לא נתפס לי שאתה רואה חשבון
הדבר האחרון שהייתי מדביקה לך
ומה זה צבר רק מגיל חצי שנה? 
מה קורה אם נניח מתחתנים ואחרי 5 שנים יש לאשה (או לגבר) בעיה רצינית? נניח סתם לדוגמא דכאון אחרי לידה שלא עובר / פוסט טראומה מטיל שנפל ליד הבית שגם לא עובר / חרדות כתוצאה מאיזה טראומה שלא עוברות ושורה תחתונה האשה עכשיו נניח 30% פחות (חיוניות, שמחת חיים, יכולות וכדומה) ממה שהייתה בחתונה (ושום טיפול לא עוזר). אז משלימים עם זה וממשיכים לחיות ככה כל החיים?
אם התשובה היא כן, אז מתי זה הופך להיות לא?
אם היא 35 אחוז פחות?
40 אחוז?
50 אחוז?
60 אחוז?
70 אחוז?
85 אחוז?
95 אחוז? (כל היום במיטה ולא יוצאת אף פעם לשום דבר)
התשובה היא אישית, ולפעמים כדאי לפנות טיפול אישי שיעזור לך להבין את התשובה שמתאימה לך ולכם כזוג.
מצרף כאן קטע על הפרשה מהרב ג'יקובסון שמתחבר לנושא ויכול לספק קצת נחמה ועידוד:
תודה על זה
פשיטאאחרונהאני לא יכולה לייעץ אם חיי נישואים במתכונת זו הם טובים ונכונים יותר מאשר פרידה כיוון שאינני מכירה את המשאבים שלך להתמודדות, את אופי הפגיעה של המחלה בנישואין, את הצרכים שלך ושל המשפחה ואת האלטרנטיבות השונות למצב הנוכחי.
זה ממש בלתי אפשרי לתת כללי אצבע.
הדברים שכל אדם זקוק להם בנישואין ובכלל בחיים כדי לשמוח כל כך שונים מאיש לאיש, ולכן לא תקבל כאן תשובה גם מבעלי ניסיון (כמוני ) אז רק כמה נקודות למחשבה:
א. "שום טיפול אינו עוזר" - כדאי לבחון את הנחת היסוד הזאת. העולם גדוש ומלא אפשרויות, נפש האדם גם היא, ואפשרויות חדשות נפתחות כל העת. (למשל בתחום רפואת הכאב- יש לא מעט מחקרים שרק התחילו להיבדק על בני אדם, וברור שעוד מספר שנים יתחדשו טיפולים רבים. כך גם דיכאון עמיד לתרופות ומחלות רבות אחרות הנחשבות חשוכות מרפא. לא אומרת להחליט על סמך דברים עתידיים, אבל אם מחליטים להמשיך כזוג, כדאי לחפש ולהתעדכן אם מתחדש משהו - הן לריפוי והן להתמודדות עם מצב כרוני)
אם מדובר על בריאות הנפש, ממליצה לפנות ליועץ רפואי של מרכזי המשפחות של עזר מציון, מחזיק מידע רב על הטיפולים הקיימים היום בארץ ועל רופאים מומחים. אם זו מחלה אחרת, לפנות לייעוץ דומה - הרב פירר וכדו וכך לבדוק אם באמת מיציתם אפשרויות ש*רלוונטיות לכם*.
לא תמיד אנשים מודעים שבבריאות הנפש לא הכל מסתכם בתרופות או טיפול פסיכותרפי. יש עוד אפשרויות.
ב. ממליצה לפנות למרכזי ייעוץ למשפחות מתמודדי נפש (עזר מציון, מיל"ם, יה"ל, מית"ל. בכל אזור בארץ עמותה אחרת זכתה במכרז.. זה של משרד הבריאות, חינמי ולא דורש הזדהות או הוכחה רפואית כלשהי)
אם מדובר במחלה שאינה נפשית, למצוא ייעוץ דומה (אני יודעת שיש עמותות וקבוצות לכל מיני מחלות ותסמונות), שיעזור לך רגע לעשות זום אאוט על המשפחה ועל הזוגיות. למפות את התפקודים של בן הזוג שנפגעו, את המשאבים הקיימים- משאבי נפש, במה הסביבה תומכת, משאבים כלכליים, ולנסות להחליט מה לעשות מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, להיעזר באנשים שמכירים משפחות במצבים דומים, שמבינים בזכויות וטיפולים. (חוץ מזה למרכזי המשפחות למתמודדים יש דברים נוספים להציע לתמיכה שוטפת -קבוצות תמיכה, ייעוץ משפטי, נופש וכדו)
גם טיפול זוגי יכול מאוד לסייע לעשות מיפוי כזה בפן הזוגי וההורי, מתוך כבוד ואכפתיות לבן הזוג המתמודד אבל גם מתוך אחריות למשפחה. אפשר להציג את זה בתור - המצב לא ברור לי, אני מבין שיש כאן קושי אובייקטיבי, אני לא יודע איך לתמוך בך בלי לקרוס, מה אפשרי מצידך ומה לא, מה אתה יכול לתת לנו ומה אנחנו צריכים למצוא מקור אחר, איך אפשר למקסם את מה שכן טוב ועובד לטובת המשפחה. גם זה יכול לסייע להבין את המצב, ובעקבות זה להחליט מה עושים. בטיפול זוגי אפשר גם להעלות בסביבה בטוחה יותר, את הבקשה לנסות דברים שלא נוסו, להיעזר בסביבה שלא מודעת לקושי, ועוד נושאים נפיצים שהכרחי לפרק כדי להתמודד או כדי להחליט לגבי עתיד המשפחה.
ג. ילדים - אם יש ילדים ממש חשוב לקבל תמיכה נוספת שתדריך את בן הזוג המתפקד איך לתווך להם את המצב של ההורה החולה, איך לתת לו מקום לבטא את מה שהם מרגישים כלפי זה ואיך לתת להם ביטחון. אם לך יש אי וודאות לגבי העתיד, גם הם בוודאי חשים אותו. גם בגיל צעיר מאוד ילד צריך להרגיש בטוח ושיש מספיק להורים מספיק אנרגיות כדי להכיל את הרגשות שלו. גם אם הנחיית הורים/טיפול בילד לא שייכים כאן, טיפול/תמיכה בהורה (הבריא ואם אפשר גם החולה) באופן שמתייחס גם לילד זה ממש קריטי לדעתי, כדי לא לשכוח לרגע ולחשוב שהוא קטן ומסתדר. זה חשוב בין אם ההורים נשארים יחד ובין אם יש פרידה זמנית/קבועה.
ד. אני חושבת שאחד הדברים הקשים הוא תחושת ה"זה לא היה ככה בחתונה", אין לי פתרון אליה. גם לי זה תמיד כואב. אני רק יכולה לומר שיש בה משהו משבית, שלא מאפשר החלטה בעיניים נקיות, כי יש שם כל הזמן השוואה למשהו לא ריאלי. מציאות אוטופית שאנחנו גם נוטים לייפות. כל זוג כשהוא מסתכל אחורה, הוא רואה אדם אחר, כי בן אדם הוא יצור מתפתח, כי הדינמיקה הזוגית משתנה וגם כי מכירים כל כך הרבה יותר לעומק עם כל שנה ושנה, לטוב ולרע.
לכן בעיני ה"הפרה" של ה"חוזה" הזוגי מהחתונה היא לא המדד הנכון האם להמשיך או לא להמשיך ונכון יותר להסתכל מתוך ההווה.
גם הצרכים שלנו כיצור זוגי ומשפחתי משתנים בעקבות חיי הנישואין, מה שחשבנו שאנחנו רוצים מתגלה כפחות חשוב ומה שאנחנו באמת צריכים משתנה, אפשר גם לפתח בנו כוחות נוספים שמאפשרים להניח לתלות במאפיינים שחשבנו אז שהכרחיים (למשל לפתח עולם רוחני שלא תלוי במצב הדתי של בן הזוג)
לכן בעיני המצב בזמן החתונה לא רלוונטי לקבלת ההחלטה. הרי גם אדם שהתחתן ביודעין עם אדם שמתמודד עם מחלה, לא בהכרח מודע לכל ההשלכות שלה, או שהצרכים שלו השתנו, אז מה אם הוא ידע...
כן חשוב מאוד בטיפול או בדרך אחרת להוציא רגע את הראש מההישרדות והבוץ כדי לראות רגע מה בעצם יש פה, מה בדיוק הכאב שלי מהמצב הזה, רגע להיזכר מי אני ומה אני כשאני לא בסיטואציה הזאת. לא מתוך השוואה *שלה* למי שהיא *הייתה* בחתונה, אלא השוואה שלי למי שאני, בחתונה או בזמנים בריאים אחרים. (אני לא בטוחה שההבדל ברור, הכוונה, לבדוק לפי מה שטוב לי סובייקטיבית ולא לפי מה שאובייקטיבית שונה. כלומר לא לחפש צדק אלא טוב.) ובכל מקרה לתת מקום לאבל באמת על החלום ושיברו, כי באמת יש כאן סוג של אובדן שצריך להשלים איתו, בכל החלטה שהיא...
בהצלחה רבה.
לא להגיב לי בפרטי בבקשה.
המטרה היא הטוב. טובתך וטובת בני המשפחה. זו המטרה בלבד ולא המשך הנישואין או פירוקם, זה האמצעי למטרה, ואין כאן מפסיד ומנצח.
(צריך להיזהר מהערות שמקבלים לפעמים (לשני הכיוונים!!!) כאילו מי שנשאר הוא פראייר/צדיק, ומי שנפרד הוא נוטש/בחר בטוב. מלבד במצבים מסוכנים או פוגעניים מבחינה רגשית, אנשי מקצוע טובים באמת אמורים לעזור לך להבין את המצב כדי שתוכל להחליט ולא להורות לך מה לעשות מבחינה משפחתית, ק"ו אנשים שלא מכירים את המקרה מבפנים, אפילו אם הם מסייעים פה ושם...)
פשוט זכות גדולה שאת מביאה לעולם במילותייך הטובות האלה, תודה לך בשם כל הנשים והאנשים שהבאת להם הרבה מאוד אור בדברייך.
שהקב"ה ישלח לכם את כל הברכה והישועה והאור והטוב שיש ❤
חששתי שאולי אין כאן מספיק אמפתיה, ורק מידע טכני, אז שמחה לשמוע ממך שמבין המילים היא נשמעה...
אני תמיד מהרהרת כמה לנסות לתת תקווה ואופק לריפוי, כיוון שאני מרגישה שאין הלימה מוחלטת בין המצב הרפואי האובייקטיבי ובין מידת האושר של המשפחה וגם שהתקווה עוזרת לי מאוד כשהיא באה מאדם שמעורה בסיפור ומטפל בו ולא כשהיא מאנשים שבכלל לא מכירים את המקרה הספציפי ולא מבינים בתחום... (גם לגבי מה שכתבתי על מחקרים רפואיים קצת התחרטתי שכתבתי.. כי באמת יש התקדמות מרגשת בכל מיני מחלות, אבל הפותח לא פירט במה מדובר, ואולי זה בכלל לא קשור..)
וגם כי לי עוזרת דווקא ההבנה מה יש כרגע, לשים את התקוות בצד, ולעבוד על השכלול של ההתמודדות שלי עם ההווה, כמו שהוא. כלומר לא לתת לחלומות על העתיד (והעבודה העצומה על הגשמתם) להרוס את ההווה - חצי הכוס המלאה.
אני מכירה אנשים במצבים מאוד לא פשוטים שמצליחים לחיות בתוך ההתמודדות והאתגר חיים משפחתיים וזוגיים אוהבים ומספקים, כמובן בעזרת ליווי מקצועי, ותמיכה מכל הכיוונים. אבל זה כל כך לא ברור מאליו ודורש המון מוטיבציה וכוחות, שאני לא יודעת איך להסביר לאחרים מה בדיוק מאפשר את זה... (על חלקם אפשר לקרוא בפייסבוק למשל הזוג אביטל ונעם רבלין שגם מעביר הרצאות)
כשהסברתי למישהי בעבר שמבחינתי בזוגיות הכרחי בין בני זוג תפקוד מסוג כלשהו (לא מפרטת בכוונה) ולכן זו המטרה מספר אחת בהחלמה שלנו, וכל השאר אפשר להכיל או להיעזר בגורמים מחוץ לזוג, היא נחרדה, הרי זה לא זוגיות! והיא צודקת, בשבילה זה לא, כי גבולות הנתינה והצורך בשותפות של בן זוג וכו', מאוד אינדיבדואלים..
המיפוי הזה של מה אני צריך ומה אני יכול ומה השני רוצה ויכול (שלוקח המון זמן...) הכרחי אפילו רק כדי להתגרש טוב ולהמשיך לגדל ילדים.
לכן אני חושבת ושמעתי לא פעם גם מאחרים, שהשלב ההתחלתי, כשסוף סוף מבינים שיש בעיה אמיתית, הוא השלב הכי קשה, אפילו אם זה לא נחשב מצב קשה מבחינה רפואית.
האי וודאות פשוט נוראי, אין שום תמיכה עדיין מהסביבה (לפעמים הסביבה הקרובה שיפוטית מאוד, ותופסת צד, או אפילו מאשימה את בן הזוג הבריא, בלי להפנים במה מדובר), עוד לא נלמדו אסטרטגיות התמודדות, המלחמה להיות בהצגה של נורמליות מתישה, וגם המאבק מול האדם החולה ש"יהיה כבר בריא ויפסיק לשגע" הורס את האהבה, לוקח המון זמן עד שיש אבחון מסודר ותוכנית טיפול (שיכול להתחלף שוב ושוב לא רק כי זה לא ברור, פשוט כי מצב רפואי הוא דינמי), עוד אין תמיכה כלכלית, המתנה ארוכה לאנשי מקצוע המתאימים והיד נטויה...
מכאן באה ההמלצה על מרכזי המשפחות, כיוון שהם עשויים לתת מענה ראשוני...
מקווה מאוד שלא תצא/יצאה תקלה תחת ידי כיוון שרק על עצמי לספר ידעתי...
יש בהם גם רגישות גדולה והבנה וירידה לדקויות.
באמת שלקרוא אותך זה מרגש. ומחזק. ויכול לתת הרבה אור למי שקורא ומבין שיש תקווה ויש דברים לעשות ויש גם ניראות לקושי העצום. אך יחד עם זאת יש גם דרך, ויש כתובות, ויש ראייה כוללת של כל התמונה ושל כל המשפחה.
את באמת מדהימה @רק לרגע 123. זה מורגש מכל מילה ומילה שלך, ממש הייתי רוצה להכיר אותך ולתת לך חיבוק גדול גדול, גם על כל ההתמודדות וגם ובעיקר על מי שאת ❤
תצליחו יקרים! מגיע לכם את כל הטוב שיש!
אופטימיות?אני אמנם לא מורה , אבל אשמח לדעת בנוגע לקורסים לגמולים קלים/מומלצים שלא דורשים נוכחות ומטלות רבות - ואם אפשר לא הכי יקר.
תודה רבה!
בד"כ אם יש תיק במשרד החינוך
פעם היו קורסים שהיו נחשבים להרבה שעות, והיה ניתן לעשות כמה מטלות ולסיים אותם. (לא הקורסים של פיסג"ה שבאמת לוקחים המון זמן ושווים 30 שעות..)
גם אם הם עולים לא מעט, לפעמים שווה.
מכירים אולי?
תודה רבה!
אם אבא שלי היה בזוס והייתי לחוצה כלכלית אז הייתם אומרים שאני מטומטמת נכון (בהנחה שבזוס לא קמצן או משהו)?
אבא שבשמיים הוא "קצת" יותר עשיר מבזוס
אז אם יש לי לחצים כלכליים, מחשבות לפני שנרדמת וכו' וכו' כל מיני דרכים בהם זה בא לידי ביטוי, האם זה בעצם ביטויים לסוג של חוסר אמונה? הרי אם באמת הייתי מאמינה שהכל מלמעלה ושאבא שבשמיים דואג לי (כל עוד שאני עושה השתדלות כמובן, לא מבזבזת סתם, מחושבת כלכלית וכו') אז לא הייתי אמורה להרגיש לחצים, לא?
כל נסיון בעולם, הוא גם נסיון באמונה
איזה יופי של תגובהנגמרו לי השמותמקסימה את
הימיני זה נוזל טרום כביסה כמו אוקסיג'ן וכו'
אישה זה לא גבר, והגיל כן מלחיץ בשלב מסוים
להגיב
לא אהבתי מה שכתבו לך.
29 זה באמת גיל מפחיד, במיוחד לאישה, ובאמת- מה שלא קרה עד עכשיו למה שיקרה פתאום??
לאמר לך להיות שאננה ולהילחץ בגיל 37-38 זה להילחץ בדיוק כשכבר אין כל כך מה לעשות עם הלחץ...
השאלה כעת מה עושים עם הרגשות האלה.
רגשות שליליים יכולים לקדם אותנו, או להוריד אותנו- תלוי מה נבחר לעשות.
אני חושבת שנכון להפנות אותם לעשייה ולשינוי ובדרך כלל כשאדם עושה שינוי פנימי גם שינוי חיצוני יבוא..
יש המון דרכים- מאמנת לחתונה- שאני ממליצה על זהבחום, אבל זה לא מספיק אלא להיות במוד פנימי שמרוכז ורוצה זוגיות ומוכן לעשות הרבה בשביל זה- להיות מוכנים באמת לשנות ולהסתגל ולקבל שוני אצל האחר ולא רק באמירות ובמיוחד לעבוד באמת על המידות. לאף אחד לא מזיק להיות יותר טוב ממה שהוא..
ורק אז אפשר גם להשקיע בתפילה באמנוה ולעשות לעצמך טוב במה שרק אפשר ולנצל את הזמן הפנוי...
אבל רק אחרי שמרוכזים בתהליך וברצון להתחתן.
הרבה גברים איכותיים כנראה כבר באמת נשואים אבל יש איכותי נוסף, שיתאים לך ממש.
אבל יכול להיות שהעטיפה שלו תהיה מעט שונה ממה שחשבת או דמיינת...
אומרת לך את כל זה באהבה גדולה כמי שהתחתנה מאוחר, אחרי שלקחתי את עצמי לידיים ובסיעתא דישמיא גדולה מה' כמובן,
ואומרת בצער שהרבה חברות ומכרים סביבי עדיין לא התחתנו והשנים עוברות...
כי ביננו, זה ממש לא מובן מאליו שמתחתנים וצריך לעבוד על זה ולעשות מה שאפשר לפחות כמו שמתאמצים על לימודים ומקצוע... והשאר סיעתא דישמיא. אבל השתדלות גדולה חייבת להיות.
תודה
קראתי את השאלה שלך בסיפא: "למישהו יש משהו להגיד לי?"
ורק עלה לי שאני רוצה להגיד לך שאת נפלאה כמו שאת! ושאת תמצאי ב"ה את בחיר ליבך, והלוואי שזה יהיה בקלות, בחסד גלוי, במהרה ובטוב שלם 🙏
וגם לשלוח לך חיבוק גדול ואיחולי מזל טוב ליום ההולדת (עם התנצלות על האיחור ) וגיל 29 הוא גיל נפלא וגם צעיר! בטח שעוד יש לפנייך שנים רבות וטובות ואפשרות אמיתית לאהבה גדולה לאורך ימים ושנים! בטח!
אם איכשהו יוכל לעזור לך, כתבתי בעבר בהרחבה איגרת לרווקים ולרווקות בפורום המקביל, מצרפת לך את הדברים, והלוואי שאולי חלק מהם ידברו אלייך
✨ איגרת לכל הרווקים והרווקות היקרים והיקרות ✨ | ערוץ ７
את מתארת מציאות שמקשה עלייך ביוםיום, הרבה חרדה,
הרבה תנודות במצב הרוח,
הרבה בלבול, חוסר אונים
בשביל הרווחה הנפשית הכ"כ חשובה ויקרת ערך שלך יקרה - ממליצה למצוא מקום בעולם האמיתי להביא את כל התחושות הללו ולקבל מענה ראוי ונכון עבורן.
כי לפעמים כל מה שמנסים לבד לא מספיק ואכן יש ב"ה טיפולים מאוד טובים שיכולים לעזור ולתרום לאיכות חיים נהדרת וחבל סתם לסבול.
CBTלמשל נמצא מאוד יעיל נגד חרדות, ויש עוד הרבה טיפולים. רק חשוב לשים לב שהולכים לאיש מקצוע *מקצועי* לטיפול בחרדות, כמו פסיכולוג קליני.
בינתיים, רוצה לכתוב כמה דברים על התמודדות עם החרדה עצמה, *לא* כתחליף לאף טיפול מקצועי וגם לא קרוב לכך, אלא רק כנתינת כמה טיפים כלליים שיכולים להקל מעט:
איך אפשר להרגיע את החרדה?
למשל ע"י ספורט. פעילות גופנית מפרישה אצלנו בגוף חומרים שהם נוגדי דיכאון וחרדות בצורה מופלאה.
- להכיל את החרדה. לא לפחד ממנה (קל להגיד קשה לעשות )
לדעת שהיא מסמלת רק רגש וזהו,
היא לא באמת מלמדת כלום על המציאות.
-"דאגה בלב איש - ישיחנה" - לשוחח עם בן/בת הזוג / עם חבר טוב וכן הלאה.
-לכייל לגוף את החרדה ולמקם אותה, כלומר, לבחון עם עצמי באיזה מקום בגוף אני מרגיש את זה?(ואז היא לא חרדה כללית ענקית שנמצאת בלי שליטה ומשתלטת על כל הגוף והנפש...)
-לדבר עם החרדה אחרי שהיא נרגעה. לשאול למשל: מה קרה? מה הרגשתי? ממה פחדתי?
לתת מקום וחיבוק לחלק האנושי שלנו,
לחלק שחרד בנו.
ולענות לפחד הזה, ככה בפשטות:
"שמעתי אותך.
אוקיי.
באמת זה מפחיד ל____
אבל אתה יודע מה?
כך וכך יקרה (ולפרט את הטוב והאופטימי)"
ואז החרדות ימשיכו לפלפל "אבל כך ואבל כך ואבל כך"
ואתה תענה להם -שוב, בפשטות, במנטרה קבועה:
"זה ככה (להוסיף מה שענינו לפחד) וזהו"
"זה ___ וזהו"
"זה ככה וזהו"
ככה עד שימאס להן לשמוע והן יעברו לראש הבא המסכן שהן יחפרו לו...
או לענות: אוקיי אני בחרדה כי אין עכשיו משהו מסוים שאני רוצה.
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מזה? האם בהכרח זה ימשך לתמיד?
האם אני יכול לחשוב על פתרונות שיכולים לעזור כבר עכשיו?
האם אני יכול לקבל את התרחיש הכי גרוע שיקרה אם כך באמת יהיה? (קבלה מאוד מרככת)
חשוב גם להבין שהחרדות הן כמו גל - גל שעובר בסוף.
לזרום עם הגל, לא ללכת נגדו, להבין שהוא מתחיל, ממשיך ומסתיים.
יש לו התחלה, אמצע וסוף.
כשיש את המחשבות האלה אפשר לנסות לצאת קצת מההשתבללות רק בעצמי ובראש ולצאת קצת החוצה - לאוויר
לראות אנשים
לשמוע רעשים
להריח ריחות
לראות מראות
טבע
חיים,
תזוזה בחוץ.
זה מוציא אותנו קצת מהאני אל העולם ויכול מאוד לעזור בזה.
דבר נוסף שיכול לעזור גם כשזה קורה ללכת בצורת "אינסוף/8" ממש עם הגוף ללכת על 8 מדומיין בריצפה -
ובכללי אלכסונים בגוף -
יד ימין נוגעת ברגל שמאל,
יד שמאל נוגעת ברגל ימין -
זה גם עוזר קצת להוציא ולהתנער מהחרדות שבאות.
- אפשר גם להשתעל קצת. זה גם יכול טיפה לשחרר.
אפשר לומר בקול רגוע או בראש בקול רגוע:
"הכלל בסדרר (במלרע, ועם שהייה על האות האחרונה בכל מילה)
"אניי בסדרר (כנ"ל)
לפחות 3 פעמים בטון הכי רך ומרגיע שיש לך.
אפשר לכווץ הכי חזק את האגרופים ולשחרר אותם ישר ולהוסיף את האמירה מהסעיף הקודם או בלי אמירה - רק לנשום ולהוציא אוויר בשיחרור.
- לדבר את זה.
לפרוק את זה.
כאן בפורום,
לקב"ה
לחבר טוב,
לאח,
לכתוב את זה,
לצייר את זה,
להוציא את זה.
להתפלל על זה
מקלחת חמה ומפנקת,
פעילות גופנית
מוזיקה
שתיית מים קרים בלגימות קטנות
לנשום עמוק עמוק ולהכניס אוויר מהאף ולהוציא לאט לאט מהפה.
ולנסות לעשות הפרדה בין מה שיש לנו עליו שליטה, לבין מה שאין לנו עליו שליטה.
לעשות ממש רשימה.
למשל- על אנשים אחרים אין לנו שליטה. גם אין אפשרות לדעת מה הם יבחרו ויעשו בכל זמן נתון. ולכן אין טעם לפחד או להיות חרד מכך.
הפחד והחרדה מניעים אותנו לזהירות ולפעולות המנעות, אבל לא משנה כמה אני אזהר ואפחד תמיד יהיו בעולם הזה אנשים ויהיו גם אנשים שיהיו בסביבתי.
לכן כאשר מעמיקים ומבינים שאין לנו שליטה על אנשים אחרים אפשר לשחרר זאת מרשימת הפחדים.
וכך לעבור ולהמשיך דבר דבר ברשימה.
על מה שיש לך שליטה – לרשום איך אתה יכול להיזהר ולבנות מערך פעולות שירגיע אותך
ועל מה שאין לך שליטה, להבין למה אין לך שליטה עליו ולשחרר אותו מרשימת הפחדים.
חשוב גם להבין שבתוך חרדה, הקושי הגדול ביותר הוא חוויות חוסר האונים ואיבוד השליטה, ואילו שניהם רגשות שמעוררים את מנגנוני ההישרדות שלנו, וזה מאוד מתיש ומעייף להיות בהישרדות מתמדת...
רשימה של הדברים שיש לנו שליטה ואין לנו שליטה יכולה להפחית את החוויות האלה כי היא מחזירה לנו את השליטה והניהול של החיים שלנו.
אפשר גם לשים על החרדה סימני שאלה.
לשאול: האומנם?
האומנם מה שאני מפחדת ממנו כעת באמת ככה?
כי הרבה פעמים החרדה גורמת לנו לעשות הכללות –"הכל רע" וכן הלאה,
וכאשר אנו מצליחים להוריד את הדברים לרמה *הספציפית* - הספציפיות הזו נוגדת חרדה, כי היא יוצרת לנו הבחנה ומופרדות.
לכן ננסה לפרק את ה"הכל רע" הזה לכמה שיותר פירוטים וחלקים ספציפיים וזה יכול לעזור.
החרדה היא מנגנון פיזיולוגי שעוזר לנו לשרוד.
שיש התקף חרדה זה כאמור מאוד דומה למערבולת בים –
צריך לא להיאבק בים, לא לשחות בכוח ולנסות בכוח לצאת ממנה – אלא לזרום וללכת *יחד* עם זה.
לשחרר!
ואז – הגל יקח אותנו איתו ויוציא אותנו מזה מכיוון ובמקום אחר.
לא לפחד מדי מהגל של החרדה והתקף החרדה וכל התחושות האלו בתוכו.
לדעת שזה גל!
ומטבעו הוא עובר!
דווקא להתחבר אליו, והגל בטוח יעבור, כי ככה הוא בנוי!
צריך גם להרגיש *בגוף* את הגל של התקף החרדה, לזרום איתו יחד, עד שיעבור לאט לאט. לדבר אותו, לדבר איתו, להרגיש מה קורה בכל איבר בגוף, *להיות שם*, זה עובר בסוף!
לא להתעלם אלא הפוך להיות עם זה ביחד! ולאט לאט הגל עובר.
צריך גם לא לתת לחרדות ולפחדים להשתלט עלינו ולגרוס ולמחוק כל חלקה טובה שיש לנו בחיים רק כי אנחנו חוששים מה יקרה אם ומה יהיה אם בעתיד.
צריך לחיות בכאן ועכשיו.
זה בידיים שלנו!
האושר הוא בידיים שלנו!
אנחנו קובעים אותו.
אנחנו מכתיבים אותו.
אנחנו גורמים לו להיות.
אנחנו עושים שהוא יהיה!
אז נתרכז במה *כן* אפשר לעשות,
באיך כן לחיות ולהשקיע ביש ולא בפחד מהאין,
אנחנו הרי לא יודעים מה יקרה.
אבל אנחנו כן יכולים כל יום שניתן לנו לעשות בו כל מה שאנחנו רוצים וחושבים לטוב!
מה יעזור לי לפחד?
עדיף שאשקיע בטוב, ביש, בקיים.
וב"ה בתקווה שישאר עד 120 שנים טובות ומאושרות!
ב"הצלחה רבה יקרה
הפצצת אותנו בצחוקים, שכוייח! 
די שרוטבמצב רגיל לדעתי לוקח יותר זמן להתאושש.
ובכל מקרה, אין נכון ולא נכון - כל אחד והזמן שלו...
וחיבוק גדול לך @מבולבלת מאדדדד יקרה 
נגמרו לי השמותאחרונהנגמרו לי השמותאחרונהלשנינו
בהחלט אתה צודק, מתחתנים בעיקר עם האישיות ולא עם המקצוע, ועדיין יש התמודדות.
צריך לחשוב על הצרכים של המשפחה בגדול במצבים האלה.
כלומר מהן האפשרויות שיש כרגע,
מהם מעגלי התמיכה אם יש,
מה הצפי,
מה זה דורש,
מה המשאבים שלנו,
מה כל אחד מבני הבית זקוק בתקופה הזו,
ואיך זה מתאפשר.
ובתוך כל זה לזכור באמת את ההערכה הגדולה לאשתי/לבעלי, את זה שהם *בדרך*, גם אם עוד לא הגיעו לסופה, ושאותה הדרך יכולה ויש בכוחה להביא גם הרבה מאוד טוב ב"ה בעתיד, לכל המשפחה.
ב"הצלחה רבה רבה
אני למשל בין השאר התרככתי..
שמעו אני לא בנאדם רגשן שומע הרבה סיפורים קורא המון, אנשים מדברים איתי ואני לא כזה שבוכה.
שמעתי עכשיו פודקאסט על הקרב בסג'עיה שאורון שאול נחטף שם ורוב הפודקסט היה ראיון עם המ''מ שלו (ושל ששת חבריו שנהרגו שם) שנפצע שם בקרב. והיה מעניין, הוא סיפר מאד רגשני אבל אני 'גבר' קצת היה לי לא נעים בלב אבל לא מעבר. הוא תיאר את הבדידות הפציעה, החוסר אונים... אבל כשהוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם אמא של אחד החיילים שלו, המפגש הראשון שלו בעצם עם המשפחות השכולות כשהוא עוד פצוע בבית חולים ועוד לפני ההלוויה של החיילים - ירדו לי דמעות שלא הצלחתי לעצור. זה היה פשוט מכמיר לב.
האמא קצינת הנפגעים של צה''ל עד לא מכבר החליטה עוד לני הקבורה לבוא לבקר את המפקד הפצוע של בנה ההרוג. נכנסה אליו לחדר בבית חולים והצדיעה לו. ואז הציגה את עצמה.
הדמעות שלי אשכרה ירדו בלי שליטה.
עצרתי את הפודקאסט נרגעתי קצת והמשכתי לשמוע.
הוא המשיך לספר על השיקום ותיאר איך נתנו לו טלפון להתקשר לאבא שלו. זה היה 5 בבוקר וכשאבא שלו ענה לו הוא לא הצליח לדבר. ואבא שלו (איש ביטחון בעצמו). התחיל להלחץ ולקרוא בשם שלו... והוא הצליח רק להגיד להורים שהוא נפצע ובבית חולים ושיבואו. ושוב אני מרטיב את הזקן שלי בדמעות.
עכשיו, היו לו תיאורים מזעזעים של השיקום, הפציעה, הבדידות, הבנאדם שוכב פשוע ברגליים וביד אחת בלי נשק אחרי שהוא עף מהנגמש לוקח רימון מחזיק על החזה ומחכה לעשות מעשה שמשון. והוא מדבר על הבדידות שם, על חוסר האונים, על הפחד. על הידיעה שהוא לא חוזר הביתה. אבל הנקודות שגרמו לי לבכות היו ממשקי הורים-ילדים.
מרגיש שחלק מהמתנה שמקבלים עם הולדת הילדים היא תוספת גדולה למקום הרגשי. גם ברגשות החיוביים, אתה מצליח לשמוח מכל דבר קטן שהילד עשה, להתרגש ממנו, לאהוב כמו שלא ידעת שאפשר לאהוב, אבל מגיעה גם אחריות גדולו לשלומו, ופתאום יש הרבה לחץ, ודאגה, פחד, חוסר אונים... והיום בתור הורה אני מצליח להתחבר למקום הלכאורה שלילי הזה ברגש הרבה יותר מבעבר. וכן, גם כשאני מכיר את הסיפור, וגם כשאני יודע שהבנאדם בחיים (עובדה הוא מתראיין) אני שומע אותו מתאר את הדאגה של אבא שלו, או את הרגשות של האמא של החייל ההרוג ואני מתחבר אליהם כלכך חזק שהדמעות יורדות להם לבד.
למה אני מספר לכם? שתדעו שאני כבר לא איש קרח, ויש לי גם רגשות
תודה על השיתוף
יש תקרת שכר במילואים, להבדיל מהשוק החופשי...
כלומר מי שמרוויח שכר של נניח 60,000 ש"ח בחודש (כעצמאי או שכיר) - לא יקבל את כל הסכום הזה אם יעשה חודש מילואים, כי זה מעל התקרה.
פשוט אני..(0:41).
פעם אהבתי את אלי גורנשטיין עד שהוא התחיל לשחק רב שמגחיך ומעוות את דברי הגמרא במטרה להשניא אותה על הציבור
יש פה כאלה שמתעסקים בשידוכים?
תילי חורבות