כתבתי חתן כי ציינת שאתה בשנתך הראשונה לנישואין ו"נקי יהיה לביתו שנה... וכו' אז אתה עדיין חתן 
מזל טוב!
נתון כללי שחשוב מאוד שכל חתן/כלה ידעו:
השנה הראשונה לנישואין היא מאוד מורכבת וטומנת בחובה אתגרים זוגיים ואישיים רבים מאוד.
רק לפני פחות משנה היית רווק.
היום אתה נשוי.
זה מעבר עצום.
אתם חיים בבית משלכם
עם אחריות כלכלית ואישית וזוגית שהיא רק שלכם
עם אישה שאתה חי איתה 24/7 פתאום!
ועם כל מה שכרוך במעבר העצום הזה.
זה חתיכת שינוי.
וכמו כל שינוי בחיים - צריך זמן כדי לעכל אותו וכדי להבין אותו בכלל.
לפני ההיכרות, יש שני בני זוג שכל אחד מהם נמצא ב"עיגול" (עיגול=מסמל כרגע את העולם האישי של האדם) שלם משלו.
העיגולים לא נפגשים כלל.
אחרי ההיכרות, לאט לאט כל עיגול מתחיל להיכנס לתוך השני,
כאשר אחרי החתונה ובעיקר בשנה הראשונה מגיע ה"שיא" של ההתכנסות הזו אחד בשני - כאשר שני העיגולים ממש מכסים אחד את השני, מעורבבים אחד בתוך השני ולא רואים כמעט עיגול נפרד.
לאט לאט, כאשר עוברים עוד זמן ביחד ואל תוך חיי הנישואין - העיגולים מתחילים להתרחק לאט לאט אחד מהשני,
כאשר המצב האידיאלי הוא שהעיגולים כן מחוברים, אבל מחולקים ל-3:
1. החלק של האישה בנפרד - העולם הפנימי של האישה
2. החלק של האיש בנפרד - העולם הפנימי של האיש
3. החלק הזוגי של הביחד שלהם - שם זה מקום שבו העיגולים מחוברים.
(בציור זה הרבה יותר קל להסביר, דמיין שני עיגולים שבאמצע מחוברים ובקצוות נפרדים, בערך ככה, רק להשלים בדמיום לעיגול מלא: ( ( ) )
מה שעומד מאחורי העיקרון הזה הוא פשוט:
באנו לעולם אנשים נפרדים.
לכל אחד הרצונות שלו, המאווים שלו, התחביבים שלו, תחומי העניין שלו, הרגשות שלו וכו'.
כדי ליצור אדם שלם המורכב משני חצאי נשמה - איש+אישה - אסור להיפרד מהאני האישי, אלא להביא אותו,
בשלמותו,
בשיא עוצמתו
אל תוך הביחד הזוגי
בצורה הזו - הביחד הזוגי יוכל לזהור הרבה יותר ולהתפתח הרבה יותר.
כאשר כל אחד בפני עצמו שלם *עם עצמו*,
*אוהב* את עצמו,
מפתח תחביבים, התנדבויות, עולם אישי, עבודה מקצועית, הורית, אישית וזוגית - הוא אדם הרבה יותר שמח - ואדם יותר שמח מביא את עצמו לתוך זוגיות יותר שמחה ובריאה וטובה.
אתה מתאר מצב בו אשתך מאוד "קנאית" למה שיש לה עם משפחת המוצא שלה.
דבר ראשון שצריך לשאול - האם זה *באמת* כך? גם מבחינתה?
או האם זו *הפרשנות שלך* למציאות שאתה רואה?
הייתי מציעה ממש לפתוח שיחה כנה ואוהבת עם אשתך על הנקודה הזו ולשאול אותה:
אשתי היפה!
אני מרגיש כך וכך
שאולי כאשר אני מדבר עם הורייך שלא בנוכחותך זה מפריע לך. האם אני צודק? זה באמת מפריע לך?
אם כן, למה?
אתה יודע, לפחות 90% מהתהיות שיש לנו בנישואים ועל בן/בת הזוג נפתרים בדרך הזו.
בדרך של תקשורת.
תקשורת ישירה.
תקשורת מקרבת.
תקשורת שבאה להבין, לברר
ולא להטיח או להאשים.
ברגע שאתה בא נקי, באהבה, אל אשתך ו*שואל* אותה האם זה כך בכלל?
ואם כן, *מדוע*?
ופשוט שומע מה שיש לה לומר - רק מקשיב.
כבר יש לך תמונה הרבה יותר רחבה.
ואז אפשר לדעת- מה היא חושבת על זה?
מדוע היא נוהגת כך?
אולי באמת זה יושב על משהו עמוק עוד מילדות ועל איזה צורך כלשהו?
אולי לא?
אולי זו בכלל פרשנות שגויה שלך למציאות?
ואז צריך לבחון יחד מה עושים עם הרגשות הללו שלך ואיך לשפר אותם.
אם גם אשתך מסכימה שיש כאן משהו מעבר ולא מצליחה להשתחרר ממנו - וזה מפריע לשניכם בתפקוד - לא בושה להיעזר באנשי מקצוע על מנת לעבד את הדברים.
אבל זה ממש לא חייב להיות כך.
מאוד הגיוני שגם לאשתך היקרה כל המעבר הזה חדש.
גם היא הייתה עד לא מזמן רווקה, חיה עם הורייה האהובים,
עטופה, הילדה שלהם.
ופתאום היא אישה בפני עצמה!
עם בית משלה!
עם אחריות גדולה!
נשואה!
וצריכה כאילו "להתרחק" מהם כדי לבנות את הקן שלה.
והמעבר החד הזה יכול להיות לכל אישה (ואיש) מאוד לא פשוט.
אולי זו הדרך שלה (בתת מודע) לומר שקשה לה, שהיא צריכה רגע את הזמן לעכל דברים, להבין,
ללמוד איך פתאום להיות ישות נפרדת מההורים
להתחיל חיים עצמאיים לגמרי
והיא עדיין רוצה את הקירבה והאהבה להורים וכאילו מחזיקה בהם בכל כוחה עד כדי כך שזה נראה לפעמים שהיא ממש "קנאית" כלפי הקשר שיש להם...
אבל מאוד יכול להיות שזה יושב על משהו הרבה מעבר, כמו הדוגמא הנ"ל או כל דבר אחר שיכול להיות.
צריך *להבין* אותה
להבין את המקום שלה
להבין את השינוי העצום שהיא חווה
את הניפרדות הזו
את המעבר הזה
את הניסיון לצלוח אותו.
זה מאוד טבעי שהיא תרגיש רגשות כאלה בשנה הראשונה - הכל מאוד מאוד טרי עדיין...
איך אומרת התורה?
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו
ודבק באשתו
והיו לבשר אחד"
קודם כל שלב העזיבה של ההורים
רק אח"כ אפשר להידבק אחד בשנייה
עד כדי שמגיעים לבשר אחד ממש.
זה תהליך.
לא ביום ולא ביומיים. תהליך.
אז ממש מציעה לכם לדבר יחד בנחת על הדברים,
תבוא ממקום מכיל, מבין, אוהד ולא שיפוטי
מקום שרוצה לברר ולתמוך
בצורה הזו הסיכוי לשיתוף פעולה והבנה אמיתית שלה גדולים מאוד.
בנוסף לכל זה,
השינוי הזה מרווקות לנישואין טומן לנישואין הרבה מאוד קשיים בדמות המובן מאליו שמרים את ראשו פתאום -
אם עד עכשיו ארוסתך או בת זוגך, שעדיין לא הייתה אשתך, לא הייתה מובנית מאליה בעיניך - כי לא הייתה הטבעת, כי לא הייתה המחויבות - הרי שמרגע שנישאתם היא כאילו כבר "בכיס שלך" וזה יכול לגרום לרוב ככל האנשים לקבל את השני/ה כמובן מאליו.
וזה הנשק הכי גדול של הנישואין המובן מאליו הזה.
שום דבר לא מובן מאליו!
צריך להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.
כך גם ניתן לראות זוגות שחיו לפני 10 שנים ביחד כולל הכל ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.
איך זה יכול להיות?!
לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!
כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.
ואחרי החתונה<? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.
רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,
הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה,ף עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.
כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.
ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.
משתי סיבות עיקריות:
- המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב___ ממני
- כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה...).
לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.
אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!
שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!
נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!
מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!
בהצלחה רבה רבה!