כשכולם סוף סוף בבית,

לא חייבים להכין ארוחה מושקעת,

זה יכול להיות סלט עם ביצים קשות,

אפשר להכין יחד

יכול להיות שיש משפחות שיותר יחזק נקיון או משהו אחר

ארוחה בערב ביחד. ממש כדאי.

האם דווקא מבושלת או לא? זה תלוי בטעמכם.

אבל לא "כלאחר יד". 

וסלט לארוחה משמחת יחשבו, אם האווירה נעימה.

כי אוכל זה חשוב, וזה גם נותן כוח...

ילדייך יותר ישמחו אם הם יראו שבבית משקיעים בהם, בארוחה טובה.

וזה ישמח אותך שתרגישי שילדייך שמחים במה שהכנת להם...

לדעתי זה תורם רבות לאוירה המשפחתית וזה חשוב.

רק טוב!

האם לבשל או לא? שאלה מצוינת. אוכל מבושל שאמא הכינה באהבה לדעתי מוסיף לאחדות (כמובן שזה לא העיקר),

אבל אם זה רק מתיש את אמא ומוריד לה את המצב רוח עדיף להסתפק בערב בטוסטים או חביתות, סלטים וכו', דברים מהירי הכנה.

יש עוד עניין חשוב. אוכל מבושל ביתי אם מכינים אותו נכון הוא גם בריא. לדעתי כדאי שתבדקי האם בני המשפחה שלך מקבלים אוכל מזין ובריא במסגרות.

ילדים למשל זקוקים גם לחלבונים כמו בשר, דגים ועופות, וגם לפחמימות וגם לירקות ופירות. גם המבוגרים, אבל ילדים יותר חלשים. אם במסגרות הם לא מקבלים את זה כדאי שאת תדאגי להם לזה, כי זה בונה את הגוף שלהם. וכל אשה רוצה שהילדים שלה ובעלה יהיו בריאים.

אצלי למשל, הגדול שלי במהלך השנה לפעמים קיבל חלבונים בפעוטון ולפעמים לא קיבל. היו ימים שנתנו לו רק פתיתים וירקות. בימים האלה הוא לא אכל. הוא יותר אוהב בשר. אז השלמתי לו בבית מה שלא נתנו לו בפעוטון. סה"כ הפעוטון היה טוב, אז לא התווכחתי איתם על עניין האוכל. פשוט האכלתי אותו בבית.

בהצלחה!

אחד הדברים המשמעותיים זה האוכל. האוכל הכי טעים שרק אמא ואבא יודעים להכין אותו הכי טעים.

אוכל במקרר, שני סירים על הגז. אין כמו האוכל להרגשה של בית.

למרות שמאמינה שהייתי מוותרת לעצמי אם כולם אוכלים בחוץ, אבל כן משתדלת כמה פעמים בשבוע להכין מבושל וטעים לערב וכן משקיעה באפייה עוגיות ביתיות וכדו'

אפשר להכין טוסטים/ חביתה עם הרבה בצל וירק/ לביבות/ פנקייק/ לאפות עוגיות עם הילדים/ כוס מיץ סחוט טרי.... כל מיני מאכלים שגורמים לך להרגיש בבית.

במסגרות את מה שהם צריכים לבריאות שלהם. אוכל ביתי גם מוסיף לתחושה של בית וגם הוא בריא אם עושים אותו נכון.

ראיתי שבפעוטון למשל לא תמיד נותנים מה שהילד באמת צריך.

אבל בן שלי לדוגמה היה במעון השנה. בגלל זה כתבתי אם שמת לב, שאני ראיתי במעון מסוים. 

היו ימים בהם הגישו להם ארוחות מלאות, והיו ימים שממש לא - הגישו פתיתים וירקות מבושלים לדוגמה. הייתי צריכה להשלים לו בשר או עוף או דג בבית.

סה"כ המעון היה טוב אבל כנראה שהם לפעמים חסכו בארוחות.

לא אומרת שכל המעונות כאלה, אולי חלק, אבל שווה לבדוק.

הוא היה במעון של חסידות מסוימת.

עכשיו בע"ה ילך לגן עיריה ואח"כ יוכל צהריים בבית.

ילדים שלך במעון פרטי או דרך עיריה?

ב. מה שאמא שלך אמרה על כיבוד הורים - הרבה יש ללמוד מזה.

ג. הפיתרון שהיא הציעה בסוף - אין מה לומר.. גם  ההצעה הנדיבה עצמה, וגם ההנמקה שהעיקר שלא תכעסו על חמותך, ושלא תרגישי שהפסדת. איזו אמא.... כל הכבוד.

ש"מסבירים לה את הגבולות" וכו'... הם חייבים בכיבוד ומורא אב ואם.

אלא שיכולים להסביר מקומית מה הם רוצים. להתנהל לפי מה שרוצים. למשל, בנידון כזה, לומר מיד תודה על הרעיון - אבל הם צריכים קצת זמן לבד בתור איש ואשתו אחרי כ"כ הרבה זמן שלא יצאו לחופש.

הלוואי שאזכה לראות דברים כמו אמא שלך.

עין טובה ולב רחב!!!

תעבדי על עצמך לומר לה ישירות "תכננו ללכת לבד"

או כמו שמשוטט אמר.. 

אויי ממש רצינו שתצטרפו אלינו, רציתי לשלם כפול על החדר שלכם ולא הסכימו

מה אני יכול להגיד לך?!

כמו שאמרה לך הבחורה למטה....

עריכה: לשבת איתו בשיחה מלב אל לב ולהגיד לו מה מפריע לך בזה שהם (לא ספציפית הם) באים אתכם. לפעמים הוא יודע ומסכים איתך אבל הוא משלים עם העובדה

אבל את הית צריכה לומר לה ברגע ששאלה: אנחנו ממש אוהבים להיות איתכם - אבל הפעם תיכננו לצאת רק שנינו, אחרי שארבע שנים לא יצאנו ביחד לחופשה.

כל אדם נורמלי יכול להבין את זה. ואין שום בעיה לבקש בייביסיטר בלי להסכים לאופציה שהיא הציעה.

אבל אם כבר "הסכמת" - אז תנסו באמת ליהנות גם מהצד של ה"חמולה"...

אנחנו ממש אוהבים אותכם ואני ממש אוהבת את הבת שלי וכיף לנו אתכם ...

אבל חשוב לנו מאוד לצאת לחופשה לבד להתנתק מהכל ולהיות רק אנחנו יחד ...

אני בטוחה שאם כאן אתם לא יודעים לעצור זה לא נגמר בזה ...וזה ההזדמנות.

לגמרי לא מצליחה להבין מאיזה מקום אי אפשר להגיד לא.

בקשה לגיטמית ביותר אנחנו זוג וחשוב לנו לסוע לבד...

תעזבי את אחותך בשקט זה מגעיל מה שאת רושמת עליה

אם אפשר לשאול, את התהליך הקשה בתחילת הנישואין עשיתם אותו עם יועץ זוגי או לבד לחלוטין?
תודה

היי, שלום לך

אני נשואה שנה וחודש, את החלק הקשה של תחילת הנישואין עברנו לבד אבל במחשבה נוספת אני חושבת שהיה טוב יותר אם היינו נעזרים בייעוץ, חיפשנו, אבל לא מספיק. מה שאני חושבת שכן עזר זה ששתינו מאוד מודעים לנושא , אני בגלל דוגמא לא טובה מהבית ולכן נראה לי שהצלחנו להתגבר..

ממליצה להעזר בייעוץ..

מאד גבוהים

הם באמת מוגזמים , הנורמה היום היא בערך500 שקלים לפגישה של 50 דקות

זה גורם לכך שאין מספיק מידע וזוג מנסה את עצמו אצל מליון יועצים שלא מתאימים לו ובינתיים נגמר הכסף..

לא מסכימה לגבי העלות..

צריך לקחת בחשבון שמתחתנים שזה לא בא בקלות ולפעמים צריך ייעוץ חיצוני ואם הזוגיות חשובה מוצאים את הכסף לזה

אין ערפל ואין חוסר נגישות- תחפש באינטרנט ייעוץ זוגי ותמצא מלא יועצים.

אין קופ"ח שפשוט קובעים תור ומגיעים, אבל זה כמו כל טיפול מתקדם אחר.

המחירים זה שאלה של מי, איפה וכמה. לא זול, זה נכון. אבל ככה זה, דברים חשובים עולים יקר.
לא סתם דבר חשוב נקרא "בעל ערך". כסף גורם לנו להשקיע, אם כבר שילמתי סכום כזה אני לא אתן מעצמי?

והרי כל הייעוץ הוא כלום אם אנשים לא מביאים את עצמם באמת.

בד"כ מי שמחובר לתורה, יכול למצוא הדרכה וייעוץ אפילו בחינם(את רוב הייעוץ שלי קיבלתי מת"ח מדהים בחברותא בכלל) 

ב"ה נשואים באושר ושמחה

לדעתי הקושי שאתה מתאר קיים בעיקר אצל בני הזוג עצמם, שכל פניה לעזרה אצל איש מקצוע נחשבת ככשלון אישי שלהם, וזה באמת חבל

תנסה לבדוק מה מפריע לך..

לא חוכמה סתם להתלונן..

למצוא מה מפריע לדבר על זה עם האישה

ואז או שיש פתרון או שאין ופשוט מצמצמים את הקשר כמה שאפשר

אבל קורה (לפעמים?)

מבחינתי זה מנהג הזוי!!!!!

הצעתי לה לפנות לגרומים אחרים, אמרתי לה שקשה לי לענות לה, ביקשתי שתרכז את השאלות ותפנה אלי יומיים בשבוע וכל זה לא עזר...

בפועל אני יכולה לענות לה לאחר כמה ימים אבל היא מנדנדת לי, והאמת היא שעצם הפניה שלה מפריעה לי ולא נותנת לי את המנוחה הנפשית שאני זקוקה לה אחרי לידה, כמו שכתבו כאן לעיל. היום כתבתי לה מייל שאין לי פתרון לנושאים שלא הספקתי ללמד אותה ושתפנה למנהל.

חוץ מזה אני חוששת מתרעומת של הבוס כלפיי. לא רוצה לקלקל את היחסים איתו, שמבחינתי כבר קצת מקולקלים כי אני כועסת עליו משום שהתמהמה בלמצוא לי מחליפה. נראה שהוא מצפה ממני להיות זמינה בחופשת הלידה וזה ממש מכעיס אותי!

כך הם פני הדברים באופן פשוט,

אלא אם כן הבוס מראש הכין אותך וביקש ממך להיות זמינה אחרי הלידה במקרה הצורך.

אם הבהרת את עצמך בצורה ברורה,

נסי לעמוד במילים שלך

ופשוט לא לענות אלא לאחר כמה ימים,

ולא להתנצל שלא ענית עד עכשיו.

דברי רגיל, כאילו לא התקשרה קודם.

זה בהחלט לא נעים שמתקשרים שוב ושוב,

אני מכירה את זה,

שימי על שקט,

ומידי שעה תראי אם יש טלפונים שאת רוצה לחזור אליהם.

נראה לי שאחרי שבוע היא תבין שאין לה למה להתקשר.

לא בצד האישי אלא המקצועי - היא צריכה לדרוש מהבוס את התמיכה המקצועית.

כדי לעודד את עצמי שאני לא "רעה" בכך שאני מציבה גבולות.

מציע לך שתודיעי לה באופן בהיר לחלוטין, 

שאת בחופשת לידה  -ואינך פנויה לדבר על העבודה, לא פיזית ולא נפשית.

אם תתקשר  בכל זאת - לדעתי אל תעני.

אם את רוצה להיות חסידה וזה ממש לא בא על חשבונך ומוכנה פעם בשבוע לענות לה במרוכז - זה מאד יפה מצידך, שתגיד תודה. ותודיעי לה על היום והשעה - ואז היא תתקשר.

שאר ההדרכות - שידאגו במקום העבודה לתת לה.

מזל טוב...

קודם כל תפסיקי לענות לטלפונים, את יכולה מדי פעם לענות למיילים.

אם היא תראה שאת לא עונה לטלפון היא תפסיק להתקשר ואולי תשלח מייל במקום.

גם למיילים אל תעני מיד, אפילו אם את פנויה.

זה מה שנקרא - מי שלא מבין דיבורים יבין מעשים. אם ביקשת ואמרת והסברת וזה לא עוזר משמע שהיא ממשיכה להתקשר ואת ממשיכה לענות. אז החלק שלך בעניין זה להיות עקבית וברורה ופשוט לא לענות.

אם את מרגישה אחריות כלפי החברה - תעני מדי פעם, רק לדברים שנראים לך חשובים מספיק.

כשאת כן עונה - בשום אופן אל תסבירי ואל תתנצלי למה לא ענית קודם. את לא אמורה לענות בחופשת לידה ואת זו שעושה להם ג'סטה שאת בכלל עונה מדי פעם.

לשאלותיך - זה לא מקובל ולא תקין להיות בקשר רציף עם המחליפה. עליך לעצור את זה ולא לצפות שמישהו יבין את זה בעצמו.

האם זה קורה גם לאחרים - מסתבר שכן. אם תהיי אסרטיבית ותשמרי על גבולות - תהיה לך חופשת לידה אם לא - לא. בידיך הדבר.

לגבי תרעומת של הבוס - את לא צריכה לחשוב על זה. בדיוק בגלל זה אסור לפטר בחופשת לידה ואסור לפטר במשך 90 יום מאז שאת חוזרת מחופשת לידה - כדי שיהיה לך מספיק זמן להתאקלם מחדש בעבודה וכבר יספיקו לשכוח מה ואיך היה כשהיית בחופשת לידה.

מנסיון שלי זה באמת עובד, כמה ימים אחרי שאת חוזרת כבר שוכחים שלא היית ואף אחד לא זוכר כמה זמינה היית או לא היית, אגב - זה לטוב ולרע.

אני רואה איך מתייחסים אצלינו לעובדת בחל"ד שמאפשרת להפריע לה בחופשה - מסתכלים עליה כעל פריירית. אנשים מנסים את מזלם, אם היא לא עונה - מסתדרים לבד, אם היא עונה - למה לא להמשיך להתקשר? זה הרי הכי קל.. 

יצא לי ארוך, שורה תחתונה - תעצרי את זה בלי לפחד. הם יסתדרו. ואת תתחילי להרגיש את החופשה שבאמת ובתמים מגיעה לך.

בהצלחה ומזל טוב.

אכן אתמול כתבתי לה שאין לי פתרון לנושאים שלא נלמדו ושתפנה למנהל, ואם היא חייבת לפנות אליי שתעשה זאת בשאלות נקודתיות בלבד פעם בשבוע. היום לראשונה, היא לא פנתה אליי.

ויסמין - אני מסכימה עם כל מילה. התגובה שלך מזכירה לי את האמרה ש"אנחנו מלמדים אנשים איך להתייחס אלינו"...

את כנראה מאד "טובה", והיא קלטה את זה. 

כמובן, טובה זה דבר טוב. אבל צריך לדעת מתי זה כבר מנוצל שלא כהוגן וללא הצדקה.

הכותרת באמת מעלה חיוך.. "איששתם את תחושות הבטן שלי". כאילו לא מובן מאליו שאשה בחופשת לידה לא אמורה להמשיך לעבוד דרך הטלפון..  כנ"ל, זה מראה עלייך רק טוב. אבל טוב שכעת זה לא יהיה על חשבונך.

זה אכן כך.. לא הכרתי את האמרה אבל אני מזדהה איתה

תעבור אתה לישון במיטה שלה....

קודם כל לקבל אותה באהבה, בנחת.

אם תעשו מזה ענין - יהיה יותר קשה להחזיר.

אפשר במקביל, ביום, לדובב איתה על מה שקורה איתה. אולי משהו בגן הבהיל אותה או כד'?..

אולי בכלל תולעים או כד', משהו שמעיר אותה?

אחרי כמה ימים - אפשר לנסות לדבר איתה על החדר שלה, אולי יש משהו שמפריע לה, מבהיל אותה שם?

אולי מנורה קטנה תעזור?

יש להניח שאם תהיה רגועה, אז תוך כמה זמן תוכל להירדם כשמישהו על-ידה ולישון לילה שלם.

יםה ונעים, אוכל טוב (אע"פ שכינר וניר עציון כנראה יותר טעים) ובעיקר בעיקר האווירה.

העובדים הם חברי הקיבוץ שעושים תורנויות אז זה ממש עולם אחר.

כשהיינו פעם בכינר היה די לא נעים לראות את המלצרים והמלצריות, צעירים חביבים, מאד עייפים, חלק טיפוסים צעקניים, וכנראה מקבלים שכר מינימום. זאת הרגשה שאת נהנית מעבודה מנצלת, קשה לי להנות מזה.

לעומת זה בלביא היחס ככ נעים.

בעיני זה קריטי.

ואם אתם שם שבת אז תלכו לסיור בקיבוץ, היה מרתק!!

ממה שאני זוכרת נכון ללפני בערך 8 שנים

בכל מה שצריך לחתונה

יד גיטל, מחירים ממש טובים  למוצרים מעולים.

יש שם מכשירי חשמל, מצעים, סדינים, שמכות חורף, כריות וכו'

נמצא בשאולזון 30

טלפון- 02-6513331

שעות פתיחה:

א - 20:00-22:00

ב- 15:00-17:00

ג - 10:00-12:00, 20:00-22:00

ד- 20:00-22:00

יש להביא סוג של אישור שמתחתנים כמו רישום לנישואין או הזמנה וכדומה.

תשלום בצ'ק או מזומן בלבד.

מזל טוב!

לכאורה בנין בית המקדש כולל בתוכו עליה לרגל.

שזה חוזר לאותה נקודה.

להשאיר את הנשים עם הילדים הקטנים לבד בחג..

http://www.daat.ac.il/daat/mitsvot/main.asp?subm3=1&book=1&book=2&book=3&title=489

המצווה הנ"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו על הראיה. 
והוא אומרו יתעלה: 

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).

ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה. 

וכבר הקדמנו והזכרנו אומרם: 

"שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה. 
וגם זו אין הנשים חייבות בה. 
 

מצווה תפט: מצוות עשה להראות בעזרה ברגלים - ספר מצוות ה'

(עשה רב) מצוות עשה להראות כל זכר בבית המקדש בשלש רגלים.
שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" דברים טז, טז. ומחויב להביא קרבן עולת ראייה.

אומרת המשנה בחגיגה-

איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר, שלש רגלים.

ואומרת על זה הגמרא:

מתקיף לה רבי זירא עד הכא מאן אתייה אמר ליה אביי עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה אימיה מכאן ואילך אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב ואי לא פטור.

ומפרש רש"י  

עד הכא מאן אתייה - עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

מחייבא בשמחה - לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד):

מכאן ואילך - דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

כי זה חלק אינטרגלי מהשמחה של הרגל.

אין בכלל "הוא אמינא" שאשתו לא תהיה איתו "ושמחת אתה וביתך". כולם ביחד.

כל הענין הוא מירושלים להר הבית, בשעות המעטות שזה לוקח.

אין שמץ דמיון למה שהובא כאילו "בהקבלה".

שהוא על הזכרים.

אכן ילדים ונשים היו מצטרפים במידת האפשר אבל לא היו חייבים בזה.

בזמן הבית (1/2/3)הבעל חייב להעדר מהבית בחג.

בקשר לג. זה אכן מה שיהיה - עננים 24/7/365 - "והיה מידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות וגו'"

אבל המציאות עצמה היא לא מושללת בתורה..

כולל להשאיר את המשפחה בבית?

כן.

בדיון סביב נסיעה לאומן וכדו' מתעלמים מהנקודה הזו.

וזו טענת  הדיון

ועל ה מבוסס הנסיעה לרב.

הביקורת  היא על הזילזול בעצם הנסיעה שמבוססת על מקור תורני.

ואם יש בעיה ספציפית אז לטפל בה נקודתית.

לא לבקר את עצם הענין

אבל הביקורת הגורפת היא על עצם הנסיעה לא על אי ההחשבות

על כגון דא נאמר "טעמו ראו כי טוב ה".

בלי לטעום אין טעם להסביר

אבל לא חייבת לעלות

ר' נחמן לא אמר לעזוב את האשה והילדים

הוא הורה לכולם לבוא אליו ("איש בל יעדר").

היום נשים לא מגיעות בגלל בעיות צניעות.

בלי להתייחס כעת לנושא הספציפי עליו מדובר.

ובוודאי שהאמירה בכותרת שם אינה דברים בטלים.

[אני לא מכיר מקורות קדמונים של נסיעת תלמיד לרבו והשארת אשתו ברגל בחג. הרי חייב לשמחה ברגל. לגבי רה"ש אולי אחרת מצד הדין בענין נקודתי זה - אבל בוודאי שזו לא נקודה שאפשר לזלזל בה.

ואכן היו חסידים שנסעו לאדמוריה"ם לחגים אלו ואחרים. בד"כ דומני בתקופות שהיו גרים ליד הורי האשה.

מכל מקום, מי שנהגו - ממילא לא יעזור לומר להם אחרת, וגם יש להם מנהגם - בפרט אם הוא בהסכמת רבם.

אבל אי אפשר לבטל את הבעייתיות שיש בענין הזה. חג בלי האבא בבית שמנהל את השולחן, זו בעיה אמיתית, שצריך סיבה טובה מאד ומציאותית כדי להתרגל אחרת. האם "טרנד" של כאלו שלאו דווקא זה רבם מובהק מספיקה לכך, בפרט כשהיא כרוכה ביציאה מהארץ בנוסף? זו שאלה כבדת משקל]

האחד - שזה לא דומה.

ובנוסף, הערה שעליה לרגל נעשית עם המשפחה. זה היה הסטנדרט. חלק ממצוות השמחה בחג. נורמה שהתורה לוקחת כמובָנה מאליה.

אכן, ככל מצוה, גם אם אחרים מבני המשפחה לא יקיימו אותה - מסתבר שלא פקע תוקף המצוה.

וזה בדיוק ההבדל: עליה לרגל היא מצוה מחוייבת מהתורה - וזה לא.

ואם מתחילים לבלבל בין מצוה לבין לא מצוה, ו"להמציא" מצוות חדשות - זה גם עלול להביא לכיווון השני.

אפשר לומר על דברים שיש להם ערך חשוב, אפשר להתווכח על זה - אבל לומר שכמו שבמצוה עושים כך, אז גם במשהו חשוב-לכשלעצמו אחר, כאילו זה שעליה לרגל היא מצוה, מצוה כלל-ישראלית, זה איזה פרט "שולי", זו ממש טעות קשה.

[רק כמשל, להבדיל לכיוון השני, גם אם בזמן שנוהגים דיני טהרה, האב יצטרך עפ"י דין להיות זמן מה "מחוץ למחנה", האם נאמר שרואים שהתורה לא החשיבה את הנושא של השהיה עם משפחתו?.. בוודאי שלא. אז במה שהתורה קבעה כמצוה כולל על חשבון משהו אחר, זה סדרי עדיפויות ספציפיים, נקודתיים. קל וחומר כשמדובר במשהו שכל עניינו מהתורה, ביסודו הוא "ושמחת בחגך" שכולל שימוח אשתו ובניו, כלומר שההנחה הבסיסית של התורה היא עליית כולם יחדיו. וכך היה בפעל. שאלה מעניינת, אם אשה תתעקש לא לעלות, האם מחויב להישאר איתה מדין "אתה וביתך", או כיוון שמונעת אותו כך ממצוות עליה לרגל, עולה לבד]

את יוצרת קשרים עם המשפחה?

את מבקשת עזרה?

לפעמים צריך לעזור לשני לפקוח עיניים...

מצד שני, את מדהימה בשליטה ובהתארגנות.

אבל צריך לדעת להוריד שליטה ולהעזר 

אם זה בכל זאת מהמשפחה או בייביסיטר או שכנה וכו'.

ותשמרו על הזוגיות...

למרות שאת חוזרת ואומרת שאת קרירה. נשמע שיש לך כאב על הקרירות הזאת ואפילו רחמים לבעלך על כך, ולכן לא נראה לי שאת קרירה בלי תקנה.

השאלה המעניינת היא- מה בעלך אומר על העניין? איפה הוא מרגיש את זה, או בלשון המטפלים "איפה זה פוגש אותו"? לא תיארת שום תגובה שלו ביחס לקרירות. האם הוא מעיר לך על זה?

תראי, הרבה פעמים ההישאבות למטלות זאת הסחת דעת. ההרגשה שיש לפניי עוד הרבה מטלות, מצד אחד היא מעיקה אבל מצד שני היא נותנת דרייב. לך, למרות שאת מתלוננת על ריבוי מטלות- נראה שזה נותן דרייב. יש שם חרדה סמויה שאולי יום אחד תאבדי שליטה (תקרסי מעייפות) ואז תתחילי להיכשל ולהיות עקרת בית לא מוצלחת ואולי גם אשת קריירה לא מוצלחת. והחרדה היא כל כך גדולה עד שעושים הכל כדי לעמוד ברף הגבוה כדי שחס וחלילה לא ניפול לתהום.

עצתי- תלמדי להיות חסרת אונים, רגישה ונזקקת קצת. תהיי גם חלשה, תהיי רכה יותר. אל תפחדי מזה. תגידי לבעלך את כל מה שאת מרגישה, כולל מה שכתבת כאן, על זה שאת לא יודעת איך לא להיות קרירה כי זה המצב הטבעי שלכם. תגידי לו שאת מרגישה שאין למרדף הזה כל משמעות. תגידי לו... שאת מפחדת שיום יבוא ויהיה מאוחר מדיי. שאת מפחדת ממה יקרה אם תמשיכו ככה.

בקיצור- תשפכי. תשפכי הכל. עד לעומק. תחשפי. תגיעי לצדדים ה"לא יודעים" שלך, לצדדים הלא נשלטים, הכואבים, המפחידים, אלו שרק בן הזוג יכול להכיל.

אל תוותרי על זוגיות שיש בה רגש. 

פעם שמעתי משהו חכם-

אל תחכו שהמדורה תבער מעצמה, אל תשבו ליד הגחלים ותצפו שהם יתחילו ללחוש מעצמם- 

תבעירו אותה ביוזמתכם.

אם את קרירה ביחסים- תיזמי אותם. לאט לאט אבל בטוח. זה קשה, נכון, זה לגרד חום מאיפה שאין, אבל תחייבי את עצמך. תגייסי את תחושת ההכרח (שאותה את מכירה) גם לשטח האינטימי. לאט לאט הגחלים ילחשו מעצמם. 

לא חייבים לצאת לחופש בשביל לחזק זוגיות.

אני מציעה שתייחדו 10 דקות ביום לעצמכם סוג של שעת קפה. 10 דקות בבוקר או ארוחת ערב משותפת. ככה תדעו שאתם נפגשים לפחות פעם ביום. נכון שזה קצר ויכולים להיות גם ילידם ברקע. אל תיצרו מתח סביב הזמן הזה.

אבל כשיושבים שניים לשתות קפה בזמן קבוע לפי דעתי זה ממש תורם.

לחופש יש כל מיני הגדרות.

אחד רואה חופש כרביצה במיטה באיזה צימר מרוחק ובשביל השני חופש זה דווקא מלון שווה ולקרוע את העיר שבה נמצאים...

ככה שגם חופש יכול להפיל ולא להביא להרגשת הרוגע והכיף האמורה לבוא אחרי חופש...

כמו"כ היא מדברת על השגרה השוחקת שבה לזוגיות אין כ"כ ביטוי. לכן הצעתי שבמהלך השגרה שהיא באמת שוחקת, לקחת כל יום פסק זמן לחיזוק הזוגיות.

לכל אחד אופי משלו,

ולכל תכונה שני צדדים.

בזכות ה"קרירות" שהצגת, את יכולה להעניק למשפחתך

בית מסודר ונקי, אוכל מבושל, הכנסה חודשית והכי חשוב - ילדים.

זה לא דבר של מה בכך.

לא כל בית ולא כל בעל זוכים לזה.

אשרייך! את נפלאה!

לדעתי זו דרך הנתינה שאת טובה בה ומעניקה מעצמך.

נראה לי שיכול להוסיף לך ולתחושת הזרימה והרגש בבית ובזוגיות 

להתחיל בקטן - להחמיא לבני הבית ולבעלך בלבד על דברים קטנים שהם עושים.

לדעת לבטא במילים רגשות, זה מאפשר שיחה מהלב ופתיחות, הרגשה של קרבה והערכה.