פורום נשואים טריים (עמוד 31)

כמובן, זה בסדר גמור לא לפרט. יחד עם זאת, אולי אם תפרטי יותר, נדע לתת עוד כתובות.

לא מצליחה לחשוב על דרך להסביר בלי לומר במה מדובר. סליחה.

העוזר שלו

אם לא הסתדרת תגידי

פרטי קשר

כתובתינו

הירדן 20, בני ברק

כתובת דואר

בית ההוראה רח' הירדן 20, קומה א

בני ברק

אימייל:

k0737860860@gmail.com

טלפון בישראל

*3030

073-7-860-860

בווטסאפ  

+972-73-786-0860

סמס  052-244-3107

פקס

079-574-0909

וכמה סבסוד? זה נתונים גלויים לכל.

בעזרת גוגל תמצא את הפירוט בקלות

הבעיה שלא בכל מקום יש מספיק מקום במעונות תמ"ת

זה תלוי בכמה בני הזוג עובדים וכמה ההכנסה לנפש במשפחה.

אני חושבת שזה די הגיוני שהרבה מהזוגות מתחת לגיל 30 מקבלים הנחה כי רבים מהם סטודנטים וגם מי שלא בד"כ אין לו הכנסה גבוהה.

זה לא משנה באיזה עיר גרים, מעונות תמ"ת זה ממשלתי.

במעונות פרטיים לא חושבת שיש למישהו הנחה, כי אין מי שיסבסד את זה.

בעיקר בגלל מחירי השכירות, הסכמה של מטפלות לעבוד בשכר נמוך יותר ובעיקר, הקבלה.

לוקח כ5 דקות למלא הכל.

פשוט בגלל עומס המשרד שם לא מתפקד כראוי ומקבלים דרגה אחרי הרבה זמן.

אז הם לא  מבקשים עוד ועוד.

אבל מעלים חלקית. הם אכן מבקשים.

אם שני בני הזוג שכירים לא סטודנטים אז זה מאוד פשוט וכנראה יגמר בפעם אחת.

אם זה מעבר לזה אז הם מבקשים עוד ועוד מסמכים ולא אומרים בפעם אחת את כל מה שצריך להביא וצריך להיות ממש עם יד על הדופק

מערך הסבסוד הוקם במטרה לתמוך בזוגות שכירים כדי שהאישה תצא לעבודה

בהמשך נכנסו גם העצמאים והסטודנטים

אבל זה לא המטרה הראשונית של המערך ולכן הוא יותר "מקשה" עם העצמאים והסטודנטים

אני לא יודע אם זה בכוונה או לא, אבל זאת המציאות

אבל במציאות הנוכחית של היום זה שירות שרלוונטי לכולם ולחלקם זה מסובך יותר.

את ציירת את זה כאילו פשוט להעלות את כל המסמכים.

כאשר אשתי הייתה סטודנטית במשך קרוב לחצי שנה רדפנו אחריהם וכל פעם הם נזכרו בעוד מסמך שאנחנו צריכים למלא ולהעלות

כמובן של שני בני הזוג יחד

למיטב ידיעתי זה לא תלוי בעיר, זה מטעם התמ"ת. וזה רלוונטי לגבי מעונות שמאושרים ע"י התמ"ת בלבד

מה שכן- במקומות שונים בארץ המעונות הפרטיים הם במחירים אחרים לחלוטין

כך שיש מקומות שבהם משפחה בלי הנחה בכלל לא שולחת למעון תמ"ת כי פרטי זול יותר

אני לא שמתי כי אין סיכוי שאקבל.

שם הכל בצד ומקשיב.

בעלי אוהב שאני מחייכת אליו, אז הוא מרגיש נאהב. למרות שאין לי מושג למה זה קשור...

חיוך מראה על שמחה,על אושר,רוגע ונחת נפשיים.

וכשאת מחייכת אליו...לכיוונו...זה מראה שטוב לך *איתו* ואת שמחה ומאושרת *בחברתו ובזכותו*

תגגל 5 שפות של אהבה (או 7 תלוי מי מציג)

יש שם המון דוגמאות

לא חשוב לי אם בן אדם דתי או לא

העיקר שהוא בן אדם

אמרתי לה סבתא

את אומרת לי

שלא כל כך נורא אם הבן אדם לא שומר שבת

העיקר שהוא לא יתן דחיפה למישהו ברחוב

והקב"ה אומר לי בתורה

שמחלליה מות יומת

כלומר יש ענישה יותר חמורה

אם בן אדם מחלל שבת

ולא פוגע באיש

מאשר אם הוא יתן איזה זבנג

לבן אדם ברחוב

שהוא רק יענש בצער ריפוי שבת בושת

בתשלום הנזק+קנסות

אבל אין לו עונש מיתה

שימי לב

אנחנו לא חושבים באינסטיקט כמו הקב"ה

ואם אתה מכבד מישהו אתה צריך לתת מקום

לצורת חשיבה שלו

בתגובה שלך על המדהימות של עם ישראל

שוב נתת את המקום לחשיבה השטחית האנושית

ולא כיבדת את הזוית של החשיבה האלוקית

למרות שמו הסתם הם מתחברות

איפשהו, כי האדם נברא בצלם

אני לא רוצה לעמת סתם בין ערכים

שאין בינהם שום עימות

אבל רק תשים לב לכך

שצריך להאזין לצד השני

ולהבין מה חשוב לו

איך הוא רצה לראות את עולמו מתנהל

לנסות למצוא את הזוית שלו

ולא רק לדקלם שוב את התמונה מהזוית שלך

ולהקשיח עמדות

וגם כמובן אנחנו לא מבינים הרבה מדרכי ה'

אבל ברור לנו שהוא מנהל את העולם

כי לא מחשבותיכם מחשבותי ולא דרכיכם דרכי

נאם ה'

אבל אתם מצמצמים את אלוהים 

לבייניש

שבוחן ובודק

תתי סעיפים

ולא 

אדון הנשמות

שברא כל אחד מהעם הזה

ויודע להבין כמה גדולה היא השעה

טוב,

זה מה שחונכתם

היתה התגייסות אדירה של האזרחים עבור החיילים בעירק. חבילות, מתנות, מכתבים.

ובמיוחד הם חזקים באסונות לאומיים כמו הוריקנים רעידות אדמה,

בפיגוע במגדלי התאומים היתה נתינה עצומה ללוחמי אש הגיבורים הלאומיים.

במלחמת העולם השניה בבריטניה גם היתה התגייסות וגמילת חסדים לחזית ולעורף.

אני לא מכירה הרבה עמים,

אבל אנחנו רואים שלהבדיל גם אצל הישמעלים והעמלקים ימ"ש נותנים כבוד של גיבורים וצדיקים לשהידים שלהם ותמיכה במשפחות שלהם. והם מאוד מחוברים ימ"ש, בתוך עצמם ועם שאר העם שלהם בירדן בתורכיה בתימן באירן.

לא יודעת מה "הוא" רוצה, אני עוד לא מכירה את הדובר של,ו אבל כתוב בתורה באופן מאוד ספציפי מה הוא רוצה וזה באמת מאוד שטחי לומר שכל מה שהוא רוצה זה שנתחבק. 

להגיד את זה, נשמע לי בריחה.

זו תקופה משוגעת וקשה לכולם וחשוב כמה שיותר לנסות להתנהל בשגרתיות,לפחות מינימלית.

אם צריך עזרה נפשית,לקחת ולקבל אותה.

אם צריך יותר הפסקות באמצע יום עבודה,לעשות אותן.

אולי לצרוך פחות חדשות בטלויזיה/בנייד,

ולעשות פעילויות אחרות כמו:

ספורט,קריאת ספר,פעילות עם הילדים(אם יש),

אפיה,מפגש עם חברים(קרוב למרחב מוגן),

התנדבות במקום כלשהוא שזקוקים בו למתנדבים.

כולם דואגים!

כולם חוששים!

כולם מכירים מישו שנחטף/שנהרג/שנפצע/

שגוייס במילואים או בסדיר.

נמשיך להתפלל לרפואתם ולחזרתם הביתה לשלום.

נמשיך להתפלל לעילוי נשמת הנפטרים.

ה' יעזור🙏

אני מחובר לדיווחים ואני יושע שזה לא עושה לי טוב.

אבל בימים שניסיתי להתנתק הרגשתי ממש רע עם עצמי על זה שאנשים סובלים ואיך אני לא חלק מזה.

אני לא גויסתי למילואים אבל יש לי המון חברים שכן ומסכנים את חייהם.

ולחשוב על כל החטופים שמי יודע מה עושים להם ואני פה עובד וחי את חיי מדי פעם קופץ לממד. זה מרגיש לי להתנתק מהעם שלי 

מעבר לזה, תהיה שותף בקריאת תהילים, בתפילה ולימוד להצלחתם, בעזרה בשליחויות לחיילים ומשפחותיהם ובשלל דרכים נוספות. כשהשותפות היא שותפות של עשיה, היא גם מועילה יותר וגם מרימה אותך ולא מורידה אותך.

הייתי בעוטף עזה במילואים, וחזרתי הביתה בגלל עודף בכח אדם.

חזרתי למסלול חיים הרגיל, בית עבודה אבל חיפשתי יחידה אחרת שחסרה את התפקיד שלי, ועכשיו אני בצפון.

הסיבה שלא יכולתי להמשיך בסלול חיים רגיל היא לא רק החטופים, אלא המראות בעוטף עזה.

כבישים שעד החג היו רגילים ואנשים נסעו בהם יום יום לעבודה, מלאים במכוניות מרוסקות, מדי חמאס, נשק ואפילו ראיתי גופות.

אם לא תוכל להתנדב למילואים בשביל לדעת שאתה פועל לשנות את המצב, אני יכול לספר לך שאנחנו מקבלים ארגזים של אוכל, מוצרי הגיינה (תחתונים גרביים משחות שיניים גופיות מגבות) ואפילו אוכל חם.

שמעתי גם על חיילים שמקבלים ברכיות ואני קיבלתי פנס ראש.

אפשר לתרום כסף או להכין אוכל בעצמך.

אם לא הייתי כעת במילואים, הייתי מכין לחיילים תפוחי אדמה בתנור ואולי אפילו אוסף כסף ומכין להם סלמון.

זה מאוד משפיע על המורל.

גם אני לא מצליחה לחזלש

התחושות קשות מאוד

או פינוק אחר

גם ממש משמח

יש גם תרומות לכיתות כוננות בהרבה ישובים

אפשר גם לחפש לתרום למשפחות שהבתים שלהם נשרפו

יש המון אופציות לתרומה ויש כסף מוגבל

אז צריך לחשוב לאיזה מטרות אתה רוצה לתרום

בהצלחה וכל הכבוד 

מלחמה זה עניין יקר. מאוד.

והמדינה צריכה שכל מי שיכול לעבוד יעבוד, כדי להחזיק את הכלכלה שלנו.

אתה עובד עכשיו לא רק בשביל הפרנסה של המשפחה שלך, אחר כדי להחזיק את כל המדינה.

כי הבעיה שלכם לא התחילה מהשאלה הזו

יש לך כאן ותק של שירשורים עם בעיות זוגיות שממש לא יפתרו בקסם

יש בעחה בהתנהלות הכללית שלכם יש בעיה הרבה יותר חמורה מלהצטלם או לא להצטלם או מה היא לבשה

אני באמת חושבת שאתה צריך עזרה בעולם האמיתי ומאחלת לך בהצלחה

(נדמה לי שכבר כתבו לך את זה בעבר)

תברר לעצמך מה הגבולות שלך, מה נכון לך, איך אתה מתנהל בעולם שזאת אשתך והיא לא תשתנה (בכפיה).

א. יש לי סיבה למה אני לא יוצא לחופש בקלות...

ב. גם כשאני יוצא זה מתחרבש

ג. הרבה מהקונפליקטים שנוצרים ביננו, נובעים כתוצאה מהעניין של הלבוש, שמבחינתה זה אמור להיות חד צדדי..

אתה לא יכול לשנות את ההתנהגות של מישהו אחר. אתה כן יכול לשנות את ההתנהגות שלך.

שב עכשיו לבד בחדר. עדיף שהיא לא תהיה בבית בכלל. שב אתה מול מקלדת

ותנסה לנהל דיאלוג עם עצמך ולנסות להבין את כל המנגנון מההתחלה.

מה קורה?

ממה אתה מתרחק? (אני מבין שיש לך סיבות טובות לזה, פשוט להציף אותן על השולחן)

מה אתה רוצה שיקרה?

מה קשה לה?

אם היית במקומה, מה היית אומר על הבעל המעצבן הזה ומה שהוא עושה לי?

תתחיל מזה. תקבל כמה תשובות מעניינות שאפשר לעשות איתן הרבה. וכמובן חוזר על ההמלצה מעליי ללכת לטיפול גם אם לבד.

זה בעיה, בפרט עם הגיבוי מאבא שלה

היא צריכה להבין שיש לה מה להפסיד

לדעתי טוב מאוד עשית שהצבת לה גבול להשתוללות

ואני לא מתכוון בפן הדתי, אלא בפן האנושי הבסיסי של החוסר התחשבות בנוכחות שלך ובערכים שלך

עד כדי שהיא הייתה צריכה להפשיר את האווירה

מעודד אותך מאוד

תחזיק מעמד,

ואולי תדבר עם אבא שלה,

אני מתלבט אם זה לא מפרגן לו שתדבר איתו , ותציב לו גבולות, כי הוא מן מבוגר משועמם שמשחק בחיים של אחרים, גורם נזק לבת שלו

הדבר האחרון שאיכפת לו זה ממנה

סמוך עלי 

לא יעזור לדבר עם האבא מאיך שהוצג בשירשורים הקודמים

ולא יעזור להראות לה שיש לה מה להפסיד כי יש לה גיבוי מההורים שלה אז היא כביכול 'לא מפחדת'

באיך שהיא מתלבשת?

מה זה עניינך? מי שואל אותך איך היא צריכה להתלבש?

ידעת איך היא לפני הנישואים, אל תנסה לשנות אותה. עבודת ה' שלה זה שלה ואתה תעשה את שלך.

מבחינתי אני מרגיש

שאם היא לא מוכנה קצת לכבד פעם ב...

זה גם אולי מוכיח שהיא לא מוכנה להתאמץ בשביל הזוגיות

ועם כל הכבוד אף אחד לא יעשה זאת במקומה

לכבד בלבוש. זה שלה. לא קשור אליך בשום פנים ואופן. 

אם היא תגיד לך שבא לה בעל עם שיער כחול ליום אחד אתה תעשה את זה כדי לכבד אותה? או שתלך עם חצאית בשבילה לאות הזדהות?

בקיצור, אם היא מנקה לך תבית, מכינה לך אוכל, מגדלת את הילדים, מתמסרת אליך בגופה, מדברת אליך בנועם - כל זה נקרא כיבוד. 

אם לא מספיק לך אז תסתכל טוב טוב בתוכך ותתחיל להפעיל יותר את מידת הענווה.

ראיתי את התגובה שלך ואם יורשה לי להביע דעה קצת שונה.

אני לא בהכרח מסכים עם מה שכתבת, ז''א את צודקת שאף אחד לא שואל אותו איך היא אמורה להתלבש אבל בכ''א בזוגיות בד''כ כל אחד בא קצת לקראת השני במה שהוא יכול הרי באמת אנחנו שני אנשים שלא בנויים אותו דבר וישנם פערים הרבה פעמים (הרבה פעמים זה פערים שנוצרים/מתפתחים אחרי החתונה) וכל אחד בא קצת לקראת השני (ואני מדבר גם מהניסיון שלי), ובסוף נרצה או לא אנחנו מייצגים אחד את השנייה ואחת את השני בסוף אנחנו הפנים אחד של השני כי אם הוא יעשה פדיחות ברחוב וחברה שלה תראה את זה היא תקשר את זה אליה כי אנחנו באיזשהו מקום הפנים של בני.ות הזוג שלנו.

אז אמנם לכל אחד יש דברים שקשה לו להתגמש בהם, אבל מכאן ועד להגיב איך שהגבת נראה לי קצת מרחיק לכת.

אני אומר את זה באמת בכבוד ולא בצורה רעה. אשמח לשמוע אם יש השגות.

אתה צודק

אבל אם ככה היא הלכה לפני החתונה ועכשיו פתאום מפריע לו זה בעיה שלו, ואין פה עניין של עושה לו בושות..

ובכל מה שקשור ליראת שמיים שלה אין לו מה להתערב. הוא יכול לבקש יפה, בהחלט צריך שתהיה תקשורת טובה, אבל בסופו של דבר זו החלטה שלה והוא חייב לכבד את זה

אנשים מתחתנים צעירים ורק אז הם יוצאים מהבית של ההורים ומהישיבה ומגלים את עצמם

הזמן עושה את שלו ואנשים עוברים תהליכים.

קורה שהם משתנים מאוד מאיך שהיו לפני החתונה,

גם אז צריך לכבד.

אני נגד הרעיון הזה של להתחתן בגיל כל כך צעיר.

ובטח לא לפני שהם מגלים את עצמם.

ומי שכבר עשה את הטעות הזו, שיקח אחריות על המעשים שלו ואם לא טוב לו, שיתגרש. 

לכבד צריך בכל מקרה, השאלה מה זה לכבד? לכפות על מישהו להתלבש לא כמו שהוא רוצה זה לכבד? לא. זה להיות בבון.

על התוכן (וגם כתבתי שאת צודקת) אלא על הצורה של הדברים, סהכ בנאדם פרק (צודק או לא) והצורה שבה הגעבו לו פה היא קצת חריפה בעיניי, לא אומר שלא צריך לכבד, צריך לכבד בכל מצב גם היתה כך לפני וגם אם פתאום עשתה שינוי, רק אפשר להבין אותו אם זה כואב לו כי בני זוג מייצגים זא''ז נרצה או לא.

והיה נחמד אם היו מכבדים גם אותו בפורום הזה גם אם הוא טועה. 

לכתוב לבנאדם שהוא מתנהג כמו בבון בפורום כזה זה ממש משפיל בעיניי.

אני אומר את זה הכי בקטע טוב ולא בא לחנך אף אחד פשוט זה קצת צורם.

ולא התכוונתי להעליב. ה"בבון" היה כלפי התופעה ולאו דווקא על פותח הדיון.. 

ולפעמים כדי למגר תופעה שאנשים נוהגים להקל בה ראש כאילו זה לא כזה נורא, צריך להשתמש בלשון קשה. שוב, כלפי התופעה, לא כדי לפגוע באף אחד. ושלא יהיה לאף אחד ספק, לומר לאישה לשנות את הלבוש שלה זה פשוט מטריד. 

לא לפני הרבה זמן גם הקלו ראש בכל הקשור להטרדה מינית, עד השלב שהתחילו לדבר על התופעה בחריפות וברוך ה' יש היום מודעות הרבה יותר גדולה וגם רתיעה מלבצע את המעשים בגלל הענישה (אומנם לא החמורה מספיק לצערי).

לא משווה בין שני המקרים אבל כן, אם על ידי זה שנגרום לבן אדם להבין את חומרת המעשה של להעיר לאישה על לבוש כאילו שהטריד מינית יעזור לאנושות, אז אני בעד.

וכן, הטרדה מינית יכולה לבוא גם מהבעל.

היא לא לבושה מספיק צנוע לרמתך?
שמע, אני הכי בעד צניעות

אבל מצד שני כשבעלי ירד קצת רוחנית התחלתי לחשוב על זה שבעצם הכל ענין של סטנדרטים , לכל אחד יש סטנדרט אחר

(כל עוד שהיא לא - מרביצה, מתעללת , וכו' - הדברים החמורים ביותר -)

לעומת מישהי בבגד ים נגיד היא יחסית צנועה? אז בסטנדרטים שלה זה צניעות תקינה

כמו שמישהי שלובשת "של" תגיד שכל אישה דתיה סטנדרטית היא ממש פרוצה

אתה צריך לחשוב על פשרה בלי לשנות אותה

זה מאוד קשה, זה שינוי גדול אם לא מקובל עליך הלבוש שלה, והכי לגיטימי להרגיש ריחוק ממנה בשלב הזה

אבל תפריד בינך לבינה

אם שווה לך להשאר איתה למרות הלבוש שלה - אתה לא צריך להתבייש בזה, זה לא באמת אתה, אתה לא מסכים עם הלבוש שלה

נכון, זו זוגיות כזו קצת מבאסת שלא מקובל עליך איך שהיא מתלבשת, אבל תחשוב עם עצמך אם למרות זאת שווה לך להשאר איתה

אנשים משתנים בחיים לצערי ולא נשארים כביום החתונה, אם היית מתחתן עם אישה אחרת - מן הסתם היו דברים אחרים מבאסים

זוגיות זה באמת לא תמיד כיף וקל , זה גם הרבה פעמים מבאס להיות דבוק לבנאדם שכביכול מייצג אותך ואתה ממש לא מסכים עם דברים מסוימים שהוא עושה 

אבל מצד שני זה משפחה 

(לא הבנתי מה קשור ההתחלה עם השעון והחופש מהעבודה... לא היה קשור ממש לשאלה, נכון? או שפספסתי פה משהו?)

יש את הסוגיה שהיא מבחינתה כמעט אפס התגייסות בפן הכלכלי,

מה שגורם לכך שאני מבחינתי חש צורך לקחת אחריות במקומה...

מה שמוביל לחיכוכים בכך שאני לא לוקח ימי חופש

ועד שאני כבר מוציא אי אפשר לעשות את זה ברוח טובה, מה שגורם לכך שאני מרגיש דפוק, גם להוציא יום חופש וגם להרגיש שלא מכבדים אותי

במה? בלבוש שלה?

לא שאני מצדיקה, אבל איך היא לבושה?

מבחינתך זה לא מספיק צנוע

מבחינתה זה כן צנוע

כמו שנשות השאלים יגידו שאישה דתיה לא לבושה מספיק צנוע והיא ממש פרוצה...

זה לא קשור - הצורה שהיא אוהבת להתלבש נתפסת אצלה כחירות להתלבש איך שהיא רוצה, ולא כלא לכבד אותך

נכון, אותך זה לא מכבד, כי זה סותר את האינטרס/הרצון שלך , אבל מבחינתה אתה לא מכבד אותה

אני הכי מבינה בעולם שזה קשה אבל יש לה את החיים שלה וזכותה להחליט איך להתלבש , ואתה פשוט צריך להחליט אם להשאר איתה או לא..... קשה לשנות בנאדם .... ושוב הכי מבינה בעולם, הלוואי שתמצאו פשרה משהו שטוב בשבילה וגם בשבילך.... לא קל שאחד מבני הזוג משתנה..

שכבר כתבתי בהודעות קודמות שכדאי לך ללכת לעשות תהליך אישי

שיגע כמובן גם בסוגיה הזוגית.

לגבי צניעות,

מציעה לך ממש, עם כל הכאב לשחרר. לא להגיד לה כלום היא כבר יודעת מה דעתך.

כל צער שלך מזה תהפוך לתפילה שה' יעזור לה להתחזק בנושא,

אבל אתה אל תגיד לה כלום.

אתה הופך בה את הצניעות שלה ממשהו שהוא בינה לבין עצמה, ובינה לבין קונה,

למשהו שהוא חלק מהזוגיות המורכבת שלכם

ולמשהו שהוא לא קשור למערכות היחסים שזה שייך אליהם.

במקום להיות בהקשבה ובחיבור לעצמה ולנושא הזה

זה הופך למהו שהיא מתריסה או מתגוננת בו מפניך, ואין לה את החופש שהיא זקוקה לו כדי לבחור בטוב בע"ה.

זה הכי מובן שזה כואב.

אם הייתם או בע"ה כשתהיו במצב זוגי טוב, וכשיעבור

זמן והיא תוכל לשכוח מהמקום שבו זה נמצא היום- תחום של עימות ביניכם, של התנגדות ולחץ מבחינתה,

יהיה מקום לשתף אותה בתחושות שלך,

מה אתה מרגיש כשהיא לא צנועה, או לספר לה כמה אתה שמח כשהיא מתלבשת בצורה כזאת, או אפילו לבקש,

מתוך הבנה שאתה לא במקום לדרוש אלא לבקש,

לדוגמא שתגיע לטיול משפחתי בבגד שישמח אותך.

אבל זה משהו שרלוונטי אולי אחרי שנה של הרפיה ושל שיפור המצב ביניכם. ממש לא עכשיו, בטח לא בדרך בה זה קורה.

וכמובן כל עוד אתה במקום של להשאר יחד. 

אתם במאבקי שליטה ארוכי טווח

לא יעזור לך לדרוש שתכבד אותך, אם אתה לא מכבד אותה בעצמך

ולא, אתה לא מכבד

לצאת לזמן משפחתי בתנאים שלך בלבד זה לא ככ מכבד

גם לדרוש צניעות זה לא מכבד

לכבד זה לשחרר ולתת לבנאדם להיות מה שהוא, כמו שהוא, ולתת לו מקום לבטא את עצמו.. בלי אולטימטומים. פשוט ככה.

לכבד זה להבין שמולך עומד אדם שונה ממך שיש לו רצונות ומאוויים ומחשבות ורגשות ודרכי פעולה שונות ממך.

יש זוגות מאוד דומים, שכנראה יותר קל להם, ויש זוגות מאוד שונים, שזה קשה יותר

אבל בשורה התחתונה בעיניי - הרודף אחרי הכבוד וכו'

ואיזהו מכובד? המכבד את הבריות

ואני יודעת אתה יכול לסובב את זה הפוך ולהגיד היא לא מכבדת אותי אז אני לא מכבד אותה, והביצה והתרנגולת

אבל מאחר ואתה כותב, הדברים אמורים כלפיך.

רוצה שינוי? תשנה בעצמך לדעתי קודם, את הגישה הדורשת והדי מעיקה שלך כי מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל

אם אתה רוצה להגיע ללב של אשתך ולקיים חיי זוגיות נורמליים, אתה באמת צריך להתחיל בלשחרר. במקום להיות אחד נגד השניה, תהיה אחד עם אשתך.

קשה לה הצניעות? אז מה. זה לא קשור אליך.

המכובדות שלך לא תלויה בצניעות של אשתך, וכדאי ללמוד נפרדות מהי

וכמובן, מאחר וגמני קראתי פה כמה זרשורים שלך בנושא שסובבים על אותו ציר - אם אתה לא מצליח להבין במה זה מועיל או איך לשחרר, כדאי לפנות לעזרה

לבוש של אדם הוא מאוד אישי ונובע מעומקי הנפש שלו. בפרט אצל נשים- הבגד והטעם האישי מהווים כ"כ הרבה בשבילן.ייתכן וכגבר לא תוכל להבין זאת.

אתה לא יכול לבקש ממנה להתלבש לפי הפנימיות שלך- היא מתלבשת לפי שלה,ואין כל קשר בין אי קבלתה את הדרישה הזאת לבין חוסר כבוד כלפיך- לא ככה מכבדים או מקבלים כבוד.

עצם הבקשה/ הדרישה הנ"ל יש בה טעם לפגם (בניסוח עדין).

ובכלל ,משתמע מההסבר שלך שמרכז הכובד "יושב" בכלל על התחושה שלך שאתה היחיד שנושא בעול הפרנסה ומשקיע כוחות ומאמץ בתחום , ושבעצם כל עניין הלבוש זה רק הקש ששבר את גב הגמל. אני צודקת?

אם כן, כדאי לפתוח איתה שיחה על התחושה שלך בעניין הספציפי הזה ולא "לברוח" לעיינים צדדיים יותר.

איך המציאות בינכם במשך שאר השנה? איך התקשורת?

המשבר הוא רק סביב סוכות או שיש מעבר לכך?

נשמע שיש דברים מעבר. תנסי להבין מה הם.

על משהו יותר עמוק ויסודי מסוכנות

למה הוא מפסיק באמצע?

המתח הזה נוכח בינכם מאז?

ככה היה מאז שהתחתנתם?

למה הוא מפסיק את הטיפול?

והייתי אולי מציע לך שתמשיכי את הטיפול לבד בינתיים.

..

בכלל בכלל
סוג של שקוע בעצמו
ואולי הוא כועס עליך או פגוע? צריך ללבן איתו את הדברים .. לפעמים גבר מנסה לעשות דווקא לצערי במקום לעשות שלום כשרוצה משהו מאשתו, נגיד לא הסכמת לו משהו אחר בלי קשר 
למה שלא תבואי גם את וכל המשפחה עם הילדים לאמא שלו? יותר הגיוני מאשר שתהיי לבד.....
מבאס שכשמותרים הגבר מתעלם ממך זה ממש פוגע , הכי מבינה בעולם, לא בסדר מצידו , לא יודעת איך לפתור את זה 

זה באמת קשה.... חיבוק..

ההרגשה שכתבת שרק את מקריבה בקשר, זה הרגשה נוראית

גם אני לפעמים מרגישה ככה

והעיקר מחנכים אותנו כל הזמן לוותר ולוותר בכללי בגישה הדתית, לדעתי זו לא גישה מספיק מדויקת - לפעמים צריך דווקא לעמוד על כך שיתנו לך את הזכויות שלך, ושצד אחד מוותר כל הזמן , לדעתי זה ממש ממש לא בריא!!!!!!!! מה אתן אומרות?

לא הייתה לנו סוכה עד שעבר ו לבית הנוכחי שלנו, אז יצא שהיו שנתיים רצופות שהיינו אצל ההורים שלו כל החג (לצערי בצד שלי זה לא רלוונטי, מאחר ואמא שלי לבד והיא לא בונה סוכה). אני יכולה להגיד לך שזה היה זוועה. אלו שנתיים שפשוט גרמו לי לא לאהוב את החג הזה.

למה זוועה?

האמת יש לי חברה שהלכה לכל הסוכות לחמיה וחמותה גם כי בעלה רצה... נשמע שזה בסדר כי הם עוזרים להעסיק את הילדים וגם יוצאים לטיולים רוב הימים

אבל ברור שהכי נוח בבית.... הכי הכי מבינה..

בשנה השניה, היינו עם תינוקת בת 9 חודשים, חלק מהזמן באמת יצאנו, אבל היו דברים שממש לא התאימו לנו (הבת שלי נכדה ראשונה, והם לא כ"כ זוכרים מה זה אישה בהריון או לוז של תינוק קטן..

ובאופן כללי, זה גם תלוי באופי של האנשים, בנוחות שם, וכו'.

נשמע ממש כואב

יותר מהכל התחושה שהוא לא רואה אותך

ואת צרכי הבית אלא שקוע בעצמו

ואין ממש תקשורת. זה כואב מאד❤️

מה היה בטיפול?

יש מצב לחזור לטיפול שהיה אם הוא היה טוב?

או אולי לנסות טיפול אחר שיעזור יותר?

ואם את פנויה לעשות עבודה מהצד שלך זה גם יכול לעזור,

או בלעזור לך להיות בתקשורת וגבולות מבוררים מולו, ובעיבוד פנימי

של התחושות שלך בקשר,

או בלראות מה עושים בצורה מפוכחת אם תרגישי שזה לא עוזר❤️❤️❤️

רפואה שלמה

דבר שני - תנשמי עמוק ותסנני מהשבועיים וחצי האחרונים, את כל הלחץ שלא קשור ישירות אליכם. כל עם ישראל בסוג של טראוומה, היציבות אבדה. דברים שהיינו בטוחים בהם מתגלים כמשענת קנה רצוץ.  אצל מי שנחשף לתיאורי זוועה, או שיש לו קרובים ומכרים בין הנרצחים והנעדרים - הקושי פי כמה וכמה.

ממילא, כשאנחנו 'על הקצה', גם כל קושי אישי בחיים - מועצם פי כמה וכמה.

לגופם של דברייך - את צריכה לעשות הפרדה בין מה הוא, לבין מה שנוגע לך.

לי לא נשמע שבעל שהולך לעבודה שישה ימים בשבוע ובנוסף עוזר בקניות - הוא עצלן. (לא רלוונטי מה אני חושב על עבודה בשחור, זה שלו). מן הסתם, אם תסתכלי בעין טובה - כנראה שתמצאי עוד כמה דברים שהוא עושה.

לא הבנתי מה זה תפילין וזהו? הוא מחלל שבת? אוכל טרף? למה את מתייחסת?

בגדול, נחזור שוב - תפרידי בין מה שאת צריכה (למשל עזרה ספציפית בחלקים נוספים של תחזוקת הבית), לבין מה שהוא. מה שאת צריכה, תבקשי, בנעימות ובהערכה וכמובן - אחרי שעושה תדאגי להחמיא לו ולהביע את הערכתך הכנה (גם מה שכבר עושה, "מאוד שימח אותי שסחבת את הקניות"!). הערכה יוצרת חשק להמשיך ולעשות.

מה ש'הוא' כזה וכזה - זה לא עניינך ולא אחריותך ולא רלוונטי איזה חתונה היתה.

אם כן, יש כאן סיפור מורכב.

לא קל לומר זאת - אך לדעתי זה מקרה שמחייב להיעזר בייעוץ וליווי טיפולי מקצועי של  מומחה בתחום הייעוץ הזוגי.

תתחילי לבד בעצמך.

וצריך ממש להפריד בינהם.

דבר ראשון, אתם נשואים רק חודשיים, מזל טוב, זה ממש ממש התחלה, וכל חיכוך, מריבה, ויכוח, אלה דברים טבעיים שעוברים על כל זוג.

צריך ללמוד לתקשר, לנהל שיח, וגם לריב צריך לדעת איך וגם איך לסיים את המריבה.

איך התקשורת בינכם כשלא רבים?

בעניין התורני, בסוף זה שלו. את לא המשגיח הרוחני שלו. בעזרת ה כשיבואו ילדים ויהיה לזה יותר השלכות תצטרכו למצוא את הדרך החינוכית, אבל ללחוץ עליו בעניין הזה לא יעשה טוב.

הוא לא נשמע עצלן אם הוא עובד שבוע שלם, גם אם זה בשחור. זה מראה שחשוב לו לפרנס ויש לזה ערך גדול.

איך שורדים עם בן אדם? לומדים. שניכם צריכים אגב, ולא בושה לקבל הדרכה, ייעוץ והכוונה.

אל תתייאשי כבר עכשיו אחרי חודשיים. זה מאודדד מוקדם.

ובעניין המלחמה, אלה ימים מאוד קשים, לכולנו. המתח גדול ולא פשוט לעבור את זה.

אתם גרים באיזור הלחימה או שיכולים להיות בבית שלכם לבד?

נשמע מאד מתסכל ומאכזב להרגיש ככה❤️

הרצון שלך להרגיש שבעלך מעריך ומכבד אותך, שאת לא מובנת מאליה,

שטוב לכם יחד, שהוא במקום רוחני כמו שהיה נראה שהוא

הכי טבעי ולגיטימי בעולם❤️

וזה שבר גדול מאד להרגיש ככה.

כתבת שאתם נשואים חודשיים,

שזה בעצם אומר שלא ממש הייתה לכם שגרה נורמלית.. חגים ומלחמה...

שהם כמובן מביאים אנשים למצבים לא צפויים, עמוסים ומורכבים

ומוסיפים קושי ומורכבות על זו שהרבה פעמים יש בתקופת הנישואין הראשונה.

נשמע שכדאי ממש בהקדם לקבל עזרה והכוונה

איך להתמודד ולנסות לבנות בצורה בריאה את הזוגיות שלכם,

עם כל המורכבות שיש❤️

בתקווה שבע"ה תעלו על דרך המלך, תלמדו להתנהל בצורה משמחת ומכובדת

ויהיה לכם טוב ושמח ביחד

שנה לא קלה השנה הראשונה,

אבל נראה שיש פערים אולי שטיפול יכול לגשר כמובן אם שיחה אמיתית ביניכם לא פתרה 

נשמע שהוא בהלם עוד יותר ממך.

בית, אחריות, עניינים. פרנסה. הוא לא מודע עד הסוף ואולי גם (מרגיש לי, בלי הוכחה) יש לו הצפה פנימית שהוא לא לגמרי שולט בה. חלק מן הסתם קשור לחרדה שלך וחלק קשור לקשיים שלו שאנחנו לא יודעים אותם עכשיו כי הם לא כתובים פה.

למשל דת - יש מצב שהוא באמת הקפיד על דברים כמו שאת מתארת ורק חיכה לרגע שהוא יתחתן וזה יגמר. לא היה לו כח ואולי לא האמין בזה יותר מדי אבל עשה מה ש"צריך" כדי לרצות את הסביבה שלו. ויכול להיות שגם הוא איבד שליטה על המצה וזה מייצר לו תסכול גדול רק בגלל זה. 

אמרת שהוא עובד 6 ימים בשבוע. זה המון. למה אכפת לך אם זה תלוש או בשחור? הוא עושה מה שהוא יכול וזה בסדר.

הוא עובד מראשון עד שישי, זה המון

הוא עוזר בקניות

מה את צריכה יותר? ניסית לבקש?

את עובדת באותו היקף משרה?

דיברתם כמו שצריך על חלוקת תפקידים?

אתם מצליחים לדבר כמו שצריך בכלל?

תחילת הנישואין זו תיבת פנדורה

לשני בני הזוג

ולשים לב שזוג צעיר בזמן מלחמה - זה לא הכי קל שיש. קשה מאוד אפילו. גם לזוגות ותיקים יותר זה לא סוכר

בנוסף, את מלינה על כך שהוא לא דתי מספיק ובו בזמן אומרת שלא רואה ערך במסגרת הנישואין. זו די סתירה בעיניי לאידאולוגיה שלך.

אני חושבת שכדאי שתפני לייעוץ. תעשי סדר בראש, תתמודדי עם הספקות שלך ותקבלי כיוון ותחליטי מה את עושה

ובינתיים - תמנעי הריון. 

מה הגבר אמור לעשות? כי נשמע שלעבוד 6 ימים בשבוע ולעשות קניות לא מספיק לך, יש הרבה שכן, אז מה את כן רוצה? מה באמת חסר לך?

(לי יש ניחוש, אבל רק את יכולה לדעת מה קורה אצלך)

מצד שני-

לא ברור לך בכלל למה להתחתן ומה הגדרת התפקיד שלו,

כן יוצא מדבריך שהתפקיד שלך מוגדר-

"על כל דבר תגידי תודה ותכבדי ותעשי ותכיני"

מי אמר????

בקיצור לפני השאלות והעצות הקונקרטיות אם לחזור לעבודה או מה לעשות חשוב לענות לעצמכם על השאלות הבסיסיות - מה אתם עושים כאן יחד ולאן אתם חותרים?

כמובן שהיה ראוי שיהיו  לכם תשובות לזה לפני החתונה אבל אתם כבר כאן. אז זה הזמן. וכמובן כמו שכתבו - למנוע הריון! עד שיהיה לך תשובות למה אתם יחד ולמה לכם להביא ילד יחד.....

הערות ומריבות כשלעצמן זה דבר מאוד טבעי ונורמלי, בטח בשנים הראשונות, זה לא מה שאמור להפחיד אתכם רק צריך ללמוד איך להתנהל ולתקשר כדי למזער אותם...

בהצלחה

ובאיזה שלב בחיים?

עם או בלי היריון?

זה לא היה מונע ממני להיות באותו מקום

וגם בדכ אפשר למצוא משהו באזור שיש בו שירותים, לא? אפילו במרחק נסיעה קצר

זה לא בהכרח סיבה לבטל הגעה למקום מסוים אבל צריך תיאום ציפיות

התכוונתי שזאת לא בעיה בשבילי שלא יהיה שירותים

(עדיף להודיע מראש)

אתן יכולות להיות באיזשהו מקום ללא שירותים כאשר אתן צריכות לבלות שם שלוש שעות או יותר?

הבעיה אצלי ..גם בלילה חייבת שרותים קרוב ...

למרות שב"ה הרבה הרבה יותר טוב מהריונות ששם חצי שעה ללא שרותים לא שייך

אתם גיבורים! חיזקו ואימצו

והרבה הרבה תמיכה 🙏🏆🇮🇱

תודה רבה מכל הלב על מסירות הנפש

שהקב"ה ישמור על כולכם וכולנו וכל עם ישראל ונראה ישועה שלמה בקרוב ממש 🙏

ובעד הטוב, והאמת, והאור

מול המפלצת המתועבת והנוראית

חזק ותתחזק!!!

תהיה חזק. לא ינום ולא יישן שומר ישראל!!! עם ישראל אתכם!

ו ***** להם תצורה!!

הם רק התחלפו.

מבין אותך אחי היקר

הלב איתך. ❤️

הנפש מסוגלת להכיל מורכבות. כשתוכל, יהיה מקום לאבל גדול וגם לשמחות הקטנות של החיים. חלילה אל תאמר שתמחק את עצמך. אתה תהיה אתה עם החוייות והתובנות החדשות, עוד קומה באישיות. אל תמחק את עצמך

שולחים מהעורף חיזוק להמשיך להיות מרוכז וממוקד בעבודתו הקודש, וכשתחזור, וידינו על העליונה, ננסה להיות רגישים ולתת מקום לאבל ולהמשכיות ולתמיכה.

יברך ה וישמרך!

הרב אבינעם מימון  052-424-4478

עונה לכל ההגדרות שכתבת.

מקבל בעלי, ירושלים ויד בנימין.

אפשר לחפש עליו מידע ברשת.

בהצלחה!

אחרי סימון הצ'ק ליסט, כמובן שניתן למבוגר בריא לאכול רק לחם ומים, וכו

איך את מרגישה היום?

בדיוק עניתי על שרשור נוסף בנושא אז מצרפת את התגובה גם כאן:

חיבוק גדול יקרה ❤ - נשואים טריים

תגובה של @בארץ אהבתי היקרה ששלחה קישור לכלי יעיל שיכול לעזור בהפחתת הלחץ, כאן:

משהו שקיבלתי, עזרה לשחרור סטרס - הריון ולידה

וכולנו נמצאים במקום חלש ולא קל בכלל.

אבל כרגע זה המצב. אנחנו כאן בתוך המלחמה הזאת.

ספגנו הרבה אבדות.

צריך רק לא לאבד את הרוח.

זה לא קל בכלל.

ממליצה לקרוא פרק יח בתהילים.

ופסוקים מחזקים נוספים.

עומדת להיות לנו תקופה קשה לא קצרה.

ובתוכה צריך לבנות רוח של גבורה וניצחון

כי אין ברירה אחרת

לכולם קשה

זו מציאות שלא הכרנו והיא קשה עוצמתית

ועם זה מחד צריך להימנע ככל האפשר מלראות תמונות וסירטונים שרק ישרטו את הנפש. המקרים קשים גם בלי לראות. מעשה זוועה ממש. המספרים מטורפים.

מצד שני, זו שעה שכולם צריכים להתאחד, לעזור אחד לשני, להתעניין, להיאחז בתעצומות העם שלנו ומעשה הגבורות של אנשינו היקרים.

בעזרת ה עם ישראל ינצח

הסיפור שלנו לא התחיל אתמול ולא יסתיים היום

פתחתי שרשור בפורום הריון ולידה שכולל בתוכו כמה דברים שאולי יכולים להחזיר לנו קצת נשימה, קצת אור בתוך כל החושך הגדול,

אם יכול לעזור, מצרפת גם כאן את הדברים שכתבתי, ובהמשך מרכזת עוד דברים שיכולים לעזור בזמנים קשים:

בואו ננסה להחזיר נשימה

אפילו קצת

כל שעה ושעה

עברה שעה -

בואו נשים לב -

האם שתיתי? כדאי לי לקחת כוס מים.

האם אני זוכרת לנשום טוב? כדאי לקחת אוויר מלוא הריאות מהאף ולהוציאו לאט לאט מהפה

מה עוד יכול לעזור לי?

לשמוע שיר מחזק?

לשים ריח טוב באוויר?

לומר תפילה או פרק תהילים?

לעשות פעילות גופנית "בקטנה" רק כדי להזיז את הגוף?

לשתף חברה או משפחה או כאן ולא להרגיש לבד עם הכל?

לראות איפה אפשר להחזיר שליטה ומה כן יש בכוחנו לעשות? (לדוגמא לראות איפה יש מרחב מוגן, האם נעלנו וסגרנו חלונות, האם יש לנו מקום להתחבא או אביזרים להילחם חלילה, האם יש לנו במרחב המוגן פנס, בטריות, גפרורים, נרות, אוכל, שתייה, תהילים, שקיות רגילות, דלי, מטען נייד, תאורת חירום, טלפונים מוטענים, מזרן וכו'?)

מה עוד?

ובלילה, כאשר הפחדים אפילו עוד יותר מתגברים -

מה יכול לעזור לי?

לשנן בלב מנטרה קבועה כמו "ה' איתי. איתנו. השם שומר עליי"? / פסוק מחזק? / משהו אחר?

לשים מוזיקת הרגעה ולנסות רק (זה ממש לא רק) לנשום איתה?

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"

האחדות שאנו רואים כאן, גם היא מחזקת

"עת צרה היא לעקב *וממנה* יוושע" ב"ה מתפללים שניוושע ונראה אור גדול וישועה שלמה

בואו ננסה להחזיר נשימה

ולראות גם בתוך החושך הגדול איפה כן יש אור?

איפה כן יש ניסים?

כל אחת יכולה להוסיף מעצמה איזה טוב ואיזה חיזוק היא רואה בעם הנפלא שלנו?

משתפת שאני התחזקתי היום כשראיתי:

* שחולצו ב"ה ב"ה בשלום 50 (!) בני ערובה מבארי!

* שחולצו ב"ה ב"ה בשלום בני הערובה באופקים ללא פגע!

* שצה"ל חיסל וסיכל הרבה מאוד מחבלים שרצו להיכנס לישובים שונים!

* שצה"ל השתלט בחזרה על הרבה מאוד מן המוקדים בהם רק לפני יממה אחת החמאס השתלט!

* החילוצים המדהימים שכן הצליחו לחץ. כל אחד הוא עולם ומלואו!

* נתרמו אלפי ויותר מנות דם בעיצומה של המלחמה ובתוך כל הקושי, מי כעמך ישראל שהולך ותורם מעצמו ודמו בעת שיא הקושי!

* נפתחו וממשיכים להיפתח ולהתעבות המוני קווי סיוע פיזי ונפשי, אירגונים ועמותת כלליים ופרטיים!

* נעשו המוני המוני מעשי חסד

* רואים כעת בעם שלנו אחדות מאוד מאוד גדולה

* רואים איך בעת מלחמה כזו כולנו אחים ועוזרים אחד לשני וממש לא איש לעצמו!

* כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה - כולם מתגייסים בגבורה ענקית, איזה גיבורים!!! עם אש ה' בעיניים לשמור ולהגן על עם ישראל הקדוש ועל הרי אלוקינו!

* כל מעשי הגבורה שמסופרים!

* ההרוגים הי"ד שכל אחד וכל אחת הם עולם ומלואו וכמובן כמובן שהלב הכי כואב ופצוע ומדמם לשמוע, ויחד עם זאת מרגישה שהם עצמם רוצים להזכיר לנו שהם הכי הכי קרובים לכסא הכבוד במקום הכי גבוה ועליון שניתן לדמיין ואין להם כעת טיפת סבל אחת אלא אור עצום עצום והעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא ולו יכלו לחזק אותנו ולומר לנו שהם מאירים ומוארים ויושבים בצל הקב"ה בכבודו ובעצמו.

* כולם מגויסים, בעורף ובחזית

* יש לנו צבא חזק ומסור וכולם מתאחדים בהנהגה ובכוחות הביטחון

* הקב"ה איתנו! תמיד תמיד "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" אנחנו נשענים על אבינו שבשמים וזוכרים את ההבטחה שלו אלינו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם"

* לראות נשים מדהימות מכאן שדואגות ומחבקות ומחזקות ומאירות ומזדהות ועוטפות אחת את השנייה

ואת כל היוזמות הנפלאות הללו

* וקבוצות על גבי קבוצות בכל פלטפורמה אפשרית שמחפשים איך לעזור בכל דרך שהיא ועושים זאת באהבה עצומה

* ואחד מראשי המחאה הבולטים שכתב היום לאחד מהכי בולטים מה"קבוצה השנייה" (עבור המחנות שהיו) כמה הוא גאה בו ואיזה איש אלוף הוא שהתגייס ללחימה. וממש שיבח אותו בפה מלא

* אירוחים בחינם, הסעות בחינם, חלוקת ציוד בחינם, ילדים צדיקים שאומרים תהילים עם חיוך של גאווה יהודית בעיניים ולב מלא תקווה

* אין דתיים חילוניים חרדיים אין יש רק עם ישראל המתוק. יהודים. עם הלב הכי ענק וחם שיש.

הלב הזה שמלא בטוב, בנתינה לאחר, בחסד - זו התורה הכי גדולה וקיומה והקירבה הכי גדולה לקב"ה

אני באמת כ"כ מתרגשת מזה, גם בתור מי שנשואה למי שלא קרוי "דתי" אבל מעשי החסד והאהבה לזולת וכל הלב הזה מעידים כאלף עדים על כל העם הזה שלנו ועל כך שאחים אנחנו. 

* חיזק אותי לקרוא עוד על הערבות ההדדית המדהימה, איך בני ברק וחסידים צדיקים מגייסים בכל הכוח ציוד ותרומות לחיילים

איך הצבא והתורה חד הם

כולם יחד

דואגים ומסורים ומעריכים אחד את השני

* שארה"ב שלחה נושאת מטוסים וצי ספינות לעזרתנו ועומדת יחד איתנו

* שדגל ישראל מונף ומואר במדינות רבות בעולם כאות הזדהות איתנו

ממש מרגישים שהמלחמה שלנו היא מלחמת האור בחושך ואיך אנו ממש אור לגויים וסמל לכל זה גם לעולם כולו

* לאחר צאת החג של יהודי חו"ל הם שמעו הכל ומתחילים להזרים כמויות של כסף, תרומות, תפילות ואהבה בכל מקום שהם. עוד אחדות נפלאה ומרגשת

נאספו כבר יותר מ10 מיליון דולר ברגע קטן וזה ממשיך

* אילון מאסק ועוד הרבה משפיעי דעת קהל ומפורסמים בעולם כולו עושים הסברה למען ובעד ישראל

* צה''ל וכוחות הביטחון המדהימים מכים מכה עצומה באויבנו ומסכלים עוד ועוד רע ומוסיפים טוב

* יש כיוון אולי לממשלת אחדות ועוד חיבור ואחדות בין כולנו גם שם
 

כל הדברים נותנים לאוויר להיכנס ואפילו ליצור ממש הרגשה של הכנות וכמו כור היתוך לגאולה וישועה שלמה ב"ה ב"ה 

אנחנו ננצח!

בואו ננסה להחזיר נשימה

למצוא משהו אחד קטן לעשות כל שעה: לעצמי, לילדים, לבעלי, לזולת

גם לנשום עמוק זה מעשה טוב! ומיוחד וחשוב מאין כמוהו!!!

גם לבדוק מה נכון  לי כרגע ומה לא ולהקשיב לעצמי זה מעשה גבורה וחסד מדהים!

מוזמנות להוסיף עוד החזרת נשימה, ניסים, אור וחיזוק שאתן רואות וביחד נתחזק כולנו 🙏

בנוסף, מנסה לכתוב כמה דברים שאולי יכולים לעזור בזמנים קשים באופן כללי:

- דיבור עצמי,

חיזוק עצמי

מאוד יכול לעזור.

- לומר לעצמנו: "הכל בסדר. אני בסדר."

ממש לחזור על זה כמה וכמה פעמים כמו מנטרה, להאריך את המילה במלרע, לדבר את זה בטון רגוע ושלו. אפשר להגיד גם בקול וגם בלב.

- גם נשימות יכולות מאוד לעזור.

או לשאוף אוויר 6 שניות - ואז לשמור את האוויר בפנים 2 שניות - ואז להוציא את האוויר לאט 4 שניות

וככה לחזור על הסטים האלה עוד ועוד עד להקלה.

או "נשימת הקופסא" - לשאוף 4 שניות - להחזיק בפנים 4 שניות - להוציא (לנשוף) 4 שניות - להחזיק 4 שניות.

או תירגול של מיינדפולנס, מדיטציה קשובה לפחות 8 שבועות. לתרגל להחזיר את הקשב לכאן ועכשיו.

- לשתות מים, לאכול אם רעבים, לישון אם עייפים

- לשמוע שיר מחזק

- תפילה אישית או מזמור תהילים

- שיעור תורה מחזק

- לבקש חיבוק ארוך ועוטוף

- לדבר את זה.

לדבר על זה.

עם חברה, עם האיש, עם אחות, עם הקב"ה, עם עצמי, עם איש מקצוע, עם כל מי שיעשה לנו טוב לשתף אותו.

- לצאת החוצה, לראות טבע, אנשים, אוויר, עולם.

- כמובן כמובן האמונה בקב"ה, הידיעה שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, שיש סיבה ומסובב לכל.

- להיות בהרפייה

- הידיעה שעוד מעט זה יעבור ויוקל יותר

כי טבען של ירידות שהן בתנועה, ולאחריהן תגיע גם העלייה ב"ה. זה כמו גל שצריך לעבור כעת.

- לחשוב מה עזר לנו בעבר לצאת ממצב דומה

- להתחזק בטוב שבנו

- להתחזק בטוב שכן יש לנו בחיים

- להודות בפה לקב"ה על הטוב שיש לנו בחיים

- לראות איזה צעד, רק צעד אחד, נוכל לעשות כדי להתקדם אפילו טיפה במקום שבו אנחנו נמצאות אל המקום אליו אנחנו רוצות להגיע.

- לכתוב עם עט ודף את כל הרגשות וכל אשר על ליבנו

- לצייר ציור חופשי

- לדמיין את עצמנו במקום בו אנו רוצות להיות, לנשום לתוך זה, אולי בליווי מוסיקה מתאימה.

- להתפנק במשהו כיפי שיכול לשמח אותנו

- להיות עם הילדים / האיש שלנו / כל מי שאנחנו אוהבים עם דגש על הרגע הזה, על הכאן ועכשיו, וממש לשאוף את הרגעים הללו פנימה

יש עוד אבל כרגע זה מה שעולה לי

עוד חיבוק גדול לך יקרה

והמון כוחות, חיבוקים חמים ותפילה מכל הלב לישועה שלמה ובשורות טובות לכל אחת ואחת ולכל עם ישראל המתוק, במהרה, בשלמות, בגלוי בחסד וברחמים ב"ה 🙏❤🙏

את ממש לא היחידה, כולנו כמוך

את לא לבד עם זה.

פחד זו תגובה טבעית ונכונה במצב הקיצוני המטורף הזה, משהו לא בסדר עם מי שלא מפחד.

הפחד שאת מרגישה הוא מנגנון השרדותי טבעי ששומר עלינו

הוא דוחף אותנו לתגובות נכונות, לעשות פעולות נכונות לגייס כוחות במצב של אי ודאות.

כל אחד צריך לחשוב מה הוא עושה במצב הזה, איך נכון לו להתמודד.

תחשבי מה מרגיע אותך מה עושה לך טוב, תעשי רשימה כזאת אפילו, נשימות מאוד מרגיעות משנות מצב תודעתי, להתרכז בכאן ועכשיו, במטלויות יומיומיות בעשיה, להזיז את הגוף, תפילות, להדליק נרות לצדיקים, לסגור מסכים לא לחפור בכמויות מידע זה רק מעצים את החרדות, חיבוקים מגע אוהב, לא להתבייש לבקש עזרה ממשפחה מחברים,לשחרר לדבר על מה שאת מרגישה, ואפשר גם לפנות לגורמים מקצועיים.

בשורות טובות ישועות ונקמות

כתבה: Sasha Khazanov

סיכום עיקרי הלייב שקיימתי אתמול בגדר עזרה ראשונה

- מתוך קהילה "לאן את רצה? כבר הגעת"

1. מה שאנחנו חווים עכשיו הוא טראומה - אישית קולקטיבית ובינדורית! זה שילוב קטלני.

2. חשוב מאוד לקחת בחשבון, שלרובנו - זאת טראומה ראשונה בסדר גודל כזה, גם למי שכבר מורגל למצב ביטחוני, זה קנה מידה אחר!

3. ככזה - הוא מייצר קרע במערכת הפנימית (זאת המהות של טראומה) וזאת הסיבה שרובנו נשארים עכשיו ללא מילים, בלי יכולת לתפוס, בשיתוק, הלם וחוסר אונים.

טראומה מתנהגת כמו טראומה ואין יכולת כרגע לתווך לעצמנו את המציאות.

4. ולכן! כל ביטוי שלה, בין אם הוא הצפה של חרדה, עשייה קדחתנית והרתמות לעזרה או בין אם הוא הסתגרות משותקת בבית, פחד וחוסר תפקוד - הוא נורמלי בתוך הלא נורמלי הגדול.

5. זה הזמן להיות באקסטרה רגישות ולא ליפול לאשמה, שיפוטיות על הרגשות והמחשבות שיש לנו, לציפיה שנהיה אחרת והשוואות לעומת יתר האנשים! החוויה היא אישית.

6. כל אחד מתמודד בדרכו וכמיטב יכולתו, התגובות לטראומה רובן אוטומטיות, כך שחמלה ורכות נדרשים עכשיו.

7. פרוטוקול התמיכה למצב כזה מקיף של טראומה, הלם, שיתוק או זעם - דומה מאוד לפרוטוקול של עצם שבורה:

לעטוף ולקבע, לדאוג להרבה משאבים ותמיכה, להתאזר בסבלנות, להישמר.

(במקרה שלנו, זאת כבר תאונת שרשרת חזיתית...)

8. המצב ייקח זמן ולכן יש צורך לכלכל את הכוחות, בעיקר אם עלינו להיות בתמיכה לאחר (חיילים, משפחה, ילדים, מטופלים). כלומר לוודא שאנחנו במצב מלא בעצמנו, ככל הניתן, כדי לתת.

9. כדי לעשות זאת, רצוי לוודא שיש משאבים זמינים  ופשוטים - אוכל, מנוחה ככל הניתן, מעגלי שייכות מיטיבים, יציאה לטבע ככל הניתן, עבודת גינון, משחק, תנועה, יצירה, כתיבה.

10. חשוב לייצר פורקן למערכת העצבים של מה שמצטבר בתוכה כרגע - ולכן כל ביטוי של בכי, כעס, פחד ואפשרות לתת מילים למה שאין לו מילים הוא קריטי. ככה נבטיח שהטראומה לא נשארת בפנים והיא נעה החוצה.

11. זה הזמן לקחת עזרה, יש לא מעט עזרה ללא תשלום מאנשי המקצוע ומי שמגיע לאירוע הזה מתוך החיים שלו על רזרבות נא לא לחכות עד שיופיעו הסדקים.

12. אין איזה "צריך" אחד נכון ואין אמת אחת. .

כל אחד יכול לייצר לעצמו נתיב הבראה ויציאה הדרגתית מההלם - חלק דרך עשייה והתגייסות, חלק דרך טיפול, חלק דרך להיות בשטח וחלק דרך לשלוח אנרגיה טובה.

13. הצמדו למה שמיטיב איתכם. לאט לאט.

14. בהקשר הזה, זה לא הזמן להרגיש "אגואיסטים", כי אנחנו מתמקדים ברווחה ובדברים הקטנים! אנחנו משמרים חיים. במצב לא נושם אין לנו מה לתת גם ככה, השמירה העצמית כאן היא הכי אפקטיבית כרגע גם לכל השאר.

15. זאת תהיה דרך ארוכה, הערכו בהתאם מבחינת כוחות הנפש וארגנו את המציאות בהתאם.

16. ותרו על משימות לא דחופות, אם אתם מרגישים מוצפים, תכננו יום ביומו במנות קטנות. מה שסובל דיחוי ייחכה.

17. מצד שני, גם אם לסדר את הבית והניירת או להחליף קיץ-חורף שומר לכם עכשיו על ויסות, לכו על זה. אלה זוטות חשובות, שמחזירות תחושת שליטה כלשהי בתוך ים הכאוס. אל תפחיתו מערכן! זאת טקטיקה חשובה להתחזקות.

18. הזהרו מפאתוס!

הקצוות יופיע עכשיו בכל מקום, כי זה מה שטראומה והישרדות מייצרים - הרבה שחור ולבן ומעט מאוד אפור. אמנם זה זמן לפעולות מיידיות של מצב חירום, אבל גם תזכורת לחזור ככל הניתן לפרספקטיבה מורכבת.

למשל - "הלכה לנו המדינה" לעומת "יש כל כך הרבה אנשים טובים שעוזרים ותומכים ונוכחים עכשיו בערבות הדדית".

19. נסו להחזיק את הגם וגם ולא רק קצה אחד, זאת תרופה טובה להישרדות - הפתח לתנועה וזווית נוספת.

20. היעזרו במוסיקה, אוכל מנחם, חיבוקים, אוזן קשבת - שימור התשתיות הוא קריטי בזמן הזה להמשך התפקוד.

21. זכרו שכל ביטוי רגשי יהיה עכשיו בווליום גבוה, כי הטעינות גבוהה מאוד, אז כל מערכות היחסים מאותגרות מאוד ומועדות להצפה. זה הזמן לסלחנות, גמישות ויחס זהיר וקשוב.

22. רקמת הלב פצועה עכשיו מאוד וייקח לה זמן איחוי. שמרו עליה, לא לכפות על עצמכם נוקשות איפה שלא נדרש. איפה שכן נדרש - עשו נקודתית וחזרו לרכות.

23. שימו לב לצריכת התקשורת והנוכחות שלכם ברשתות - היא גם מיטיבה, מחברת ומפוגגת חרדה, אבל היא גם עלולה מאוד להציף ולעבור את גבול יכולת ההכלה. שימו לב היטב למה שאתם נחשפים, באיזה מינון ומתי. התרחקו ממה שגוזל אנרגיה, היקרה מאוד ממילא.

24. טראומה היא שדה ששואב וככזה נמצא את עצמנו לא מצליחים להתנתק מהזוועה. העוררות במערכת מפעילה מאוד ומכניסה ללופ. זה מעגל אימה סגור.

זה הזמן לחזור לפעולות פשוטות ותומכות שציינתי קודם.

25. שאו תפילה. אין שום קשר לדת. זה חוק בסיס - כוחות החיים תומכים בנו גם כשהשורשים נעקרים והכל נשרף. חזרו לאדמה שלכם ושאו תפילה לרוח. ייקח זמן החלמה ממושך והם יתחברו. קול של בקשות לב צריך להשמע!

26. אפשרו לייאוש להיות, לפחד, לתסכול, לטלטלה. זה סימן שאנחנו אנושיים ושבריריים וזה לא יכול להיות אחרת.

אין זה אומר שאין לנו כוח, אבל מותר גם להשבר.

27. היו ערים לניסים סביבכם והם בכל מקום - אנשים אמיצים, סיפורי הצלה, הקטנות של יומיום שלא מובנות מאליהן, הקימה שלנו בבוקר, ציוץ של ציפור, רוח של סתיו.

28. בחנו את הלבד שלכם - לפעמים הוא הכרחי, כדי להסדיר נשימה ולהתרחק מאינטרקציה ולפעמים הוא הסתגרות שלא מאפשרת תמיכה. היו ערניים ללבד מתמשך ובקשו להישען!

29. זכרו לנשום. בעיקר לנשוף החוצה עד הסוף!

זה מווסת מאוד את מערכת העצבים. בכלל, להתעכב רגע על נשימה ועל אנחת רווחה (פולניות ידעו מה טוב להן) מאפשר להמשיך את היום ואת העומס טוב יותר. זה לוקח פחות מדקה ואין מנת יתר.

30. היו טובים לעצמכם, לטפו לעצמכם את הראש. זה עצב גדול, עמוק ותהומי. החזיקו איזה אופק של יום ביומו. הקיפו את עצמכם באהבה.

לצד הנשק שיורה, מעטפת של טוב מינימלי היא נשק חשוב לא פחות.

שתפו לכל מי שיכול להיעזר בזה ויחד, עקב בצד אגודל, נעשה את הדרך מטראומה להחלמה.

אולי באמת אני מציבה רף גבוה…

אבל למה אני תמיד רוצה שהוא יידע כל שניה כמה קשה לי וכמה אני משקיעה? אלו הילדים שלי…. למה אני תמיד צריכה שהוא יירחם עליי וימחא לי כפיים?

ככה כולן?

מרגישה מניפולטיבית

רוצה להרים לעצמי בלי לצאת מתמסכנת תמיד

הסוד הוא איזון - כשאת משחררת, תשחררי לגמרי, מכל הלב. אבל, תשחררי כשזה סביר לך ומאוזן.

בהצלחה, חג שמח

תמיד הייתה מקפידה לומר לי כמה קשה לה ורק לה הכי קשה ורק היא עושה הכל בבית ותמיד פתאום הייתה מרגישה לא טוב כשהייתי מתוכנן לצאת עם חברים או אירוע או משהו.

האמת, היום כשאני מסתכל על זה בדיעבד, זה נראה לי אפילו קצת חמוד. כי תכלס זה אומר שאת באמת אוהבת אותו ורוצה אותו. זה כמו שהוא חלק פיזי ממך.

אני לא חושב שזה עניין של תלותיות. זה יותר עניין של רגש מוגבר. אני רואה בזה דווקא סימן לזוגיות טובה.

בשביל זה בנזוג קיים, כדי לפרוק לו את הקושי ולשתף. וגם בשביל לשחק פלייסטיישן אבל זה כבר משהו אחר.

*אבל*, צריך לדעת באמת לשחרר. לא רק אותו, גם אותך.

אני חושב שגם את צריכה לצאת להתאווררות של יומיים שלושה בלי הזאטוטים. שהוא ישאר איתם. זה גם יתן יטעין לך מצברים וגם הוא יזכה להרגיש מה שאת מרגישה ביום יום.

ממש שמחה לשמוע את הצד שלך.

אשמח אם תוכל לתאר איך הרגשת עם זה אז ולא במבט לאחור…

מרגיש לי שכל פעם אחרי גל כזה של ׳כמה קשה לי׳ ומלא צומי מצידו, אני פתאום מתרחקת ממנו ובא לי להראות לו שאני מזה מסתדרת בלעדיו. פיקס. הכל עושה לבד. לא קריטי שהוא לא עוזר ולא צריכה ׳חסדים׳. בחיי מסכן, מה אני רוצה ממנו…

כשהייתי הולך אפילו למילואים היא הייתה מגיבה בדיוק כמו שתיארת ואז כשהייתי חוזר היא הייתה כזה "תאמין לי הרבה יותר קל לי כשאתה במילואים. אתה עושה לי הכי הרבה בלאגן (ואני לא! למען הפרוטוקול)".

אולי מה שאגיד עכשיו קצת יבאס אותך (או אולי דווקא יעודד. תלוי באיזה שלב אתם בחיים). היום, כשהילדים כבר יחסית גדולים ועצמאיים המצב הרבה יותר טוב ורגוע. אנחנו די צעירים והורים לגדולים אז יש פחות בהרבה את הנושא הזה אם כי הוא עדיין קיים קצת פה ושם. אז אני בהחלט חושב שכשהילדים שלכם יגדלו לשניכם יהיה הרבה יותר מרווח נשימה גם ביחד וגם לחוד.

בעלי הוא הכי אמפתי בעולם

ולא בא לי להיות מעיקה.

תכלס הכי מגיע לו את הפירגון הזה, אבל אני נשארת אם הבאסה של התנודות הרגשיות האלו (שבדיעבד הן יותר קשות לי מהמאמץ הפיזי בבית עם הילדים)

לפעמים בא לי איזה סטירה שתאפס אותי 😔

גם מרגישה מאד תלויה רגשית בבעלי..אבל הוא כמעט לא יוצא ליותר מלילה

וטכנית ופיזית אני מסתדרת מעולה בלעדיו

המצב שלך מראה דווקא על קשר טוב. זה חמוד מאוד.

לא אומר שאת לא צריכה לעבוד קצת על עצמך, אבל המצב הכללי הוא וזה מצרך נדיר בימינו.

ממש עזרתם לי פה.

הולכת לעשות שיעורי בית.

נראה לי עכשיו הרבה פחות נורא.

אני לא יודע אם כולן כך

אבל בשנתיים אחרונות נסעתי המון, בחודשים הראשונים המצב היה בדיוק כמו שתיארת. זה היה נורא!

זה לא מניפולציה. זאת תנועה רגשית נשית שרוצה להתמלא מבעלה והוא איננו ואז היא מושכת את האור בכוח.

עוד פן נוסף שגליתי לאחר התבוננות והרבה שיחות חפירה. היא פשוט לא היתה שלמה עם הרעיון שמאחורי הנסיעות שלי (לימודים במקרה שלי) לא הבינה למה אני צריך את זה למרות שהיא הסכימה כביכול בחפץ לב. אבל במאני טיים היא נכנסה לוייב הישרדותי כמו שהגבר יוצא לציד במקום רחוק אבל האשה לא מאמינה  (או לא יודעת) שהוא באמת יביא את הציד ואז היא מתרוקנת ומחוסרת אנרגיה. אחרי שהיא חוותה שאני כן חוזר עם הרבה נוכחות ואנרגיות המצב הזה נעלם.

ומה שאת מתארת הגיוני לחלוטין.

עברתי ועוברת דברים דומים.

למה?

כי אני תלויה בו רגשית, זו עובדה. ואין לי כוונה לשנות אותה.

כן. אני. עם כל העוצמה שלי תלויה בבעלי, מתמלאת ממנו, מקבלת חיות מהנוכחות והאהבה שלו.

ומתערערת קשות כשהוא לא נמצא.  

גם את מרגישה שאת חייבת שידע כל הזמן מה את עושה בשבילו וכמה קשה?

לא מבאס אותך שאת כל הזמן במקום הנזקק הזה?

בסוף אני אומרת לעצמי שגם ככה אני עושה הכל פה לבד, בשביל מה כל הטראראם של לשתף אותו ושיגיד לי וואו מסכנה ויעשה לי כבוד?

אני היום לא מסכימה שבעלי יטוס לבד לא מוכנה לשאת את הנזק הנפשי שזה עושה לי, לאחר כמה שנים שכן הסכמתי.

זה או שאני מצטרפת או שהוא לא טס. ואני משלמת את המחיר שגם אני לא טסה לבד אבל זה שווה לי.

הגעתי למצב שלא יכלתי נפשית להכיל את הרעיון הזה ממלא סיבות נפשיות לא פיזיות.

הכל הכבוד שאת מסתדרת לא עושה לי את זה ולא מפצה על הנסיעה לבד

כשהיתי בטיול ובעלי סיפר לי מה עם הילדים זה לא גרם לי לרחם עליו או להכיל אותו אלא להתעצבן עליו עד שאני יוצאת מה אתה עכשיו חופר לי על שאתה לא מוצא את המוצץ וכ. תסתדר

אז מה הקטע הוא כעת עושה רפטינג בנהר מטפס עלהר יושב מול הנוף מענין אותו שהילדים שפכו פתיתים על הריצפה מה הקטע , אם את רוצה להשיג בזה שיבין שקשה לך ולא יסע יותר אז כנראה שזה לא עובד.

מסתבר שאם הוא יושב עם החברים ואת מתבכינת לו אז כולם בטח אומרים בסדר בסדר כל הנשים ככה תגיד לה מסכנה מסכנה וזהו. 

ואם הוא כבר נסע ועוד בחג, אז במקום להתבכין תפנקי את עצמך כמה שיותר. תזמינו אוכל. תקני לך דברים וכ . תתפקנו יותר מהרגיל הרבה יותר מהרגיל

זה לא משהו שקרה עד היום ואני יודעת כמה הוא רצה. הוא עובד קשה, מפרנס, מתאמץ להיות השותף הכי טוב שיש. רציתי לאפשר לו. באמת.

אבל וואלה, זה לא העניין.

אני חושבת שזה רק הציף אצלי משהו שהוא לא ממש נקודתי. כמו שכתבו מעליי, זו יכולה להיות גם התנהלות שבשיגרה.. מנסה להבין איפה למקם את עצמי.

האם כשאת עושה המון בבית, מתמודדת עם הילדים בכל מיני סיטואציות שהוא לא נוכח, את חייבת לרוץ להתמסכן לו? זה ממלא אותך?

אותי זה כנראה ממלא ואז מרוקן.

אפילו יותר מזה, אחרי שאני מקבלת את הרחמים שרציתי אני מתרחקת ממנו וכועסת עליו (=על עצמי. שאני ילדה קטנה ותלותית)..

מה זה עובד קשה מפרנס. גם אני עובדת קשה מפרנסת אותו הדבר בדיוק.

ולא היתי מעלה בדעתי בחיים שבוע וחצי של חג לטוס לי. אחלה מהמם לעשות את זה

אני גם אופי שונה אז אולי אני לא מבינה את זה אני לא תלויה במילוי שלו

ובהקשר לבית, אני עושה כל מה שלא יגרום לי להמתסכן ולבכות אני לא מגיעה למצב כזה , אם אני עושה משהוא ומתמרמרמת עליו אני לא אעשה אותו גם במחיר שאין אוכל ויש בלאגן

נראה לי שלפעמים אני מנסה להיות כזאת.

אבל זה לא הולך

כי אני פשוט לא.

אני מתבאסת כשאני נכנסת למקום מתחשבן (״גם אני עובדת״) ובא לי שהכל יהיה מרצון טוב ואמיתי. בעלי בחיים לא עושה לי חשבונות. קחי מה שאת צריכה וכמה שאת צריכה.

כנראה שאני קצת חלשה מבפנים והרצון הזהלהיות האישה שאת מתארת מאוד מפתה אותי. מרגישה כמו איזה ילד שמשחק אותה גיבור שיסתדר בלי ההורים ולא צריך טובות…

אני גם מנסה לא לעשות כדי לא להתמרמר אבל אז אני שוב מרגישה שזה לא בא לי ממקום בריא. כן רוצה להיות מסורה ושמחה.

בקיצור, צריכה להתבונן עם עצמי.

אני חושבת שמה שאת מתארת ממש טבעי

הבעיה מתחילה בשינוי התפיסה של מה זה אישה חזקה או אישה בכלל.

הטבע של האישה זה להישען על הבעל

הגבר אמור להיות העוגן, הקיר והיציבות

אישה אמורה להיות במצב שהיא יכולה להתפרק או להיות חלשה לפני בעלה והגברים מרגישים גיבורי על לדאוג לנו.

הבעיה התחילה בפמיניזם בעולם המערבי, במקום להישאר במצב של לתת זכויות שוות לאישה זה עבר כל גבול ונשים רוצות להיות גברים, קשות, מחוספסות קשוחות ועצמאיות לחלוטין,

עכשיו אני בעד עצמאות, אבל לדעתי זוגיות בריאה מתקיימת כשכל אחד מבני הזוג מחובר לטבע שה' טבע בו.

במזרח הרחוק נשים הן יותר נשיות מבעולם המערבי, קראתי מחקרים שאפילו גובה הטון הוא גבוה יותר ביחס לנשים מערביות שמשתמשות בטון נמוך וגברי יותר, הלבוש שלהן יותר רך ונשי ועוד...

מה שאת מתארת נראה לי כמו קונפליקט בין הטבע שלך למה ש"מצופה" מאישה מודרנית ומערבית והמסרים מהחברה מסביב.

ממתי גילוי רגשות נהיה חולשה?! רגשות שעולים ויורדים זה מאוד טבעי ובריא לנו, ממתי אישה חזקה זאת מישהי שלא בוכה, וקשוח ובעמדת עבודה גברית?

אני אישה שבוכה עם מצבי רוח ואני אישה חזקה מאוד, מכירה מעט נשים שעשו את הדרך שאני עשיתי

לסיכום, מה שאני באה להגיד שאת נורמלית ובריאה! 

ואני אכן מספרת לו.

האמת שבשנים האחרונות גדלתי קצת ואני מצליחה לשתף ממקום בוגר יותר. לא כדי לבקר "וואו, איזה מסכנה", אלא כדי לקבל הערכה וליצור ביננו תחושת קרבה ואהבה - תראה כמה אני מוכנה להתאמץ בשבילך,שיהיה לך כיף וטוב.

אני מאוד מאמינה בהדדיות. תני טוב, תקבלי טוב.

לגבי המקום הנזקק: אני אוהבת אותו מאוד, ותסלחנה לי הפמנסטיות בקהל.

העולם היום דורש ממנו הנשים להיות סופרוומן,ואין לי בעיה אני אוהבת את זה.

אוהבת לעבוד, לפתח קריירה, להראות מיליון דולר, להיות אמא במשרה מלאה,לתקתק בית, להחזיק חצי עולם על הכתפיים שלי. חולה על זה.

ולכן,אוהבת מאוד את פיסת השפיות שנותרה לי בעולם. בתוך הבית שלי אני אישה. יש מישו מעלי מחבק ומגונן. אני נשענת,  תלויה.

יש מישו שאחראי למלא את המצברים שלי, לאהוב, לעטוף.

ככה אני אוהבת.

מרגיש לי איזון טוב לתוהו שיש היום בחוץ.

וכשהוא נוסע, ואני מרגישה את התלות בצורה חזקה- אני מזכירה לי שזוהי בחירה שלי, וב"ה שיש לי על מי להשען.

זה חצי או כל הפתרון

אני משתגעת מזה...למה אם הוא מתוסכל ממשהו בקטנה זה ישר משפיע עלי??

לפרגן רק כשאני באמת מסוגלת לזה.

זה שמגיע לו, זה דבר אחד.

האם את מסוגלת לספק לו את זה?

שבוע וחצי עם הילדים זה המון זמן. זה קשה ומתיש.

מאוד הגיוני שעם הזמן והקושי תעלה תחושת מירמור.

מאוד הגיוני שאת רוצה לעדכן בכל קושי שעובר עליך כדי שיעריך את ההקרבה שאת עושה למענו.

אני זוכר פעמים שהייתי במילואים שאשתי היתה אומרת לי שהיא אפילו הסתדרה יותר טוב משאני בבית כי היתה צריכה לפעול בשביל/במקום "שניים" ולכן יצא לה יותר יעיל מהרגיל.

אבל היתה גם מספרת על דברים שהיו קשים לה בכל מיני מצבים.

ככה וככה ידעתי והבנתי כמה היא עבדה קשה וכמובן שהערכתי את זה

התחושות שלך מאוד טבעיות והגיוניות. 

הכי לגיטימיים בעולם..
לתת לבעלך ליסוע לשבוע וחצי עם 3 קטנים - זה שיא הפרגון.. נראה לי אני לא היתי מפרגנת לבעלי.. כלומר מעדיפה שיישאר איתי
וברור שאת רוצה שהוא ירחם עליך , שיעריך מה שאת עושה עבורו כדי שיהנה וגם כדי להרגיש קרבה רגשית אליו

וברור שברגשות שלך מעורבים גם קצת כעס איך הוא השאיר אותך לבד קורסת
הכי לגיטימי בעולם!!!!!
אין כמוך את גיבורת על!
לפעמים אני חושבת איך זה שנשים עושות כל כך הרבה בבית ועוד מעמיסות על עצמן בנקיפות מצפון - אם כבר מישהו צריך להיות עם נקיפות מצפון זה הוא (שהשאיר אותך לבד עם תפקוד הבית והילדים ) ולא את.....
את צדיקה אמיתית , אל תתבלבלי כלל וכלל 

הילדים לא מעריכים את ההשקעה שלך בהם, והכי לגיטימי להיות עייפה ולקנא/לכעוס  בו שיצא

זה לא חייב לעלות כסף - אפשר לערוך יפה את השולחן בבית או לצאת לחורשה הקרובה. העיקר להשתיק ולהרחיק פלאפונים ושאר מסיחים ולהיות מרוכזים רק בכם. אפשר 'סתם' לדבר (לא על המצב הכלכלי או הקשיים עם המתבגרים), אפשר לקחת איזה משחק ולשחק.

אגב, סביר שאחרי תקופה של ביסוס הקשר הזוגי והחייאת הרגש - גם הנושא שפתחת לגביו את השרשור הקודם ישתפר.

צריך למצוא דרכים נוספות לתמוך באשתך ולאפשר לך לצאת יותר. בין אם זה אנשים נוספים שיכולים להיות איתה ובין אם זה תמיכה תרופתית (כמובן, בהתייעצות רופא) שתרגיע את החרדות. אם תגיע לקריסה/דיכאון, ונשמע שאינך רחוק משם, אף אחד לא ירוויח מזה, גם לא אשתך.

בהצלחה רבה

בכתובת הטיפולית.

אם יש לאשתך חרדה - אשת המקצוע (שצריכה להיות פסיכולוגית קלינית או עו"ס קלינית, עם דגש על התמחות במורכבויות של הנפש כגון חרדה ודיכאון) היא הכתובת.

כתבת שהיא בטיפול ושיש שיפור.

קודם כל זו נקודת אור משמעותית.

גם שיש כבר טיפול.

וגם שיש כבר שיפור.

בלי לאבחן ובלי להיכנס לשום נעליים של אשת הטיפול, חשוב שתשאל בדיוק את השאלה הזו אותה.

כי חרדה זה לא משחק.

ויש לה כללים משלה.

וצריך לראות גם איך לא "להאכיל" את החרדה

ואיך לצאת ממנגנון ההימנעות

ולא להשתבלל בו עוד ועוד ועוד ולקבע אותו

וגם למטופל עצמו יש חלק משמעותי בזה

אבל גם לסביבה שלו, ובפרט לסביבה הקרובה - קרי אתה ואמא שלה

אתם חייבים ליווי *מקצועי* לכך המתמחה באותן חרדות ושאר הדברים

שינחה אתכם איך נכון לנהוג אל מול ההתמודדות של החרדה

ולא פחות חשוב מכך - איך לא נכון לנהוג.

כי כלל לא בטוח שההצטרפות שלכם לאותה חרדה נכונה. שוב, אינני אשת המקצוע לכך אבל  חשוב מאוד מאוד מאוד לשמוע זאת ממנה ברחל בתך הקטנה.

אתה מתאר מציאות שלא רק החיים של אשתך על "הולד" בעקבות החרדה

אלא גם כל החיים שלך

ועכשיו גם של אמא שלה

ובעצם החרדה מנצחת כאן את כולם

ועלולה חלילה להוריד את כולם יגון שאולה

והדרך הנכונה בטיפול היא לדאוג לכך שאנחנו מנהלים את החרדה

לא היא אותנו

כלומר לא להתעלם ממנה, כלל לא

אבל לקבל עזרה וליווי וכלים איך אנחנו שולטים בה ולא היא בנו. איך אנחנו מנהלים אותה ולא היא אותנו.

לכן איש יקר,

דבר עוד היום עם הגורם הטיפולי,

גם איך נכון להתמודד מול החרדה של אשתך

גם איך לא נכון

וגם לך - חשוב מאוד שתהיה לך כתובת מקצועית טיפולית שתלווה אותך בכל.

כי גם להיות בן זוג למי שמתמודד זו התמודדות בפני עצמה (!)

ואתה מתאר מצב שגם לך יש כבר כאבים בנפש ודברים שעלולים לגרור חלילה לדיכאון וכו'

לכן חשוב שגם אתה תקבל מענה

שגם לך תהיה כתובת (שוב, רק מקצועית המתמחה בכך)

שגם אתה תהיה עטוף ומלווה

צעד צעד

וזו ההתמקדות -

כוון את כל האהבה והתותחים אל העזרה המותאמת לאשתך מבחינה מקצועית כנ"ל

ועבורך גם לליווי מקצועי כנ"ל

(ע"י המטפלת של אשתך,

ע"י מציאת מטפל גם עבורך,

אולי התייעצות עם עזר מציון שמלווים גם משפחות של מתמודדים, וכן הלאה)

חזק ואמץ ואל תתייאש! יש פתרון ב"ה ויש חיים ויש הרבה הרבה אור אחרי החושך

וב"ה אנשים רבים יצאו ויוצאים ממצבים קשים כאלה ואחרים

עם עזרה נכונה ומתאימה

קוה אל ה'

חזק ויאמץ לבך

וקוה אל ה'

שישלח לכם במהרה ישועה שלמה ואור גדול בשלמות, בגלוי ובחסד ב"ה 🙏

לדבר עם המטפלת?

את יכולה לחדד את הנושא

לפחות בתור התחלה

ומשם להתמקד ולשאול בפרוטרוט:

את יכולה לתאר לי את המצב של אשתי כרגע, עם מה בעצם היא מתמודדת?

מה זה אומר בפועל?

כיצד אני, כבן זוג, יכול לעזור?

מה נכון לעשות?

מה לא נכון לעשות?

האם נכון שבגלל החרדה שלה לא להיות לבד ארד לחצי משרה?

לא אלך לתפילות?

אשים את החיים שלי גם על הולד?

וכנ"ל אמא שלה?

האם זה נכון מבחינה מקצועית וטיפולית?

האם זה עוזר לחרדה או חלילה יכול לקבע או להחמיר אותה?

מה עוד את מציעה...?

וכן הלאה...

לכן אכתוב בנפרד ואצרף כאן כתובת של הקישור,

הנה, כאן:

מצרפת את התגובה לשאלה שעלתה בהמשך השרשור כאן - נשואים טריים

זה בדיוק מה שצריך ללבן מול אשת המקצוע

ולא רק את ה"מה לא"

אלא גם "מה כן"?

היא הכתובת לשאלות הללו.

ואתה, אתם, זקוקים לליווי המקצועי הזה מאוד

אחרת זה כמו לירות באפילה ולנסות לקלוע בנקודה ספציפית כאשר אין שום ידע, ראות, הבנה וכו' של המחלה עצמה (החרדה) וגם לא יודעים אילו קורבנות נירה בהם בטעות בדרך

(לצורך הדוגמא בלבד:

אם המנגנון של החרדה דורש עוד ועוד הימנעות ממושא החרדה - למשל לא להישאר לבד במקרה הזה -

ובלי לטפל מהשורש ולהבין מדוע נוצרה לכתחילה החרדה,

מה היה שם שהפחיד כ"כ בלהישאר לבד

ואז לרפא אותו

ע"י נגיעה בכאב

ע"י הוצאת כל המוגלה

ולהגיע לריפוי שלם -

זו דרך אחת

גם, רק בעזרת אשת המקצוע.

אבל אם למשל המנגנון של ההימנעות מהחרדה אומר לתת מודע - אז אף פעם אף פעם אל תהיה לבד כדי שלא יקרה לך האסון הזה והזה

ואז הוא מנצח

ולוקח גם את הסביבה איתו

ומקבע את זה

והחשש גם שזה רק ילך ויחריף

וזה לא *באמת* עוזר!

לא לה ולא לחרדה

אלא מקבע את הפחדים

ואלו לא באמת חיים

אלא אלו צל של חיים בצל החרדה

והמטרה היא להגיע לאיכות חיים

ולנהל את החרדה עצמה

ואת כל זה אשת הטיפול צריכה להכווין).

כמובן שזוהי דוגמא ואת *הכל* אתה צריך לשמוע *רק* מאשת המקצוע המתמחה בכך בעולם האמיתי

הרבה כוחות 🙏

ושמישהוא יחליף אותך

תקופה לא פשוטה ובע"ה תעבור

מגירה חרדות מקרוב וזה לא כיף גדול, צריך טיפול טוב ןעבודה שלה

בדקה בלוטת התריס ,מוגלובין ,פריטין וb12?

מחסור באחד מאלה יכול לחמיר את המצב

בדקה.

אין מי שיחליף אותי אני ואמא שלה עושים חצי חצי ולפעמים היא רוצה אותי אפילו שאמא שלה נמצאת.

והיא לא מוכנה לאף אחד איר אפילו לא אבא שלה 

הפיתרון העיקרי זה מן הסתם למצוא את הדרך לטפל בחרדה, אבל לא יהיו תוצאות מייד ובינתיים תדע שאתה מתמודד עם מציאות מורכבת.

גם אם זה לא טוב - הגיוני לגמרי שלא תמיד אתה מתנהג בצורה אצילית ומתעלה מעל כל הצרכים והרצונות שלך.

חוצמזה, עם יצירתיות אפשר למצוא פתרונות שיקלו - דרכים להתאוורר גם כשאתה בבית או דברים אחרים

הריון ושיבוש הורמונלי בעקבותיו יכול להביא לפעמים למצבים קשים

אבל בכנות נשמע ודי זועק שהכתובת פה זה פסיכיאטר. לא בושה ומציל חיים ונפשות. יש טיפולים תרופתיים שמתאימים להריון.

עם כל הכבוד לטיפול בשיחות, אם אני מבינה נכון שזה מה שאתם עושים, נשמע לי לא הגיוני להמשיך כך וכדאי להתקדם לעבר פתרונות אחרים במקביל.

אף אחד מכם לא אשם בסיטואציה, אבל אתם עלולים לצאת מההריון הזה עם משבר ענק שיפער בור ביניכם.

וכן, החלטתי לחזור לכתוב פה. אל תחפרו ותנצלשו

כי בכל מקרה לא תוכל הרבה זמן להסתיר.

אתה בפירוש לא יכול להמשיל ככה. המעגל הזה הוא הרסני.

באיזשהו מקים אשתך קבעה כלל ושניכם חייבים לציית.

אז זהו, שצריך לבחון את הדברים שוב.

גם אדם שנמצא בדיכאון ושמאיים להתאבד אם אני לא אהיה סביבו יום ולילה- גם אז צריך גבולות של נתינה (אפילו כשזה חיים ומוות!)

כי מצב כזה הוא לא הגיוני. הוא חולה.

אתה נעשה חולה מהתלות המוחלטת הזאת.

ואשתך צריכה לדעת את זה.

והיא צריכה להסכים ללכת לטפל בעצמה כדי להשתחרר.

כי האלטרנטיבה היא שאתה תיכנס לסטרס כזה, שהבית יהיה מקום שבלתי אפשרי לחיות בו. לא אתם ולא הילדים.

והמפתח הןא שאשתך תבין בשכל ואז תעשה גם שינוי ברגש,

לדעת ולהבין שגם אם היא תהיה לבד היא תוכל להתמודד.

וכמובן אם היא תהיה עם מישהו אחר, שזה לא אתה או אמא שלה.

בהתחלה זה יהיה קשה לשחרר את המשוואה ההדןקה הזאת,

ויכול להיחת שבימים הראשונים היא תחווה שוב התקף גזה,

אבל חשוב להאמין בה שהיא יכולה ומסוגלת לתת אמוו בעוד אנשים מלבדכם.

לא מסתיר היא יודעת.

היא פשוט אומרת שהיא מתקדמת וזה נכון המצב שלה באמת משתפר.

פשוט כנראה לא במהירות שיחלתי.

אני מרגיש איפושהו שזה נסיון שנשלח לי מבורא עולם

אבל אולי תציבו יחד צמתים

נגיד שעוד שבועיים היא תשאר שעתיים עם מישהו אחר ועוד שלושה שבועות לבד שעה וכן אלאה

הכי חשוב לא לפחד להרגיש את התסמינים של החרדה הם לא הורגים ולא פוגעים רק קשים מאד!! להכלה..ברגע שהיא לא תפחד להרגיש אותם יהיה קל יותר

( מדברת מהתמודדות שלי ומתחקירים שאני עןשה שנים)

עם מי לדבר בקטע של צמתים.

מתי שהיא מרגישה שהיא יכולה לתת היא תיתן אבל מעבר לזה הכל בקצב שלה.

היא מפחדת להאיץ בשביל לא לחזור אחורה מההתקדמות

לא יוצאת מהבית?

יש פודקסטים ממש טובים של קרן בן יצחק ויהודית כץ תן לה לשמוע..זה נותן לי הרבה כוח

הרב פנגר עוזר ממש ממש

לא מכירה את הרבנית השניה

אבל אם אתה המשענת של הבית, אתה גם צריך כוחות לזה.

אם היא מתקדמת- אז אפשר לשחרר אותך יותר, לא?

אם אתה צובר טינה כלפיה- בסוף זה ישתחרר. וחבל.

הצורך בחופש ובעצמאות הוא בסיסי.

אני הייתי קובעת לעצמי אפילו תור לרופא וזהו. אני לא נמצאת וזהו. אני זמינה לכל צרה שלא תבוא, אבל לא משועבדת.

אבל מנסה להעלות משהו.

פתחת בזה שהחרדה התחילה מזה שהיו כמה פעמים שהיא חוותה דופק מהיר וכמעט התעלפה, ומהסיבה הזו היא חוששת להיות לבד.

כתבת אחר כך שניסיתם למצוא את הסיבה, ונראה שזה פסיכולוגי ואכן זה בטיפול ובשיפור.

השאלה שלי היא, האם באמת יש סכנה בזה שהיא תתעלף כשאתה או אמא שלה לא לידה.

מה היא חושבת לגבי זה, וגם מה אתה חושב לגבי זה?

אני יכולה להגיד שהתעלפתי כמה פעמים לאורך החיים. יש לי לחץ דם נמוך, ובכל מיני סיטואציות זה גרם לי להתעלף. אחרי כמה פעמים כבר למדתי לזהות את התחושה של רגע לפני התעלפות, ואני כבר יודעת להתיישב או לשכב אם אני מרגישה ככה (לרוב זה מונע את ההתעלפות, אבל גם עם אני כן מתעלפת, זה מונע מכה בנפילה).

במשפחה שלי זה רגיל, אמא שלי גם ככה, וגם הרבה מהאחים והאחיות שלי. אז להתעלף זה לא משהו שחוששים ממנו יותר מידי.

אבל במשפחה של בעלי, הוא ממש לא הכיר את זה. ומבחינתו להתעלף היה נחשב כמשהו הרבה יותר מפחיד ומלחיץ.

אני לא יודעת איך היחס אצלכם לעניין הזה. אבל אם החרדה להישאר לבד נובעת מהחשש של מה שיקרה אם היא תתעלף כשהיא לבד, אולי כדאי להתחיל קודם כל בלחשוב על זה שגם היא יודעת לזהות שהדופק המהיר גורם לה להתעלפות, אז יש לה פה מימד של שליטה בסיטואציה. היא יכולה להרגיש ולזהות את התחושה שלפני ההתעלפות, ולבחור איפה לשכב כדי שזה יעבור בסדר, היא יכולה להרים רגליים (זה עוזר להזרים את הדם יותר טוב), וסה"כ אין פה שום סכנה, היא שולטת בסיטואציה.

אני לא מבינה בחרדות, בטח אין לי ידע איך לטפל, וברור שאם היא כבר בטיפול, אז כדאי שהכל יהיה בתיאום עם המטפל. אבל כתבתי מתוך מחשבה שאם הטיפול וגם השיפור שאתם רואים ממוקד בלגרום לכך שהיא לא תתעלף, אבל כל עוד התופעה נמשכת אתם כן רואים צורך לדאוג שהיא לא תהיה לבד, אז אולי אפשר גם לעבוד בכיוון שכתבתי, אם יתאים.

אני גם מרגישה תחילת התעלפות די בקלות ומייד מתיישבת

בהתחלה חשבתי שזה רק פסיכולוגי ופתחתי חרדה סביב זה לא מהסכנה מהפדיחות להתעלף..אם אני לבד אני דווקא סבבה עם זה..לא נעים אבל לא נורא..

לנשים גבוהות ורזות יש נטיה יותר להתעלפויות ( משהו פיזיולוגי בכף הרגל שמוריד לחץ דם בעמידה) אבל אבא שלי ואחים שלי מתעלפים די בקלות אז לא יודעת...

מכירה משהיא בהריון שהעובר לחץ לה על איזה עורק שגרם לעלפון אז יש לחרדה בסיס..

אולי אם היא תבין שלהתעלף לא מסוכן בדרך כלל זה ירגיע קצת..

איזה מלחיץ.

חשבתי שאני מתה, זהו. זכרוני לברכה.

ופדיחות של עלפונות זה הסיפורים האהובים אצלנו במשפחה🙂 (הכי מביך שלי היה שהתעלפתי פעם באמצע תפילת ראש השנה בבית הכנסת, מסביבי היו המון כסאות כתר שעפו לכל הצדדים כך שאף אחד לא פספס את האירוע...).

מיששתי את החומות כדי להגיע כי לא ראיתי כלום!

לקח זמן לראיה לחזור..

ושימי לב שזה עמידה ממושכת

שנה שעברה זה קרה לילדה בת 10 אצלנו בבית כנסת בר"ה בשמונה עשרה

מוכר וידוע וכן מפחיד ולא נעים בכלל...

אני הייתי במקום הזה אחרי הלידה הראשונה שלי. הייתי עם חרדות וחששתי נורא להישאר לבד בבית אפילו לכמה דקות, ברמה שקיבלתי התקפי חרדה אם הייתי לבד עם התינוק. מי שלא נמצא בתוך זה לא יבין את זה. שום הסבר רציונלי לא הרגיע אותי.

אחד הדברים שעזרו לי זה טיפול תרופתי עם ליווי צמוד של פסיכיאטר ששינה לי מינון כשהיה צורך, אחרי כמה שבועות החרדות שלי פחתו מאד

חלק מהתרופות האלו בטוחות לגמרי בהריון ובהנקה, וכל ההריון האחרון שלי לקחתי אותן וברוך ה הכל בסדר עם התינוק

עוד דברים שעזרו לי זה שיחות עם פסיכולוגית שבהן למדתי איך לשלוט בחרדה וכמובן תמיכה של בעלי ושל עוד כמה חברות מהממות

בעלי גם הלך לכמה שיחות שעזרו לו, וגם לך כדאי למצוא מקור תמיכה שתוכל 'להישען' עליו כשתרגיש צורך

מקווה מאד שאשתך תרגיש טוב בקרוב, ושאתה תצליח למצוא את הזמן להיות עם עצמך🙏

היום זה כל כך נפוץ ואנשים כל כך מתביישים..

לדעתי אם נצליח להוריד את אלמנט הבושה זה יגרום לחרדה להפוך להיות משהו ברמת כאב ראש או כאב בטן חולף..הלוואי 🙂

אבל ממש לא ברמה של להכנס לתכנות בהייטק.

אפשר להתחיל משם, אבל זה רק התחלה. הדרך ארוכה ארוכה.

אל תהיי בטוחה שהייטק יותר קל מלהיות מורה

השיקול צריך להיות איפה את נהנית יותר

אני בהייטק 17 שנים

קל זה לא!

לי ספציפית ממש לא מתאים להיות מורה ואני אוהבת מאד את העבודה שלי אבל היא לא קלה בכלל..תבדקי טוב שזה מה שטוב לך 🙂

בטוח שהייטק הרבה יותר קל

בעיקר כלכלית

סטטיסטית המעבר להייטק מהוראה יותר גדול מאשר מעבר מהוראה להייטק.

גם נראלי שללמד אנשים כמוני הרבה יותר קשה מלעבוד בהייטק את אולי ילדה טובה היית

המון המון לחץ ודד ליינים

ואם עובדים בתכנות במשרדי ממשלה אז המשכורות כבר לא כאלה גבוהות

אני פשוט רואה סביבי הרבה אנשים שרואים את ההייטק כבועה וורודה וחייכנית..וואלה לא!

יש תקופות קשות מאד ולחוצות מאד אז לפחות שתהיה בטוחה שזה מתאים לה

כשאוהבים את העבודה זה שווה ב"ה אבל לא בכל מחיר

להיזהר

אפשר לפנות למכון פועה או כתובת דומה אחרת.

אני לא ממליצה לאף אחד לתת כתובת מייל כדי להתכתב.