה ז' התחלתי ללמוד בישיבה תיכונית, ובשבוע השני של שנת הלימודים הצטרף לכיתה תלמיד חדש.
התלמיד התיישב בשולחן אחד לפני, בטור שלי, ואני זוכר בדיוק מה הוא לבש... חולצת פולו עם פסים ירוקים-לבנים, עם שרוולים קצרצרים שעוברים בקושי רב את הכתפיים.
אני ישבתי בדיוק מאחוריו, והסתכלתי עליו. לא הבנתי למה, אבל ידעתי שזה נעים לי להסתכל עליו. לא ידעתי מה המשמעות של זה, לא ייחסתי לזה כל חשיבות.
בהמשך השנה היו לי עוד כמה חברים טובים בישיבה התיכונית, שהרגשתי לפעמים צורך או רצון להסתכל עליהם. לא ידעתי למה, רק ידעתי שלפעמים קורה משהו טוב במוח שלי כאשר אני מסתכל, ולפעמים קשה לי להסיט את המבט.
 
באחד הבקרים, אחד מהחברים שלי בדיוק התחיל להניח תפילין, שכן הוא כבר התקרב לגיל מצוות. אני זוכר שהוא הפשיל את השרוול שלו עד לכתף, אבל הסתבך מאוד עם השחלת היד לתוך הרצועה והידוק הרצועה על השריר. הוא ביקש ממני את עזרתי, שאני אחזיק בשבילו את התפילין בזמן שהוא משחיל את היד ומהדק את הרצועה.
כחלק מהתהליך הזה, היה שלב שבו כף ידי ממש נגעה בזרוע שלו. אלוקים, זה היה כל כך נעים. עברה בי צמרמורת נעימה בכל הגוף, ו... לא הבנתי למה זה קורה לי. ידעתי שזה מוזר, אבל הנחתי שזה פשוט יעבור.


...


בהמשך כתה ז', יום אחד ראיתי התקהלות של כמה חברים באחת ההפסקות סביב טלפון של אחד מהם. זה היה טלפונים של פעם, עם מסך קטן והרבה מקשים... רק התחילו לצוץ אז טלפונים עם מסך צבעוני.
התקרבתי כי רציתי לראות במה מדובר, ואז ראיתי למשך כמה שניות סרט שלא ממש הבנתי מה יש בו. לאחר כחמש שניות זיהיתי שבצד שמאל יש איבר מין גברי, ובהיקש הבנתי מה זה הדבר המוזר שם בצד ימין - איבר מין נשי. מיד זזתי אחורה, והרגשתי בחילה קשה.
באותו היום לא אכלתי ארוחת צהריים ולא התפללתי מנחה.

לאחר שחזרתי הביתה וניתחתי את מה שראו עייני, הבנתי בעצם שעכשיו אני יודע איך מקיימים יחסי מין. והבנתי עוד משהו - זה מגעיל. מאוד. ואם להיות ספציפי - הגוף של האשה דוחה. דוחה ברמה שאני לא מסוגל לדמיין את עצמי נוגע באחד כזה, דוחה ברמה שאני לא מסוגל להסתכל עוד על גוף נשי (בעיקר אם האשה חשופה).
הרגשתי שעבדו עלי. שגרמו לי לחשוב שנשים הן חמודות, תמימות, טובות, יפות.

אבל פתאום הבנתי שנשים מכוערות מאוד, רק שהן מסתירות את זה, והן בכלל לא תמימות. הן רוצות לעשות את זה, את מה שראיתי, וזה פשוט דוחה.

לא היה אדם מבוגר שיתווך לי את מה שראיתי. לא היה מי שיסביר לי שככה לא באמת נראים יחסים, אלא הם באים מתוך אהבה וקרבה, ואי אפשר למקד את המצלמה על המעשה עצמו, לשדר את זה על מסך טלפון קטנטן, ולחשוב שככה זה נראה במציאות, מנותק מכל רגש וקדושה.


...


רק בכתה ח' הבנתי שמה שאני מרגיש כלפי החברים שלי זו משיכה מינית, ו... אני בעצם נמשך אל חלק מהחברים שלי. חשבתי שזה משהו שקיים אצל כולם, אבל פשוט לא מדברים עליו, כי אנחנו דתיים ולומדים בישיבה וכו'. כנראה זה מהדברים האלה שפשוט לא מדברים עליהם, ולכן כולם מתעלמים מכך.
 
כשהייתי בכתה ט', אותה הרגשה מוזרה כבר הייתה נוכחת הרבה יותר. התחלתי ללמוד בישיבה חדשה, עם פנימייה, והרגשתי קושי מאוד גדול עם מה שאני מרגיש כלפי החברים שלי. זה הפריע לי ללמוד, הפריע לי להתרכז, הפריע לי להתפלל, הפריע לי להיות קדוש. מהסיבה הזאת, כל כך שמחתי שהחבר הכי טוב שלי אינו יפה בעייני, ולכן אני יכול להיות אתו בלי כל המחשבות הטורדניות האלה.

אחרי כמה חודשים של חברות מאוד קרובה (היינו באותו החדר בפנימייה, ופשוט לא נפרדנו האחד מהשני), הוא טס לחו"ל לכמה ימים עם משפחתו.
בימים האלה הייתי עצוב, מדוכא, וכל כך התגעגעתי אליו. חלמתי עליו בלילות, הרגשתי שאין טעם להיות בישיבה בלעדיו.
ביום שלפני חזרתו לארץ לא נרדמתי בלילה. פשוטו כמשמעו. היו לי פרפרים בבטן, לא יכולתי לעצור את ההתרגשות שאחזה בי.
כשהוא חזר לארץ, חיכיתי ליד שער הישיבה כדי לקבל את פניו. לא אוכל להגזים בתיאור ההתרגשות שאחזה בי כשהוא חזר. כשראיתי אותו מרחוק התחלתי לרוץ לכיוונו, והתחבקנו כל כך הרבה זמן, ו... ורציתי גם לתת לו נשיקה.
אז בעצם הבנתי - אני מאוהב בו. כמובן, זה שהוא מכוער לא עזר לי כלל - ההתאהבות גרמה גם למשיכה המינית להגיע, והוא לא היה עוד מכוער בעייני, אלא הנער הכי מקסים בכיתה.
 
באחד משיעורי הספורט, המורה העצלן הביא לנו כדור כדי שנשחק כדורגל בזמן השיעור.
אחרי שאחד החברים שלי הבקיע שער, הוא הוריד את חולצתו והחל לנופף בה כאילו הוא איזה שחקן בליגה הספרדית ולא חובבן בישיבה תיכונית...
אני הסתכלתי עליו, ופתאום שמתי לב למשהו מוזר: אף אחד אחר לא מסתכל. כולם לגמרי אדישים למראה הזה, וזה אפילו לא היה נראה שקשה להם או שהם צריכים להיאבק בעצמם בשביל לא להסתכל. זה פשוט לא עניין אותם.

באותה השנה החלטתי שאני חייב להבין מה עובר עלי, ועשיתי חיפוש בגוגל: "משיכה לבנים". רציתי לראות האם כולם מרגישים את זה, ובאיזה גיל זה אמור לעבור סוף סוף.
התוצאה שהתקבלה הייתה הערך בוויקיפדיה על הומוקסואליות. באותו הרגע חשכו עייני. הרי להיות הומו זה קללה, לא? להיות הומו זה דבר רע, את זה כולם יודעים! הייתי כל כך תמים, עד אותו הערב אפילו לא ידעתי מה הפירוש של הקללה הזאת...
ממש במקרה, כמה ימים אחרי זה, התחילו הפגנות סוערות נגד מצעד הגאווה. שריפת פחים, חסימת צמתים וכו'. כולם דיברו רק על זה, גם במהדורות החדשות וגם בישיבה.
 
אני הייתי יושב בחדר האוכל בישיבה, ושומע את החברים שלי אומרים את המשפטים האלה. "זה תועבה! הומואים הם מגעילים! הם רק רוצים לעשות פריצות! הומואים הם רשעים גמורים!" וכו' וכו'. 
הייתי מצטנף בתוך עצמי, יודע שהם בעצם מדברים עלי. 
 
אני רע.
אני תועבה.
אני מושחת.
אני רשע גמור.
 
בעקבות טיפול ההמרה שנשלחתי אליו בכתה ט' (עליו כבר כתבתי בעבר:
נושא כבד - ראו הוזהרתם
התחלתי לפגוע בעצמי באותה התקופה. לשרוט עם סכין יפנית במקומות נסתרים ברגליים ובבטן, לכרות על עצמי אותיות בדם. הייתי מבקש מהמדריך בפנימייה מים רותחים לתה, וכשהוא היה מביא לי את הקומקום, הייתי הולך לכיור ושופך לעצמי על היד (כל הידיים שלי התמלאו בשלפוחיות, ולהורים סיפרתי שזה מנפילה מהאופניים...).
רציתי ש-ה' יראה שהנה, אני לא רוצה את זה. הנה, אני אפילו מעניש את עצמי. אם הייתי רשע אז הייתי נהנה מזה, נכון? אז לא, אני רק סובל, כואב, מדמם. 
 
בכתה י"א הסבל שלי הוביל אותי לניסיון התאבדות בפועל, שהסתיים באשפוז בבית חולים, ובזוג הורים שלא מבינים איך זה קרה לילד המאושר שלהם...


...



כשהייתי בשיעור א' וכבר הכרתי הרבה הומואים דתיים מכל הארץ, הבנתי שיש משהו חריג בתחושת הגועל והחרדה שאני חש כלפי הגוף הנשי, וכלפי אינטימיות עם אשה.
הבנתי שחבריי ההומואים פשוט אדישים לגוף של נשים, ורק אני ממש מתחלחל מהמחשבה על להסתכל על אשה חשופה מאוד.
רק אני יכול לראות בחור מנשק בחורה ברחוב, מבלי להבין איך הוא לא רץ מיד להתקלח כדי לנקות את עצמו.
בעצם בפעם הראשונה בחיי נפל לי האסימון, והבנתי את גודל הנזק שעשה לי אותו סרטון לפני 6 שנים. הבנתי שעד היום, אני לא יכול לדמיין שום סוג של קרבה אינטימית עם אשה, בלי להיזכר במסך הקטן ובמה שהוא שידר.

...


אחרי זמן מה, בהשגחה ספציפית של ה' יתברך, הייתי חייב להתמודד עם הטראומה שלי בדרך הכי לא צפויה.
בחורה בגילי כרעה ללדת ולא הגיעה לבית החולים בזמן, רצה הגורל והקב''ה ואני הייתי האדם הכי קרוב...

באותו היום, כשחזרתי הביתה מלא אדרנלין מהחוויה המרגשת, פתאום התחלתי לחשוב על זה.
אוקיי, ראיתי עכשיו אשה, ו... זה לא היה מגעיל. פשוט גוף. עור. אין ממה לפחד, לא צריך להיבהל.

זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי את זה, בהפרש של כמעט 10 שנים.
הפעם, ההקשר היה רפואה במקום זימה, קדושה במקום טומאה, יצירת חיים במקום תאווה מבוימת.


...


בימים ובשבועות שלאחר מכן, פתאום יכולתי ללכת ברחוב ולראות אשה יפה. כלומר לשים לב לזה שהיא יפה, משהו שלא היה קיים בעבר מבחינתי.

בהמשך, בתקופה שנמשכה מספר חודשים, לאט לאט התחלתי להרגיש מה שכל גבר סטרייט מרגיש כלפי אשה. בלי שבכלל התכוונתי, ללא צורך בטיפול פסיכולוגי זה או אחר, מרגע שהטראומה שלי טופלה על ידי אותה הלידה, נבקע חור ענק בחומה שעמדה ביני לבין המין הנשי, עד שהיא התמוטטה לחלוטין.


...


יש עניין חשוב מאוד, שהסבירה לי לאחרונה רבנית מוערכת, ד''ר לפסיכולוגיה ומרצה באוניברסיטה.

משיכה מינית של סטרייט/הומו/לסבית היא כמו מים שעוברים דרך צינור ישר וחזק.

גם אם הצינור יהיה סתום בסופו והמים לא יוכלו לצאת (כלומר אין למשיכה איך לבוא לידי ביטוי כרגע), למשל בגלל שאתה לומד בישיבה ואין כלל בנות בסביבה שלך, המים לא ייצאו לשום מקום אחר. הם יחכו לרגע שבו הצינור ייפתח, אתה תהיה בחברת נשים, והמשיכה תגיע במלוא עוצמתה (אני מדבר על המשיכה עצמה, לא על מימוש שלה).

לעומת זאת, משיכה מינית של ביסקסואלים היא כמו צינור בצורת Y.
יש שני פתחים, ובמצב הרגיל המים יכולים לזרום דרך שניהם במקביל.
אך כאשר אחד הפתחים נסתם והפתח השני נותר פתוח, המים ייצאו מהפתח הזה במלוא עוזם. אם ביסקסואל לומד בישיבה, לא הולך לתנועת נוער מעורבת, מתגייס לצבא ליחידה נפרדת... לעיתים הוא כלל לא יידע שהוא ביסקסואל. המשיכה לגברים תהיה כה עזה, באותו הזמן שבו אין לו שום רגש או משיכה כלפי נשים, כך שמבחינתו יהיה ברור לו שהוא הומו.
אם הוא גם מימש את המשיכה הזאת והגיע לכדי יחסים אינטימיים, אז הפתח השני של הצינור עשוי ממש להחליד, להיסתם ולהיעלם. כלומר זרם המים לכיוון הגברי יהיה כל כך חזק, עד שבצד השני יהיה מקום רק לטפטוף חלוש, אם בכלל.

כאשר ההפרדה נובעת לא רק מסיבות טכניות אלא גם מתוך אידיאל דתי, הסכנה במקרה הזה כפולה:
לא רק שאין נשים בסביבה של אותו ביסקסואל, אלא גם מלמדים אותו ומחנכים אותו שזה רע ליהנות מיופיה של אשה, אסור לו לדבר עם נשים על דברים אישיים, אסור להסתכל על אשה לא צנועה וכו'.

ההלכות האלה כמובן מאוד מאוד חשובות לכמעט כל הגברים הדתיים, אך הן הרסניות עבור גברים ביסקסואלים, שעלולים ממש לזוז על הסקאלה של המשיכה המינית לכיוון ההומוסקסואלי כתוצאה מכך.

היום, אם פונה אלי נער או בחור והוא אומר לי שהוא ביסקסואל, קודם כל אני אומר לו להתקרב כמה שיותר לחברה מעורבת.
ללכת לבני עקיבא במקום לאריאל, ללמוד באוניברסיטה במקום במכללה דתית נפרדת, לעשות הכל כדי שהצד הזה של הצינור לא יינמק.

אם הפונה מעיד על עצמו שהוא הומו, אני מנסה להבין בכוחותיי הדלים מה יחסו לנשים.
אם למשל הוא מגיב באדישות למראה אשה יפה - מאוד יכול להיות שהוא צודק.
אך אם הוא כלל לא מביט על נשים יפות כי זה אסור, או כי יש לו רתיעה מכך מסיבות חברתיות/דתיות/טראומטיות - אז קיים סיכוי לכך שהוא ביסקסואל, והוא צריך טיפול פסיכולוגי איכותי שיעזור לו לפתוח את הסתימה בצינור הזה.
לא להמציא משיכה חדשה יש מאין, אלא להוריד את החסמים מהכוח שכבר קיים בו.

במקרה הזה, ככל שהפנייה לעזרה תהיה בשלב מוקדם יותר, כן ייטב.

במקרה שלי, הטרגדיה של טיפול ההמרה הייתה כפולה.
מצד אחד הפסיכולוג דחף אותי למצב שבו התמכרתי להכאיב לעצמי מבלי שזה הוריד במ''מ את המשיכה שלי לגברים, ומהצד השני הוא פספס את זה שאני באמת יכולתי להיות ביסקסואל.
אם הוא רק היה מנסה להכיר אותי טוב יותר, והיה מבין מה שראיתי בכתה ז', בסך הכל שנתיים לפני כן, יכול להיות שהיו נחסכות ממני כל כך הרבה שנים של סבל וכאב...


...


בעקבות שיחה ארוכה שהייתה לי על הנושא הזה עם הרב יגאל לוינשטיין, בגדול הוא מסכים אתי. טיפול לא יכול לעבוד תמיד, ולא אפשרי להמציא משיכה יש מאין או להעלים לחלוטין משיכה אחרת.
הוויכוח שלנו הוא על המספרים. הוא טוען שאצל מרבית האנשים המגדירים עצמם הומואים, הרתיעה מנשים נובעת מהסיבות החיצוניות שכתבתי עליהן קודם, ואילו רק מיעוטם באמת לא יכולים לפתח משיכה לנשים.
לדעתי הוא לא צודק בהערכה הזאת שלו, אבל שמחתי לגלות שהוויכוח בינינו הוא על מספרים ואחוזים ולא על המהות.


...


האם ניתן לשנות נטייה מינית?
אני מאמין שלא.

האם יכול להיות שאדם המגדיר את עצמו כהומו, הוא בכלל לא כזה?
אני יודע שכן. אני דוגמה לכך, חברים נוספים שלי שהתחתנו מתוך אהבה הם דוגמה לכך (האמת היא שבמקרה שלהם הריחוק מנשים נבע מסיבות דתיות, ולא מסיבות טראומטיות כמו אצלי).

האם טיפול המרה יכול להועיל?
לדעתי לא, טיפולים כאלה רק גורמים לנזק.

האם אני בעד החוק שאוסר על הטיפולים האלה?
חס וחלילה. כמו שכתבתי, טיפול פסיכולוגי איכותי שנעשה באמצעים פסיכולוגיים מקובלים, עשוי מאוד מאוד לעזור כאשר צריך לפתוח את הסתימה בצינור.
זה יהיה אסון אם הטיפול הזה יימנע ממי שזקוק לו.