במבט ראשוני הפרשה היא חס ושלום "מיותרת".
הפרשה סוקרת את כל חלקי המשכן, החל בכלים ועד היריעות ואדני המשכן ומונה את הכמויות של החומר.
הפרשה מתארת כיצד עם ישראל עשו בדיוק רב את כל המלאכה כפי שצוו ובהמשך, הפרשה מפרטת איך משה הקים את המשכן - שלב אחר שלב.
מדוע צריך הכתוב לתאר את הכל בצורה מפורטת כל-כך?
הרי, על פניו אפשר לסכם במשפט אחד את כל תהליך הביצוע - בני ישראל עשו בדיוק כפי שצוו.
לעניות דעתי יש בפרשה שלנו מסר מאוד חשוב, אנסה לתאר את המסר בעזרת התמונה הבאה:
נדמיין לעצמנו ילד שבונה חווה מדמויות של חיות משחק ואת מבנה החווה הילד בונה מקוביות לגו.
המבוגר המתבונן בילד יראה שורה של חיות זהות וקוביות זהות בגודלן אך שונות בצבעם מסודרות להפליא.
אם ינסה המבוגר לשנות מהסדר של החיות או מהמבנה של הקוביות, סביר להניח שהילד יצעק.
לשאלת המבוגר, "מה זה משנה, הרי הכל אותו דבר?" יזעק הילד "מה פתאום".
כך גם במשכן.
לכל חלק היעוד והמקום שלו על אף שהוא נדמה כזהה לחלק אחר, לכל חלק במשכן יש את המקום, התפקיד המדויק שלו.
התפקיד שלנו הוא לראות את עולמו של הקדוש ברוך הוא, ולא לעצב את העולם על פי שרירות ליבנו, על אף שאולי דברים כלפי חוץ נדמים זהים הם שונים במהות.
המשכן הוא דמוי של העולם במיקרו קוסמוס.
ידוע הסיפור המפורסם על הרב אריה לוין.
כשהרב אריה לוין כשהגיע לארץ רצה לבקר את. לרב קוק היה מנהג, בין תפילת מנחה לתפילת ערבית היה יוצא לשוח בשדה להרהר, הפעם התלווה אליו ר' אריה לוין.
תוך כדי הליכה רבי אריה קטף גבעול של עשב.
הזדעזע הרב קוק ואמר לר' אריה "מימי נזהרתי לא לקטוף עשב סתם. לכל עשב ועשב יש מלאך המכה על ראשו ואומר לו גדל".
אפילו לעשב יש מקום ותפקיד ייחודי.
את זה מלמדת אותנו פרשת פקודי בפירוט הגדול כביכול מיותר.
חשבתי על הרעיון הזה בהקשר של מבט זוגי וייעוץ זוגי כאשר נזכרתי בשולחן שבת.
הישיבה סביב שולחן שבת היא הזדמנות שמעידה שלכל אחד מבני הבית יש את המקום שלו, יש את ההזדמנות שיראו אותו, את תרומתו למשפחה.
כמה פעמים קורה שכאשר יש אורחים ומכורח המציאות מקום הישיבה של אחד מבני הבית משתנה ובעקבות כך נוצרת מתיחות - "לקחו לי את המקום".
אין דבר יותר חשוב מאשר תחושת הביטחון במקום של כל אחד ואחד.
הבעיה היא כאשר בני הבית בכלל ובני זוג בפרט, לוקחים כמובן מאליו את מקומו ותפקידו של השני.
התחושה היא "לא רואים אותי, לא מעריכים אותי".
הפרשה שלנו מזכירה לנו עד כמה חשוב לחזור ולהבליט את המובן מאליו ולהראות עד כמה כל אחד מבני הבית יחיד ומיוחד.
עד כמה כל אחד מוערך, לא מפני שהוא עשה משהו מיוחד או שהתרחש אירוע מיוחד, אלא בגלל שהוא באמת מיוחד, בדיוק כמו שכל חלק וחלק מהמשכן מוזכר, גם לכאורה השולי ביותר.
נחפש דרכים לבטא ולהזכיר לעצמנו ולבן הזוג, ולבני הבית עד כמה הם אבנים טובות מסולאות בפז.
בהצלחה שבת שלום.
) פשוט לא אוהבת
הוא קרבי
.
) באמת מאמינה שזה עובד.
( 
