בן/בת הזוג שיצאתם איתם,והגשימו את כל מה שרציתם שיהיה בבן/בת זוג זוג, מבחינת אופי ומידות
האם לאחר החתונה התבידיתם? צדקתם?
בעיקרון מעניין אותי לדעת האם היה שינוי מהותי בין מה שראיתם בהם כמדוייט לבין מה שהוא היה כבן/בת זוג לאחר החתונה?
לדוג'- אם בפגישות נהניתי מזה שאשתי "זורמת", יכול להיות שאחרי החתונה אראה גם חסרונות בתכונה זו.
ראיתי משל יפה של הרב שמחה כהן, שאם נלך לטיול במדינה רחוקה ולא מוכרת-יכול להיות שניהנה מאוד מכל מיני דברים שם, אבל אם נלך לגור שם,פתאום תשתנה הפרספקטיבה, והרבה דברים שאפילו נהנינו מהם בטיול-עשויים להפריע לנו כשנגור שם.
כך, שכדאי לחשוב טוב-איך זה לחיות 80 שנה עם האישה אותה אתה פוגש, ולא רק איך זה "לדייט" איתה...
קצת טריקית כי היא לוקחת בחשבון עמדה התחלתית ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,
בעוד שהרבה פעמים - *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,
ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.
כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,
בלי ילד אחד אפילו,
בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,
בלי משכנתא על הראש,
בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'
בלי מציאות שוחקת ושיגרה,
בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'
ובטח ובטח שלא מובן מאליו -
להיפך -
האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,
האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...
אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף
גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,
גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר
למה?
כי הוא לא בכיס שלי.
כי היא לא בכיס שלי.
כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.
המציאות של הנישואין -
היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,
היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו,ף עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",
"הגענו אל השיא"
הכל עכשיו מובן מאליו
הוא כן בכיס שלי עכשיו.
היא כן בכיס שלי עכשיו.
כבר התחתנו. כבר יש טבעת.
אז אם רבים - זה עד הסוף.
ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.
ואם עייפיםפ או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.
כי אנחנו יכולים.
הוא בכיס שלנו.
הוא מובן מאליו.
הוא נשוי לנו.
והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.
כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.
צריך להילחם בוץ
צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותון חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -
לאהבה מודעת.
לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.
אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -
אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,
אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.
שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.
ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.
הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.
לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -
וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!
לראות את זה
להעריך את זה
להודות על זה.
כי מה אנחנו עושים?
לגמרי הפוך.
שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.
אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.
אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,
להפוך את זה לחזות הכל,
לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,
שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,
בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,
לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.
ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!
במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -
אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו
או טרוד
או לחוץ
או מתוסכל
או כואב לו
או קשה לו
בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!
זה לא שהאישיות שלו דפוקה!
כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...
בנוסף,
חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,
להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!
כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו
ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!
אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...
אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...
אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...
אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!
ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.
אז לא!!!
זה לא מובן מאליו!
היא שטפה כלים!
והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!
והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!
והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!
זה ל א מובן מאליו!
אז להעריך את זה
לומר תודה על זה
לראות את זה! קודם כל לראות את זה.
להגדיל את זה.
ואת הרע?
להקטיןץ.
פרופורציות.
אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.
בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש
וכו' וכו'.
אז בהחלט,
גם בן זוג אידיאלי ומושלם
וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת
שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -
זה עדיין
*לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאוצת של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
אז זה לא בר השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.
אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?
אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.
אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע
ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.
זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים
ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!
אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מענייןא אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.
שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.
ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!
אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.
וצריךלבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.
תמיד צריך להגיע לשורש
להבין אותו
לקרוא לו בשם
ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'
ואז לטפל בו.
כי הרבה פעמים אומריןם שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.
ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,
את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן 
- אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,
ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,
לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,
להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,
ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.
לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.
(וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!)
מקווה שעניתי לך
בוודאי לא שינוי מהותי
לא כזה יודעת להגיד אם היה כל מה שחיפשתי מבחינת אופי ומידות, כי הפסקתי להסתכל על בחורים או קשרים בצורה כל כך טכנית, אולי זה הסוד לצאת מהרווקות....
אבל כן גיליתי צדדים אחרים, למשל גיליתי שהוא יכול להתעצבן ולצעוק שלא נתקלתי בזה לפני החתונה, אמנם לרוב אנחנו לא רבים הרבה בכלל אבל זה היה די הלם בשבילי שפתאום הוא מתעצבן מדברים
או שיש לו כל מיני יציאות שהוא אומר, שאני אומרת מאיפה אתה מביא את זה, מה קורה אצלך בראש
חוץ מזה הוא האדם שהתחתנתי איתו
12 השבטים
12 מספר הפעמים שעשיתי אפצ'י ברצף והמשיח לא הגיע
12 קטן פי 3.5 מהתשובה האולטמטיבית לחיים, היקום וכל השאר
12 הערוץ שבו אני צופה באח הגדול
12 מפגשי זום במצטבר שלא הבנתי בהם כלום
וכל אחד מגיב מהרהורי ליבו
אמיתי לא ידעתי
ברוך שכיוונתי
טעיתי
12 - קטן ב 10 מחודשי היריון של פילה
12 שבטיא
במקביל שיתחילו טיפול ..
אני בהחלט מציעה להם לפנות בהקדם האפשרי לטיפול זוגי,
נשמע שיש התחלה של משהו לעבוד איתו - גם 20% נקיים שהאישה אומרת שזה נטו להישאר בשביל האיש שלה,
וגם בתןף ה80% צריך להבין בדיוק מה ואיך וכמה ולמה.
בקיצור - צריך היכרות עמוקה עם הנפשות הפועלות, עם העבר, הווה וכל הדינמיקה וההיסטוריה הזוגית כדי להתחיל ולייעץ משהו...
לגבי המלצות ליועצים זוגיים - לא מכירה בצפון, אבל באיזורים אחרים מכירה. אם תרצה המלצות בכל מיני אזורים - בשמחה בפרטי.
מעבר לכך, בימי הקורונה הרבה מאוד יועצים ומטפלים עובדים דרך פגישות בזום או פגישות טלפוניות - גם בימים אלו ממש - כך שאפשר לנסות גם יועץ ממקום רחוק במתכונת זו אם המרחק לא מהווה אישיו כרגע.
בהצלחה רבה רבה!
קשה מאד.
לגבי החלק השני - לפי מה שכתבת בהודעה בהמשך, זה לא כמו שנראה כאן. אלא שהיא טוענת שבזמן שהיא אסורה, היחס משתנה. בסדר כשמותרת, כאוס כשלא..
והוא אומר, לא כך. משקיע בבית - לא מבין מה היא רוצה, פגוע מיחוס דברים כאלה אליו.
שאלות כאלה, שיש בהן אי הבנה הדדית אחד את המצב של השני - הן לא דבר בלתי מצוי.
שווה ייעוץ מהיר וטוב. סה"כ, משיקוף הדדי של מה שעובר על כל אחד, אפשר להשתקם מזה יפה.
הרי שניהם מודים שיש זמן שהכל טוב... אלא מה? הפרשנות של אח"כ שונה. זה כמובן יכול להיות בגלל מה שעובר עליו באותו זמן, בדיוק כמו שיכול להיות בגלל מה שעובר עליה באותו זמן..
הקיצור, שיתייעצו.
ולגבי השאלה הקונקרטית (כמובן בלי קשר ל"הריונות", אלא מצד עצמה), לדעתי כדאי להסביר לצד השואל (מן הסתם האשה), שאם יש תקופה שהיא טובה, אז כדאי לתחזק אותה. לא לחשוב "שאח"כ מתברר מה האמת"... לא נכון. אח"כ מתברר שיש תקופה שפחות יודעים איך להתמודד איתה. שיתייעצו ויטפלו.
חבל להרוס משהו טוב, רק כי צריך לטפל במשהו פחות טוב... אדרבה, הטוב יהיה סולם אל מה שצריך תיקון.
היי
נושא כאוב מאוד מאוד.
אשתי ואני נשואים מעל 13 שנה, 3 ילדים חמודים.
יש לי בעיה מאוד מכאיבה שנגררת כבר שנים רבות, והיא גורמת לי שוב ושוב לרצון עז לפרק את החבילה מרוב תסכול.
מזה שנים רבות (למעשה במהלך כל שנות הכרותינו) אני לא מצליח לגרום לאשתי פשוט לדבר איתי על איך שהיא מרגישה, ולתמלל את הרגשות שלה למילים עד שהיא פשוט נאטמת, מתכנסת, ובסוף - מתפוצצת.
התהליך יכול לקחת ימים, אפילו שבוע ובסוף זה קורה.
הסיבה משתנה - אבל בד״כ זה על דברים שהייתי לדעתה אמור לשים לב לבד, ואני לא.
לדוגמא:
אני מאוד משתדל לעזור לחברים או לקהילה איפה שאנחנו גרים. אם אני רק מספר לה על כך היא יכולה בבת אחת להתפוצץ מזה שאני רוצה לעזור ״איך אתה לא רואה שאני צריכה אותך קודם פה????״
זה נותן לי הרגשה קבועה של אשמה, שאני כביכול הבעל הבטלן שכל היום יושב על הספה בחוסר מעש, אבל למעשה דווקא אני הצד האקטיבי והנמרץ יותר בבית. בהרבה. אני חושב שאני הרבה יותר חרוץ, פעלתן, פעיל למען הבית והילדים, מסודר ומאורגן.
העניין הוא שבתוך כל מה שאני כן עושה, ישנה נקודה אחת שפספסתי, ועל זה אשתי יכולה לשבור את הכלים.
ואני אומר - למה פשוט לא להגיד, הייתי כ״כ שמח שזה פשוט היה נגמר בשיחה כזו:
אני: היי שושי (שם בדוי), אני יוצא לעזור פה לסדר את בית הכנסת סבבה?
היא: (בחיוך) מותק, אולי תדאג קודם ל״עניי עירך״??
אני: אה כמובן! עד חצי המלכות, במה אני יכול לעזור?
וכו׳
דוגמא נוספת:
אשתי אובססיבית לגבי הילדים ומקרקרת סביבם כל היום בדברים מיותרים לדעתי, ומתוסכלת באופן קבוע מזה שהיא לא מספיקה לעשות דברים שהיא אוהבת. דעתי היא שההורים חיים את חייהם בבית, והילדים מצטרפים אליהם. כמובן שזה כולל גם ארוחות, פעילויות ביחד וכיוב׳, אבל חלילה לא שההורים ״מקריבים״ את חייהם עבור הילדים ומרגישים כ״כ רע בגלל זה.
אשתי מקריבה את חייה ואת שמחת החיים שלה בשביל להכין לילדים דברים מסובכים שלא לצורך, ובמקום לעשות טוב להם - היא גורמת נזק גם לילדים וגם לי בכך שהיא מתוסכלת, מרירה ועצבנית באופן קבוע.
בעבר כבר אמרתי לה שלדוגמא שבת על לחם עם חומוס בשמחה, זה הרבה הרבה יותר איכותי משולחן מלא תבשילים, עם עצבים, אבל זה פשוט לא עובד. אני מציין שוב - שזה לא שאני לא נוקף אצבע בבית, אלא אני פעיל מאוד (!) בכל מה שקשור למטלות הבית והילדים.
לרוב, אם שמים את הדרמה בצד, אשתי טוענת דברים שיש בהם הגיון, אבל זה באופן קבוע מגיע דרך בכי ודרמה.
העניין ההזוי הוא שגם אשתי מקפידה ללמד את הילדים שלנו ״חמודי - את הבכי שלך אני לא מבינה. תסביר לי במילים מה אתה רוצה״, אז למה שהילדים יידרשו לעמוד במשהו שאשתי לא מצליחה לעשות?
אני לא מסוגל וגם לא מעוניין להתמודד עם סוג התקשורת הזה וממש במצב מיואש. ממש עד כדי כך שאני לפעמים מתפלל למות כדי שלא אצטרך לקבל החלטות קשות של פירוק החבילה, עם ההשלכות של זה על הילדים החמודים.
האם יש מפלט מהמצב הנוראי הזה..?
תודה
זה תהליך מרגש
סבלנות
שיהיה בהצלחה רבה!!!
לדעתי ההתחככות בקשיים היא עצמה טוב גדול, זה נקרא זוגיות אמיתית.
אמא וגםתמשיכו ככה ותגלו עולמות מופלאים ועולם מופלא של שניכם
אשריכם
ממש כל הכבוד לכם
ותמשיכו כך!
אחרי שמכירים יותר טוב ואמיתי אדם - אפשר גם לארוג קשר בעזרת הנקודות החדשות שמתגלות..
שלום
נשואים שנה+ ועדיין לא רוצים להיות הורים...
בעתיד אנחנו נרצה ילדים כמובן וכן רואים את זה בעתיד הרחוק יותר אבל כעת זה מלחיץ ואין לזה איזה שהוא רצון...
שנינו בני 24.
יש לנו קצת "מצפון" על זה (ונא לא לערב את הקטע ההלכתי, לא על זה אני מדבר)
עצות?
הכוונה שלי היתה שההוצאה על ילד מגיעה בקלות להוצאה של זוג ללא ילדים.
כלומר, שזו הוצאה גדולה.
ערב טוב,
הילדה שלנו נמצאת בגנון פרטי, רוצה לברר מה הנוהג בימים אלו?
האם ההורים ממשיכים לשלם כרגיל?
האם הם מקבלות מענק מהמדינה?
(אם הם לא מקבלות,פחות נעים להפסיק לשלם להם...)
שילמנו על חופשת פסח,כי בין כה היה מגיע לה
מה יהיה בהמשך? לא יודעת
מי שלא נותן שירות (נעים או לא נעים) לא מגיע לו כסף
הרבה עסקים פרטיים לא מרוויחים כרגע כסף,ואף לקוח שלהם לא מרחם עליהם ונותן להם כסף
מצד שני זו גננת שאני מעריכה והילד מאוד אוהב,ולא בא לי להתווכח איתה
בחודש שעבר לא שלחנו את הילדים חצי חודש אבל כבר שילמנו לה אז לא בקשנו את הכסף בחזרה (אישתי בעד אני אין לי אומץ)
על החודש הנוכחי למרות שבכל מקרה בגלל חופשת פסח לא היינו אמורים לשלוח את הילדים ועדיין לשלם על חודש מלא אבל לפי מה שנראה לא נשלח את הילדים כל החודש אז לא נשלם.
לפחות לא על מרץ.
אכן מצב לא נעים והרבה מהמטפלות יתכן שבבעיה כלכלית.
אם יש לכם אפשרות לשלם אפילו חלק מדין צדקה לדעתי לשלם..
ואם אין אז לא
אין סיבה שההורים ישלמו כשהילדים איתם בבית
ואמרה שלא מגיע להן כלום
הן שונות מכל עסק פרטי אחר משום מה
בתור עצמאי שקיבל את המענק מהמדינה הממוצע זה 4000 שח על מרץ אפריל אני קיבלתי פחות מ3000 וזה לא נטו. מזה יורד מס הכנסה, זה לא כולל הוצאות שאתה ממשיך להוציא (ובגן זה שכירות חשמל ארנונה (שאמרו שממשיכים לשלם עם הנחה של 25 אחוז) בט"ל על העובדים שהמעסיק משלם גם בחל"ת והוצאות נוספות. המענק הוא עזרה נקודתית קטנה שעזרה לנשום בפסח, לא מעבר.
בפרט עסקים שהפסיק להם ההכנסות לגמרי כמו מעון ולא חלקי כמו אצלי.
שהחריגו מהמענקים משום מה את כל המטפלות והגנים הפרטיים,רק אותם
אני אוהב להשכין שלום במקומות הכי קשורים שיש
2) ברור שאת נגעלת ממנו מבפנים.
3) קשה לו יותר ממך והוא מתוסכל מאוד מהסתכלויות שכאלו, נסי לדבר איתו בעדינות על זה ובכלל שיחות בניכם יעזור.
עצות קטנות ולדעתי חשובות
גם להיות חודשיים אחרי לידה,
גם ניתוח קיסרי
גם חירום
גם פגייה
גם קורונה
גם פסח
גם כולם יחד בלי יכולת לנשום שנייה ולהתאוורר
גם עוד פעוט בן 3
גם אישך עם חרדות וOCD
מצב שלגמרי יכול להביא אנשים רבים רבים וטובים טובים ונשים רבות וטובות למשבר.
תביני את עצמך בבקשה.
שזה מצב אבסורדי וקשה אובייקטיבית,
ושעצם המצב מקצין את כל הקשיים פי כמה ויוצר את המשבר והלחץ הזה.
כתבת שלאורך השנים תמכת בבעלך, הערכת אותוף, עודדת אותו,
שזה כ"כ מרגש ומקסים לקרוא, וממש כל הכבוד לך!
ומה השתנה עכשיו בעצם?
עכשיו ***את*** במקום של קושי!
עכשיו *את* במקום הקטן שלך,
בקושי
במצוקה
עברת הריון מתיש
ולידה טראומתית בחירום
וניתוח!!!
ותינוק שהיה בפגייה עם דאגה יומיומית לחיוו!
ואז הכל נגמר - אבל אופס לא! קורונה!
אז כולם בסגר בבית
והילד בן ה3 בטח דורש גם את שלו החמוד
ואת כואבת, מדממת, הגוף מפורק, רק רוצה לישון ואיזה לישון עם תינוק?!
הכל כואב ועייף וקשה ונמתיש ובלאגן וצרחות ואיןןןןן שנייהההה לנשוםםםם
ריבונו של עולם רק לנשום!!!!
ועל כל זה את מרגישה גם את המצוקה של אישך היקר -
את הפסימיות, החרדות, הפחדים שלו
(גם הרבה הרבה מהקורונה
ומזה שהבן שלו נולג פג
ואשתו עברה ניתוח חירום בשבוע 34
ושיש לו עוד פעוט בבית
ושהכל סוגר עליו ומלחית אותו - אז הכל מתעצם שבעתיים!!!)
אבל את לא יכולה *עכשיו כשאת במצוקה עצומה בעצמך* להכיל את המצוקה של אישך
לכן זה מתנקז.
הכל מתנקז.
אבלך האמת האמת שזה לא רק הוא.
זה הכל
זה כל המצב ההזוי הזה.
זה שיש לכם תינוק חדש.
זה שעברתם שינויים רבים ולא פשוטים בחיים.
שזה שכל מה שעברתם בחודשיים האלה היה טראומתי ומפחידד וקשה.
הכל פשוט קשה כל כך!
ואיך יהיה בך מקוםפ להכיל קושי של אחר כשאת בתוך המקום הקטן שלך יקרה? אי אפשר... זה באמת כמעט בלתי אפשרי.
אז צריכה קודם כל להתמלא בעצמך.
לישון כל שנייה שיש.
לאכול טוב.
לבקש עזרה.
מכל מי שמוכן.
לעשות דברים שאת אוהבת ושעושים לך טובץ.
להתאורר אפילו לחצי שעה.
אחרי שתתחזקי קצת
גם פיזית וגם נפשית
יהיה לך הרבה יותר כוח להכל.
ובעלך?
ברור שהוא צריך גם לאוורר את המצוקה שלו ולטפל בה.
השאלה היא איך אם הוא לא מוכן לשמוע על טיפול בשבילו?
אולי למצוא דרך או מישהו שכן יסכים?
אפילו רק מספר פגישות קטן?
אולי עם המצב גם הוא ירגע כאשר הסגר יגמר, הפעוט ילך לגן,
התינוק יגדל קצת ותישנו יותר בליחלה, את תתחזקי, הוא יתרגל למציאות החדשה וכו'
כי זה יכול להשפיג על כל גבר וממש לא רק גבר עם חרדות...
ממש מקווה שהזמן יעשה את שלו
וישלח לכם מרפא וכוחות
והקב"ה כבר עכשיו יתן לכם עוד אור ועוד אור, כמה שאתם צריכים.
בהצלחה רבה רבה!
אם תרצי להתייעץ עוד - בשמחה בפרטי :פרח:
אולי בעלך בנוסף לחרדות גם בדיכאון?
או עם הפרעות קשב?
כי מה שכתבת יכול לאפיין זאת...
אם הטיפול של הכדורים לא מטיב איתו - למה לא לנסות לשנות מינון או להחליךף תרופה?
או למצוא רופא אחר?
חבל לסבול, יש ב"ה פתרונות לכל כך הרבה דברים ב"ה... אם משהו לא עובד אז להחליף עד שמוצאים מה כן
איזה תובנות יש כאן, מהחיים ממש.
אבל יש משהו חלש באישה גרושה ,שאני יכולה להבין שהיא מרגישה מנוצלת
בס"ד
אשמח לתשובה גם מגברים וגם מנשים
אנחנו נשואים טריים יחסית (חצי שנה בערך) ואני מוצא את עצמי ואת אשתי כל חודש מחדש מרגע שמגיע המחזור ועד הטבילה בזמן של לחץ ושל מתח נפשי גבוה. היא מאוד חוששת מהטבילה ולא מצליחה להרפות מזה ומכל מה שקשור לתחום של הטהרה וזה רק מרחיק אותה ממני וגורם לה רתיעה. כמה שאני מנסה לגלות הבנה ומסירות אליה בתקופה הזאת היא מסתגרת ונהיית נוקשה ואומרת לי שאני אבין אותה בחיים כי אני לא אישה.
חשוב לי להדגיש שהמצב לא שחור ב''ה והיא עדיין אישה תומכת ואוהבת וב''ה אנחנו בטוב ונהנים ביחד, בתחום הזה ספציפית היא ממש מסתגרת ולא מוכנה לקבל שום דבר.
לפעמים זה מגיע לרמה שהיא לא רוצה להיות דתייה בכלל כי כל התחום הזה של הבדיקות ושל ההכנות מאוד מאוד מכביד עליה. קיצור דברים חריפים שממש הזדעזעתי מהם (בתור בחור ישיבה לשעבר שהתחתן בכוונה עם אישה שמרנית יחסית (ככה חשבתי)). אמרתי לה שאני ממש מזועזע מהדברים והיא לקחה את זה קשה ואמרה שאני לא מקשיב לה בכלל.. קיצור כל התחום הזה מכניס אותה להיסטריה וללחץ ממש.
הייתי שמח אם יש כאן למישהו פתרון או שהוא חווה את מה שאני מתאר בעצמו ויש אפשרות לטיפול בתחום הזה?
בס"ד
תודה לכל מי שתרם לי מזמנו, המידע שימושי לי מאוד
אלוקים מחבר בנינו.
בלעדיו אין מצב בעולם שאני והיא היינו נפגשים.
היא מהצד השני של העולם ורצתה להתחזק בדת אז באה לארץ והחליטה לעשות עליה ואז הכרנו.
אם הכוונה במהות של האמונה - אז אני מאמינה שכל ההיכרות שלנו וכל חיינו הם כמובן בהשגחה פרטית ויום יום הקב"ה איתנו.
אם הכוונה בפועל?
אני חושבת שגם בפועל התורה מאוד מקרבת אותנו - גם ברעיון ובאמונה, גם במצוות ובהדרכות שאני רואה אותם כמחזקים משפחתיות ותורמים לחיי משפחה טובים מאוד.
אישי היקר דתל"ש (קרה אחרי 7 שנים אחרי החתונה, ז"א לפני 6 שנים) אז הוא בטח רואה אחרת את הדברים
אז אם אתה שואל אותי - הקב"ה טוב ומטיב בכל מצב, וקל וחומר בזוגיות.
הוא השורש של הכל, הוא המהות של הכל, הוא מקור הטוב של הכל
ולגמרי ההשגחה וההליכה בדרכיו תורמים לי ולזוגיות שלי כפי שאני רואה את הדברים.
אבל לא על זה ייפול דבר
עברנו הרבה עם כל הנושא הזה
ואנחנו במגמת שיפור
לא שווה לך לדבר נגד הוריו
הם ההורים שלו והוא אוהב אותם,וזה רק יוצר אנטי, הוא נמצא בינך לבינם ומרגיש צורך להגן עליהם,
את צריכה להתנהל בצורה חכמה
-
מה שלא ברור לי זה כמה כנות ודינמיקה יש ביניכם חוץ מהנושא הזה. כי את מתמקדת רק בזה, אבל נשמע שאין ביניכם שיח פתוח?
שאלה ממש מטרידה שחייבת להעסיק את כולם - לקראת נישואין וזוגיות
נא לענות בפורום ההוא ולא כאן בשביל לתת תשובות גם לרווקים שנמצאים שם
