תעבור אתה לישון במיטה שלה....

קודם כל לקבל אותה באהבה, בנחת.

אם תעשו מזה ענין - יהיה יותר קשה להחזיר.

אפשר במקביל, ביום, לדובב איתה על מה שקורה איתה. אולי משהו בגן הבהיל אותה או כד'?..

אולי בכלל תולעים או כד', משהו שמעיר אותה?

אחרי כמה ימים - אפשר לנסות לדבר איתה על החדר שלה, אולי יש משהו שמפריע לה, מבהיל אותה שם?

אולי מנורה קטנה תעזור?

יש להניח שאם תהיה רגועה, אז תוך כמה זמן תוכל להירדם כשמישהו על-ידה ולישון לילה שלם.

יםה ונעים, אוכל טוב (אע"פ שכינר וניר עציון כנראה יותר טעים) ובעיקר בעיקר האווירה.

העובדים הם חברי הקיבוץ שעושים תורנויות אז זה ממש עולם אחר.

כשהיינו פעם בכינר היה די לא נעים לראות את המלצרים והמלצריות, צעירים חביבים, מאד עייפים, חלק טיפוסים צעקניים, וכנראה מקבלים שכר מינימום. זאת הרגשה שאת נהנית מעבודה מנצלת, קשה לי להנות מזה.

לעומת זה בלביא היחס ככ נעים.

בעיני זה קריטי.

ואם אתם שם שבת אז תלכו לסיור בקיבוץ, היה מרתק!!

ממה שאני זוכרת נכון ללפני בערך 8 שנים

בכל מה שצריך לחתונה

יד גיטל, מחירים ממש טובים  למוצרים מעולים.

יש שם מכשירי חשמל, מצעים, סדינים, שמכות חורף, כריות וכו'

נמצא בשאולזון 30

טלפון- 02-6513331

שעות פתיחה:

א - 20:00-22:00

ב- 15:00-17:00

ג - 10:00-12:00, 20:00-22:00

ד- 20:00-22:00

יש להביא סוג של אישור שמתחתנים כמו רישום לנישואין או הזמנה וכדומה.

תשלום בצ'ק או מזומן בלבד.

מזל טוב!

לכאורה בנין בית המקדש כולל בתוכו עליה לרגל.

שזה חוזר לאותה נקודה.

להשאיר את הנשים עם הילדים הקטנים לבד בחג..

http://www.daat.ac.il/daat/mitsvot/main.asp?subm3=1&book=1&book=2&book=3&title=489

המצווה הנ"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו על הראיה. 
והוא אומרו יתעלה: 

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).

ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה. 

וכבר הקדמנו והזכרנו אומרם: 

"שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה. 
וגם זו אין הנשים חייבות בה. 
 

מצווה תפט: מצוות עשה להראות בעזרה ברגלים - ספר מצוות ה'

(עשה רב) מצוות עשה להראות כל זכר בבית המקדש בשלש רגלים.
שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" דברים טז, טז. ומחויב להביא קרבן עולת ראייה.

אומרת המשנה בחגיגה-

איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר, שלש רגלים.

ואומרת על זה הגמרא:

מתקיף לה רבי זירא עד הכא מאן אתייה אמר ליה אביי עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה אימיה מכאן ואילך אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב ואי לא פטור.

ומפרש רש"י  

עד הכא מאן אתייה - עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

מחייבא בשמחה - לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד):

מכאן ואילך - דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

כי זה חלק אינטרגלי מהשמחה של הרגל.

אין בכלל "הוא אמינא" שאשתו לא תהיה איתו "ושמחת אתה וביתך". כולם ביחד.

כל הענין הוא מירושלים להר הבית, בשעות המעטות שזה לוקח.

אין שמץ דמיון למה שהובא כאילו "בהקבלה".

שהוא על הזכרים.

אכן ילדים ונשים היו מצטרפים במידת האפשר אבל לא היו חייבים בזה.

בזמן הבית (1/2/3)הבעל חייב להעדר מהבית בחג.

בקשר לג. זה אכן מה שיהיה - עננים 24/7/365 - "והיה מידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות וגו'"

אבל המציאות עצמה היא לא מושללת בתורה..

כולל להשאיר את המשפחה בבית?

כן.

בדיון סביב נסיעה לאומן וכדו' מתעלמים מהנקודה הזו.

וזו טענת  הדיון

ועל ה מבוסס הנסיעה לרב.

הביקורת  היא על הזילזול בעצם הנסיעה שמבוססת על מקור תורני.

ואם יש בעיה ספציפית אז לטפל בה נקודתית.

לא לבקר את עצם הענין

אבל הביקורת הגורפת היא על עצם הנסיעה לא על אי ההחשבות

על כגון דא נאמר "טעמו ראו כי טוב ה".

בלי לטעום אין טעם להסביר

אבל לא חייבת לעלות

ר' נחמן לא אמר לעזוב את האשה והילדים

הוא הורה לכולם לבוא אליו ("איש בל יעדר").

היום נשים לא מגיעות בגלל בעיות צניעות.

בלי להתייחס כעת לנושא הספציפי עליו מדובר.

ובוודאי שהאמירה בכותרת שם אינה דברים בטלים.

[אני לא מכיר מקורות קדמונים של נסיעת תלמיד לרבו והשארת אשתו ברגל בחג. הרי חייב לשמחה ברגל. לגבי רה"ש אולי אחרת מצד הדין בענין נקודתי זה - אבל בוודאי שזו לא נקודה שאפשר לזלזל בה.

ואכן היו חסידים שנסעו לאדמוריה"ם לחגים אלו ואחרים. בד"כ דומני בתקופות שהיו גרים ליד הורי האשה.

מכל מקום, מי שנהגו - ממילא לא יעזור לומר להם אחרת, וגם יש להם מנהגם - בפרט אם הוא בהסכמת רבם.

אבל אי אפשר לבטל את הבעייתיות שיש בענין הזה. חג בלי האבא בבית שמנהל את השולחן, זו בעיה אמיתית, שצריך סיבה טובה מאד ומציאותית כדי להתרגל אחרת. האם "טרנד" של כאלו שלאו דווקא זה רבם מובהק מספיקה לכך, בפרט כשהיא כרוכה ביציאה מהארץ בנוסף? זו שאלה כבדת משקל]

האחד - שזה לא דומה.

ובנוסף, הערה שעליה לרגל נעשית עם המשפחה. זה היה הסטנדרט. חלק ממצוות השמחה בחג. נורמה שהתורה לוקחת כמובָנה מאליה.

אכן, ככל מצוה, גם אם אחרים מבני המשפחה לא יקיימו אותה - מסתבר שלא פקע תוקף המצוה.

וזה בדיוק ההבדל: עליה לרגל היא מצוה מחוייבת מהתורה - וזה לא.

ואם מתחילים לבלבל בין מצוה לבין לא מצוה, ו"להמציא" מצוות חדשות - זה גם עלול להביא לכיווון השני.

אפשר לומר על דברים שיש להם ערך חשוב, אפשר להתווכח על זה - אבל לומר שכמו שבמצוה עושים כך, אז גם במשהו חשוב-לכשלעצמו אחר, כאילו זה שעליה לרגל היא מצוה, מצוה כלל-ישראלית, זה איזה פרט "שולי", זו ממש טעות קשה.

[רק כמשל, להבדיל לכיוון השני, גם אם בזמן שנוהגים דיני טהרה, האב יצטרך עפ"י דין להיות זמן מה "מחוץ למחנה", האם נאמר שרואים שהתורה לא החשיבה את הנושא של השהיה עם משפחתו?.. בוודאי שלא. אז במה שהתורה קבעה כמצוה כולל על חשבון משהו אחר, זה סדרי עדיפויות ספציפיים, נקודתיים. קל וחומר כשמדובר במשהו שכל עניינו מהתורה, ביסודו הוא "ושמחת בחגך" שכולל שימוח אשתו ובניו, כלומר שההנחה הבסיסית של התורה היא עליית כולם יחדיו. וכך היה בפעל. שאלה מעניינת, אם אשה תתעקש לא לעלות, האם מחויב להישאר איתה מדין "אתה וביתך", או כיוון שמונעת אותו כך ממצוות עליה לרגל, עולה לבד]

את יוצרת קשרים עם המשפחה?

את מבקשת עזרה?

לפעמים צריך לעזור לשני לפקוח עיניים...

מצד שני, את מדהימה בשליטה ובהתארגנות.

אבל צריך לדעת להוריד שליטה ולהעזר 

אם זה בכל זאת מהמשפחה או בייביסיטר או שכנה וכו'.

ותשמרו על הזוגיות...

למרות שאת חוזרת ואומרת שאת קרירה. נשמע שיש לך כאב על הקרירות הזאת ואפילו רחמים לבעלך על כך, ולכן לא נראה לי שאת קרירה בלי תקנה.

השאלה המעניינת היא- מה בעלך אומר על העניין? איפה הוא מרגיש את זה, או בלשון המטפלים "איפה זה פוגש אותו"? לא תיארת שום תגובה שלו ביחס לקרירות. האם הוא מעיר לך על זה?

תראי, הרבה פעמים ההישאבות למטלות זאת הסחת דעת. ההרגשה שיש לפניי עוד הרבה מטלות, מצד אחד היא מעיקה אבל מצד שני היא נותנת דרייב. לך, למרות שאת מתלוננת על ריבוי מטלות- נראה שזה נותן דרייב. יש שם חרדה סמויה שאולי יום אחד תאבדי שליטה (תקרסי מעייפות) ואז תתחילי להיכשל ולהיות עקרת בית לא מוצלחת ואולי גם אשת קריירה לא מוצלחת. והחרדה היא כל כך גדולה עד שעושים הכל כדי לעמוד ברף הגבוה כדי שחס וחלילה לא ניפול לתהום.

עצתי- תלמדי להיות חסרת אונים, רגישה ונזקקת קצת. תהיי גם חלשה, תהיי רכה יותר. אל תפחדי מזה. תגידי לבעלך את כל מה שאת מרגישה, כולל מה שכתבת כאן, על זה שאת לא יודעת איך לא להיות קרירה כי זה המצב הטבעי שלכם. תגידי לו שאת מרגישה שאין למרדף הזה כל משמעות. תגידי לו... שאת מפחדת שיום יבוא ויהיה מאוחר מדיי. שאת מפחדת ממה יקרה אם תמשיכו ככה.

בקיצור- תשפכי. תשפכי הכל. עד לעומק. תחשפי. תגיעי לצדדים ה"לא יודעים" שלך, לצדדים הלא נשלטים, הכואבים, המפחידים, אלו שרק בן הזוג יכול להכיל.

אל תוותרי על זוגיות שיש בה רגש. 

פעם שמעתי משהו חכם-

אל תחכו שהמדורה תבער מעצמה, אל תשבו ליד הגחלים ותצפו שהם יתחילו ללחוש מעצמם- 

תבעירו אותה ביוזמתכם.

אם את קרירה ביחסים- תיזמי אותם. לאט לאט אבל בטוח. זה קשה, נכון, זה לגרד חום מאיפה שאין, אבל תחייבי את עצמך. תגייסי את תחושת ההכרח (שאותה את מכירה) גם לשטח האינטימי. לאט לאט הגחלים ילחשו מעצמם. 

לא חייבים לצאת לחופש בשביל לחזק זוגיות.

אני מציעה שתייחדו 10 דקות ביום לעצמכם סוג של שעת קפה. 10 דקות בבוקר או ארוחת ערב משותפת. ככה תדעו שאתם נפגשים לפחות פעם ביום. נכון שזה קצר ויכולים להיות גם ילידם ברקע. אל תיצרו מתח סביב הזמן הזה.

אבל כשיושבים שניים לשתות קפה בזמן קבוע לפי דעתי זה ממש תורם.

לחופש יש כל מיני הגדרות.

אחד רואה חופש כרביצה במיטה באיזה צימר מרוחק ובשביל השני חופש זה דווקא מלון שווה ולקרוע את העיר שבה נמצאים...

ככה שגם חופש יכול להפיל ולא להביא להרגשת הרוגע והכיף האמורה לבוא אחרי חופש...

כמו"כ היא מדברת על השגרה השוחקת שבה לזוגיות אין כ"כ ביטוי. לכן הצעתי שבמהלך השגרה שהיא באמת שוחקת, לקחת כל יום פסק זמן לחיזוק הזוגיות.

לכל אחד אופי משלו,

ולכל תכונה שני צדדים.

בזכות ה"קרירות" שהצגת, את יכולה להעניק למשפחתך

בית מסודר ונקי, אוכל מבושל, הכנסה חודשית והכי חשוב - ילדים.

זה לא דבר של מה בכך.

לא כל בית ולא כל בעל זוכים לזה.

אשרייך! את נפלאה!

לדעתי זו דרך הנתינה שאת טובה בה ומעניקה מעצמך.

נראה לי שיכול להוסיף לך ולתחושת הזרימה והרגש בבית ובזוגיות 

להתחיל בקטן - להחמיא לבני הבית ולבעלך בלבד על דברים קטנים שהם עושים.

לדעת לבטא במילים רגשות, זה מאפשר שיחה מהלב ופתיחות, הרגשה של קרבה והערכה.

אין מצב שאין שלא תהיה השפעה. ותוסיף לאתגר הכלכלי את האתגר של חיי הזוגיות עם כל המפרט הטכני והנפשי שלהם. 

במבט לאחור, עדיף שתתחיל להשקיע בלימודים בתור רווק ותראה איך אתה מסתדר ומתקדם בשנה הראשונה וגם השנייה. משם תוכל להחליט אם ואיך אפשר לשלב את הקריירה בחיי הנישואים. 

תראה, הרבה פעמים שנה ראשונה היא הכי קשה.

מצד שני אף אחד לא מבטיח לך שכשתתחיל לפגוש ישר תתחתן..

אז מציעה לך להתחיל לימודים במה שלבך חפץ, גם אם זה מאד אינטנסיבי.

אחרי שתעשה התמודדות כלשהיא, נניח שנה אחת או שנה וחצי, תתחיל לצאת לדייטים.

אולי תגלה שזה לא ככ נורא ואתה יכול להתחיל לצאת כבר לפני כן ואולי לא.

לא הייתי מוותרת על לימודים שאני רוצה בהם ויכולים לשנות את התעסוקה עד 120 בגלל אפשרות לקשר, ולא הייתי מוותרת על קשר בגלל עומס לימודי.. רק צריך מינון סביר ולכן אני אומרת להתחיל, לחכות קצת ואז לראות.

גיל 22 זה מאד צעיר.

בעלי אוטוטו 34.

ועד כה לא נרשמו בעיות שילוב מיוחדות.

לפעמים דווקא צעירים מתפוצצים על דברים קטנים כי הם יותר מדיי אימפולסיביים. 

לפעמים מבוגרים עקשנים ומקובעים.

לפעמים צעירים מתחרטים שנכנסו לעול המשפחה מהר ולא טעמו עולם.

לפעמים מבוגרים איבדו את הדרך מרוב שחיפשו עד אינסוף.

בקיצור,

החיים הם מורכבים.

ודווקא את הענייין של להכיל מורכבות- את זה מפתחים עם הגיל.

לא הייתי אומרת לחכות עד אינסוף,

וגם להתחתן בגיל 29 זה לא הכי אידיאלי,

אבל בשביל בני אדם מסוימים להתחתן בגיל 20 זה ממש לא טוב,

אז לכל אחד יש את המסלול שלו והדרך שלו.

תמיד יהיו אתגרים כלכליים.

גם אחרי תואר, ברוב התארים בשנים הראשונות אתה לא מרוויח הרבה.

לעומת זאת.. השקעה בנישואין אתה מרוויח המון, מההתחלה

ואף אחד לא הבטיח לך שברגע שתתחיל לצאת בגיל 27 ישר תמצא את האחת ותתחתן. וחבל לחכות כ"כ..

אני חושבת שזה מאד אישי לכל אחד, אבל אני התחתנתי בגיל 20, תוך כדי תואר, וזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי.

ועם עבודה- מסתדרים. השנים הראשונות מעט יותר קשות, אבל זה בהחלט שווה את זה.

(ואלי בסוף תצא עם מישהי שיש לה כבר עבודה מסודרת/ הורים עשירים מאד/ דודה זקנה שנפטרה והשאירה לה ירושה מטורפת וזה יסדר אתכם..? אין לדעת ...)

לדעתי החישוב של לימודים/עבודה מול נישואין לא נגמר לעולם. צריך לזכור מה העיקר ומה התפל. לא לוותר על התואר- אבל שזה לא יגרום לך לוותר על הדבר הכי מדהים שתעשה בחייך.

התחתנתי בגיל 20 באמצע (תחילת) התואר

עכשיו אני בת 22, אמא למהממת ולעוד אחד בדרך, לקראת סיום התואר המיוחל.

בעלי בן 25, מתחיל תואר שנה הבאה כי עד עכשיו הוא פרנס וסופסוף אני יכולה להשתתף איתו בהכנסות.. אבל גם אם שנינו היינו סטודנטים היינו מסתדרים יופי.

תמיד יהיה קשה בחיים מבחינה כלכלית. תמיד.

ככה שאם מראש המחשבה היא שאם אתחתן יותר מאוחר- יהיה לי גם יותר קל--

אתה לנצח לא תתחתן. כי יותר קל להיות נשוי כשיש דירה ורכב ועבודה מסודרת וחיסכון יפה בצד. 

ואם מראש המחשבה היא שנסתדר--

אז תסתדר גם אם תתחתן בגיל 18...

אבל בגלל שאני באה מהעולם האקדמי וקצת מכירה, רוצה לתת כמה נקודות למחשבה...

אני מבינה שאתה רוצה ללמוד רפואה, בלי לזלזל, הקושי הגדול ברפואה זה להתקבל ובשנים מסויימות העומס,

אבל(!) וזה אבל גדול! אין משמעות לממוצע, אתה לא צריך להיות לחוץ כל התואר להשיג ממוצע בשביל תואר שני ובשביל דוקטורט וכן הלאה...

וגם אפשר לתמרן עם זה הרבה, לא חייבים לבא להכל, העיקר המבחנים (זה שוני מאוד גדול מהתיכון שכדאי להפנים) ככה שיש תקופות יותר עמוסות ויש פחות.

מצד שני, וגם את זה כדאי לקחת בחשבון, ברפואה אף פעם לא נחים על זרי הדפנה, המחלקות ואחר כך ההתמחות זה לא פחות קשה ויש שיטענו שיותר...

ככה שתתכונן לחיים עמוסים ותלמד לשלב בין המשפחה ללימודים,

חשוב שתמצא אישה תומכת שתבין את המשמעות.

עוד נקודה, לא צריך להיות קיצוניים או משפחה או לימודים, אפשר להתחיל שנה א, לחוש את הדברים, גיל 22 זה באמת צעיר, מצד שני, לא לצאת בהכרזות, עד שאני לא גומר את התואר אני לא מתחתן, תתחיל, תראה איך אתה מסתדר.

יכתבו לך שמסתדרים כלכלית שני סטודנטים (אני חושבת שזה רק אם יש הורים תומכים...) אבל מצד שני לקראת שנה ג' תוכל לעבוד כסטודנט, שזה גם להרוויח וגם ללמוד.

אין ספק שמאז שהתחתנתי אני לומדת פחות טוב, כי הראש במקום אחר, אבל הפרופורציות גם הן משתנות וכך סדר העדיפויות.

בקיצור, שיהיה בהצלחה, תתחיל ותראה, לא צריכים להיות לחוצים לשני הצדדים. 

לימודים אתה לא יכול לדחות.

להפך, תרשם, תתקבל בעז"ה ותנסה להספיק כמה שיותר.

פגישות אתה יכול להחליט דינמי - אתה עמוס נורא אז לא לשמוע. אתה בחודש חופש אחרי מבחניםם אז כן לשמוע. אם יש הצעה שנאית נורא מתאימה וחבל לפספס אז כן להשקיע.

שתדע שיש גם בחורי ישיבה שלא רוצים להיפגש יותר מפעם בשבוע כדי להשקיע בלימוד, והיתה לי חברה שנפגשה פעם בשבוע כדי שהחברות לא ישימו לב וירכלו.. ואם אתה לחוץ אז בנות עם קצת הבנה יסכימו לנסוע אליך ולא שאתה תבוא לפגישה, ועוד כהנה וכהנה.

לוותר על הלימודים לא בא בחשבון, הרי מה יהיה, במקרה הטוב תתחתן ואולי תמצא את עצמך מצטער כל החיים שלא למדת מה שלבך חפץ. ובמקרה הפחות טוב לא תתחתן ככ מהר ותצטער עוד יותר.

אני עד היום מצטערת שלא למדתי רפואה אע"פ שאצלי זה באמת לא היה בא בחשבון באותו זמן, חברתית, דתית, ומכל הסיבות שבעולם.

לא קראתי את כל התגובות פה. אבל היום תואר ראשון יכול לפתוח פתח משמעותי לתעסוקה.

אני מדברת על מקצועות כמו: סיעוד ,ריפוי בעיסוק, ראיית חשבון הוראה וכו'.

היום במודעות דרושים למזכירה מבקשים תואר.

תואר הוא השקעה לחיים להבטיח עתיד כלכלי למשפחה.

הרבה זוגות מתחתנים צעירים הלימודים אורכים 3-4

ואז מקצוע שנותן אפשרות לפרנסה.

- להכין את החדר בצורה רומנטית ויפה.

- לקנות לה מתנה שאתה יודע שהיא מחכה לה.

- אם יש ילדים לדאוג להם לבביסיטר ולצאת למסעדה.

- וכמובן לכתוב מכתב ארוך (שלנשים זה עושה המון).

יש עוד המון...

וכמובן שמתנה תמיד משמחת.

אם יש לה צמיד של פנדורה אז הכי קל לקנות תליון ולהביא את זה עטוף ויפה. אם אין לה אז כל מתנה אחרת תתקבל בברכה, ואם התקציב לא גדול אז גם כלי עם שוקולדים יכול להועיל

ובנוסף היא מאמנת אישית מנוסה ויועצת בתחום הדייטים.

ממליצה בחום!!

גרה בבית שמש.

רחל - 052-8990114.

בהצלחה יקרה!!

זה אכן סביר שאם אדם "מצא את הישיבה שלו" ולומד שם כבר שנים וגם מתכווין להמשיך - זה נתון לא מבוטל, לגמרי.

צריך לבדוק כמה קריטי לבחורה היכן שהיא לומדת. האם אפשר לה להשלים את אותם למודים במקום אחר, בפרט בהנחה שזה לא מקום שלומדים בו כ"כ הרבה זמן כמו בישיבה.

אבל זה בדיוק חלק מהענין.. אנשים שרוצים להתחתן, צריכים ללמוד להקישב ולהתחשב זה בזה, או להסכים על סדרי ערכים משותפים. נסיון טוב..

בדרך כלל גורר הפסד זמן ואולי גם כסף.

דווקא לגבי תורה הייתי חושבת שאחרי חתונה אתה יכול למצוא את מקומך במקום חדש. גם הצרכים שלך ישתנו.

רק מעירה שאם יש אפשרות למוסד אקדמי משודרג יותר דווקא קרוב לישיבה אז זה כן שווה. כלומר, שווה להפסיד כמה קורסים במכללה אם אפשר להתקבל ולהמשיך באוניברסיטה שנותנת תואר נכבד יותר ומוכר יותר. זה עוזר בדר"כ בהמשך בעבודה או אם רוצים  תואר שני.

לרוב האישה עברה למכללה אחרת (בהנחה שיש מכללה בסגנון מעט דומה) להשלים שם את התואר, כדי שהזוג יהיה קרוב לישיבה.

(אמנם לא התנסיתי בזה בעצמי, אבל נראה לי שיש בזה "צדק" - כי הישיבה בונה את העולם הרוחני של שני בני הזוג וגם את של ילדיהם - לא רק את רוחניותו של הבעל...)

זה היה דבר די רווח במכללה שבה למדתי - היו כמה וכמה שעזבו אותה ועברו למכללה אחרת כשהתחתנו, כדי להיות קרובות לישיבה של הבעל. (מכיוון שמדובר במכללה להוראה - כנראה יחסית קל לעבור ממקום למקום, ושהקורסים מהמכללה הקודמת ייחשבו במכללה החדשה).

ולפעמים יש חיבור נשמתי גדול לישיבה, וזה דבר שקשה מאוד לנתק.

(אני מדברת בעיקר על ישיבות גבוהות, ולא על ישיבות הסדר).

יש לי רושם שאת לא כ"כ מכירה את המושגים עליהם הוא מדבר.

להגיד ש"אפשר לבנות בנין רוחני בהרבה ישיבות", זה מאד לא מדוייק. 

בחור כזה, שמצא את המקום המתאים לו, יושב בו שנים ורוצה להמשיך - זה בערך כמו להגיד לו שאפשר גם להחליף משפחה..  הווי אחר, חברים, רבנים, צורת לימוד, אוירה. 

מעבר כזה - שהוא בעל השלכה לכל השייכות הרוחנית וממילא גם לבנין המשפחה - יכול להיות הרבה יותר "קריטי" מ"בזבוז של קורס" (ו"ילדים" זה גם לבעל, כולל ההשלכה לראש הפנוי).

יש כאלה שלא כ"כ משנה להם, ויש כאלה שכן.

להיפך, המובן מאליו הראשון הוא, שדבר כזה שאינו טכני, אלא במהות, ולשנים רבות - יכריע את הכף. אלא שבהיות שמדובר על רצון להינשא, כל אחד בא עם מה שהוא, וצריך לראות על מה מסכימים ביחד.

ולגבי "התחשבות", זה לא דבר שאמור לבוא רק מצד אחד.

סביר שאם היה מדובר בבחור שנמצא בלימוד מקצוע לשלש-ארבע שנים, ולעומת זה מישהי שכבר חמש שנים באוירה עמוקה של לימוד במקום מסוים ורוצה להמשיך עוד שנים (דבר שלא כ"כ מצוי), היו מציעים לו "להתחשב"..

המשפט: "אפשר לבנות בניין רוחני בהרבה ישיבות" אם אדם לא מתחבר למקום הוא לא יצליח לבנות את עצמו.. וכל ישיבה יש לה את הסגנון שלה.

וגם יש מקומות שלומדים לפי סדר מסוים (לדוגמא הלכה למבחנים של הרבנות הראשית), אני זוכר את עצמי שעברתי שהייתי באמצע ללמוד משהו ואז אח"כ שוב ישתנה וכו' מצאתי את עצמי מסתובב בלי לתפוס משהו מוגדר.

ישיבה זה מקום שנותן כוח לאדם אבל אם זה מקום שהוא לא מתחבר אליו זה יכול לגרום לדכאון ועצבות שרק יתגברו בלי סוף

ולכבד את דעת בן הזוג גם אם חשבת שאין יותר חשוב מזה.

מידות טובות הן הדבר הכי נצרך בזוגיות. וגם עליהן צריך להתאמן.

"הודו ל-ה' כי טוב.."

"ואילו פינו מלא שירה.."

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"

"כי הרבית טובות אלי"

 בשבח והודיה להשי"ת על כל הטוב אשר גמלנו אנו מודיעים על אירוסינו .. השמות ואז תמונת של היד עם הטבעת  או משהו ....בהצלחה

בס"ד

קוראים לאחד אקוולינה ולשני אגם מים.

אני חושבת שבדמיון שלנו הכל נראה ורוד יותר. 

המציאות שונה. היא האמיתית. והגוונים בה הם גם ורוד וגם אפור. בדמיון יש לך את הפריבילגיה לצבוע הכל בצבע שבא לך ולהפוך הכל לורוד ולמלא גם את המקומות החסרים בורוד. רק כי את לא יודעת איך זה באמת.

אני מבינה אותך כי כרגע את חיה בתוך המציאות והיא חסרה.

את מתארת את היחסים עם בעלך באופן מאוד מעניין.

מצד אחד- את מספרת שהיחסים הם שכליים ואין רגש או משיכה. 

מצד אחר- הוא החבר הכי טוב שלך. סיפרת לו על החלומות על האקס. אין ספק שזה לא מובן מאליו בכל, ואני מקוה שאת מודעת לכך. הוא נשמע אדם מכיל. שבאמת מקבל אותך כמו שאת, ואוהב אותך, עלייך, על מי שאת, על המראה שלך  (שאת לא שלמה איתו), על הדימוי העצמי המבולבל שלך, ועל זה שאת לא שלמה ביחסים איתו כי הרי שיתפת אותו על חלומות על גבר מעברך. כמה מדהים הוא צריך להיות כדי להיות כל אלו. יתכן ואת באמת לא נמשכת אליו, כי את סגורה בדמיונך על אדם אחר . מישהו שהיית מאוהבת בו. ולא ברור מהן הסיבות להתאהבות . 

אני יכולה להבטיח לך דבר אחד- לחיות בחיי נישואין עם אדם, לא דומה כלל ללהיות בקשר עם אדם אפילו אם זה היה שנה וחצי. 

יש משהו בנישואין שאי אפשר להגיע אליו בשום דרך אחרת. רמת המחויבות שיש בנישואין, ההבנה שהקשר הזה הוא מעל שניכם, יוצרת חיבור כמעט טוטאלי, שמאפשר לכל האי שלמויות לצאת החוצה. בין אם מדובר באי שלמות של כל אחד מבני הזוג, ובין אם באי שלמות שמקורה בחיבור ביניכם שדורש עבודה שאתם בתחילתה. הרי יש לכם שנים להרכיב את הפאזל שלכם יחד. 

אני חושבת שלהשוות את האיש שלך, לאיש שלא היית נשואה אליו, זה עוול . כי אין לך דרך לדעת מה האתגרים שהיו פוגשים אותך מולו בחיי הנישואין. אין לך גם באמת מושג מה קרה בינו לבין אשתו, ואולי זה משהו בו? שהיה פוגש גם אותך לו הייתם נישאים?
הכל בגדר תהיות והערכות שאין להן באמת משמעות אמיתית מלבד להראות לך- שהמקום הודאי היחיד הוא הבית שהתחלת להקים לך. 

אני חושבת שיקח זמן אבל ברגע שישתחרר הבחור ההוא לאט לאט (וזה לא קורה ביום אחד , אני מבינה) אז את תוכלי לגלות את האיש שלך וכמה שהוא יכול לספק לך חיים בריאים ואולי תוכלי לאהוב אותו ולפתח רגש , כי אם הוא החבר הכי טוב שלך- בטוח יש לך רגש כלפיו. אבל הוא תקוע כי את עסוקה בלהיות מאוהבת בדמות אחרת. שעליה את יכולה להלביש את כל הדברים שחסרים לך בזוגיות שלך ואת חושבת ששם תקבלי אותם. 

וזה לא בטוח בכלל. יתכן והוא השתנה ממה שאת זוכרת. ויש לו גם ילדה כעת זה בטח לא פשוט להכנס לזוגיות כזו עכשיו. ויתכן שאפילו ששניכם דתיים כעת- אולי יש לכם שאיפות שונות או תפיסות שונות לגבי הדת?

נישאת לבעלך, לאיש אחר, שהוא שם בשבילך, אוהב אותך, מוכן להלחם בשבילך. וואוו. זה המון! 
ואין לך מושג בשביל מה את חושבת לעזוב אותו. בשביל חלום שכבר אולי לא קיים, וגם אם היה, אולי המציאות איתו תטפח לך על הפנים  ותגלי שהאיש שהוא בארבע אמות ביתו הוא בעל חסרונות שגם הם קשים לך. ואולי הנפילה תהיה קשה יותר, כי בו היית בטוחה שאת מאוהבת. 
אני נשואה כמעט 3 שנים, ויכולה לומר לך שהיו לי הרבה דמיונות על נישואים . אז חלק באמת זה דברים שאני נושאת אליהם עיניים שיהיו בקשר שלי  ועובדת על זה שהנישואין שלי יחתרו לכיוון הזה, אבל הרבה דברים- נפל לי האסימון. חיי נישואין זה מאוד מורכב, וזה הרבה עניין של התאמה שכלית, קצת רגשית, אבל הרבה תלוי באיפה הרצון שלך נמצא. ברגע שתמקמי את הרצון שלך במקום הנכון (באופן בלתי תלוי בדמות הנכספת מן העבר) ותשימי שם את האיש שאת חיה איתו, ותשאפי להתקרב אליו ולהכיר אותו ולהעמיק את היחסים ביניכם, אני מאמינה בכל ליבי ששם גם תמצאי אוצרות גלומים.

והמצב המבלבל הזה לא פשוט לא לך, לא לבעלך ולא לזוגיות.

מצטרפת להערכה כלפי בעלך שיודע ולא מוותר עלייך מתוך ראייה חיובית ואמונה בקשר שלכם.

אין לי עצות חוץ מלפנות ליועץ הראשי - הקדוש ברוך הוא,

לפרוש בפניו הכל, לבקש ממנו עצה טובה, 

הוא זה שזיווג ביניכם והוא יודע מה צופן לכם העתיד ומה הטוב והנכון.

לכל אחד הניסיונות שהוא צריך לעבור בחיים - זה כנראה חלק מהניסיון שלכם,

בקשי מאבא שבשמיים להאיר לכם את הדרך.

ה' יחזקך ויעודדך.

[ובסגנון חתימתך, שמא את תהיי ה"פרח של תקוה" של המשפחה.. גם יאיר סביבו, וגם ימלא אותך בכחות של חן וחסד ורחמים]

@שירשיר90

שמתמחה בקופנליקטים בין העולם הדתי לבין העולם הכללי