פורום נשואים טריים (עמוד 329)

בהחלט יכול להצליח - רק תבררי טוב שהסיבה שסיפרו לך היא האמת. אבל בהנחה שזו האמת - אין שום סיבה לפסול.

הסיבה השניה היא ממש לא קריטית. אם מתאים להתחתן, שווה אפילו להחליף מקום לימודים.

אמרה שהוא בן אדם טוב פשוט לא התאים
התחתנו והם מאושרים ב"ה

והיה בבעיה כי הוא כהן והיה חייב להתחתן רק עם אלמנה או רווקה.

ב"ה הוא מצא את אשתו, רווקה.

כיום הם נשואים 10 שנים בשמחה.

אחרי חודש קיפלה את הדברים וברחה!!!!!!!
הבחור התנהג כמו חיית אדם. כשסיפרו לרב שלו הוא עצמו היה בהלם.


מכירה שני בחורים שהתגרשו מהנשים שלהן אחד התגרש כי לאישה היתה בעיה נפשית שלא סיפרו לו. והשני התגרש כי האישה בגדה בו, וכיום היא מכה על חטא איך הפסידה בעל ואבא מדהים.
לא שייך אם הוא רווק או נשוי. כי האצבע קלה על ההדק ומתגרשים לפעמים על מיני שטויות.
כל מקרה לגופו לבדוק טוב טוב ואם יש אחיזה לסיפורים ולהמלצות.

לגרושים יש לפעמים יותר ניסיון בחיים

לבדוק
לבדוק
גם כמה זמן היו נשואים ומתי התחיל תהליך גירושין וכמה זמן לאחר מכן התגרשו בפועל
הנחה מצד אחד צריכה לא לפסול שום דבר (כבדהו) אבל מצד שני והרבה יותר משהו קרה כאן בין אם טעות בשיקול דעת בבחירה או בלאגן לאחר הנישואין (חשדהו).
חשוב מאוד לדבר עם הגרושה באופן שלהציע אותו למישהו אחר ולא לך בלי זה ייה מטופש להיכנס לקשר ( ברור שהיא יכולה לומר דברי שקר אך גם ניכרים דברי אמת)
לאחר הכל יש להתייעץ
אח,כ שוב להתייעץ
ואם לא קשה אז כדאי להתייעץ שוב
בהצלחה

אמנם פחות משנה אבל ברוך ה' זה מרגיש לנו טוב...
ההבדל ביני לבין בעלי הוא ממש רציני- אם באופי שאנחנו הפוכים ואם תפיסת עולם ואם בהשקפה דתית שיש בינינו פערים רציניים.
מה שכן- ידענו ששתינו רוצים לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה.
המשיכה בינינו היתה ממש חזקה והרגשנו שהשיח בינינו טוב ובריא, דיברנו על ההבדלים בינינו ואיך מתמודדים עם שינויים וחילוקי דעות.
כרגע ברוך ה' הקשר רק מעמיק ומתרחב וברוך ה' יש הרבה אהבה והערכה אחד לשני.
מה שכן חשוב מאוד זה גמישות ולחשוב כל הזמן איך אני יכולה לגרום לבעלי/יכול לגרום לאשתי להרגיש טוב ולהנות.
אם את רוצה יותר ספציפי, תשאלי עוד.

הוא משמעותי או לא. לפעמים יש סתם כל מיני קביעות בראש לפני שנפגשים שעם תכונה מסויימת בחיים לא אסתדר או בלעדיה אין סיכוי שאסתדר. ואז מגלים שזה לא כלכך שחור או לבן ואפשר להסתדר כשאוהבים. או אפילו לגלות שזה דווקא תכונה מקסימה...
לפעמים זה דבר עמוק יותר וצריך לחשוב בבהירות ואולי להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך אם זה דבר שתצליחי לחיות איתו בשלום או שעדיף להפרד ולא לסבך את החיים.
לדעתי בעניין הגמישות והרצון לבא לקראת זה תלוי כמה אדם מוותר בשביל זה על הרצונות של עצמו. כי אם עניין מהותי או ממש מציק שהוא מוכן לוותר עכשיו מתוך איזה התלהבות של תחילת קשר, בסופו של דבר זה יאכל אותו מבפנים וירעיל את הקשר בהמשך. יש גבול עד איפה אדם מוכן לוותר על עצמו מול בן הזוג. אם זה עניין פחות עמוק ייתכן מאוד שיצליח.
לעניין תחומי העניין לדעתי, מספיק שלבני זוג יהיו שאיפות ואידיאלים משותפים. תחומי עניין משותפים יכולים להיות המשפחה ,האמונה וכדו'.
לבעלי ולי יש 'תחומי עניין' שונים: אני אוהבת אומנות והתפלספות והוא אדם מעשי וענייני. אני אוהבת לקרוא ספרי קריאה והוא קורא רק ספרי לימוד. הוא אוהב לטייל עם תיק על הגב ושינה בשטח, אני מעדיפה טיול קצר ושינה בבית. אני לא זוכרת כמה דיברנו על הדברים האלה לפני החתונה. בכל מקרה התחתנו והכל בסדר ב"ה. כבר הרבה שנים.
סגנון אישי אם אני מבינה נכון מה הכוונה לפעמים יוצר חיכוכים שכדאי לדבר עליהם מראש ולראות אם מסתדרים. לא תמיד זה מהותי ממש.

גם אם אנחנו שונים.
ולא רק מה אני לא מקבלת מהקשר.
תמשיכו כך

1. התחתנתי בדיוק עם מה שדמיינתי וחלמתי, (כמובן שהחלומות האלו באו אחרי הרבה תובנות מקשרים קודמים - מה אני צריכה, עם אילו דברים אני יכולה להתמודד ועם איזה לא)
כולל עניין טכני ספציפי שפעם לא חשבתי שיהיו לי כוחות להתמודד איתו ובפועל הבנתי שיש לי, מה שהתברר כנכון ב"ה.
בשלב הפגישות הרגשנו שאין בינינו הבדלים משמעותיים מאוד, והיה חיבור מצויין, והתחתנו לגמרי מתוך ידיעה שאחרי החתונה אנחנו הולכים לפגוש לאט לאט הרבה הבדלים משמעותיים שאולי יבהילו אותנו. באנו פשוט מוכנים.
וזה אכן קרה, לאט לאט נפתחים יותר ומגלים דברים חדשים אחד על השני, מוצאים הבדלים ענקיים בכל תחומי החיים. ודווקא בגלל שבאנו מוכנים לזה, לא נבהלים כל פעם כשיש נקודה כזאת, אחרי התסכול מוצאים את עצמנו אומרים "איזה יופי, עוד הבדל בינינו לאוסף"


מה שאני באה להגיד זה שיש זוגות שמגלים הבדלים גדולים לפני החתונה, ויש שאחרי. אבל תמיד תמיד יש הבדלים כלשהם... צריך רק לראות אם אפשר להתמודד איתם.

3. בעיניי זאת פשוט החלטה זוגית שמקבלים, האמון שנוצר לאט לאט מושך אחריו גם את הרצון להיטיב...
בהצלחה!

אבל אם יש הבדלים בולטים כדאי לנסות לחשוב אם כשהמשיכה תרד מתישהו ההבדלים לא יציקו?!

ברוכין קצת יותר תורני

אבל הבנתי שיקר שם. הכל בתים פרטיים

ובאופן כללי יותר זול מאשר נוף איילון
שני המקומות בתנופה גדולה של פיתוח ויהיו יישובים יפים
מה אתם מחפשים?

רק תשאירי מקום גם לדיעות אחרות.

במקרה של פגיעה - אין ברירה.
(לא נראה לי ששייך להגדיר קו ברור)

שהיו קלות על ההדק.
רוצה להבין

למשל אבא מכה וכד'.

דברים מזדמנים, כלומר מדי פעם פגיעה או הערה במקום זו לא סיבה לנתק.. זו שאלה ממש כללית.. כמו לשאול על גירושין לא עלינו.. הכל תלוי במינון, בהשלכות..

בס"ד

אם המשפחה פוגעת בזוג ופוגמת בקשר הזוגי ושום דבר אחר לא הועיל אז זה כן פתרון לגיטימי בעיניי. הוא מוצא אחרון אבל קיים. כמובן שרק לאחר התייעצויות וניסיונות.

ואפילו במקרים קיצוניים, שהצד האחר נניח פוגע וכד' - אין צורך להגיע ל"ניתוק קשרים"..

 

צריך במקרה כזה, מספיק ביטחון עצמי כדי להוריד מינון, לא לענות כשלא מעוניינים, להיפגש באופן שמתאים בלבד.

 

לפעמים, דווקא בגלל הרגשת ה"מחוייבות", מגיעים לההיפך.

 

 

אבל באופן רגיל, שאינו קיצוני - מה שייך... משפחה זו מציאות, דבר חשוב וטוב. לבחור התנהלות ומינונים לפי המצב .

מאשר להמתין יותר מדי ולהגיע למצבים

בהם ההתנתקות בלתי נמנעת

 

 

לא חייבים להיות בקשר יומי שבועי או אפילו חודשי

עם גורמים משפחתיים שלא מודעים לחוסר האנושיות

בהתנהגות שלהם

בעיקרון אמורים לקחת משהו כמו שבועיים שלושה... ואחרי זה בדכ מגיע כבר מחזור ואז כבר אין טעם להמשיך לקחת.... אפשר להסתכל על זה בתור מחזור או בתור תופעת לוואי זה לא משנה....

כן, זו תופעת לוואי... לפעמים לוקח זמן לגוף להתרגל.... ויש דימומים.... את יכולה להתייעץ בעניין הזה עם מכון פוע"ה (אם יש בעיה בטהרה).

ביום שמפסיקים מקבלים.. אולי זה התחלנ של מחזור?

זה כדורים הורמונלים

המשך יבא..

בעיקר בגלל שהיא פוגעת בשני הדברים הכי מהותיים בקשר: הדימוי שלי ביחס לבן הזוג (איך אני תפסת בעיניו) וכן ההרגשה שאני יכולה להיות משוחררת לידו.
הביקורת בעצם גורמת לבן הזוג להרגיש פגום ולהרגיש מתוח.
בעלך צריך ללכת לטיפול כדי לדעת איך לקבל את עצמו ואותך. איך לחזק את הבטחון העצמי שלו- להבין שהבחירות שלו הן הכי טובות בשבילו וממילא לא להשוות אותך לאמא שלו.

השאלה היא כמה זמן תוכלי "למשוך" עד שהוא יאמן את עצמו להשתמש במשפטים חלופיים למשפטים הביקורת. לפעמים זה שורשי ויכול לקחת הרבה זמן..

ראשית זה תלוי בביקורת שלו, לדוגמא- אין לך סוללה לפלאפון. האם זה קורא גם לו, במידה וכן באותה תדירות אז הביקורת היא בכלל לא בסדר כי אתה בדיוק כמוני אז על מה אתה מבקר אותי?! ואת זה כדאי אמר לא בזמן הביקרות אלא בנחת.

אך במידה ולו זה כמעט ולא קורה אז הביקורת הזו לא מגיעה מחוסר אהבה או משהו כזה, אלא ממקום שהדבר הזה לא נתפס איך יתכן להיות בלי סוללה או כל דבר אחר, איך לא מתכננים את היום עם סוללה?!.
ואת מן הסתם תשיבי- "זו אני, אני לא מתכננת ולא חושבת". שזו תשובה מעצבנת מאוד.

אין מה לעשות זה שתי ניגודים שצריך לדעת לחיות איתם וזה לא קל (מנסיון) אבל עם הזמן לומדים.

 

הדרך לעבוד על הנושא לדעתי זה ראשית לדבר עליו, לא כאשר הוא מבקר אותך אלא סתם ככה בזמן איכות משותף לאמר- "אתה יודע שהביקורות שלך עושות לי ממש רע?! אני מרגישה שאני אף פעם לא מספיק טובה"

ואז הוא יבין אבל הביקורות לא יפסיקו כי זה תהליך ולוקח זמן. הכי חשוב לא לענות לו שהוא מבקר אלא לאמר לו "צודק, פעם הבאה אשים לב יותר", ואז בעוד זמן איכות משותף להזכיר לו שזה מפריע לך, ולאמר לו שאת מאוד משתדלת לא לשכוח ולעשות מה שהוא רוצה אבל זה האופי שלך אתם שונים, הכי קשה בעולם לשנות אופי.

זו הדרך בעייני.

זו הדרך שאני ואשתי עובדים על הנושא.

והכי חשוב להבין זו מידה של אדם ואין דבר קשה יותר מלשנות מידה, אז בסבלנות, עם רצון לעשות טוב אני בטוח שאפשר להתגבר על ולהגיע מחוזקים יותר לאתגר הבא.

הראשונות?

 

כלומר: אולי סוג של התגוננות או "תשלום", או משהו שהוא חושב שימנע ממך לחזור ולבקר אותו בתמידות?

זה ממש חוסר תכנון! הרי בכל מקרה תטעיני אותו עוד כמה זמן אז למה לחכות??? בכלל למה לדחות דברים...אוייש כמה משגע הדחיינות...
יכול להיות שזה מה שעובר לו בראש.

טוב, אז ממש מפריע!
דברתם על זה? אמרת לו שאת לא מעוניינת בביקורת במיוחד על דברים טפשיים?

השאלה אם זה ספציפית אליכם ( גם הקיצוניות הזאת וגם זאת) או שזה פשוט אופי החיים שלהם מאז ומתמיד וכלפי כל הילדים

ואנחנו פשוט באמצע..

אני חושבת שעם כל הקושי, אין מה לעשות (אלא אם כן את רוצה לעשות שיחת נפש ותיאום ציפיות עם הורייך)

אי אפשר לחנך אותם, צריך לקבל את המציאות כפי שהיא

ובתוכה להתנהל רק רק איך שמתאים לך ולבעלך.

 

בעלי פעם אמר לי משפט יפה- אם אתה לא יכול לשנות את המציאות- תשנה את עצמך. תתאים את עצמך.

רק שאני מתכחשת לזה שההורים שלי כאלה..מעצבן אותי שאמא של בעלי מעורבת בחיי יותר מאמא שלי אז אני הודפת אותה ממני ומערבת את אמא שלי בכוח.
עכשיו אני שומעת אותך ומבינה שאני רק מפסידה מזה כי אין מה לעשות זה האופי של ההורים ולפחות אהנה ממי שכן דואג ומתעניין

לא תמישד חובה לענות לטלפונים אם אין סבלנות..

לא חייבים כל דבר לספר ולשתף..

העיקר לכבד ולתת הרגשה טובה..ולהיות עם מידות טובות

צריך להשלים עם המצב..
אני מנסה להתמקד ביתרונות של זה בעיקר שלמרות שהמשפחה שלי פחות מתקשרים הם עוזרים המון כשאנחנו צריכים אותם בדברים מסויימים שהמשפחה של בעלי לא יכולים לעזור אז זה ממש נותן לי ביטחון להתגאות בהם למרות התקשורת הרחוקה ביום יום

אבל בת שלא בקשר עם האמא כמה שבועות זה לא ניראה לי תקין.
או שזה עוד מהילדות.
את צריכה להתקשר אליה ולהתענין בה. המשפחה לא חסרה לך?
אני מעדיפה את הצד שדואג ומתענין בנו מאשר משפחה שאנחנו לא חסרים להם בכלל.

והם אין להם זמן לדבר.
זה פוגע !
יפה שאת עוד יוזמת

במיוחד זה מודגש בגלל שהמשפחה של בעלי מעורבת בהכל.

אולי תעשי שיחה עם אמא שלך. בלי לפגוע ?
את האמת לנו לא עזר לדבר עם לחמותי.

אלו ההורים - תכבדו ותאהבו.

 

אצל ההורים שלו - תסתכלי בעין טובה על האיכפתיות (אם ממש מכביד, לא חייבים לענות בכל פעם. אפשר יותר מאוחר להתקשר ולומר שהיית עסוקה מקודם ולא יכולת לענות).

 

אצל ההורים שלך - תגידי, נו.. השגחה מה'. אם גם הם היו מתקשרים בכזו תדירות, לא היה לי זמן לדברים אחרים.

מצב כלכלי לא יציב מטבע הדברים תמיד מביא איתו מתחים. זה לא בהכרח אומר שאין אהבה.

לא דומה זוג צעיר בני 22 ששניהם סטודנטים ילדים לבין זוג בני 30+ שיש להם בעיות כלכליות.

כשאתה נשוי ילד יותר קל לך להתמודד עם המחסור. כשאתה כבר בוגר יותר ואמור להיות מסודר אז זה מביא יותר מתחים.

ואז מי שלא באמת מרגיש אושר פנימי צריך לחיות את החיים מאד נכון, אין לו שוליים לשחק איתם כפי שיש למי שהאפשרות של הכסף מאפשרת לו לגוון בצורה מלאכותית את חייו...

זה נכון בעיקר כשהציפיה של הזוג היא לחיות בכבוד אבל המציאות טופחת על הפנים ודורשת התמודדות עם מחסור.
כשיש מחסור זה אומר שמי שאחראי על הפרנסה בבית מתרשל בתפקידו וזה גורם למתחים.
זה לא חייב לקרות אם מתאימים את הציפיות למציאות והיכולת ומוכנים להתפשר על רמת החיים בשביל לשמור על הזוגיות.

אנחנו למשל הסכמנו בינינו ששלום בית דוחה דברים מסוימים שיכולים לפרק משפחות אחרות. ב"ה הסתדרנו ולא נתנו לאנשים לבלבל אותנו ולסכסך בגלל הסטנדרטים שלהם.

ואם לענות על השאלה, לדעתי הכל תלוי ביחס שלנו לדברים

קודם כל התנהלות כספית נכונה- ואז גם אם אין הרבה לפחות אין דאגות מיותרות ולחץ שכמובן משפיעים ביחס שבין בני הזוג (שלרוב זה מה שקורה בין בני זוג שמתמודדים עם לחץ כספי, הם לא רגועים ומתחילים עם האשמות הדדיות או באים בטענות ודרישות)

כשאהבה תלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה

לחיות בלי כסף זה קשה מאוד והניסיון של עניות דורש התמודדויות נפשיות ופיזיות כאחד אבל אין שום קשר לאהבה. המתחים יכולים להשפיע על הרוגע הנפשי אבל לא אמורים להשפיע על הרגשות לבן הזוג.
אלא אם כן האהבה לא עומדת בפני עצמה.

ובלקיחת האחריות המשותפת,

משברים יכולים מאוד לקרב ויכולים לרחק.

אם רק אחד מבני הזוג מרגיש אחראי, ולא מקבל תמיכה (לכל הפחות) אז זה בעייה ומרחק מאוד.

ולהיפך, זה יכול ליצור קירבה ושיח משותף על "דרכנו החדשה לאן" יחד

אם יש ערכים משותפים, אהבה ושיתוף פעולה כמו שצריך - מתמודדים עם הנסיונות ביחד.

לא פעם, כאשר יש ממילא קשיים ודברים לא פתורים - כשהטכני בסדר מתמודדים עם זה, אבל קשיים טכניים - כסף, מחלות, שינויים כפויים אחרים, כבר לא מאפשרים להתמודד.

בעיות כלכליות הן אתגר לכל זוג ומה שלדעתי עושה את ההבדל זה אם הזוג בוחר לעמוד אחד לצד השני בהתמודדות או אחד נגד השני..
האשמות, כעסים ומתיחות בהחלט יגרמו לאהבה לעוף מהחלון..

מניסיון שלי:

בגיל צעיר ניסינו לחסוך בדברים מסוימים כדי שבדברים אחרים לא נצטרך להתפשר (למשל אין מצב שלא יהיה משהו רפואי בגלל כסף)

 

כשחסר כסף (ולפעמים גם יותר מידי כסף) - ישנם הרבה לחצים:

1. על מה לוותר ועל מה לא.

2. התנהלות כספית.

3. התנהלות קריירה.

 

זה נכון שהתמדדות יכולה לחזק את הזוגיות אבל היא עלולה גם להחליש. 

אין עודף או חסר כסף למוצרי יסוד?

גם כשהתחתנו והיינו סטודנטים בתחילת דרכנו בלי הכנסות ידענו להנות ולאהוב מאוד בלי להוציא.. אבל זה לא שהיינו נזקקים.
אני חושבת שהכוונה של המשפט הזה הוא לאורך זמן כשאדם במצב סטרס כי .... (אין כסף/יכול להיות גם בעבןדה לחץ/,מצב בריאותי מורכב) אז האהבה באמת עלולה לברטח מהחלון בקלות אם לא מתמודדים עם זה נכון.

זה לא אוטומטי.
אבל מצב כלכלי קשה לאורך זמן יכול ליצור מתח מתמיד וקשיים זוגיים.
בא נגיד ככה שהרבה יותר קל כשיש מאיפה לקנות מתנות קטנות, ויש איך לצאת ליום בצימר מדי פעם, ו להשקיע בדברים נחמדים כאלה.
כשאין ואין ואין אז אין. וזה בהחלט עלול להשפיע.

עדיף להיות נשואים עניים מרווקים עשירים..
אהבה לא צריכה להיות תלויה בשום דבר
ולפעמים זה נטו גזירת שמים-

רם היו אומרים לי "תבחר, או נשוי עני או רווק עשיר" הייתי בהחלט בוחר באופציה השניה.

היא יכולה לחיות עם עני העיקר לא להשאר לבד.
לא אני אומרת זה כתוב בגמרא.
ולהפסיד ילדים משפחה אהבה?
מכירה מישהו עשיר בבית אבות עם אלצימהר שאין לו אפילו ילדים שיבוא לבקר אותו.

חוץ מאהבת אמת נשים אוהבות גם ביטחון, בין השאר ביטחון כלכלי. סביר להניח שאם יתנו לה לבחור בין עני לעשיר, היא תבחר בעשיר.

אי אפשר להגיד שזה לא משפיע על הזוגיות.
כי במצב כזה יש לחץ מתח דאגות ומצב רוח לא משהו.

אבל במצב כלכלי דחוק שרק אי אפשר לצאת למלון או צימר ולא למסעדות או לקנות כל מיני דברים.
זה לא צריך להשפיע אם לזוג יש קשר טוב. ואם האישה יודעת להסתפק במה שיש ולא להלחיץ את הבעל

לא משנה ממה הלחץ נובע
ולחץ כספי הוא לחץ חזק מאוד

מצב כלכלי קשה נותן תחושה של איום קיומי
ודוחק אנשים לפינות ומתחים.

כמו כל אתגר- אפשק לעבור את זה כל אחד לעצמו ואז יוצא שהמתחים מופנים אחד אל השני
גם אם לא באמת אחד הצדדים אשם,
ואפשר לעבור את זה יחד ולצאת מחוזקים.


בוודאי שעדיף אהבה ועוני מבדידות עם עושר.
העושר רק מעצים את הבדידות בעיני.

יכול להשפיע לאוירה לא טובה - ויכול ממש ההיפך, לחזק את השותפות בהתמודדות.

 

תלוי הרבה באנשים, במידותיהם - ובאהבת האמת שיש ביניהם, שאינה תלויה בדבר.

 

 

אז המשפט אינו נכון - כי אין "כלל" כזה.

הם מגבירות את הדימום (מאריכות את זמן האיסור ביומיים בממוצע) וגם מחמירות את כל התופעות - כאבים, דיכאון, מצבי רוח וכד'.

הגלולות גורמות לרירית הרחם להיות דקה יותר ולכן הדימום במהלך הוסת, שהוא למעשה נשירת רירית הרחם, נוטה להיות חלש יותר מהרגיל.
עובדה זאת מסייעת במניעת אנמיה ביחוד בנשים שסובלות מדימום ווסתי מוגבר.

האפשרות לחבר 2-3 חפיסות מאפשרת להיות מותרים במשך שבועות רצופים.

מנגד, התקן לא הורמונלי אכן עשוי להגביר את הדימום.

גם מנסיון של אשתי וגם מכמה רבנים שעונים לנשים רבות - גם התקנים וגם גלולות מאריכים את ימי האיסור.

יש כאלו שזה מצוין להן ממש.
וחבל לתת עצות גורפות כשאין נתונים..
(@rivka501 רוצה להרחיב?)

בכל מקרה, כנראה שאם היא מונעת עדיף לה עוד כמה ימים של סבל מאשר הריון בזמן לא מתאים (ולא נכנסת לשיקולים שלהם) ככה שהעצה שלך לא רלוונטית.


ולפותחת אגיד, זה אכן יכול להיראות כמו סוף העולם.. אבל מנסיון של (קצת) יותר- בסוף מתרגלים, כמו לכל דבר..
זה עדיין קשה, אבל פחות.

הגלולות הסטנדרטיות שמשתמשים בהם היום (משולבות אסטרוגן + פרוגסטרון) מפחיתות בעיקרון את עוצמת וכמות הדימום (כמובן שיש נשים שזה משפיע עליהם אחרת. מינון נמוך של רכיב פעיל בגלולות עלול לגרום לדימומים ולכן כל אישה צריכה להתאים את סוג הגלולות עם רופא נשים).
התקן לא הורמונלי מגביר את עוצמת הדימום וגם לעיתים את כאבי הוסת.
התקן הורמונלי בעיקרון מפחית את כמות הדימום.

אז בעיניי להמשיך עם הגלולות ולחבר חפיסות.

(עד כאן דבריי כבוגרת לימודי רפואה)

ולך פותחת יקרה, מה שאת מספרת הוא נפוץ מאוד בקרב כלות. הקושי להתמודד עם המרחק, הרגשת הדחייה. נפוץ מאוד מאוד והגיוני.
את לא מצורעת ולא דחויה. הבחירה להתרחק בימים האלה באה ממקום גבוה של רצון לקיים את דבר ה'. אחרי הקושי הזה תגיע עלייה גדולה וחיבור מפצה.
תחפשי מה עוזר לך לצאת מההרגשה הרעה הזו, אולי לקנות איזה דובי קטן לחבק בימים האסורים? אולי לעשות יותר דברים בזוג שלא דורשים מגע ולפתח את הקשר? נניח הליכות ... לצאת ביחד.. מה שעושה לכם טוב.

ובסוף, מתרגלים להכל...

בהצלחה!

קרן הפוך נתנה לך הסבר די טוב. מחזקת

אצלי גלולות עשו בדיוק ההפך מכל התיאורים כאן. וככה גם לחברות שלי. קיצרו דימום, הפחיתו כאבים, והפחיתו את השינויים במצב רוח

הבכיה , הלחץ, הרגשנות נובעים מההורמונים- ולהתגבר על זה. מאוד קל להיסחף עם הרגשנות, פשוט להבין שזה משפיע עליך ולהתגבר על זה (זה אפשרי)

מעבר לזה- שבועיים, מה הלחץ? הזמן עובר מהר. במיוחד שאת גם אומרת שלא קורה הרבה אצלך

הגוף שלנו עובד במחזוריות, הכל טוב ושום דבר לא נגדך

גם יש מוות בעולם וזה גורם לטומאה אבל אין פה שום דבר רע, זה חלק מהחיים וזאת הבריאה של הקב"ה

גם לפני החתונה היה לך מצבי רוח ורגשנות בזמן כזה?
יכול להיות שגם הגלולות משפיעות.
לבדיקות וכל זה מתרגלים. עכשיו זה חדש ועול בשבילך.
למה מצורעת?
זה לטובת האישה. במצב כזה לא היית רוצה שבעל יתקרב אליך.
הריחוק עושה רק טוב. בהתחלה זה קשה מאוד.אחר כך עם הילדים והעיפות... הזמן עובר יותר מהר.
וזה שומר על הזוגיות משחיקה.
בקשר לבדיקות תעשי תזכורת בפלאפון שככה לא תצטרכי לחשוב על זה כל היום.
לפי הקושי ככה השכר. את בכל זאת משתדלת לשמור את הטהרה כמו שצריך. תזכי לילדים טהורים ושלום בית אמיתי.

בימים של הווסת, ברור שאין משיכה ותשוקה.

אבל מה עם ה-7 נקיים ??
איך אפשר לומר שהריחוק בריא בימים אלו?
אלו הם הימים בהם התשוקה והמשיכה עולה ועולה, באופן טבעי בגלל השינויים ההורמונליים לקראת הביוץ ☹️

וכתוב למנ נידה לשיבעה
כדי שתיהיה חביבה על בעלה כביום חופתה.
אם את מאמינה לחז"ל אז זאת התשובה

זה לא רק לך ההורמונים זה גם לבעל שאין לו שום שינוי שישתוקק יותר לאישתו

השאר זאת החמרת בנות ישראל, שכן אני מתעצבנת על זה כל פעם מחדש

ומנסה להבין מה עבר להן בראש באותה תקופה שהחמירו 7 נקיים. אולי גם בגלל החורבן היה פחות עיניין של מגע

אבל מה לעשות, כרגע זה המצב

אבל זה לא חלק מהמצווה המקורית, אלא החמרה מסוף בית שני כדי לא לעבור על איסורי תורה

כך שכאשר את אומרת שורש המצווה, מה שבפועל נקבע להלכה מתקופת הגמרא (למיטב ידיעתי) ועד היום הוא בעקבות אותה החמרה

 

או בדורו של רבי יהודה הנשיא או בדורו של ר' זירא.
זוהי מח' ראשונים בהסבר 'תקנת רבי לעם שבשדות'

אחרי איסור זיבה יש צורך בשבעה נקיים, ואחרי נידה רק 7.
העניין הוא שההבדל ההלכתי בין זיבה לנידה הוא לא ההבדל הביולוגי, אלא הוא מוגדר אחרת (בכללי- כל דם שאיננו בימים המוגדרים לימי הנידה, הוא דם זיבה, ולכן יש צורך בספירה ומעקב (רמבם הלכות איסורי ביאה), שטעות בהם היא טעות בדין דאורייתא חמור).

ודיוק נוסף ופחות קריטי- החומרא של להשוות נידה לזיבה היא של חכמים. חומרת ר' זירא (שהחמירו נשות ישראל) זה שגם על טיפת דם כחרדל, כלומר דימום קצר (שלכאורה נכנסת או לימי הנידה ואז צריך שבעה, או לימי הזיבה ואז רק יום כנגד יום) יש לשמור שבעה נקיים.

מנהג מחמיר שהונהג בתקופת האמוראים.

ור' זירא רק החמיר כמוהו גם הכתם.

גם אני חשבתי ככה והתעצבנתי על זה מאוד
אבל אז למדתי בדיוק את העניין
פעם היו סופרים 11 יום זיבה 11 יום נידה
ככה כל הזמן, מרגע שמקבלים ווסת סופרים את זה. ואם היה דם בזמן זיבה היו שומרים 7 נקיים, אם היה דם בזמן נידה לא היה צריך.
11 יום לפי דעת הרמבם, לפי דעת רשי זה 18

לא באמת היו מצליחים לשמור על הספירה כמו שצריך

אבל ע'פ רוב,(בדימום תקין ווסת סדיר) הביוץ יוצא סמוך (ולפני) הביוץ.

ובסברא - אם שבעה ימים זה לחבבה על בעלה - ריחוק גדול יותר זה עוד יותר מחבבה על בעלה.

אם ככה- אז בואו נעשה 3 שבועות שאסורים ושבוע שמותרים... לא?
שמעתי מהרבה נשים חכמות שציטטו רבנים גדולים "החמרה בדיני נידה פירושה החמרה בדיני משפחה", כלומר הרעת המצב המשפחתי-זוגי. אחד הדברים הגדולים שרבנים עסוקים בהם זה בלהתיר אישה לבעלה.
חז"ל דייקו מאוד בככמות הימים שיגרמו לגעגוע ולא יפגעו.
בהרבה דברים ככל שנחמיר-מה טוב. בדיני נידה צריך להקפיד כמה שיותר, אבל לא להחמיר סתם, לא לאסור את עצמנו על דעת עצמנו אלא לשאול שאלת רב על כל דבר.
לפותחת- אין ספק שזה זמן לא פשוט בכלל, אבל הקושי הגדול קטן במהלך הזמן (מקווה שלא יעלם לך אף פעם, כי אז לא תתגעגעו אחד לשני...). ובפועל, מרגע שנכנסים להריון, בגדוח מוצרים כמעט כל הזמן - הריון (בעז"ה תקין, בלי דימומים וכו'), אח"כ הנקה שלרוב מונעת קבלת וסת, וכן הלאה...

לא במה שבגמ' אמרו שהוא הלכה םסוקה ואין מי שחולקו עליו כלל.

צריך לעשות בדיוק מה שההלכה אומרת, לא להקל לעצמי סתם, אבל בדברים שיש בהם ספק- אף פען לא להחמיר על עצמי אלא לשאול רב והוא יפסוק (ואצל רבנים המטרה היא תמיד להתיר אישה לבעלה, אז כמובן שאם יש משהו אסור זה מה שיגידו, אבל הם יחפשו כל פתח הלכתי אפשרי).

גם לי מאד קשה הימים שאסורים. וכן, אני גם רוצה מגע וחיבוק.

אין לי הרבה מה לומר לך בענין הקושי והחסר,

אבל כן אשמח להאיר 2 נקודות:

א' ב"ה שמרגישה חסר. תמיד בעלי אומר לי: אם נשכנע את עצמינו שזה לא חסר לנו, נהיה יותר שעותב עבודה וכו'- לא נרגיש חסר. אנחנו רוצים להרגיש חסר כדי להעצים את הגעגוע.

ב' לגבי המצורעת- למה את מרגישה ככה? זה ממש לא נכון. לי מאד עזר שהחלטנו יחד שזו אחריות של בעלי לתזכר אותי על הבדיקות- הוא שולח הודעה לפני השקיעה ותמיד מתענין. זה נותן תחושה של שותפות. לא יודעת אם זה יחזיק מעמד כל החיים אבל בנתיים זה מקל.

 

וגם תזכרי, שהדרך היחידה לא לקבל מחזור בכלל זה הריון, ואם את לוקחת גלולות כנראה את כמוני וחושבת שמוטב - מסבותיכם שלכם - לא להיכנס להריון עכשיו. ככה שזה קצת כביכול 'בידיים שלנו'

המון הצלחה!

הרגשתי שנים כמוך
מתגברים על זה יום אחד
ובסוף בכלל
הגלגל מסתובב ואת רואה כמה זה לטובת ושיפור הזוגיות

מקבל מקום אחר, ברור ששניכם כרגע לבד בבית זה מתח גדול,

אבל כשיש ילדים, משפחה, זה פחות זועק ההרחקות.

עוד כוחות חיים יוצאים אל הפועל והפרופורציות  משתנות.

 

אז לעכשיו לא עזרתי הרבה-אבל תדעי שכנראה עם השנים יהיה קל יותר בע"ה

 

כדאי לצאת מהבית ביחד או לבד הרבה..זה מאוורר..זה לא אחד עם השני בבית סגור כל הזמן..לעסוק בדברים..ליצור..לבטא כוחות חיים..

 

 

אבל שמעתי שיש

מרכז חיבורים למשפחה

בבית מוריה

בבאר שבע

משהו כזה

בהצלחה..

עם ישראל שמח בכם.

מוזמן לדבר איתי
050-9498088, אפשר לשלוח הודעה אם לא עניתי 

אם זה המצב באמת, אז עדיף לה לא להתאפס..

 

לא תמיד להיות מודעים לאמת זה טוב.

אם עד עכשיו אישתו והילדים לא הצליחו לא ניראה לי שלך הוא ישמע..
ניראה שיש לו איזה הפרעה וזה מסוג האנשים שלא ילכו לטיפול כי הם בסדר וכולם לא.
הוא מסכן. ובטח לאישתך גם לא נעים שאבא שלה ככה.
יפה שאתה מדבר איתה בעדינות עליו.
אם אישתו תפתח תיק ברבנות אולי אז הוא יסכים לטפל.

אל תתערב בזוגיות שלהם. מה זה עניינך? אם לאשתך כואב הלב מזה והיא רוצה לשפוך לפניך את הלב אז תספק לה אוזן קשבת. חוץ מזה, אל תנקוט דעה ואל תתערב. וגם תפחית אינטגרציה עם חמיך

הנכון

זו הכללה כמובן, אבל נכונה לפי רוב

לא שזה נותן תחושה של הקלה כאשר יש ארוע משפחתי והצד שלך או סתם אנשים היקרים בעיניך רואים התנהגות ברברית. זה קשה גם להתנהלות וגם לדימוי העצמי.

ובכל זאת, אם הרצון לשנות אותו היא בשבילו, המלצתי היא: תניח לפחות לעת עתה. אולי יבוא יום ותאיר בך תובנה או דרך. אזי תשאל עיצה כאשר אתה פחות מיואש ותוכל לפעול בו שינוי.

גם אם יש נזקים נלווים קלים הייתי מציע שתזכור שבזכותו קיבלת את הפרס הגדול ביותר בחייך, את רעייתך.

במידה והנך פונה מפני שאתה מרגיש שחמיך מביא רעה אל ביתך אזי שונים פני הדברים. היינו, אם הוא גורם ריחוק בינך לבין אשתך, או הנך חושש שהיא מאמצת הנהגה מוטעית מפני שככה ראתה אצל הוריה מומלץ מאד לפעול.
אבל בכדי שנוכל להמליץ מה לעשות צריך שתגדיר מה היא הפגיעה.

בכל אופן כבר אמרו חכמים: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו- שיפסיק אדם להתעסק עם ההורים והבית שלהם ויטפח את הקשר עם אשתו.

שבת שלום

נשמע שאישתך מודעת היטב למצב אבל בסופו של יום (וגם בתחילתו) הוא אבא שלה. חבל לצער אותה בזה שאתה תפתח את הנודא
בעצם כשהיא פותחת את הנושא- היא מוכנה גם לשמוע את הדעה שלך (כל הכבוד שאתה אומר בעדינות!!) וכשאתה פותח את הנושא זה יכול לפגוע בה.
באמת עדיף לשוחח על זה רק כשהיא מעלה- ולהיות תומך. בטוחה שגם לה לא קל עם זה.
אגב טוב מאוד שהיא מעריכה אותו, מראה שהיא אדם טוב שרואה את האור בכל דבר ומקפידה על כיבוד הורים. הכי טטב אישה טובה ומכבדת.

היא רוצה להרגיש שאבא שלה בסדר, זו דרך להתמודד, וככל שתנסה להוכיח לה אחרת, היא תעמיק ותתבצר בעמדתה ותמצא לעצמה עוד הוכחות למה הוא בסדר סהכ. טבעי שלאדם יהיה קשה להודות שהוריו לא בסדר. במיוחד מול בן זוג, היא רוצה להראות באור חיובי בעינייך, וכשאתה מנסה להראות לה שמשהו אצל משפחתה דפוק, אתה שם אותה באור שלילי. תתמוך בה, תקשיב לה, תחמול על הקושי הגדול שהיא עברה ועוברת. אבל לעולם אל תאפס אותה. בשביל מה זה טוב?

ואוסיף כיוון נוסף. יתכן שמציק לך המצב משתי סיבות. א. להיות בחברת אדם כמו שאתה מתאר לא תמיד נוח, אתה מספר שהיית רוצה שיקשיב לך אבל הוא נרדם... ב. מפרי לך שהיום זה חלק ממך זה קשור אליך דרך אשתך וקשה לך ליחס דבר כזה לעצמך.
אם המקרה מטריף אותך ועלול ליצור פיצוצים בעתיד הייתי ממליץ על טיפול פסיכולוגי.
אם לא, כדאי להניח להכל ולהשתדל להתעלם

נשמע מאד כואב וקשה בשבילה. אם היא מצליחה לראות בו את הטוב, אל תיקח את זה ממנה. ואם חמותך סובלת מאלימות תראו איך אםשר לעזור לה. זה שהיא מבוגרת לא אומר שהיא כבר לא חשובה ולא ראויה לחיים טובים יותר.

בגדול אנחנו באותו ראש רוחני. הוא קצת יותר פתוח ממני ודוס ממני בו זמנית..

הדמיון משמעותי אצלינו, כן. אני יודעת שזה טוב לי שאני מחוברת לדרך הרוחנית שלו.
אני לומדת ממנו הרבה בתחום הזה ולא הייתי רוצה להיות מושפעת לכיוונים שאני פחות מסכימה איתם או להיות בוויכוח עם בעלי על זה..
והמעט שוני שכן יש בנינו, כבר יוצר עניין ולא ריחוק.

התחלנו ללמוד פרשת שבוע יחד כמה פעמים..
עכשיו התחלנו שוב

לא באותו ראש כל כך. הוא ממש ליטוואק וטכני ואני טיפה בראש יותר חסידי ורגשי

העולם הרוחני שלנו בסופו של דבר מתאזן אך השרך להגיע לאיזון היא שונה עבור כל אחד

כזוג לא משמעותי, בענייני חינוך לפעמים יש אי הסכמות בנושא.

אבל השיחות שלנו רוחניות ועוסקות בעבודת האל ותכלית האדם.

אולי בהשפעת שער עבודת האל בחובות הלבבות. בהגות הראשונים המושג די מצוי.

אבל כשיש, בשבתות שיוצא וכד'- מקפידים.

לקחו 3 שנים למצוא משהו שיהיה לימוד משותף ומתאים לשנינו.
ואנחנו באותו ראש.

אנחנו לא באותו ראש לימודי, הוא יותר אוהב לחקור ולהתפלפל, ואני אוהבת לראות איך מתחבר לחיים...
בסוף התחלנו ללמוד הלכה ודווקא הלך טוב, אבל אנחנו לא כ"כ מוצאים זמן (הילדים ךא כ"כ מאפשרים כשהם ערים)
לנן זה לא מפריע שאנחנו ברטש אחר בלימוד, העיקר שאנחנו באותו ראש בחיי היום יום...

כל יום חלק מפרשת שבוע.
אנחנו לא אותו ראש רוחני, אבל אנחנו מעריכים אחד את השני ושואפים לאותו מקום.
מבחינת העולם הרוחני- אני מאוווד נשית ואוהבת לראות איך כל דבר מתחבר אלי ויותר משווה לעוד אסוסיאציות שעולות לי תוך כדי,

והוא מאוד מאוד גברי ומעשי וכל דבר ללמוד לעומק ולפי סדר ואיך זה מתבטא היום.

היום כמעט שלא. מקווה שנצליח לחזור ללמוד קצת יחד.

אנחנו די באותו ראש. לא יודעת האם וכמה זה משמעותי ביום יום. יכול להיות שאם היה שוני גדול זה היה יוצר תסכול אצל אחד מאתנו או שנינו, אבל קצת קשה לי לדמיין מה היה אילו.

אבל לא תמיד מצליחים.

מדי פעם בחגים את ענייני החג (חסידות כזה). 
אודה שמדי פעם אני מנסה לספר לה מה למדנו בגמרא ... אבל זה נדיר.

בכללי אותו ראש. (היא פחות "ממלכתית" ממני).
 

למרות שיש דמיון, הוא לא נראה לי משמעותי. אחרי הכל הלימוד הוא חלק קטן מהזוגיות.

אם לומדים זה יותר מוסר שלום בית או שמשתף באיזה סיפור מהגמרא
העולם הרוחני דומה ובאותו גישה. שזה הכי חשוב לי.

השוני הוא תמיד יהיה כי הוא גבר ואני אישה.
למשל אני זריזה חושבת מהר אוהבת סדר וניקיון. עם הילדים יותר רכה
והוא אדיש יש לו את כל הזמן בעולם. צריך לדון על כל דבר בכובד ראש. בלגניסט. ויותר קשה עם הילדים.

אז צריך הרבה ויתור ועבודת המידות. אבל לומדים במשך השנים לקבל אחד את השני
הדימיון לא משמעותי. הניגודים דוקא טובים.
נגיד כשאני לחוצה יש לו את כל הזמן לעודד ולהקשיב לי.
מעצבן רק שהוא לא מסודר כמוני. הוא לא רואה בלגן.

זה כזה דבר חשוב
מוסיף נושאי שיחה מרומים

לק"י

לא בטוחה לגבי עולמינו הרוחני, אבל נראה לי שיש הבדלים ביננו.
ולא רואה בזה הרבה משמעות. אלא אם זה כבר נוגע לחינוך הילדים.