משהו שכתבתי לפני כמה שנים כחלק מחוברת שלמה בנושא שקראתי לו הפסיכולוגיה של האינסוף (וזה פתיחת הראשי תיבות של הפש"ה להלן)
לזוגיות יש זיקה גדולה לעניין הפש"ה, שכן כל עוד אנו מדברים על הפסיכולוגיה שלי כלפי עצמי, הרי שאני חווה את עצמי הן באופן חיצוני והן באופן פנימי, הן דרך הגילויים החיצוניים שלי והן דרך האינסוף הרצוני או הקיומי שלי.
אולם כאשר אנו מדברים על זוגיות, שהיא התקשרות לאחר, הרי שעלול ביתר קלות להיווצר מצב של התקשרות לחלקים החיצוניים שלו, בלי לגעת ברצון שלו ובעצם הקיום שלו, ובזוגיות השקיעה והעיסוק בחלקים החיצוניים עלולה להיות הרסנית.
ראשית, נגדיר את המצב הרצוי בזוגיות ולאחר מכן נתווה את הדרך להגיע אליו.
המצב הרצוי הוא כאשר אדם אוהב את אשתו, או אשה את בעלה (מכאן ואילך נדבר על היחס של האיש לאשתו, כאשר פעמים רבות הדברים נכונים גם לצד השני, לפחות באופן חלקי) ללא תנאים, אולם אהבה זו גופא מולידה עין טובה.
נסביר כיצד זה מקביל למבנה של הפש"ה.
כבר אמרנו כי העצם הוא אינסופי, אך אין דרך להגיע אליו אלא דרך גילוייו,
כאשר אני אומר ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש (וכידוע בשם האר"י הקדוש שענין ואהבת לרעך כמוך הוא בעיקר בין איש לאשתו), הרי שצריכה לשרור ביני לבין אותו האיש אותו אני אוהב ממש אותה מערכת שקיימת לי כלפי עצמי, היינו א': קבלה עצמית ללא תנאים. ב': שאיפה לשכלל את הגילוי של האני, ליצוק לתוכו תוכן ולהנעים את השהות שלי "בתוך עצמי" עד אינסוף.
מפאת חשיבות ונחיצות העניין ראיתי לנכון להמחיש זאת
על ידי משל:
"הבורקס של השכנה!
משל נמשול, על הבעל והאשה והבורקס של השכנה.
מעשה היה באיש אחד, שאהב בורקסים.
נתמזל מזלו וגם אשתו אהבה בורקסים,
לא לאכול, אלא להכין.
ממש זוג משמיים, והיה האיש שמח בבורקסיה של אשתו, והאשה שמחה בהעדפותיו המתאימות של בעלה
והכל היה נחמד.
הכל... עד שיום אחד, הזמינה השכנה את האיש והאשה לסעוד יחד עמה ועם בעלה ארוחת צהריים, והנה, במנה הראשונה, הוציאה אותה שכינה בורקסים.
מנין ידעה? אין איש יודע!
אך למה להקשות קושיות על מעשים שהיו וכך היו,
וכאשר נתן הבעל את הבורקס בפיו, אורו עיניו,
וכאשר נתנה האשה את הבורקס שלה בפיה, חשכו עיניה.
שכן כל הבורקסים שהכינה האשה במשך השנים שחיו יחד באושר, אף הטובים שבהם, לא יכלו אף לנסות להתחרות עם הבורקס של השכינה.
מה נאמר ומה נדבר... לא אנשי בשורה אנו.
מאותו היום ואילך, לא היה הבעל נוח בבורקסיה של אשתו, והיא שידעה שאינם עוד לרצון, אף היא חסרה רצון, וממילא נהיו בורקסיה מושקעים פחות ובצקיים יותר (הוא אהב פריך).
וכדי שתמשיכו לאפות בורקסים, לא נספר מה היה הסוף.
עד כאן המשל, ובטרם נעסוק בנמשלים, הבה ננסה לנתח את הסיפור העגום והמשעשע הנ"ל.
האם מישהו כאן היה לא בסדר?
וכי האיש הוא זה שבחר לאהוב בורקסים, וכי לא משמיים בראוהו כך?!
וכי הבורקס של השכנה לא היה אכן טוב יותר?! והלא היא גם היא אמרה טוב הוא, והלא חשכו עיניה כפי שסיפרנו...
ושמא נאמר, אכן כך הוא משמיים, כך רצו, יגרש זה את אשתו ויישא אופת בורקסים טובה יותר.
או אז ייכמרו רחמינו על האשה המסכנה, וכי היא זו שבראה לעצמה את כישרונותיה?! וכי זה לא משמים?!
אם כן מה יעשו אלה, מה רצה השם מזוג מסכן זה?
אכן סיפור קצת מגוחך!
אולם מדוע אנו עוסקים בבורקסים?
הבה נעסוק במידות לקויות, במראה כעור, בשכל רפה, וכי אלו הם כן עילה לגירושין?!
ואם קיבלנו חינוך ראוי ואנו יודעים ש"זה לא!!"
ומזבח מוריד דמעות וכו' וכו'
על כל פנים, מה נעשה שה"בורקס" של השכנה יותר טעים? אז נמשיך לאכול את ה"בורקסים" של האשה, אולם ליבנו יוצא אל ה"בורקס" של השכנה.
וכי זה האופן שאנו מאחלים לעצמנו לחיות?!
וכי זה האופן שהקב"ה רוצה שנחיה?!
על מנת להבין את הטעות בבסיס תפיסה מעין זו, ולמה היא חוסר יסודי בהבנה מהם נישואין, ובכלל מהי ברית זוגיות, ננתח עוד את משל הבורקס.
האיש מכניס את הבורקס לפיו ו...אורו עיניו.
והאשה מכניסה את הבורקס ו....חשכו עיניה.
מאיפה ההבדל הזה?!
והלא שניהם אוכלים את אותו הבורקס!
למה כשהוא מכניס את הבורקס לפיו לא חשכו עיניו?
השאלה הזאת נכונה לא רק בבורקס. אם נתבונן על כל חיסרון שאנו מגלים בעצמנו התגובה היא עצבות (במקרים שאין הכחשה).
על כל חיסרון אצל השני התגובה כעס.
על כל מעלה אצל עצמנו התגובה היא שמחה.
על מעלה אצל השני לא תהיה שמחה ולפעמים אף קנאה.
מנין זה? למה ההבדל ברגש, המגיב על תופעות דומות, אצלנו ואצל אחרים.
התשובה היא - וכאן עיקר מה שרצוננו לומר- הברית.
את עצמנו אנו מקבלים כנתון, אין אנו חפצים בסילוק עצמנו מעצמנו. לכן אם יש באחר משהו שלא נוח לנו אתו, נניח מדה מקולקלת, הדבר יוצר כעס, כיוון שכעס היא תנועה של רצון לנער את המכעיס ממני. את עצמי אני מקבל ללא תנאים, לכן התגובה היא עצבות וצער על שאין אני מה שאני הייתי רוצה להיות, אך על בסיס של קבלה עצמית. אילו הייתי מקבל את השני כמו את עצמי -ללא תנאים- הייתי מצטער על שאין הוא מושלם, אך לא הייתי כועס.
כן הדברים ביחס למעלות, כיוון שאני מקבל את עצמי בכל מקרה, אני שמח יותר כשטוב לי עם עצמי. אך זה שטוב לחבר שלי עם עצמו, לא נוגע בי, כיוון שאין לי תחושה של מחויבות למציאותו כמו שיש לי כלפי עצמי.
האשה במשל הבורקס, אוהבת את עצמה, היא רוצה שבעלה יחשוב שהיא אופת הבורקסים הטובה ביותר בעולם, לא בגלל שהיא באמת יודעת לאפות בורקסים טובים או שהיא מרגישה שזה תכלית ההגשמה העצמית שלה, אלא כי היא רוצה שיאהבו אותה!
התורה דורשת מאיתנו ואהבת לרעך כמוך, ואמר האר"י הקדוש, שעיקר קיום מצוה יסודית זו, היא בין איש לאשתו. הרי שאנו מצפים מאיש זה שכאשר הוא מכניס את הבורקס לפיו, יחשכו אף עיניו, שכן הוא מרגיש שהוא מאבד את העילה החיצונית, למה שהוא רוצה לעשות ללא תנאים. היינו לאהוב את אשתו (כמו שהיא רוצה את זה כלפי עצמה "כמוך").
כל יסוד השוואתי חיצוני בזוגיות, מצביע על חוסר הבנה יסודי מהי ברית. ברית היא מחויבות לשני ללא תנאים, כפי שאדם מחויב כלפי עצמו, לכן כל חיסרון באשתו לא יכול להוליד כעס או מיאוס, ואם הוא כן מוליד כעין זה הרי זה פגם הברית. היינו חוסר רגישות לדבר העמוק ביותר והבסיסי ביותר אצל בן הזוג, שזה קבלת עצמו כנתון שלא זקוק להצדקה.
להיות נאהב כי הוא הוא!!! ללא תנאים!!!
בעצם ניתן לומר כי אדם שלא פיתח בתוכו יכולת זו של לאהוב את הזולת ללא תנאים, עוד לא בא בשעריה של זוגיות אמת, ונאמנות אמת, שהן הערכים היותר יפים נאדרים ועמוקים שיכול אדם לאחל לעצמו ואף לא נגע בדבר הכי עמוק ואמיתי של בן/בת זוגו/ה.
כמובן שלאחר שאדם מפתח יכולת זו, מתפתחת מאליה עין טובה, כפי שיש לאדם כלפי עצמו, ושאיפה להפוך את אותו קשר בלתי תלוי למאיר יותר ושמח יותר, ממש כפי שאדם שואף תמיד לשכלל את העצמי שלו ולהוציא אותו לפועל יותר ויותר, או אז נולדות גם סיבות חיצוניות לאהבה, שמבטאות ומאירות את הקבלה הבסיסית של הברית.
עד כאן רק תארנו את המציאות האידאלית, כעת ננסה גם לתת דרך להגיע אליה אם ירצה השם.
על מנת להפוך את הדברים למעשיים יותר, עלינו לברר היכן בנפש יושב החיבור לעצם הרצון להיות, של בן הזוג.
בוודאי שאין זה יושב על אהבה של תכונה מסוימת בבן הזוג, כיוון שאנו מדברים על חיבור לעצם ולרצון, ולא לחיבור לתכונה. על כן אנו צריכים לברר מה הוא הכוח הנפשי שעליו "יושבת" אותה יכולת להקשר לרצון האינסופי של בן/בת הזוג בעצמו, ובהקשר זוגי, להיות נאהב ללא תנאים.
לפי מה שאמרנו, הרצון להיות, הוא לא להיות באופן מסוים, אלא להיות באופן בלתי תלוי. בכל מצב נתון של מציאות, השאיפה היא להיות באופן יותר נעלה ומושלם עד אינסוף, ומשום כך אף פעם רצון זה לא ממצה את עצמו, כיוון שהשאיפה היא תמיד ליותר.
אם נעביר את זה - לצורך דוגמא - למונחים זוגיים בגילוי הכי בסיסי שלהם (כיוון שהוא המישור הכי מוחשי, וממילא הכי מובן, אם כי וודאי שאינו עיקרי גם לא בזוגיות) : אשה שעברו כך וכך שנים מאז נישואיה ואינה עוד יפה כפי שהייתה בעת שהייתה צעירה, יש לבעלה שתי ברירות, א' להסתכל על מה שהיא כעת, וימצא אותה כפי שהיא עתה. ב' להסתכל על מה שהיתה רוצה להיות מול מה שהיא עתה ואז הרגש שיתעורר הוא רחמים.
ממבט ראשון רגש של רחמים אינו רגש עליו ראוי לבנות זוגיות, שכן מי רוצה שירחמו עליו. אולם, אם נעמיק מי הוא האדם באמת - האם מי שהוא כפי שהוא מתגלה, בכישרונות אלו ואחרים, שחלקם עמידים לאורך שנים, וחלקם נעלמים בשלב זה או אחר, ובכל מקרה אינם דברים שאדם קנה לעצמו, אלא שקיבל מתנת חינם. או שהוא כפי שאיפותיו?! הדבר הכי אמיתי של האדם הוא השאיפות שלו. כך שאם אותו בעל מסתכל על אשתו לא כהשתקפות של צורתה הפיזית, אלא כהשתקפות של רצונה (שאמנם במובן הפיזי אינו מעלה כל כך גדולה, אך כאשר אנו מדברים על מידות או תובנות זה וודאי מעלה) שזה הרבה יותר היא, אזי וודאי היא יפה לאין תכלית.
ז"א כאשר מקבלים את המציאות של בן הזוג כנתון כמו שאדם מסתכל על עצמו, וממילא פועל יוצא מזה הוא הרצון להפוך את המציאות הזו - שהיא נתונה - לדבר הנפלא ביותר, מתעוררים רחמים גדולים, שהם ייצוג אמיתי של המהות האמיתית של בן/בת הזוג, שמחוללים רצון עצום להשקיע בבן/בת הזוג על מנת להקטין את הפער, שבין מה שהם לבין המהות הפנימית שלהם.
וניתן דוגמא מעשית: אם לאשה יש בעל כעסן, אזי היא יכולה לומר אני לא רוצה בחברתו (=אי קבלת בן הזוג כנתון) הוא מרגיז אותי!
והיא יכולה להיות רגישה לרצון שלו להיות מקובל ואהוב בכל מקרה, ומשום כך היא כואבת את היותו כעסן, כפי שהוא עצמו וודאי כואב זאת, הסתכלות זו מעוררת בה רחמים, שזה הזדהות עם מה שהוא באמת, מה שהיה רוצה להיות, ולא התכונה שקיבל בעל כרחו.
מתוך הסתכלות זו של רחמים כל אדם הוא הכי יפה והכי קדוש ואפשר להתאהב בו/בה תמיד מחדש ועוד זאת שהוא מעורר הזדהות ושאיפה גדולה לאהוב לעזור ו"לפצות" על החוסרים, באהבה ללא תנאים.
הסתכלות כזו על הזוגיות הופכת את הזוגיות למקום המעורר רצון גדול להשקיע ולשמח, שכן בן הזוג תמיד מרגיש נחוץ ואף רואה בנישואין דבר משמעותי המהווה כר נרחב למילוי של רצון אינסופי אדיר וקדוש.
או אז הופכת הזוגיות לקיום אמיתי של מצוות ואהבת לרעך כמוך, לצאת באמת מההגבלה שלי בתוך עצמי.
רעיון זה מבוטא במה שמובא בספרי חסידות על הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם" – שמידת הרחמים, היא המעוררת את מידת האהבה (חסד לאברהם, שפנמיות החסד זה אהבה).
