בשרשור עצמו לא ראיתי לנכון להגיב, ועד שהחלטתי שמן הראוי לכתוב - הוא כבר נהיה כזה ענק שכבר לא ידעתי איפה ובתגובה למי לדחוף את דברי, אז אני כותה כאן ומקווה שציבור הדנים שם ייראו את זה.
האמת, שאני גדלתי בפחד תמידי, הבית אצלינו בהחלט היה בית מכה. על כל המשתמע. לעומתינו - היתה את משפחתם של דודי, גם שם היה מכות, אבל משום מה - זה ממש לא היה "בית מכה" או "הורים מכים", אני - בעקבות מה שעברתי בבית - ניתקתי קשר עם הורי, ויש בי זעם איום ונורא עליהם, לעומת זאת - בני הדודים - ממש אינם ככה, הם מאושרים, אוהבים את הוריהם, ומצליחים בחייהם.
אני, בדרך הטבע, הייתי צריך לגדול גם כן להיות מכה, אלים, אימפולסיבי, כפי שחוויתי במשך עשרים שנה בביתי שלי, אלא שב"ה, הוא שלח לי את מלאכיו, את האנשים הנכונים, וב"ה שנמנעה ההשפעה עלי בשאר המישורים, אני חי בצורה מוצלחת, חברותי בצורה מיוחדת, מוקף ידידים וחי חיים שמחים.
אבל, אני יודע, שלולי כמה וכמה דברי ואנשי פלא שה' שלח לי, לא הייתי גודל ככה, כי אכן, המחקרים שהובאו נכונים, מי שגדל בבית קשה - גדל קשה.
אבל - אני מצהיר - שאני לא אמנע מלהכות את ילדי לעת הצורך, ושלא יספרו לי - כמו שהגיבו לכמה שם - ש"הנה ההודאה שלי שהושפעתי ממה שעברתי" כי לא, לא הושפעתי, ואל תתווכחו, כי אובחנתי! ברוך ה' אין השפעה על חיי ממה שעברתי, מלבד הכעס והנתק עם הורי, אבל לא מעבר, כל שאר מעגלי חיי בריאים לחלוטין לא פחות מאחרים.
ואדרבא - בעקבות מה שעברתי - דווקא יש לי סלידה מהכאה, אני לא מתווכח עם המחקרים הנ"ל, אבל בכ"ז אני עברתי טיפול וכו', ואין לי משקעים על הנפש, אלא רק הפוך - אני מבין כמה גרוע נהגו הורי. ומבין עד כמה לולי מה שעברתי לטובה - זה היה יכול להוציא אותי אכן אדם אימפולסיבי וכו'.
אבל למרות זאת, אי לא אמנע מלהכות את ילדי בשעת הצורך, וזה מגיע ממקום קר, לא מעצבים, לא ממשקעים, אלא מהבנה, שאדרבא, זה נצרך, כשזה במידה במשקל ובמשורה.
לא לחינם לימדנו שלמה - חושך שבטו שונא בנו, לא לחינם למדנו הנביא שאבשלום גדל פרא כי "לא עצבו אביו מימיו", ומאידך שלמה - ש"כפתתו אמו על העמוד" - גדל להיות שלמה. לא לחינם מזהיר רבינו הגר"א את רעייתו באגרתו המפורסמת - להכות את הילדים על שקר!
ועכשיו תשאלו - איך באמת? אם עברת מה שעברת, ואתה מכיר בחסרון - איך אתה מסביר את זה?
אז בדיוק לצורך זה הבאתי את הסיפור עם בני דודי, שגם הם קיבלו מאבא שלהם, ולא עברו שום טיפול - ועדיין הם הורים למופת, ולא אימפולסיביים, וחיים חיים מאושרים.
כי זה בדיוק ההבדל - ילד שחוטף מכות מאבא כמו שחוטפים מחבר, ילד שחוטף מעצבים, ילד שאבא שלו "רב איתו" ומנצל את היותו יותר בעל כח - גודל מכה, גודל מלא משקעים, גודל אימפולסיבי.
אבל ילד שאבא שלו אוהב אותו, ילד שיודע כמה כואב לאבא כשכואב לו, ילד שיודע שאם הוא מקבל פצע אבא ינשקו ויטפל בו ברחימאיות, ילד כזה - מבין כשהוא כן מקבל פאצ' - שזה נועד לבטא משהו!! כשהגאון מוילנא הכה את בנו על שקר - הילד ידע! שאבא אוהב אותו, שאבא לא עצבני, שאבא לא מופרע, הוא ידע שאבא היה משתוקק שהוא לא יצטרך לעשות את זה. אז למה אבא עשה את זה בכל זאת? 
- הוא הבין, שאבא בא לבטא כאן את החומרא של מה שהוא עשה, את האסון שבלדבר שקר, שאבא מוכרח על דבר זכה לתת עונש, למרות שמאוד מאוד כואב לאבא לתת את זה.
זה מה שחוו בני דודי, הם היו מאוהבים באביהם, וידעו שהוא מאוהב בהם, והבינו היטב היטב, שאבא מאוד מאוד היה משתוקק לא להכותם, ואם הוא עשה את זה - כנראה כי מעשה X שעשו - הוא מאוד חמור, והם הפנימו - שמעשה זה אסור לעשות! והם גדלו הכי מחונכים שיש - מאחל לכל אבא בישראל ילדים שכאלו, פרחים הם גדלו.
זה בדיוק ההבדל, אין שום סיבה שילד שקיבל עונש פיזי - בצורה מושכלת - יגדל עם כל הנזקים שמניתם כאילו מי יודע מה... יש סיבה, שילד שאבא שלו נהג אימפולסיבית - כן יגדל ככה.
אני זוכר ילד בכיתה,ש אביו היה מחנך דגול וידוע שם, ופעם ילד בלי עומס טאקט שאל אותו - תגיד את האמת - קיבלת פעם מכה? והוא ענה: היה פעמיים שאבא נתן לי מכה - והיא הייתה מגיעה לי, למדתי את הלקח. למותר לציין שגם אותו ילד גדל נפלא ומעולה.
כל הדור שלפנינו - גדל עם פאצ' פה ופאצ' שם, אז נכון, היה בדור ההוא גם הרבה אימפולסיביות, מחמת חוסר הדרכה, ומי שחטף מאבא שלו בצורה כזו - גדל להיות הורה מכה, אבל אלו שקיבלו רק "כראוי", כי פשוט זה היה טרום עידן ההפחדות - גדלו רגילים וטובים לחלוטין, ואכן - חלקם גם נותנים לבניהם - באותה צור הבדיוק, אבל מגוחך יהיה לומר שזה "חסכים", אין כאן שום דבר רגשי,
הם עושים את מה שחונכו לו, מה שראו שפעל עליהם - והם יודעים שיפעל על ילדיהם, מה שהתורה מדריכה אותנו לעשות!
אני שמעתי מבנים של הגרי"ש אלישיב, ומבנים של הגר"ע יוסף, על כך שקיבלו לעיתים מסויימות מכות, בצורה מושכלת ורגועה. מישהו רוצה להצביע על חסכים אצל מישהו מהם?
ותאמינו לי, שהילד יודע לזהות מתי זה אימפולסיבית ומתוך עצבים, ומתי לא, הוא לא טועה בכך.... אבל עדיין -כדי להחדיר בו את הרגשות הנ"ל, של להבין כמה זה כואב לאבא שהוא נצרך להכות, והמסר שהוא בא להעביר בזה - יש עצות ברורות, ראשית - לא להכות מיד, אלא להמתין מעט, שיראה שזה לא אינסטינקט, שנית - לדבר, להסביר בדיוק את זה, אני מבטיח לכם שכשהגר"א הכה את בנו, וגם כשדודי הכה את בנו, שניהם הסבירו יפה לילד, כמה זה כואב להם להגיע לזה, אבל הם עושים את זה "כדי שתדע, שדבר כזה כמו שעשית - הוא חמור מאוד, ואסור לעשות אותו", הילד יבין, בכל גיל, ניכרים דברי אמת.
סיפור יפה מסופר בספר "מעילו של שמואל" על הגרש"א יודלביץ', חמיו של ר' אריה לווין, שלאחר שהוצרך להכות את בנו, ראוהו יושב בחדר ובוכה, על שהוצרך להגיע לכך, האם בגלל זה הוא הפסיק מכך? לא. האם זה הועיל לחינוך בניו? כן. האם מישהו מהם גדל בעייתי? שוב לא...
דווקא כמי שגדל בבית מכה, בבית אימפולסיבי, בבית נורא, ומאידך - הכיר בתים אחרים שכן היה בהם הכאה מפעם לפעם, אבל בצורה נינוחה, מושכלת, דווקא בגלל זה, חורה לי ההשוואה המטופשת, חורה לי הדמגוגיה של "הורים מכים" שמשליכים על כל סוגי ההכאות, וההפחדות על חסכים וש"יגדלו ילדים אלימים" זה שקר, זה עוול, זה סילוף.
ושוב - אל תגידו לי שזה מתוך החסכים שלי, כי היו אי אלו בעלי מקצוע שחלקו על הקביעה הזו, ואמרו ברורות שנוקיתי ממה שזה יכל ליצור, אז כבודכם במקומכם מונח, כל דברי באים מתובנה, מהשכלה, מרוגע ושיקול הדעת, וגם מטיפטיפה חשדנות לכל היפיות נפש שיש כאן בשנים האחרונות, ואמונה בתורה ובגדולי התורה. ולאחר שהוברר שאין לי חסכים שגורמים לי להסכים למעשים כאלו, אז דווקא אדם כמוני היה אמור לשוש על כל המחקרים שמתנגדים למכות, כי מי כמוני יודע כמה סבלתי, אבל לא, אני לא הולך שולל אחריהם, אני יודע שאבי היה בעייתי ונורא, אבל זה לא נוגע למי שאינו נוהג כלל כמנהג אבי, אלא בקור רוח, בהבעת אהבה לבניו, ובחינוך אמיתי ומושכל.
ואסיים בדברי הכהן הגדול ביום הכיפורים: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" כאן = על לוח ליבי, אך להאריך אין בי כח וסבלנות, כתבתי את עיקרי הדברים, השומע ישמע והחדל יחדל.
